עץ האמונה היהודית נעלם בתוך מטפסים של אוטומטיוּת, שרכים של דוגמטיוּת וקליפות של ודאות. רק בספק, בהיסוס ובזינוק מעליהם טמונה רעננותה של האמונה
דור תהפוכות הוא דורנו. אנו חיים בעידן של שינויים בממדים אדירים שהשלכותיהם מרחיקות לכת. האמונות שלנו מאותגרות באופן שמעולם לא נודע כמוהו, בין היתר בתגליות במדעי הטבע הנוגעות לאמונה בא־לוהים ולמשמעות החיים, ובתגליות הנוגעות למקורות הטקסטים הקדושים שלנו ולהתפתחויות ההיסטוריות של המסורת שלנו. אנו עומדים על סף תהום, רוח עזה מנשבת, ונדרשת מאיתנו מידה גוברת והולכת של שיווי משקל לבל ניפול. בלי הרף אנחנו שואלים את עצמנו: האם ביכולתנו לשרוד ולהתגבר? מהם הכלים שעומדים לרשותנו? האם עלינו להשליך את האמונות הקודמות שלנו, לוותר ולהודות בתבוסה שלנו?
באקלים הדתי הישן הכול היה ודאי. ידענו את האמת. היהדות המסורתית מסרה לנו את יסודות האמונה, והכול היה תחת שליטה. המסורת הייתה מוגנת מאחורי זכוכית מחוסמת. אבל כיום, כל ודאות נגועה בספקנות. מסך הזכוכית נשבר. בימינו, האמונה מיטלטלת בזרימתו החופשית של הספק, ואנחנו צריכים ללמוד איך לחיות באקלים החדש הזה.
בדרכי אברהם ומשה
האמת היא שמעולם לא הייתה קיימת אורתודוקסיה יהודית (אורתודוקסיה במובנה המילולי: האמונה האמיתית והנכונה). במקור, היהדות הייתה לגמרי לא אורתודוקסית. היא תמיד האמינה בא־לוהים ובתורה, אך מעולם לא הגדירה בבירור למה א־לוהים התכוון או מה כלול בתורה. כל זה נשאר לספקולציות. התלמוד והפילוסופים של ימי הביניים מעידים כאחד כי חכמינו הראשונים לא הסכימו ביניהם על חלק מהעיקרים הבסיסיים ביותר של האמונה.
עם חלוף השנים ביקשנו יותר ויותר ודאות. רצינו שהאמונה תוגש לנו על מגש של כסף, שהוויכוחים ייחסכו מאיתנו ונחיה חיים של נוחוּת דתית, אדישות ובינוניות. בהשפעת דתות אחרות, ביקשנו לעצמנו ודאות מוצקה וביטחון פסיכולוגי. על כן התחלנו לשכתב את היהדות באופן שיתאים לצורתן של הדתות הממוסדות: מובְנות היטב ובעלות דוגמות. לא הבנו כי בעשותנו זאת סילפנו את היהדות. איבדנו את המטרה, ובכך פגענו בה מאוד.
עלינו להבין שעידן האי־ודאות תורם ליהדות האותנטית הרבה יותר משתרם כל השכנוע העמוק שהיה מנת חלקנו בדורות הקודמים. עידן זה מאלץ אותנו לגלות מחדש מהי באמת היהדות. הוא מעניק לנו את ההזדמנות להתחדש היכן שצריך, ולהשאיר במקומו את מה שלא לנו לשנותו. כשאנו נאלצים לשקול את דרכנו מחדש, אנו נפתחים לעולם שלא ידענו קודם. אנו יורדים לעומק מקורותיה הגדולים של היהדות ומתרחקים מהרדידות שהיא צללה לתוכה בזמן האחרון. ככל שהאתגר גדול יותר, כן עמוקות ומשמעותיות הן התגליות. ידע הוא דבר חשוב, אבל הספק הוא אשר מחנך אותנו.
