בתגובה ל"רוצים קייסים, לא רבנים מטעם" מאת ראובן יאסו ושרון שלום, גיליון פרשת וארא
ויתור מרצון
הרבנים ראובן יאסו ושרון שלום מעבירים ביקורת במאמרם על יחס הרבנות הראשית לישראל לעדה האתיופית וקוראים לחיזוק מעמד הקייסים במטרה לשמר את מסורת ההלכה האתיופית ולהצמיח מנהיגות טבעית. אם כוונתם בקריאה זו היא לשמור על מסורת ההלכה האתיופית בדומה למה שהציע הרב שלום בספרו "מסיני לאתיופיה", אני חושש שיש בכך סכנה גדולה לעדה האתיופית ולאפשרות שילובה בעם ישראל. בניגוד לדברי הכותבים, מנהיגי העדה האתיופית השתוקקו תמיד להשתלב בעם ישראל.
בספר "מעבר לנהר כוש" מאת ד"ר יעקב פייטלוביץ', נדפס מכתב שנשלח ליהודי העולם על ידי מנהיגי העדה בשנת תרס"ט, 1908: "עתה כששמענו את בשורתכם הננו שמחים שמחה גדולה. יהדות חבש מלאת תקווה היא. מאז בואו של מורנו יעקב נושאים כל היהודים את עיניהם אליכם. אם נקבל ספרים בתי ספר ומורים כדי שיוכלו ילדינו ללמוד, נהיה מרוצים מאוד".
דברים דומים מצינו בדבריו של אחד מהקייסים הגדולים שהיו ליהודי אתיופיה, הצדיק הקייס יצחק יסק יאסו (ממהראי יסק) זצ"ל, שזכה להיות בין הראשונים להיקלט בארץ. במכתב שכתב הקייס ליהודי העולם בשם העדה, הוא כותב שקהילת יהודי אתיופיה משוועת לקשר עם יהודי העולם, שהקהילה מאוד רוצה להיות בקשר הדוק, ורוצה ללמוד הרבה דברים שהקהילה לא יודעת בעקבות הגלות והריחוק. הוא הוסיף שיהודי אתיופיה רוצים להתחבר למסורת של כלל ישראל.
ניתוק מהתורה שבעל פה
מניין נובע רצון זה להתחבר למסורת של כלל ישראל? יש לדעת כי לימוד התורה באתיופיה היה נחלתם של יחידי סגולה בלבד, וגם אלו למדו אך ורק את פשטי הכתובים. המון העם לא הורשה ללמוד את התורה מפאת קדושתה, ולכן, מבחינה מסוימת, התורה באתיופיה קפאה במקום, עוד מזמן המקרא. המשנה, הגמרא, המדרשים, הקבלה וכו' היו זרים לבני העדה, ומכאן ההבדל הגדול והפער באורח החיים של קיום המצוות. המפגש של בני העדה עם צורת חיים הלכתית שונה השלים פרטים רבים שהיו נסתרים עד אותה עת, בשל הניתוק הרב שהיה בין העדה באתיופיה לבין העולם היהודי בכל שנות הגלות הארוכה, וזה הדבר שדרבן את בני הקהילה לבקש להתערות במסורת ישראל המקובלת.
הכותבים טוענים שהרבנות מטמיעה בקרב הצעירים את התפיסה כאילו הם דומים לקראים ולכן יש לזנוח את המסורת שהתחנכו עליה. לדעתי דווקא ההתעקשות לשמור על מנהגי אתיופיה המנוגדים למסורת התורה שבעל פה היא זו שמשווה אותנו לקראים, ח"ו. יוצאי אתיופיה מעולם לא התנגדו לקבל את התורה שבעל פה. שמירת המצוות בהתאם לפשטי המקראות לא נבעה מתוך אידיאולוגיה קראית אלא משום שלא הכירו פרשנות אחרת, כפי שמעיד הרדב"ז (חלק ז' סימן ה'): "אבל אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק. רק מפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפסו להם פשטי הכתובים, אבל אם היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי חז"ל".
