השיר "והיא שעמדה" זכה לשלוש מנגינות שונות, וכל אחת מהן מעניקה לו משמעות אחרת. מסע מוסיקלי מרבי אהרן מקרלין ועד יונתן רזאל
ההגדה של פסח הינה יצירה רצ'יטטיבית ברובה וחלקה הראשון לא זכה לפרשנות מוזיקלית עצמאית. במסורות שונות מזומרים חלקים מן ההגדה לפי נוסח הקריאה של ימים נוראים או לפי הקריאה של פרשת עקדת יצחק. היה מי שאף שיער כי מיעוט הניגונים בהגדה נובע מסיבה פשוטה למדי:
ייתכן שהעדר מנגינות אופייניות בא בכוונה מיוחדת שלא להפריע בהרצאת מגילת השחרור … המוטיב הדקלומי מסביר את התוכן… מבליט בפשטות צליליו את עושר האפיזודות הציוריות שבהגדה (מ' גשורי, ספר המועדים – פסח, עמ' 170).
למעשה, שירים מולחנים משולבים בהגדה גם אם אינם מהווים את רובה. במהלך ה"מגיד" ידועים שלושה פיוטים, ושני האחרונים שבהם מופיעים רק בנוסח עדות המזרח: "דיינו", "אתה גאלת" ו"אמונים ערכו שבח". בהמשך מופיע ההלל שחלקים רבים ממנו מושרים במנגינות שונות. בסוף ההגדה מופיעה בחלק מן העדות אסופת שירי "נרצה" שהקדום שבה – "אז רוב ניסים" – נכתב על ידי ייני במאה השישית לספירה, והמאוחרים, "חד גדיא" ו"אחד מי יודע", נכתבו ככל הנראה במאה החמש עשרה. אסופה זו זכתה ללחנים שונים ולפרפראזות טקסטואליות רבות במהלך הדורות.
בדורות האחרונים התווספו אל אלה שני שירים המושרים כבר בחלקה הראשון של ההגדה ומגדירים במידת מה את נושא הערב: "מה נשתנה" ו"והיא שעמדה".
הלחן הידוע והמוכר ל"מה נשתנה" התחבר ככל הנראה על ידי המלחין אפרים אביאלה (בשנת 1940 לערך), אולם לחנים לקטע זה קיימים גם בעדות מרוקו, תימן ועוד. השיר נתפס כמבטא את הרעיון המרכזי של ליל הסדר, "והגדת לבנך ביום ההוא", והלחנים השונים מדגישים את חשיבותו ומקנים לו מעמד עצמאי כמייצג את ההגדה כולה.
בדורות האחרונים החלו לשיר במנגינה גם את הקטע "והיא שעמדה לאבותינו ולנו". זהו אחד הקטעים הקדומים שבהגדה (מחברו לא ידוע), המתייחס לגורלו המעגלי של עם ישראל הנידון לשעבוד וגאולה שוב ושוב. ההפניה "והיא" מתייחסת לקטע הקודם שבו מסופר על הברית שכרת הא־ל עם אברהם אבי האומה, והיא העומדת לישראל עד היום וגורמת לא־ל לגאול אותנו שוב ושוב.
לחנים לשיר קיימים בכל העדות. בעדות המזרח מושר הקטע ללא חזרות וללא דגשים מיוחדים, בניגון שהוא חלק מניגון ההגדה (ותודה לפייטן שמעון כהן על עזרתו בלימוד הנושא). בעדות אשכנז לעומת זאת הקטע עומד בפני עצמו כשיר לירי עז מבע, שביצועו מציף רגשות רבים.
לאחרונה התפרסמו במיוחד שלושה לחנים לקטע זה, ואומצו – למרות מקורם המזרח אירופי וההגייה האשכנזית – בעדות רבות. הלחנים שונים מאוד זה מזה, ומייצרים אווירה שונה סביב הטקסט. בנוסף, כל אחד מהלחנים מדגיש מילים אחרות בקטע. אנסה לסקור כאן את התחושות העולות מכל לחן, ואת הפרשנות המוענקת לטקסט על ידי המנגינה.
לחן גני הילדים
לחן זה, המוכר ביותר ומושר בגני ילדים ובבתים רבים בישראל ובעולם, הוא בן ארבעה חלקים – כמספר שורות הפיוט. כל שורה נכפלת ומושרת פעמיים. המקצב של שני רבעים מעלה אסוציאציה של אנשים צועדים בצוותא, ומעלה את השאלה מהו ההקשר שבו הם צועדים. האם הם נושאים על גבם לבנים עשויות טיט וקש בדרכם לבניית ארמונות פרעה, או שהם צועדים במארש צבאי חגיגי החוגג את חירותם?
נדמה כי השורה המושרת בהתרוממות רוח הגדולה ביותר בניגון זה היא "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". ההרמוניה המז'ורית והעלייה הטונאלית החדה משרות על המילים תחושת חגיגיות מתמיהה. הקשר בין הטקסט למילים נראה חסר פשר. במקום להישבר בעצבות נוכח הצרות והשעבוד מעלה הניגון את מזמריו לתחושות של שמחה ושל התעלות.
