המפקד של טרומפלדור |דוד מלמד

ג'ון פטרסון, קולונל נוצרי בצבא בריטניה, פיקד על הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה והיה ידיד אמת למפעל הציוני. השבוע, 67 שנים לאחר מותו, יובא אפרו למנוחת עולמים בארץ

בתולדות היחסים המורכבים בין העם הבריטי ובין העם היהודי והציונות מופיעים אישים שהיו אוהבי־ישראל מושבעים ופעלו כל חייהם למען מושא אהבתם. אחד מהם הוא הקולונל ג'ון הנרי פטרסון, מפקד הגדודים העבריים במלחמת־העולם הראשונה, האיש שיוני נתניהו נקרא על שמו. במארס 1946 החליטו צילה ובן־ציון נתניהו לקרוא לבנם הבכור יונתן, על־פי שמו הפרטי של פטרסון (ג'ון) ועל שם הסב (נתן). פטרסון אף היה הסנדק בבריתו של יוני נתניהו והעניק לו גביע־כסף שעליו נחקק "לבן הסנדקות האהוב שלי, ג'ונתן, מהקולונל ג'ון הנרי פטרסון".

לוטננט־קולונל (סגן־אלוף) פטרסון היה נוצרי אנגלי־אירי, סופר וגם צייד. הוא נודע בעולם בזכות ספרו "אוכלי האדם של טסאבו", שהופק למספר סרטים. בהיסטוריה של עם־ישראל זכה למקום של כבוד כמפקד שני הגדודים העבריים הראשונים, גדוד נהגי הפרדות בחזית גליפולי ואחר־כך הגדוד ה־38 של קלעי המלך בארץ־ישראל.

בשנת 1915 ייסדו טרומפלדור וז'בוטינסקי את "גדוד נהגי הפרדות ציון". פטרסון מונה למפקדו וטרומפלדור לסגנו. עם פירוקו של הגדוד סייע פטרסון לז'בוטינסקי בלונדון במאבק להקמת גדוד עברי לוחם שישתתף בשחרור ארץ ישראל. עם הקמת הגדוד בשנת 1917 מונה פטרסון למפקדו.

פטרסון בארץ, 1917

גדוד יהודי

פטרסון היה ציוני נלהב, הושפע מן התנ"ך וחי את ההיסטוריה של העם היהודי. עם שחרורו מהצבא הבריטי בשנת 1920 המשיך את פעילותו למען העם היהודי והתנועה הציונית ופעל גם למען הקמת מדינה יהודית עצמאית. תוך כדי עיסוקיו הצבאיים כתב מספר ספרים וביניהם "המאבק על ירושלים" שבו השתתף גם ז'בוטינסקי. הספר יצא לאור בשנת 1941, לאחר מותו של ז'בוטינסקי, שאמר עליו: "בכל ההיסטוריה היהודית לא היה לנו ידיד נוצרי בעל הבנה ומסירות כמוהו".

קודם לכן, בשנת 1929, פרסם פטרסון את ספרו "עם הגדודים העבריים בארץ ישראל" (הוצאת מצפה, תרפ"ט). במבוא לספר כתב: "העם היהודי היושב בארץ ישראל רואה את עצמו גם כיום נרדף ומושפל בלי הצדקה על ידי הממשלה הממונה על הארץ. רצוני להגיד ליושבי ארץ ישראל את הדברים אשר אמרתי חזור ואמור לאנשי הגדוד העברי, שעבדו תחת פקודתי: 'משלו ברוחכם, דעו לשאת עד הסוף, והצלחתכם בטוחה'. על אף כל ההתנגדות הולכים וגדלים כל יום יופייה של ארץ ישראל ופוריותה, ועמה הולך ומתקדם בדרכו אל ניצחונו".

