הוויכוחים על שוויון ואורתודוקסיה מרחיקים אותנו מהאתגרים האמיתיים של הדור שלנו. ראש השנה קורא לנו לשוב לנגיעה בחיים, ולהקשיב לתורה במקום לנפנף באידיאולוגיות

א. נגיעה בשורש החיים

המשנה הפותחת את מסכת ראש השנה אינה מתארת את "ארבעת ראשי השנים" כימי דין אלא כימי ברכה והתחדשות החיים. גם המשנה השנייה המפרטת את ארבעת הפרקים שבהם העולם נידון מעמידה את מושג הדין בהקשר של שפע החסד: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג, טו) 'הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהֶם'". והנה, אם נתבונן בפרק התהלים המובא במשנה כמציין את יצירת לבנו על ידי בורא עולם ואת בחינת הכליות והלב שלנו, נמצא שהוא פותח במילים "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה' לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה. הוֹדוּ לַה' בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ. שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה. כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה. אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ" (שם, א־ה) – ומסיים במילים: "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב. נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה' עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא. כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ. יְהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ" (שם, יח־כב).

בורא העולם רוצה בחיים והוא מעניק שפע וברכה לנבראיו. אלא שבעומק הבריאה עצמה, בזכות עצם קיומה, טמונה תביעה, תביעת הדין, שהחיים אינם הפקר, שהם באים ממקום של משפט ושהם הולכים למקום של משפט. קיום מלא התחיות ותביעה לעמוד בחשבון של חיים הם גם נושאם של דברי הראי"ה קוק הנוגעים בתמצית קיומנו הפרטי בקטע שהרב הנזיר כינה "השם העצמי וההתחדשות": "העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבניין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי – זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר" (אורות הקודש ג, קלט).

בורא העולם רוצה בחיים והוא מעניק שפע וברכה לנבראיו. זוהי המציאות המתהווה שוב בימי התחדשות החיים שבתחילת חודש תשרי. אלא שהבא לעמוד לפניו ולבקש שברכת חסד חיים תחול גם עליו ועל משפחתו, חייב לעשות זאת מתוך תחושת יראה כמי שמכיר שבשורש הקיום יש תביעה, שזאת משמעות החיים לפני א־לוהים. והעומד לפניו חייב לפנות מתוך הבעת חרטה על שלא חי מתוך התקשרות לרצון א־לוהים, מתוך בקשת קרבתו.

זוהי המלכות המתגלית בימים שיותר ממה שהם נוראים הם פלאיים – גילוי שורש חסד החיים ליראיו המייחלים לחסדו. ויש הזמנה ברורה, שהרי "עין ה'" פקוחה והרצון להציל ולהחיות הולך ומתגבר. אם רק נרצה לקיים מלכות זו של חסד המתגלה מתוך יראה, של גילוי שפע החיים מתוך שירה ותרועה, אזי נזכה לשמוע את השם המפורש המבשר את מחיקת החוב, ונעלה את ענן הקטורת שבו מתגלית השכינה, ותתקיים שוב ההתקשרות הפלאית, שמעבר לטעם ודעת, בין המלך וכלתו.

השאיפה לחתונה "שוויונית" מרוקנת את הכול מתוקף הלכתי צילום אילוסטרציה : מרים צחי

ב. אתגר הממד הלאומי

קבלת מלכותו עשויה להתייחס לאופנים שונים של אמונתנו והכרתנו, לגוונים שונים של גילוי חסדו וכבודו. בכל הזרמים המרכזיים של מחשבת תרבותנו אפשר לזהות שהכינויים השונים של מלך מלכי המלכים תמיד מציירים מציאות של דרגה אחרי דרגה, מישותו העצמית, הנצחית והבלתי מושגת לחלוטין עד לגילוי בתוך העולם הנברא, בקרב קיבוץ האדם ותולדותיו. בתנ"ך, השמות השונים מהשם המיוחד עד א־להים, א־ל, ש־די ועוד; בספרות הקבלית: אריך אנפין, זעיר אנפין, חקל תפוחין; בספרות הספירות: כתר, תפארת, מלכות; אפילו בדברי הרמב"ם ב"מורה", אין לדעת ולתאר את עצמיותו של הקדוש ברוך הוא אבל יש לספר על מידות הנהגתו בדימויים הלקוחים משפת האדם.

בהכרתנו הנורמטיבית והיום יומית אנו חושבים על קיומנו בהקשר למלכותו של בורא העולם ברבדים שונים: מלכותו המוחלטת של הקדוש ברוך הוא על הבריאה, על הקוסמוס; מלכותו עלינו בהשגחה מיוחדת על עם מיוחד בהיסטוריה של האנושות; ומלכותו על עצמנו, כיחידים החיים את חיינו האישיים והמשפחתיים לפני ה'.

בשנים האחרונות אנו חשים התחזקות ברוכה של האופן האישי של קבלת המלכות, של התקשרות נפשית מלאה חיות עם הקדוש ברוך הוא. צורה זאת של התקשרות מחיה נפש המתאימה לאדם החי בטבעיות במקומו, בארצו. מתוך כך הוא מכיר בפנימיות נפשו שחייו – עם כל העליות וירידות שלהם – נצפים על ידי ה' ומעידים על האפשרות לקיים קשר ישיר וחי עם בורא העולם. זאת בדומה לנאמר במקומות רבים בתנ"ך על אודות אבותינו שחיו כאן, שבהם מופיע הביטוי "א־לוהיך" ככינוי לקרבה אישית של אדם אחד עם ה', קרבה השונה באופייה מזו של אחרים. כך מופיע למשל בשיחות בין שאול לשמואל שבהן שמואל מתאר במילה זו את האחריות המיוחדת של המלך לקבל את הציוויים המיוחדים של ה' אליו בהנהגת האומה, ומנגד בדברי שאול אל שמואל שבהם המילה "א־לוהיך" מבטאת את שליחותו ואת מעמדו המיוחד של הנביא לפני ה'.

לעומת ההתחזקות הברוכה של קבלת מלכות ה' והכרת שורש החיים והחסד בחיים ברמה האישית, תחושה זו נחלשה מטעמים שונים ברמה הקבוצתית והלאומית. אחת הסיבות המרכזיות להיחלשות רובד זה בנפשנו היא חוסר יכולתנו ומוכנותנו לקבל על עצמנו את האחריות לקבלת מלכות ה' כפי שהיא מתגלית באופן ייחודי בהתחדשות חיינו בדור זה. בכל תקופה ותקופה קבלת המלכות במישור הלאומי אמורה לשקף את האתגר התורני הייחודי – הרוחני־אינטלקטואלי והמעשי – המוטל על אותו דור.

כדי לתאר את האתגר המיוחד שבקבלת מלכות שמים בדורנו אערוך כאן משהו מפרוטוקולים של שיחה שקיימתי עם בני זוג – עמיעד, בזמנו בוגר ישיבת הסדר, ואודיה, בוגרת אולפנה ומדרשה. בני הזוג היו בתחילת שנות הארבעים, שניהם ממשפחות אורתודוקסיות (ביטוי גוסס המסתובב עדיין במחוזותינו) למהדרין, משפחות אנגלו־סקסיות שעלו לארץ אחרי מלחמת ששת הימים. בני הזוג היו מתלמידיי ובחתונתם שימשתי לפני קצת יותר מעשרים שנה כמסדר חופה וקידושין. כעת באו אליי וביקשו שאהיה מסדר חופה וקידושין גם בחתונת בתם הבכורה, תמר. חלק מפרוטוקול השיחה לקוח משיחה שאכן התקיימה – וחלקו משיחה דמיונית, שאולי תתקיים בעתיד.

והנה מתגלה די מהר שלא אוכל לשמש רב בחתונת בתם. ההורים אומרים שרצון הזוג העומד להתחתן, ובעצם גם רצונם, הוא ש"תהיה חתונה גם הלכתית וגם שוויונית", אך מתברר שהכוונה ב"הלכתית" היא שמירה על האביזרים (טבעת וכתובה) ועל המסגרת (קידושין ונישואין עם שבע ברכות) שבחופה הלכתית – אבל השאיפה ל"שוויונית" מרוקנת את הכול מתוקף הלכתי. מעשה הקידושין יהיה הדדי באופן מוחלט – מיד אחרי שהחתן ימסור לכלה טבעת ויאמר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה ישראל" היא תיתן לו טבעת ותאמר לו "הרי אתה מקודש לי" וכו'. במקום הכתובה וכתחליף לה יחתמו בני הזוג הצעירים על שטר התחייבות הדדית שבו כל אחד מבני הזוג יביע את התחייבותו לנאמנות, לתמיכה פיזית ונפשית, לאהבה וכיוצא באלו.

אני: אני מאוד מצטער, אבל אינני יכול לשמש רב בחתונה שתתנהל כפי שאתם מבקשים.

עמיעד: אבל הרב דוב, זה יהיה מאוד משמעותי בשבילנו שתהיה הרב בחתונה של תמר. אתה בוודאי זוכר שלמדנו אצלך ושהיית הרב בחתונה שלנו. אתה גם ידוע כרב פתוח וקשוב לאנשים. והרי כולנו יודעים שהיחס בין גברים ונשים בחברה שלנו השתנה הרבה בעשרים שנים האחרונות. אין כבר משמעות לחתונה שבה החתן פועל באופן חד סטרי והכלה פסיבית. זה גם פוגע מאוד ברגשות שלה.

אני: זה נכון שאני משתדל להיענות לבקשות ולצרכים המיוחדים של בני הזוג שאני משמש עבורם רב בחופתם. אני מאמין שיש עניין חיוני ביותר שבני הזוג ירגישו שהחופה שלהם תהיה משמעותית עבורם באופן אישי, שיהיה קשר אישי בינם לביני ושבני המשפחה, ללא קשר לאורח החיים שלהם, לא יחושו מנוכרים במקום כה חשוב להם ולילדיהם. אבל כל זה רק כתוספת למה שמחויב בהלכה ומבלי שזה יפגע ביסודות ההלכה שנקבעו מתוך עומק ההסתכלות של התורה.

אודיה: זה מאוד מקובל גם עלינו. אנחנו כמה שנים לא בקשר איתך, אבל כל מה שלמדנו וגם כל מה שקיבלנו ממך עדיין מהווה בסיס לחיינו. אנחנו דתיים במלוא מובן המילה. אבל ברור לנו, וגם לתמר, שאישה מפרנסת היום את המשפחה כמו הגבר והיא פעילה בחיים הציבוריים שלנו. למדנו ממך שהתורה קשובה לחיים, והרי לא ייתכן שדווקא מתחת לחופתה בתי תעמוד כמו גולם ולא תבטא את ייחודיותה ורצונותיה. האין זה רצון התורה להיות אמיתי עם החיים?

אני: או קיי. בוא נעזוב כרגע את ההלכה ואת מה שהיא מחייבת ונשוחח כמו פעם בשקט ובכנות על החיים עצמם. אתם נשואים קצת יותר מעשרים שנה ולמדתם הרבה אחד על השני. אתם נראים שמחים ואהובים ביחד (הם מהנהנים בראשם). אודיה, מתוך החיים שלכם ביחד, האם היחס של עמיעד לשותפות ולקשר ביניכם דומה לשלך?

אודיה: אינני מבינה עד הסוף את שאלתך. היום ברור לכולנו שההבדל בתפקידים שפעם היו נראים קדושים של האיש והאישה, במשפחה ובחברה, וגם הרבה מהנטיות הנפשיות שפעם היו נראות מוחלטות – הם בעצם תוצאה של חברוֹת, של הקשר משפחתי, חינוך, נורמות שבסביבה.

אני: אכן קצב השינויים בשנים האחרונות הוא מהיר מאוד. יש דברים שמשתנים, הן בעולם הנשי והן בעולם הגברי. אפשר בהחלט להזיז את העולם הנשי לכיוון חדש, כמו שאפשר להזיז גם את העולם הגברי לכיוון חדש, אפילו בדברים מהותיים ביותר כגון השיח בין בני הזוג והיכולת להתקרב זה לזה.

אבל האם לא חשת, אוריה, והאם לא חשת, עמיעד, שיש דברים שהם כל כך עמוקים באישיות של האיש ושל האישה שנראה שאינם נגזרת חברתית ושלא ניתן לשנותם? אי־אפשר לשנות, למשל, את החלק הפיזי־הביולוגי, שהוא קובע רבות בכל מה שקשור למהות הנשיות והגבריות, כשם שהוא קובע את האִמהות והאבהות. ומה עם היחס לדברים העמוקים והמהותיים בקשר – הבנת אופי השותפות, ההבדל בין תפיסות ה"אחד" וה"יחד", העבודה של עמיעד לחוש שאת "עצם מעצמיו" לעומת יכולתו לראות אותך כאדם עצמאי בשיעור קומה שלמה? ומה עם היחס של כל אחד למיניות ולאינטימיות. האם הכול היה זהה ושווה?

שתיקה. אחרי דקה ארוכה שני בני הזוג מתחילים לדבר בבת אחת…

אודיה: אבל מה כל זה קשור לחופה של תמר? יכול להיות שבנושאים העמוקים של קיום האישה והאיש אנחנו עולמות נפשיים שונים. אבל החופה נעשית לפני כולם – החתונה היא חגיגה של כל המשפחה וכל חברינו, והיא חייבת לשקף את המציאות החדשה בחברה.

עמיעד: גם אתה מסכים שברמה של התפקידים יש להכיר בשינויים המשמעותיים שהתרחשו בחיי נשים וגברים, גם בחיי המשפחה. למה אתה רוצה להכניס עניינים מחיי האינטימיים בנישואין לחופה?

 אני: אני חושב שהצלחנו להגיע לנקודת השורש של מה שאנחנו מחפשים – מה התוכן של החופה והקידושין, מה בעצם שורש החיות המיוחדת שבהוויית הקדושה עצמה. אני משוחח עם לא מעט זוגות צעירים שבאים אליי להתייעצות ושוטחים לפניי את בעיות ההתקשרות ביניהם. אני מוצא שלא פעם נוצר מתח בין בני הזוג מתוך השוני שבין העולמות, מבלי שיש הכנה נפשית מספיקה המכשירה את בני הזוג לחיות עם השוני הזה, ולעתים קרובות אף להיות מוכנים ומסוגלים להכיר בכך. כל צד נוטה לפרש על פי עולמו הפנימי המוכר לו את מי שחי אחרת. ועוד – חלק לא קטן מהם לא קיבלו הכנה בעניין היחס בין חיוניות הגוף לשאיפות הרוח בחיי הנישואין. או שהם רוחניים מאוד ומדחיקים את הגוף או שהם נותנים לגוף שחרור מבלי לדעת את סוד הגוף כשער אל האינטימיות האמיתית הנפשית וכשער לבניית הרוח המשותפת.

הם יודעים על הקדושה כיצירת גבולות וזה חשוב, אבל אינם מכירים את הקדושה כיצירה בכלים של החיים. כאשר מתבוננים בהתקשרות המיוחדת בין איש ואישה ושואלים: "מה המטרה של העניין הזה?" – אנחנו חייבים לקלוט שאנו נוגעים במשהו המבטא את רצון ה' בעצם הופעת החיים.

ואת זה צריך לדעת – במקום שבו יש מגע עם עצם הופעת החיים ורצון א־לוהים, יש מגע עם הוויית הקדושה ועם התביעה מהאדם ליצור הוויה זו בכלים של שורשי החיים.

עמיעד: זה נשמע יפה. זה מזכיר לי את השיעורים שלך. אבל מה זה קשור לשוויוניות בחופה?

אני: עמיעד, כאשר התחתנת בגיל עשרים ושתיים ידעת משהו על איך יוצרים קשר עם אישה? הבנת את סוד הדיבור שיש במגע האינטימי? מי הבין יותר על מה זה קשר ואיך בונים קשר – אתה או אודיה? מי ידע יותר לקראת מה הולכים ואיזו עבודה אישית חייבים לעשות – אתה או אודיה? אצל מי הייתה תחושת האחריות לבניין המשפחה הטבעית ואצל מי היא נלמדה לאורך השנים? האם ידעתם מה שאתם יודעים היום על בניין חיים חדשים – שלכם ושל ילדיכם – כאשר עמדתם מתחת לחופה?

כל הדברים הללו קשורים למגע עם שורש החיים המתהווים בחיבור בין איש ואישה. איך אפשר לשקף את שורשי הקיום של איש ואישה, של מה שאחת יודעת והשני איננו יודע, ומה שאף אחד מהם אינו יודע ורק ההורים יודעים, ומה שגם ההורים והציבור אינם יודעים ורק א־לוהים יודע – כאשר כל ההתרחשות המחברת ומאחדת ביניהם תיקבע על בסיס ערך השוויוניות, מין אידיאולוגיה שיש בה הרבה טוב ותיקון, אבל אין בה הרבה מהשאיפה לנגוע בשורש החיים ולשקף אותם?

