נשות הזהב |יעל מאלי

גבורת המיילדות, בת פרעה, מרים הנביאה ונשים היוצאות במחול שמחת הגאולה; הגדת הזהב מתארת את הדמויות הנשיות העוצמתיות שהעניקו השראה לנשים היהודיות בכל הזמנים

שפרה ופועה אינן מסתפקות בהתנגדות פסיבית לגזרת פרעה, אלא "מחיות את הילדים" ומסכנות בכך את חייהן. שתי המיילדות הן הדמויות הראשונות הזוכות להופיע בספר שמות, והן מוצגות כנשים ראויות להערצה. גם סיפור הצלת משה התינוק מעמיד במרכז את הדמויות הנשיות. בעוד עמרם, "איש מבית לוי", מסתפק בלקיחת אישה, יוכבד ומרים מחפשות ואף מוצאות פתרון להצלת משה מפני גזרת הריגת הבנים. לעזרתן קמה אישה אמיצה נוספת, בת פרעה. וכאשר ה' מבקש להמית את משה בדרך במלון, נחלצת אשתו לעזרתו. הפעם הוא ניצל בזכות היוזמה והנחישות של ציפורה.

נראה שהתמודדות הנשים העבריות עם מוראות שעבוד מצרים הייתה טובה יותר מזו של הגברים. תיאור הנשים המקדמות את הגאולה בזכות אמונתן ומעשיהן נחתם בשירת מרים וכל הנשים. חז"ל הרחיבו את הסיפור המקראי ותיארו את בנות ישראל הדואגות להמשך קיומו של העם, כשהם פותחים את לקט המדרשים בכותרת: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא, ב). אין תימה אפוא שפרשנים מודרניים, המעיינים במקרא מזווית מבט נשית, הרבו לעסוק במקומן של הנשים בתהליך הגאולה בכלל, ובדמותה של מרים הנביאה בפרט.

מידה כנגד מידה

מתברר שעיסוק בדמויות הנשיות אינו חדשני כלל. בהגדת הזהב, שנוצרה כפי הנראה בברצלונה בין השנים 1330־1320, מתוארות ארבעים ושש דמויות נשיות, וחלקן עומדות במרכזן של קומפוזיציות אמנותיות. ריבוי הדמויות הנשיות ומקומן הבולט הביאו את חוקר האמנות היהודית, פרופ' מארק אפשטיין, לעקוב אחר התופעה ולהגיע למסקנות ולהשערות מעניינות.

הגדת הזהב היא אחד מכתבי היד העבריים המפוארים ביותר. שמה ניתן לה בזכות הרקע המוזהב של האיורים המופיעים בה, שנעשה באמצעות הדבקת עלעלי זהב אמיתיים. ההגדה כל כך מפוארת, והאיורים כה משובחים ומזכירים בסגנונם את האיורים המלכותיים בני התקופה, עד שהיו שנטו לחשוב שההגדה נוצרה בידי מאיירים נוצרים. יתכן שהמאייר עצמו אכן לא היה יהודי, אך מי שהנחה אותו בעיצוב האיורים היה בוודאי יהודי. אין ספק שתוכן האיורים מעיד על פרשנות יהודית מעמיקה ורבת פנים.

בהגדות הספרדיות המאוירות שנוצרו בספרד במאה ה־14 היה מקובל לצרף מעין מבוא לנוסח ההגדה. המבוא כלל מחזור איורים מקראיים מספרי בראשית ושמות. בהגדת הזהב מתוארות, כאמור, נשים רבות וביניהן ארבע האמהות, שתי המיילדות הנקראות אל פרעה, מרים הניצבת מרחוק להשגיח על תיבת משה, בת פרעה המציגה את משה בפני פרעה, ציפורה ובניה על החמור וכן תיאורי גאולה שבהם שותפות נשים. מתוארות למכביר גם דמויות של נשים אנונימיות, ביניהן נשים מצריות.

הנשים בהגדת הזהב אינן מוצגות רק כשותפות פעילות להצלה, אלא גם כחלק מן הפורענות. כך בולטות דמויותיהן של אשת לוט המשקיפה על אובדן בנותיה וחתניהן, נשות המצרים האבלות על מות בכוריהן ועוד. אחת התמונות הקשות לצפייה נמצאת בתוך דף שבו ארבע תמונות המתארות את שעבוד מצרים. הדמות המטלטלת ביותר את הלב היא זו של האישה האוחזת בתינוק מעל תבנית שלתוכה יוצקים לבני חמר. התיאור מרמז למדרש המזעזע:

וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא־יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּֽנוּ (שמות ה, יח): – היו ישראל מקוששין את הקש במדבר ורומסין בחומר, והקש היה נוקב את עקביהן והדם מתבוסס בחומר… רחל בת בנו של תושלח הייתה הרה ללדת ורמסה בחומר עם בעלה, ויצא הולד ממעיה ונתערב בתוך המלבן, וירד מיכאל והעלהו לפני כסא הכבוד (ילקוט שמעוני קעו).

