מנהטן של מעלה |יואב שורק

מנהטן יוצרת ציביליזציה לעצמה, אבל נשענת בעקיפין על המורשת התנ"כית של מחוללי אמריקה. מסע סתיו אישי בין ברוקלין של 770 להארלם של "אטלה", ומפגש עם הרב סולובייצ'יק הצעיר והמבטיח

הרכבת התחתית תופרת את הכול: מתחילה בברוקלין, חוצה את מנהטן מצפון לדרום, ממשיכה לברונקס. באחת התחנות של העיר התחתית במנהטן עולה איש גבוה, מזוקן, שבשערו הפרוע זרקה שיבה והליכתו מגומגמת. קור כלבים, והוא לבוש בטי־שירט מהוה ומטונף ומעליו חולצת ג'ינס עבה שראתה ימים יפים יותר. "אם יש למישהו קצת עודף מיותר שהוא יכול לתת לאיש רעב", מכריז האיש לפתע בין הנוסעים השותקים, העומדים צפופים, "אני אעריך את זה מאוד". אני מפשפש בכיסים, נזכר שעדיין אין עליי מטבעות אמריקניים. האחרים אינם מפשפשים, וגם אינם מביטים בו. מנימת קולו המפוכחת וממבטו אני מבין שהוא גם לא ציפה. והימים ימי חשוון, ואני חושב על ר' שלמה קרליבך, וכמה שהאיש הזה צריך איזה חיבוק של אוהב־אדם ניו־יורקי שכמוהו. ועל הכוחות שהיו לו ואין לי ולאחרים.

לפני כן, בברוקלין, עלו שני שחורים צעירים, מצוידים בטייפ גדול, תפסו פינה והחלו במין מופע של אקרובטיקת־קרונות. את הדיאלוג החד צדדי שלהם עם הנוסעים הם עשו בקול רם מדי, כמו כדי להדוף את חומת השתיקה הרובצת דרך קבע על נוסעי התחתית. אני עכשיו אעבור עם כובע, אמר האחד אחרי שסיימו, ונראה אם אתם מוכנים לעזור למשהו חיובי, כמו רומז שהאלטרנטיבה היא פשע.

אני יורד ב־125, בהארלם, אזור שפעם לא נהגו להסתובב בו בכלל. זו ניו יורק, ללא ספק. אותה אווירה, אותן פינות רחוב, אבל קצת מחוספסת יותר. רק כעבור כמה ימים שמתי לב שיש כאן הרבה יותר שוטרים. NYPD מככבת בפינות הרחוב, מפגינה נוכחות. לא מזיק.

כולם כאן שחורים, וכולם גם צפו כנראה ביותר מדי סדרות טלוויזיה על שחורים צעירים, ולכן הם מקפידים לחבוש כובעי גרב שמעליהם, תמיד, קפוצ‘ון, ולהתכרבל בתוך מעילים. גברים מסתובבים בפינת רחוב באפס מעש, אחד מדבר אל עצמו בתנועות משונות. אבל לא, זה לא מפחיד. יום אחר כך, ברכבת התחתית, אישה צעקה וקיללה פעם אחר פעם, בהפסקה, בוחרת לה את אחד הגברים כמטרה לצעקותיה. אבל לא הייתה שום התלקחות: כרגילים הסתכלו בה האנשים, ספק צוחקים ספק מרחמים. משוגעת. משהו נינוח התיישב על הארלם. במין סיפוח זוחל מהאיסט סייד, גם כאן מתחיל להיות טרנדי.

יש מי שלא אוהב את זה, אגב. בפינה של רחוב 123 ניצבת הכנסייה של הכומר השחור מאנינג, המכנה את הארלם “אטלה“ (ATLAH) ומוחה כנגד ה“ג‘נטריפיקציה של ההומואים“ המשנה את פניה של הקהילה, שבעיניו ראויה להיות אי של חיים פחות חומרניים בלבו של התפוח הגדול. אבל מאנינג, עבריין לשעבר עם משנה שנויה במחלוקת, הוא סיפור אחר. מי שרוצה לטעום משהו מחופש הביטוי האמריקני, הרחק מהמוסכמות הישראליות, מוזמן להיכנס לערוץ היו־טיוב של כנסיית “אטלה“ העולמית ולצפות בו מטיף את משנתו.

