תעלומת מות בתו של קולנוען חידתי נחקרת. הסופרת לא הסתפקה ברומן וצירפה לו אפליקציה, סרטונים ומסמכים כדי ליצור עולם מלא. לפעמים על חשבון העלילה והדמויות
סרט לילי
מרישה פסל
מאנגלית: ניצן לפידות
מודן, 2014, 620 עמ'
נראה כי חמש שנים הן נצח עבור הקורא הישראלי, או לפחות כך נדמה מהמבט האטום בעיני אנשים כאשר מזכירים את השם מרישה פסל. גם אנשים שספרים הם לחם חוקם מתקשים לקשר בין שמה של המחברת לספר הביכורים המצליח שלה "פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות".
הספר, שיצא לאור בישראל בשנת 2009, היה רומן התבגרות פוסט־מודרניסטי, שאפתני ומסוגנן, עמוס ועשיר בהתייחסויות תרבותיות מגוונות, שחלקן נבדו על ידי הסופרת. הוא זכה להערכת הקהל ולביקורות אוהדות רבות, ופסל הוכתרה לילדת הפלא החדשה של עולם הספרות. אך, כאמור, מיליוני מילים וספרים הספיקו להגיח מאז לאוויר העולם.
ההמתנה הארוכה לספרה השני של פסל נבעה, בין היתר, מהעובדה שהיא השקיעה מאמצים רבים בהעמקת העולם שבו מתקיים ספרה החדש, כפי שהיא עצמה סיפרה במספר ראיונות עמה, ואין ספק כי מדובר בפרויקט מרובה חלקים ושאפתני אף יותר מספרה הראשון.
גרעין העלילה של "סרט לילי" די פשוט ובבסיסו חקירת מוות. העיתונאי סקוט מקגראת איבד את משרתו, משפחתו וכבודו, כאשר ניסה לפענח את דמותו של הקולנוען המיתי והחידתי סטניסלב קורדובה. קורדובה יוצר סרטי פולחן מאיימים וטורדי מנוחה מתוככי אחוזתו היוקרתית והמסוגרת בעודו מקפיד באדיקות על שמירת פרטיותו. הוא אפוף במסתורין כה רב – אין אפילו תמונה שלו – עד שישנם המאמינים שהוא רק סיפור כיסוי ליוצרם האמיתי של הסרטים. הסרטים עצמם היוו מקור למחאות, התמוטטויות עצבים ואף השראה לרצח. בשל כך הופסקה הפצתם המסחרית ונוצרה תרבות מחתרתית של הקרנות סודיות ומעריצים פנאטים הידועים כ"קורדוביטים".
כשגופתה של אשלי, בתו בת העשרים וארבע של קורדובה, נמצאת בבניין נטוש בעיר ניו יורק והמשטרה קובעת כי מדובר בהתאבדות, יצרו העיתונאי של מקגראת מתעורר. הוא אינו עומד בפיתוי, ונמשך שוב, הפעם עם שותפים בלתי צפויים, לחקירה מורטת עצבים. מקגראת נחוש לגלות מה עומד מאחורי מותה של אשלי; מה מסתיר קורדובה וכמובן להחזיר את כבודו האבוד.
הקורא הופך לצופה פסיבי. מתוך הטריילר לספר
חזרות והדגשות
לאלו שהכירו את פסל מספר הבכורה המשובח שלה, זכור כי חלק ניכר מן הקסם של הספר היה טמון בדמות הראשית והחיננית שלו – בלו ון מיר – ובאביה החריף גארת. לעומת זאת, ב"סרט לילי", פסל אמנם מעניקה לדמויות שלה מאפיינים ורקע מפורט, אך הדמויות לא מציגות התפתחות, על פי רוב התנהגותן שרירותית והן נטולות עומק וחיים. רושם שרק מתחזק מכך שכולן, החל מסוחר סמים פשוט ועד מרצה לקולנוע, מדברות באותו אופן, לרבות דמות שעליה מתעכבת המחברת כדי לציין במפורש שהיא מדברת בצורה מיושנת.
