כשהוא חובק ספר תשיעי על המקרא, המושתת על קריאה ספרותית שאותה הכניס לבתי המדרש, הרב אלחנן סמט מדבר על לודוויג שטראוס ועל חנן פורת, על התנגדותו לגישת הרב מרדכי ברויאר ועל תלמידיו החרדים. וגם על מלחמת יום הכיפורים ועל הצמחונות שלו בהשראת כתבי הרב קוק
לכרך החדש של "עיונים בפרשות השבוע" שראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים אין הקדמה. כותרת המשנה מסבירה זאת: "ויקרא־במדבר־דברים, סדרה שלישית". במילים פשוטות, זהו הכרך השני (בן יותר מ־500 עמ') בסדרה הזאת ובהוצאה הזאת, אבל הכרך השישי (!) בפס הייצור של עיונים המכסים את חמשת חומשי תורה ודנים מתוכם בשלל סוגיות – כפי שניכר ממפתח שלוש הסדרות המופיע בסיום הכרך. אלחנן סמט (62), איש כפר עציון, משקיע יום ארוך אחד בהוראה במכללת הרצוג, ואת רוב שאר השבוע הוא מקדיש לצלילה אל העיון במקרא, להכנת השיעורים ובעיקר לכתיבת המאמרים – בקצב ובחריצות שמביישים צעירים ו"רעבים" ממנו.
אני אוהב את העיונים של הרב סמט, ואינני לבד. ספריו נמכרים בהצלחה רבה, ואל שיעוריו ב"ימי העיון בתנ"ך" ובמקומות רבים אחרים נוהרים אלפים. בספרים ניכרים היסודיות והרצינות, המתינות וההיגיון, עד שהקורא סבור שהכותב הוא מלומד פרוש מן הבריות; אך בשיחות שבעל פה מתגלה תמונה אחרת, של יכולת רטורית מרשימה וכריזמה מסוג מיוחד.
צילום: יוחאי סמט
אני תלמיד ישיבה
יש לסמט שיטה בעיוניו, שעיקרה ניתוח ספרותי. כלומר, תשומת לב למבנה של הפרשיות, לביטויים חוזרים ולמילות מנחות, והעיונים אף מלאים בטבלאות המסדרות את הטקסט כך שהמבנה ומשמעותו יהיו ניכרים. על השיטה הזו עוד נרחיב בהמשך. אך בעיניי, סוד כוחם של עיוניו נתון במקום אחר. לא רק בשיטה, אלא בגישה וביומרה: סמט אינו מחפש קיצורי דרך, והוא הולך עד הסוף. הוא "ישיבה בוחר" שמאמין בתורה ובחז"ל ללא סייג, אבל כחלק מאמונתו זו הוא מפעיל את שכלו ולא משתיק אותו. ובמאמץ עיוני ופרשני, בלי "לעגל פינות", הוא משיב לדברי חז"ל ולפרשנות המסורתית את כבודם – ולשכל הישר את הלגיטימציה.
מבחינה זו, ומבחינות רבות אחרות, ממשיך סמט לא רק את מפעלה של נחמה ליבוביץ', אלא גם את הרוח שמאחוריו: מחויבות דתית עמוקה, רוגשת, קיומית ואינטלקטואלית, הרואה את האדם כיצור תבוני ואת הביקורת הרציונלית כמתודה הטבעית לעיסוק בתורה. סמט היה קשור מאוד בנחמה, והוא גאה לראות את עצמו כממשיך דרכה. אך הוא גם ער להבדלים.
"נחמה היא חניכת התרבות הגרמנית הקלאסית, תלמידת אוניברסיטת מרבורג. אין להשוות בכלל את המטען שהיא מביאה איתה לפרשנות התנ"ך למטען הדל שאני מביא איתי, מבחינת התרבות הכללית. היא שלטה בכמה שפות, אני שולט בעברית בלבד, לצערי; היא הכירה את כל הספרות הקלאסית והייתה אשת תרבות שאני לצערי אינני. זה בא לידי ביטוי למשל בכך שהיא מביאה הרבה מהתרגומים לתנ"ך, ומשווה ביניהם, ואני לא יכול אפילו לקרוא את מה שהיא מביאה.