עמיעד: אבל הרב דוב, מה לכל הרוחות הקשר בין התורה לבין שורשי הקיום של האדם? למדתי תורה במשך הרבה שנים בישיבות חשובות ביותר, ואף פעם לא ניסו לחבר בין התורה לבין שורשי הקיום של האיש והאישה. יותר מזה, המגמה הרוחנית הייתה שכדי ליצור חוויה של קדושה יש דווקא לנתק ביניהם.

ג. ויכוחים של דור אחר

אנחנו תלויים בין אידיאולוגיות שאינן משקפות את חיוניות החיים החדשים שלנו בארץ, העוברת בעורקי הנפש והרוח המרכזיים שלנו. מתקיימים בינינו ויכוחי סרק של דור אחר, דור שבו ויכוחים על אודות מודרניות ומסורת, נצחיות התורה מסיני והשתנות ההלכה על פי הזמנים, לימודי קודש ולימודי חול, אמירת קדיש יתום ולבישת ציצית על ידי נשים ועוד ועוד היו למזון החיות של פילוגי אורתודוקסיה ורפורמה, של חילוניות, ציונות דתית לאומית וחרדיות.

אין אנו חיים כבר בדור הזה. מי שעוד נושא בתוכו את האש הבוערת של אותם ימים מעכב את שפע הברכה שבקבלת מלכות שמים שבדורנו.

בואו נצא לקראת המלך. בואו נפתח את עצמנו לעצמנו, לשורשי הקיום של החיות הזורמת בנו, כאדם, כאיש וכאישה, כמי שזוכים ללכת על רגבי ארץ הפלא, כמי שאתגר הגילויים המדעיים והטכנולוגיים מקנה להם את היכולת להעצים את החיים ולא להרוס אותם, ועוד ועוד. בואו ננסה לחבר את מה שאנו נגלה בעצמנו ובשורשי הקיום של חיינו למעמקי התורה, לשורשי התובנות המדהימות של אבותינו, תנאים ואמוראים, על אודות החיבור בין מעמקי התורה למעמקי החיים.

בואו נצא אל עולמנו החדש ונפסיק להשתהות בוויכוחים על קבלת מלכות שמים של אבותינו ואמותינו שיצרו את המודרנה שכבר עברה מן העולם. בוא נצא אל עולמנו ונקבל את שפע ברכת החסד והחיים שמלך מלכי המלכים כבר יצר ומזמין אותנו אליהם.

בוא ניצור יחד, גברים ונשים, נשים וגברים, את פני המלכות ונזכה מתוך כך, ורק מתוך כך, שהשכינה תשרה במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. נצא ליצור עולם חדש ושוב יתייחד המלך עם כלתו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מקבץ הבקשות הנאמר בימים הנוראים 
מאפשר תוספת לפי צורכי הדור. עיון בתולדות התפילה והצעה לסדר

בדברינו הבאים נבקש לעמוד תחילה על השתלשלותה של תפילת "אבינו מלכנו", הנאמרת בימים הנוראים ובתעניות ציבור. מעיון בקורותיה עולה באורח מעניין כי נוסחי תפילה זו לא היו קבועים בקרב העדות והקהילות השונות, אלא נבדלו אלו מאלו. מבחינה זו, אין מעמדו של "אבינו מלכנו" כמעמדן של תפילות הקבע אשר חסידי אשכנז נהגו למנות את מספר תיבותיהן. לפיכך, יש מקום לשקול בזמננו את הוספתן והכללתן בתפילה זו של בקשות בעניינים הנצרכים לדורנו.

יסודו של "אבינו מלכנו" הוא במעשה המובא בתלמוד הבבלי על רבי אליעזר ורבי עקיבא:

מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו". וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן [=היו מרננים החכמים]. יצתה בת קול ואמרה: "לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו" (תענית כה, ב).

המעשה המתואר התרחש בתענית ציבור, ובה אמרו תפילת עמידה מורחבת הכוללת תוספת של שש ברכות (משנת תענית ב, ב). מאחר שרבי אליעזר לא נענה בתפילתו ירד אחריו רבי עקיבא, ובתפילתו הקצרה, שבה נקט את התבנית הלשונית של "אבינו מלכנו", הצליח לבקוע שערי רקיע.

מקבילה למעשה בבבלי מובאת בירושלמי תענית (פ"ג ה"ד, סו ע"ד) בשינויי פרטים. נאמר שם שרבי אליעזר עשה תענית ולא ירדו גשמים, ולאחר מכן עשה רבי עקיבא תענית וירדו גשמים. בהקשר זה מובא משל שהמשיל רבי עקיבא להטעים מחמת מה נענה הוא, בעוד פניו של רבי אליעזר הושבו ריקם. שלא כמו הבבלי, לפי הירושלמי מדובר בשתי תעניות נפרדות, וכן אין מופיע נוסח תפילה כלשהו שנשא רבי עקיבא.

בפירוש רבנו חננאל לבבלי תענית מצוי נוסח שונה מעט של תפילת רבי עקיבא בהשוואה לנוסח התלמוד הנדפס: "אבינו מלכינו אבינו אתה ואין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכינו רחם עלינו" (מהדורת מצגר, עמ' ס). בכתבי יד אחדים של הבבלי מצויות גרסאות נרחבות יותר של תפילת רבי עקיבא לעומת הדפוסים. כך בכתב יד אוקספורד נאמר: "אבינו מלכנו חטאנו לפניך. אבינו מלכנו אין לנו אלא אתה. אבינו מלכנו רחם עלינו". ראוי גם להזכיר את גרסת כתב יד גוטינגן 3, מהמאה הי"ג: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, חטאנו לפניך. אבינו מלכנו רחם עלינו. אבינו מלכנו אין לנו א־לוה אחר אלא אתה".

תפילת "אבינו מלכנו" שייכת לסוגה של ליטאניה, דהיינו תפילה העשויה בקשות קצרות בעלות מבנה כללי זהה, בקשות הנאמרות בפי שליח הציבור, והקהל חוזר בסוף כל טור על מענה קבוע. הקריאה החוזרת היא המילים "אבינו מלכנו", המופיעות כיום ברבות מן הנוסחאות בראש כל שורה, ולא בסופי השורות (יוסף היינימן, התפילה בתקופת התנאים והאמוראים, עמ' 91–95).

ב"סדר רב עמרם גאון" מוזכר "אבינו מלכנו" בהקשר לדיון בשאלת אמירת "צדקתך צדק" בתפילת מנחה בשעה שראש השנה ויום הכיפורים חלים בשבת (מהדורת גולדשמידט, עמ' קלח־קלט). לפי הנאמר שם, מכיוון שאין אומרים הלל בראש השנה, מועד שבו ספרי חיים ומתים פתוחים, לפיכך בראש השנה וביום הכיפורים החלים בשבת אומרים לאחר העמידה את "צדקתך צדק" כבשבת רגילה, וזאת לאחר "אבינו מלכנו". אחרי אזכור דברים אלה מובא נוסח "אבינו מלכנו" הכולל מקבץ של 27 בקשות. ההתייחסות לתפילה היא כתפילה שהייתה מוכרת ומגובשת באותו הזמן. אין הידרשות כלשהי לאמירתה במועדים אחרים.

אם נבקש להשוות את הנוסח ב"סדר רב עמרם" עם נוסח אשכנז הנוהג בזמננו, ניווכח כי מרבית הבקשות מצויות בו כלשונן ממש, ומיעוטן בחילופי גרסאות שונים. עם זאת, אפשר להצביע על הגרסה "חדש עלינו גזרות טובות", שאינה מצויה בנוסח אשכנז, אך ידועה ממנהגים אחרים, כגון קרפנטרץ ואביניון. חשוב לציין כי לעומת הנוהג המשתקף ב"סדר רב עמרם" שלפיו "אבינו מלכנו" נאמר בשבת, הרי שדעה זו לא התקבלה הלכה למעשה במרבית המנהגים.

חיוני להזכיר כי ב"סדר רב עמרם" מובאת תפילת "א־להינו שבשמים", המקבילה באופייה, בתבניתה ואף בחלק מִתְּכָנֶיהָ ל"אבינו מלכנו", אם כי היקפה רחב יותר (שם, עמ' קנד־קנה). התפילה מובאת בחלק של "סדר אשמורות", דהיינו בסליחות לעשרת ימי תשובה. שורשיה של תפילה זו אינם ידועים, ואף היא נמנית עם הסוגה של ליטאניה, ונאמרת במנהגי עדות שונות עד לימינו.

ב"מחזור ויטרי" לרבנו שמחה, מתלמידי רש"י, מובא נוסח שלם של "אבינו מלכנו", ולפניו מובאת ידיעה בעלת חשיבות מרובה להתהוותה של התפילה (מהדורת הורוויץ, סימן שמז, עמ' 384). המחבר מביא תחילה את המעשה בבבלי תענית, וכותב כי יסודה של תפילה זו הוא מימי רבי עקיבא. המחבר מציין כי כשראו "שנענה בתפילה זו הוסיפו עליהם מדי יום יום וקבעום לימי תשובה". הקטע ב"מחזור ויטרי" מצוי גם ב"שבלי הלקט" (מהדורת בובר, סימן רפז, עמ' 270), בשם ספר הפרדס לרש"י, אף כי אינו במהדורה שלפנינו. הטעם לקביעת אמירת התפילה לדורות מובא בלשון שונה קמעא: "וכשראו שנענו בתפלה זו הוסיפו עליהם מדי יום ביום וקבעום לימי התשובה". מתברר כי לאחר שנכחו שהתפילה הועילה, החליטו להוסיף בקשות אחרות על אלה שביטא רבי עקיבא. מהנאמר עולה כי מדובר היה בתהליך מתהווה ומתפתח של הוספת בקשות, וכי בחרו לקבוע את אמירת התפילה לימי התשובה.

נוסחו של "אבינו מלכנו" ב"מחזור ויטרי" נרחב יותר בהשוואה ל"סדר רב עמרם", והוא מונה 35 אמירות. מרבית הגרסאות מוכרות לנו מהנוסחים בני־זמננו, לעתים בשינויים כלשהם. עם זאת, חשוב להפנות אל נוסחים אחדים בעלי ייחוד. כך מובא ב"מחזור ויטרי" הנוסח הבא: "א"מ תסכים עם מלמדי זכותינו". נוסח נוסף בעל מיוחדות הוא: "א"מ כתבנו בספר שלום", הבא מיד לאחר הבקשה: "א"מ כתבנו בספר חיים טובים". נוסח אחר הראוי לציון המובא לאחר "א"מ הרם קרן משיחך" ואשר מקביל לו מבחינה תבניתית הינו: "א"מ הרם קרן מזבחך". כמו כן מופיע נוסח חלופי של האמירה החותמת: "א"מ חנינו וענינו כי אין בנו צדקה וחסד, עשה עמנו למען שמך והושיענו".

אפשר להצביע על נוסחאות ייחודיות נוספות בגרסאות השונות של "אבינו מלכנו". כך ראוי לאזכר את הנוסח הבא במנהג רומניא: "אבינו מלכנו כתבנו בספר הרחמים". יש להזכיר עוד כי פרופ' יצחק משה אלבוגן מציין שהבתים בנוסח אשכנז המדברים על זכותם של הנהרגים על קידוש ה' ("עשה למען הרוגים על שם קודשך" וכן הלאה) נוספו ככל הנראה בעקבות גזרות ת"ח ות"ט, ואינם מצויים בגרסאות קדומות יותר ובמנהגים אחרים (התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, עמ' 422, הע' 39). באופן כזה מצויים כיום בנוסח אשכנז־פולין 44 בתים. הרב ד"ר דניאל גולדשמידט כותב בצורה מסכמת במבואו למחזור ראש השנה כי "באשר למספרם של הפסוקים ולסדר עריכתם הרי השינויים רבים בין אזור לחברו ואף בין קהלה לשכנתה. עד לתקופה האחרונה שמרו קהילות על מנהגיהם המיוחדים בקונטרסים מיוחדים או בספרי הסליחות שלהן… או אף בעלונים מודפסים" (עמ' כד).

ד"ר יעקב רוטשילד עומד על המבנה של "אבינו מלכנו" בנוסח אשכנז. החלק הפותח כולל את הבקשות שנאמרו בידי רבי עקיבא, ולאחריהן מופיעה הבקשה "חדש עלינו שנה טובה". בהמשך מצוי קובץ בקשות לביטול גזרות, ולאחריו באות בקשות למניעת ייסורי הגוף, בקשות סליחה, בקשות לזכירה וכתיבה טובה בימי הדין, בקשות לשגשוג וישועה, בקשות לקבלת התפילות, הזכרת זכות הנהרגים על קידוש ה', ולבסוף פסוקי סיכום (מעיינות ט, תשכ"ח).

מתברר אפוא כי "אבינו מלכנו" הוא דוגמה מובהקת לתפילה שנוסחה לא היה קבוע ושלא התגבש באחת, כי אם נדבך על גבי נדבך. זו תפילה שניתנו לגיטימציה והרשאה להוסיף עליה בחלוף הזמן כדי לבטא את מאורעות השעה, ובכלל זה פורענויות שעברו על העם היהודי. חיוני לציין שדיוננו הנוכחי מוסב על "אבינו מלכנו", ואין להקיש ממנו בצורה גורפת על תפילות נוספות.

*

על רקע אופייה של תפילת "אבינו מלכנו", כפי שתואר, יש מקום להציע בזמננו תוספת של אמירת בקשות בענייני הדור והשעה. כך ניסחתי בשנת תשע"ב אסופה של חמש בקשות קצרות הנצרכות לפי תפיסתי לימינו ולהווייתנו, בעניינים אקטואליים הניצבים בקדמת סדר היום החברתי והדתי במדינת ישראל.

וזה נוסח בתי התוספת המוצעים:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, הַזְמֵן זִוּוּג רָאוּי וְהָגוּן לַצְּרִיכִים לִמְצֹא אֶת זִוּוּגָם.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, פְּקֹד לְכָל חֲשׂוּכֵי בָנִים בְּזֶרַע שֶׁל קַיָּמָא.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, הַתֵּר אֶת כָּל הָעֲגוּנִים וְהָעֲגוּנוֹת מִכִּבְלֵיהֶם.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, קְרָא לַשְּׁבוּיִים דְּרוֹר וְהוֹצֵא מִמַּסְגֵּר אֲסִיר.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, שִׂים שָׁלוֹם בֵּין כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְהַמְשֵׁךְ שָׁלוֹם בָּעוֹלָם.

ראש השנה הוא מועד המסוגל לקיבול תפילות, ומרבית הנושאים המועלים בבתי התוספת הינם בעלי זיקה ישירה בין ליום בריאת האדם והעולם בין לראש השנה. כך אפשר לציין בן היתר באשר לעניין מציאת הזיווג כי לדעת רבי אליעזר, יומו הראשון של ראש השנה הוא יום בריאת האדם (בבלי ראש השנה י־יא). מקורות מדרשיים מתארים בווריאציות שונות את הבאת חוה לאדם כחופה שנערכה או כחופות שנערכו בידי הקב"ה בכבודו ובעצמו (ראו תורה שלמה, חלק שני, עמ' רמג־רמה). אין צורך להכביר מילים על הזיקה בין ראש השנה לפקידת עקרות. בבבלי ראש השנה (שם) מוזכר כמסורת תנאית המובאת הן משמו של רבי אליעזר והן משמו של רבי יהושע כי שרה, רחל וחנה נפקדו בראש השנה, מסורת שאינה ידועה מהירושלמי. לעומת זאת, לפי הנאמר בתנחומא (וירא, יז) נפקדו במועד זה ארבע עקרות: שרה, רבקה, רחל ולאה.

בקשה להתרת עגונים ועגונות מתאימה באורח מיוחד לראש השנה על רקע החובה להתפלל במועד זה להתרתם של עגונים ועגונות, כפי שהעליתי על בסיס עיון בקטעים ממשנתו של ה"תפארת שלמה", האדמו"ר שלמה רבינוביץ מראדאמסק, לראש השנה. ה"תפארת שלמה" מציין את הנחיצות להתפלל בראש השנה על הקמת השכינה מעפרה, ו"כל המתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים העליונה" (ראו בפירוט י' לוין, "התרת עגונים ועגונות מכבליהם", מקור ראשון, כ"ט באלול תשס"ט).

לתפילה להתרת שבויים נודעת זיקה מיוחדת לראש השנה על רקע המסורת המובאת הן משמו של רבי אליעזר והן משמו של רבי יהושע שלפיה בראש השנה יוסף יצא מבית האסורים (ראש השנה שם). באשר לבקשה לשלום, כפי שנזכר לעיל בקשה כללית לשלום מובאת באופן ייחודי בנוסח "אבינו מלכנו" שב"מחזור ויטרי", אולם היא בגדר אמירה שנשתקעה.

אמירת בתי התוספת ל"אבינו מלכנו", בין היתר בימים הנוראים, יכולה להיעשות בין ביחידות, כתפילה אישית, בין בידי שליח הציבור באותן קהילות שבהן עמדה זו תהא מקובלת על דעת המתפללים. נראה כי המקום המתאים לומר את קובץ הבקשות המחודש הוא מבחינה תוכנית בסיום הקטע של הבקשות לשגשוג ולישועה, דהיינו לאחר "מלא אסמינו שבע", וקודם הבקשות לקבלת התפילות. קיימת גם האפשרות לומר את צרור הבקשות בנפרד לגמרי מסדר התפילה בבית הכנסת.