הארלם שונה משאר חלקי העיר גם בכך שיש בה כנסיות אינספור. ברחובות הגדולים, כל בניין שני הוא כנסייה. גם כאלה השוכנות במבנים מפוארים, שנבנו לשם כך, וגם המון כנסיות שהתמקמו להן בבניינים רגילים, מסמנות את העוצמה של הכנסייה בחברה השחורה. זהו גם אחד האזורים היחידים בעיר שאין בו בתי כנסת: הכמרים השחורים מרבים אמנם לדבר על התנ“ך ולהזדהות עם בני ישראל, אבל הם עושים זאת במנגינות של גוספל וללא יהודים במובן הישן.

אימפריה של אבן. ניו יורק
צילום: שאטרסטוקֿֿֿֿ

הומו אורבניקוס

ארצות הברית של אמריקה, להלן אמריקה, היא ארץ מופלאה ואומה מרתקת. ניו יורק, להלן ניו יורק, היא ארץ אחרת. סיפור לעצמו. מופלא ומרתק עוד יותר.

הבית האמריקני המצוי בנוי עץ. ויש לידו דשא וחנייה לכמה מכוניות. הממד הדומיננטי הוא המישורי, כיאות לארץ שמרחביה אינסופיים, ושבתי המלון המנקדים את כבישיה ופרבריה הם ארוכים ודו־קומתיים. אבל ניו יורק, כסיפור לעצמו, היא אימפריה של אבן. הכול בנוי אבני גזית, גדולות, חזקות. זה יכול להיות גורד שחקים או סתם בית מגורים טיפוסי של הרחובות ה"גבוהים" יותר, זה יכול להיות באיסט או בווסט, בלואר או באפר, בהארלם או במידטאון – מה שיפגוש את המדרכה הרחבה יהיו אבנים גדולות, אפורות־לבנות או חומות, גרייסטון או בראונסטון, ש"יושיבו" את הבניין במין ביטוי של רביצה כבדה ויבהירו היטב שכאן יושב משהו מרשים וחזק שאי אפשר להזיז.

מה שתופס אותי בניו יורק פעם אחר פעם זו היציבות הזו. זו עיר ללא הפסקה במובן ההפוך: כזו שלא הפסיקו אותה אף פעם, שמקיימת רצף עקבי עם מה שהייתה לפני עשר, עשרים, שלושים ומאה שנה. כשבאירופה המלחמות קרעו את הרקמה של המודרניות, כאן המרקם העירוני נמשך משנות העשרים והשלושים. העיר אמנם גדלה ומשתכללת, אבל ההמונים המציפים בכל בוקר את המיד־טאון עושים זאת כבר כמה דורות, אנשי העסקים לבושים כמו אבותיהם ורק התיקים שלהם דקים יותר בגלל הלפטופים האלגנטיים, ומרכז הבילוי של ברודווי ממשיך להבהב באורות ניאון ולהציג מחזות זמר עם תזמורת חיה בדיוק כמו לפני חמישים שנה.

נערים כבר אינם מחלקים עיתונים בצעקות, והעיתונאים כבר אינם חובשים מגבעות ומעילי־צווארון ומקטרת, אבל הניו יורק טיימס ממשיך להיות הבחירה של האליטה העסקית והפוליטית, את הניו־יורקר ממשיכים לעטר איורים על השער, ובפתחי הבניינים ניצבים גם היום שוערים בכסיות לבנות. אין כאן בני אצולה ובני כפר, שהרי זו לא אירופה אלא ארץ של חירות, אבל יש כאן קווי מעמד ברורים היטב, חד משמעיים, שגורם המפתח בקביעתם הוא הכסף.

היציבות הזו היא המעטפת הקבועה של הטרנדים המשתנים, הצובעים את פניה של העיר הזאת בצבעים משתנים ונותנים בה אשליה של דינמיות. הטרנד התזונתי עכשיו – אם ננטרל את השפעות הסתיו העונתיות המחייבות משום מה את כל המוצרים לקבל גם "טעם דלעת" (פרינגלס בטעם דלעת, עוגיות דלעת, קפה עם נגיעות דלעת, יו ניים איט) – הוא כנראה "ללא גלוטן". מילות הקסם הללו מעטרות יותר ויותר תפריטים ומדפי מרכולים, ומספרים שזה מה שחם, והדבר משתלב בהמוני דוכני הסלטים והיוגורט המנקדים את העיר, בלי למחוק כמובן את עגלות המכירה הוותיקות של הקבב (והפלאפל). דומה שהליברליות הנודעת של הניו־יורקים מתאפשרת, אולי, מכוח השמרנות העמוקה והבטוחה של הסביבה שבה הם חיים.

