בירור היהדות שעוברים עולי אתיופיה לפני הנישואין איננו נותן מענה הולם לשאלת זהותם של העולים. בעזרת זקני העדה ניתן לפתור את כל הספקות ההלכתיים תוך שנים ספורות
במשך עשרות שנים מהווה ישראל מודל ייחודי בתחום ההגירה והקליטה. כבר בעת כינונה כמדינה ריבונית, יהודית ודמוקרטית, וכהנחת יסוד ראשונה ועיקרית בדרכה של המדינה, הוכרז ש"מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית וקיבוץ גלויות". מאז, מדינת ישראל קולטת עולים ממדינות שונות. בין העליות נמנית קבוצת "ביתא ישראל" שעלתה בעשורים האחרונים לארץ. במובנו הפשוט ביותר בלשון האמהרית/טגרית, המונח "ביתא ישראל" מנוגד ל"ביתא קריסטיין"(כנסייה); רוצה לומר, השם "ביתא ישראל" קובע את הייחודיות של יהודי אתיופיה אל מול הנוצרים. יהודי אתיופיה אימצו לעצמם שם זה במקום הכינויים האחרים שניתנו להם כדי לבטא את הקשר שחשו כלפי ארץ ישראל ומסורת ישראל.
קהילת עולי אתיופיה בישראל מונה כיום יותר מ־121 אלף יהודים. זו הקבוצה השנייה בגודלה מבין העולים שהגיעו במהלך שנות ה־90, אחרי עולי ברית המועצות לשעבר. מרבית העולים מאתיופיה היו חסרים משאבים כלכליים, ומבנה משפחתם היה שונה ממבנה המשפחה הישראלי. גם התרבות האתיופית הייתה שונה מן התרבות הישראלית, ונוסף על בעיות זהות שנבעו מצבע העור ומהספק שהוטל ביהדותם, אתגר קליטתם היה מיוחד במינו.
עד היום, הנתונים שמספקות הרשויות על אודות מצבה של הקהילה אינם מעודדים כלל. הנתונים צובעים את הקהילה בצבע אחד ושוב מתקבל הרושם שמדובר בחברה נחשלת וכושלת שחרף ההשקעה והמשאבים הרבים אין היא מניבה כל תוצאות. בדבריי הבאים אבקש להמחיש קושי זה דרך בעיית רישום הנישואין של העולים, ולהציע פתרון שייתן מענה כוללני וחד משמעי לבעיה.
הידע הקיים אצל הזקנים עלול עד מהרה להקבר באדמת ישראל. קייס אתיופי.
צילום: מרים צחי
ספק ספקא
הדיון על מעמדם של ביתא ישראל בהלכה הרבנית החל כבר באמצע המאה ה־16. הרדב"ז באחת מתשובותיו מתייחס אל יהודי אתיופיה כאל סוג של קראים (יש לזכור שהרדב"ז חי חלק ניכר מחייו במצרים, שבה הייתה קהילה קראית פעילה). אין הכוונה לקראים ממש, אלא לקהילה שנוקטת דרכים דומות לאלו של הקראים. תשובתו השנייה סותרת את קודמתה, ובה הוא גורס כי "אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק [...] אבל לעניין יוחסין אני חושש שמא קידושיהן קידושין וגיטם אינו כתיקון חז"ל, שהרי אינם יודעים כלל בטיב גיטין וקידושין". הרדב"ז מכיר אפוא ביהדותם של יהודי אתיופיה אך חושש לספק ממזרות.
בפועל, מי שהכשיר את עליית יהודי אתיופיה לארץ היה הרב עובדיה יוסף. בשנת 1973 הכיר הרב עובדיה במעמדה היהודי של הקהילה, והודות לפסיקה זו החילה עליה המדינה בשנת 1975 את חוק השבות. עם זאת, מועצת הרבנות הראשית החליטה שבכדי להסיר חששות של תערובות נוכרים ופסולי ייחוס, על יהודי אתיופיה לעבור טבילה וקבלת מצוות, כדין הגרים. את המניע לדרישה זו הסביר הרב ישראלי זצ"ל:
בנידון של עולי אתיופיה קיימים שני מיני ספקות… ומכיוון שיש לפנינו שני ספקות ניתן להקל ולהכשירם לבוא בקהל, כמו בכל מקרה של ספק ספקא. שאפילו אם נרצה לחוש לצד ממזרות עדיין יש כאן ספק אחר, אולי הוא בכלל לא יהודי.