מקגארת, הדמות הראשית, סתמי ומורכב מקלישאות הפילם נואר (חובב ויסקי, נטול חברים אמיתיים, נזנח על ידי אהובתו ומוכן לסכן הכול בעבור האמת). הוא גם בעל כישורי חקירה מפוקפקים למדי, ומחקרו מתקדם רק תודות לפיסות מידע הנופלות לחיקו ולאנשים המגלים נכונות מרשימה לפטפט עמו על כל נושא שהוא. ואילו קורדובה (המבוסס בצורה חופשית מאוד על הקולנוען סטנלי קובריק) ואשלי, הדומיננטיים מאוד בעלילה למרות שהם כמעט לא נוכחים בה, פשוט מושלמים מדי בצורה מעצבנת. השניים מהווים מעין דמויות קסומות המעוררות הערצה בכול, ונמצאות מעל להבנה של בני אדם פשוטים. הצגתם ככאלה הופכת אותם לחד ממדיים, ובהכרח לאמינים פחות.
פסל חוזרת ואומרת לנו שאשלי וקורדובה גאונים ומיוחדים, חוזרת ומדגישה את תחושת המתח והפחד שהגיבורים נמצאים בה ומספרת שוב ושוב שסיפור האהבה של אשלי היה מיוחד וקסום, אך בכך היא מדגישה את אחת החולשות המרכזיות בספר. החזרות התכופות על פרטי מידע והחלטתה להמחיש קטעים בצורה ויזואלית רק מעלות את החשד כי לפסל אין אמון רב בקוראיה וביכולתה להעביר את המסר.
אמונה ומדע
פסל הגדירה את הספר כמותחן פסיכולוגי, אך לא הסתפקה בתיאור חקירה שמסתבכת ושאפה ליצור עולם שלם ומפורט. לשם כך צויד הספר ב"אמצעי עזר ויזואליים" רבים ומורכבים. אם בספר הקודם פסל השתמשה באזכורים תרבותיים בדויים בודדים בלבד, ב"סרט לילי" היא כבר מבססת את העלילה על אמָן שהיא יצרה וטוותה לו מכלול שלם של יצירה המפורטת להפליא ומנותחת לאורך הספר.
היא אף הגדילה לעשות וכתבה תסריטים לכל חמישה עשר הסרטים של קורדובה, דבר שהוא שאפתני ויומרני בצורה מופלאה כאחד. כמו כן היא יצרה מסמכים וסרטונים שונים, המשולבים בספר המודפס או נגישים באמצעות סריקת קוד המופיע בספר. כלומר, לדתיים אשר קוראים את הספר בשבת, או סתם נטולי (או מתנגדי) סמארטפונים, הם לא נגישים, ומעבר לעובדה שהם לא ממש תורמים לסיפור עולה התהייה מהו הערך המוסף של שלל התוספות לספר אם חלק מהקוראים אינם יכולים לחוות אותם.
מכל מקום, עבור ספר שדווקא ממעט לעסוק ב"תום עידן גוטנברג", הוא בכל זאת מעורר מחשבה על עתיד הספרים, בהיותו בין הראשונים שמשלבים כך בין הדיגיטלי למודפס (דוגמה נוספת למגמה זו היא "משחקי הסוף" של ג'יימס פריי ונילס ג'ונסון שלטון, שבו הספר הוא חלק ממשחק אינטראקטיבי; ובמקומותינו – "יאיר ויהונתן" מאת יאיר אגמון). הרעיון עצמו מעניין, אבל הביצוע הופך את הקורא למעין צופה פסיבי, אשר ניטל ממנו הצורך החשוב ביותר בקריאה – שימוש בדמיון. פסל מאכילה את הקורא בשלל מידע במקום לתת לו למלא את החללים בעזרת דמיונו.