המטריקס האינסופי של בנייני האבן, מדרכות הבטון הרחבות, השדרות והפארקים, המוניות הנוסעות מעל והרכבות השועטות במערכת המחילות המורכבת מתחת לכל זה יוצר כאן ציוויליזציה משל עצמה. האורבניות מממשת כאן את המודל המושלם שלה כמערכת סגורה, עולם מעשה־אנוש, שהתגבר על הטבע לחלוטין. אזור אחרי אזור כבש האדם מאדמת האי הזאת, את הכול סידר בשתי וערב של קוביות, ולא הותיר דבר באופן טבעי. מסביב לעצים שבשדרות יש לעתים ערוגות קטנות של פרחים, אבל תמיד הם יוקפו בגדר מתכת קטנה, שתפריד את פיסת ה"טבע" הזו ותבהיר שהיא צצה כאן במתוכנן, ובלי לגרוע מהרצף של שלמת הבטון והמלט, שאפילו עשבים שוטים אינם צומחים בתפריה. וכן, אפילו הסנטרל־פארק הנפלא על סלעיו והריו ואגמיו הוא מעשה אנוש. עד כדי כך, שבכל האי הזה – המוקף מכל עבריו ים ונהר – אין ולו חוף רחצה אחד: מה שלא נבנה מתוך היוזמה האנושית החופשית אינו רלוונטי.

ובתוך הבועה האורבנית הזאת יש אנשים. ניו יורקים. אנשים שכמו המציאו עבור עצמם את ההומו־אורבניקוס. זה שמוצא את כל מה שהוא צריך בתוך העיר, ואורז את כל הטבע שמחוץ לה כשהוא חתוך ומנוקה ומוצג בקופסאות שקופות ויפות. אורח החיים הניו־יורקי הוא כזה של מי שחווה את חלוקת־העבודה, העיקרון שיצר את העיר באשר היא, בדרך קיצונית ביותר. אינך אופה את העוגה ואינך אפילו פורס אותה: במקררי המרכולים שברחבי העיר אתה מוצא עוגה שכבר נפרסה ונארזה ומוצעת לך בטעמים שונים בקופסאות, וגם מגוון אינסופי של סלטים, ירקות חתוכים, תבשילים שכבר הוכנו, וואטאבר. בישראל אנו מכירים משהו מזה בחנויות הנוחות של תחנות הדלק. ניו יורק היא בעצם חנות־נוחות אחת גדולה.

וכפי שהעיר אינה אלא תוצאה של תכנון, כך גם חיי הניו־יורקי. הוא צריך כל הזמן לנהל את עצמו ולהעמיס על חייו באופן מודע את כל מה שחיים טבעיים יותר יוצרים ממילא. לרוץ. לעשות כושר. לאכול. לקרוא. להגיע לעבודה. לשמור על הגזרה. והכול מוגדר, ולכל דבר יש הביגוד המתאים והמקום והזמן שנקבעו בלוח. לידי ברכבת התחתית נסעה לעיר אישה אחת ולידה מין טרולי עם דפנות רשת שבתוכה מתכרבל ומציץ כלב קטן. מדובר במזוודה שנועדה בדיוק לזה: כדי לקחת את הכלב ברכבת התחתית. לכל דבר יש פתרון, הכול ממילא מלאכותי. אם כלבים צריכים לרוץ, אין פירושו של דבר שצריך לתת להם לבלבל את הסדרים, וגם אין פירוש הדבר שצריך למנוע מהם את התענוג: צריך פשוט להסדיר אותו. ובפארקים, במתחמים מוגדרים ומשולטים הם יורשו לרוץ. זה לא יקרה ספונטנית, כמובן: אתה תגדיר משבצת זמן להריץ את כלבך, ותיקח אותו למשבצת המקום המתאימה, ואז הצורך המוגדר הזה יקבל מענה. ואם אתה אינך יכול לעשות זאת, תשלם למישהו אחר או תקנה אפליקציה מתאימה. בניו יורק, כל עוד אתה מוכן לשלם, אתה יכול לקבל כל שירות שיעלה על הדעת. ככה זה בעולם האורבני המושלם.