דאגתו ורגישותו של פטרסון לענייני היהודים בולטות בספר. בפרק "שאלת הכשרות" כותב הקצין האנגלי הנוצרי:

השאלה החמורה היחידה שעלתה לפנינו בפלימות' היתה שאלת הכשרות. סבורני שרוב הקוראים יודע שאת המאכלים היהודיים צריך להכין ולבשל לפי חוקים ידועים, ורק אז הם כשרים ומותרים באכילה. הדבר הזה היה, כמובן, חדש לגמרי לשלטונות הצבאיים, והואיל והצבא הוא מכונה קונסרבטיבית מאוד, ולפעמים עקשנית מאוד, טחו עיניו מראות את הנחיצות לספק מאכלים מיוחדים לצבא היהודי – מצב פסיכי מוזר, אם נביא בחשבון את העובדה כי דבר כזה נעשה תמיד עבור הצבא המוסלמי. יש רגליים לדבר כי לא כל האשמה על ההרפתקאות שעברו עלינו בנידון זה מוטלת על ראשי פקידי הצבא, יש לי חששות גדולים כי "ידידינו" היהודים, שעמלו וטרחו כל כך לטשטש את הקווים היהודיים של הגדוד, ידם הייתה גם בעניין הכשרות.

ולי הייתה הרגשה, שאם לא נתייחס לגדוד היהודי כמו לגדוד יהודי, ולא נספק את צרכיו הגופניים והרוחניים ברוח יהודי אמיתי, הוא לא יצליח לגמרי… אולם איך יכולתי לקוות לזה בנותני לפגוע ברגשותיהם הדתיים על ידי האכלתם מאכלי טרפה באונס… נקראתי לבסוף… למשרד המלחמה, ושם הודיעו לי כי עליי להתנהג כאילו היה לפני גדוד אנגלי רגיל, וכי שטויות כמו מאכלים כשרים, מנוחת יום השבת וכדומה לא תקומנה ולא תהיינה. עניתי מתוך דרך־ארץ, אך בתוקף רב, כי אם זוהי עמדת משרד המלחמה, אי אפשר יהיה להכשיר את הגדוד כיאות… אם לא נתייחס אליהם כך, ארשה לעצמי לבקש כי ישחררוני ממשרתי. בשובי לפלימות הגשתי מיד את התפטרותי. אולם הגנרל הממונה על המפקדה הדרומית החזיר לי את כתב התפטרותי בכדי שאמלך בדבר. בינתיים נתקבלה טלגרמה ממשרד המלחמה כי יסופקו מאכלים כשרים וכי יישמר יום השבת כיום מנוחה (עמ' לא־לב).

בסיום ספרו מסכם פטרסון את ה"אני מאמין" שלו על ארץ ישראל:

עם נקיפת השנים עתיד זהרה של ארץ ישראל לעלות על אופק העולם. כבר ראינו כי היא משמשת מפתח לפוליטיקה שלנו במזרח הקרוב והרחוק, ובהתיישב בה עם ידידותי, שיעבוד יד ביד עם אנגליה, תיפתר שאלת עניינינו הסבוכים בארצות ההן. שנים רבות עבדו היהודי והערבי יחד בלי שום חיכוכים ואינני חושב כי יש מקום לחיכוכים לעתיד לבוא. כל סכסוכים לא יהיו בין שני העמים האלה אם יתכונן שלטון צדק בארץ והפקידים המקומיים יוציאו לפועל את הפוליטיקה של הממשלה המרכזית. בהנהלה צודקת ומוכשרת, המחזיקה את שיווי המשקל המוחלט בידיה והעובדת בד בבד עם היהודים והערבים, תבוא לארץ ישראל תקופה של אושר והצלחה…

יש די מקום בארץ ישראל גם ליהודי וגם לערבי, ולאמיתו של דבר משלים האחד את השני. כיום ישנם כשש מאות אלף ערבים בארץ, אולם בעתיד, כשתושקה ותעובד ופוריותה הראשונה תושב לה, תוכל לכלכל חמישה־שישה מיליונים תושבים. היהודים לא רק שלא יזיקו לערבים, אלא להיפך – ההתיישבות היהודית והאיניציאטיבה היהודית תהיינה לתועלת אין קץ לכל תושבי ארץ־ישראל… המוח היהודי, העבודה היהודית והקפיטל היהודי יפרו את ארץ־ישראל והיא תפרח כעץ הדפנה הרענן…

