שתילים בדרך לדגניה |ישראל רוזנסון

"תחת העץ" לעגנון, המפרנס מקראות רבות לט"ו בשבט, נע בין אגדה לריאליה וטווה סיפור ציוני המוביל לשלום עם ערביי הארץ

על הקשר ההדוק בין סיפורו של ש"י עגנון "תחת העץ" (אלו ואלו, עמ' תמט־תסא) לראש השנה לאילן בגלגולו החדש, הציוני, אין צורך להכביר עדויות; מקראות לט"ו בשבט, טקסי חג שבהם נקרא השיר ועוד ועוד הם שיעידו. חידוש של ממש אין לי בו (לכל היותר אעבה אחד מרמזיו שרבים כבר דשו בו); אך מאחר שענייני השתילה הפיסית, בידיים, התרחקו מעט מעולמו של חוגג ט"ו בשבט דהיום, מצאתי לנכון להזכיר את הסיפור היפה על שתילים חדשים ועל עץ ישן, על הבאת השתילים לדגניה, ועל דברים שנאמרו ליד הזית שתחתיו ישב "השר הגדול משרי ישמעאל".

הכרה ישמעאלית

ובכן, הייתה פגישה מ"תחת העץ"; היא הצמיחה יצירה פשוטה־מורכבת, סיפור בתוך סיפור; סיפור גדול שמורכב ממסגרת, סיפורו האישי של המספר: "פעם אחת הייתי מהלך להביא שתילים לדגניה", וסיפור פנימי: סיפורו של אותו השר הגדול על הרפתקאותיו, מפגשו עם יהודי ח'ייבר, ובעיקר התובנות ההיסטוריוסופיות והפוליטיות שקלט ופיתח בעקבות המפגש הזה ("ישבנו אצל בני כיבר [=ח'ייבר] וראינו כוחם וגבורתם ונדיבות לבם וחסדם, עד ששכחתי כל חצי המלחמות והניצחונות שניצחתי… ושמחתי שנתגלגלתי אצל נדיבי עם אלוהי אברהם…"; שם, עמ' תנו).

מכיוון שהשר הישמעאלי מודה בזיקתה המהותית של הארץ לישראל, זיקה שביטויה בחקלאות – "כמדומני שאין הארץ נשמעת אלא לכם" – ובהכרה בהישגי ישראל בארצו המתחדשת: "דרש בשבח ישראל שעושים מדברות של ארץ ישראל גנים ופרדסים ומוסיפים כפרים ויישובים בארץ", ראו בסיפור ביטוי להשקפתו של עגנון בענייני ארצנו ועמנו; כסיכומו של דן לאור: "הניסוח השלם והממצה ביותר של השקפתו הציונית של עגנון מצוי בסיפורו 'תחת העץ', שפורסם ב'דבר' בפברואר 1934 […]" (המאבק על הזיכרון, עמ' 70).

מה טיבה של ציונות שלמה זו? בדגשים שאני מזהה – מימוש של הבטחה ממרומים, בצד מעשה אנושי שביטויו נטיעה ובניין הזוכה לברכת שמים; וגם – ובכך יש בהחלט ממד מיוחד במינו – משאלה להכרה של האומות ובתוכן שכנינו הערבים בשני הגורמים הקודמים (אכן, למצער שמו של הסיפור מעניק משקל ואף אמפתיה למי שיושב 'תחת העץ', הלא הוא מיודענו השר הערבי, שמעמדה זו נושא את דברו).

האם "סיפור זה הוא למעשה אלגוריה פוליטית", כפי שטען דן לאור (שם)? אפשר שכך הוא מבחינת מטרותיו. אך אפשר שהוא אף יותר מכך. אפשר שדווקא אזכור יהודי ח'ייבר שבמקור נטבחו בידי מוחמד (שונאי ישראל נושאים את השם "ח'ייבר" עד היום כסיסמה רצחנית) אך בסיפור הם חיים וקיימים מוביל את השר הערבי להכיר כי "עם ישראל חי", ולהגיע להשלמה הנכונה עם המפעל הציוני, שלדידם של רבים מן הציונים הייתה חשובה כל כך מבחינה מוסרית.

