איך חיים וכותבים עולם? |חיותה דויטש

אדם שואף לנשגבות בחייו. הוא יכול למאוס בעולם הבינוני, כמו אוליב קיטרידג', 
או לכתוב סיפור. מדריך לכתיבה מלמד שגם הנשגב כרוך בעמל אפרורי

"אנשים ממוצעים שמחים יותר", אומרת אוליב. אוליב היא מורה למתמטיקה בבית הספר הקטן בעיירת המגורים שלה במדינת מיין, ארצות הברית. העיירה שוכנת ליד הים, הנופים נהדרים, יש לה בעל מקסים, הנרי שמו, המתפרנס היטב מבית המרקחת שלו, ובן נעים הליכות. אבל חייה של אוליב קיטרידג' קשים, בגלל אוליב קיטרידג'. אוליב ירשה דיכאון ואובדנות מאביה, ששם קץ לחייו. האובדנות מרחפת על חייה של אוליב כקסם וכפתרון.

השילוב המיוחד של ההתנשאות, היוהרה והדכדוך התורשתי הופכים את ההתאבדות, מצדה של אוליב, לאופציה נחשקת למדי, הרואית־מתקנת, השמורה לאנשים אציליים במיוחד. אלה שיש להם אומץ לבוז לחיים ולאנשים העלובים שמסביב. אמנם כן, מתחת לשנאת־בריות ערה ועזה מסתתר לו לב טוב שנחשף ברגעים חריגים מאוד, אבל רוב הזמן רוטנת אוליב קיטרידג' על חייה ועל הסובבים אותה, בעלה ובנה, שאותם היא מאשימה באשמה הגרועה מכול – בינוניות.

המיני־סדרה, המבוססת על ספרה זוכה פרס הפוליצר של אליזבת סטראוט, רצופה ברגעים אנושיים יקרים, לעתים קשים אבל יפים ומטלטלי לב. בן השיח היחידי של אוליב, או לפחות כך היא חושבת, הוא המורה לספרות, הלוקח אותה ואת בנה בוקר בוקר במכוניתו למקום העבודה המשותף שלהם, בית הספר. אהבתה אליו לא מתממשת, בשל נאמנותה לבעלה הנרי ובשל הגינותה. הנרי, מצדו, אוהב את אשתו אהבה עזה ויציבה, למרות מרירותה הבלתי נסבלת.

השניים שורדים יחד כזוג לאורך עשרות שנים. הסדרה מלווה אותם בקפיצות לאורך השנים, לקראת הזקנה, עם פרישתו של הנרי מעבודתו בבית המרקחת, התבגרותו של בנם ונישואיו הכושלים. אוליב מסורה לבעלה ולבנה, אבל לא נותנת להם את לִבה. את אהבתה להנרי מגלה אוליב בתוכה רק ברבות השנים, כשאובד לו כושר התנועה והדיבור ועליה לסעוד אותו. או אז הוא הופך להיות הכותל, האוזן והפרטנר המקשיב לה (או לא). מין שיבה מאוחרת שכזו.

אוליב קיטרידג' היא לא רק דמות ממשית, אלא משל למחאתו של אדם נגד העולם השוחק אותו. אוליב מייצגת בגבורה את שאיפתו של האדם לאיזו נשגבות שאפרוריות החיים שוללת ממנו באשר הוא שם. הפרק האחרון, שבו היא כמעט יורה בעצמה, שר שיר הלל לקיום האנושי, לחוט החסד המשוך על הקיום הזה.

מלבד טקסטים משובחים וקצב איטי ומהורהר, מצטיינת המיני־סדרה של HBO בשחקנים נפלאים. פרנסס מקדורמונד (“פרגו“), ריצ‘ארד ג‘נקינס (“עמוק באדמה“) וג‘ון גאלאגר (“חדר חדשות“) הופכים את הצפייה לעונג נדיר במיוחד. אבל אנחנו, לא לשם העונג התכנסנו כאן.

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו (ערובין יג ע"ב)

"אחרי שהכלב שלי ימות", אומרת אוליב שנותרה לבדה, "אירה בעצמי". נוח לו לאדם שלא נברא, היא פוסקת, ואף מקצינה ומתרחקת לתוך האזור האסור כשהיא שואלת: ומשנברא, האם מוטב לו להמשיך ולחיות, או שמא, חלילה, מותר לו לעצור ולרדת? זו השאלה שמלווה אותה כל חייה. ובה עליה להכריע מדי יום ביומו.

