סיפור
כמה חייב אותו האיש.
עתה, כשקיבל סוף סוף את כספו, האם ניתן בכלל לחשב כמה הוא חייב, והאם יש טעם עוד להחזיר את הכסף?
אילו בצעירותו היה יודע שכך יעלה לו בחייו ודאי היה מכלכל את צעדיו באופן אחר.
אלא כשאנחנו צעירים איננו יודעים לחשב חשבונות ומשהזקנו ואנו יודעים היטב את החשבון שוב אין לאל ידינו לעשות דבר עם כך.
אנו אוכלים בוסר ושינינו שלנו קוהות.
א
כמעט חמישים שנה שהוא כלוא כאן בחדרו במלון ועתה מאוחר מדי לצאת אל העולם, אל החיים, אל העתיד. העתיד קבור כאן בין קפלי הסדין והשמיכה, בחלל החדר מחופה הווילונות, קרוש לשטיחים שעולה בהם ברק עכור ושומני מרוב שימוש, נעוץ בחדר השירותים הסמוך לחדר השינה, בקרמיקה שבו ובמראה הגדולה המכסה את קירותיו.
מכיר הוא בדיוק את מהלך קרני השמש על פי חילופיה בעונות השנה. באיזו שעה במדויק היא זורחת על הקצה האחד של המיטה, מתי היא מגיעה אל השידה ומלחכת מעט את הטלוויזיה שעליה ומתי היא פונה אל הקיר הנגדי, צובעת בצהוב מבהיק את התמונה שעליו – אגרטל פרחים שנדמה שמרוב שנים גם התמונה וגם הפרחים שבה נבלו מזמן.
כשהגיע למלון עדיין צעיר היה, כמעט עלם, וחשב שישהה בו ימים אחדים, אולי כמה שבועות עד שיגיע כספו וזהו.
בשבע ועשרים היה מתעורר. בחורף התיר לעצמו לעתים לנמנם עד שמונה במיטתו הרחבה. אחר כך היה קם ומטיל את מימיו בבית השימוש. מאזין לרחש הקילוח הפוגע בדייקנות בדפנות האסלה. במשך השנים ראתה האסלה את גופו ואת איבריו מאבדים מגמישותם, מיעילותם ומדייקנותם. בשנים האחרונות רסס מן הקילוח כבר היה מחטיא את פנים האסלה וגולש מעט על הרצפה סביבה.
והוא, בגפו, מקנח את הניצוצות בנייר הטואלט. הגם שהוא יכול להשאיר את המלאכה לאחת החדרניות שבאות אל חדרו בדיוק באחת עשרה – בכל זאת בעצמו טורח על הניקיון.
תמיד היה נקי ומסודר ולא נוח לו שתראינה המנקות בבושתו הנקרשת על הרצפה. אחר כך שוטף פניו במים. תחילה חמימים ולבסוף קרירים, מקרב את ראשו אל המראה הגדולה, בודק בעיון את פניו שאינן משתנות בין לילה.
אחר כך הוא מתיישב על קצה המיטה, מסיט את הווילון ומביט כעשר דקות החוצה. בקצהו הימני של החלון יש בית משרדים שנבנה לפני כעשרים שנה, אך בשעת בוקר זו הוא ריק, חלונותיו מוגפים ודממה עולה ממסדרונותיו. אחר כך יבוא אחד הנערים עם ארוחת הבוקר. בשנים הראשונות עוד היה יורד לארוחת הבוקר בעצמו. עם הזמן נכנסה בו בושה על כך שהוא נדבק במלון, ומאז היה אוכל את ארוחת הבוקר רק בחדרו. למרות שהאורחים היו מתחלפים, כדרכם של אורחי מלונות, בכל זאת בוש מפניהם ולא כל שכן שהתבייש מבעלי המקום. שלוש פעמים בשבוע היה אוכל ביצה וארבע פעמים בשבוע היה מוותר עליה. תמיד נזהר על בריאותו ונמנע ממאכלים שקשים לבריאות, שומניים מדי, מלאי כולסטרול. וגם עם כך ולמרות זאת, לא ויתר על נוהגו לעשן סיגר.