מכל מקום, מבחינת סגנונו אין ספק שבתערובת ספרותית עסקינן, כזו שיש בה מן הפנטסיה, ריחוף בין אגדה למציאות – "דרך סיפור המעורב – ממש ואגדה", בלשונו של דב סדן (בינינו לבינם, עמ' 128). מדובר בערבוב זמנים בין "זמן ריאלי", זמנו של עגנון ההולך לדגניה (בזמן סמוך להיווסדה), לבין "זמן אגדי", זמנו של השר הישמעאלי המופקע כליל ממציאות הזמן והמקום; שמבחינתו ח'ייבר עדיין קיימת!

"כמדומני שאין הארץ נשמעת אלא לכם". נטיעות בהר הכרמל, ט"ו בשבט תשע"ג
צילום: פלאש 90

היו הדברים מעולם

האופי האגדי של "תחת העץ" מזכיר אגדת חז"ל; דייק סדן: "דברי פתיחתו [=של "תחת העץ"] משערים אותנו בתחומה של אגדת חז"ל ואווירתה" (שם), והוא אף הוסיף דיוק על דיוק והשווה את אגדת עגנון ההולך לדגניה לאגדה מפורסמת, הלא היא האגדה הפותחת את הש"ס ("פעם אחת הייתי מהלך בדרך"; בבלי, ברכות ג ע"א), ומספרת על הפגישה המופלאה בין רבי יוסי לאליהו. בשתי היצירות יוצר הסגנון האישי אפקט אוטוביוגרפי חזק היפה להבעת השקפת עולם אישית. ברם, שם בפתיחת הש"ס הייתה זירת הפגישה "חורבה מחורבות ירושלים", ואילו כאן, בסביבות דגניה החדשה, כששתילים ביד; מול ירושלים המאופיינת בחורבותיה עולה דגניה וצומחת. וכך, במשים או שלא במשים, נרקמת השוואה – טעונה יש לומר – בין ירושלים לדגניה.

לבד מהזיקה העמוקה לאגדת חז"ל האופפת את הסיפור הזה, יש בו שקיעים רבי משמעות מהביוגרפיה של עגנון מביא השתילים; בלשונו רבת־המליצה של סדן: "ניכרים רטטי הזכר החם, זכר ראשיתה של דגניה וכנרת, והקליטם המספר בתוך הפתיחה לסיפור 'תחת העץ'" (שם, עמ' 129). ויתרה מזו, לא רק ניתוח ספרותי מביא אותנו לקישור המעשה לקורות עגנון; עגנון עצמו עמל וטרח על כך, ובעיקר אגב מאבק בדעה שהופרחה ש"אולי לא היו הדברים מעולם"; אולי כל שסיפר על המסע לדגניה בדה מדמיונו.

גם פרשה זו נותחה בהרחבה, ונוהגים להביא את מכתבו של עגנון לעורך "הארץ" משנת תשי"ח (מעצמי אל עצמי, עמ' 419־418), שבו התפלמס עם אחד מראשוני דגניה, הלוא הוא שמואל דיין (אביו של משה), והוכיח באותות ובמופתים שבמסעו עם פרדות אכן הגיע לדגניה, ופועל יוצא מכך הוא הדיוק שבסיפורנו על הבאת השתילים לדגניה. ולא זו בלבד, אלא שבזיקתו העמוקה לסביבה זו מצהיר עגנון כי לא שתילים בלבד הביא אלא הוא היה זה שהעניק את השם "כנרת" לקבוצה החדשה ששכנה ב"דלייקה" הסמוכה לדגניה. אין צורך להיות עגנוניסט מקצועי כדי לזהות מה חשוב היה עניין זה בעיניו; ניכר היה בו בעגנון כי הדבר היה ממש בנפשו, והוא חזר אליו בסיפור שהתפרסם מן העיזבון, שבו חזר ותינה את חיבתו למקומות אלו:

מפני אותן שתי הקבוצות כנרת ודגניה שראיתי אותן בתחילתן, וכן מפני מרחביה [=הקואופרציה במרחביה; הוקמה 1911]. שדומה היה עלינו בריאה חדשה ברא השם בארץ ועם חדש נולד בהן וכשהייתי אומר דגניה הייתי אומר עליה ארץ דגניה. ובודאי שמעתם שאני הבאתי את הפרדות הראשונות לדגניה ואני נתתי שם לחוות כנרת (לפנים מן החומה, עמ' 20).

השתבחות זו במתן השם לכנרת מעוררת למחשבה. אין לי יכולת לחשוף מה היה בלבו של עגנון, ואף לא עניין בכך. אם יש זרם של מחקר ספרותי שאינני חפץ ביקרו הריהו אותו ניסיון להיכנס לנבכי נשמתו של הכותב ולעשות בהם כבתוך שלנו. מה חשב עגנון אינני יודע, אבל גם לטקסטים יש נשמה, ולנשמתם אנו דווקא מוזמנים להיכנס.