משל למחאתו של אדם נגד העולם השוחק אותו. פרנסס מקדורמנד בתפקיד אוליב קיטרידג'
צילום: יח"צ

איך בוראים עולם או סיפור?

פילוסוף אחד עקץ את את רבן גמליאל: "צייר גדול הוא אלוהיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו: תוהו ובוהו וחושך ורוח ומים ותהומות" (בראשית רבה, א). לשיטת הפילוסוף ההוא, מה שקדם לבריאת העולם לא היה אלא אוסף של אביזרים לא סימפתיים המושלכים באיזה מחסן. הקב"ה, לשיטת הפילוסוף, הוא אמן משועמם שמצא את החפצים הללו ואמר לעצמו – נו, אז למה שלא נעשה איתם משהו. לרבן גמליאל ולחבריו החכמים ברור שהפילוסוף טועה לחלוטין. לכל יצירה גדולה – כולל בריאת העולם – קדם רגע של הצתה, מנוע. וגם תכנון.

"איך כותבים סיפור" בא להתווכח עם שיטת הגרוטאות מבית מדרשו של אותו פילוסוף. ספר נולד מרעיון, יונק מתזה, ופועל באמצעות כללים, טוען אורי פרץ־שרון. מה הם הכללים האלה? הוא שואל, ובכן, שאלה מצוינת, ורבים הם הקולמוסים שהשתברו עליה. יש כללים לכתיבה טובה. אריסטו הוא הראשון בעולם שניסח איך כותבים סיפור טוב, בחיבורו הקלסי "פואטיקה". הפילוסוף היה צריך לקרוא אריסטו!

אודה ואתוודה: הגילטי־פלז'ר שלי הוא ספרי הדרכה לכתיבה. אני מחבבת את הקריאה בהם, יש לי מדף מלא מהם שעליו מונחים "סיפור" של רוברט מקי, "ציפור ציפור" של אן למוט, "בונים סיפור" של יונתן יבין והחביב עליי מכולם – "על הכתיבה" של סטפן קינג המשלב בתוכו גם מיני־אוטוביוגרפיה על חייו והפיכתו לסופר. לאלה הצטרף כעת "איך כותבים סיפור". ערך מוסף ברור יש לכותב שהוא סופר בעצמו וחושף את סודותיו. נקודה זו היא חיסרון בספרו של אורי פרץ־שרון, אבל הוא מחפה עליה בהבאת דוגמאות יפות מתוך יצירות מוכרות ואהובות.

פרץ־שרון הוא בעל מלאכה הגון, השואל את השאלות הנכונות: מה תפקיד הדמויות בסיפור? (לחיות, לפעול, להתנגש עם כוחות שמנוגדים להן); איך נעודד את הקורא לחלום?(להמחיש באמצעות תיאורים חושיים של מראות, ריחות וטעמים, לשקר במצח נחושה כאילו הכול פה אמיתי וחי); מהי התזה הרעיונית של היצירה והאם חיוני שתהיה לה כזו? (כן, לגמרי). את התשובות להן הוא מציג בעזרת דוגמאות מקבוצת ספרים ממדף הקלסיקה הישראלית והעולמית: "מישהו לרוץ אתו" של גרוסמן, "מיכאל שלי" של עוז, "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, ואפילו מסדרת הספרים שהולידה סדרת טלוויזיה מפורסמת, שאליה מיד נגיע.

בחלקו השני מפשיל הספר שרוולים ונכנס לתוך קרביה של עבודת התכנון והיצירה. מהיכן מתחילים, שואל פרץ־שרון, ומשיב: "פרט יחיד מתוך סיפור שלם שעולה בדעתנו וכובש את לבנו, סיטואציה שמסקרנת אותנו, דמות שמרתקת אותנו, סוגה שאהובה עלינו, שאלה שמעניין אותנו לחקור. אנחנו יכולים להתחיל מכל נקודת מוצא… כל אירוע בחיינו שעורר בנו תגובה רגשית חזקה – כאב, אושר, בושה, השפלה, התלהבות, עשוי להיות בסיס מצוין לסיפור", הוא מטעים, "עלינו לשאול את עצמנו מה מרגש אותנו בסיפור" (עמ' 110־109).