ואמנם כאשר זרם העלייה מאתיופיה החל להגיע לארץ בשנות השמונים כל מנהיגי העדה היו נכונים לקבל את מנהגי ארץ ישראל. לדוגמה, כיום אין אישה אתיופית המחוברת למסורת ישראל שאינה מדליקה נרות שבת למרות שלא הכרנו זאת באתיופיה. כך גם הנחת תפילין, התעטפות בטלית, מזוזה, תפילות מתוך סידור, והרבה מצוות שבני העדה נוהגים כאן לפי מנהגי ארץ ישראל.
נוסף לכך, כל זקני העדה בבואם לארץ שלחו את ילדיהם למוסדות חינוך דתיים מתוך רצון שיתחנכו לשמירת תורה ומצוות. הדור הצעיר כיום ממשיך בדרך זו ואלפים לומדים כיום במוסדות דתיים, מרמת היסודי עד לישיבות גבוהות. אני עצמי, כמו גם כותבי המאמר, הנני תוצר של אותו חינוך טוב של הציונות הדתית המשלב והמקרב את העולים מכל הגלויות מאז ועד היום.
מיותר לציין שאף קייס יסק יאסו היה פתוח למסורת שמצא בארץ ישראל. הוא הנהיג את העדה בארץ ביד רמה, והמסר שלו היה חד משמעי; סוף סוף הגענו לארץ ועלינו לנהוג לפי כלל כנסת ישראל, תוך שמירה על מנהגינו אשר אינם מונעים את חיבורנו לכלל ישראל.
עושים דווקא
חלק מן ההתנגדות של צעירי העדה לקבלת מרות הממסד הרבני בישראל נובע לא מנאמנות למנהגי העדה אלא ממעין מחאה על קשיי קליטה שונים שבהם נתקלו בישראל. כוונתי, למשל, לדרישת הרבנות מבני העדה לערוך גיור לחומרא בשל ספקות כביכול ביהדותה. מנהיגי העדה "עמדו על הרגלים האחוריות" כדי למנוע כל פקפוק ביהדותה של כל העדה. נושא זה הפך במידה מסוימת לסיבה תת הכרתית להתנגדות להלכות השולחן ערוך.
גם קשיים ברישום נישואין, בקבלה למוסדות חינוך וכדומה גרמו לדעתי לתחושת "דווקא". אך אין לכך דבר עם אידיאולוגיה של דבקות במנהגים עדתיים שונים. כאן גם עליי לציין שאינני מסכים לדברי הכותבים שקיים יחס מעליב לבני העדה הנדרשים להוכיח יהדות, ושהם מופנים לרשם נישואין מיוחד. בירור היהדות נדרש רק כדי לוודא שאכן מדובר בעדה האתיופית היהודית ולא בנוצרים או זרים אחרים שהסתפחו לעדה. והעובדה שבירור היהדות כמו גם רישום הנישואין נעשה בידי בני הקהילה הינה יתרון, שכן דווקא בני הקהילה הם אלו המסוגלים לערוך בירור יהדות אמיתי ונכון.
אני בהחלט מסכים שהקייסים צריכים להוות חלק מהפתרון לבעיות העדה. אני מסכים שהרבנות לא עשתה די כדי לסייע בהתמודדות זו ובמתן כלים מתאימים להנהגת העדה במקומה החדש והמאתגר. אך מאידך, גם העדה עצמה איננה חפה מביקורת ולכן אין כלל מקום להאשמות. במקום זאת יש להתמיד בשיתוף פעולה, כאשר הקו המנחה הוא התחברות עם כלל עם ישראל ולא היבדלות חלילה, גם במחיר של ויתור על חלק מהמנהגים מבית אבא. ויתור כזה הוא בעצם הגשמת החלום, הוא בניין ונטיעה ולא הרס ועקירה חלילה.
מברהטו סולומון
הרב מברהטו הוא יו"ר איגוד הרבנים ליוצאי אתיופיה, המורשה לברר יהדות לבני העדה בהסמכת מועצת הרבנות הראשית ואחראי על גיור עולי אתיופיה הזקוקים לכך
————
בורות במקרה הטוב | הרב ראובן יאסו משיב:
הנה מה טוב ומה נעים שהמקטרגים מאחורי הקלעים מדברים בגלוי. הדבר חיוני לתהליך הריפוי של העדה, והוא יבטיח לנו עתיד טוב יותר. הרב מברהטו כותב: "אם הכוונה בקריאה זו היא קריאה לשמירה על מסורת ההלכה האתיופית בדומה למה שמציע הרב שרון שלום בספרו 'מסיני לאתיופיה', אני חושב שיש בכך סכנה גדולה לעדה האתיופית ולאפשרות שילובה בעם ישראל". זה סילוף של הספר ולא יותר מזה. אני מציע לחזור ולקרוא את הספר שנית. הרב שרון שלום לא מציע לשמר אלא לשלב את מה שאפשר.