לאחר שניסחתי את בתי התוספת, נודע לי שהרב יואל בן־נון הוסיף ל"אבינו מלכנו" את הבקשה "מלא מאגרינו מים" (הערך על הרב בן־נון ב"ויקיפדיה"). במענה לפנייתי הרחיב הרב את היריעה בדבר השקפתו העקרונית. הוא כתב כי מאז שהיה ראש ישיבה בעין צורים ועבר לפני התיבה בימים הנוראים, החל להוסיף את הנוסח "מלא מאגרינו מים" לאחר "מלא אסמינו שבע", שהוא מקביל ושקול לו, "וחיוני הרבה יותר ממנו בארץ ישראל". כמו כן, הרב יואל בן־נון מוסיף ב"אבינו מלכנו" את "הרם קרן מדינתך", אחרי "הרם קרן ישראל עמך", ולפני "הרם קרן משיחך", ו"בשנות הצורך הגדול" הוסיף גם את הבקשה "עשה למען שבויים וחטופים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

האדם מחפש את אושרו בקניינים חיצוניים, מבלי לדעת כי המלאוּת נמצאת דווקא ברגעים הקטנים של החיים. הרהורי ראש השנה בעקבות ציורו של ניקולאס מאס

לקב"ה דרכים רבות לחולל סערה בנפשנו. הוא יכול, בין היתר, להראות לנו רגע בחייו של אדם שנראה שחי חיים פשוטים, אך עם שלווה ועומק כאלו שגורמים לנו להשתנות באופן טוטלי. במקרה כזה בלתי אפשרי להמשיך בחיינו כפי שחיינו אותם בעבר. ההוויה שלנו מיטלטלת ואנחנו חשים בצורך להתחיל הכול מחדש, כמו תינוקות שזה עתה הגיחו לעולם. זהו הרגע שאיתו אנו נכנסים לראש השנה.

במוזיאון הלאומי באמסטרדם (ה“רקס־מוזיאון“ המפורסם) מוצג דיוקן שצייר התלמיד המפורסם ביותר של רמברנדט, הצייר ניקולאס מאס (1634־1693). הציור נקרא "אישה זקנה בתפילה". הוא מכונה לעתים גם "תפילה ללא סוף", מפני שהוא מתאר אישה זקנה המתפללת בכניעה מוחלטת. דמות בודדה שפרשה לחיים פשוטים ובודדים, המלאים, למרות הכול, תוכן וסיפוק. שום דבר לא יכול להפריע לה בזמן שהיא מתפללת; מסירותה מוחלטת. היא מתפללת מעומק כזה שנדיר למצוא כמותו. רק מעטים מאיתנו יכולים להגיע אליו. היא מודה לא־לוהים על הלחם, הדגים והמשקה הפשוטים שלה, על מפת השולחן הנקייה ועל הכיסא שעליו היא יושבת. היא אסירת תודה על החתול הקטן שנותן צבע לחיים שלה, הקרבים לסיומם. היא מודה על שזכתה לחיות, למרות כל הדאגות והסבל שהיו מנת חלקה במהלך חייה. אין כאן מלנכוליה מלאת טינה; לא מרד; לא שעמום; ומעל לכול, לא לעג. שום דבר מלבד: א־לוהים, תודה על מה שנתת לי.

מסירות מוחלטת. ניקולאס מאס, "אישה זקנה בתפילה", 1656

התרחשות מתמדת

אותה אישה יודעת שהחיים שלה הם בעלי חשיבות רבה בעיניו של א־לוהים. לא בגלל שהיא השיגה דברים גדולים וחשובים בעולם הזה, אלא בגלל שהיא יודעת שהאדם חי בנוכחותו של א־לוהים, ומשום כך חייו חייבים להיות משמעותיים. היא יודעת את הסוד של ראש השנה ויום כיפור – שאפילו לקיום הטריוויאלי יש משמעות עליונה והוא צריך להתקדש. היא מבינה שאין מעשים זניחים. שלעולם אל לו לאדם לראות את חייו כמתנהלים בדרך השגרה. הזמן הוא נצח שבור. כל רגע הוא חלק ממסתורין גדול ואינסופי שבו לא ניתן לתפוס אפילו שנייה אחת לאחר שחלפה. התפילה של האישה הזקנה מלמדת אותה שהאדם לא חי בזמן הפרטי שלו, אלא בזה של א־לוהים. בכל שנייה מחייו הוא חייב להחדיר א־לוהות לתוך הארציות, כשהוא משלב את החולף עם האינסופי, השגרתי עם המיוחד והרגעי עם הנצח (א"י השל).

אדם צריך ללמוד שרק בפרטים הקטנים הוא באמת יכול לחיות חיים של עומק. אותם פרטים הם פירוק של הכללים הגדולים למרכיבים עדינים הנוגעים בנצח.

הימים הנוראים הם אות אזהרה שנועד להבטיח שנחיה בצורה אנכית ולא אופקית. כאשר אנו חיים את חיינו במרדף אחר קניינים חדשים, מתוך אמונה שדרכם נמצא משמעות ושמחה, עלינו להסתכל סביבנו ולראות כיצד רוב העולם סובל משעמום. ההתרגשות מקניית חפצים חדשים מובילה לעתים קרובות דווקא לתחושה של טריוויאליות לאחר כמה ימים. אך זה נכון רק אם אנו תופסים את החיים במצב אופקי. אם נתפוס אותם בצורה אנכית, כלומר בתהליך של צמיחה רוחנית מתמדת, הם יתגלו לעינינו באור של הנצח וכתוצאה מכך בעמקות. מבחינה זו, האישה הזקנה בציורו של ניקולאס מאס היא עשירה ביותר על אף המעט שברשותה. היא לא צריכה נכסים רבים כדי להיות יותר.

אבל יותר מזה, היות שהיא חיה בבדידות עמוקה, המודעות שלה לא־לוהים כל כך עזה עד שהיא נמצאת בקשר עם הזולת. זוהי הייחודיות שלה שבגינה כל האנשים חברים שלה. רק במערכות יחסים אדם יכול להיות אינדיבידואל, ובשל האינדיבידואליות הזו האדם נתקל באתגר הגדול ביותר שלו: קריאה למתן דין וחשבון שממנו לא ניתן לברוח. האדם נושא באחריות עליונה, ודרך המעשים שלו הוא פוגש את האחר, יהיה זה אדם או א־לוהים.

אין דבר שהוא בעל השלכות מרחיקות לכת יותר מהמעשה האנושי. מעשה אחד יכול להכריע את גורלו של העולם. באמצעות המעשים האדם חושף את מה שבדעתו ובלבו. גם כאשר המעשה נעשה בקרב מספר גדול של אנשים, ובשיתוף פעולה עם אחרים, עדיין הוא נותר ייחודי ונושא באחריות משלו.

ראש השנה הוא יום הולדתו של האדם, היצור הראשון שנועד להיות אינדיבידואל. בין כל יצירותיו של א־לוהים, האדם הוא היחיד שנושא באחריות. ראש השנה הוא הזמן שבו אנחנו חייבים ללמוד להפוך כל מעשה אנושי למפגש מכובד עם א־לוהים. ביום הארוך הזה – 48 שעות – אנו זוכים לתזכורת כי החיים שלנו והמעשים שלנו חייבים לגאול את נוכחותו של א־לוהים ולהציל אותו מתהום הנשייה. אנו מצווים לגלות מחדש את אחינו בני האדם כאינדיבידואלים ייחודיים שעומדים יחד איתנו לפני כיסאו של א־לוהים.

מרימה את המסך

הציור של ניקולאס מאס מכריח כל אדם להציץ לתוך הנשמה שלו. עלינו לשאול את עצמנו האם אנו מסוגלים לחיות חיים של פשטות ושלווה. האם אנחנו יכולים להביא את הנשמה והמחשבה שלנו למצב הזה בעולם כמו זה של היום, המותקף במטח מתמשך של משברים שיצרנו בעצמנו בגלל לחצים חברתיים כאלה ואחרים. בנינו מגדל של צרכים פיננסיים ושכנענו את עצמנו שאיננו יכולים עוד לחיות בלעדיהם. אנו מקווים שעל ידי סיפוק הצרכים הללו נמצא את השלווה שממנה נהנתה אותה אישה זקנה, ואיננו מבינים שנלכדנו ברשת שטווינו בעצמנו ושמרחיקה אותנו יותר ויותר מהמטרה שלנו.

כמו ארכיטיפ יונגיאני, עמוק בנשמתו מבין היהודי שלפחות פעם אחת בשנה, בראש השנה, הוא צריך לחזור הביתה ולהיות חלק מהעם ומהאמונה שלו. הוא חייב לשחרר את עצמו מהמלאכותיות ולשמוע את הסערה המלווה את קול השופר, כקריאת השכמה המאותתת ומלמדת שניתן לפרום את הרשת ההדוקה של החיים ושניתן להשיג חירות רוחנית ומוסרית אמיתית.

רק לעתים נדירות הנשמה מתוודעת אל עצמה. היא איננה יודעת כיצד להעלות את הסודות העמוקים שלה לרמה כזו שהמוח יוכל לתפוס אותם. רוב האנשים הדתיים מפעילים את האמונה שלהם, ולא מבינים שהאמונה היא התרחשות מתמדת. לא ניתן לאחסן אותה במקום כלשהו במוח ולחפש אותה כל פעם שהיא נדרשת. אמונה היא רגע של מפגש בין נפש האדם ותפארתו של א־לוהים. אין סולם של טיעונים פילוסופיים שניתן לטפס בו כדי להגיע לרגע הזה. המוח מוקף חומה ואין דרך להיכנס אליו. כל מה שיש זה כמה חלונות שקופים שדרכם ניתן לראות את נופה של הנשמה ולהציץ למה שקורה בצד האחר. וכשאדם עולה כדי להגיע אל א־לוהים, הרי שזוהי התוצאה של האור הא־לוהי שבתוכו אשר יוצר כמיהה זו.

האישה הזקנה של ניקולאס מאס יודעת יותר מגדולי הפילוסופים. היא חווה את הרגע שבו – אם נשתמש בביטוי התלמודי – שמים וארץ נושקים. היא יודעת איך להרים את המסך מעל אופק הלא־נודע ולהשיג את מראה הנצח בחייה על פני האדמה, הקרובים אל סופם. הרעם שבנשמתה הופך אותה לאישה דוממה. היא מכירה את הפסוק "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" (דברים ה, יט).

היא לא הייתה יהודייה, אבל היא הצליחה לחיות בראש השנה ללא סוף.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

הרב שהנהיג קהילה יהודית קטנה בלייקווד והפך אותה למעצמת תורה היה לסוכן ביטוח בברוקלין. בארץ ניהל את בתי הדין בתל אביב למרות ביקורתו על הממסד הדתי

לפני כעשור, במסגרת אחד ממחקריי בסוציולוגיה, חקרתי בשיתוף פסיכולוגית את התופעה של עולים מארצות הברית שממשיכים לעבוד שם, נוסעים לתקופות ומשאירים את המשפחה בארץ. שותפתי למחקר התעניינה בהשפעת הנסיעות על המשפחה ואני התעניינתי בזהותו ובהזדהותו של הנוסע – כבנה של איזו מדינה ותרבות הוא רואה את עצמו וכיצד רואים אותו חבריו ועמיתיו. בגלל סיבות שונות לא הצלחנו להשלים את המחקר ושכחתי ממנו עד שהתחלתי לעבור על כתבי אבי וקורות חייו. סיפורו היה שונה ממוקד המחקר ההוא אבל היו בו נקודות חופפות ומעניינות.

הרב ניסן וקסמן (וואקסמאן) חי בשלוש יבשות, הסתגל לשלושתן והפנים רבות מתרבותן. הוא נולד בעיר סטארובין שבמחוז סלוצק (כיום ביילרוס) בתרס"ה (1904). זמן קצר לאחר שנולד נסע אביו לארצות הברית בכוונה להתפרנס ולהביא לשם מאוחר יותר את אשתו ובנו. כעבור פרק זמן התחרטה משום מה אמו, התעקשה שלא לעזוב את סטארובין וראתה בנסיעת בעלה עזיבה לצמיתות. ניסן נשאר, אם כן, בן יחיד ללא אבא בבית. טיפוחו וחינוכו נפלו מכאן ולהבא על כתפי אמו. כל חייו נשאר קשור רגשית לעיירה סטארובין, ובתיאורו אותה בספר הזיכרון לסלוצק (פנקס סלוצק ובנותיה, ניו יורק ותל אביב, תשכ"ב 1962), הוא מגדיר אותה "עיירתי החביבה" וממשיך:

כמה מאורעות והרפתקאות עברו עלי. כבר חציתי ימים וארצות תבל, שבהן ראיתי ערים גדולות, לאין ערך יפות ממך, ובכל זאת את חקוקה בלבי וניצבת נגד עיני, על כל האורה והצללים שבך, על שדותיך, יערותיך וביצותיך, על בחיריך־אציליך, אשר זיו פניהם וטוהר לבבם לא ימחו מזכרוני לנצח, גם עם הדלות והבערות שקיננו בך (עמ‘ 238).

קהילה יהודית חשובה. הרב ניסן וקסמן עם הרב יצחק אייזק הלוי הרצוג בלייקווד

בצעירותו למד בישיבת הרב איסר זלמן מלצר בסלוצק ואצל הרב אלחנן וסרמן בסמילאוויץ ונקשר נפשית לשניהם. הוא היה בן בית אצל משפחת ר' איסר זלמן ונשאר בקשר עם שני חתניו, הרב אהרן קוטלר שהיגר לארה"ב והרב יצחק בן־מנחם שעלה לירושלים. השיחה האחרונה שלו עם הרב וסרמן הייתה בארצות הברית, שנים רבות אחר כך, כאשר ר' אלחנן עמד לחזור לליטא בתרצ"ט אחרי ביקור קצר בארה"ב למגביות עבור הישיבה שלו. הרב וקסמן, אז כבר תושב ארה"ב, התחנן בפניו שלא להסתכן ולהישאר בארצות הברית, אבל הלה סירב, חזר ונספה שם בתש"א. בבגרותו למד הרב וקסמן בישיבות מיר וסלבודקה. בשתיהן הצטיין בלימודיו ונקשר לראשי הישיבות ובשתיהן קנה לעצמו את רוב חבריו לחיים.

בתרפ"ב הגיע אבי לניו יורק עם אמו, שמזרח אירופה כבר הפכה לבלתי נסבלת בעבורה. הוא למד בישיבת רבנו יצחק אלחנן, שאז הייתה בקצה הדרומי של מנהטן (Lower East Side) ובתרפ“ו הוסמך לרבנות על־ידי הרב שלמה פוליאצ‘יק (“העילוי ממייצ‘עט“) וחבריו. משם חזר למזרח אירופה ללמוד שוב בישיבת מיר, ובשנת תרפ“ט הוסמך להורות ולדון על ידי הרב אליעזר יהודה פינקל, הרב אברהם צבי הירש קאמאי, הרב שמעון שקאפ ועוד.

זמן קצר אחרי שהגיע שוב לארצות הברית, בתרצ“ב, התקבל אבי כרבה של לייקווד בניו ג‘רזי. אחרי שהתיישב במקום והובטחה פרנסתו היה פתוח לשידוכים. חברים משותפים הכירו לו את שרה רבקה, בתם של הרב אברהם נחמן והרבנית גולדה מרים (פרייל) שווארץ. האב היה תלמיד חכם ידוע, רבה של קהילת יהודי רוסיה בבולטימור, מרילנד. למרות שהוריה התגוררו בבולטימור, שרה רבקה גרה בקרבת מקום לעבודתה כאחות מוסמכת בבית חולים בניו יורק, תופעה מאוד יוצאת דופן בעבור בחורה דתית, ובפרט בתו של רב ותלמיד חכם ממזרח אירופה. בניו יורק הייתה תחת חסותו של דודה, אחי אמה, הרב אלעזר מאיר פרייל, רבה של אליזבט, ניו ג‘רזי.

חמץ של האדמו"ר מחב"ד

כאשר הגיע הרב וקסמן ללייקווד הייתה זאת עיר קטנה עם קהילה יהודית קטנה. ברשימה של תפוצת היהודים בערים ועיירות בארצות הברית שבאנציקלופדיה היהודית שיצאה לאור ב־1906, רואים שבשנת 1905 כמעט לא היה אף יהודי בלייקווד. בית הכנסת המקומי "בני ישראל", שנוסד ב־1904, כלל 15 חברים. העיר הייתה ידועה בעיקר בזכות מספר בתי מלון שבהם התארחו בחודשי החורף חשובי החברה האמריקנית ממחוז ניו יורק. הקהילה היהודית שם גדלה לאט, בעיקר בזכות רוכלים ואיכרים מגדלי עופות שהיגרו ממזרח אירופה. לפי נתונים בשנתונים של הוועד היהודי האמריקני, ב־1915 כבר היו בעיר כ־375 יהודים וב־1937 הגיע מספר היהודים בעיר לכ־1,300.