אחרי ארוחת הבוקר היה מתקלח ויוצא אל חדרו בחלוק הרחצה ויושב על הכורסא ומעשן לו בנחת מאחד הסיגרים שלו.
עוד כמה שעות יעברו עליו בחדרו. החדרניות של אחת־עשרה כמו פורעות לו לעונגו את שממתו. כחצי שעה לפחות מתבזבזת על כניסתן ויציאתן והרעש שהן מקימות בכל המסדרון כולו. אחר כך הוא יושב בחדרו וסוקר את התחדשותו מידיהן העמלניות של המנקות. כאילו קיבל חדר חדש, רק היום. ההרגל עדיין לא כיבה בו נימה מתרגשת, פנימית, ילדותית כמעט.
רק בשעה שתיים יֵצא מחדרו ומן המלון וישהה בחוץ כשעתיים. פעמים יושב לאכול ארוחת צהרים באחת מאותן מסעדות זעירות שהתרבו בעיר בשנים האחרונות – ממש מרחק הליכה קצר מבית המלון. פעמים בוהה בחלונות הראווה ופעמים, רחוקות אמנם, פוגש ידיד או מודע ומגלגל איתו שיחה דקיקה וסתמית.
משתדל לשהות בחוץ יותר ממה שהוא זקוק לו. אל חדרו במלון אינו ממהר לחזור ומעדיף להגיע לשם עם חשכה. בשנים האחרונות מקדים לעלות על יצועו וכך ממעיט את שעות הערנות בחדרו עד כמה שאפשר.
בצעירותו, כשנכנס לכאן, לא היה מעלה בדעתו שכך יארע לו.
איור: גונן מעתוק
ב
עתידו היה לפניו כדרך שנוהגים לומר. צעיר מוכשר, כוחו במותניו ובעל תוכניות רבות. אולי ילך ללמוד מדעי הטבע והחיים שתמיד נמשך אליהם, אולי יתפקד למפלגה וינסה כוחו בפוליטיקה ואולי ישתקע במסחר; יקנה וימכור ויצבור כסף. כך או כך לבטח ישא אישה ויקים לו בית נאה, נאה בחפצים, נאה בילדים ונאה ברוח הטובה שתשרה בו.
כשהגיע לבית המלון – בימים ההם פנסיון – היה משוכנע כי כעבור ימים אחדים יפרע את כל חובותיו כיאות, אולי אף בתוספת דמי שירות גבוהים לבעל הבית, לטבחים ולמלצרים, למנקים ולחדרניות, ויצא אל חייו.
סבתו העשירה הייתה על ערש דווי. גססה. כל רכושה או כמעט כל רכושה שנאמד במיליונים רבים עתיד היה להגיע אליו. יורשים אחרים לא היו לה. בנה וכלתה, הוריו, מתו בדמי ימיהם והוא בן יחיד להם.
אלא שגסיסתה של הזקנה האריכה ימים. הרופאים חשבו שלא תוציא את יומה והנה הוציאה. אחר כך אמרו שלא תחיה עד סוף השבוע וחייתה. כאילו גופה הכחוש והמדולדל היה מוצא בעצמו כוחות לסתור ולדחות את דברי הרופאים.
סופו של דבר חייתה עוד שלושה חודשים מיום שלא נתנו לה הרופאים בדיאגנוזה לראות את זריחת החמה של יום המחרת.
וכל הזמן הזה היה מברר מה עלה בגורלה. בתוכו, כמי שאהב את סבתו, איחל לה אריכות ימים ושמח על כל יום שניצחה בו את המוות. אך מנגד כבר לא יכול היה להמתין לה שתמות. רצה כבר לרשת אותה ולפרוע את חובותיו לפנסיון ולהסתלק ולצאת אל חייו.
