שיחה שגרתית של שעת אחר הצהריים חידדה אצל אלומה לב את הפער שבין עולם הנשואים לעולם הרווקוּת, והיא החליטה לשתף את תחושותיה בפייסבוק. מאז, רשומה הצטרפה לרשומה עד שנולד ספרה החדש. היא מספרת על טלטלות הרווקוּת, על ההתמודדות עם העצות החוזרות ונשנות, ובעיקר על התפילה, התקווה והאמונה
"וכשנפל לי האסימון שאינני נאהבת עדיין, נפרץ הסכר ופיללתי וייללתי על קטנות החיים", כותבת אלומה לב בספרה שראה אור לאחרונה, וממשיכה בתפילות שראוי להן שייכנסו לסידור התפילה של רווקי ישראל: "עזור לי תמיד להרגיש בנוח בפגישה. שיהיה לי נוח בתוך בגדיי, נעליי, עורי, אישיותי… עשה שציפיותיי יהיו מתואמות עם המציאות. עשה שאפסיק להתכונן להיות לבד לנצח. שלא אזדקן מדי ויאחז בי קיפאון, שהתגבורת לא תגיע מאוחר מדי, הזמן עובר והימים אינם נוקפים אצבע למעני". וכך עוד ועוד בקשות נוקבות וכואבות, עד שהיא מגיעה לסיום התפילה, תפילתם של רבים, לא רק רווקים, אלא כל אלו שחוו צמא וחיסרון בעולם:
הנח את נפשי במקומה המוכן לה. נפשי הבהירה, השופעת ונרעדת חליפות. קרב אותה עד שתגיע. אני עוד בשולי הדרכים תקועה, גשמים ראשונים קמים עליי ואין בית ואין מחסה. ועוד המשכתי: עשה שאמצא חן בעיני עצמי גם כשאני מושלכת. שסוף סוף בחיי האלה ארגיש אהובה מהשורש. אהובה עד עולם.
על שורות אלו אומרת לי אלומה: "בספר הזה הלכתי לפגוש צורה לא אהובה של עצמי. לראות מה קורה לי כשאנשים לא מוכנים לצאת איתי, כשקשר לא מצליח, כשאני רוצה מישהו וזה לא קורה, כשאני מרגישה שלא חושבים עליי ולא מציעים לי. הרגשתי שהרווקות דחקה אותי לפינה בקרב אגרופים ונתנה לי מכות ניצחות, ובשלב כלשהו הייתי חייבת לקום ולהחזיר לה בנוק אאוט. אני מרגישה שבספר הזה החזרתי לה. אמרתי לה שהיא לא תשבור אותי, שיש לי יכולות, שאני יכולה להוציא משהו כמו הספר הזה לאור. הלכתי לבדוק אם אני אהובה, ומצאתי שכן".
![]()
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
שתי גלקסיות
אלומה לב (33) גדלה במחולה שבבקעת הירדן בין תשעה אחים ואחיות. אביה הוא רב היישוב ואִמה רופאה. מאחוריה עריכה וכתיבה במגזין "הלל" וב"עולם קטן", וכיום, נוסף לכתיבת טור במגזין "קרוב אליך", היא מתפקדת כאשת הפרסום של "בניין שלם", וגם מעבירה סדנאות סטיילינג ומלמדת בהשראת תורת ימימה. הספר הראשון שלה, "במלוא הדופק – רישומים של רווקות מאוחרת", שראה אור בהוצאת ידיעות ספרים, הוא אוסף פרגמנטים, קטעים קצרים, שבהם היא פורשת בכנות, ברגישות ובאמת גדולה חוויות, תובנות ותחושות משנות רווקות ארוכות.
