תני תודה לפמיניזם
ריבוי הטענות על גוניהן שהועלו בשבועות האחרונים נגד ריקודי נשים עם ספר תורה בשמחת תורה מעיד על כך שאין טענה אחת ניצחת. יש האומרים שמי שקרובה באמת אינה צריכה אמצעים מוחשיים, יש האומרים שמי שאינה מחויבת בלימוד תורה אינה מחויבת בשמחתה, יש האומרים כי קודם כול על הגברים לרקוד ולשמוח, ורק לאחר מכן, אם יתאפשר, נשים תרקודנה בצד וללא התרסה חלילה. בהמשך לכך העלתה רינה בקשי את הטענה כי הדרישה "להידמות לגברים" פוגעת בתפקידנו הרוחני בבית ומסרסת את מפעל העברת הרוח היהודית מאם לבתה במשך דורות.
להוסיף על המסורת
אתחיל בטענה המוזרה מכולן: הכותבת תוהה האם החילון הרב שיש בתוכנו לא קשור לתפקיד הנשי שנזנח. ובכן, התשובה לתהייה קלה – לא. בספרה מתארת הרבנית פיוטרקובסקי את הסיבות שקדמו להקמת "בית יעקב" על ידי שרה שנירר. לדברי חוקרי התקופה, ההבדלה שנעשתה בין חינוך הבנים התורני לחינוך הבנות הכללי גרמה לריחוק מן המצוות במקרה הקל, ולהתבוללות במקרה היותר קשה. הנחלת העולם הערכי־דתי לבנים בלבד במסגרת ה"חדר" והישיבות גרמה לבנים להישאר בתוך העולם היהודי ולהסתגר בארבע אמותיה של הלכה, בעוד אחיותיהם נהנות מהשכלה כללית ומהדרה מוחלטת מהעולם הדתי. כך שההתקרבות של נשים למסורת ולדת וההשתוקקות ללמוד תורה ולדבוק בה אינן יכולות לגרום לחילון, אלא להיפך – להעצים את המסורת הישנה של העברה מאם לבת, ולהפוך אותה למשמעותית והלכתית יותר.
מכאן לאותה מסורת – הכותבת מתרפקת על העבר שבו "המחויבות של נשים למה שקיבלו מאמותיהן הייתה כל כך חזקה, עד שהרבנים לרוב אף לא ניסו להתווכח איתן". עם זאת, באותה נשימה היא קובלת על העולם ההלכתי שהיום נשים נמצאות בו: "מה מותר ומה אסור, באיזה אורך השרוול וכמה קילו קמח צריך בשביל להפריש חלה". האם זהו אותו עולם אידיאלי שאליו שואפת הכותבת? בעיניי, המציאות כפי שאנו מתחילים להכיר אותה, מציאות של יועצות הלכה, רבניות גדולות שאפשר להתייעץ איתן ומחויבות נשית עצומה להלכה, היא מציאות מתוקנת יותר. אינני מזלזלת ולו לרגע אחד במסורת ארוכת שנים, אך אני סבורה כי לא ניתן להקפיא מסורת, אלא עלינו לשמר ולהוסיף בד בבד.
ואכן, מציאות זו דורשת מאיתנו, בין השאר, להגדיר לעצמנו את תפקידנו הרוחני בבית. אך אין בכך כל רע. כמו כל מהפכה בקִדמה, גם זו מציבה אותנו בפני אתגרים חדשים. לפני מהפכת הדפוס יכלו רק רבנים בעלי שם לפסוק הלכה להמון הנבער. עברו המון שנים, ועדיין יש המתקשים לפתוח ספר הלכה ולפסוק לעצמם, ולו על הדברים הפשוטים ביותר. בדומה לכך, התרגלנו כי אב הבית הוא היודע והפוסק והמנהיג בתחומי ההלכה. אז האם עלינו להישאר נבערות משום כך? האם עלינו להרים את עינינו לשמים בתמיהה כאשר ילדינו באים אלינו בשאלות? לא ולא. עלינו ללמד את בנינו ובנותינו ולהנחיל להם את השאיפה והצמא לדברי ה'. ומה לגבי התפקיד הרוחני בבית? שכל אחת תגבש את תפקידה לעצמה בהסתכלות אינדיבידואליסטית כלפי משפחתה ללא צורך בהכתבות חיצוניות.
מהפכה בשלבי גמילה
ומכאן להערה האגבית שמקוממת אותי מכול. "אינני פמיניסטית, ויש לי קושי עם מה שאני מכנה הפמיניזם המריר", כותבת בקשי. ובכן, בשנים האחרונות מתרבות אותן נשים גדולות ומוערכות שמסוגלות לקבל את הבמה על מנת להגיד משפט כפוי טובה זה. אין בפמיניזם כל רע. הפמיניזם הביא אישה יקרה זו להיות חתומה כמאסטרנטית. הפמיניזם הביא נשים להיות כותבות, עורכות, מנהלות, לוחמות, בעלות דעה וערך. אז לאותן אלו שמפחדות להיקרא כך ועדיין יש להן הבמה לומר זאת, אני פונה ומבקשת – להבא כתובנה: "אינני פמיניסטית, אך אני מודה לאמהותיי שכן היו, כדי שאני אוכל להיות מי שאני כיום". אני מבינה את הכותבת ונשים אחרות שכמותה, כי יש במהפכה הפמיניסטית צדדים מרתיעים. אך כמו בכל מהפכה שירדה לעולם, תמיד יש אלו שימשכו לכיוונים קיצוניים יותר. לא על אלה גאוותי, אך כפי שאני איני מייצגת אותן כך הן אינן מייצגות אותי.