מוחה כנגד הג'נטריפיקציה ובונה לו הארלם אידילית. השלט ב"אטלה", הארלם
צילום: יואב שורק

ברוקלין אדישה לחב"ד

הציוויליזציה הייחודית הזו של מנהטן מתחילה להתפורר בקצוות, ואינה נמשכת אל ערי־הענק שמהוות את השכונות האחרות של התפוח הגדול. הרבי צדק כאשר בראש כל מכתביו כתב "ברוקלין" ולא ניו יורק: כי משרדיו בכתובת האגדית 770 איסטרן פארקווי ניצבים בליבה של עיר שאם היו מנתקים אותה מניו יורק הייתה הרביעית בגודלה בארה"ב כולה. ברוקלין היא ביתם של יותר משני מיליון וחצי בני אדם. וכן, יש בה חופי רחצה, ואזורים מפותחים פחות, ואפילו בתי־עץ נמוכי קומה.

בסתם ערב של חול מלא הבית ששימש את הרבי בהמוני גברים צעירים, רובם מחסידיו. הבית קטן, אבל המרתף אוחד עם מרתפי הבניינים הצמודים אליו כדי ליצור את האולם הגדול, המוכר מאינספור תמונות וקטעי וידיאו, שבו התקיימו כל האירועים החשובים והתפילות של בית הרבי. זה נראה כמו אולם ישיבה טיפוסי – ארונות ספרים ממלאים את הקירות, בחורים יושבים ולומדים בפיזור אקראי – אבל זו לא רק ישיבה. מנייני ערבית מתנהלים בסרט נע בחללים שונים בקצות האולם, כאשר באולם המרכזי נחתמת התפילה בהכרזה קולנית של ילדים – שלוש פעמים בזו אחר זו – "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד", מקהלה שאחריה עונים המבוגרים כהד. בחוץ ממשיכה לדהור התנועה בציר ההומה של איסטרן פראקווי, אדישה למלך המשיח המומלך כאן בכל יום.

אבל כשחוזרים אל מנהטן מוצאים משיח אחר, שכבר היה מזמן, ועושה הרבה טוב למסחר בעיר: אמצע נובמבר והכול כבר צבוע בצבעי הירוק־אדום והעצים מוארים. חלונות הראווה מלאים פתיתי שלג כסופים ונוצצים, מזחלות וסנטה קלאוס. זה תירוץ טוב למבצעים, ותירוץ נפלא לקניות – סם החיים של כלכלת השוק, המניעה את העיר המסחרית הזו כבר יותר ממאה שנה, ונושאת באחריות לרוב הבנייה והפיתוח שלה, מגורדי השחקים ועד למוזיאונים הגדולים.

ובעוד ברוקלין אדישה לחב"ד, גם חב"ד אדישה לברוקלין. בימי הרבי זה היה אחרת: אחד החידושים הגדולים של רבי מנחם מנדל היה בהפניית המבט אל עבר התרבות האמריקנית והפנמתה – מהסיסמה We Want Moshiach Now דרך מצעדי ל“ג בעומר המחקים את תרבות התהלוכות האמריקנית, משלבים דמויות של גיבורי־על ומאמצים קונספט כמו־צבאי בתנועת הנוער “צבאות השם“, רעיון שהוא זר לחלוטין למורשת החסידית המזרח אירופית.

והנה כיום, דווקא ה־770 בולט בניתוק שלו מהסביבה האמריקנית. הבלאגן ישראלי למהדרין, ההודעות התלויות על לוחות המודעות הפנימיים של בית המדרש כתובות כולן עברית, וגם הכרזות הגדולות המכריזות על המשיח מצרפות לעברית רק את היידיש. על לוח שעם באחת הפינות תלויות הזמנות לכמה חתונות: כולן חתונות של חב“דניקים ישראלים, המתקיימות בכפר חב“ד או בירושלים; רק העלייה לתורה של החתן מתקיימת כאן, במה שמכונה בז‘רגון החב“די של ההזמנות “בית רבנו שבבבל“. האולם, מסתבר, מלא ישראלים, ואפילו התפילה נעשית לכיוון ארץ ישראל – מזרחה. איך שר, לפני שנים, אהוד בנאי? “ברוקלין אומרת: “אבא לא מת / הוא רק ישן קצת בעולם האמת / הוא יחזור בגדול ובפיו שיר הלל / והוא יעיף את ברוקלין עד לארץ ישראל."

