דרוש שיקום של מרכזיה הרוחניים של יהדות התפוצות ושל הזהות היהודית במדינה כדי ליצור מחדש זיקת גומלין ביניהן. בעקבות ספר על יחסי ישראל־תפוצות בהגות היהודית
היחס לציון ולתפוצות בהגות היהודית של המאה ה־20
עיונים בפילוסופיה של הקיום היהודי
יוסי טרנר
הקיבוץ המאוחד, 2014, 357 עמ'
יוסי טרנר מניח ביסוד ספרו את הנחת היסוד הציונית שלפיה היהודים הם עם שלמרות פיזורו וקיומו כקבוצת מיעוט בתוך עמים אחרים הוא עם אחד, ושגם כאשר איבד את הציביליזציה ואת הממלכה שלו ועבר לחיות בציביליזציות ובממלכות של עמים אחרים לא ויתר על הגדרתו כלאום נבדל במסגרותיו הקהילתיות ושאף לשוב לארצו, לבנות את הציביליזציה שלו, להקים את ממלכתו ולהתקיים בה ככל העמים.
לפי הנחה זו, בזמן החדש, עקב הופעת מדינות הלאום הריכוזיות והתפרקות קהילותיו, נאלץ העם היהודי לממש ביוזמתו את שאיפתו להתקיים כעם על אדמתו וכלאום במדינתו. מהנחות אלה נובעת המסקנה שמדינת ישראל חייבת להידמות למדינות הלאום המערביות ובו בזמן להיבדל מהן, בהיותה מדינת הלאום של כל העם היהודי למרות שהוא עדיין אינו מרוכז בה. אף זאת: ההנחה שבעתיד הוא יהיה מרוכז בה בשלמות היא משיחית־אוטופית: נשים לב שכיום חיים בתפוצות יותר מחצי מיליון יהודים, ילידי הארץ, שירדו מישראל.
כדי שמדינת ישראל תתקיים כמדינה יהודית צריך ליצור דינמיקה של עלייה מתמדת מן התפוצות לישראל אך גם לדאוג להמשך הקיום של העם בתפוצות, וליצור לשם כך דינמיקה של הזדהות ביחסים שבין יהודי ישראל ליהודי התפוצות ובין ממסדיהם, בייחוד בתחום החינוך המנחיל את מורשת היהדות מדור לדור והמעצב אורח חיים יהודי קהילתי. כלומר, ליצור זיקת גומלין בין מדינת ישראל כמרכז רוחני לאומי ליהדות התפוצות.
רק מחויבות דתית לארץ ישראל כארץ הקודש יכולה לשקם את רעיון המרכז הרוחני. יהודים אמריקנים המבקרים בארץ בתפילה בשדה התעופה בן גוריון
צילום: אי.פי.אי
פוסט ציונות
בשאלות היחס בין ציון לתפוצות היה ויכוח מקוטב בין הזרמים השונים בהסתדרות הציונית מיסודה. טרנר חוקר אותו בספרו אולם אין זה מחקר היסטורי לשמו. הוא נעשה לצורך ההתמודדות עם בעיית היחס בין ציון לתפוצות בעידן הפוסט־מודרני, שהוא גם פוסט־ציוני, שהתחיל אחרי מלחמת העולם השנייה ועם הקמת מדינת ישראל. לצורך זה חוקר יוסי גם את התפנית שחלה בסוגיית היחס בין ציון לתפוצות הן בישראל והן בתפוצות אחרי הקמת המדינה.
התפנית מתבטאת בעימות בין עמדות ציוניות, אנטי־ציוניות ופוסט ציוניות, והוא עימות מקוטב שמשקף דינמיקה של התרחקות הן במישור היחס שבין יהודי ישראל ליהודי התפוצות והן במישור היחס בין המדינה כממסד לממסדים הקהילתיים והתנועתיים של יהדות התפוצות. יוסי מניח בצדק שזהו מבחן קריטי לקיומו של עם ישראל ולקיומה של מדינת ישראל, שכן קיומו של עם ישראל בארצו ובתפוצות מותנה בקיומה של מדינת ישראל, וקיומה של מדינת ישראל מותנה בזהותה כמדינה יהודית בשני הפרמטרים שנקבעו ב"מגילת העצמאות": מדינת כל העם היהודי ומדינה המושתתת על ציבליזציה ותרבות היונקת ממקורות היהדות מזה, וההומניזם האוניברסלי מזה.