הרב מברהטו מזכיר כי הקייסים רצו להתאחד ולהשתלב בחברה היהודית בארץ. זכיתי לשבת בשיחות אישיות עם אדוני מורי ורבי, קייס יצחק יאסו זצ“ל, והנה דבריו ממקור ראשון: “באתיופיה הייתי קייס תיגריי. בארץ ישראל יש רק רבנות ראשית לישראל“. ואולם, הרב מברהטו מעדיף לשכוח שהרבנות לא סיפרה לממהר יצחק שהיא פוסקת שיחסי האישות של ביתא ישראל הם בבחינת “בעילת זנות“ (הייתי רוצה שהרב מבהרטו יסביר את זה להורים שלו).
בנוגע ללימוד התורה אצל הקייסים, הרבה הלכות למדתי מהסבתות שלי ומהוריי אשר לא ידעו לקרוא ולכתוב. מאז הגעתי לישיבת הר־עציון בשנת תשמ“ה כל מה שלמדתי בנ“ך, משנה, גמרא, הלכה, מחשבה ומוסר, ביררתי וליבנתי מול הקייסים שלי – ממהר יצחק וממהר מהרי, שניהם זצ“ל. אשמח מאוד לדעת מי היה הקייס של משפחתו של המגיב באתיופיה וכך נוכל לברר מדוע לא לימד אותו תורה כפי שנטען.
אגב, הרבנות הראשית אומרת שעל יהודי אתיופיה לעבור גיור לחומרא. ככל הידוע לי, הרב מברהטו מחתן בלי גיור לחומרא, בניגוד להחלטה של מועצת הרבנות הראשית לישראל ובכך מטעה את הציבור. אשמח שכבודו יציג לנו את התוקף החוקי־הלכתי לפעולותיו.
יתר על כן, הבירור שנעשה על ידי “רבנים“ מבני הקהילה נעשה בהתבסס על הקייסים, שאותם מאשים הכותב בקראות. אינני מבין איך הרב מברהטו מקבל עדות מקראי. ואפרופו ההבדל בין הקראים ליהודי אתיופיה, הבנתו של המגיב לוקה בבורות במקרה הטוב ובהטעיה במקרה הגרוע. הקראות אינה מקבלת כל פירוש שהוא על התורה שבכתב ובנוסף אינה מכירה בסמכות החכם שבכל דור ודור לתקן תקנות לפי הצורך והזמן. מסורת אבותינו רחוקה מהקראות כמזרח ממערב. כיצד יסביר הרב מברהטו את טבילת האישה בסוף היום השביעי לנידתה? את חיוב הברכות הראשונות? את השחיטה ודיניה? את חיוב התפילה בוקר וערב, או את תקנת שבעה דורות (אצל יהודי תיגריי שינו את התקנה לחמישה דורות בנסיבות הזמן)? ואסתפק בזה רק מקוצר היריעה. איך הרב מברהטו יסביר את ההלכות האלה ללא קיומה של תורה שבעל־פה חיה ותוססת?
ועוד יש להעיר על דברי המגיב. מלכתחילה הישיבות והאולפנות של הציונות הדתית לא רצו לקבל אתיופים למוסדותיהם. מי ששברו את הגישה הזו היו הרב נריה זצ“ל בתיכונים, ומורי ורבי הרב עמיטל זצ“ל בישיבות ההסדר. המגיב ודאי זוכר איך הגיע לישיבה. אחתום ואומר: גם ההסברים שהוצעו להתנגדות של העדה לממסד הרבני רחוקים מהמציאות. אך לא נרחיב את הדיבור בכך היות שמדובר בהגיגים שאין להם ביסוס.