העובדה שמתפללים לכיוון ארץ ישראל אולי נשמעת טריוויאלית – זו הרי הלכה פשוטה – אבל במנהטן זה ממש לא מובן מאליו. אף שהמושגים “איסט“ ו“ווסט“ חרותים עמוק בתודעתו של כל ניו יורקי, שהרי רשת הרחובות בנויה עליהם, אלו כנראה מושגים המתקיימים בתוך הציוויליזציה המקומית, בלי זיקה לעולם שבחוץ. עובדה: כל בתי הכנסת הוותיקים באפר־ווסט־סייד, הרובע היהודי ביותר של מנהטן, בנויים כך שהתפילה, שאמורה להיות כלפי ארץ ישראל, מופנית משום מה דרומה (ובעצם, בשל הנטייה של מנהטן, לכיוון דרום־מערב). האם מתפללים לחיי פרישה ראויים בפלורידה? למקומיים פתרונים.

אגב: בית כנסת אחד, הקרליבך־שול, מכוון משום מה לצפון. הפוך מכולם. בניגוד לבתי הכנסת המרשימים, זהו מין שטיבל מלא חן ונטול גינונים, חם וצנוע, המזכיר מיד את ר‘ שלמה.

נהירין לו שבילי ה"פדרליסט" כשבילי נהרדעא. הרב ד"ר מאיר סולובייצ'יק
צילום: מלכה גרודן‎

גר ותושב

בלבו של המיד־טאון של מנהטן, במשרדי קרן "תקווה", מתקיים סמינר תחת הכותרת "חופש הדת באמריקה". יהודים מישראל ומארה"ב שומעים מפי מרצים מקומיים על הרעיון שעמד בבסיס העיקרון האמריקני של חופש דת, על המשמעויות החוקתיות שלו, על האתגרים העומדים בפניו.

רחובות ספורים מחנות הדגל של "אפל", עוסקים כאן בניו יורק אחרת, זו של "האבות המייסדים". אז עוד לא הייתה ציוויליזציה אורבנית לעצמה, אלא נמל־הכניסה ואחד המרכזים העירוניים – כמו פילדלפיה, בולטימור או בוסטון – של בני המושבות האנגליות, שביקשו לכונן על אדמת אמריקה חברה חדשה, חקלאית בעיקרה ותנ"כית ברוחה, החופשית לעבוד את הא־ל ללא ביקורת שלטונית.

הרבה עבר על אמריקה מאז, והרבה עוד יותר על ניו־יורק. ועדיין, החוקה ממשיכה להיות האתוס האמריקני, אתוס שמעסיק לא מעט גם יהודים רבים, הגאים לראות את עצמם כחלק מאומה גדולה הנושאת את לפיד החירות. "גר ותושב אנוכי עמכם", מסביר בסמינר הרב מאיר סולובייצ'יק, פירושו שהיהודי הוא גם חלק מהקהילה האנושית ושותף מלא בשאיפותיה לתיקון עולם, וגם דבר נבדל, השומר על מורשת ייחודית ואינו בוש בה. כך, הוא אומר, כתב דודו הגדול, הרב יוסף דב. כשהיהודים באירופה ביקשו שוויון, ממשיך סולובייצ'יק הצעיר, היה עליהם לעשות זאת תוך ויתור על המרכיב היהודי־ייחודי שלהם, לפחות ברשות הרבים. רק באמריקה, הוא אומר, יכול היה יונה פיליפס – סוחר יהודי שהיה מגיבורי המהפכה האמריקנית – לבקש ב־1787 לתת מקום ראוי ליהדותו גם בשמשו בתפקיד ציבורי, ולממש את אותו אידיאל כפול פנים.