הרב וקסמן שימש שם ברבנות עד שנת תש"ג, 1943, עם מספר חברים לא גדול ובתוכם מספר קטן של בני קהילה שומרי מצוות. הוא פעל בדרכי נועם לשפר את מצב היהדות שם והשאיר קהילה חזקה בהרבה משמצא. הוא דרש באנגלית שהייתה לשפת הדיבור שלו. הוא גם למד והעריך את התרבות האמריקנית, ומכיוון שלא גידל זקן – הן מתוך רצון והן בגלל שהזקן פשוט לא גדל כראוי – הוא היה בצורתו ובהתנהגותו "רב אמריקני". במשך רוב שנות כהונתו הוא המשיך להתכתב עם ידידים במזרח אירופה ועשה מאמצים לעזור להם ככל האפשר. תחת הנהגתו העיר הפכה לקהילה יהודית חשובה ורבנים ממדינות שונות שהגיעו לארה"ב עשו מאמץ להגיע אליה. כך למשל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג שהגיע לארה"ב במסגרת מפעליו להצלת יהודי אירופה ונפגש עם הרב וקסמן בלייקווד.

שנה לפני כן הגיע הרבי מלובביץ', הריי"ץ – האדמו"ר השישי של חב"ד – לארצות הברית והתארח אצל הרב וקסמן. בח' בניסן ת"ש כתב הריי"ץ מכתב לרב וקסמן ובו הוא מודה לו על הכנסת האורחים החמה שקיבל ממנו ומקהילתו. הרבי, ששהה בלייקווד בתקופת פסח ת"ש, שלח את עוזרו האישי הרב חודקוב לרב וקסמן כדי שימכור את חמצו, וכך עשה. בחודש הבא, אייר ת"ש, כתב הריי"ץ שוב לרב וקסמן והודה לו על שיחתו עם גיסו, ד"ר יהושע יוסף שוורץ, שהיה ראש הג'וינט באירופה ושהיו לו קשרים דיפלומטיים בפורטוגל – שיחה שנועדה לסייע לו לקבל ויזות למשפחתו.

בתקופת כהונתו לא שקט הרב וקסמן על שמריו ותמיד שאף להרים ולחזק את היהדות בעיר. לשם כך פנה לרבו־ידידו הרב אליעזר יהודה פינקל ממיר שנמלט מאירופה החרבה, וניסה לשכנעו לבוא ללייקווד ולהקים מחדש את ישיבתו שם. כאשר ר' אליעזר יהודה התעקש לעלות ארצה, פנה ר' ניסן לידיד נוסף שלו, ראש ישיבת לומז'ה בפולין הרב יחיאל מיכל גורדון, אבל גם הוא סירב בגלל השתוקקותו לעלות לארץ ישראל. כאשר הגיע לארצות הברית הרב אהרן קוטלר, שאותו הכיר הרב וקסמן עוד מימי סלוצק, הוא פנה אליו והצליח להביא אותו ללייקווד.

כך העיד ד"ר הלל זיידמן:

המקום שבו בחר רבי אהרן (קוטלר) להניח את היסוד לעולם התורה בעולם החדש הוא לייקוואוד, עיירת נופש בניו ג׳ירסי, בה בילו יהודים שוחרי אויר צח ומנוחה מישיבת כרכים, שהיא, כידוע, קשה. 
למה דווקא בקייטנה זו? משום שבה היה מכהן אותה שעה כרב הרב ר׳ ניסן וואקסמאן, למדן מובהק, חניך ישיבות גדולות בליטא. היה זה ר׳ ניסן שהכיר את הגאון עוד מתקופת סלוצק, מקום הולדתו – ואת טיבו ופעלו – שפנה לרבי אהרן בהצעה ליסד את ״ישיבת קלצק“ המחודשת בעיר בה הוא משמש כמרא דאתרא. לא היתה זאת הצעה מופשטת גרידא, בבחינת עצה טובה בעלמא, ר׳ ניסן קיים ״קריינא דאגרתא איהו להווי פרוונקא״, הוי אומר, רתם את כל מרצו והתמסרותו לעזור לרבי אהרן להחיות את ישיבת קלצק. כרגיל התלהב למשימה זו, והקדיש את כוחותיו לסייע לו להתגבר על ‘כל התחלות קשות‘ ועל תנאי המקום והזמן שלא היו קלים בשנים אלה.
בשעה זו שעדים אנו לשגשוגה, בע״ה, של ישיבת לייקוואוד והתפשטותה מחוף המזרחי עד החוף המערבי, אין לשכוח את האיש שהושיט בראשונה יד להגאון בצעדיו הראשונים בשממה רוחנית, כשהפכו למבצר אביר בממדים עצומים, שלא שערנום אז. זה הרב ניסן וואקסמאן (הפרדס, שנה נז, חוברת ג, כסלו תשמ“ג, Dec. 1982, עמ‘ 31־30).

להסתלק מן הרבנות

בתש"ג החליט הרב וקסמן לפרוש מהרבנות בלייקווד. אחת הסיבות העיקריות הייתה תחושתו כי אין ביכולתו למצוא בעיר מוסד חינוכי המתאים לבניו. הקהילה לא ייחסה חשיבות רבה להקנייתו של חינוך יהודי אינטנסיבי לילדי העיר, ואף היו בה מספר חברים שהתנגדו בתוקף לרעיון של "ישיבה קטנה" – בית ספר יהודי יומי שבו לומדים לימודי קודש חצי היום ולימודים כלליים במחצית השנייה של היום. המתנגדים חששו שבית ספר כזה משמעותו הסתגרות מהחברה הסובבת. כמו כן הובילו תביעותיו של הרב וקסמן לסכסוכים חוזרים ונשנים בענייני כשרות עם קצבים ובעלי בתי מלון בעיר. הוא אמנם נחשב למומחה בתחום של שחיטה ובדיקה, אך תקיפותו וחוסר סבלנותו כלפי הקוראים תיגר על סמכותו הובילו לעזיבתו.

על פרישתו הוא כתב:

עדיין מהדהדים באזני דבריו של אותו גאון, ר׳ אהרן קוטלר ז״ל, כשגיליתי לו את מחשבתי להסתלק מרבנותה של לייקבוד הסמוכה לניו־יורק, ששמשתי בה כשנים־עשר שנה והבאתיו להיות ראש הישיבה שמה, בססתי לו את דעתי בגורמים קשים וכמה חשבונות של מצוה אישיים. ר׳ אהרן הקשיב לדברי ואמר: אני לא אומר כלום, אבל אמסור לו מה שסיפר לי חותני הגאון ר׳ איסר זלמן מלצר ז״ל. הוא נתקבל בסלוצק כראש ישיבתה והגאון ר׳ יעקב דוד ווילובסקי (הרידב״ז) שימש ברבנותה. כעבור זמן מה, נסע הרידב״ז לארה״ב כדי לאסוף כסף לצורך הדפסת ביאוריו על הירושלמי ונתקבל לרב ראשי בשיקגו. אז עמדו אנשי סלוצק ונתנו את כתר הרבנות על ראש ר׳ איסר זלמן. בהיותו מטבעו מאד עדין ואציל הרוח, קשתה עליו עול הרבנות וגם חשב שהיא מבטלת אותו מלימוד התורה. לזאת רצה, אחרי שנים אחדות, להתפטר מן הרבנות ושוב להשאר אך כראש ישיבה. כמובן היו בין בני משפחתו וידידיו דעות שונות בזה. ההליט ר׳ איסר זלמן לנסוע אל רבו הגאון ר׳ חיים הלוי סולובייציק ולשאל את פיו. כשהציע רא״ז את בעייתו, שמע ר׳ חיים לדבריו ואמר לו: ״יתכן מאד שאתה צודק בדבריך ואולי נכונים כל החשבונות שלך אבל למעשה, אומר לך שאין זו הלכה פסוקה ואין מורין כן ובודאי שאין נוהגין ככה״. וביאר לו רא״ז את דבריו החותכין והמוחלטים של ר׳ חיים על פי מה שנאמר ביהושע: “והעמדת אותו לפני כל העדה וצויתה אותו לעיניהם“ (במדבר כ״ז). ופירש״י וצויתה אותו – על ישראל. דע שטרחנים הם, סרבנים הם, על מנת שתקבל עליך. והרמב״ן ז“ל כתב שענין וצוית הוא המנוי שממנה אותו במעמדם, וכבר פסק הרמב״ם ז“ל בפ״א מהל׳ מלכים הל׳ ז‘ :״ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המנויים שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם“.

ר' ניסן עבר לבולטימור ושימש מספר שנים מנכ"ל "ישיבת חפץ חיים דבולטימור", שנוסדה ב־1917 על־ידי חותנו הרב א"נ שוורץ, והייתה הישיבה־קטנה הראשונה מחוץ לניו יורק בארה"ב. גם שם הוא לא הסתדר. כנראה שהוא לא היה בנוי להיות משנה למלך, ושם הוא היה מנכ"ל המחויב הן לוועד והן לראש הישיבה.

ב־1948 הציע לו אחד מידידיו משרה בחברת ביטוח בברוקלין, ואבי החליט לעזוב את מלאכת הקודש כמקור פרנסה. המשפחה עברה לברוקלין, ניו יורק, ושם עבד כסוכן ביטוח. הוא למד את המלאכה די מהר וכעבור זמן קצר כבר זכה בצל"שים והעלאות במשכורת. כמוסכם מראש, אחרי מספר שנים הוא פרש מהחברה והפך לסוכן עצמאי. כאשר לקה בהתקף לב ראשון אמי למדה את התחום, קיבלה רישיון, עזבה את משרתה כאחות ונכנסה כשותפתו בסוכנות ביטוח שהקימו יחד.

איש אמונה בודד

למרות השינוי בתחום עיסוקו נשאר ר' ניסן פעיל בקהילה היהודית בארה"ב, והיה חבר הוועד הפועל של אגודת הרבנים דארה"ב וקנדה והסתדרות הרבנים בארצות הברית. בשנת 1960 קיבל על עצמו לשרת כמנהל של "המועצה המרכזית למוסדות התורה והחסד" בניו יורק, שהיה "הארגון המרכזי להרמת תרומות עבור מוסדות עצמאים לדת, חינוך וסעד בישראל שלא היו נתמכים בידי הארגונים להרמת תרומות של ההסתדרות הציונית"; זאת אומרת, מוסדות חרדיים ובעיקר ישיבות ליטאיות בארץ.

הוא לא ויתר על הלימוד ומצא זמן לחקור ולכתוב מאמרים. בלילות, לאחר שובו מעבודתו בחברת הביטוח, היה חוקר וכותב בנושאים יהודיים שונים, כולל ביוגרפיות של רבנים וראשי ישיבות חשובים שאותם הכיר באופן אישי, דברי תורה ועיונים דתיים אקטואליים. המאמרים הופיעו בדרך כלל בכתבי־עת תורניים בארצות הברית ובישראל.

בהתנהגותו ובהזדהותו היה הרב וקסמן יהודי־אמריקני ונטל חלק בתרבות האמריקנית. בביתו עמדה טלוויזיה ותוכניות שונות זכו להתעניינותו. לעתים, ב“יום פטריק הקדוש“, יום החג האירי, הוא לבש עניבה ירוקה כאות הזדהות עם שמחתם. ב־1960 הוא תרגם לעברית את נאום ההשבעה של הנשיא קנדי, ושלח את התרגום לנשיא (עוזרו של קנדי השיב בחום בשם הנשיא).

עם זאת, הוא ואמי השתוקקו לעלות לארץ ישראל וכאשר הוצע לו להיות מזכ“ל בתי הדין הרבניים בתל אביב הוא קיבל את המשרה בשמחה והם עלו ארצה. בתחילה גרו בתל אביב וכעבור כשנה עברו לדירה שרכשו בפתח תקוה. הוא הופיע בטקסים רבים בשם הרבנות ואף נסע פעמיים בשליחות הרבנות לקהילות יהודיות בהודו. ארבע קופסאות הארכיון שלו שנשמרו בספרייה הלאומית בירושלים הן קצה קרחון מהתכתבויותיו הרבות והמגוונות.

אבי התמסר בכל כוחותיו לעבודה בבתי הדין והסתגל במהרה לחברה הישראלית, למרות שהיה ביקורתי ביחס לכמה מאורחותיה ולאופן שבו התעצבו בה החיים הדתיים והממסד הדתי. הוא לא היסס לבקר ולהביע דעתו בנושאים שנויים במחלוקת והתקומם נוכח טיעונים אידיאולוגיים שלא ראה בהם צדק. אולי בשל כך הוא היה ונותר איש בודד. למרות היותו בן לשלוש יבשות ועל אף יכולתו לחוש בנוח בשלוש התרבויות, הוא לא הזדהה ולא היה מזוהה עם אף אחת מהן בצורה מוחלטת.

________________

שבילים מגוונים | שמואל פאוסט

מרבי משה קורדובירו, דרך הסבא מקלם והחפץ חיים ועד הרב קאפח; 
ומהר הבית ודין מומר ועד הסובין בהלכה. מצודתו הפרושה של ר' ניסן

 *

שבילי ניסן

חידושי תורה ביוגרפיות ומאמרים

הרב ניסן וקסמן

מוסד הרב קוק, תשע"ג, 269 עמ'

בנו של הרב ניסן וקסמן, פרופ' חיים א' וקסמן, קיבץ והביא לאחרונה לדפוס את כתבי אביו. הספר כולל שיעורים ודברי תורה ששמע מרבותיו או שכתב בעצמו, מהם נושאים אקטואליים כגון "על קדושת הר הבית ובנין בית המקדש"; ניתוחים ביוגרפיים ופרקי זיכרונות על רבנים וראשי ישיבה שהכיר. מלבד דברי זיכרון ושבח לדמויות עבר ולרבותיו במזרח אירופה ובארצות הברית, הוא מקדיש למשל מאמר לרב יוסף קאפח עם הופעת תרגומו למורה נבוכים, ואותו הוא פותח בדברים הבאים:

למרות שאיני מכירו ואף פעם לא פגשתיו, זה שנים שאני עוקב אחרי האדם המופלא הזה ומשתומם בשמחה על מקומו המיוחד בישראל, בעבודתו הפוריה והברוכה מצד אחד, ובגודל ההסתרה וההעלמה שלו מצד שני, וכבר הגיע הזמן שידע הקהל האינטליגנטי לכל הפחות את האיש ואת שיחו. אף גם שהרב קאפח קיבל פרסים אחדים… נשאר נחבא בפינתו ואינו יוצא בזוג המקשקש… ובוודאי שאין, אפילו בין השכבות העליונות של עולם התורה והחכמה, רבים המכירים אותו ויודעים את ערכו הרב לכל עם ישראל… יחיד ומיוחד הוא הרב קאפח בין כל חכמי התורה בדורנו, בהכרתו וטיולו הטבעי בכרמי התורה, המחשבה והתבונה של גדולי קדמונינו הספרדים, שהשתמשו בשפה הערבית… מי בימינו אלה כהרב קאפח… שיודע להריק את שמן הפילוסופיה התורנית של חכמינו ז"ל, מכלי אל כלי… באופן ברור, בהיר ומעודכן כזה, מבלי לאבד טיפה, הן בתוכן והן בצחות הלשון ויופיו (218).

חלק נוסף כולל מאמרים מגוונים בנושאים נוספים שעניינו אותו, כגון התייחסות לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין עתירתו של הכומר המומר "האח דניאל", שבעיניו "קבע והצהיר לכל באי עולם את הברית והקשר הנצחי של 'קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הוא'"; רשמי שליחות ליהדות הודו; וכן התייחסותו לספר שנלמד בישיבות המוסר ושנטען כי אינו אלא תרגום לספרו של המדינאי האמריקני בנימין פרנקלין. הרב וקסמן יוצא מצד אחד להגנת המחבר וטוען שלא מדובר בהעתקה גמורה, ומצד שני יוצא כנגד המחבר הן על העלמת המקור והן על תוכנו הדל ומסכם את ביקורתו המושחזת כך: "הדברים הטובים בספר הזה הם מתורתו של אותו חכם מפילדלפיה מר בנימין פרנקלין, והיתר – כבודו של המחבר במקומו מונח".

דומה שמניפת האישים ומגוון תחומי העניין שבהם עסק הרב וקסמן, כמו תפיסתו המיוחדת ולשונו החדה, מלמדים על אישיותו התורנית הייחודית והחד־פעמית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

בניגוד לציפיות המקובלות מעולם שבו התרבות הדומיננטית עברה חילון, מתברר שמספר המאמינים הגלובלי דווקא הולך ועולה. סקירה עולמית

על פי תפילות ראש השנה, ביום זה כל באי העולם, יהודים ולא יהודים כאחד, עוברים לפני האלוהים "כבני מרון". חג אוניברסלי זה מזמין אפוא הסתכלות גלובלית על מצבה של הדת. המאמר מבקש לצאת מהבועה המקומית שלנו ולהסתכל על הדת מבחוץ: כמה מאמינים יש בעולם? האם האמונה הדתית בסימן עלייה או ירידה? וכיצד מעצבת הדת קונפליקטים דתיים ותרבותיים? וכל זאת (כמעט) בלי מילה אחת על ישראל.