עבודת פרך, הגדת הזהב, ברצלונה, 1320 (פרט)

הדף הכפול, החותם את מחזור ציורי המקרא בהגדת הזהב, עוסק בצדו הימני במכת בכורות וביציאת מצרים. בצדו השמאלי מתוארות מרים והנשים המחוללות בתמונה אחת, ושאר שלוש התמונות עוסקות בהכנות לחג הפסח.

בפינה הימנית העליונה של העמוד הימני נראות נשות המצרים, ובראשן מלכת מצרים, אבלות על מות בניהן הבכורים. תיאור אבל המצריות הינו יחידאי בהגדות המאוירות. אפשר לפרש את האופן שבו מוצג מות ילדי המצרים כהבעת אמפתיה לאובדן שחוו נשות מצרים, וייתכן שהבלטת הנשים בהגדה זו היא שנתנה מקום ליחס האמפתי. בתמונה הסמוכה נראית שיירה של בני ישראל יוצאת משערי מצרים, ואותה מובילות נשים הנושאות בזרועותיהן תינוקות. גם בתמונה מתחתיה, המתארת את בני ישראל צופים במצרים הטובעים בים, עומדת בחזית אישה ובידיה תינוק.

אפשטיין חקר את התמונות כחלק ממערך קומפוזיציוני, ומצא הקשרים רבים בין תמונה אחת לחברתה. התמה המודגשת באיורים אלו היא מידה כנגד מידה. קבורת התינוקות העברים בתוך לבני הבניין מוצגת כניגוד לקבורת הבכורות המצרים. מול אבל הנשים העבריות על מות בניהן מוצג אבל הנשים המצריות על מות בכוריהן. המיילדות סירבו להשליך את התינוקות ליאור ולכן הן מוצגות בהגדה כשהן זוכות לצפות במצרים טובעים בים סוף. התינוקות שהן נושאות בזרועותיהן והבצק הצרור במטפחותיהן מסמלים את תוצאות מעשיהן האמיצים.

זכר לתפוח

העמוד השמאלי נפתח בתיאור שבעיניי הוא היפה ביותר בהגדה: שירת הים של מרים. דמויות מרים וכל הנשים גדולות באופן דרמטי משאר הדמויות המצוירות בהגדת הזהב. הן ממלאות את כל הריבוע, ללא רקע נלווה. תיאור נשים רוקדות נפוץ באמנות הספרדית במאה ה־14, ונראה שהחינוך של נשות האצולה כלל לימוד מחול. בציור זה מציינת תנועת ה־S של גופן תנועת מחול. הן אוחזות בידיהן את כלי הנגינה (מימין לשמאל): קסטנייטות, תוף מרים (עגול), לאוטה, תוף מרובע, זוג ערמוניות ומצלתיים. נראה כי מרים וחברותיה נבחרו לשמש מעין ציר מעבר בין סצנות יציאת מצרים לבין סצנות עכשוויות של הכנות לפסח וסצנות של פסח לעתיד לבוא.

הסצנה הבאה נפוצה בהגדות הספרדיות ומתארת חלוקת מצה וחרוסת בערב פסח. ייתכן שמבצע זה של "קמחא דפסחא" היה נהוג כחלק מדאגת הקהילה לענייה. בהגדה מיוחדת זו לכל פרט יש משמעות סמלית. בעל הבית יושב בתוך קתדרה הנראית ככס מלכות. תיאור זה היה שמור באיורים הקודמים לפרעה, אך כאן מסמל האיור את העובדה שכעת, במאה ה־14, פרעה וגזרותיו הם נחלת העבר ואילו היהודים הם "בני מלכים".

בעל הבית מושיט יד בתנועת ציווי, אך בשונה מפרעה הציווי שלו אינו פוגע בילדים ובהמשכיות של עם ישראל, אלא להיפך. הוא דואג לקיומם של ילדי ישראל ומאפשר להם לקיים את המצוות על־ידי חלוקת צורכי החג. הבחירה במצה ובחרוסת מסמלת גם את שני המוטיבים המרכזיים בהגדה נשית זו: המצה מסמלת יציאה מעבדות לחירות, והחרוסת מסמלת פריון. כפי שנאמר בגמרא: "זכר לתפוח" (פסחים קטז, א), כשהכוונה היא למדרש האגדה המסביר כיצד נגאלו ישראל בזכות הנשים הצדקניות שהיו "הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: תַּחַת הַתַּפּוּחַ עֽוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ" (סוטה יא, ב).

