ביצירת המופת שכתב בתנאי כליאה קשים בא אוסקר ויילד חשבון עם מי שהביא לחורבנו ובעיקר מבכה את מותה של אפשרות היצירה. מכתב גלוי של אמן גאון
ממעמקים
אוסקר ויילד
מאנגלית: ליה נרגד
מודן, 2014, 273 עמ'
אוסקר ויילד היה מחזאי וסופר בשיא תהילתו כאשר איבד את כל עולמו. סכסוך משפחתי אלים בין מאהבו מזה שנתיים אלפרד (בוזי) דאגלס לאביו של אלפרד, המרקיז מקווינסברי, גרר פרשייה מכוערת: המרקיז, שהיה אדם מעורער בנפשו, נחרד לגלות כי שני בניו הם הומוסקסואלים. נחוש להילחם בחרפה ובשערוריות אחרות שפקדו את משפחתו (בנו הבכור התאבד לאחר פרשיית אהבים עם בכיר בממשלה, והוא עצמו היה נתון בגירושיו השניים מאישה צעירה ממנו שהתעלל בה) הוא מצא את השעיר לעזאזל שדרכו יוכל להחזיר לעצמו את שמו הטוב: הסופר הדגול אוסקר ויילד.
המרקיז החל למרר את חייו של ויילד, משום שהיה משוכנע כי ויילד "שכנע" את בנו לחטוא. האשמותיו והטרדותיו החריפות גרמו לויילד לתבוע אותו תביעת דיבה; היה זה עסק משפטי ארוך ומפרך, שבו הועמדו למשפט לא רק מעשיו הפרטיים של ויילד, אלא גם חלקים מיצירתו, ובסופו הוא הורשע ב"הפקרות רבתי" – לשון נקייה להומוסקסואליות. מעמדו בחברה לא היטיב עמו, ובעטיו נגזר עליו העונש הכבד ביותר האפשרי בחוק על העברות שיוחסו לו (שבהן הודה באופן נפתל אך גאה ב"אהבה שאין לנקוב בשמה"): שנתיים מאסר עם עבודת פרך.
אבל לא העונש ולא ההשפלה החברתית שגרר עמו היו הפגיעה המרכזית בויילד. תוך זמן קצר הוא איבד את בני משפחתו (אשתו תמכה בו, אך סיבוכים משפטיים מנעו ממנו קשר עם ילדיו) ואת כל כספו בחובות האדירים שגרמו פזרנותו של דאגלס והוצאות המשפט. תנאי המאסר האיומים שלו (האיש המעודן היה שוחק את ציפורניו עד זוב דם בהתרה של חבלים קשים) היו כאין וכאפס לייסורים הגדולים מכול: האיסור המוחלט שהוטל עליו לכתוב. האיסור הזה, יותר מכל פורענות אחרת שנפלה עליו, פגע בו אנושות; באין לו יכולת לכתוב וליצור, הידרדר מצבו הרוחני והגופני של ויילד עד לסכנת חיים.
ידידיו המועטים שנשארו נאמנים לו העתירו תחינות בפני הנהלת הכלא שלפחות יותר לו לכתוב ולקרוא. בחסדו של הגורל שהתעמר בו עד עתה, שלושה עשר חודשים לאחר מאסרו התיר לו מנהל הכלא החדש מייג'ור ג'יימס נלסון לחזור לפעילות של הרוח. חסד פעוט זה (מנהל הכלא הורה להכניס לתאו של ויילד יותר מגיליון נייר אחד בלבד – המכסה המותרת על ידי השלטונות) הציל את חייו של ויילד, שנותר אסיר תודה לנלסון בשארית חייו הקצרה (הוא מת שנתיים לאחר שחרורו), והעניק לנו הקוראים את יצירת המופת שלפנינו.