יתר על כן, הספק מאפשר לנו להיכנס למוחן של כל אותן דמויות מקראיות שחיו בערפל תמידי ביחס לא־לוהים ולתורה. את הספקות הללו חש, למשל, אברהם, לאחר שא־לוהים ביקש ממנו להקריב את בנו יצחק. זו הייתה חוויה טראומתית ביותר. זה היה שיא של חוסר ודאות דתית. מבוכתו של משה שלא ידע מיהו א־לוהים כשביקש לראות אותו, וסירובו של א־לוהים להיחשף לפניו, הם שיאו של מאבק דתי רב עוצמה. במדבר, בני ישראל שאלו אם א־לוהים שוכן בקרבם. זאת הייתה מחשבה הקרובה לפנתיאיזם או אפילו לאתיאיזם. האש הזרה שהקריבו נדב ואביהוא באוהל מועד באה מתחושת עמימות ביחס לשאלה אם הדרך היחידה לעבוד את ה' היא באמצעות ציות לדרישותיה הקפדניות של ההלכה כפי שהיא ניתנה על ידי א־לוהים, או שמא האדם רשאי ליצר אפיקים חדשים בעבודת הקודש.
הייתה פעם אחת שבה שבני ישראל לא היו בטוחים שהתורה אכן הגיעה מא־לוהים. קורח ערער על האמונה הזאת והכריז שהתורה איננה מן השמים ומשה ואהרן אינם נביאים (על פי התלמוד הבבלי, סנהדרין פרק עשירי). קריאה זו גרמה בוודאי למשבר גדול אצל בני ישראל. התורה מספקת לנו ראיות ועדויות על מסעם האמוני הקשה של בני ישראל; מסע בארץ זרועת ספקות, מאבקים וטראומות. חלק מן הספקות הללו היו יותר קיומיים מאשר עיוניים, אך עדיין לא ניתן להתעלם מהאחרונים.
ברגע שנכיר בכך שחוסר הוודאות הוא חלק מדמותו של התנ"ך, נבין טוב יותר את הכתוב בו ואת מה שהיהדות בעצם טוענת. אבל לכך נגיע רק כאשר נהיה בעצמנו חסרי ביטחון ונבוכים בעקבות הספקות הקיומיים הללו.
אמונה היא כמו מוסיקה; היא נכונה בגלל היופי שבה, לא בגלל הוודאות הרוחנית שלה
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק
תמיד על קצות האצבעות
כמעט שאין דבר גדול ומשמעותי יותר מנוכחותו החופשית של הספק בחברה בת ימינו. הספק מציע לנו הזדמנויות חסרות תקדים לגילוי מחודש של הדתיות האמיתית. לעומתו, הרצון בוודאות משתק את החיפוש אחר משמעות. חוסר ודאות הוא אשר דוחף את האדם לפתח את היכולות הרוחניות והאינטלקטואליות שלו. ודאי שזו משימה מסוכנת, אבל אין חיים אותנטיים ללא סיכון. משמעות החיים היא תנועה וצמיחה, ואילו חומר אורגני שאיננו מצליח להתפתח ולגדול מתנוון ומת. כך הם גם חייו הדתיים של האדם. תפקידה של דת הוא לעורר את פריחתה של הנשמה ולמנוע מהאדם ליפול לקיפאון רוחני.
בימי האמנציפציה, האבות הלא־כל־כך קדומים שלנו עזבו את היהדות בטענה שהיא כבר איננה רלוונטית. אבל אנו כיום חכמים יותר. אנחנו לא נלך בדרך הזולה והקלה הזאת. אנחנו יודעים שהיהדות גדולה מכדי שננטוש אותה, גם אם אנו נתקלים במכשולים בדרך. אנו יודעים שהיהדות עומדת בנהר התופעות והזרמים וראשה וכתפיה תמיד מעל המים, ושאין פילוסופיה או דת היכולות להחליף אותה. תפקידנו לגלות מה נותן ליהדות את העומק הייחודי שלה. אנחנו עדיין מתהלכים בנעלי הילדות שלנו, בידיעה שטרם נכנסנו לעולמה של הבגרות. אנו מבינים שעלינו להיזהר מלהחמיץ את הצמיחה. לדעת לא להשליך את ראשיתה מאחורי גוונו המתגבהַּ, אלא להותיר עִמנו את השלבים הקודמים.