אסור לטעות – הקטעים החשופים והנוגעים ללב שפרשה בפנינו הם פן אחד בחיי אישה מלאת הומור ושמחת חיים, שלא פוסקת מפעילות ועשייה. גם היא מבהירה: "אני בת 33, אבל אני לא חושבת שאני מבוגרת. אני מחכה הרבה זמן, אבל אני לא מרגישה שאני מעבר לסף. אני מרגישה שיש לי הרבה כוח, הרבה רעננות, אחרת לא הייתי כותבת את הספר הזה. שלא תצטייר תמונה שאני אדם בודד ושאין לי משפחה וחברים. יש לי הכול. אבל משהו בעומק חסר, ואני חושבת שמכך רוב הכתיבה שלי מגיעה".
לפני כשנה, באחר צהריים אחד, דיברה אלומה עם גיסתה בטלפון. לפני שהשיחה התנתקה היא שמעה את אחייניתה התינוקת משמיעה קולות מעבר לקו, ואת אִמה פונה אליה. אז חלחלה בה הבנה. "בבת אחת נחתו עליי שתי הגלקסיות האלו שאנחנו חיות בהן", היא מספרת. "כמה שהיא חיה בעולם אחד ואני בעולם אחר. כתבתי בספר ששעות אחר הצהריים הן השעות הכי קשות שלי. אלו השעות הכי ריקות, שבהן יש פער מאוד גדול בין מישהו שנמצא עם המשפחה והילדים למישהו שצריך למלא אותן, כשהוא כבר לא בעבודה ורק יושב ומחכה שייפול עליו משהו מהשמיים. שעות של סוף יום, כשעוד יום עבר וגם היום לא קרה כלום.
"אחרי השיחה רציתי לכתוב על החוויה הזו בפייסבוק. קודם יצאתי להליכה ביישוב. אמרתי לעצמי – אל תכתבי. את יודעת לכתוב, אבל אל תכתבי, זה מבאס, זה סתם להתבחבש בבוץ. אבל בסוף הגעתי הביתה ועדיין הייתי לבד, וכתבתי".
הפוסט, שעורר הדים ושיתופים, נכתב כריאיון שנותנת אלומה על שנות הרווקות, לאחר שהיא מתחתנת. "כנראה שהייתי צריכה את צורת הכתיבה הזו כדי שהכתיבה תפרוץ החוצה. הפוסט עורר הדים, והמשכתי לכתוב סדרת פוסטים בנושא. היו תגובות רבות. המון אנשים כתבו לי בהודעה פרטית את הסיפורים שלהם, והרבה שאלו מתי אוציא ספר. בחיים לא חלמתי שאוציא ספר על רווקות, זה נשמע נורא. ציטטתי את הרבנית עידית איצקוביץ: אין היחיד מתנדב קרבן ציבור. לפעמים יש לי עניין נחשוני של לקפוץ לדברים האלו, ואמרתי לעצמי – אל תקפצי לשם. אבל זה היה נורא אמיתי, וההד היה גדול. סיון רהב מאיר הקריאה בתוכנית שלה פוסט שלי, ואמרה שהדברים ראויים לצאת בספר. אז אמרתי שטוב, אוציא מזה ספר. פניתי לילי שנר כדי שתערוך, הפוסטים הארוכים הפכו לפרגמנטים קצרים, ויצא ספר".
זו חשיפה גדולה לכתוב על הנושא הזה. דרוש לא מעט אומץ.
"קודם כול, אני חייבת לכתוב מהלב. אני לא יכולה לדבר קומה אחת מעל, זה צריך לגעת בפנים, בעומק. לדעתי הספר הזה לא חושף אותי יותר מדי. יש דברים שלא עברו מהפייסבוק לספר, ויש דברים טעונים מאוד שאותם לא כתבתי. נכון ששמתי את נפשי ממש בעט שלי. אני אדם פרטי מאוד, אבל אני מאמינה שהנפש היא לא דבר פרטי. ויותר מרווקוּת, הספר הזה מדבר את הנפש. ואני מרגישה שזה המנדט שלי, להוציא את הדברים האלו לעולם. עבודת הנפש היא המנדט שלי בעולם".