הדיון על הדת בעולם בעשור השני של שנות האלפיים אינו מובן מאליו. עד לפני עשורים ספורים ההנחה הרווחת הייתה שהדת נמצאת בסימן שקיעה. הכרזתו המפורסמת של ניטשה על מותו של אלוהים הייתה רק אחת משלל נבואות שניבאו, מי בשמחה ומי בכאב, את היעלמותה ההדרגתית אך ההכרחית של הדת. “תיאוריית החילון“ ששלטה באקדמיה ובקרב האליטות במשך שנים ארוכות טענה כי המודרניות כרוכה בקשר הכרחי עם החילון. הרעיון, בתמצית, היה שהדת אינה מתאימה לעידן החדש ועל כן סופה לאבד את אחיזתה במרחב האישי והציבורי כאחד. ואכן, במשך רוב המאה העשרים סופה של הדת נראה היה קרוב מתמיד. הדת איבדה את רוב נכסיה והשפעתה ובכל מקום שאליו הגיעה המודרנה מספר המאמינים הלך וקטן.

התפנית אירעה איפשהו בסוף שנות השבעים. “השמועות על מותו של אלוהים“, כתב הסוציולוג פיטר ברגר, “היו מוקדמות מדי“ (“המודרניות והאתגר החדש של הדת“, תכלת 32, התשס“ח). עליית המשטר האסלאמי באיראן, מהמדינות היותר מודרניות בעולם המוסלמי, הייתה רק הסנונית הראשונה שניבאה את חזרתה הגלובלית של הדת. אך לא רק האסלאם צמח ועלה. גם הנצרות, שעל קברה הונחו אין ספור ורדים, עלתה ופרחה. במדינות הפוסט־קומוניסטיות שבהן דוכאה הדת באופן שיטתי ואכזרי נפתחו כנסיות רבות כמו פטריות לאחר הגשם. לדת לקח אמנם קצת זמן לעכל את האתגר המודרני, אבל אחרי כמה עשרות שנים היא פורחת, לפחות במובן הציבורי־פוליטי ובמידה רבה גם במובן הפרטי. הדת עולה מחדש, שלא לומר נוקמת בלאומיות, בסוציאליזם ובשאר האידיאולוגיות הגדולות שניסו לדחוק אותה לשוליים.

המסקנה המעודכנת, שהולכת ומחליפה את “תיאוריית החילון“, היא שהמודרניות אינה סותרת את הדת. המודרניות מפרקת אמנם את הסדר הישן אך במקביל היא מציבה לבני האדם חופש בחירה שלא היה להם בעבר ובמצב זה לא מעט בוחרים דווקא בדת. הבחירה בדת משמחת כמובן אנשים דתיים רבים, אולם חזרתה של הדת, לאחר היעלמות כה ארוכה, מזמנת לה – ולאנושות כולה – אתגרים מורכבים.

הדת הגדולה והצומחת ביותר בעולם. נוצרים קתולים בניו יורק צילום: גטי אימג'ס

נצרות עולה

סקר שנעשה על ידי מכון המחקר האמריקני פיו (Pew Research Center, 18/12/2012) מצביע על הנתונים הבאים: הדת הגדולה והצומחת ביותר בעולם אינה האסלאם אלא דווקא הנצרות. 32% מתושבי כדור הארץ, כ־2.2 מיליארד בני אדם, מגדירים עצמם נוצרים (אין בכך, כמובן, לומר שהם מנהלים חיים נוצריים פעילים). אחרי הנצרות עומד האסלאם עם 1.6 מיליארד מאמינים (23% מתושבי הכדור) ולאחריהן דת ההינדו (מיליארד בני אדם) והבודהיזם (חצי מיליארד). היהדות, אגב, היא אחת הדתות הקטנות בעולם (כארבעה עשר מיליון איש, שני פרומיל בלבד מאוכלוסיית כדור הארץ). עם זאת, ה“דת“ השלישית בגודלה בעולם היא דתם של ה“לא מאמינים“. לאחד מכל שישה אנשים (1.1 מיליארד או 16%) אין כל השתייכות דתית, אם כי לחלקם אמונות ספיריטואליות שונות ובהן אמונה בכוח עליון וכדומה.

רוב הלא־מאמינים אינם גרים בארצות המערב – אלא דווקא במדינות קומוניסטיות ובראשן סין (כ־700 מיליון). מכאן שאם הדוגמה הסובייטית תוכיח את עצמה גם במקרה זה, אזי אם וכאשר יתמוטט המשטר הסיני הקומוניסטי הנוכחי העולם עשוי לחזות בתחייה דתית המונית נוספת.

תמונת מצב זו אינה מתארת את כל הסיפור. הדתות הישנות זכו אמנם לעדנה, אולם האפשרות שלא לבחור בהן מחייבת אותן להתאים את עצמן לעידן החדש. ואכן, עידן זה מביא לחדשנות דתית בשני כיוונים מנוגדים: שמרנות וליברליזם.

מצד אחד עומדים השמרנים הדתיים אשר קוראים לחזרה לדתיות אותנטית, פונדמנטליסטית. השמרנים – הפזורים על פני כל הדתות – מתנגדים לכל שינוי או רפורמה וגם יוזמים, שלא לומר ממציאים, איסורים חדשים. כמו שאנו יודעים היטב, הספרות הדתית היא כר עשיר למציאת אסמכתאות להחמרות חדשות שמטרתן לאפשר למאמין – החרד מפני שינויי הזמן – למצוא את דרכו באפלת המודרניות.

מנגד עומדות קבוצות דתיות שדבקות בטענה הפוכה. לשיטתן היכולת של הדת לשרוד ולפרוח בעולם המודרני תלויה דווקא בגישה של דתיות פתוחה, מזמינה ורלוונטית. דתיות זו מתבטאת במתן לגיטימציה אינטלקטואלית לערכים המודרניים, אך לא פחות מכך גם בהתחדשות רוחנית פנימית.

ניקח את הנצרות כדוגמה. הזרם הנוצרי־קתולי שמר לכאורה על יציבות מפתיעה במהלך המאה האחרונה. גם היום וגם בראשית המאה העשרים הקתולים הם כמחצית מכלל הנוצרים בעולם (291 מיליון, 17% מאוכלוסיית העולם ב־1910; ו־1.1 מיליארד, 16% מאוכלוסיית העולם בשנת 2010). הוכחה טובה לכאורה לכישלון “תיאוריית החילון“. אולם אין זה פשוט כל כך, שכן אם בתחילת המאה העשרים גרו שני־שליש מהקתולים באירופה, הרי כיום הריכוז הגבוה ביותר של קתולים (40%) נמצא דווקא בדרום אמריקה ובקריביים. נתון זה מלמד שאירופה אכן עברה תהליך חילון מואץ – והיא כיום אחד המעוזים החילוניים הבודדים בעולם – ושהעתיד של הנצרות נמצא מחוץ לערש הולדתה. לא בכדי, לראשונה בהיסטוריה נבחר אפיפיור חדש מדרום אמריקה (מארגנטינה), וזה בחר בברזיל (המדינה הקתולית ביותר בעולם, 123 מיליון) כמקום הראשון למסעו מחוץ לאירופה.

אולם לנסיעה לדרום אמריקה הייתה סיבה נוספת. אמנם מדובר באזור עם מספר הקתולים הגדול בעולם אולם מספרם הולך ויורד בהדרגה. באזור שבו 90% היו קתולים במאה הקודמת, נשארו כעת רק 72% (Pew Research Center, 18/3/2013). ההפסד הגדול נרשם לטובת זרמים נוצריים אטרקטיביים יותר, אוונגליסטיים ברובם, ובראשם הזרם הפנטיקוסטלי. מדובר בקבוצות דתיות חדשות יחסית (כמאה שנה), אשר מתרחבות בקצב מהיר בזכות הכריזמה של מנהיגיהן והדגש שלהן על חיפוש המשמעות האישי והעצמת החוויה הדתית. מתברר שבעידן המודרני לא מעט דתיים סולדים מהמסגרות הדתיות הוותיקות, המנוונות מדי לתפיסתם, ובוחרים בדתיות חדשה ומרגשת יותר.

תמונה דומה עולה מהשכנה הגדולה שבצפון: ארצות הברית. גם “ידידתנו הגדולה“ עברה מהפך דתי משמעותי. אמנם אמריקה מעולם לא היתה מדינה חילונית כמו אירופה, אולם בשנות השישים והשבעים חלה שם ירידה משמעותית בכוח הדת ובערכים שהיא מייצגת. גם כאן, החל מסוף שנות השבעים חלה עלייה של הדת ומכוח זה גם בייצוגה הפוליטי (בדמות צמיחתו של הימין הנוצרי האוונגליסטי). מצב הדת בארצות הברית משקף באופן מובהק את הרעיון שלפיו המודרניות אינה מביאה בהכרח לחילון, אולם הבחירה החופשית שהמודרניות נושאת בחיקה מחייבת את הדתות השונות להתחדש. והחידוש כאמור עובד לשני הכיוונים: מצד אחד גוברים האלמנטים השמרניים בימין הנוצרי והפוליטי אך מצד שני הצעירים הליברלים ומחפשי הרוחניות “מצביעים ברגליים“ ועוזבים את כנסיות ה“קו“ הישנות והשמרניות לטובת כנסיות מתחדשות ו“קוּליות“. כך לדוגמה לקראת הכינוס השנתי של אחת מקבוצות אלו, “אספת האלוהים“ (Assemblies of God), פורסם כי בניגוד לירידה בהשתתפות הדתית שעליה מדווחות הכנסיות הוותיקות, בכנסיית “אספת האלוהים“ ישנו גידול של בין אחוז וחצי לשניים, ובמספרים – כ־66 מיליון מאמינים ברחבי העולם, נתון שהופך את הכנסייה לארגון הפנטיקוסטלי הגדול בעולם. אחד ממנהיגי הארגון, ג‘ורג‘ ווד (Wood), עו“ד וכומר בן 71, סיפר בראיון כי הקסם שלהם נובע מכך שהם בלתי מתפשרים בדוקטרינה הדתית, אך גמישים ויצירתיים בכל הנוגע לשימוש במוסיקה עכשווית ובאמצעים האלקטרוניים החדישים ביותר. הם גם פתוחים למגוון קהלים – החל מאמריקנים לבנים וכלה במהגרים היספאנים – ו(אולי) הכי חשוב: נשים יכולות להתמנות למגוון התפקידים הדתיים.

אולם גם זה לא מספיק לדור הצעירים האמריקני. “דור ה־Y“, כתבה רייצ‘ל הלד איוונס, צעירה אמריקנית בעלת בלוג פופולרי, “אינו מחפש שינויי סטייל אלא שינויים במהות“. לדבריה היא ועמיתיה מחפשים את אלוהים ולכן הם מנסים (ומתקשים) למצוא כנסיות המזדהות עם מסר רוחני ולא פוליטי, כנסיות הפתוחות לנשים ולאנשים בעלי נטיות מיניות שונות, וכנסיות שהביטוי “אחריות חברתית“ חשוב להם לא פחות ממחויבות דתית. והנה לכם עוד סיבה לפופולריות של פרנציסקוס: לראשונה נבחר אפיפיור המציג דוקטרינה דתית רכה ולא פולמוסית. אפיפיור שמצהיר כי ערכים חברתיים של “תיקון עולם“ חשובים בעיניו לא פחות מתיקונים דתיים (זו בדיוק הסיבה לכך שהוא זוכה גם לביקורת הולכת וגוברת מצד השמרנים הדתיים, גם אם בחשאי בשלב זה).

מאבק מתמשך

העובדה שהדת לא נעלמה אינה מלמדת שהחילוניות הרימה ידיים. להפך. במדינות רבות מתחוללת מלחמת תרבות עמוקה בין הכוחות הדתיים לחילוניים ובין הדתיים השמרניים לליברליים. ושוב, ארצות הברית מהווה דוגמה טובה לכך. ניצחונותיו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן – האיש ש"חזר בתשובה" ונולד מחדש כנוצרי – נזקפו, במידה רבה, לבסיס הדתי־שמרני החזק שלו. מי היה מאמין אבל בתחילת שנות האלפיים נדמה היה שהימין הדתי, שהעלה לשלטון את כל הנשיאים משנות השמונים ואילך (למעט תקופת קלינטון, שאחד מיתרונותיו היה שהגיע מהדרום השמרני), נמצא במגמת תנופה. אולם שתי מערכות הבחירות האחרונות בארצות הברית הוכיחו שהמציאות מורכבת יותר. בין שלל הגורמים שהביאו לבחירתו הכפולה של ברק אובמה (שהגיע מהצד השמאלי של המפלגה הדמוקרטית) יש למנות את תמיכת הצעירים שהתרחקו מהשמרנות הדתית שאפיינה את ימי בוש וביקשו שלטון ליברלי וחילוני יותר.

ואכן שנותיו של אובמה מאופיינות במלחמת תרבות דתית כוללת, המתבטאת בעימות בנוגע לשאלות של מגדר ומין. וכך, מצד אחד, מדינות לא מעטות הכירו בחוקיות של נישואין חד מיניים (13 בסך הכול, 12 מתוכן עשו זאת במהלך כהונת אובמה), חוקים שזכו בתמיכתו (המפתיעה) של בית המשפט העליון האמריקני (אגב, אחת מעורכות הדין שהובילו את המאבק בעד התמיכה בנישואין חד מיניים היא רוברטה קפלן, יהודייה קונסרבטיבית, והיא העידה בראיון כי גם אמונתה הדתית העזה הדריכה אותה במהלך). מנגד, הסקרים מוכיחים כי ההתנגדות הדתית להכרה זו עדיין יציבה (גם אם חל בה כרסום איטי), דבר המתבטא בין השאר בחקיקת־נגד של מדינות אחרות (כשלושים, תלוי איך סופרים) שאוסרות כל הכרה בנישואים של בני אותו המין.

מי שמנסה להבין מדוע הרפובליקנים (שלהם הרוב בקונגרס) ממררים את חייו הפוליטיים של אובמה חייב להביט אל מעבר לשיקולים הפוליטיים המיידיים של שני הצדדים. המאבק הפוליטי האמריקני משקף אפוא מאבק תרבותי עמוק ביחס לאופייה של ארצות הברית (זהו גם מאבק גיאוגרפי בין מדינות שונות בארצות הברית). פולמוס ההפלות, נישואין של בני אותו המין וכדומה מבטאים חילוקי דעות עזים ביחס להתמודדות הראויה עם פניה המשתנים של ארצות הברית בפתח המאה העשרים ואחת. בלב המחלוקת עומדת השאלה האם יש להשלים עם הפיכתה של ארצות הברית למדינה רב־תרבותית ליברלית או שיש לשמר את הלכידות התרבותית־דתית שאפיינה את ארצות הברית במשך מאות שנים ואשר שימשה כדבק לפאזל האתני המורכב של מדינת מהגרים זו.

מאבק תרבותי־דתי זה רחוק מלהסתיים לא רק בארצות הברית אלא גם במדינות נוספות במערב. דוגמה נוספת: רוסיה. המדינה שעד לפני שני עשורים הובילה את הקו האנטי־דתי העולמי הופכת בהדרגה למדינה בעלת דת־מדינה (הכנסייה האורתודוקסית). ההתקרבות אל הדת התבטאה זה עתה בחקיקה אגרסיבית נגד הומואים ולסביות. אפילו בצרפת – מהמדינות החילוניות בעולם – מאות אלפים (!) יצאו להפגנות סוערות כנגד כוונת הפרלמנט לאשר נישואין של בני אותו המין. המפגינים לא הצליחו בסופו של דבר לעצור את החקיקה, אולם הם הראו, לתדהמתם של רבים, כי אפילו באירופה מוקדם מדי להספיד את הדת. לסיכום אפשר לומר כי גם במערב טרם נמצאה הנוסחה המוסכמת לשילוב בין ערכים מודרניים של שוויון אוניברסלי וחופש בחירה לבין הכרה בסמכות ובערכים המסורתיים שהדת מייצגת.

מלחמות פנים אסלאמיות

גם במזרח התיכון מתחוללת מלחמה דתית־תרבותית־פוליטית, וליתר דיוק: מספר מלחמות דת. בניגוד למערב שבו המאבק מתקיים בגבולות כללי המשחק הדמוקרטי, הרי במזרח התיכון המלחמות הדתיות הן על “כל הקופה“.