אנו יודעים עמוק בפנים שמטרתנו היא לחדש את היהדות מבפנים. להרימה ולהגביהה. לא בדרך של יהדות רפורמית או קונסרבטיבית ולא בדוגמטיות אורתודוקסית, כי אם באמצעות תהליך טיהור יסודי שיֶאֱרך שנים. התחלנו כבר לחפור לעומק, ומצאנו כבר כמה אלמנטים מעניינים מאוד ביהדות, אבל טרם הגענו לתחתית. בינתיים, הממצאים שלנו מעטים ושטחיים מכדי שיבססו פריצת דרך אמיתית.
לאורך השנים כיסינו את צמח היהדות ביותר מדי צמחים מטפסים, עד שכבר איבדנו את היכולת לראות, או אפילו לזהות, את "הדבר כשהוא לעצמו". גֶלֶד גָדַל על היהדות, ויש לקלפו. עלינו לחשוף את עמודי התווך של היהדות ולבנות אותה מחדש עליהם. עלינו להכיר בכך שככל שנקלף ונחשוף את היהדות וככל שנתמלא בחוסר ודאות כך נתקרב יותר אל המקום שעלינו להיות בו, אל הליבה. וליבה זו תתגלה בצבעים רבים ומנוגדים, שייצרו אריג עצום ויפהפה. בתצורה החדשה הזו יתגלה לנו כיצד חוסר ודאות דתית הוא רעיון חזק המצליח להשאירנו תמיד על קצות האצבעות, והוא אשר יספק לנו מבט פנימי על לב לִבה של אמונת היהדות.
מתחת למעטפת הצמחים מצויות מילים א־לוהיות. זמן רב מדי האמנו בטעות כאילו היהדות היא הצמחייה עצמה. כן, הייתה לה מטרה מסוימת, אבל לא שם נמצא את הא־לוהות. הא־לוהות נמצאת עמוק יותר, מתחת לכל השכבות. ועתה הגיעה העת להסירן. הדבר חייב להיעשות באיטיות ובזהירות, לבל נפגע בליבה. עלינו להסיר רעיונות מיושנים, כאלו שלעתים קרובות הושאלו מדתות אחרות; להסיר את הגלות מההלכה, שנעשתה הגנתית מדי; להיות בעלי אומץ ותעוזה לראות עולם דתי חדש מתעורר, עולם דתי המציע לנו את המשמעות האותנטית של התורה והמצוות הא־לוהיות.
אכן, זה יהיה כואב לאלו המחפשים ודאות מוחלטת. אבל אין דרך חזרה, ובטוחני שלאחר זמן – האושר של חוסר הוודאות ושל גילוי המשמעות העמוקה מאחורי היהדות יהיה רב מזה שהוודאות יכולה הייתה לספק.
עונים לפני ששואלים
המטרה איננה להיות בטוחים שהתורה ניתנה מסיני, או שכל הסיפורים שבה אמיתיים. יש סיבות טובות מאוד להאמין שכן הוא, אבל איננו יודעים זאת בוודאות וגם איננו צריכים לדעת זאת בוודאות. האם אין זה נפלא לקפוץ קפיצה אמונית, ולחיות לאור משהו שאין מי שיכול להיות בטוח בו? מה ערך יש ברעיונות שאינם מלווים במאבק?
אמונה משמעה חתירה לאמונה. היא לעולם איננה מגיעה אל יעדה. היא רק יכולה להתפרץ קדימה ברגעים מיוחדים. היא איננה צומחת מתוך מסקנות לוגיות, אלא מתוך חוסר ודאות, שהוא הקרקע הפורייה והטבעית שלה. להיות בעל אמונה משמעו לחיות עם ספקות לא פתורים, להיות מוכנים להתעלות מעל עצמנו ומעבר לחכמה שלנו. מבט על המסורת היהודית, על המחלוקות הרבות שבה, מלמדנו כי אלה שמנעו מעצמם את הנוחוּת של הוודאות היו אותנטיים הרבה יותר מאלה שהיו בטוחים באמונתם.