על הסיבות לרווקות המאוחרת היא אומרת: "אני חושבת שהעומק של הדברים הוא שיש כמיהה מאוד גדולה, וצריך לתת לה מקום. אם מישהו רוצה להעביר שיעור לרווקות ולרווקים הוא צריך להגיד לנו מה אנחנו מפספסים, בעומק – מה זה אומר זוגיות, מה זה לחזור הביתה כשיש מישהו שחושב עליך ועל טובתך. הדבר שהכי מפחיד אותי ברווקות הוא שאני לא יודעת מה אני מפספסת. אני יודעת על דרך השלילה, שאני הולכת לישון כל לילה לבד, אני יודעת שאחרי הצהריים השקט של הקירות מצמית, אבל יותר מפחיד אותי שאני לא יודעת מה אני מפספסת, שאני לא יודעת כמה שנים אני כבר מפספסת אותו, את הבנייה הזו ביחד, את האבסולוטיות הזו. מלמדים אותנו לצלוח את הדייט הראשון, מלמדים אותנו לצלוח קשר. לא מדברים איתנו על חזון של אהבה, של מישהו שהוא כל כולו בשבילך ואת כל כולך בשבילו".
איך מתמודדים עם התגובות מהסביבה, המבטים, העצות החוזרות ונשנות?
"רוב החברות הרווקות שלי נמצאות במקום מאוד שלם ומשתלם ומתפתח. במבטי רחמים ובעצות מטרידות שנותנים לרווק האדם מסיט את האש מעצמו. אנשים תמיד יֵדעו מה טוב בשבילך כשאת בחוסר. זה לא קשור רק לרווקות, יגידו את זה גם לאנשים שיש להם בעיות פריון, ולכל מי שיש לו חיסרון. הם צריכים לסדר אותך בתבניות, ואם את רווקה פרצת להם את הגבול. כתבת ספר על רווקות? מה עשית, את תיתקעי שם, זה מדבק. אני שמחה שהיה לי האומץ לצאת מהסדרים האלו. בכלל, תראי כמה אנשים מתאמצים כדי להתחתן. כל כך נוח להגיד עלינו 'אתם בררנים', אבל אני מסתכלת עליי ועל כל חברה וחבר שלי, וכולם עושים מאמץ פסיכי כדי להתחתן. אני חושבת שהרבה מהסיפור של הרווקות הוא סיפור של מאמץ שלא מתמלא. אנחנו כל הזמן יוצאים לדייטים וכל הזמן מקווים, ושוב זה לא קורה".
![]()
דיבור שכולל הכול
ערב ימים נוראים… בצהריים התמלאתי כוח, חשבתי לנסוע צפונה לתפילה לילית אצל רבי שמעון בר יוחאי. אבל כשהתחלף היום לערב נפלתי כליל. מה יקרה פעם אחת, ריבונו של עולם, אם תעצור את שמיך וכל צבאם, כרוב רחמיך פנה אליי. מה יקרה אם פעם אחת אני אשאר במקומי בשקט, ורבי שמעון יבוא עד אליי (עמ' 54).
ספרה של אלומה מלא בפנייה לא–ל, בצורה בולטת וייחודית בנוף הספרים בארץ. אך לא מדובר רק בבקשות וייחולים אליו או באמירות תודה והלל. אלומה לא מפחדת לשאול ולדרוש ולזעוק ואף לריב איתו. "הספר הזה מדבר אל השם בעיקר. הוא בעצם ספר אמונה", היא אומרת. "אבל יש אנשים שיגידו לך שהכול אמונה וזהו, והוא לא חייב לך כלום. אני לא כזאת. האופי שלי הוא אופי שבין השאר גם רב עם השם, כי יש דברים שקורים שאני מרגישה שהם כמעט עוולות".
אבל את נשארת בפנים.