אברמ'ל שהקים במו ידיו את הפנסיון ידיד היה ואף קרוב משפחה רחוק וגם הוא ידע על הסבתא ועל ירושתה. חציו מתוך רחמים וחציו מתוך כדאיות העסקה הניח לאותו צעיר להתגורר במלונו, לעת עתה בחינם, ולכשיצא – כך סיכמו ביניהם – יפרע את כל חובותיו. לאט לאט תפחו החובות. לפתע – חוב של שלושה חודשים. אמנם עדיין לא ראה אברמ'ל אף לא פרוטה אחת מהאורח, אך מנגד איחל לעצמו אורח שכזה. שלושה חדשים שהוא אוכל ושותה ולן בבית מלונו, הגם שהעונה איננה עונת התיירות. נוח היה לאברמ'ל שאורחו שוהה בבית מלונו וסופו שיפרע לו את החשבון.
את איציק בנו של אברמ'ל ומי שירש את הפנסיון – שכבר הפך לבית מלון – אחרי מותו של אביו לפני שלושים שנה, הכיר מיום היותו ילד קטן. שיחות רבות גלגלו אז בימים ההם כשהיה הילד בא לבקר את אביו וללמוד ממנו את דרכי ניהול המלון. השתעשעו בשיחות של בטלה וחכמה, במיני משחקים שאורחים ותיקים מרשים לעצמם לשחק עם בניו הקטנים של בעל המקום. אלא שאיציק זה גם הוא כבר פרש לגמלאות ולא מגיע לכאן אלא בימים טובים, עם אשתו הזקנה, להתארח בבית המלון שלהם שאותו מנהל כבר שנים רבות קובי – בנם בכורם.
כשם שקיבל קובי בירושה את המלון, קיבל בירושה גם את הזקן.
ג
מיום לידתו ומיום עומדו על דעתו ומיום שביקר לראשונה במלון של סבו ואביו זוכר הוא את הזקן. אז, עדיין לא היה כה זקן. רק מבוגר. אבל ידע הוא באותו חוש טבעי של ילדים שהאורח כבר חלק מן המלון. כדרך שלא עלה על דעתו לסלק את המטבח או את השטיחים מן המסדרונות, כך לא עלה על דעתו אי פעם לסלק את האורח שהיה כבר לחלק בלתי נפרד מן המקום.
אחרי שלושה חדשים לערך מתה הסבתא סוף סוף ועתה ציפו הכול לקבורתה. גם קבורתה בארץ ארכה זמן ארוך מן הצפוי. את גופתה הביאו לאחר סידורים מסידורים שונים לארץ באונייה. כך ביקשה בצוואתה – להיטמן בעפר ארץ הקודש ליד קברי בתה וחתנה וליד נכדה היחיד.
עצמותיה החורקות של סבתא הועלו לארץ הקודש ונטמנו כאן בכבוד גדול שהייתה ראויה לו. יותר משזכתה בכבוד בחייה עשו לה מספד גדול וכבוד גדול לאחר מותה. ועתה המתינו לכספה ורכושה שהותירה שם בארץ נוכרייה.
אבל הרשויות ששם לא מיהרו לתת את כספה ליורשה. רכושה היה רב וסבוך בסבכים שונים והשלטונות הערימו קשיים כמו שהם מערימים תמיד. ואם רשויות צדקניות שאכפת להן מממונם של אזרחים אינן בהולות לספק את היורשים, רשויות מרושעות ודאי וודאי.
ובינתיים עבר הזמן ומשלושת החודשים שהמתין הנכד לקבל את רכושה רצו הימים ועברה כבר חצי שנה. ומחצי שנה לשנה. ועדיין הריצו אגרות מכאן לשם ומשם לכאן והכול היה מעוכב ואיטי וכסף אין.