המלחמה הראשונה היא כמובן בין קיצוני האסלאם ובראשם אל־קאעידה לבין – פחות או יותר – כל השאר. מלחמה זו, שמייסדיה ומפקדיה הגיעו מהמזרח התיכון, גלשה בעשורים האחרונים למאבק גלובלי, אך נוכחותה באזורנו היא קבועה ורצחנית. הרדיקלים המוסלמים שמו להם למטרה למגר את תרבות המערב ולכונן במקומה ח‘ליפות אסלאמית. מבחינתם רוב המשטרים הערביים, כולל האסלאמיים שביניהם, אינם “דתיים מספיק“. זאת הסיבה לכך שרוב נפגעי טרור אסלאמי זה אינם אנשי המערב אלא דווקא ערבים ומוסלמים. בקיצור, מלחמת הדת הראשונה היא מלחמה המכוונת בראש ובראשונה כלפי פנים, כלפי אחיהם לדת.

שתי מלחמות הדת הנוספות חדשות קצת יותר, והן התפרצו על פני השטח כחלק מהאביב הערבי (ושמא יש לומר החורף האסלאמי?):

המלחמה האחת היא מלחמת דת כוללת בין שני האגפים האסלאמיים המסורתיים: הסונה והשיעה. אם נדמה היה למישהו שהמאבק העתיק בין שני ענפים אסלאמיים אלו התפוגג לאטו בתוך סבך מדינות הלאום הערביות שנוצרו במאה העשרים, הרי שכיום מתברר שמדובר בהבניה רופפת למדי שאינה עומדת בפני כוחות העומק ההיסטוריים המזינים את עולם האסלאם.

ראשיתו של המאבק הסוני־שיעי המחודש במלחמת האזרחים העיראקית, שהואצה עם נסיגת הכוחות האמריקניים. התוהו ובוהו העיראקי מוזן ממאבקי שליטה בין הרוב השיעי למיעוט הסוני (כ־35%). כיום, לאור הקמת ממשלה שיעית הנתמכת על ידי איראן, נדמה כי ידם של השיעים על העליונה (אם כי ישנם קולות באסלאם השיעי העיראקי המסרבים לכוף את ראשם כלפי איראן, מה שמסבך עוד יותר את התמונה).

המאבק השיעי־סוני זכה לתנופה מחודשת עם פריצתה של מלחמת האזרחים בסוריה ב־2011. המלחמה, שהחלה כהתקוממות עממית נגד עוד אחד משלטונות העריצות הנשיאותיים במזרח התיכון, גלשה גם כאן במהירות למלחמה דתית בין סונים (שהם הרוב בסוריה) לשיעים (הקבוצה העלאווית, שלה משתייכת משפחתו של בשאר אסד, היא פלג מהשיעה). אלא שהפעם נדמה שהמלחמה הופכת למלחמה מזרח־תיכונית של ממש. איראן השיעית תומכת באסד, ועושה דברה החיזבאללה הלבנוני שלח לוחמים לסייע לצבאו של אסד. השיעים, שהם מיעוט בעולם האסלאם (כ־15%), נחושים להמשיך את מגמת התנופה שלהם שהחלה עם נפילתו של סדאם חוסיין והשתלטותם על עיראק. מנגד, מדינות ערב החשובות, הסוניות יש להדגיש, ובראשן ערב הסעודית, קטר ותורכיה, מבינות היטב את התמונה ועל כן הן מספקות נשק ותמיכה למורדים הסונים. “על הדרך“ כל אחד מהצדדים מגייס (כמובן) גם את אלוהים לצדו ומכנה את יריביו בשלל כינויי כפירה.

מרחצי הדמים הנוראים המתחוללים בסוריה ובעיראק, שלעת עתה לא הובילו להתערבות מערבית משמעותית, גבו את חייהם של מאות אלפי בני אדם והביאו לטרנספר של מיליונים (!).

מלחמת הדת השלישית המתחוללת גם היא בימים אלו במזרח התיכון היא בין אסלאמיסטים קיצונים כדוגמת האחים המוסלמים (אם כי במדרג הקיצוניות הם נמצאים מתחת לרדיקלים מבית המדרש של אל־קאעידה ודומיו) לכוחות אסלאמיים מתונים יותר שחברו לחילונים ולליברלים. מאבק זה על אופיו של המשטר החדש גלש אף הוא לאלימות, אם כי נכון לכתיבת שורות אלו מדובר באלימות פחותה מזו של מלחמות הדת האחרות. הטענות שהושמעו בחוגים אקדמיים ופוליטיים במשך שנים ארוכות, ולפיהן תרבויות אסלאמיות אינן יכולות להצמיח דמוקרטיות, נראו – לפחות בתחילת פריחת האביב – כמוטעות. התברר כי הקריאה לדמוקרטיזציה של העולם הערבי נפלה על אוזניים קשובות ומספר לא מבוטל של אומות ערביות הצליחו להסיר מעליהן משטרים ישנים בשם הקריאה לחופש, לדמוקרטיה ובמידה רבה גם לחילון ולליברליזציה.

אולם השלב השני, שאנו עומדים כעת בעיצומו, מעלה ספק שמא דמוקרטיזציה מובילה לאסלאמיזציה שכן כאשר ניתנת בידי האזרחים הערבים זכות הבחירה, רובם בוחרים באסלאם. עם זאת, בחירה דתית זו אינה משקפת בהכרח בחירה במודל האיראני. האחים המוסלמים חזרו והדגישו את מחויבותם לדמוקרטיה ודווקא אלו שפעלו בשמם של הגורמים החילוניים הובילו להפיכה צבאית, אקט אנטי־דמוקרטי בעליל (שזכה לתמיכה של… המערב הדמוקרטי). האם לנגד עינינו נרקם מודל חדש של יחסי דת ומדינה? מודל שישקף איזון מסוג אחר בין דמוקרטיה ומתן ביטוי לדת במרחב הציבורי? העובדה שישנן מספר (אמנם מצומצם) מדינות בעלות מורשת אסלאמית, כדוגמת תורכיה ואינדונזיה, המקיימות משטר דמוקרטי (גם אם לא תואם את הציפיות המערביות) מלמדת אולי שניתן לאחד, או לכל הפחות לקרב בין השניים.

חיפוש מחודש ומפעים

התמונה שתוארה כאן בחטף היא כמובן כוללנית וחלקית למדי. היא מתעלמת מהיבטים כלכליים, פוליטיים ואחרים, שגם הם מהווים חלק מרכזי בסיפור. עם זאת המטרה היתה להראות כי הטענה שלפיה העולם נע בכיוון של מודרניזציה חילונית היא שגויה. מצד אחד הדת אכן ספגה מכות קשות במהלך רוב המאה העשרים, אך מצד שני אנו עדים לעלייה מחודשת של הדת בעוצמות חסרות תקדים. ההתלבטויות בעניין האיזון הנדרש בין מסורת לקדמה ובין ערכים מוחלטים לחופש בחירה יוצרות גלי הדף אדירים.

ולסיום: ישראל. למתחים הדתיים שלנו יש אמנם אלמנטים ייחודיים, אולם הם חלק ממסע גלובלי ל"המלכת ה' בעולם" בראשית המאה ה־21. כמו בישראל, שאלות של מבנה המשפחה ומקומן של נשים בחברה הופכות שאלות רוחניות למחלוקות מעשיות מאוד, אשר מביאות את שני הצדדים להקצנה. גם במקומות אחרים בעולם רבים שואלים את עצמם האם וכיצד דת, דמוקרטיה ומודרניזציה יכולות ללכת יחדיו וכיצד ניתן לכונן משטר פוליטי שבו דתיים, מתונים וקיצונים, יכולים לחיות יחדיו עם חילונים ומסורתיים.

כאשר אנו עומדים בתחינה בראש השנה לפני הבורא ומתפללים "וישתחוו לפניך כל הברואים", מותר לנו, ואולי אף חובה, לחשוב על המלכת ה' במובן הגלובלי. יש לקוות שהחיפוש המחודש והמפעים אחר אלוהים, לאחר שכה רבים ניבאו את היעלמותו, יביא לכך ש"הרשעה כולה כעשן תכלה", ושבמקום מחלוקת ואיבה "יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

ד"ר נתנאל פישר מלמד פוליטיקה, דת והקשרים שביניהם באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה הפתוחה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

לאחר מחקר מקיף בן חמש שנים ד"ר שלום ואלד יכול לקבוע: מצבו של העם היהודי מעולם לא היה טוב יותר. זה לא אומר שאפשר לנוח על זרי הדפנה. להפך. אחרי הכול, העתיד הגלובלי צפוי להשתנות במהירות ובדרמטיות

ד"ר שלום סלומון ואלד מפתיע: בניגוד לקינות הרווחות על מצבו של העם היהודי והסכנות הפיזיות והרוחניות העומדות בפניו, ואלד חושב ש"מצבו של העם היהודי מעולם לא היה טוב יותר: אנחנו מעצמה אזורית במזרח התיכון, מיעוט בעל עוצמה רבה במעצמה המובילה בעולם, ובעלי השפעה גדולה בעולם כולו". אבל, אליה וקוץ בה: מהמעמד הגבוה הזה אפשר רק לרדת. ותהליך הירידה הזה, רמת חומרתו והנסיבות שעתידות לגרום לו מטרידים אותו מאוד.

כדאי להקשיב לואלד; הוא מומחה לנושא. בחמש השנים האחרונות הוא בחן את כתביהם של 23 היסטוריונים מן העת העתיקה עד החדשה – מתוקידידס היווני, סה־מא צ'יאן הסיני, אבן ח'לדון הערבי ואדוארד גיבון הבריטי ועד ארנולד טוינבי, ברנרד לואיס וג'ארד דיימונד בני זמננו. הוא התמקד בנקודה משותפת אחת: מה חושבים כל ההיסטוריונים הנכבדים הללו לגבי הנסיבות של עלייתן ושקיעתן של אומות וציביליזציות, ומה ניתן ללמוד מכך לגבי עתידו של העם היהודי. את כל אלה הוא מסכם בספר חדש: "עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות – לקחים לעם היהודי" (הוצאת ידיעות ספרים והמכון למדיניות העם היהודי), ספר שהוא מפגן מרשים ומרגש של ידע, ניתוח מעמיק, מחויבות יהודית, והכול בשפה בהירה וקולחת – הישג מרשים בפני עצמו.

עיקרו של הספר הוא ניתוח 12 המרכיבים שואלד רואה כמשפיעים על העלייה והשקיעה של תרבויות: דת (על החיוב והשלילה שבה); זיקה חוץ־רציונלית, כלומר סולידריות מהותית שהיא מעבר לנימוקים תועלתניים; חינוך, מדע וטכנולוגיה; יכולותיה של השפה; מנהיגות יצירתית ואליטות פוליטיות מוכשרות; דמוגרפיה המאפשרת מסה קריטית לקיום; כלכלה מצליחה; נכונות להילחם ויכולת מלחמתית; מדינאות המאפשרת קשרים מדיניים מוצלחים; ניהול מוצלח של מחלוקות פנימיות; השפעתם של אירועים מקריים המתוארים כ"מזל"; אסונות טבע ומגפות.

"איך אפשר לקיים זהות לאומית במצב של חוסר ידע?" 
ד"ר שלום ואלד 
צילום: מרים צחי

ארבעה גורמים קריטיים

מכיוון שהספר שלו יצא במסגרת המכון למדיניות העם היהודי, שואלד הוא עמית בכיר בו, והוא מיועד להיות לא רק ניתוח היסטורי מעניין אלא להשפיע בפועל על מנהיגות העם היהודי, הוא מסכם בסוף הספר את ארבעת התחומים שהם קריטיים לדעתו לשגשוגו של העם היהודי בזמננו. כל הארבעה, הוא מדגיש, תלויים לגמרי ברצוננו וכישורינו ולא בחסדי זרים: חוסן של זהות יהודית ומחויבות למורשתה; איכות ההנהגה הפוליטית והרוחנית ואיכות קבלת ההחלטות שלה; שותפות יהודית במהפכת הידע העולמית, ובמיוחד במדע ובטכנולוגיה; חזון גיאו־פוליטי ארוך טווח של מקום העם היהודי בעולם, וחיפוש אחר ידידים ובני־ברית.

התחלנו אפוא את שיחתנו בניתוח מפורט של כל אחד מהסעיפים הללו ובהמלצות המעשיות שלו ביחס אליהם. ביחס לזהות היהודית הוא אומר: "החינוך היהודי חייב להשתפר. יש במשפחתי צעירים שגדלו בתל־אביב ולא יודעים כלום על יהדות והיסטוריה יהודית. יש לי עמיתה יקרה כאן במכון שלא שמעה מעולם על התלמוד ואינה יודעת כיצד נראה דף תלמוד. איך אפשר לקיים זהות לאומית במצב כזה של חוסר ידע? נדמה לי שיש בשנים האחרונות שיפור מסוים. עצם העובדה שאנשים קונים את הספר שלי, בלי שום יחסי ציבור, היא עדות לרמת העניין בנושאים האלה. אבל צריך גם להודות שהקנאות הדתית גורמת להרבה אנשים להתרחק מהיהדות. איך יכולים אנשים מודרניים להזדהות עם מסורת שהמנהיגים המוכרים שלה מפלים נשים, או מתעקשים על הדברים הכי אידיוטיים במסורת, כמו לערוך ברית מילה לאנשים שכבר מתו?"

בספר אתה מבטא דאגה לעתיד זהותם היהודית של יהודים לא מסורתיים. מה אתה מציע בפועל בעניין הזה?

"יש הרבה סוגים של יהודים לא מסורתיים. ישראלים שמדברים עברית ויודעים משהו על היסטוריה יהודית, יש להם כבר מרכיבים משמעותיים של זהות יהודית. לפעמים השפה היא מרכיב זהות לא פחות חשוב מהמסורת. ב־1900, אם היית יהודי דובר יידיש במזרח אירופה זהותך היהודית הייתה מובטחת בלי קשר לרמת הדתיות. גם כיום, אני מעריך שיהודים דוברי עברית יישארו קשורים בכל מקרה ליהדות – דרך השפה והתרבות. לגבי יהודים דוברי אנגלית בגולה, קשה לי להעריך. באופן בסיסי, אני חושב שאפשר וצריך לטפח גאווה בעם ובתרבות שהחזיקו מעמד לאורך יותר מ־3,000 שנות היסטוריה".

בתחום המנהיגות הוא אומר: "אחת הבעיות החמורות שלנו כיום היא גילם של המנהיגים הדתיים. העובדה שהרבנים החשובים הם בני שמונים־תשעים, אם לא יותר, היא הרסנית. בשלב הזה מאבדים את כל היצירתיות. אף אחד מהפוסקים היהודים הגדולים לא עשה את עבודתו העיקרית בגיל מתקדם. ר' יוסף קארו היה בן פחות מ־40 כשכתב את השולחן ערוך. הרמב"ם היה גם כן איש די צעיר כשכתב את משנה תורה.

"כמובן שגם איכות המנהיגות הפוליטית היא בעיה. איך אסביר לנתניהו שהוא מנהיג גרוע – יותר מדי רגשני, לא מספיק מסתייע בהומור. אבל יש בעיה כללית של איכות ההנהגה הפוליטית בישראל. אולי זו שיטת הממשל, אולי אופיו של העם היהודי שלא גורם לאנשים טובים ללכת לפוליטיקה. אצל היהודים הרי עובד הכלל העתיק, של אותו יהודי במצרים שאמר למשה 'מי שׂמך?'. שלא לדבר על העובדה שבמשך 2,000 שנה לא הייתה לנו בכלל מסורת ריבונית ופוליטית. אצלנו חושבים שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואפילו אם הוא שותף בשלטון הוא יכול לדבר נגד הממשלה ולאיים כל הזמן בפרישה. זו לא הדרך לנהל מדינה".

בהינתן שזו המסורת הפוליטית היהודית, מה בכל זאת עלינו לעשות?

"ליצור שיטת ממשל שלא תאפשר להדיח ראש ממשלה לאורך הקדנציה, אלא אם כן ביצע פשע. השיטה הנוכחית לא מאפשרת משילות. יש לנו בעיה עמוקה של משילות, שקשורה לבעיית המנהיגות. במובנים רבים אנחנו כבר מדינת עולם שלישי. הביורוקרטיה הישראלית לא עוברת את הרף של מדינה אירופית ברמת השחיתות ואי העמידה בזמנים. איכות ההחלטות היומיומיות לא מתקרבת לרף של מדינות כמו שווייץ ודנמרק".

היית ממליץ לעבור למשטר נשיאותי? להעלות בשיעור ניכר את אחוז החסימה?

"ידידי יחזקאל דרור תומך במשטר נשיאותי, בגלל הסיבות שמניתי. באופן עקרוני גם אני חושב שזה רעיון טוב, אבל במציאות הישראלית אני חושש שמצב כזה עלול גם ליצור שיתוק מוחלט, במצב של נשיא שעומד מול כוחות פוליטיים לעומתיים כמו ההסתדרות. מה שחשוב, ולא משנה איך נקרא לזה, הוא שיטה שתבטיח שהמנהיג בטוח בשלטונו למשך ארבע שנים, ולא ניתן להדיחו. היום, כל סיעה בממשלה מאיימת על ראש הממשלה שאם לא יעשה כרצונה שלטונו יתפרק. כך עשו בעבר החרדים, ועכשיו גם בנט מאיים ברוח הזו. ברור שזה גם עניין של מנהיגות. לנתניהו אין היום מנהיגות אפילו במפלגתו שלו. הוא לא יכול היה להחזיק את בגין ומרידור בכנסת, אפילו שרצה בהם.