"אני לא יכולה ולא רוצה אחרת. זו הדרך שלי, זו השפה שלי. אני מאמינה בדיבור שכולל הכול, גם צעקה וגם שתיקה וגם כעס. היה המון כעס בתהליך הכתיבה של הספר, ואני חושבת שזה כעס מרפא. כעס שמשתיקים בפנים יכול לחנוק אותך. אם יש לי קשר עם ריבונו של עולם אז אני צריכה גם לכעוס. אני חושבת שזה ממד יותר עמוק של קשר. ודאי שאני אומרת גם תודה. אני ילדת שמנת, אני עושה מה שאני רוצה, אני בטוב. אבל יש מקומות שאני מרגישה שהם כאלה עוולות, שאני אומרת – אתה לא רק א–ל של חסד ושל רחמים, אתה צריך להיות גם א–ל של צדק. ויש מקומות לא צודקים. אבל כשהספר יצא הרגשתי סוף סוף קצת פיוס, ועכשיו אני מרגישה שאני חוזרת למקום אנושי שפשוט מבקש ממנו עזרה. היו תנודות של כעס ושל דיבור, והיו זמנים של שתיקה, והיום אני במקום של נתת לי משהו טוב, אז אני יותר מפויסת".
ישנו גם הצד של הגבר, בן הזוג, אליו פונה אלומה רק בחלקים מועטים מן הספר:
אני רוצה שתיקח אותי לכל מקום שהחסרתי בשנים האלה… ואני אבוא איתך. אקפל את אנטנת המכאובים, אחליף תחנה. לא עוד איש אכזב, הפעם איש איתן. תנשמי, אתה תגיד לי, בשפתיך ניגון אהבה ונדבה וחסד. קחי לך רפיון טוב, הנה אני נותן לך יד בוטחת מובילה (עמ' 94).
"לא יכולתי לכתוב המון על אהבה, כי יש בה משהו מאוד סודי, ובסוף אני רוצה להגיד את הדברים האלו לאחד שיגיע", היא אומרת. "יש קטעים שאני כן מדברת אליו, הם נדירים בספר, אבל הם רגעי ההכרעה. לקראת סוף הספר הייתי צריכה להחליט האם הספר הזה מדבר רק מול השם, האם הרווקות באה רק כדי לחזק אותי באמונה. והחלטתי לא להישאר שם, אלא לדבר ישירות אל הקרקע, אל הגוף, למקום שבו יש גבר, יש אהבה. בסוף הספר מופיעים שני קטעים. בעמוד לפני האחרון אני עומדת מול השם, ובעמוד האחרון מופיע שיר אהבה לגבר. היה לי חשוב לסיים את הספר בשיר אהבה, להוריד את כל זה לקרקע בריאה".
היו רגעי ייאוש?
"ברור שכן. הייאוש הוא לקום בבוקר אחרי שאתמול בערב נפרדת ממישהו, ולהצטרך להתחיל את כל החיים מחדש. אחרי שכבר ראית את החיים שלך במסלול מסוים, לקום ולאסוף את עצמך, ורק א–לוהים יודע איפה השברים שלך מתגלגלים. זה אחד הדברים שהכי מפילים אותי בעולם הרווקות, כי את חושבת שכבר נחלצת מהעולם הזה, והנה הגעת שוב לאותה נקודה. אבל לא מזמן היה לי הרהור על זה שההפך של ייאוש זו השלמה, כי בייאוש את רבה עם המציאות ובהשלמה את פועלת מתוכה. ואת זה צריך ללמוד".
כתבת: "עשה שהזמן יהיה תמיד לטובתי".