סולובייצ'יק (37), כוכב עולה בשמי היהדות הניו יורקית, ליטאי בעליל בייחוסו, מכהן כיום כרב בית הכנסת הפורטוגזי, שהוא העתיק ביותר בעיר, וכנראה העתיק באמריקה בכלל. הקהילה נוסדה ב־1654, ולימים גם אותו יונה פיליפס אגדי היה חבר בה. הוא אמנם היה אשכנזי, אך זכה להימנות על הקהילה מכוח נישואיו לבת אצולת האנוסים, רבקה מנדס־מצ'אדו. בית הכנסת שהחל את דרכו במנהטן התחתית הלך והצפין עם תנודות האוכלוסייה, והגיע למשכנו הנוכחי והחמישי ("החדש") ב־1897.

הבניין המרשים נמצא על גדות הסנטרל פארק, ברחוב 70, מקום טוב בלב מה שמכונה האפר־ווסט־סייד. המסורת העתיקה של בית הכנסת מתבטאת בנוסח הספרדי המיוחד, במנגינות, בלבוש הטקסי המשעשע משהו של הרב והחזן – וגם במיעוט המתפללים. אחרי הכול, התחרות כאן גדולה: זהו לב ה"קטמון" של ניו־יורק, שבשבת נחשף כמרכז יהודי תוסס ומוצעות בו אינספור אלטרנטיביות אטרקטיביות יותר. מניינים חדשים וחדשניים, מהם עוגני־רווקים מבוקשים ומהם שוויוניים, כמו גם שורה בלתי נגמרת של קידושי־חובה המתחרים ביניהם במגוון סלטי הטונה, הירוקים, הקוגלים, הג'ינג'ר־אייל וכמובן העוגיות האמריקניות הבלתי־אכילות בעליל.

המבנה מפואר מאוד, כמתבקש (ובו גם לוח הנצחה לבחור שתרם חמשת אלפים דולר להקמתו ונפטר בגיל 32), ומזכיר במשהו את בית הכנסת הספרדי של ונציה. את התפילה מלווה מקהלה, המתחבאת בגזוזטרה מעל ארון הקודש, הפונה – כמובן – דרומה. לאן? אולי לעיר התחתית שבה החלה הקהילה, ואולי – כפי שתגלה בדיקה גיאוגרפית – ישירות לוושינגטון, בירת הארץ החדשה והחוקה המהוללת, שביקשו להיות עבור היהודים סוג של גאולה.

אין זה סתם עניין של השתלבות: האתוס המקראי טבוע עמוק בתוך הנרטיב האמריקני, והאבות המייסדים אף הציעו שחותמה של הפדרציה הצעירה יציג את קריעת ים סוף (להצעת פרנקלין) או את ישראל ההולכים במדבר לאור עמוד האש (כהצעת ג'פרסון). הפגישה עם סולובייצ'יק היא גם פגישה מאלפת עם יהודי החי מכוח התורה ולאורה, ממשיך שושלת רבנית מפוארת שבה הוא בן בית לכל דבר, ובה בשעה הוא אמריקני במובן העמוק ביותר, כמין גרסה בת זמננו של אותו יונה פיליפס. נהירין לו שבילי ה"פדרליסט", במת־השיח של האבות המייסדים, כשבילי דנהרדעא.

אבל חלום הארץ המובטחת אינו רק נחלתה של וושינגטון, האליטה הלבנה־פרוטסטנטית שלה והיהודים שנסתפחו אליהם בברכה. החותם האמריקני העדיף הרי בסוף לא את יוצאי מצרים, אלא דווקא פירמידה בלתי גמורה המבטאת את מפעל הבנייה של האומה הצעירה, ומעליה את עין ההשגחה המלווה את הקמתה, סמל נוצרי מובהק. לעומת זאת, הרעיונות התנ"כיים חלחלו עם הנצרות עמוק אל תוך הקהילה השחורה, שהייתה עסוקה שנים בחלומות של גאולה משעבוד, ואפילו הצמיחה בדורות מסוימים כמה ארגונים של "כושים עבריים". כך או אחרת, גם היום הרי שרים בכנסיות של הארלם את הניגון המתערסל הזה, תוך שיחזור קולותיהם של פול רובנס או לואי ארמסטרונג: "רד, משה, אומר הא־ל, רד מצרימה ואמור לפרעה: שלח את עמי". או בשפת המקור – לט מיי פיפל גו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג כסלו תשע"ה, 5.12.2014