עתה כבר לא יכול היה לעזוב אפילו אם רצה. בשבועות הראשונים, אם היה מבקש לצאת ולפרוע חוב של שבוע או חודש יכול היה בקלות להשיג הלוואה אפילו בריבית קצוצה, לפרוע את חובותיו ולצאת מבית המלון. עתה, משעברה שנה ויותר, אין מי שיפקיד בידו סכום כה גדול כהלוואה. ויותר מכך, גם אם ילווה כיצד יחזיר את הלוואתו? שכן כל הזמן הזה לא למד, ולא נקשר בפוליטיקה ולא עסק במסחר. טרוד היה ראשו ורובו בירושה הממתינה לו מעבר לים. רק בזה התעסק וחישב חשבונות איך יוכל לקצר את התהליכים ולקבל את אשר זכאי הוא לקבל על פי חוק.
בוקר בוקר היה שואל אותו אברמ'ל זיכרונו לברכה אם הוא מבקש להישאר עוד יום ובוקר בוקר היה עונה לו שגם היום הוא יישאר ומחר, הוא מקווה, כבר יקבל את כספו, יפרע חובו ויסתלק לו אל חייו.
ובוקר בוקר למחרת, תחילה בפנים מכורכמות ובושות ואחר כך בפנים אטומות שהזמן הרב כיבה בהן אף את הבושה, היה משיב שאף הבוקר הוא מבקש להישאר עוד יום אחד.
ד
התחיל אברמ'ל לחשב שוב את כדאיות העסקה. מחד, אורח לו בבית המלון שנהנה ואוכל וישן ואינו משלם אף פרוטה לפורטה. מנגד, אורח זה עשוי תיכף לקבל לידיו סכום גדול ולפרוע את כל חובותיו. אם יסלק אותו עכשיו איזו טובה תצמח לו מכך? הרי יפסיד עוד ימים שבהם יוכל הוא להרוויח מהאורח, בפרט שאין המלון מלא בלאו הכי ואין האורח הזה דוחק רגלי שאר אורחים. ואולי אף יותר מכך, אם יגרשנו אולי ייעלב האורח ויסרב לפרוע חובותיו כיאות גם כאשר יקבל כסף. ייאלץ אם כן להיגרר איתו לבתי משפט, כלום כדאי הדבר? ובכלל, איך יוכל לשאת פניו ולבקש ממנו ללכת. יודע היה אברמ'ל שצעיר זה אין לו לאן ללכת וכל ימיו הוא עסוק בבירורים והרהורים ומחשבות על כספה של סבתו שהנה הנה תיכף יגיע ממדינות הים ויעשירו עושר רב.
אך מנגד, עד מתי ישתכן זה במלונו חינם אין כסף?
כך או כך, מרוב מחשבות ומרוב פלפולים ומרוב הרהורים לכאן ולכאן לא הגיע להחלטה ודאית ובין כך ובין כך את האורח לא גירש ממלונו.
והאורח שראה שאין מגרשים אותו, גם רווח לו וגם נצבט לבו בתוכו. לו היה מגורש או לפחות ננזף יכול היה לכל הפחות לשאת את כלימתו ועליבותו בינו לבין עצמו, שהרי יש משהו מתוק בעונש, שהוא מכפר. אבל עתה, שאין אומרים לו דבר, נותרה בו אכזבה גדולה מחייו שאין לו כיצד להמתיקה. על כן התאמץ אף יותר להשיג את כספו. מבוקר עד לילה עיין בסוגיית הירושה הסבוכה. מעט מאוד כסף צבר עד כה ואת כולו בזבז על אגרות וטלפונים ומשפטנים ויועצים, עורכי דין ושמאים, דיפלומטים, יודעי דבר ומכרים שיוכלו לעשות למענו שם במדינה הרחוקה ההיא, שסוף סוף אולי תיאות לשלוח לו את כספו כדין ולקיים כפשוטה את צוואתה של סבתו.