תמיכה בארה"ב

העיתונות העברית ליוותה חלק מפעילותו בדיווחיה לקוראים. כך הביא העיתון "הצפירה" ב־5 ביולי 1921 את מכתבו של פטרסון למשוחררי הגדוד. "המכתב הבא, חתום בידי הקולונל י. ה. פטרסון (מי שהיה מפקד הבטליון הראשון של ה־ר"פ. הכ"ח, בני יהודה) נשלח בל' מאי, 1921, להאופיצירים, לסגני האופיצירים ולהחיילים שהיו חברי הגדוד 'בני־יהודה'". וכך נאמר במכתבו:

חברים! אל לנו לעבור בשתיקה על המהומה המעציבה, שפרצה בימים האחרונים בא"י. אנחנו לחמנו וסבלנו בארץ הקדושה בעד המטרה הבריטית והיהודית, ועל כן צר לנו כפלים לראות בסכנת המטרה הזאת. עלינו לבלי לשכוח, שאחת הסבות שעבורן נשלחנו לא"י הייתה – לעזור להגשמת הבית הלאומי בעד העם היהודי. מילאנו את חובתנו, וחושב אני שנחוץ הדבר מאד שנתאסף, באחד הימים הקרובים, ולקרוא לאחרים, שימלאו את חובתם הם. מציעים לקרוא לאסיפת ‘בני־יהודה הקדמונים‘ באולם ‘בית ציון‘ ביום ה‘, ט“ז יוני, בשמונה בערב. הנני מקווה שתתאמצו בכל כוחותיכם להשתתף באספה… באמון רב, שלכם, י. ה. פטרסון.

האספה אכן התקיימה והאולם היה מלא מפה־לפה. מלבד הקולונל פטרסון השתתפו בה גם הקולונל סקוט שהיה מפקד הגדוד ה־40 ועוד, ובראש האספה ישב זאב ז'בוטינסקי. הנואמים זכו להתלהבות רבה, וההחלטות שהתקבלו היו: "לייסד הסתדרות קבועה בשם 'ליגה של בני־יהודה הקדמונים'", "לפנות בתזכיר לממשלת הוד מלכותו שיכיל את ההחלטה הבאה: שהגדוד היהודי, שנשא בקרבו את האידיאל של עבודה בריטית־יהודית מאוחדה בשעה היותר חשכה בדברי ימי העולם, חלילה לנו לעזבו לנפשו, שיעבור ויבטל, מבלי השאיר שם ושארית ושהדרך היותר טובה לשמירת קיומו היא כשנייסדו בתור גדוד קבוע בחיל המצב הבריטי בא"י".

פטרסון המשיך לפעול במרץ למען עם ישראל. כך היה מיוזמי הוועד למען "חזית המלחמה של עם ישראל". ראשיתו של ועד זה הייתה בעת שהותו של פטרסון בארה"ב. באוגוסט 1941 נערכה בניו־יורק אספת המונים בהשתתפות אלפים ובה נאם בין היתר פטרסון. אז החלה פעולה מקיפה וכעבור מספר חודשים נוסד "הוועד האמריקני למען שיתופו המלא של עם ישראל במלחמה". העיתון "המשקיף" מספר ב־15 במאי 1942 על נאומו של פטרסון, שסיים את דבריו בקריאה: "אין אתם יכולים להגיע לשלום ולדמוקרטיה בעולם, כל עוד צפויה כליה למיליונים היהודים חסרי הישע והנרדפים באירופה".

ידידותו של פטרסון עם ז'בוטינסקי נחשפה גם כשיצא לאור ספרו של ז'בוטינסקי "המלחמה והיהודי" בשנת 1943. הספר שכתב ז'בוטינסקי זמן קצר לפני מותו בשנת 1940 דן בבעיות היהודיות בעת המלחמה ולאחריה. "המשקיף" כותב ב־21 באפריל 1943 כי "קולונל ג'והן הנרי פטרסון שכתב את הסיום לספר מדגיש כי העם העברי, ומשום כך אנגליה האמיתית, חייבים חוב גדול לזאב ז'בוטינסקי, הלוחם המצוין והבלתי נלאה ליושר וצדק. בשעה חיונית זו בהיסטוריה היהודית, כשהיהדות כולה מטולטלת על גלי ים סוער, מורגש מאוד היעדרו של האומץ הנבואי של ז'בוטינסקי".