"ההבדל השני הוא שאני תלמיד ישיבה, והיא לא. היא אמנם למדה הרבה בעצמה וגם זכתה ללמוד מבעלה שהיה תלמיד חכם, אבל בכל זאת זה אחרת. היא הביאה פעם חידוש לשוני בשם מלומד שוודי, חידוש עצום. מאיר עיניים. אבל האמת היא שהוא כתוב בברייתא במסכת ברכות. אמרתי לה, נחמה, זה חידוש יפה ואמיתי, והוא כתוב במסכת ברכות. היא אמרה לי: לא יכול להיות. הראיתי לה, היא קראה, ואחרי שהפנימה שאכן זה נמצא שם, היא אמרה לי 'אני מקנאה בך. אתה למדת בישיבה ולכן שמת לב לזה, אני לא למדתי בישיבה ולכן הייתי צריכה שהשוודי הזה ילמד אותי'. אגב, צריך להודות על האמת, שאם לא הייתי קורא את נחמה לא הייתי שם לב לכך שבברייתא הזו נמצא בעצם חידוש לשוני עקרוני.
"ההבדל בין שיטות העבודה הוא שאצל נחמה יש עיונים שהם יחידות סגורות. היא לא עסקה ביחידות הגדולות, אלא בבעיות פרשניות הנוגעות לחלקים מסויימים ביחידה הספרותית. בעיונים הקצרים (בספריי הראשונים, פרקי אליהו ואלישע) עבדתי בעצם כמו נחמה – להעלות שאלה, להביא את הפרשנים, לדון ולפתור – אבל בסופו של דבר העיונים הללו מצטרפים זה לזה לכדי קריאה רצופה של סיפור שלם.
"המאמרים הראשונים שפרסמתי ב'מגדים' עוד היו לנגד עיניה, והיא התלהבה מהם ועודדה אותי להוציא אותם לאור. אז עוד לא חלמתי לפרסם על פרשות השבוע, ואני לפעמים אוכל את עצמי שאינני יכול להראות לה ולשמוע את דעתה על מה שאני כותב על פרשות השבוע. את שיטת העבודה לקחתי ממנה – לפתח דיון בית מדרשי סביב פרשת השבוע".
כשאני מחפש את ה"שיטה" שלך, ואת מה ששובה את לבי בה, אני מוצא שאתה מתעקש להתייחס לכל המרכיבים של התמונה – כלומר, במקום לומר "אני פשטן" ולהתעלם מחז"ל, או לומר "אני תלמודי" ולהתעלם מהפשט, "אני ישיבתי" ולהתעלם מהמחקר, "אני חוקר" ולהתעלם מהמסורת – אתה פשוט מתייחס להכול. בוא ניקח נשימה ארוכה, ונתייחס לכל הצדדים של העניין, נרים כל אבן…
"אני מסכים, ואם אתה צודק אז זו מחמאה בשבילי. לגבי מה שהזכרת מהמחקר, אני פועל בעצם כמין מתווך וסלקטור: אני מביא אל הציבור הדתי – שהוא לצערי כמעט קהל קוראיי היחיד – את מה שאני בוחר להביא מהפרשנות החדשה. אם זה קאסוטו, בנו יעקב, ודברים שנאמרו במחקר הביקורתי. גם נחמה עשתה את זה לפניי. המטרה שלי היא להחזיר את התנ"ך לעם, לציבור המשכיל הרחב, שלא מסוגל ולא רוצה לקרוא מאמרים 'מקצועיים' בתחום המקרא. הספרות המדעית על המקרא ניתקה את התנ"ך מן העם, וכך גם במערכת החינוך הממלכתי. וזו טרגדיה גדולה. מורים חושבים שהם צריכים ללמד בבית הספר את מה שהם למדו באוניברסיטה, וזה מתכון בטוח להשניא את התנ"ך על התלמידים".
הייקים באים
העיקרון הרוחני נטול אפוא מנחמה, ומרוח האורתודוקסיה המשכילה של פעם, אבל אל המתודה הספרותית עצמה הגיע סמט בדרכים מעניינות יותר. הוא לא למד באקדמיה לא ספרות ולא מקרא, אבל הגיע לכמה מורים שפיתחו את השיטה, שהייתה אז חלוצית וכיום נעשתה רווחת יותר.
"הגישה הספרותית שלי היא אינטואיטיבית, והגעתי אליה עוד בנעוריי. גדלתי בירושלים המחולקת ולמדתי בבית הספר 'לדוגמא' ואחר כך בנתיב מאיר. כבר מגיל צעיר נמשכתי בחבלי קסם לתנ"ך, ובלי לתת לזה שמות חשתי מן הרגע הראשון את המבנה הספרותי. הספר הראשון שעליו החלתי סוג של ניתוח ספרותי היה תהלים. המדהים הוא שכמה מהרעיונות שכתבתי לעצמי על ספר תהלים בסוף התיכון או בשיעור א' הכנסתי כעבור כארבעים שנה כמעט כלשונם לספר 'עיונים במזמורי תהלים'.