אמונה פירושה שאנחנו עובדים את א־לוהים ומהללים אותו לפני שאנחנו מוכיחים את קיומו; שאנחנו עונים לפני שאנחנו שואלים. אדם יכול למות למען משהו אפילו כשהוא אינו בטוח בקיומו האמיתי, מפני שהאמונה הפנימית שלו אומרת לו שזה הדבר הנכון לעשותו. הודאה כנה זו בספק איננה רק הסיבה מדוע ניתן להיות דתי בעידן המודרני; היא למעשה התמריץ לכך.
עלינו להבין כי האמונה היא "אמנות הסקת מסקנות מְסַפּקוֹת מהנחות יסוד בלתי־מספקות" (כלשונו של סמואל באטלר), וכי "אנו יכולים להיות בטוחים רק לגבי דברים שאיננו מבינים" (כדברי אריק הופר בספרו "המאמין האמיתי"). להאמין אין משמעו להוכיח ולא להסביר, אלא להיכנע לחזון.
מובן שאיננו גורסים את המימרה המיוחסת לטרטוליאנוס "אני מאמין מפני שזה אבסורד". אמונה חייבת להיות הגיונית. צריך שיהיה לה מה לומר גם במונחים של ידע וחכמה. אבל כשם שיסודותיו של בניין אינם צריכים להגיע למרכז כדור הארץ כדי שיוכל לעמוד ברעידות אדמה אלא די בעומק סביר, כך גם אמונה יכולה להוכיח את עמידותה בשיני ההיגיון גם מבלי שתוביל לוודאות מוחלטת.
אמונה היא כמו מוסיקה. היא נכונה בגלל היופי שבה, לא בגלל הוודאות הרוחנית שלה. האם האמונה היא תוצר של פרדוקסים בלתי אפשריים, כמו גם מידה רבה של דמיון שעולה מעבר לרציונליות ולעובדות מדעיות או היסטוריות? "הגדולים באמת אינם זקוקים לסינתזה", כתב דוד וייס־הלבני. "הם סופגים את כל מה שמציע להם הניסיון. אישיותם היצירתית מתנהגת כמו כבשן, ממיסה את הסתירות. מה שנוצר הוא או שלמות הרמונית או דיאלקטיקה יצירתית שחלקיה מַפרים ומשלימים אהדדֵי. הגדולים האמיתיים אינם צריך לעגל פינות, כביכול, כדי להתאים את החוויות זו לזו. חוויותיהם נשמרות ללא פגע. ואם בכל זאת החוויות סותרות, אותם גדולים בונים גשר רגשי המאפשר הן לנוף הן למים להיראות. אנשים פחותים יותר מוצאים מקלט במשמעויות לוגיות של הרמוניזציה".
מטרת ההלכה היא ללמד אותנו את אמנות החיים בחוסר ודאות. ההלכה לא נועדה לבטוחים בעצמם, שכן איש אינו יכול לפעול מתוך ודאות. השאלה המאתגרת ביותר בחיים היא מה אתה עושה ובמה אתה מאמין כאשר אינך בטוח. זו התובנה המניעה את המדען והפילוסוף, ויותר מהם את האישיות הדתית. עלינו להרוס את ביטחונו של כל הידע הקונבנציונלי ולבטל את הנורמליות. להיות דתי משמעו להבין שמעולם לא הגיעו למסקנות סופיות ולעולם לא ניתן יהיה להגיע אליהן.
הלכה היא התוצר של אמונות בלתי סופיות. פרקטיקת חיים למצוי במתח תיאולוגי. בדרך זו, היהדות איננה הופכת לדת משותקת מרוב יראה כלפי מסורת נוקשה, וגם אינה מתאדה לתוך הזיה אוטופית. דינמיקה זו יכולה להתרחש רק כאשר האמונות היהודיות מורכבות מחומר נוזלי. מטרת ההלכה היא לצנן את הפלדה הלוהטת של האמונות הנשגבות ולהפוך אותן למעשים פרגמטיים בלי שהחום הפנימי שלהן יתקרר לחלוטין. האמונות היהודיות הן כמו חיצים, הנורים לשם ולכאן, מתנודדים כאילו נורו ממיתר רופף, בעוד ההלכה חייבת להיות ישרה ואיתנה, אך עדיין תואמת.