רוצה לומר, ספק אחד נוצר בגלל העובדה שיהודי אתיופיה אכן יהודים. היות שאנו חוששים לגיטין שניתנו על ידם שאינם על פי ההלכה, ומה עוד שזהות המתגרשים איננה ברורה, קיים ספק ממזרות. הספק השני נוצר בעקבות חשש לדעה הגורסת כי מוצאם אינו יהודי. הפתרון במצב זה הוא "גיור לחומרא". וכך מתאר אותו הרב ישראלי זצ"ל:
הצורה הנאותה וכך אכן הייתה ההוראה היא להטיף דם ברית ולהטבילם לאחר קבלת מצוות בפני בית דין מוסמך. אבל קמה בציבור זה צעקה גדולה שכאילו אנחנו מכריזים עליהם בזה שהם אינם יהודים. בדיעבד מצאנו מקום להקל ולהצריכם טבילה בלבד, שכן הם עושים את המילה כהוגן והם מלים לשם יהדותואף על פי שהם לא יודעים בדיוק מה היא יהדות אמיתית מכל מקום הם מלים לשם יהדות [...] אולם ביחס לטבילה לשם גרות עם קבלת המצוות אין להקל [...] אני רוצה להדגיש שהלכה זו מקובלת על דעת רוב רבני ישראל.
פסיקה זו הביאה לגיורם של אלפים מביתא ישראל באמצעות טבילה בלבד, עד למחאתם בקיץ־סתיו 1985. בעקבות המחאה בחנה שוב הרבנות הראשית את פסיקתה והוחלט לבטל את הדרישה לטבול. במקום זה התקבלה החלטה שכל יוצאי אתיופיה יעברו בירור יהדות לצורך רישום נישואין בלבד ושם ייבדק אם אצל המועמד/ת יש ייחוס נוכרי.
הרבנות הראשית הוציאה הנחיות ברוח זו לרשמי הנישואין, אך אלו סירבו לעסוק בנושא משום שמועצת הרבנות לא ביטלה באופן רשמי את החלטתה הראשונה. כתוצאה מכך מונה הרב דוד שלוש שליט"א, רב העיר נתניה, כרשם נישואין יחיד בארץ לכל בני העלייה האתיופית. מאוחר יותר הקימה הרבנות את משרד הרב הראשי ליהדות אתיופיה, בראשות הרב יוסף הדנה שליט"א, וזה תפס את מקומו בבירור יהדותם של עולי אתיופיה.
פתרון נקודתי
הליך זה של בירור יהדות גורם לא פעם לתסכול אצל זוגות העומדים לפני נישואין. ראשית, למרות החלטת מועצת הרבנות הראשית שלפיה כל זוג רשאי להירשם בלשכת הנישואין שבמקום המגורים הקבוע של החתן או בלשכה שבמקום מגוריה הקבוע של הכלה, עדיין חלק מהמועצות הדתיות מסרבות לפתוח תיק נישואין לזוגות יוצאי אתיופיה. דבר זה איננו תקין ולא מקובל.
שנית, על פי הנהלים הקיימים גם ילד ממוצא אתיופי שנולד בארץ צריך להמציא אישור על יהדותו לפני שהוא מתחתן. עבור ילד כזה מדובר באסון, שכן בשום מקום לאורך חייו הוא לא שמע שגורם כזה או אחר התעניין ביהדותו. מבחינתו הוא יהודי מלידה. שלישית, הזוגות לא תמיד מבינים את הצורך בבירור יהדות, ושואלים בכעס ותמיהה מדוע הם נדרשים לעבור את ההליך. לא פעם נתקלתי בזוגות שאיימו לפוצץ את כל הסיפור בעקבות כך.
כך קורה שבמקום שהליך רישום הנישואין והמפגש עם העולם הרבני יהיה מסע של חוויה מרוממת, המפגש הופך למעיק ולא נעים. בני הדור השני של יוצאי אתיופיה מגלים רגע לפני החתונה שהם אינם כמו כולם.