"לגבי אחוז החסימה, באופן עקרוני הייתי מעוניין באחוז חסימה גבוה, של 5% – כדי ללמד מפלגות קטנות להיכנס לתוך מפלגות גדולות וללמד באופן כללי את הציבור שפוליטיקה היא אמנות הפשרות. לכל הפחות צריך להגיע ל־3%. הבעיה היא שיהודים תמיד רוצים 100% משאיפותיהם. חוץ מזה, כמו לגבי המשטר הנשיאותי, קשה לדעת מה יהיו תוצאות השינוי, בגלל האופי המרדני שלנו. האם לא ייתכן שנקבל מצב שבו תומכיה של מפלגה שלא תיכנס לכנסת בגלל עשירית האחוז יבעירו את המדינה?"

"המנהיג צריך להיות בטוח בשלטונו למשך ארבע שנים". עם הנשיא שמעון פרס צילום: יוסף אבי יאיר אנגל

טכנולוגיה וערכים

על חשיבות הידע והמדע הוא אומר: "מה שהיהודים השיגו במהלך ההיסטוריה הוא בבירור תודות לידע שרכשו, וזה נכון גם כיום. אנחנו צריכים לשפר את הידע שלנו בכל התחומים, ובמיוחד במדע ובטכנולוגיה. זה לא תמיד מובן על ידי הציבור הרחב, וצריך להתאמץ כדי להסביר לציבור שמול מספרנו הקטן חייבים לשפר את איכות ההון האנושי – הידע והמדע".

האם לא נכון שבמקביל לטיפוח המדע והטכנולוגיה חייבים לטפח גם חינוך ערכי ואתי ברמה גבוהה, אחרת המדע עלול להוביל אותנו לכיוונים מאוד מסוכנים?

"זה מה שליאון ויזלטיר (העורך הספרותי של כתב העת האמריקני 'ניו ריפבליק', שכתב לאחרונה מאמר בולט בעניין זה; י"ש) אומר. אני מאוד מעריך את ויזלטיר, ובהחלט מסכים איתו. אבל צריך גם לזכור שאינך יכול להגן על עצמך נגד רקטות מעזה בלי טכנולוגיה. ואם אני צריך לבחור בין הישרדות מהרקטות באופן לא אתי לבין שמירה על כל כללי האתיקה שמובילה למוות, אבחר בבירור באפשרות הראשונה. לכן ברור שבאופן בסיסי אני תומך באתיקה ובהומניזם, אבל כדי להתקיים אנחנו חייבים לשמור את יתרוננו הטכנולוגי הברור. אם הכלכלה הישראלית הייתה מבוססת עדיין על תפוזים היינו בבעיה חמורה".

את התחום הרביעי, החזון המדיני שלו, הוא מתאר כך: "צריך לפעול בכל המדינות שאינן באופן ברור נגדנו. אסיה ואפריקה צריכות להיות יעדים מרכזיים – אלה שתי יבשות מתעוררות, שאין בהן באופן יסודי יחס שלילי כלפינו, וחייבים להשקיע בהן כך שעמדתן תהיה לטובתנו. אמריקה הלטינית יותר בעייתית, כי יש שם שילוב של קומוניזם שמאלני ואנטישמיות קתולית, אבל אסור להתייאש גם שם. יש היום הרבה הערכות שעוסקות בשאלה כיצד ייראה העולם בעוד 30 שנה. צריך ללמוד את ההערכות האלה ולהיערך בהתאם".

הוא מבקר במיוחד את המשך הזיקה הבלעדית של היהודים למערב, במקום פיתוח זיקה מקבילה גם לתרבויות המתעוררות של סין והודו: "לפי ההערכות המקובלות כיום, הודו וסין ישלטו בעוד 30 שנה בכלכלת העולם. אבל הראש היהודי מקובע על הזיקה למערב. אם ראש הממשלה מבקר בסין אז מדווחים על כך, אבל מעבר לכך – התעלמות מוחלטת. זה לגמרי פתטי. בהודו לבדה יש כיום כ־100 אלף עסקים שיכולים להיות רלוונטיים לתעשייה הישראלית, אבל יש לנו בהודו רק שני נספחים כלכליים. באוסטרליה, מדינה הרבה יותר קטנה, יש משלחת של 40 נספחים. נכון שאנחנו מדינה קטנה עם מעט אנשים ואנחנו נאלצים לקיים נוכחות של מעצמה גדולה, אבל בכל זאת אפשר לפחות לשנות קצת את סדרי העדיפויות.

"הייתי מעורב בניסיון לגייס כספים לפעילות ישראלית בסין. זה מאוד קשה. פילנתרופים גדולים, שרגילים לתרום לישיבות ובתי־חולים – קשה מאוד לשכנע אותם לתרום לקידום מעמדה של ישראל בסין. מה אכפת לנו סין, הם חושבים. צריך להשקיע למשל במנהיגי התת־מדינות שמרכיבות את הודו, שיש להן משקל עצום. סיפר לי עיתונאי הודי שמוצב בישראל שהייתה לו שיחה עם ראש ממשלת בנגל, אחת המדינות החשובות שם. כשהוא סיפר לה איפה הוא מוצב, היא אמרה לו: תגיד לאנשים שם לחנך את הילדים שלהם, כי הרושם שהם מקבלים מהתיירים הישראלים הוא כנראה גרוע מאוד".

רנסנס ושפיכות דמים

באחרית הדבר לספר מתייחס ואלד גם לביקורת שספג על הנושא הבולט בהיעדרו מהספר: הבעיה הפלשתינית. בראיון הוא אומר בעניין זה: "זו שאלה מאוד עדינה. התייחסתי לנושא רק משום שאחת מבנות משפחתי, שקראה את טיוטת הספר, נזעקה: איך זה שאינך מזכיר את הבעיה הפלשתינית. זה הנושא הכי משמעותי לעתיד ישראל והעם היהודי. שאלתי את עצמי: האמנם? – והיה ברור לי שלא. לדעתי, אנחנו חיים היום ב"תור זהב" מבחינה יהודית. כל "תורי הזהב" שאנחנו מכירים מתוארים כזמנים של שלום ושגשוג, אבל בפועל הייתה בהם לא מעט שפיכות דמים. ימי הרנסנס באיטליה היו מלאים במלחמות, ובאותם ימים נוצרו היצירות המופלאות שאנחנו גאים בהן עד היום. כך שהעובדה שאנחנו נמצאים במאבק עם הפלשתינים איננה סותרת את עידן "תור הזהב".

"שנית, סוג המלחמה שיש לנו עם הפלשתינים מעולם לא איים על קיומה של ציביליזציה. לכן, הייתי אומר שבסוגיה הפלשתינית אני רוצה שני דברים סותרים: אני לא רוצה מדינה פלשתינית, בוודאי לא כרגע, ואני לא רוצה את הרחבת ההתנחלויות. אני לא רוצה מדינה פלשתינית, כי אני רוצה להשאיר את הסוגיה הזו פתוחה. שום קונפליקט לא נמשך לנצח. הסכסוך שלנו הוא אמנם הסכסוך הוותיק ביותר בעולמנו כיום, אבל גם הוא יגיע לקיצו. בעשורים הקרובים צפויים שינויים עצומים בעולם, שישפיעו בוודאי גם על הסכסוך שלנו. צפויה למשל מלחמה גדולה וארוכה בתוך האסלאם, שאת סימניה רואים כבר היום, בין הסונה לשיעה. תום פרידמן, שבדרך־כלל אינני אוהב אותו, כתב מאמר טוב על העניין הזה תחת הכותרת "מלחמת 30 השנה", ואני כמובן נזכרתי במלחמת שלושים השנה המקורית, בין הקתולים והפרוטסטנטים באירופה של המאה ה־17. זו מלחמה שעירבה את כל המעצמות האירופיות, ושבמהלכה הושמד שליש מאוכלוסיית אירופה. מבחינה אירופית זו הייתה קטסטרופה גדולה אפילו יותר מאשר מלחמת העולם השנייה. בעקבות המלחמה הזו החל תהליך החילון באירופה, כי אנשים שאלו את עצמם – אם הדת יכולה להוביל לזוועה כזו, אולי הדת היא לא הדבר הנכון. זה הבסיס שעליו התחילו אנשים כמו לייבניץ ושפינוזה לבסס את משנתם.

"יש לי תחושה שיש לפחות סיכוי רציני שמשהו דומה עתיד להתרחש בעולם המוסלמי אחרי מלחמה של 30 שנה בין הפלגים באסלאם. יותר ויותר אנשים אינטליגנטים עתידים להבין שבעייתם אינה היהודים והמערב, אלא התרבות שלהם עצמה. ואז הם יתבוננו שוב בקוראן וביתר מקורות האסלאם וייצרו פירוש חדש, שישנה מיסודו את האופן שבו אנשים תופסים את האסלאם.

"צפויות עוד התפתחויות משמעותיות: כמו שאמרתי, ייתכן שבעוד כמה עשורים המעצמות השולטות בעולם יהיו סין והודו. אגב, להערכתי אף אחת מהן לא תהפוך למעצמה הרסנית. זה לא במסורת שלהן. אירופה תשקע, ובמידה רבה תאוסלם. חוץ מזה, כולם מדברים על השתלטות האסלאם על אירופה, אבל למעשה אסיה משתלטת על אירופה באופן יותר שקט ויותר משמעותי. מספר הסינים באירופה גבוה מאוד, והם קונים הרבה משאבים אירופיים. הודו היא היום המשקיע הגדול ביותר באנגליה. הם קונים את המדינה ובמידה רבה משתלטים עליה מבחינה כלכלית. אמריקה בוודאי תהיה כוח משמעותי גם בעוד כמה עשורים, אבל מחצית ממנה צפויה להיות היספאנית, לא שחורה. כך שהתנאים החיצוניים עשויים להשתנות לגמרי, לעומת המצב הנוכחי שמושפע מאוד מהזיקה של האזור שלנו למערב.

"אני גם רואה את התפתחות המדע והטכנולוגיה בכל העולם כעניין שישנה את האנושות בכל המובנים. כך שבלתי אפשרי לחזות איך ייראה העולם בעוד 50 שנה, ובכלל זה הסכסוך שלנו. זה בוודאי ישפיע על כל שאר התהליכים. מאוד ייתכן שעוצמת הקריטריון הטכנולוגי תגרום לכך שרק תרבויות מאוד מפותחות טכנולוגית יוכלו בכלל להיות דומיננטיות".

אם אתה מתנגד למדינה פלשתינית, למה אתה מתנגד גם להרחבת ההתנחלויות?

"אני לא מתנגד לקיומן, אלא להרחבתן. אני לא מתווכח על גושי היישובים, אלא על הרחבתו של פרויקט ההתנחלות. אני הייתי מעדיף לחזור לאופציה הירדנית – רצוי עם המלך הזה, עם כל הבעייתיות שלו. זו גם טעות לנסות לפתור את הבעיה הפלשתינית בנפרד מכל הסכסוך הישראלי־ערבי. הם הרי חוד החנית של הסכסוך. מצד שני, גם אין להם שום קיום עצמאי בלי העולם הערבי. הם לא קיבלו שום החלטה עצמאית בלי אישור העולם הערבי. וזה מובן, כי בלי העולם הערבי מאחוריהם כוחם יהיה נמוך מזה של אלבניה".

מצד שלישי, חורה לו מאוד היחס היומיומי שמקבלים ערבים ופלשתינים מידי הישראלים: "אני לא מוכן לתת לפלשתינים מדינה, אבל צריך להתייחס אליהם כבני אדם מכובדים, בהגינות ובאנושיות. לצערי, אני חש שביותר מדי מקרים אנחנו מתייחסים אליהם כמו שמתנהגים עבדים משוחררים שהגיעו לשליטה באחרים, ולא כבני אדם מכובדים. תראה את האופן שבו אנשי הביטחון שלנו נוהגים בערבים. טסתי פעם לחו"ל, וראיתי בנתב"ג שלושה אנשי ביטחון, כולם עם רובים על החזה. הם בדקו כמה ערבים. קודם כול, קראו להם החוצה מהתור הכללי במין אדנות בלתי נסבלת. דיברו אליהם בסגנון של נביחת פקודות ובדקו אותם שוב ושוב, למרות שהם אמרו: אנחנו אזרחי ישראל, אין בנו שום דבר בעייתי, למה אתם מתנהגים אלינו כך. אתה יודע כמה יהודים בברית המועצות נעשו ציונים מודעים רק בגלל היחס השלילי והמתנשא כלפיהם? גם אנחנו צריכים להיזהר שיחס מתנשא לא ילבה את השנאה הלאומית של הערבים".

"לקדם את מעמדנו בסין ובהודו". חתימה על הסכם שיתוף פעולה כלכלי בין סין להודו, 2088
צילום: גטי אימג'ס

במבט רחב

אין ספק, ואלד הוא אינטלקטואל מזן שונה: בעידן של התמחויות נקודתיות ("נתתי לשורה של מומחים לקרוא את הספר. אף אחד לא הסכים לקרוא את כולו, כולם רצו לקרוא רק את הפרק שנוגע לתחום התמחותם"), הוא עומד על זכותו למבט מקיף ורחב יריעה על ההיסטוריה הכללית והיהודית גם יחד, שלא לדבר על התמחותו המדעית. הוא גם נותן דרור ללשונו, ולא מרגיש מחויב לכללים של תקינות פוליטית, מה שגרם לאנשי המכון למדיניות העם היהודי להבהיר שעמדותיו המובעות בספר ובראיון אינן משקפות בהכרח את עמדת המכון. כמי שלא מהסס לבקר עמדות המזוהות עם הימין ועם השמאל, עם המחנה הדתי או החילוני, הוא גם לא ניתן לקטלוג מחנאי ברור.

גם הביוגרפיה שלו היא סאגה מרתקת בפני עצמה. ואלד בן ה־77 נולד ב־1936 למשפחה יהודית במילאנו שבאיטליה. כשהיה בן שלוש, לאור החשש מהברית בין היטלר למוסוליני ועוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברחה משפחתו לשווייץ, ושם חיו במחנה פליטים ליד באזל. אביו גורש לצרפת לאחר שנתפס כשהוא מנסה להתפרנס מעבודה, שנאסרה על הפליטים. בעקבות הגירוש, ולאחר כיבוש צרפת בידי הנאצים, גורש האב לאושוויץ ונספה שם.

הנסיבות האלה, כך נראה, עיצבו את יחס הבוז והאיבה של ואלד הבן לאירופה, היבשת שבה חי כמעט את כל חייו. בביקורת האירופית הנוכחית כנגד ישראל הוא מזהה סממנים אנטישמיים מובהקים: "ברור שלאנשים יש זכות לבקר את ישראל, השאלה היא באיזה אופן היא מבוקרת. גם ישראלים, כמו כמה מעמיתיי כאן במכון, מבקרים את המדיניות הישראלית. אבל כשהביקורת הזו לוקחת כיוון אמוציונלי מרושע, אז אפשר לראות סימני שוני בין הביקורת על ישראל לביקורת על מדינות אחרות במצבים דומים. אם ישראל מבוקרת על התנהגותה כלפי הפלשתינים, ואפילו נוקטים כנגדה יוזמות חרם, באופן החורג בהרבה מזה שבו מבוקרת סין על מעשיה בטיבט או רוסיה בצ'צ'ניה, אז כנראה שיש פה הטיה כנגד ישראל. נכון שההבחנה בין ביקורת לגיטימית לאנטישמיות היא קצת בעייתית, אבל ניתן לחוש בה גם אם קשה להגדיר אותה במדויק. לפחות אדם כמוני, שגדל בין הגויים, מסוגל לזהות את הממד האנטישמי של הביקורת גם כשהיא נזהרת בלשונה".

יש לנו מה לעשות נגד זה?

"לא יודע. לב העניין הוא שהיום כולם בעולם מפחדים מהמוסלמים, ואף אחד לא מפחד מהיהודים. לכן אנשים מרשים לעצמם לדבר כנגד יהודים באופן שלא היו מעלים בדעתם לדבר כנגד מוסלמים".

אז אנחנו צריכים לגרום לכך שיפחדו גם מאיתנו?

"לא אומר מעבר לכך. זה נושא מאוד רגיש. אני לא מציע להרוג אנשים הקוראים להשמדת ישראל – למרות שהיה זמן, בשנות השבעים, ש'המוסד' עשה דברים מהסוג הזה".

כשסיים ואלד את בית הספר היסודי, המליץ המחנך שהתלמיד המוכשר ימשיך את לימודיו בגימנסיה ההומניסטית של באזל – אחד מבתי־הספר היוקרתיים בשווייץ, אם לא באירופה כולה. משפחת ואלד הייתה סמוכה לגמרי על שולחנו של ארגון הפליטים המקומי שמומן על־ידי הג'וינט, ואמו של ואלד התעקשה לשכנע את מנהל ארגון הפליטים שהארגון אכן צריך לממן את לימודיו של בנה בתיכון המדובר: "הוא אמר לה: נער פליט צריך ללמוד מקצוע. הוא צריך להיות אינסטלטור. אמי נאבקה במנהל שוב ושוב, עד שלבסוף הצליחה והם מימנו את לימודיי – לפחות עד שאמי התחילה לעבוד ומימנה בעצמה את הלימודים".