"אני מרגישה שיש בשלות מאוד גדולה כשמסתכלים על העולם בעיניים של התפתחות. בשנה האחרונה למדתי מה זו הַמְתָּנָה בלימוד, למדתי באמת לנשום. ההמתנה מגלה לי דברים חדשים בכל יום. זה כמו לקחת נשימה עמוקה ולהרגיש שמשהו נפתח מבפנים. אני מרגישה שהזמן לטובתי, ששכללתי את היכולות הזוגיות שלי, שעכשיו אגיע לקשר טובה יותר. הזמן לא מלחיץ אותי. אני אוהבת לגדול ואפילו אוהבת ימי הולדת. ככל שמתבגרים יש יותר שליטה, יותר יכולת להתמודד. ללמוד תורת ימימה זה ללמוד להכיל כאב, כי הכאב תמיד מגיע, ואדם מפותח נפשית יֵדע גם כשהוא נמצא בנפילה ליפול אותה נכון, ויֵדע שדברים לוקחים זמן. כי זו חוקיות הצמיחה, וזו התורה כולה – האדם נופל ואחרי זה קם".
אל לימודי שיטת ימימה היא הגיעה כבר בגיל עשרים. "ישבתי שם כמה חודשים ולא הבנתי מילה, אבל הרגשתי שקורה לי משהו טוב. באיזשהו שלב נוצר לי קשר אישי עם המורה, עדה גיל, ופתאום משהו פרץ. משהו במילים של ימימה מאוד טבוע בי, ומשמש אותי כל הזמן. אחרי כמה שנים התחלתי ללמוד אצל עידית שלו מגמזו, וכיום בנוסף ללימוד אני גם מלמדת בהשראת תורת ימימה".
מה ימימה נתנה לך במסע הזה של הרווקות?
"המון. נראה לי שעיקר הלימוד הוא לדעת לשהות גם במקום כואב. להיות בעומס, להבחין בו ולדעת להתמודד איתו, ופתאום לראות את המקומות הקטנים האלו שבהם מצליחים. וכמה שמחה יש כשאת מדייקת, כשאת מצליחה לעשות את הדבר הנכון. הלימוד כולו הוא מעבר מלב סגור ללב פתוח. להיות פתוחה לאחרים ופתוחה לעצמך. זה לא שאני תמיד פתוחה, לפעמים אני בסגירות, ולכן אני ממשיכה תמיד בעבודה, בתיקון. וזה מאוד עזר לי בכל המסע של הרווקות, להיות בנדיבות נפשית כלפי הצד השני. לא לבוא לפגישה ולראות רק את עצמי ואיך מציעים לי מישהו כזה וזה לא בכבוד שלי, לראות את האחר בעין טובה. זו ממש עבודת חיים".
צעד אחד מאחוריה
על משפחתה היא כותבת בספר:
המשפחה שלי הייתה מקור הכוח הכי גדול בכל הזמנים… בורכתי בהורים שהבינו, פשוט הבינו, והרבה פעמים גדולתם הייתה בזה שהם ידעו דווקא מה לא להגיד. לפעמים הרגשתי שהם נלחמים את מלחמתי בשקט, מסמנים לי: אנחנו כאן, אנחנו עוגן (עמ' 51).
"הם באמת מדהימים", היא אומרת. "יש אנשים שההורים שלהם מדברים בתדר אחר לגמרי, ולי ולהורים שלי יש את אותו תדר. לפני כחמש שנים, כשכבר קלטתי שדברים קורים אחרת ומתעכבים, אמרתי להם – תקשיבו, זו כנראה מציאות שאתם לא רגילים אליה, רוב הילדים שלכם התחתנו מוקדם, בדור שלכם התחתנו מוקדם, וזו מציאות שלא רק אני צריכה להסתגל וללמוד אותה, אלא כל הסביבה צריכה ללמוד אותה.
"גם הורים צריכים ללמוד להיות הורים לרווקים, גם אחים צריכים ללמוד, גם חברות צריכות ללמוד איך להיות חברות של רווקות. אני משתפת את ההורים שלי כמעט בהכול. הם שותפים, וזה ממש מחזק. אני לא אוהבת להרגיש שם לבד, בסיפור הזה, והם עוזרים לי לראות את הדברים בפרספקטיבה קצת אחרת. ועוד משהו – כשאני מדברת על אהבה ועל כמיהה אני לא רוצה רק לעשות וי על להתחתן, אני רוצה לדבר על בית, ואני מסתכלת עליהם ואני רואה בית, אני רואה זוגיות, וזה מסמל איזה קו נורמלי, שאני רוצה להתאפס לפיו".