"אבל במשך הזמן גיליתי את המורים שלי, שהעניקו לי כלים רבי ערך לשכלול המתודה. הראשון היה אריה לודוויג שטראוס, חתנו של מרטין בובר. הוא נמשך ליהדות למרות שגדל בבית מתבולל, הפך לאדם מאמין, עלה ארצה והיה חבר קיבוץ. הוא היה משורר ובעיקר חוקר ותיאורטיקן של הספרות, בעל שם עולמי. למדו אצלו כל הדור ההוא של הסופרים – פגיס, גולדברג, גורי, וגם נחמה ליבוביץ'.
"רשמית הוא לא היה איש מקרא, אבל כאשר היה צורך להכשיר במהירות אנשי הוראה לקליטת נוער, נתן רוטנשטרייך הטיל עליו ללמד את המורים תהלים, למרות מחאותיו. התוצאה הייתה כמה וכמה עיונים פוקחי עיניים (שהובאו לימים לדפוס ב'עיונים למורה ולמדריך' של הסוכנות). הוא ניתח את מזמורי תהלים כמו שמנתחים שיר במקום לנתח אותם כמו גופה כפי שעשו בביקורת המקרא. אין חשיבות לשאלה מתי נכתב ולמה וכו', אלא קודם כול יש לנתח את השיר, לסדר אותו בשורות קצרות, לראות את המבנה וכן הלאה. המסקנה שלו הייתה ששירת תהלים היא שירה נשגבה, וצריך לגשת אליה כמו שניגשים לשירה. זה נשמע פשוט, אבל אף אחד לא עשה זאת לפניו, לפחות לא בשפה העברית".
אתה אומר שזה מאוד פורץ דרך. אבל יש משהו ביחס של הציונות החילונית לתנ"ך, המבקש לקחת את הדברים למקום של ספרות נשגבה, אפוס לאומי.
"אולי במליצות, אבל לא בפרקטיקה הפרשנית. כשלימדו עסקו בשאלה מתי המזמור נכתב, מה השתבש בו, איך לתקן אותו. זה מה שלימדו באוניברסיטאות וזה מה שעבר הלאה. מורים בוגרי אוניברסיטאות עשקו מהתלמידים את הגישה האינטואיטיבית של הציונות בראשיתה אל התנ"ך ונתנו להם תחתיה את הגישה המלומדת של האוניברסיטה. אתה צודק שהיה משהו בציונות שקירב לתפיסה ספרותית. אבל אצל מעטים. בובר ורוזנצוויג באמת כתבו על התנ"ך דברים יוצאים מן הכלל".
מה ששם גם את נחמה בתוך קונטקסט מסוים, של ציונות ייקית –
"נחמה ראתה את עצמה כתלמידה של שטראוס. היא למדה אצלו ספרות, והניתוח שלה מעוצב לא מעט על ידי דברים שהוא לימד. חשוב לי לומר משהו על נחמה: אשתי ואני היינו מיודדים ידידות עמוקה עם נחמה, אני רואה את עצמי כתלמיד שלה ובמידה רבה כממשיך המפעל שלה, אם מותר לי להגיד.
"דמות נוספת שהשפיעה עלי מאוד הייתה זו של הרב פרופ' מאיר וייס. הוא היה רב בהונגריה, בדברצן. הוא ניצול שואה שעלה לארץ, הגיע לבר אילן ובשלב מאוחר יותר לאוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה תלמיד חכם, ששלט בספרות הרבנית ונשא את דגל הגישה הספרותית במקרא – שלא הייתה קיימת אז באוניברסיטאות. הוא הכניס אותה כגישה מרכזית בלימוד המקרא והעמיד דורות של תלמידים. הוא פרסם גם מאמרים פופולריים, בכרכי 'מעיינות'. זה היה כתוב בשפה השווה לכל נפש, וזה שבה את לבי. בניגוד לשטראוס, הוא היה מודע למה שהוא עושה מבחינת הקונטקסט של חקר המקרא, שבו שלט לגמרי. וייס מודע לכל זה וגם לכל התיאוריות הספרותיות, ומסביר לקורא בעברית פשוטה באיזו תיאוריה ספרותית הוא משתמש. דרכו יכולתי לקבל את המיטב של מה שפותח באקדמיה הן בחקר המקרא והן בחקר הספרות".