הודות לנשים יקרות ולתלמידות חכמים עצומות, מהפכת הפמיניזם ההלכתי אמנם אינה בחיתוליה, אך היא עדיין בשלבי הגמילה. ובשלב זה באים (ולצערי באות) גברים ונשים וטוענים כנגדנו: אינכן מחויבות, כוונותיכן אינן טהורות, אתן רק מנסות להידמות! לאלה ולאלה אני מבקשת לומר: יש הלכה, והיא נר לרגלנו. מכאן והלאה – תנו לי את חופש הבחירה. רצונך להמשיך ולהסתכל מן העזרה? אנא ממך, הסתכלי. אני לא אשפוט אותך, אך את אל תשפטי אותי. בתך כמהה להרגיש ולא להסתכל? אל תעצרי בעדה, על מנת שתהיה חלק מן העולם הזה, ולא תתנער ממנו בשל הריחוק הכפוי.
ואל תדאגי, אותה אישה שרקדה לראשונה עם ספר תורה תתרגש גם בשנים הבאות. אולי בתה כבר לא תתרגש ותראה זאת כהרגל, אבל אני בטוחה שגם את לא התרגשת כשהורשית לדרוך במסדרונות האוניברסיטה אלא ראית בזה הרגל.
מוריה תעסן מיכאל
מוריה תעסן מיכאלי היא תלמידה לתואר שני בחוג למורשת ישראל באוניברסיטת אריאלי
——
הטבעי הפך למלאכותי
קראתי את מאמרה של רינה בקשי שבו היא מתאבלת על “יהדות נשית אשר כמעט אבדה מן העולם“. גם אני מצאתי את עצמי מהרהרת ומתגעגעת לתקופה שחלפה ואיננה, אך מזווית אחרת.
אמי הלכה לעולמה בקיץ האחרון והיא בת שמונים. היא גדלה בבית מזרחי שורשי, בית שלמדו בו תורה, קראו בה, שרו ושוררו כל ימות השנה. סביב אותו שולחן ישבו הבנות והבנים, למדו מפי סבי את אותה תורה, שמרו את אותה מסורת ונהגו את אותם המנהגים. אמי, שספגה אל תוכה את הקולות והמראות, לא חדלה להגות בתורה, לפייט ולשיר עד ימיה האחרונים. קולה היה מלא את הבית. את פיוטי השבת והמועדים למדנו מפיה. היה זה אך טבעי שאמא מנעימה בקולה וכולם מחרים מחזיקים אחריה, גברים ונשים כאחד.
שום פסול לא היה בכך ואיש לא העלה על דעתו להסות אותה או להשתיקה. אחותה, דודתי ז"ל, למדה ולימדה תורה עד סוף ימיה. היא ידעה היטב את טעמי המקרא והייתה נוהגת לקבץ אותנו סביבה ולהרביץ בנו, בילדות ובילדים, בנערות ובנערים, את תורת הקריאה המוטעמת. ממש כפי שנהג סבי בבניו ובבנותיו, שהיה מושיב אותם על ברכיו ולומד איתם תורה.
וכן, זכורים לי גם כמה ממנהגי שמחת תורה בבית הכנסת שבו התפללה אמי בקביעות כשלצידה כמה מאותן נשים "נבערות". הנה אחדים מהם: הדלת שהפרידה את עזרת הנשים מעזרת הגברים הייתה נפתחת לרווחה וכל המחיצות הוסרו. הנשים לא הסתתרו לא מאחורי סדינים ולא מאחורי וילונות. ספרי התורה הוצאו מארון הקודש והונחו פתוחים על שולחנות במרכז בית הכנסת. כל מי שרצה ניגש, נגע, חיבק ונישק. גברים, נשים וילדים. לא היה מראה טבעי יותר מאישה חובקת ונושקת ספר תורה. וזכורה לי גם התהלוכה. בתום התפילה יצאו כולם מבית הכנסת בשירה ובריקודים. בדרכם הביתה סבבו ברחובות השכונה, הנשים לצד הגברים, בשמחה אמיתית תמימה ופשוטה שלא היו בה לא פריקת עול ולא הוללות.
אמי שהקפידה בקיום מצוות ישבה בסוכה, נטלה לולב ובירכה עליו, הלכה לבית הכנסת בליל הושענא רבא וחזרה הביתה עם אור הבוקר לא כי רצתה להיות "כמו" הגברים. היא עשתה זאת בגלל האהבה והאמונה שהיו טבועות בה מעצם היותה בת ישראל ובת לסבי שלא ידע להפריד בין תורה גברית לתורה נשית.
אכן השתנתה השפה. נבנו גדרות, גבהו המחיצות, פשטו החומרות, התרבו המחמירים. מה שהיה טבעי, פשוט ומובן מאליו הפך מלאכותי, מוזר, קר ומנוכר. אך אני ממשיכה לדבר את שפת אמי ואת בנותיי אני מחנכת על ברכי השפה הזאת. אני מחנכת אותן לאורה של תורה המצווה כל אחד ואחד, גם את הבנות, ללמוד, ליצור ולפעול לשם הגשמת ייעודו. זהו תפקידן מעצם מהותן. למען עצמן, למען המשפחה, למען הדורות הבאים, ולמען נוכל לחיות כולנו בחברה בריאה ומתוקנת. כמו שרה הפוסעת לצד אברהם, כמו רבקה ההולכת לדרוש את ה' וכמו רחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל.
יפה שלומוביץ
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',י"ד חשוון תשע"ה, 7.11.2014