מה תאמרי להורים שלא יודעים איך להתמודד עם ילד רווק, שלא מקבלים ולא מכילים אותו?
"אבא שלי תמיד אומר בצחוק, אבל זו אמירה שכנראה נכנסה עמוק: אנחנו צעד אחד מאחורייך. גם אם יהיו להורים שלי שאלות על למה סיימתי קשר, הם עדיין יביאו איתם אמון גדול בי. אז אני אומרת להורים – תסמכו על הילדים שלכם. כמובן שזה תלוי בתדר, יש הורים שאפשר לדבר איתם, יש הורים שפחות, ויש גם ילדים שפחות אוהבים לדבר. אני בחרתי להידבק למשפחה ולא לחיות לבד, כי זה בעיניי נורמלי. אני לא מתרחקת מקרבת הורים ומקרבת משפחות סביבי, לא חסמתי את הדלת הזו".
אלומה גרה ליד הוריה, ביחידת דיור נפרדת ביישוב מחולה. "אני אדם של שקט, של יישוב", היא אומרת על הבחירה. "אני בהתעקשות לא לגור בירושלים, כי אני לא כל כך רואה את עצמי גרה בעיר. למרות שזו שאלה שנפתחת אחת לכמה זמן. פעם חבר נזף בי – תעברי כבר לירושלים, את לא מבינה כמה הצעות את מפספסת כשאת גרה בבקעה. אז קודם כול אני כל הזמן נמצאת בירושלים, אין לי בעיה לנסוע ולהגיע אליה. אני לא חושבת שמעבר לעיר הוא מה שישפר את מעמדי בעולם הדייטים".
היא מספרת לי שיש לה חברה, נשואה, שדואגת לה להצעות ובעיקר מבררת בשבילה על כאלו. "אם מגיעות הצעות אני שולחת אליה לבירורים. היא עוזרת לי, ואני חושבת שזו בשורה גדולה. יש אנשים שזה בוער בהם, הם רוצים לשדך והם מתאמצים בשביל זה. ויש אנשים שמפחדים. הם מפחדים לטעות ומפחדים לפגוע, וזה מבאס. אל תפחדו, גם אם ההצעה לא יוצאת לפועל או לא מצליחה בסופו של דבר, עצם ההצעה ממש מרככת את הלב, שהרי מישהו חושב עליך פה. אנשים מפחדים שתצפי ותתאכזבי אם לא יהיה כלום, והם לא מבינים שעצם ההצעה היא קשר אנושי מיידי של מישהו שבא ואומר – חשבתי עלייך".
התחושה היא שלחברה הדתית קשה להכיל את הקבוצה הזו שנקראת רווקים. המוסדות פונים למשפחות, הרווקים פונים לריכוזים משל עצמם.
"זה קצת כמו מקהלה יוונית, שבה הסולן שר סולו והמקהלה משקפת את המקום שלו, וזה מקום נורא כואב. המקהלה, כלומר הציבור, אומר לך – את רווקה. אם יש התרחקות, אני חושבת שהיא הדדית. לא רק החברה מתרחקת, גם הרווקים מתרחקים. קשה להיות לאורך זמן במקום שבו משקפים לך כמה אתה חסר. אבל במשך הזמן החברה לומדת, וכל הצדדים לומדים. החברה צריכה ללמוד להכיל גם בודדים, כמו שכולנו צריכים ללמוד להכיל כל אחד שיש לו חוסר. הספר הזה מדבר על הרבה מצוקות, לא רק על רווקות. צריך להיות ברגישות כלפי כל מקום שיש בו שוני. צריך ללמוד לחיות עם אנשים שחסר להם".