היה מסור באמת רק לאהבתו הגדולה ביותר – האמנות. אוסקר ויילד, 1882
צילום: נפוליאון סרוני
ערך מוסרי עליון
"ממעמקים" הוא חיבור שנכתב בתנאים בלתי אפשריים בכלא, בכתב יד על גיליונות נייר שמוספרו בקפידה ללא אפשרות של רצף כתיבה או עריכה. גם לאחר שחרורו של ויילד לא ראה החיבור אור, והוא זכה לפרסום מלא רק למעלה ממאה לאחר כתיבתו, מכיוון שסיבוכי צנזורה ומשפט (שאת רובם הערים דאגלס, שחשש מאוד מפרסום היצירה) מנעו את הדפסתו.
בעברית הוא זכה בתחילת המאה העשרים לתרגומו החלקי של דוד פרישמן, תרגום לוהב וסוער שבמרוצת השנים נתיישן מאוד; ההוצאה המחודשת בעברית היא תענוג לשפה, לספרות ולחובבי יצירתו של ויילד. תרגומה המעולה של ליה נירגד ראוי לשבח: קולו של ויילד עולה צלול ובוהק מכל שורה, בעברית הנהדרת שאליה תורגם. ויילד עצמו, שהיה אנין טעם בכל הנוגע לתרגומי יצירתו ולתרגומי שירה בכלל, היה מתגאה בו.
"ממעמקים" הוא לכאורה מכתב פשוט: הנמען שלו הוא אלפרד "בוזי" דאגלס, מאהבו של ויילד, והאדם שבסופו של דבר המיט עליו את חורבנו. ויילד אינו כופר בטיב הקשר שלהם או במהותו, אלא מתאר בהרחבה את פגמיו וחסרונותיו של דאגלס כאוהב וכאדם. הוא מתאר את פרשיית האהבים שלהם כמעט מתחילתה, כשהוא לוקח את עמדת המוכיח. בפרטי פרטים הוא מתאר את בזבזנותו האדירה של דאגלס, את שטחיותו הנוראה, אנוכיותו – שגרמה לו להתעלם מצרכיו הפשוטים ביותר של מאהבו, את האופן שבו ניצל את סבלנותו וכספו של ויילד, את האלימות שבאמצעותה ניסה להשתלט ברגל גסה על כל כוחותיו הרוחניים של ויילד עד המכה האיומה מכול – ההתעלמות והאטימות שבהן נהג בו מהרגע שבו נכנס ויילד למאסר.
אבל "ממעמקים" הוא הרבה יותר מאשר מכתב נרגן למאהב שסרח. ויילד היה אמן שנודע באופן השערורייתי שבו התייחס לאמנות: האמירה המזעזעת שלו כי "אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי" מבטאת את התפיסה שלו כי לאמנות אין כל ערך מוסרי, והיא קיימת אך ורק לשם עצמה. הכתיבה בכלא גורמת לויילד לכתוב מכתב, שמעבר להיותו נתון במרחב אנושי ומרחבי מובחן (מאוסקר ויילד בכלא רידינג לאלפרד דאגלס) מדובר ביצירת אמנות בעלת ערך מוסרי מן המעלה הראשונה. כשהוא מוכיח את דאגלס על עוולותיו כנגדו, מקיים למעשה ויילד חשבון נפש עמוק ונוקב על מנהגו בבני אדם, בטבע, בדת, ביחסו לאמנות – בכל מרכיבי חייו.
כי סיפורם של ויילד ודאגלס אינו עוד סיפור על זוג נאהבים טרגי בעולם שמרן וצר אופקים, אלא סיפורו של משולש רומנטי, שהתקיים בין השניים. לבו של איש מביניהם לא היה מסור באמת לאהבת רעהו. דאגלס היה מושחת מדי במידותיו, וראה את ויילד ככלי לסיפוק תאוותיו הגופניות: הוא ניצל אותו כלכלית בכך שדרדר אותו לחובות אדירים, והתעלל בו רגשית עד שהמיט עליו חורבן; ואילו ויילד המעודן, המבריק, שנטה חסד לצעיר הפרוע והיפה, היה מסור באמת רק לאהבתו הגדולה ביותר – האמנות.