דמות נוספת שסמט מזכיר היא של פרופ' משה דוד קאסוטו, רב איטלקי שכל מפעלו נועד לקעקע את ביקורת המקרא הקלאסית. קאסוטו פירש את ספר שמות וחלקים מספר בראשית וכתב שורה של ספרי מחקר חשובים. "את קאסוטו לא זכיתי להכיר, נולדתי בשנת פטירתו – אבל השיטה שלו תרמה ותורמת לי הרבה מאוד. הוא מסר נפשו כדי להציל את התורה מביקורת, והטרגדיה היא שהוא נדחה אצל הדתיים בשל אותם מרכיבי ביקורת שהוא אימץ בכל זאת".
חז"ל והגישה הספרותית
משהו מטריד אותי כל השנים כשאני מעיין בתורה, והוא בולט עוד יותר כשאני קורא את העיונים שלך. מאות שנים יהודים לומדים את התורה ומפרשים אותה. מאמץ אינטלקטואלי קולקטיבי אדיר. ובכל זאת, נראה שהמודעות לעניינים של מבנה, מילות מפתח, קצב פנימי, נעדרת לגמרי מהפרשנות של הראשונים. כאילו הם לא רואים את זה בכלל. איך זה יכול להיות?
"התחלת בשאלה הכי קשה. שואלים אותי את זה גם תלמידים לא פעם. איך זה שעד לדורות האחרונים ממש לא שמו לב לתופעת המילה המנחה, שהיא תופעה מדהימה. ודווקא חז"ל שספרו מילים לא שמו לב לתופעה של מילים שחוזרות, בדרך כלל בכפולות של שבע. זה דבר שרק בתחילת המאה העשרים שמו לב אליו קאסוטו, בנו יעקב, רוזנצוויג. זה פלא עצום בעיניי.
"אבל העובדה היא שהניתוח הספרותי הוא דבר מודרני לא רק ביחס לתורה. ואותו מאמץ אינטלקטואלי שמקדישים ליצירות ספרות אנושיות, של חול – קל וחומר שאנחנו צריכים להשקיע בלימוד התורה".
אבל העובדה היא שהמבנה הספרותי קיים שם, הוא מאוד בולט. זה לא משהו שאנחנו "מפילים" על הטקסט. זה הרבה יותר משכנע מאשר המבנים הספרותיים שמציעים לעתים ליצירות מודרניות. יש פרשיות פתוחות וסגורות, וסיפורים שחוזרים כמה פעמים, זה ממש זועק… ואפילו במידות שהתורה נדרשת בהן, שהן קביעות של חז"ל, יש אלמנטים של ניתוח ספרותי.
"במידה מסוימת. יש לא מעט גזרות שוות, למשל, שהן פחות בגדר מסורת ויותר בגדר מין מילת מפתח. כמו ההשוואה שחז"ל עושים בין פסח וסוכות, מהניסוח השווה 'חמישה עשר'".
אולי לחז"ל הייתה רגישות ספרותית יותר ממה שמצאנו בהמשך אצל הראשונים?
"אין ספק. במדרשי חז"ל יש הרבה יותר גישה ספרותית למקרא ממה שמצאנו אצל הפרשנים. הם נטלו על עצמם יותר תפקיד של פרשנות מילולית, גם בגלל שלא חיו בעברית. חז"ל לא היו עסוקים כל כך במילה ולכן היו פנויים יותר להסתכל על התוכן והמבנה. יש המון חומר ספרותי במדרשי חז"ל, אבל לא שיטה. רוב הפרשנים נצמדו לטקסט ולפרשנות המיידית שלו. הרמב"ן הוא חלוץ הפרשנים שמפסיק לעסוק רק בפירוש המילות, ומתחיל לראות בעיות של יחידות שלמות. ובעקבותיו בא מאוחר יותר אברבנאל".
למדת משהו מביקורת המקרא? מהמתודה שלה? מה"גבוהה" או מה"נמוכה"?
"לעתים די נדירות אני מתמודד בעיונים שלי עם עמדות שמקורן בביקורת המקרא, ואני מראה כיצד הניתוח הספרותי הוא בעצם תשובה לטענות היסוד של ביקורת המקרא".
זה קשור לרב ברויאר?