עִם הַספק ומעליו
עלינו להיות זהירים ולא להפוך את האמונה לנושא אינטלקטואלי. היא הרבה יותר מזה. אם אנחנו מסתכלים מלמעלה על אלה שממשיכים לחיות באמונה בלתי מעורערת, ומחשיבים אותם כפרימיטיביים המשתמטים מהאתגרים הרבים העומדים לפתחם, אנחנו מתעלמים מממד חשוב של האמונה האמיתית. זו גישה שלבד מהיותה יהירה, היא גם מחמיצה נקודה חשובה: אמונה היא תמיד יותר מאשר מחשבה על אמונה. כן, אותם האנשים שאיבדו את אמונתם ועדיין מחזיקים בה, אלה המנסים בכנות לתת לאמונה שאבדה מהם צורה חדשה באמצעות עיון ולימוד, ראויים לכבוד. אך אל לנו לשכוח שאנשים אלה מחפשים משהו שכבר יש למאמין "הפשוט" .
כשאנו מציבים את ההתבוננות באמונה במקום גבוה יותר מהחוויה הישירה שלה, אנחנו הופכים אותה לפעילות אינטלקטואלית טהורה. אלא שהחיפוש אחר האמונה הוא אמיתי רק כאשר הוא אישי, עמוק ורגשי; כשהאינטלקט ממלא רק חלק קטן בו. לאמונה חייבים להתלווֹת ענווה, תחושת אי־התאמה ודחף חזק למצוא אמונה אותנטית. אמונה אמיתית היא דרך של חיים, לא של התחייבות אקדמית. זוהי חוויה שבה כל האנושיות שבאדם נוטלת חלק.
הספק פונה רק אל השכל. הגישה השכלית לאמונה היא תמיד צורה פשוטה יותר של קיום מאשר האמונה עצמה. הסיבה לכך ברורה. בגישה השכלית, כל היכולות האחרות שלנו בטלות מפני שיקול הדעת. אמון, תקווה, אהבה, הכרה שהאדם הוא חלק ממשהו שגדול ממנו – כל אלה כבר מוצָאים מן המשחק. החיים נעשים לא יותר מאשר הם עצמם.
רק כאשר ספק וספקנות לא יהיו האמצעים החשובים ביותר לחיפוש האמונה הדתית, אפשר יהיה למצוא אותה. יש לתת לספקנות את מקומה, אך היא איננה אמורה לעמוד במרכז החיפוש. בימינו קיימת תופעה של שימוש קיצוני בתבונה ובהיגיון, עד שאדם כמעט מאבד את מה שהוא מבקש לגלות. מחשבה אינטלקטואלית וגילוי מדעי לעולם לא יוכלו לכסות את סך החיים הפנימיים של האדם. כאשר אדם מתפלל, הוא עוסק בדבר שהשכל לעולם לא יוכל להגיע אליו. כשאדם לומד תורה ושומע את קולה הא־לוהי, הוא חווה דבר שונה ממה שמחקר אקדמי יוכל אי פעם להשיג. זוהי קטגוריה אחרת, הסגורה בפני המוח המדעי.
חיוני ביותר שנכיר בעובדות הללו לאשורן. רק כאשר נבין שוודאות אינטלקטואלית איננה הדרך העיקרית למציאת אמת דתית, נהיה מסוגלים להתמודד עם העובדה שלתקופה שאנו חווים כיום יש מטרה גדולה ושעליה להיות חלק מהזהות שלנו ומהמאבק הדתי שלנו. קל זה לא יהיה. חידוש תמיד נושא עִמו קורטוב של עבֵרה, שמץ של חילול קודש. רוב האנשים חשים בנוח עם הנפוץ ולא עם השונה. אבל אין לנו ברֵרה.
הרב נתן לופז קרדוזו הוא דיקן האקדמיה על שם דוד קרדוזו בירושלים
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014