סוגיה זו עומדת היום לא רק במרכז הוויכוח בין ציונות לפוסט־ציונות אלא גם במרכז העשייה החברתית, הפוליטית והחינוכית. אבל הדיון בה הוא טיפוסי לעידננו: שטחי, רדוד, חד צדדי, חסר פרספקטיבה היסטורית ועומק פילוסופי. מכאן חשיבותו הגדולה של ספרו המחקרי הפילוסופי־היסטורי של יוסי טרנר: הוא מציג את ממדי העומק שבלעדיהם לא ניתן לחולל את התפנית הרנסנסית הנדרשת כדי לקיים את העם ואת מדינתו בדורות הבאים.
יוסי עושה זאת בתנופה רבה על בסיס למדני מקיף ויסודי מזה, ועל יסוד התנסות אישית רבת שנים הן בניסיון חייה של יהדות ארצות הברית לזרמיה השונים והן של יהדות מדינת ישראל למפלגותיה. כך מציע ספרו את התשתית החיונית להבנת בעיות ההווה של העם היהודי כולו, כגון: הופעת האנטישמיות המודרנית, ההתפוררות הקהילתית, התרבותית והמוסרית של העם היהודי, בעיית התבוללות והחינוך היהודי, מעמדם של היהודים והיהדות בעולם; וכן תשתית להגדרת מטרות ולעיצוב כלים להגשמתן.
בסוגיות אקטואליות אלה, המתייחסות אל העתיד, דן יוסי ב"אחרית דבר" של ספרו. כאחד מהוגי הדעות העכשוויים שהגותו נסקרת ונחקרת בספר זה, לצד הוגים יהודים אמריקנים כשאול מגיד, דניאל בויארין ודוד מאיירס, רצוני להוסיף לתובנותיו של יוסי את התובנות המשלימות שלי.
אשר לגופו של המחקר היסודי והמעמיק אסתפק בהערה כללית אחת: אני רואה במחקר של יוסי התחלה חשובה שצריך להמשיך אותה על־ידי סקירה ומחקר ניתוחי של כמה צומתי ויכוח נוספים. למשל: צומת הוויכוח בין הראי"ה קוק לר"ח הירשנזון בציונות הדתית בשאלת יחס הדת למדינה יהודית דמוקרטית חילונית, צומת הוויכוח בין דוד בן־גוריון לברל כצנלסון בתנועת העבודה הארצישראלית בשאלת שלילת הגולה והיחס ליהדות התפוצות, צומת הוויכוח בין וייצמן לז'בוטינסקי מזה ולבן־גוריון מזה בסוגיות אלה ולבסוף צומת הוויכוח בשאלת היחס בין מדינת ישראל לתפוצות מזה ולעם הפלשתיני מזה בין לובה אליאב לא"ב יהושע.
אחד העם
אולם, כאמור, את עיקר הערותיי רצוני להקדיש ל"אחרית דבר" המתייחסת לזמננו. אפתח בהתייחסות אל יהדות התפוצות, ובייחוד אל יהדות ארצות הברית: יוסי קובע נכונה שיהדות התפוצות לא תוכל לקיים את זהותה היהודית ותיטמע כליל אם תוותר על הזיקה החינוכית תרבותית למדינת ישראל ולתרבות היהודית־מודרנית הנוצרת והמתחדשת בה.
קביעה זו מחייבת את התייחסות התפוצות אל מדינת ישראל כאל מרכז רוחני בפרמטרים שאותם הציע אחד העם. אולם לאור הדינמיקה של ההתרחקות בין מדינת ישראל לתפוצות מתעוררת השאלה אם הפתרון הזה הוא עדיין ישים. לי יש בנידון זה ספקות רבים, בייחוד מנקודת הראות החילונית שבעידננו הפוסט־מודרני. עקב תהליכי ההפרטה האינדיבידואלית־אנוכית והגלובליזציה ישראל איבדה לא רק את זיקתה לתורת ישראל כמקור המכונן של תרבות יהודית מודרנית אלא גם את זיקתה ללאומיות.