בין דגניה לכנרת

ובכן, דגניה וכנרת עומדות כאן זו מול זו. להעניק שם לכנרת עניין יפה הוא; יש בו החייאה של זכר קדומים. כנרת הייתה לא רק אגם דומה או לא־דומה לכינור; כנרת הייתה יישוב קדום הנזכר בתלמוד (בבלי מגילה ו ע"א), והענקת השם יש בה משום החזרת עטרה ליושנה. אכן, ניתן היה לדייק בו יותר מבחינה גיאוגרפית־היסטורית, ואפשר שכנרת היישוב, כנרת זו שמעטרת את שמן של קבוצה ומושבה השוכנות בדרומו של האגם הנושא שם זה עצמו, אינה זהה עם מקומה של כנרת המקראית והחז"לית ששכנה בצפונו (סמוך לגינוסר; תל כינרות ליד אתר ספיר); ועגנון – כפי שרמז בדבריו – היה בהחלט מודע לכך שטעות נפלה בזיהוי. כך או כך, חשוב היה לעגנון להעניק את השם, ולהזכיר ברבים את תרומתו למפה העברית, תרומה שיש בה צד של ראשוניות.

והנה, מכלל כנרת אנו מגיעים לדגניה, והשם המעניין בהקשר שאנו עוסקים בו הוא פשוט, דגניה. ובכן, את השם הזה עגנון לא התיימר לתת. הוא ציין במכתבו הנזכר: "ועדיין לא נקרא שמה דגניה", דיבר על כך כמו שאף להעניק את השם, ולא עלה בידו. מהר מאוד התברר כי השם דגניה כבר נתפס. במכתב קצר ומפורסם של יוסף בוסל (מבכירי המייסדים [1919־1891]) לארתור רופין (מנהל "המשרד הארצישראלי") מתאריך י"ב באב תרס"א (6.8.1911), ביאר בוסל: "בזה אנו מודיעים לכ' [=לכבודו] כי קראנו את שם מושבתנו החדשה 'דגניה' על שם חמשת מיני הדגנים הגדלים אצלנו". ואם יורשה לי לנסח נוטריקון פשוט, דגניה לשיטה זו מורכבת מ"דגן" ו־"ה", האות ה"א המייצגת את החמש, חמישה מיני דגן. אבל האוזן הדתית שומעת בדגניה "דגן – י־ה", "דגן של הא־ל", דגן מאת הקב"ה, דגן "שמיים"; כמוהו כ"[עמק] יזרעאל", גם בשם דגניה מובלעת איזושהי אמירה דתית המייחסת את הדגן לא־ל.

האם עגנון היה מודע לכך? האם ביקש לרמוז שדגניה שאותה כינה על דרך ההרחבה המעצימה "ארץ דגניה", כמעין תחליף ל"ארץ חיטה ושעורה", היא יותר מאשר אינדיקציה לשפע המסומל במספר מיני הדגן הגדלים באזור? אינני יודע; אבל בסיפור "תחת העץ" יש כזכור סיפור מסגרת, ומול פתיחת הדברים: "פעם אחת הייתי מהלך להביא שתילים לדגניה", ניצב סיומם: "זקפתי עיני כלפי מעלה ואמרתי, בחסדו של הקדוש ברוך הוא". סימטריה נאה היא זו – "דגניה" מול "חסדו של הקב"ה". הוא אשר אמרנו: "דגן של י־ה", הריהו "חסדו של הקב"ה".

הנה כי כן, מעשה מרכבה ציוני לפנינו. שתילה בדגניה, מתן שם עברי בכנרת, וניסיון לשלום עם ערבים בארץ, מתוך הכרה עמוקה כי לנו ארץ זו; ואין בדברים סתירה. ויהיו הדברים הנכתבים כאן לכבודו של עגנון (גם אם חטאתי בהצביעי על צד של השתבחות עצמית אצלו, הרי שלכבודה של ארץ־ישראל זו באה), לכבודו של ט"ו בשבט – חג השתילים, לכבודה של דגניה, ולכבודה של הציונות (לענ"ד הדתית!) המקשרת ביניהם.

פרופ' ישראל רוזנסון הוא 
ראש המכללה האקדמית לחינוך אפרתה בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י' שבט תשע"ה, 30.1.2015