יחידת נהגי הפרדות, 1950
צילום: דוד אלדן

מחזיר חוב

מותו של פטרסון ב־18 ביוני 1947, כשנה לפני הקמת מדינת ישראל, זכה כעבור יומיים לדיווח קצר מלוס־אנג'לס בעמודו הראשון של "דבר": "קולונל פטרסון ממפקדי הגדוד העברי במלחמת־העולם הראשונה מת כאן". ב"הארץ" הייתה התייחסות נרחבת יותר בעמוד פנימי באותו תאריך, 20 ביוני 1947. לאחר ההודעה הרשמית על מותו של פטרסון, נכתב: "לאחר המלחמה השתתף בפיתוח עבודת קרן היסוד בארץ ישראל ובארצות הברית, תקף בחריפות את מדיניות הספר הלבן והאדמיניסטרציה".

לא כן "המשקיף", ביטאונה של תנועת ז'בוטינסקי, שהרחיב את הידיעה ב־20 ביוני על מות חברו של ז'בוטינסקי. הידיעה הופיעה בראש העמוד הראשון של העיתון בתוך כותרת שחורה שבה נכתב “קול. הנרי פטרסון ז“ל“. בידיעה מלוס אנג‘לס נכתב: “קולונל ג‘והן האגדי פטרסון ממפקדי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה מת היום כאן. בן 80 במותו. אולי האחרון מבין חסידי אומות העולם הלך לעולמו. כי לא היה לעם ישראל בדורות האחרונים ידיד כפטרסון. ידיד אמיתי אשר שילם בקריירה שלו בגלל אהבתו לישראל… רבים מני ספור הם השירותים של פטרסון לטובת העם העברי. בשלושים השנים האחרונות עמד לצדנו ללא רתיעה וללא היסוס… הוא היה ציוני ממלכתי וידיד נפש לזאב ז‘בוטינסקי, וחשבהו – את הקצין ששירת תחת פיקודו – למורו ומדריכו עד יומו האחרון“.

פטרסון המשיך ללוות את המפעל הציוני והופיע בעצרות־תמיכה בארה“ב, בבריטניה ובמקומות אחרים, וכן ביקר גם בארץ. על אחד מביקוריו מספר “דואר היום“ תחת הכותרת “הקולונל פטרסון בתל־אביב“ ב־17 בפברואר 1929: “ביום הששי הגיע הקולונל פטרסון ללוד… מלוד נסע לתל־אביב… בו־ביום נסע עם ה‘ ז‘בוטינסקי לבני־ברק ופ“ת. הוא הביע את התפעלותו על העצים המרובים שפגש בדרכו מת“א לפ“ת“.

במסיבה לכבודו שנערכה בתל־אביב נאמו ראש־העירייה דיזנגוף, ז‘בוטינסקי ואחרים. פטרסון “הודה על קבלת־הפנים היפה והדגיש שאין הוא נואם וברצונו רק לציין שהוא לא עשה כל כך הרבה ומה שעשה – זה היה מחובתו לעם היהודי שהיה נרדף במשך אלפים שנה על ידי הנוצרים ואלה חייבים כעת לעזור לעם העברי. מרחוק הוא שמע על המעצורים שהממשלה שמה בדרכו של הבית הלאומי, אבל עתה בבקרו בבני־ברק ופתח־תקוה הוא ראה איך שהפכו את השממה לגן פורח, והוא בטוח שסוף ניצחון היהודים לבוא“.

פטרסון נפטר בלוס אנג‘לס, גופתו נשרפה לפי בקשתו, אולם אפרו הופקד למשמרת. הוא ביקש להיקבר לצד פקודיו מהגדודים העבריים, ואכן, בשנת 2011 ביקש נכדו לסייע בהגשמת משאלתו האחרונה של סבו. עתה הובא האפר לישראל והוא ייקבר יחד עם אפרה של רעייתו ביום השנה ה־147 להולדתו, ב־10 בנובמבר השנה, בחלקה מיוחדת המשקיפה על החלקה הצבאית ועל חלקת הגדודים העבריים בבית־העלמין במושב אביחיל, על פי בקשתו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',י"ד חשוון תשע"ה, 7.11.2014