"אני מאוד מתנגד לגישה של הרב ברויאר. מאוד. זה ביקורת המקרא בטרמינולוגיה דתית. הוא הפנים את הביקורת הקלאסית, הגרמנית, של המאה התשע עשרה על כרעיה ועל קרבה ובאמצעות כינויים שונים ניסה 'לגייר' אותה. חלק מהביקורת שהוא מפנים אותה וחוזר עליה הם דברים שכבר אבד עליהם הכלח גם באקדמיה. אני לא קשור נפשית למה שמתרחש באקדמיה בתחום חקר המקרא, ואני גם לא כותב את עיוניי כתגובה להם, אלא במקרים נקודתיים. הרב ברויאר האמין בתום לב שמה שהוא עושה מתיישב עם אמונה ויראת שמים. אני חושב שהוא היה מודע לכך שעבור חלק מתלמידיו שהלכו לאוניברסיטאות זה לא נשאר כך".
אלטרנטיבה לשיטת התעודות
אם אתה היית ראש ישיבה לא היית נותן שילמדו שם משהו כזה?
"בשום פנים ואופן. בכל פעם שאני קורא את הרב ברויאר בשרי נעשה חידודין חידודין. זו לא גישה ספרותית, זה ממש הפוך. גישה ספרותית חותרת לתפיסה הרמונית של היחידה הספרותית שהיא עוסקת בה, ואילו הביקורת מנתצת את היחידה ומנסה לפרק אותה לגורמים".
אני רוצה להבין יותר: אם אני שם לב, למשל, שסיפורים מסופרים פעמיים ושלוש – בריאת האדם, קריאת השם באר שבע, מינוי משה וכיוצא באלה – עצם ההתייחסות לזה משותפת לביקורת ולניתוח הספרותי. שתי הגישות רואות בזה דבר משמעותי. שיש כאן פרשה ששמה דגש על בחינה אחת, והשנייה על בחינה אחרת. זו לא קריאה ספרותית?
"יש כאן הנחת מוצא של סתירות, שלעתים בכלל לא קיימות. אתן לך דוגמה. עבד עברי מופיע פעמיים בתורה, פעם אחת בפרשת משפטים ופעם אחת בפרשת בהר, ולא קרב זה אל זה כל הלילה. דינים שונים, מינוח שונה, הקשר אחר. חז"ל היו ערים לזה, והתשובה שלהם היא שמדובר באמת בשני סוגים שונים של עבד עברי – זה שנמכר בגנבתו, וזה שמכר עצמו מחמת דוחקו. אלו שתי מערכות דינים שונות, שני מניעים שונים. זוהי הדרך של חז"ל להתמודד עם זה, כך הרמב"ם גם פוסק, וכמובן שגם אני הולך בעקבותיהם. אין פה שום סתירה. הסתירה היא מדומה. אולם מבחינת הרב ברויאר אלו שתי השקפות על עבד עברי, השקפות סותרות, שמובאות בתורה.
"אני מודה שיש בעיות שהרב ברויאר מטפל בהן ואני לא נגעתי בהן, ולא תמיד יש לי תשובות. הנה למשל סיפור המבול: שנים רבות לא רציתי לגעת בנושא. זו דוגמה לפרשה שיש בה הרבה קשיים, וביקורת המקרא התפארה בכך שהיא פירקה אותו לגורמים ופתרה כביכול את כל הבעיות הללו. חששתי להיכנס לשדה המוקשים הזה, מי יודע, אולי אגלה שהם צודקים…
"לפני כמה שנים החלטתי שהנה הגיע הזמן לגשת לנושא ולטפל בו לפי השיטה שלי. זה מופיע בכרך א' של הסדרה הזאת. מה שגיליתי זה סיפור שבנוי בשיטה ספרותית מהודקת שלא ראיתי כמותה בכל התנ"ך! הסיפור הכי אחיד לפי שיטת הניתוח הספרותי".
האקדמיה מתחילה להבין דברים כאלה? המתודה הספרותית לא הזיזה קצת את תורת התעודות?
"כן, זה אכן מציג סוג של אלטרנטיבה שפויה יותר לשיטת התעודות. אני לא חלק מהשיח הזה, אמנם, אבל זה קיים".
דרשן ופשטן
את המסלול הישיבתי החל סמט כהסדרניק בישיבת "הכותל", שפעלה אז בבתי מחסה שבעיר העתיקה המתחדשת. הוא שירת בחיל השריון ושבועיים לאחר שנישא פרצה מלחמת יום הכיפורים, שטלטלה את חייו (ראה מסגרת) ולדבריו גם את השקפת עולמו. הוא הצטרף לחברותא שלו, הרב חיים סבתו, שהקדיש את עצמו להקמת ישיבת מעלה־אדומים, ובמהלך השנים הצטרף לצוות הר"מים.