אלומה מעבירה סדנאות סטיילינג תחת הסלוגן "סטיילינג אישי וייעוץ פירגוני", שבהן היא שמה דגש על דימוי גוף נכון. "הרווקות היא התמודדות אחת", היא אומרת, "אבל הנושא של הגוף הוא התמודדות שנייה, ולעיתים גדולה יותר מהרווקות. ביום שבו אכתוב על זה ספר הוא יהיה הרבה יותר גדול. עוד לא פגשתי אישה שמרוצה מהגוף שלה. אומרים לנו תאהבי את עצמך כמו שאת, אבל אף אחת לא רוצה להישאר מאחור, בשורה החמישית ובשורה השביעית, כולם רוצים להיות בשורה הראשונה, הכי יפים, כולם רוצים לשפר עמדות. אני כל הזמן מנסה לפצח את הדבר הזה, של למה בעצם זה כל כך קשה לנו. אני לא סטייליסטית תל אביבית שמתלבשת מגניב. כיף להתלבש, אבל בעיקר מעניינים אותי רגשות המצוקה האלו כשאת מול ארון הבגדים ומול הגוף, וזה מקום שהלוואי שאצליח להגיד בו אמירה משמעותית. אם יש מקום שממנו התחלתי להתעניין בנפש ומה קורה כשקשה לה – זה המקום".
מאמינה בסוף טוב
גם אופטימיות יש בספר:
אין רווקות בלא איש. גם כשהוא טמיר ונעלם ואני שואלת את עצמי אם הוא נולד בכלל. לא ארחף לבדי בחלל, הוא קיים איפשהו, הוא נע ומניע את הסיפור שלי בדיוק כמוני… רק בכל פעם שעולה כאב סדוק אני מניחה לעצמי יד על כתף, מושכת אלי להישען, משקיטה. מתגעגעת. אני לא יודעת למי, אבל אני שייכת (עמ' 93).
"ברור שהספר אופטימי, אחרת לא הייתי כותבת אותו", היא קובעת נחרצות. "היו תהליכים בספר שנורא כאבו, אבל לא ישבתי ובכיתי בכל התהליך. היו פעמיים שבהן בכיתי. פעם אחת כשסיימנו לכתוב את הכול, שמתי את הראש בין הידיים ואמרתי שאני לא מאמינה שאלו החיים שלי. הפעם השנייה הייתה בכנס של בניין שלם, כשהבאתי את הספר לרב שמואל אליהו. בספר יש פרק שנקרא 'ברכה מרב', שבו כתבתי שאני לא צריכה לעבור דרך ברכה של רב, שאני מרגישה שיש לי קשר ישיר עם השם ואני לא צריכה את הצינור הזה, אלא מה שאני צריכה מרב זה שהוא יֵדע לנחם אותי. הרב שמואל אליהו הוא בשבילי דמות מנחמת, רק מהמבט שלו יש לי הרגשה שאני לא לבד בסיפור. כשהבאתי לו את הספר הוא התחיל לברך אותי, ואני התחלתי לבכות. זה היה בכי נקי מאוד.
"תראי, יש דבר שלמדתי לאחרונה ואימצתי, והוא השוואת תדרים. אומנם עוד לא התחתנתי ועוד לא ילדתי, אבל הוצאתי ספר, וזה ממש שיפר לי את הביטחון. ואני אומרת – עשיתי את זה כאן, אני יכולה לעשות את זה גם במקום אחר. אני אופטימית. אני מאמינה שתהיה לי אהבה מאוד גדולה וטובה. אני לא יודעת מתי ולא יודעת עם מי, אבל אני כן מאמינה שזה יקרה, ואני עושה כל מה שאני יכולה בשביל זה. אם לא הייתי מאמינה לא הייתי כותבת את הספר הזה".
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ב באב תשע"ז
![]()
![]()
יַלְתָּא
סירנות
מנספילד פארק
לְמה הדבר דומה