לפני מספר שבועות הוסמכו שלושה מרבני הקהילה האתיופית לטפל בענייני הנישואין בקהילה האתיופית בתחומי המועצות. זהו צעד מבורך וראוי לשבח, אך יחד עם זאת זהו צעד החושף את הקונספציה המוטעית שהכול שבויים בה. אנו חיים בתפיסה שלפיה הבעיה עם יוצאי אתיופיה הינה מורכבת וסבוכה ומשום כך המקסימום שניתן לעשות הוא לעשות בירור יהדות לפני הנישואין. אך זהו פתרון מקומי ושטחי. אין הוא מספק מענה לטווח ארוך.
ניטול לדוגמה את המצב בחו"ל. רבני קהילות בחו"ל אינם מודעים לפתרונות הקיימים בארץ. לא קיימת אצלם מציאות של בין לבין; או שהם יהודים או שלא. כתוצאה מכך, נכון לעכשיו רבים מיוצאי אתיופיה השוהים בחו"ל מתקשים להתקבל לקהילה היהודית המקומית. רב קהילה בחו"ל סיפר לי על מקרה שבו אחד הילדים מיוצאי הקהילה האתיופית הגיע לגיל מצוות. הוא אמר לי בכאב גדול: "הפעם הזאת מצאתי פתרון יצירתי אך איני יכול להבטיח שכך יהיה בחתונה שלו".
כך נמצא שיוצאי אתיופיה, שבמהלך אלפי שנים הצליחו לשמור על אמונת ישראל וסירבו בכל דרך לעזוב את דתם, מתקשים היום להפוך לחלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית. בחו"ל אין פתרונות ובארץ הפתרונות הם חלקיים בלבד. נראה אפוא שיש לאמץ דרך אחרת בפתרון שאלת יהודי אתיופיה, פתרון שיחסוך את המפגש הלא נעים עם רשם הנישואין.
ועדה קרואה
נראה כי הפתרון הכוללני היחיד לשאלת יהודי אתיופיה הוא יצירת מאגר שמות והנפקת תעודה המאשרת את יהדותם של כל עולה או משפחה. כיצד עושים זאת?
בקרב יהדות אתיופיה קיימת "ועדת קבלה" אשר ישבה בכל כפר יהודי והייתה בקיאה באילן היוחסין של כל יהודי מ"ביתא ישראל". שם הוועדה הוא "שמגלוץ" (קבוצת זקנים/חכמים. אין חובה שיהיה בתוכם קייס, מנהיג רוחני).זקנים שישבו בוועדה זו חיים בתוכנו, והם אוצרים ידע עצום על ייחוסיהם של יהודי אתיופיה. אם לא נשתמש בידע זה, הוא עלול עד מהרה להיקבר באדמת ישראל. לצערי, המערכת הזאת לא מתפקדת היום בישראל.
על הרבנות הראשית, מועצת חכמי התורה, להביע את עמדתה ביחס לוועדה זו. מנציגי הקהילה האתיופית הייתי מבקש לראות את הדיון בעניין זה בעיניים אובייקטיביות, ללא כל מטען אישי ואידיאולוגי. לאחר מכן יש להקים ועדה שתהיה מורכבת מנציגים שונים מטעם הקהילה ומחוצה לה, ובראשה יעמוד הרב הדנה, וזו תבדוק את שורשיה של כל משפחה ותכין לכל אדם מהקהילה אילן יוחסין. הכנת מאגר כזה יכולה להימשך שנתיים־שלוש, אבל לאחר שהוא יקום הבעיה תיפתר אחת לתמיד. לכל אחד ואחת מעולי אתיופיה, ללא כל קשר למוצאו או למקום מגוריו בארץ או בחו"ל, תינתן תעודה המעידה על יהדותו. נזכור, מדובר באוכלוסיה של 121 אלף איש בסך הכול. הדבר בהחלט אפשרי.
צעד זה חייב להתקדם מתוך רוח הדברים שבמאמר זה. מחד, על הקהילה לאמץ דרך של אחריות אישית ולגלות הבנה לבעיות ההלכתיות, ומנגד על הרבנות לאמץ שיטת טיפול שתפתור את הבעיות אחת ולתמיד. עניין זה אמור להיות מטופל בדרך המהירה ביותר. הבעיה לא ניתנת לדיחוי, אפילו יום נוסף.
הרב שרון שלום הוא רב קהילת קדושי ישראל בקרית גת ודוקטורנט באוניברסיטת בר אילן. מחבר הספר "מסיני לאתיופיה", עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' סיון תשע"ג, 10.5.2013