אולי נטייתה של המחברת לרפטטיביות והדגשה היא שמנעה ממנה לפתח רעיונות מורכבים בספר, כמו, למשל, מערכת היחסים בין עולם הקולנוע לספרות; האופן שבו שינה עולם הקולנוע במאה ומשהו שנותיו את תפיסת המציאות שלנו; פרטיות במאה ה־21 האקסהיביציוניסטית; הקשר בין אמן ליצירתו ובינו לבין הקהל הרחב, וכאמור – תום עידן גוטנברג. פסל אמנם מעלה את הנושאים האלו אך לא מתעכבת עליהם. היא בוחרת להתמקד דווקא בקונפליקט שבין אמונה למדע, שנלעס למוות בארצות הברית מאז יציאת סדרת הטלוויזיה "אבודים". קונפליקט זה בא לידי ביטוי בספר במאבקו של מקגראת בין גרסה על־טבעית לסיפורה של אשלי לבין גרסה יותר יומיומית ופחות מסעירה.
פרויקט שאפתני
ניכר שפסל נהנתה מאוד מהעבודה על הספר ובייחוד על החלקים המיוחדים, אולם למרבה הצער נראה שהיא התפרסה יותר מדי, ותשומת לב שהוקדשה לפרטים הקטנים – כמו כתיבת ספר ילדים שאשלי קראה, חיבור סילבוס לקורס על יצירתו של קורדובה וכדומה – באה על חשבון התמונה הגדולה ומובילה לכך שהשלם קטן מסך כל חלקיו.
הדקדקנות העיצובית, שאף היא פגומה (לדוגמה, חוסר התיאום בין תיאור דמותה של אשלי לתמונתה), באה על חשבון עיצוב הדמויות והעלילה. ובתום הקריאה נותרת התחושה כי לכל החלקים בספר לא היו מזיקים מחשבה וליטוש נוספים שהיו עוזרים להם להתמלא חיים ולהרגיש אמינים יותר, ומונעים את התחושה כי נותרו קצוות פרומים.
מעבר לתהיות קטנוניות על העלילה שעמן נותרתי גם בסוף הספר (איך קורדובה מצליח להגן בצורה מוחלטת כל כך על פרטיותו בעידן שבו כל סלבריטי זוכה לסלפי עוד לפני כוס הקפה הראשונה של הבוקר? כיצד הסרטים שלו כה קשים להשגה בעידן שבו סרטים מועלים לרשת עוד לפני שעזבו את חדר העריכה? למה האולפנים – שהשיקול היחיד שלהם הוא מסחרי – יפסיקו את הפצת סרטיו של קורדובה כל עוד יש אנשים שמוכנים לשלם כסף כדי לראותם? והשאלה הנוקבת ביותר – באמת, מרישה, סרט אימה ומתח זוכה בפרס האוסקר, ועוד מול "קרמר נגד קרמר"?), נותרה גם תחושת אכזבה.
אין ספק כי פסל לקחה על עצמה פרויקט שאפתני מאוד, ואין בכך רע, שכן סופרים צריכים לאתגר את עצמם ואת גבולותיהם ובכך לאתגר ולחדש לקורא. אך "סרט לילי" לא חורג מהשבלונה של הז'אנר שלו. הוא לא מותיר אותך עם נקודת מבט חדשה ומטרידה על החיים כמו ספריו של דניס ליהיין, ולא מפעפע קדרות ומועקה כמו ספריה של ג'יליאן פלין. הוא גם הרבה פחות אפל ומפחיד ממרבית התוכניות המשודרות בטלוויזיה בימינו ואם להודות על האמת, פחות מפחיד ממה שאנחנו כישראלים נחשפים לו יום יום בחדשות.
"סרט לילי" הוא ספר שמאוד רוצה להיות חשוב וחדשני, אבל הוא ספר שאפשר לקרוא, ולא כזה שחובה לקרוא. פסל כבר הוכיחה שהיא מסוגלת ליצור ספר שהוא יותר ממותחן סתמי וכבד להפליא ולה, וגם לנו, מגיע יותר.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' כסלו תשע"ה, 12.12.2014