אלא שיד השלטונות המשיכה להיות קפוצה והמשיכה לסחוב ולסחוב את העניין בבירוקרטיות מתישות. ומשכבר נתרצו לעיין ברצינות בבקשות, פרצה מלחמה. הולאם הרכוש. בא שלטון אחר, רשע מקודמו, היוקר האמיר והמטבע נשחק ועתה כבר היה רע שבעתיים.
אם אחרי שנה עוד יכול היה איכשהו להימלט מן המלון ואיכשהו בדוחק לא מצוי לפרוע את חובותיו, אחרי שנתיים וחצי כבר לא היה לאל ידו.
המתין אם כן שתסתיים המלחמה ויחזרו דרכי עולם לתיקונן ויירש את רכוש סבתו. ועדיין תקוע הוא במלון הנפלא מבלי יכולת לצאת.
ואף אישה אחת הייתה אז, כך מספרים.
רות.
סטודנטית טובת נפש ועדינה שנפשה נקשרה בנפשו. צעיר נמרץ ונאה היה ובעל מוח חריף. אלא שאותה רות לא הסכימה כמובן לעבור להתגורר איתו בבית המלון יחדיו. ולבנות את חייהם מחוץ למלון לא יכלו שהרי אנוס היה להישאר בו עד שיפרע את חובותיו כולם.
כך נסחבו גם הם שניהם, דשו ודשו בבעיה, נזרקו הבטחות ותקוות ואיומים ועלבונות ונטישות וחזרות עד שלבסוף קמה אותה המדוברת ועזבה אותו לנפשו.
מאז לא ביקש עוד את קרבתה של אישה.
ה
תחילה יפרע חובותיו למלון ואז יוכל להתפנות לדברים אחרים.
ואם כך היה כשהיה צעיר ומושך, משהתבגר והזקין כבר לא היה בכוחו להשיג לו אישה מכוח יתרונותיו.
רק חסרונו הגדול נותר תלוי בו – בית המלון שהפך ממקום נופש ושלווה ומנוחה וחדווה לבית מאסר שאין להימלט ממנו.
והנה סוף סוף נסתיימה המלחמה ובא השלום ועמו רוח אחרת, רוח של פיוס ותקווה. אלא שגם שלום זה לא בישר לו טובות.
רבים איבדו רכושם ולא רק סבתא. וכל הדרכים וכל הרשימות התבלבלו או שנכחדו ועתה נועדה לשלטון החדש עבודה רבה להחזיר את הסדר הישן על כנו, ורכושה של סבתא אחת שלה נכד אחד שתקוע בבית מלון אחד רחוק מעבר לים אחד לא עמד בראש מעייניהם.
שוב דיבר בצהלה ובעיניים זורחות מתקוות שווא אל אברמ'ל שהנה עוד מעט עם בוא השלום תושב לו אבדתו והוא יפרע את חובותיו ויסתלק מן המקום, ואם לא יגיע כספו יראה כיצד יוכל לפרוע מעט מעט מחובותיו.
ואחרי השלום פרצה עוד מלחמה כי מלחמות אינן חסרות הרי ועתה את כל הטיעונים האלה מילה במילה כבר שטח בפני איציק שהחליף את אביו הקשיש בניהול המלון.
ואם אין מלחמות, יש אלף אלפי סיבות אחרות ועיכובים אחרים ודחיות והמתנות לשווא.
אלו הם חייו אם כן.
עתה, סוף סוף, אחרי חמישים שנה כמעט, קיבל את כספו. ולא סתם קיבל, בריבית דריבית. ובכן מה? עתה, כשקיבל סוף סוף את כספו, כלום ניתן בכלל לחשב כמה הוא חייב, והאם טעם יש עוד להחזיר את הכסף ולצאת מבית המלון?
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' סיון תשע"ג, 10.5.2013