נראה כי העובדה כי "עומדים" לכלותנו, אך לא מצליחים, היא המאפשרת למנגינה להתגבה כך בחגיגיות. לחן זה מושר על ידי יהודים שחוו את השפלתם ואת התרוממותם, ומסוגלים ללעוג לרצינות המופלגת שבה מתייחסים צורריהם אל ניצחונותיהם הזמניים. האויבים אינם מודעים לעובדה כי הם חלק מגלגל היסטורי הנשלט על ידי הא־ל, אולם מזמרי הניגון הזה יודעים זאת היטב, וידיעתם זו מקנה להם עליונות ואף בדיחות הדעת.
אווירת הצעדה הנובעת מהמשקל הזוגי של השיר יכולה אם כן להיות גם צעדתם של הנידונים למוות וגם צעדתם של המנצחים. שני היבטים אילו של נדנדת ההיסטוריה היהודית מהווים ביחד שלם אחד המונהג ומכוון על ידי האלוהים.
הניגון הדומה ביותר לפירושו של הרב שג"ר. יונתן רזאל
צילום: יוסי זליגר, פלאש 90
הלחן החסידי
מעטים יודעים כי הלחן המז'ורי, המתוזמר והמושר על ידי מקהלות (למשל, מקהלת רננים בעיבודו ובניצוחו של גיל אלדמע, בהקלטה מפורסמת משנת 1963) ומהווה חלק מרשימת ההשמעה של תקליטורי פסח לילדים, הוא למעשה לחן של אחד מגדולי החסידות. רבי אהרן מקרלין, מי שחיבר גם את הפיוט " י־ה אכסוף" ואת אחד מלחניו הידועים, נולד ב־1736 ביאנובה והיה אחד מתלמידיו הקרובים של המגיד ממזריטש. הוא היה ידוע באהבת הניגון ובתפילותיו הסוערות. רבי אהרן לא השאיר אחריו טקסט פרי עטו, ועדויות על אודותיו נשתמרו אצל בניו וחסידיו.
הלחן של ר' אהרן ל"והיא שעמדה" עשוי להפתיע את המחפשים חיבור בין מילים למנגינה. זהו לחן שלֵו, נטול דרמה רגשית. הוא לא מדגיש אף אחת מהמילים, לא נשבר כאשר "עומדים עלינו לכלותנו" ולא מתרומם כאשר "הקדוש ברוך הוא מצילנו". מה פשר השלווה הממתנת כל כך את המילים הקשות? ניתן אולי למצוא הסבר לאווירת הלחן אם מעיינים באמירות שונות המובאות מפיו של ר' אהרן בספר של נכדו, ר' אהרן השני. אחת האמירות היא פירוש רדיקלי לכמה ציוויים מסורתיים.
בשם ר' אהרן: לא תעשה לך פסל – שלא תעשה עצמך פסול.
ואל תהי בז לכל אדם – אל תבזה את עצמך.
ואל תהי מפליג לכל דבר – שלא תעשה עצמך רחוק שום דבר ("בית אהרון", עמוד 8).
באמירה זו מפנה רבי אהרן את תשומת לבם של שומעיו אל מהלכי הנפש הפנימיים שלהם, ומבקשם לחוש קרובים לעצמם. לקבל את עצמם כפי שהם. הנחיה זו מתעצבת גם בקטע הבא:
ואין להחזיק את עצמו שהוא מרוחק
כי מאיזו סיבה נמשך ההרחקה? מזה שקלקל מעשיו
רק לפני הבורא ב"ה הכל ישר אם הלבא הוא טוב (שם).
נראה כי ר' אהרון מבקש מתלמידיו לחיות חיים שבהם נקודת המבט האלוהית, הבלתי שופטת והרואה ללבב, משמשת נקודת מבט אלטרנטיבית הנוסכת שלווה ותחושת קיימות במקום פערים פנימיים. לאור זאת ניתן להבין ולקבל את לחנו של רבי אהרן ל"והיא שעמדה". אימוץ נקודת המבט האלוהית על העולם, הרואה את ההיסטוריה כשטופה אף היא באור הטוב הפנימי, האלוהי, היא המאפשרת לנגן את סיפורו הטראגי של עם ישראל במנגינה רווית מתיקות ונועם.
לחן זה מדגיש אפוא את מוטיב הגאולה שבהגדה. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל, וגם כיום הרי הם כגאולים.
הלחן העכשווי
הלחן שחיבר ושר יונתן רזאל התחבר בשנת 2011 והפך תוך זמן קצר ללהיט ברשתות הרדיו. בבתים רבים בארץ אימצו את הלחן, תוך ויתור על לחנים קודמים או כתוספת אליהם. המנגינה מתחילה בקטע מוזיקלי המשרה נעימות המעורבת בכיסופים. אחר כך מושרות שתי השורות הראשונות כאשר הן מוכפלות אך לא באותו הלחן. העלייה הדרמטית בניגון מגיעה עם המילים "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", ונראה כי זהו רגע השיא בניגון.