כדוגמה לדבריו הוא מספר על הדרך שבה נולדה סדרת הספרים "סיפור של אש ושל קרח", סדרה שכתב הסופר ג'ון מרטין ושעל בסיסה פותחה סדרת הטלוויזיה המוערכת "משחקי הכס". הסדרה כולה, מספר מרטין, נולדה מתוך תמונה שעלתה בדמיונו: חבורת אחים מוצאת גופה של זאבה ולצדה גוריה המיותמים. כל אח מאמץ את אחד הגורים. משם הכול המשיך. תמונת הזאבה המתה וגוריה המכרכרים סביבה היא זו שהציתה את דמיונו של הסופר, עד כדי כך, שהוא ברא סביבה עולם שלם.

פנקסו של אדריכל

"סיפור טוב עושה שימוש זהיר וקצוב במאורעות מקריים. יש הרבה יותר דרמטיות ומשמעות בסיפור על מורה שתלמידיו השאירו בכוונה נעץ על מושב כיסאו, לעומת סיפור על מורה שדרך בטעות על נעץ" (עמ' 274). הרעיון ברור: אין מקריות בסיפורים, או בנעצים. מישהו פיזר אותם שם, כי הייתה לו מטרה בכך, מתוך תכנון ומחשבה תחילה. בדיוק כמו בדרשותיהם של מחזירים בתשובה על בריאת העולם.

הרעיון שלפני שעושים משהו צריך לתכנן אותו, ושלכל מלאכת יצירה אמיתית קודם תרשים על נייר, הוא רעיון קדום מאוד. כך מופיע במדרש בראשית רבה (א):

בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן. והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקדוש ברוך הוא, מביט בתורה ובורא את העולם. והתורה אמרה: בראשית ברא אלוהים ואין ראשית אלא תורה.

תורה קדמה לעולם. לכל יצירה קודמת איזו תנועה נפשית, מנוע ומוטיבציה. הדוגמה היפה של ג'ורג' מרטין המובאת בספר – סופר מספר על רגע הולדת יצירתו המפורסמת – הצליחה להמחיש לי את הנושא שבו עוסקים מדרשי בריאת העולם. כביכול הם שואלים, איזו תמונה ראה לפניו ריבונו של עולם, שהציתה בו את היצירה ושמה עולם? מה "ריגש" אותו באפשרות הזו? האפשרויות המוצעות הן, כידוע: תורה, משיח, כיסא הכבוד, גאולה ותשובה. כל אחת מהתשובות הללו אפשר לפרק ולזהות בתוכה מנוע חזק ובעל עוצמה. המשותף לכולן הוא האופטימיות שלהן, אפשרות הלימוד, התיקון והגאולה שהן צופנות בתוכן. הבו לי יצירות ספרותיות וקולנועיות שזה המנוע שלהן, ואני מסודרת.

ראוי לציין את מגבלות הכוח של הספר שבו אנו עוסקים. האם יכול אדם לקרוא בספר הדרכה לכתיבה ולכתוב יצירה ספרותית בעלת ערך? לצערי, התשובה לכך שלילית. שום ספר הדרכה לא הפך אדם לסופר. עם זאת, סופרים רבים יפיקו מספרים כאלה תועלת. לספרי ההדרכה מן הסוג הזה יש בעיניי מטרה חשובה אחת – להוריד את הכתיבה ממרום גדולתה הנשגב. כתיבה איננה (רק) בית מקדש היורד מן השמים, אלא היא פרי של עמל רב מאוד. אם את או אתה מהמטורפים שבוער בעצמותיהם להוריד מן השמים בית מקדש בוער שכזה, הרי שספרים מהסוג שכתב פרץ־שרון יועילו להגן על ידיך מכוויות.

 ———–

אוליב קיטרידג' מיני סדרה, ארה"ב 2014 יס וי.או.די.

איך כותבים סיפור אורי פרץ־שרון, 2014, 302 עמ'

 ———–

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י' שבט תשע"ה, 30.1.2015