רעיון המרכז הרוחני כפי שאחד העם הבין אותו התגשם בפועל בתקופת היישוב לפני הקמת המדינה. הזיקה בין הגולה (להבדיל מן התפוצה של זמננו) לבין ארץ ישראל התממשה על־ידי עלייה תנועתית־חלוצית־שליחותית. המשמעות הייתה שיהדות הגולה בונה במשאביה האנושיים והחומריים את ארץ ישראל כמרכז היישובי והתרבותי של הווייתה הלאומית. הדבר הטעון הדגשה בהקשר זה הוא שהייתה זו מלכתחילה האקטיביות המאורגנת והיזומה של יהדות הגולה המושקעת בארץ ישראל וביישובה. שהרי גם אחרי העלייה לארץ ייצגו החלוצים העולים את הגולה שבה התחנכו והם נשארו קשורים אליה תוך כדי התמרדותם, באשר היו בשר מבשרה ונפש מנפשה, ובאשר כל המשאבים האנושיים והחומריים הנחוצים להתיישבות בארץ השוממת יכלו להגיע רק מן הגולה.
כדי להבטיח את ההזרמה נדרשו העולים לארץ לתת משוב לעם ששלח אותם כחלוציו. הייתה זו שליחות בשם היישוב העברי בארץ, שביטאה אחריות לקיומו של העם בגולה ולשמירת זהותו וזיקתו לארצו עד שיוכל לעלות אליה בעקבות חלוציו. הדברים אמורים גם מבחינת היצירה הרוחנית. האוניברסיטה העברית שנבנתה כמגדלור של המרכז הרוחני, וכמוה בתי הספר העממיים והתיכוניים שחינכו את הנוער בארץ, תפקדו על־ידי מורים, מחנכים, סופרים והוגים שהתחנכו והוכשרו בגולה. גם הספרות העברית החדשה על כל ממדיה, שהזינה את החינוך בארץ, נוצרה למען ארץ־ישראל בגולה. מחויבות גומלין זו של הגולה לציון ושל ציון לגולה היא שהגשימה אפוא את רעיון המרכז הרוחני של אחד העם גם לגבי ציונים שהתנגדו למשנתו ושאפו לנורמליזציה עקבית ושלמה של העם היהודי כעם יושב על אדמתו.
נקודת הכרעה
אכן אחד העם האמין שהזיקה בין היישוב בארץ לעם שבתפוצות תתקיים גם כאשר תקום בארץ ציביליזציה עברית עצמאית וכאשר יהדות התפוצות תוכל להשתלב מבחינה אזרחית במדינות מושבה. הוא הניח שיצר הקיום הלאומי הטבעי ייצור אצל יהודי התפוצות את המוטיבציה לשמור על זהותם היהודית ולהישען לצורך זה על היצירה הלאומית שתתחדש בארץ ישראל. אולם בכך הוא התבדה. יצר הקיום הלאומי לא יכול להמיר, כפי שאחד העם האמין, את הקשר הדתי העמוק של העם היהודי אל ארץ הקודש. פרדוקסלית, היחס לארץ ישראל כאל מרכז רוחני נמשך דווקא בציונות הדתית ואפילו ביהדות החרדית האנטי־ציונית, שהמשיכה לעלות לארץ ישראל ולהקים את מרכזיה הרוחניים בעריה הקדושות.
עובדה זו התגלתה כבר בשלבים הראשונים של העלייה הציונית לארץ ישראל: ההתקדמות ביישוב הארץ ובייצוב מוסדותיה הכלכליים, החברתיים והתרבותיים הייתה גם התרחקות של הארץ מן הגולה וככל שהתרחבה התפוצה היהודית, בייחוד בארצות הברית, גדלה גם ההתרחקות של התפוצה מארץ ישראל. היה זה תהליך טבעי שנבע מן הדינמיקה של ההתערות הן בארץ והן בתפוצות העולם החופשי. הדינמיקה הדיאלקטית של ההגשמה הביאה אפוא לכך שככל שהיישוב בארץ גדל, התבסס וחתר לעצמאות גברה נטייתו לבסס את עצמאותו, לפסול את הלגיטימיות של הקיום בתפוצה ולהתנער מן האחריות כלפיה.