סמט גם היה אברך במכון "הלכה ברורה" שליד ישיבת מרכז הרב, ואת הכתיבה הבהירה שלו הוא זוקף לתהליכי הסיכום של המקורות הרבים שעשה עבור מפעל זה, המכנס את פסיקת ההלכה על סדר סוגיות התלמוד. כאשר נקראה רעייתו ברוריה לעמוד בראש אולפנת "נוה חנה" שהוקמה אז בכפר עציון כחלק ממוסדות אור תורה של הרב שלמה ריסקין, עברו השניים לגור בכפר עציון ולממש חלום ישן שסמט נשא איתו עוד מימי בני עקיבא. "אמנם היינו שכירים, אך השתלבנו לגמרי בחיים הקיבוציים".
"חנן ואני נעשינו לידידים קרובים ובמהלך השנים למדנו בכפר עציון, כשהוא שומע את שיעוריי ואני את שיעוריו. כיוון שחנן חוצב מנטיית הדרשנות ואני איש הפשט, היו ה"מריבות" בינינו בוקעות עד לב השמים"
צילום: מרים צחי
כאן פגש סמט שוב את חנן פורת (שהדריך אותו ואת רעייתו בסמינריון "גשר" שנים רבות לפני כן), דמות שעלתה בעיני רוחי מיד כשהחל סמט בריאיון זה לדבר על מזמורי תהלים כשירה. ויש, כמובן, קשר. "חנן בא לניתוח הספרותי ללא שום כלים, אבל עם אהבה גדולה לתנ"ך ולשירה", מסביר סמט. "נעשינו לידידים קרובים ובמהלך השנים נשאנו יחדיו את משא הרבצת התורה בכפר עציון, כשהוא שומע את שיעוריי ואני את שיעוריו. כיוון שחנן חוצב מנטיית הדרשנות ואילו אנוכי איש הפשט, היו ה'מריבות' בינינו בוקעות עד לב השמים, לשמחת החברים בכפר עציון. הייתה בינינו כמובן הערכה הדדית עמוקה, ושנינו הושפענו זה מזה".
היה דור שהבשורה שלו הייתה "לטייל עם התנ"ך". גם בריאיון שעשיתי עם הרב יעקב מדן היה דגש כזה. הגישה הזו תרמה לך משהו?
"יש לי מחותן שזה המקצוע שלו – פרופ' יואל אליצור – ואני סומך עליו שהוא עושה עבודתו נאמנה. זה לא המקצוע שלי, אני לא מתגדר בזה. גם בעניין הזה אני תלמיד של נחמה, שלא ייחסה ערך מרכזי לעניין הזה. והיה לה מה לומר על זה".
יש משהו מתון בגישה שלך, שנראה לי שפעם היה הזרם המרכזי והיום נעשה קצת מושתק. בשנים האחרונות נשמעים יותר קולות של פריצת גבולות, התרסה כלפי חז"ל מצד אחד, ומצד שני קולות שמבקשים להשתיק כל חשיבה ביקורתית. אתה לא מרגיש זאת?
"תראה, אני בא במגע עם חוגים מצומצמים בסך הכול. אבל אני כן רואה שינוי. כשבאתי למכללת הרצוג בתחילה הגישה שלי עוררה התנגדות, מה זה גישה ספרותית וכו'. הייתי צריך לשכנע שמותר בכלל לגשת כך אל התנ"ך. זה עבר מן העולם. היום הגישה שלי נחשבת מתונה אפילו במכללת הרצוג.
"מצד שני, לא היה בימים הקדמונים ההם את ישיבות הקו עם הפסילה הכמעט אוטומטית של כל מה שאנו עושים בתחום לימוד התנ"ך. ראה, הסיסמה 'תנ"ך בגובה העיניים' מעצבנת אותי. אני לא מקבל אותה בשום אופן. אל התנ"ך אני לא מסתכל בגובה העיניים אלא בהערצה עצומה כדבר ה', וגם אל פרשנות הקדמונים אני מתייחס בדרך ארץ רבה. אני לא נמצא בפולמוס הזה.
"אגב, יש לי חבורה של תלמידים חרדים, מהארץ ומחו"ל שלומדים את ספריי ונמצאים בקשר מתמיד איתי, ומדובר בתלמידי חכמים. זה מרתק, וזה פתח להם את העיניים בתחום לימוד התנ"ך. רובם חסידים ולא ליטאים. אלה אנשים שכל חייהם תורה, אבל הדעות שלהם פתוחות – כמובן בזכות האינטרנט, שמוחק את החומות של העולם החרדי".