——————
בתגובה ל"שני תנינים וזוג אחד" מאת יהודה יפרח, גיליון פרשת בא
פתרון משבר הזוגיות
דילמת הזוגיות שמעלה יהודה יפרח עמוקה וארוכת שנים. היכולת לכרוך יחד שני אנשים בעלי מהות שונה, עם עוצמות ותשוקות, מקצב וסגנונות, לעתים שונים בתכלית, נראית בצדק כמשימה כמעט בלתי אפשרית לאורך זמן.
אכן בדור האחרון האפשרויות והבחירה שלא להיות כבולים למארג האוסר ומגביל את מאוויי האדם – הפיזיים, הרגשיים והמחשבתיים – נראות אפשריות מתמיד, וזאת הן לגבר והן לאישה המתפקדים כיצורים עצמאיים בעלי יכולת פרנסה עצמאית.
יהודה מביא במאמרו את דברי ר' חייא שחי בזוגיות עם אישה שמצערת אותו מן הטעם ש"דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מהחטא". מאמר זה יכול היה להיות תקף לתקופת המשנה לדעת כותב המאמר, אך לא לימינו, דור האפשרויות הבלתי מוגבלות. אני רוצה לחלוק.
בואו נעצור ונעיין רק במילה "דיינו". מילה זו היא המפתח. עבודת האדם לחיות בהסתפקות מתוך בחירה ולא מתוך הכרח. דווקא האדם החותר למימוש האושר צריך לגדול ולהתבגר לתפיסה כי לעולם החסרים והחסכים לא ייעלמו: "אין אדם נפטר מהעולם וחצי תאוותו בידו". כל השפע החומרי והרחבת האופקים, גם לא החיים על מאדים, לא יוכלו לשחרר את האדם מהיותו בן אנוש שחי תחת השמש. לשחרר אותו ממצוקותיו וממכאוביו הנפשיים.
תרבות הרואה את הפרט במרכז אינה יכולה לחיות במערכת זוגית ידועה מראש, מוגבלת ו"משעממת". אך האם בתרבות חשיבה כזו יכול האדם להיות מאושר באיזו שהוא קיום לאורך זמן? עצם ההגדרה והבריחה מיכולת ההגבלה והצמצום של עצמו לא יאפשרו לו כפי הנראה למצוא את אושרו כלל.
האדם שמבקש למקסם את אושרו הפרטי, לברוח מתחושת החוסר והכאב שהוא נושא בתוכו, בורח אל הנישואין כעוגן שיציל אותו מבדידותו ומתחושת השעמום, מחוסר שביעות הרצון שיש לו מעצמו. נישואין כאלה, שבהם כל צד תלותי מדי במערכת הזוגית ומתרפק עליה כספקית האישית שלו, לא יצלחו לאורך זמן.
אם רצוננו בנישואין טובים, ואף מאושרים, בדורנו, עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו לנשיאת הפכים. מחד – ליכולת להיות עצמאיים. בוגרים בעלי חיוניות, תחומי עניין, יכולות פיתוח והתקדמות. ומאידך – להיות בעלי צניעות ובגרות נפשית. עלינו לתרגל יכולת להצטמצם ולראות את הזולת ואת זווית הראייה שלו. לגדול למבט של "ואהבת לרעך כמוך". המפתח המרכזי בעבודת חיים זו היא לשלב את פיתוח האהבה האישית שלי, "כמוך", ואף של הזולת, "לרעך", במילים "אני ה'".
בעשרת הדורות שלפני אברהם אבינו עוצמות ה"תנינים" שהיו באדם גרמו לו לחוש כבן האלוהים ולחטוף מבנות הארץ מכל הבא ליד. בדורנו, לעומת זאת, במקביל לעוצמות הפיזיות והרגשיות ולפיתוח הידע וההשכלה, קיימים גם חיפוש ולמידה של המוגבלות. מתחדשת נשיאת העיניים לשמים רוחניים, לקשר של האדם עם בוראו ואלוהיו. רק קשר כזה יכול להשקיט את החסרים המושתלים בנו כבני אדם בעולם הזה ולאפשר לנו למצוא את החלל הפנוי להשלמה בחירית בשותפות עם בן־זוג אחר. מודעות וזכירת ה"עותק" – היותו רק עותק, וחיבורו הרצוף אל המקור, הם המסלול לפתרון.