השורות "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" מושרות פעם נוספת בלחן אחר, סבוך מבחינה מלודית ובעל הרמוניה משלו. במשפחות רבות מוותרים על תוספת קשה לביצוע זו, וחוזרים מיד לשיר את מנגינת הפתיחה המשרה שלווה. זוהי מנגינה המושפעת במידת מה מן הפופ החסידי ויש בה רוך, כמיהה ואמונה.
הזרקור המיוחד שבו מאיר הלחן את שמו של הקדוש ברוך הוא כמחולל הישועות מעלה הרהורים על משמעותה של ההגדה כולה. לעיל הבאתי את ההגדה הקיבוצית, שיוצריה בחרו במוטיב הגלות והגאולה כנרטיב מרכזי. האמנם זהו מרכז ההגדה, או שיוצרי ההגדה כיוונו אותנו לרעיונות נוספים?
במאמרו "ההגדה כסיפור מכונן" טוען הרב שג"ר כי הנרטיב המרכזי בהגדה קשור בתביעה להזדהות מחודשת עם כאבם של המשועבדים במצרים, לא פחות מאשר עם שמחתם של המנצחים. החוויה מחדש של תחושת השעבוד עשויה לקדם את האדם לרמה מוסרית גבוהה יותר, בעוד הזדהות יתר עם הניצחון עלולה להביא לזחיחות הדעת ולשכחת אלוהים. כך למשל אכילת המצה, הנקראת "לחם עוני", וההכרזה המפורשת "הא לחמא עניא" מביאה מיד ל"כל דכפין ייתי ויאכל". ובלשונו של הרב שג"ר:
הזיכרון של היציאה איננו זיכרון הניצחון, משום שהניצחון של היציאה כגאולה מקפל בתוכו בהכרח את זיכרון הסבל והעוני. זהו מוטיב מרכזי בהגדה שבא ללא ספק לרומם את הרגע, אך לא להביא לכלל התנשאות,… מטרתו דווקא לטפח את הרגישות ואת המודעות של "בכל דור ודור".
לדידו של הרב שג"ר מילות השיר "והיא שעמדה" מבטאות את הסיפור המכונן של ההגדה כולה: עם ישראל נמצא תמיד בסכנת כליה. זכות אבות עומדת לרשותו, והקדוש ברוך הוא גואל. אולם גם מילות השיר יכולות להתפרש במובנים שונים כפי שראינו, ודומה כי ניגונו של יונתן רזאל הוא המפרש אותן באופן הדומה ביותר לפירושו של הרב שג"ר. שיאו של ניגון זה הוא בקריאה החוזרת פעמיים, מלאת אמונה, רגש וביטחון: והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, ומיד לאחריה ירידה ופנאי להרהורים ולספיגה: “טי־ני־ני“… ההדגשה של שורה זו בשיר, מטה את כולו אל התחושה כי הן חיינו הפרטיים והן חיינו כעם תלויים לחלוטין בקב“ה ובהבטחתו.
תודעה זו מנוגדת לתודעת הניצחון הגורף ולהדגשת ההיגאלות מן השעבוד שמוצאת את ביטויה בניגון החסידי. היא מנוגדת גם לתודעה הסטאטית של מידת ה“השתוות“ שלפיה גם הגלות צופנת בחובה אור טוב המזומרת בניגונו של ר‘ אהרן מקרלין. אימוץ נקודת המבט הזו דורש מן האדם לחוש עבד תמידי, כאשר האפשרות היחידה להיגאל היא בשל ברית ה‘ עם האבות, “והיא שעמדה“. לטענת הרב שג“ר, זוהי התודעה שאליה מכוונים יוצרי ההגדה של פסח. ההזדהות הלא מודעת בחלקה של ציבור המאזינים בארץ עם התודעה המשחררת אותנו מן האחריות להיגאל, ומאפשרת רכות, אמונה והקשבה גם לחלקים הכואבים שבתוכנו – ייתכן שהיא אחת מהסיבות שגרמו לשיר בלחנו של יונתן רזאל להפוך לכה פופולרי.
*
מיום שחברה המוזיקה למילים לקחה המנגינה על עצמה את תפקיד השימור, הטיפוח ונתינת המשמעות הרגשית לטקסטים שתחת חסותה. מילים רבות אנו אומרים בהגדה, על חלקן אנו מתעכבים על ידי מתן פירוש, "וורט" או משמעות אקטואלית, ואת חלקן אנו אומרים בחיפזון כדרך יוצאי מצרים. אולם מילות השיר הקדום "והיא שעמדה" נעטפות במנגינות המבליטות את תוכנו הרגשי והופכות אותו ליחידת משמעות מרכזית בליל הסדר. כשנבחר באיזו מנגינה נשיר השנה נשים לב לתכנים הרגשיים והעיוניים שהלחן משרה עלינו, וניעזר גם בניגון כאחת הדרכים לספר את סיפורנו על שלל רבדיו.
*
יפעת גלבר היא מטפלת במוזיקה, מנחה סדנאות בניגון יהודי ומלמדת במדרשת הנשים במכללת שאנן
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ד ניסן תשע"ה, 3.4.2015