פשט זה לא הכול
לומדי תלמוד יוצאים לרוב מתוסכלים מהמפגש עם מדרשי ההלכה שבגמרא. והנה, בהרבה עיונים אתה מיישב מדרשים כאלה ומחבר אותם לפשוטו של מקרא. האם בעיניך באופן כללי מדרשי ההלכה הם מובנים וקוהרנטיים?
"אני מתאמץ מאוד ליישב בין ההלכה לבין פשוטו של מקרא. זה לא אומר בהכרח שמדרש ההלכה הוא פשוטו של מקרא. הנה למשל בפסח, כשחז"ל דנים בשאלה אם אכילת מצה בשאר הימים היא רשות או מצווה. ההלכה עצמה כאן היא פשוטו של מקרא, אבל מדרש ההלכה אינו פשוטו של מקרא. כבר הרמב"ם אמר את זה, שהרבה הלכות הן מסורת, ומדרש ההלכה רק יוצר טכניקה להגיע למסורת, אבל הוא רק אסמכתא ולא המקור של ההלכה. מה שחשוב לי הוא לראות כיצד המסורת ההלכתית מתאימה לפשוטו של מקרא, ומה טוב אם גם מדרש ההלכה יתאים לפשוטו של מקרא. בסופו של דבר, כשמתייגעים על העניין־ מוצאים".
בפרשת השבוע, פרשת צו, אתה מראה עד כמה דברי חז"ל לא מסתדרים עם הפשט. חז"ל אומרים שימי המילואים הסתיימו בא' בניסן, בעוד פשטי המקראות – וגם דעות מוכרות פחות בחז"ל – מוליכים למסקנה שימי המילואים החלו בא' ניסן, והיום השמיני היה ח' בניסן. אתה טוען שחז"ל סטו במודע מפשוטו של מקרא, כחלק ממאבק שהיה להם בתפיסות כיתתיות בימי בית שני. זה מרתק ומשכנע, אבל מותיר טעם רע: חז"ל מנסים להטעות אותנו? אתה לא רואה בזה בעיה מבחינת יושר אינטלקטואלי?
"אנחנו לא יודעים בדיוק מה היה המאבק הזה בימי בית שני וכמה הוא היה חשוב. וגם במקרה הזה אין לזה משמעות הלכתית, וזה כמובן משנה את המצב. אבל נכון, זה לא המונחים של יושר אינטלקטואלי מודרני. ומי שפעל בדרך זו בצורה מקיפה היה ר' סעדיה גאון. הוא היה פשטן מובהק, אבל בכל מקום שזה נגע לפולמוס הקשה שהיה לו עם הקראים הוא היה מוכן לעקם את הפשט. זה לא יושר אינטלקטואלי, אבל המאבק היה חשוב יותר. במקרה כזה המטרה מקדשת את האמצעים. כמו כשרב מתיר עגונה ודוחק לעיתים את המקורות כדי להגיע למה שהוא רוצה.
שורשים צמחוניים
כשקראתי את עיונו של הרב סמט בפרשת אחרי־מות, סביב איסורי אכילת דם ושחוטי חוץ, חשדתי שמסתתרת מאחוריו אג'נדה צמחונית, המגובה גם באותו עיון בציטוטים נרחבים מ"חזון הצמחונות והשלום" של הרב קוק. ובכן, מסתבר שסמט הוא צמחוני מהבית, ועד גיל 23 לא הכניס לפיו מעולם בשר בעלי חיים. לדבריו, מעולם לא שאל את הוריו – יוצאי משפחות חסידיות שסללו לעצמם דרך עצמאית – על מניעיהם.