תמר פרנקל
תמר פרנקל היא מרכזת תחום הורות ומשפחה במכון באר־אמונה בירושלים
————
בתגובה לפולמוס "929", גיליונות שמות־וארא
מבטלים את התנ“ך
עידו פכטר מספר לנו שעזרא שינה את הגופן שבו כותבים את התורה. לדעתו שינוי גופן הוא שינוי שפה ושינוי שפה הוא שינוי תוכן ולכן לדעתו עזרא "יצר תורה חדשה"! מכאן הוא מסיק שטוב עשינו בכך שפתחנו את בית המדרש לחילונים ויצרנו תורה חדשה שהיא "הבשורה החשובה ביותר של דור הגאולה".
לפי תורה חדשה זו, לגיטימי לעבור על מה שנחשב עד ימינו כעברות. ההיגיון אומר ששינוי פונט, כגון מפונט "דוד" לפונט "אריאל", איננו שינוי שפה. שינוי שפה גם הוא זניח. התורה מביאה את דברי המתרגם כאילו הם דברי יוסף עצמו שדיבר מצרית. התייחסות רצינית לתורה תסיק מהטיעון שעזרא המציא תורה חדשה את המסקנה שיש לחזור לתורת משה מסיני, ולא שגם אנחנו יכולים להמציא מפעם לפעם תורה חדשה. נחמיה שבא ארצה אחרי עזרא קבע שאנו מחויבים לשמור "את המצוות ואת החקים ואת המשפטים אשר צוית את משה עבדך" (נחמיה א, ז), וחייב את החילונים שבזמנו לקיים את "שמור את יום השבת" ואת "לא תתחתן בם", בניגוד לדברי פכטר שהמחויבות לתורת משה פקעה והוחלפה במשהו דמוי 929 שיצר עזרא.
המילים "לא תחונם" שבתורה מורות לנו שלוש הלכות שונות. על זה נאמר (במדבר רבה, נשא יג): שבעים פנים בתורה. מדרש זה לא סותר את הגמרא שפוסלת את המגלה פנים בתורה שלא כהלכה (סנהדרין צט, ב) אך אריאל בן ארי מספר לנו שכל גילוי פנים בתורה, כולל כל מה שמופיע ב"929", הוא לגיטימי. הגמרא אומרת: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה" (פסחים נ, ב), ומכאן מסיק אריאל שטוב לעסוק בתורה גם תוך ביטול המחויבות למצוות. הוא קובע שכ־ו־ל־ם הצטרפו לפרויקט: גדולי ישראל, אקדמאים, אנשי רוח, יוצרים ופוליטיקאים.
הוא מצהיר על דבקותו ב"אהבת ישראל ללא סייג וללא שיעור", אך אצלו כ־ו־ל־ם אינו כולל את "חובשי בית המדרש שלכם, גרעינים תורניים". אין לו נימוקים לדחיית טיעוניהם המשכנעים כלפי הפרויקט ולכן הוא סותם את פיהם בדברי לעג, "מפלפלים בהחמרות", ובדומה לשמאלנים הוא שולף את הג'וקר המנצח, רצח רבין, וקובע ששוללי הפרויקט יוציאו "דין רודף על מובילי המצעד". שבועיים אחרי הפצת סיפור דין רודף התנצל ר' יואל בן־נון על שהמציא מלבו את סיפור "דין רודף לרבין" (ידיעות אחרונות, 15.11.95). היועץ המשפטי מזוז הצהיר בוועדה לביקורת המדינה (10.8.2005): "איש לא הוכיח שהסתה היא שהובילה לרצח רבין".
כולם יודעים שסיפור דין רודף אינו אמת אך לא מוותרים על הצעצוע. אריאל בן ארי, אוהב ישראל ללא סייג, לא מסתפק בכך ומדמה בהמשך את היהודים הדבקים בתנ"ך ולא ב־929 למצרים שעוד מעט וסקלונו. הוא מכנה את גישתו "צעידה בשביל התנ"ך" אך היא אינה בשביל התנ"ך אלא למען ביטולו.
גדעון ארליך
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י' שבט תשע"ה, 30.1.2015