אפשטיין שם לב כי לאישה, המקבלת באיור מצה וחרוסת (תמונה מס' 3, ריבוע שמאלי עליון), יש לא פחות משבעה ילדים, ושישה מהילדים נראים בני גיל אחד. לדעתו, בחירת המאייר לתאר כך את הילדים מהדהדת את המדרש הידוע המתאר את נשות העברים כיולדות "שישה בכרס אחת". האישה נושאת את התינוק השביעי בידיה, ומסמלת בכך את ברכת השפע והריבוי: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַֽיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּֽעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד" (שמות א, ז)

מבכה על בניה

שתי התמונות התחתונות עוסקות בהכנות לסדר. בימנית מתואר טקס בדיקת חמץ, ומהתיאור ניתן להסיק שהמנהג להחשיב אבק כחמץ הוא מנהג קדום, שבנות ישראל אחזו בו מני אז בדבקות. האם מסירה אבק מאריחי התקרה, בעוד בתה כורעת על ברכיה ומנקה את הפנלים. אחרי תמונת המעבר הביתית והנורמלית מתואר טקס שחיטת השה, המקשר בין פסח מצרים לפסח של הזמן הזה (בחלק מקהילות ספרד נהגו לאכול שה צלוי בליל הסדר) ומרמז גם על פסח לעתיד לבוא. אפשר לשער כי ההתבוננות בתמונות אחרונות אלו הובילה את היושבים לסדר לעבור לניהול הסדר עצמו מתוך תחושה שהם עצמם היו באותו הנס והם ממשיכים את מסורת יוצאי מצרים.

אפשטיין חיפש את המכנה המשותף בין התמונות המציגות נשים בהגדת הזהב, וגילה שרובן המכריע עוסק באובדן ילדים, או בפריון ובהצלת ילדים. בימי הביניים נהוג היה להעניק כתב יד מאויר כמתנה לאישה. לעתים ניתן כתב היד לרגל אירוע משפחתי, כמו לידה או חתונה. הגדת הזהב התגלגלה במרוצת הדורות לצפון איטליה, ובשנת 1602 הותקן לה שער חדש. בכתובת המתנוססת על שער זה מצוין שההגדה ניתנה כמתנה לרגל החתונה של הכלה רוסה בת הרב יואב גליקו עם החתן מנחם רבא. על השער מצויר סמל אצולה המורכב מאיחוד בין סמלי שתי המשפחות.

בני משפחת הרב גליקו, רבה של מנטובה, הם הבעלים הידועים הקדומים ביותר של הגדה זו. אפשטיין חיבר את שם הכלה "רוסה", שמשמעותו בעברית "רחל", עם העובדה שההגדה ניתנה כמתנת חתונה כ־280 שנה לאחר יצירתה. לתוך עובדות אלו הוא יצק את הסיפור הנשי של איורי ההגדה, ובנה את ההשערה הבאה:

ההגדה מכילה תיאורים רבים של אובדן ילדים. ביניהם נמצא התיאור של דמות נשית הניצבת ליד יעקב כאשר האחים מציגים לו את כתונת יוסף. אפשטיין רואה בדמות זו את רחל (המתה), המבכה ממרומים ("קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע") את היעלמותו של בנה יוסף ומשמשת דמות אלגורית לאִמהות השכולות כולן: "רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל־ בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶֽנּוּ".

ההגדה מתארת בהבלטה את גבורת המיילדות, את בת פרעה האמיצה ואת מרים הניצבת מרחוק ומשגיחה על משה. תיאורי ההצלה נחתמים בשיוך האבל והאובדן לאויבים, בעוד הפריון וההצלה הם נחלתם של בני ישראל. נשים מנהיגות נושאות תינוקות בראש שיירת היוצאים ממצרים. נשים יפות שרות ומחוללות מתוך שמחת הגאולה, ואישה רבת בנים זוכה במצה ובחרוסת המסמלים את הגאולה ואת הפריון.

אפשטיין מעלה השערה שההגדה הופקה בעבור אישה בשם "רחל" שאיבדה ילד, ונוצרה במיוחד כדי לעודד את רוחה. אולי דמותו של התינוק השביעי, החבוק בחיק האם רבת הבנים, מרמזת על הפסוק המנחם: "שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד־עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה" (שמואל א, ב). ייתכן שרוסה היא צאצאית של האישה שלמענה נוצרה ההגדה, ונושאת את שמה. המסר העולה מן ההגדה הוא "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ… וְיֵשׁ־תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ" (ירמיהו פרק לא).

כך משמשת ההגדה כלי מרהיב עין ומשובב לב להעברת מסרים וערכים. הדגש האמנותי על תיאור דמויות הנשים משקף באופן טבעי את הדמויות הנשיות העוצמתיות שמציג ספר שמות, נשים שיודעות להילחם על הזכות לחיות ולהחיות. נשים למודות מכאוב היוצאות מן השעבוד ומסוגלות לשיר, לנגן ולצאת במחול. נשים אלו העניקו השראה לנשים היהודיות בכל הזמנים, המתמודדות בגבורה עם קשיי החיים הלאומיים והפרטיים כאחד.

יעל מאלי 
היא מרצה לאמנות וליהדות במכללת אפרתה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י' שבט תשע"ה, 30.1.2015