לאחר לידת בנם הבכור – לזוג תשעה ילדים ונכדים רבים – אשתו ביקשה לוותר על הצמחונות, והוא נענה לשנים ארוכות עד ששב "לסורו" בשנים האחרונות. לדבריו, שלושת העיונים הנוגעים בבעלי חיים בסדרה הנוכחית (בראשית, אחרי מות־ קדושים ובלק) קשורים למניעיו לשוב לצמחונות. "אילו הרב קוק היה חי היום, אני משוכנע שהיה צמחוני", הוא אומר, ומפנה לחיבור שראה אור לאחרונה, "לנבוכי הדור", שלדבריו מעיד על מגמה מאוד בהירה של הרב קוק בעניין זה. "וכל זה נכתב", מטעים סמט, "בימי הרב קוק, לפני 'תעשיית הבשר' המודרנית, זו שבה אין כל יחס בין האוכל ובין הנשחט". מבחינה זו, הוא גורס, יש לשחיטה היהודית יתרון מהותי. "מדינות אירופה נוטות לאסור את השחיטה כי באמת יש בה משהו אכזרי. לא במובן של בעל החיים, אלא במובן שהשחיטה לא מאפשרת לטשטש את העובדה שאתה נוטל חיים. השחיטה תובעת מאיתנו להביט לבעל החיים בעיניים כשנוטלים את נשמתו, ולא להיעזר בהימום ובדרכים נוספות שמעדנות את התהליך ומעלימות את משמעותו".
——-
בגלל המלחמה ההיא
המלחמה בדרום לא הייתה דומה לזו שבצפון, מסביר הרב אלחנן סמט, ולכן חוויות המלחמה שלו לא דמו בעוצמתן לאלו של ידיד נפשו הרב חיים סבתו, בעל "תיאום כוונות". ובכל זאת, בדברים שנשא השנה בערב לזכרו של חברו לצוות הטנק, עמיקם עם שלם, שנפטר בשנה שעברה, אמר סמט דברים נוקבים על המלחמה ההיא.
"החוויה העמוקה ביותר שלי שקשורה במלחמת יום הכיפורים היא ערעור הביטחון הקיומי של מדינת ישראל. אדם זקוק ליציבות, לחיות במסגרת שיש לה קיום והמשכיות, וזה דבר שהלך לאיבוד במלחמה. היה שם איום קיומי על מדינת ישראל, דבר שמאז לא עבר עלינו דבר שמתקרב לכך כלל. הסורים יכלו לכבוש את הגליל, ומשה דיין דיבר על חורבן הבית השלישי.
"ופתאום כל עולמך מתמוטט. כל הביטחון שחיית בו פג. ביטחון שהיה תולדה של הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ושל התחושה שקיננה במדינת ישראל באותן שנים ספורות ש'מי יכול עלינו', אנחנו שניצחנו שלוש מדינות בשישה ימים.
"היה שכרון כוח. אני זוכר יום אימון, חודשים ספורים לפני המלחמה, שבו הסתפחנו לגדוד שהתאמן על צליחת התעלה. המג"ד שלהם פתח באמירה ש'כשתפרוץ מלחמה המצרים יברחו רק מהרעש של שרשראות הטנקים שלנו'. אני זוכר את זה מילה במילה. וחשבתי אז לעצמי, זה לא נשמע טוב, הביטחון היהיר הזה. איש לא העלה אז על דעתו שהאויב יצלח אלינו ולא שאנחנו נצלח אליו. הייתה תחושה עזה של כוחי ועוצם ידי. וכל הביטחון הזה – ואנחנו בחורים בני עשרים שגדלו אל תוך האווירה השאננה הזו – פתאום הכול התמוטט. התברר שאין על מי לסמוך. הממשלה הכזיבה, הצבא הכזיב. אני זוכר את החוויה ששבתי לירושלים והיה לי ברור שכל זה יכול להתמוטט. זו הייתה החוויה שמיררה את חיי שנים אחרי המלחמה, והתודעה הזו ממשיכה ללוות אותנו עד היום. אנחנו חיים במדינת ישראל על קו הקץ, בסכנה קיומית מתמדת. אנחנו מדחיקים את זה, אבל גם היום אנחנו חיים על פתחו של הר געש שיכול לכלות הכול ברגע אחד.
"הייתי חניך אסכולה של 'מרכז הרב', והבטיחו לנו שלא יהיה חורבן שלישי. ואני מאמין גם היום שלא יהיה חורבן שלישי. אבל במלחמה ראיתי ששום דבר לא בטוח, ויכול להיות חורבן שלישי, ואנחנו צריכים לעשות הכול כדי שהוא לא יקרה. כדי שקיומנו פה יובטח אנחנו צריכים להיות מוכנים לכל איום ולהגיב נכון, ושנית עלינו לבנות את עצמנו בצורה שנהיה ראויים לחיות כאן. החברה צריכה להיות מוסרית, ערכית, כי אחרת לא נוכל להתקיים כאן. אנחנו חיים במקום קשה מאוד, ואנחנו בורחים מהתודעה הזו כי היא לא נוחה לנו".
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ד ניסן תשע"ה, 3.4.2015