מבחינת הציונים היושבים בארץ, ובייחוד מבחינת אלה שנולדו בארץ, מפעלם ההתיישבותי, המשנה את הווייתם התרבותית ומעצב את זהותם כעם החי בארצו, הוא התכלית ולכן יהודי הגולה והתפוצה מעניינים אותם אך ורק מבחינת רצונם לעלות ולהשתתף במפעל או לתמוך בו חומרית. ברור שאותה דינמיקה, אבל בכיוון ההפוך, נוצרה בקרב יהודי התפוצות, שראו במדינות מושבם את ביתם.
אפשר לקבוע שהקמת המדינה הייתה מבחינה זו נקודת ההכרעה. מדינת ישראל נזקקה לעלייה המונית ולתרומה החומרית של יהדות התפוצות כדי לקלוט אותה. אולם הייתה זו תביעה אולטימטיבית לעלייה עכשיו, כשהשערים נפתחו. כלומר דה־לגיטימציה החלטית של המשך הקיום היהודי בתפוצות, בעוד שבתפוצה גברה ההרגשה שמדינות העולם החופשי, שהעניקו ליהודים אמנציפציה מלאה, הן ביתם הקבוע, וברור שבמציאות כזאת מאבד רעיון המרכז הרוחני את התשתית להקמתו ורק מחויבות דתית לארץ ישראל כארץ הקודש יכולה עוד לשקם אותו. כמובן רק בשביל ציבור דתי או ציבור לאומי שיש לו זיקה נפשית עמוקה לתורה ולמורשתה בארץ ובתפוצות. פירוש הדבר שבלי תחיית המורשת התורנית במובנה הרחב בארץ ובתפוצות לא תיתכן תחייה של רעיון המרכז הרוחני לא בארץ ולא בתפוצות.
יהדות מופרטת
אנו באים מכאן לעומק בעיית ההזדהות היהודית בתפוצות בדורנו, בייחוד בתפוצה העיקרית בצפון אמריקה. התופעה המסמלת אותה היא הנדידה של מדעי היהדות מן המוסדות האקדמיים־החינוכיים שהנהיגו את התנועות היהודיות הגדולות בארצות הברית לאקדמיה הלאומית־הכללית. אם נקרא לילד הזה בשמו הרי זו החלת תהליך האקדמיזציה המקצועית וההפרטה האינדיבידואלית על לימודי היהדות ומסחורם בשוק הגלובלי. לא עוד הנחלת מורשת של הקולקטיב היהודי מדור לדור, כי אם מקור הפרנסה של אינדיבידואלים שהם יהודים רק מבחינת מוצאם ותעסוקתם המקצועית, תוך כדי השתלבותם באקדמיה הגלובלית.
המשמעות היא ברורה מאוד. זהו הצעד האולטימטיבי של ההתבוללות: ניתוק הקשר בין המחקר וההגות המתחדשת לבין הקהילות ומוסדות החינוך שלהן, ומעבר לכך ניתוק הקשר בין תלמוד תורה להלכה, לעיצוב אורח חיים של קהילה ולמערכת חינוך קהילתית. וכיוון שתהליך האקדמיזציה וההפרטה הוא כללי הרי הקביעה החלה על מורי היהדות חלה גם על כל בני הקהילה היהודית־חילונית, איש במקצועו ובמסלולו האינדיבידואלי, המשלב אותו בכלכלת השוק הגלובלית. יהדות התפוצות איבדה את מרכזיה הרוחניים המנחילים את מורשתם לקולקטיב היהודי. כיצד תוכל, אפוא, להיווצר זיקה בינה לבין מרכז רוחני יהודי במדינת ישראל? במה תקלוט התפוצה את השפעת המרכז ומה יניע את יהודי התפוצה להיזקק למסרי המרכז?