משמעותו של הסבל
וזה מה שעושה את "ממעמקים" ליצירה עמוקה ומורכבת כל כך. כיצירה רבת רבדים, אפשר לקרוא אותה ככתב אישום חריף נגד החברה הדקדנטית (שויילד היה חלק ממנה) ועל הנזקים האדירים שהיא גורמת לנפש האדם היוצר; אפשר לקרוא אותה ככתב אישום חריף נגד חברה אשר דנה ברותחין את הנטייה המינית באופן שמצביע על מידותיה וצביעותה שלה עצמה, אך בראש ובראשונה יש לקרוא את הספר כחיבור מרתק, שובר לב, של יוצר גאון המתאר את מות יצירתו שלו. "ממעמקים" אינו מכתב אהבה וגם לא מכתב פרדה, זהו מכתב התאבדות יצירתי של אמן גאון, במציאות שבה אין כל אפשרות ליצור, המתאר איך מערכת יחסים הרסנית ממיטה עליו אסון אחר אסון, כשאובדן האפשרות היצירתית – במהלך הקשר ולאחריו – הוא הפורענות האיומה ביותר.
זוהי גם יצירתו האישית ביותר של ויילד. הוא, שרגיל היה להתחבא מאחורי תועפות של שנינה וברק, מתגלה בעירומו הנפשי. תנאי הכלא הקשים אינם מאפשרים לו לערוך וללטש את יצירתו, וזמן הכתיבה שלו מדוד וקצוב. ועם זאת מצליח ויילד בחיי כלא מנוונים וקשים ליצור חיבור עמוק, מרתק, מסעיר; בשונה מויילד של "תמונתו של דוריאן גריי", הוא אינו מסתיר את המפלצות מתחת לחזות המבריקה. הוא משחרר אותן מתוכו בכנות וביושר, כשכישרונו האדיר – שלא לומר גאונותו – בוהק מכל מילה.
ויילד הגיע לפסגת יצירתו לא בניסיון ליצור אמנות חסרת הקשר מוסרי, אלא בדיבור על ההשלכות של חיים ללא מוסר, שאותו הוא עושה לאמנות. האמן המבריק הפך בעקבות מאסרו מנעלה לנקלה, ובאמצעות חיבורו הוא הופך ממוכיח בשער לחוטא המתוודה על פשעיו ומגלה את הא־ל. הוא אינו מייצג את המציאות בעצם אמנותו, אלא מתוקן על ידה.
ויילד כותב חיבור עמוק ואינטימי על הסבל ומשמעותו בחיי אדם, ועל האופן שבו מלטש הסבל את הנפש, אף יותר מן האמנות. הוא מכיר בכך שליפי העולם יש משמעות עמוקה, החורגת בהרבה מהנאות החושים: "אני מודע עכשיו לכך שמאחורי כל היופי הזה, מספק ככל שיהיה, נסתרת איזה רוח שהצורות והדמויות המצוירות אינן אלא דרכיה להתגלם. עם הרוח הזו חפץ אני לשרות בהרמוניה. עייפתי מן המבעים המפורשים של אנשים ושל דברים. המיסטי באמנות, המיסטי בחיים, המיסטי בטבע – זה מה שאבקש, ובסימפוניות הגדולות של המוזיקה, בחניכה של הצער, בעמקי הים, ייתכן שאמצא זאת".
בסופו של דבר, מאחורי כל הצער והיופי שביקום מסתתר כוחו של הא־ל, והסופר הגדול הביא את אמנותו לידי שלמות לא על ידי צחצוח האסתטיקה אלא מכוחו של הסבל, המלטש את הנפש האנושית כסכין הפסל.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י' שבט תשע"ה, 30.1.2015