ברור, אפוא, שכדי ליצור מחדש זיקת גומלין שבין מרכז לתפוצה צריך לשקם את מרכזיה הרוחניים העצמיים של יהדות התפוצות ולחולל שינוי בדינמיקה של הטמיעה. אינני מוציא זאת מכלל אפשרות אבל יש לי ספקות רבים. אמנם בניגוד להשקפתו של יוסי אני סבור שהעידן המוגדר כ"פוסט מודרני" נמצא היום במשבר שיביא לאחריתו ויתחיל עידן אחר שאת דמותו עדיין אי־אפשר לצפות. אחד מסימני המשבר הזה הוא התעצמות מבנית של האנטישמיות בדמותה האנטי־ציונית וגם בזה אני חולק על הנחתו של יוסי, שהאנטישמיות של עידננו איננה מבנית.
קביעה זו הייתה נכונה לגבי ארצות הברית בעידן הקודם, אבל היום היא איננה נכונה גם שם. גל של אנטישמיות מבנית תוקף היום את יהדות צרפת ואנגליה ומאיים על יהדות אירופה ואם המשבר החברתי־כלכלי בארצות הברית יתגבר סביר להניח שגל זה יתקוף את יהדות ארצות הברית. האותות המזהירים מפני אפשרות זו הם רבים וברורים. אבל האנטישמיות פעלה תמיד על היהודים בשני כיוונים סותרים: אצל יהודים שמטען זהותם היהודית היה עדיין חזק היא חוללה תפנית של שיבה ושל העמקת הזהות היהודית, תוך כדי חידושה, אבל אצל אלה שמטענם היהודי נשחק היא האיצה את תהליך הטמיעה עד היעלמות.
רנסנס חיוני
נעבור אל בעיית הזהות היהודית במדינת ישראל. יוסי תולה בצדק את עוצמת העימות בין דתיים לחילונים במדינת ישראל בשלילת הגולה הקיצונית שאפיינה את הציונות החילונית, אבל נראה לי שצריך להעמיק יותר את משמעותה של שלילת הגולה מן הזן החילוני הרדיקלי בנוסח של ברדיצ'בסקי, ברנר, בן־גוריון וז'בוטינסקי.
הייתה זו לא רק שלילת מצב הגלות אלא גם שלילת ההוויה היהודית בגולה וממילא שלילת היהדות כהוויה גלותית. פירוש הדבר שהנורמליזציה של העם היהודי על־ידי שיבה לארצו קיבלה את המשמעות של הפיכתו לעם אחר. התוצאה כיום היא הדיכוטומיה המסוכנת בין יהדות לישראליות שהיא ממד העומק של היחס הדיכוטומי בין דתיות לחילוניות.
ברור שגם היהודים הרואים את עצמם כישראלים הם עדיין יהודים. אבל לא על דעתם כי אם על דעת הקולקטיב היהודי הדתי מזה, ועל דעת הקולקטיבים של המיעוטים הלאומיים האחרים במדינת ישראל מזה, וכן על דעת האנטישמים החדשים במדינות אירופה שהאנטישמיות שלהם מוגדרת כאנטי ציונות ואנטי־ישראליות. אולם אלה הם יהודים בעל כורחם, עובדה שמעצימה את שנאתם לדת ולדתיים ואת הגדרת היהדות, כפי שהם מבינים אותה, כדת, כלומר כהוויה כפייתית שלילית דוחה ודחויה.
המסקנה היא שגם במדינת ישראל נדרש תהליך של שיקום רנסנסי כולל של הזהות היהודית כדי שתוכל לתפקד כמרכז רוחני בראש וראשונה לעצמה, לעם היהודי החי בה וליהדות התפוצות. אני מאמין שהרנסנס הזה הוא אפשרי מפני שהוא הכרחי, ואת סימניו אני רואה בהרבה מעגלים חברתיים במדינת ישראל. אבל אלו הן התחלות בלבד. צריך להשקיע מאמצים חינוכיים, מחקריים ותרבותיים רבים מאוד כדי שהיא תהיה תנועת רנסנס ראויה לשמה ולייעודה. ספרו של יוסי הוא תרומה חשובה למאמץ הזה ואני מייחל ומקווה שיזכה לקשב, למענה ולהמשך שלהם הוא ראוי.
פרופ' אליעזר שביד הוא פרופסור אמריטוס למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל, תשנ"ד
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ד ניסן תשע"ה, 3.4.2015