מלחמה במסדרונות ה־OECD

אחרי התיכון המשיך ללמוד באוניברסיטת באזל, ושם כתב עבודת דוקטורט על ההיסטוריה של ההווה בהגותו של אלפרד ובר – אחיו של הסוציולוג הגרמני הנודע מקס ובר – עבודה שזכתה בפרס הצטיינות של האוניברסיטה. הוא בחר להתמחות בכלכלה, למרות שלבו היה נתון תמיד ללימודי ההיסטוריה: "הרעיון שאהיה פרופסור להיסטוריה לא היה נראה ריאלי לפליט יהודי בבאזל. חוץ מזה מאוד רציתי לעלות לישראל, ואנשים אמרו לי שבישראל יצטרכו אותי במקצוע מועיל. אז הלכתי ללמוד כלכלה, אבל ההתעניינות בהיסטוריה כל הזמן ליוותה אותי".

כשסיים את לימודיו, החל לעבוד במטה ארגון המדינות המפותחות (OECD) בפאריס, והחל להתמחות בתחום החינוך: “הצטרפתי לארגון ב־1963, כשבדיוק החל שם תהליך של עיסוק במשמעות הכלכלית של החינוך. נשלחתי ליוון, לכתוב דו“ח על הצורך בהשכלה גבוהה ביוון, ואז הציעו לי עבודה כללית בתחום מדיניות החינוך של מדינות הארגון. הייתי צריך לשכנע את חברינו במדינות כמו יוון, תורכיה וספרד שחינוך הוא לא רק סוגיה תרבותית אלא גם כלכלית, ושאם אתה רוצה צמיחה כלכלית אתה חייב להשקיע בחינוך. זה לא היה פשוט להטמיע את זה במדינה כמו יוון, בתקופה שבה משרד החינוך היה חלק ממשרד הדתות“.

מלחמת ששת הימים שוב שינתה את סדר העדיפויות שלו: “המלחמה הייתה בשבילי שוק, כי איבדתי בן־דוד יקר, יוסי מילוא. ביום הרביעי של המלחמה הבנתי שישראל מנצחת כי היא מגלה עליונות בטכנולוגיה, ואם יש לי רצון לסייע לישראל, כפי שתמיד רציתי, אני חייב להתמחות במדע וטכנולוגיה. לשמחתי הצלחתי לעבור בארגון מתחום החינוך לתחום המדע. בהתחלה התמחיתי בקשרים שבין מחקר תשתית וחינוך טכנולוגי. פרסמתי מחקר על כך, והייתי קשור עמוקות גם לאנשים האחראים לכך בישראל וגם לנציגי ישראל בתחומי המדע והטכנולוגיה בפאריס“.

ב־1971 הוא התבקש על־ידי ממשלת ישראל לכתוב דו“ח על הקשר שבין האקדמיה והתעשייה הישראלית בתחום המחקר והפיתוח. “ישראל של אותם ימים בלטה בפער שבין איכות מרשימה במדע לרמה נמוכה למדי של התעשייה. למדתי את הנושא, וכתבתי דו“ח שיצר סערה גדולה, כי כתבתי שם משהו שהמומחים ידעו אבל לא הורשו לומר. ההנחה הרווחת הייתה שהתעשייה הישראלית גרועה כיוון שמוביליה טיפשים. אני הגעתי למסקנה שהגורם הוא לא אשמת התעשייה אלא השחצנות של אנשי האקדמיה, שלא רצו לסייע לתעשייה. אם בכלל רצו לעסוק במחקר מעשי, הם העדיפו לעשות זאת בארה“ב או בשווייץ, לא בישראל. פרסום הדו“ח כמובן גרם לזעם גדול, כיוון שהדו“ח היה מאוד ממוקד וציין מוסדות ספציפיים. הממשלה הייתה מרוצה כיוון שידעה את מה שכתבתי אבל לא יכלה לומר זאת. הכוח של האקדמיה והפרופסורים בישראל באותם ימים היה לא יאומן.

“הדו“ח שלי יצר דיון ציבורי, אבל מה שבאמת שינה את המצב היה מלחמת יום כיפור. היא יצרה זעזוע גדול בקהילה האינטלקטואלית. אני זוכר את פרופ‘ אהוד לנץ, שהיה דיקן הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון – אדם שלמד בשווייץ, בחר לעלות לישראל ובכל זאת עבד למען התעשייה השוויצרית, לא הישראלית. דיברתי איתו אחרי המלחמה, והוא דיבר בבכי על חברו הטוב, פרופ‘ וינוגרד, שנהרג בגולן. הוא אמר לי: ‘היינו שחצנים מדי. היינו צריכים לעבוד למען המדינה שלנו‘. זה שינה את כל היחס, אצלו ואצל אחרים. ראיתי אז הרבה יותר נכונות לעבוד למען המדינה“.

להפנות את הפנים מזרחה

ואלד עצמו לא היה זקוק לדרבון כזה. בכל שנותיו ב־OECD הוא פעל במקביל גם למען ישראל. הדבר הפך להיות משמעותי במיוחד כשמונה לראש היחידה לביו־טכנולוגיה של הארגון. הוא פעל אז למען המדינה בתחומים שהשתיקה עדיין יפה להם. כשהוא נשאל אם לא נחשד בנאמנות כפולה, תשובתו פשוטה: “בוודאי. עבודתי הייתה מאוד חשובה בארגון, אבל כולם ידעו שאני גם יהודי ציוני. היו לי הרבה מנהלים שהיו אנשי שמאל, והיו לנו שיחות מאוד כבדות בנושאים האלה. העמיתים שלי לא היו מוטרדים, אבל הבוס שלי, יהודי צרפתי בשם רוג‘ר סלומון, אמר לי שעליי להיות זהיר יותר ולא לבטא עמדות פומביות של תמיכה בישראל – מתוך התחשבות בכך שיש בארגון גם מדינות כמו יוון ותורכיה, בעלות השקפות שונות על ישראל“.

ב־2001 פרש ואלד לגמלאות מן הארגון, וזמן קצר אחר־כך נוצר הקשר בינו לבין המכון למדיניות העם היהודי בירושלים. ראשיתו של הקשר הזה בידידות אישית ותיקה עם הנשיא והמייסד של המכון, פרופ‘ יחזקאל דרור. “בראשית שנות השבעים נסעתי לביקור באמריקה והתארחתי בשבת אצל חבר. הוא אמר לי: ‘אתה יודע, בישראל יש אדם שנראה כמוך, מדבר כמוך וחושב כמוך, ושמו יחזקאל דרור‘. אמרתי: ‘אם כך, אני לא רוצה לפגוש אותו. יש לי את עצמי‘. שנתיים אחר־כך בכל זאת נפגשנו, ומאז אנחנו ידידים קרובים. אחרי שפרשתי מהארגון הוא הזמין אותי להצטרף כחוקר כאן למכון“.

במשך שנים אחדות עשה ואלד את עבודתו במכון מדירתו בפאריס, ולפני כשנתיים הגשים את חלומו הוותיק ועלה לארץ: “הייתי אחד מאותם יהודים משוגעים שהשקיעו את חייהם בדאגה לישראל מחו“ל. עד שהחלטתי שזה מטופש – או שתפסיק לדאוג, או שתבוא לכאן ולא תצטרך לדאוג. אז באתי“.

דרור הוא שיזם את הפרויקט הנוכחי של ואלד, מתוך רצון להבין את המצב היהודי העכשווי בכלים ובהקשר של ההיסטוריה הכללית. המכון גם דאג שיועמדו לרשות ואלד כל המשאבים הדרושים – חמש שנות התפנות, ומפגשים לסיעור מוחות עם כמה מהאישים הבולטים בתחום הפוליטי והאינטלקטואלי בעם היהודי – אישים כמו אליוט אברהמס, ז'אק אטאלי, סטיוארט אייזנשטאט, דניס רוס, אלן דרשוביץ, מלקולם הונליין, שמואל טריגנו, לורנס סאמרס, הרב שמואל סיראט, אייב פוקסמן, ויליאם ספייר, צ'רלס קראוטהאמר, מייקל שטיינהרט, דן שפירו ורבים אחרים.

מעבר לכך, עבודתו השוטפת של ואלד במכון מתמקדת במדיניות הנדרשת לעם היהודי מול מדינות אסיה, בעיקר סין והודו. לפני שנים אחדות התפרסם דו"ח שלו ביחס לסין, ובקרוב עומד להתפרסם מחקרו ביחס להודו. "העניין שלי בסין הוא ותיק מאוד, מאז שעמדתי על דעתי; אולי בגלל השואה, והבוז שלי לאירופה. בניגוד לאירופה, בסין והודו מדובר בתרבויות שלא הייתה להן זיקה ליהדות, כך שעד הזמן האחרון לא היו דעות קדומות כנגד ישראל והיהודים לא בסין ולא בקרב הרוב ההינדי בהודו (להבדיל מהמיעוט המוסלמי הגדול שם. י"ש). למדינות האלה אין משקעים ביחס ליהודים וליהדות: הם לא הרגו יהודים ולא רדפו יהודים.

"נכון שהאליטה בהודו כבר התחילה להיות מושפעת מהעוינות האירופית לישראל. האליטה ההודית קוראת את 'הגרדיאן' ומקבלת ממנו את המידע ואת הפרספקטיבה ביחס לישראל. סין זה סיפור שונה. העוינות האירופית לישראל לא משפיעה. אדרבה, בסין נוצרה בשנים האחרונות הרבה מודעות לשואה, במידה רבה מתוך רצון לנטרל את הביקורת האירופית על מצב זכויות האדם אצלם. כשהאירופים יבקרו אותם על הדיכוי בטיבט, הם יוכלו לענות: תראו מי שמדבר. סין מעניינת מעוד בחינה, כיוון שמדיניות החוץ שם מושפעת באופן מובהק מעמדות האינטלקטואלים והאקדמאים – יותר מכל מדינה שאני מכיר".

ההמלצות המעשיות שלו מושפעות מהנתונים האלה: "אני ממליץ שישראל תתמוך במחקר אקדמי על אודותיה באוניברסיטאות בסין. זה תהליך שהתחיל לקרות, אבל לא ברמה מספקת. צריך לייסד גם דיאלוג בין מומחים ישראלים בתחומים שונים למקביליהם בסין והודו, לא להסתפק בשיחות הרשמיות בין הממשלות. יש בעיה קשה של הגבלות אמריקניות על קשרינו עם סין, במיוחד בתחום התעשייה. כל חשיפה תעשייתית לסין צריכה לעבור אישור של משרד הביטחון, שפירושו למעשה אישור אמריקני. צריך לקיים בעניין הזה דיון אסטרטגי נוקב עם האמריקנים. הם צריכים להבין שגם מבחינתם יש חשיבות ליחסים טובים בין ישראל לסין. זה אינטרס אמריקני לא להיות המעצמה היחידה שתומכת בישראל, מעבר לכך שיחסים ישראליים טובים עם סין יכולים לסייע גם ליחסי סין־ארה"ב. אגב, להערכתי גם התמיכה הסינית באיראן נובעת לא מהדאגה לקשרי הנפט בין המדינות, אלא מרצון סיני לרתק את תשומת הלב האמריקנית למזרח התיכון, כדי שלא תפריע להם לנהל את העניינים באסיה".

המנהיגות קובעת

מחקרו ההיסטורי הנוכחי של ואלד הביא אותו גם לכמה תובנות היסטוריות רחבות. כך, למשל, נחמד לגלות שהוא לא צופה סכנה משמעותית לעצם קיומו של העם היהודי: "אנחנו בסכנת היעלמות רק במצב שבו ממשלה עולמית תהיה מנוהלת על־ידי שונאי ישראל, וזה תסריט שקשה להעלות על הדעת. אילו היטלר היה כובש את העולם, העם היהודי היה נעלם. מבחינה זו, הפיזור היהודי הוא דווקא עובדה חיובית. לא טוב שכל היהודים יתרכזו במקום אחד, גם לא בישראל".

גם את ההתבוללות הוא לא רואה כסכנה לעצם הקיום היהודי: "אני מאמין שאמונות מטפיזיות – תקרא להן דתות או לא – שורדות, והיהדות היא סוג חשוב של אמונה מטפיזית. כך שבכל מקרה קבוצות כלשהן של מאמינים ביהדות ישרדו, גם אם אלו יהיו קבוצות דתיות שלא בדיוק מייצגות את סוג היהדות שאני הייתי רוצה לראות".

מהתבוננותך הרחבה בהיסטוריה האנושית, יש לך עמדה בשאלה השנויה במחלוקת – מה משפיע יותר, אישים או תהליכים?

"עד לפני כ־200 שנה היה ברור לרוב ההיסטוריונים שהמרכיב החשוב ביותר בהיסטוריה הוא איכות המנהיגים. ואז קם קרל מרקס ואמר: לא, מבנה הכלכלה והחברה הוא שמכריע והמנהיגים רק מבטאים את הכוחות החברתיים. היום הייתי אומר שהוא לא לגמרי טעה, אבל בסך הכול הוא טעה. בסופו של דבר, המנהיגים קובעים את אופי השפעתם של התהליכים. זה אמנם מאוד לא נוח לחשוב שטעויות של טיפש אחד יכולות להרוס ציביליזציה שלמה. היינו מעדיפים לחשוב שהשפעת התהליכים שאין להתנגד להם היא שמניעה את ההיסטוריה, אבל אני חושש שההנחה הזו שגויה.

"אם היטלר היה נהרג ב־1938, כל ההיסטוריה העולמית הייתה שונה. אם צ'רצ'יל לא היה מתעקש בחמישה ימים קריטיים במאי 1940, כשרוב קבינט המלחמה הבריטי תמך בהפסקת המלחמה ובמו"מ עם היטלר, ההיסטוריה העולמית הייתה שונה. וכך גם אצלנו: בלי הרצל, וייצמן ובן־גוריון לא הייתה מדינה יהודית. למעשה, ההכרעה האישית של בן־גוריון להקים את המדינה היא שהכריעה את הכף".

זה לא משתנה בעידן הרשתות החברתיות, כשהעוצמה נראית זולגת מהמנהיגים להמונים?

"זה נראה כך, אבל אני לא מאמין בזה. ההמונים עצמם יכולים להיות מושפעים מאישיות חזקה. גם בתקשורת ההמונים וברשתות החברתיות יש הרבה פעמים אנשים בודדים שמארגנים את הגלים שזורמים שם. אגב, כשמדברים על עוצמת היחידים צריך לדבר לא רק על המנהיגים הפוליטיים, אלא גם על האנשים שמהם הם ניזונים. מקבלי ההחלטות מקבלים את המידע שלהם מקבוצה קטנה של עיתונאים ועורכים, שגם להם עוצמה אישית גדולה".

אחרי כל התחזיות שהשמיע במהלך הראיון, מגלה ואלד שבעצם הוא אינו מאמין בתחזיות עתידיות, אלא רק בניתוח הגורמים שעשויים לעצב את העתיד: "אני מביא בספר את הדוגמה של רבי אברהם בן דאוד, בן המאה ה־12, שכתב ספר על ההיסטוריה היהודית מבריאת העולם ועד זמנו. הוא היה קרבן של הפלישה המוסלמית לצפון ספרד, שהפכה אותו לפליט. אתה מצפה שתהיה בספרו אזהרה גדולה מהקנאות המוסלמית, ואין מילה אחת על כך. הסכנה הגדולה לעתיד העם שהוא מזהיר מפניה היא הקראים.

כיום אנחנו יודעים שאם בכלל הייתה אי־פעם סכנה לזהות היהודית מן הקראים, בתקופה שבן־דאוד כתב את ספרו היא כבר מזמן חלפה. ובכל זאת החכם הגדול הזה חשב שזו הסכנה הגדולה. מצד שני, הוא לא שמע על רש"י, שנולד חמש שנים לפני שהוא נפטר. הוא לא יכול היה לדמיין שהדומיננטיות היהודית תעבור בתוך שנים ספורות ליהדות אשכנז, במרכז אירופה. כך שאנשים החיים בתקופה מסוימת לא באמת יכולים לדעת מה צפוי להם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

נפתחו לי שערים

אסתר ח"ג ויתקון

 *

מִתֵּל־אָבִיב בּוֹאֲכָה נֶגֶב

נִפְתְּחוּ לִי שַׁעֲרֵי הַבְּשׂוֹר,

טָבַלְתִּי בְּמִקְוֶה יָרֹק

 מָשׁוּחַ בְּאוֹר רַךְ

מִתְפַּשֵּׁט הוֹלֵךְ וְזַךְ.

 .

עַל אַדְווֹת דְּשָׁאִים

וְרִנַּת יְצוּרִים בַּשָּׂדוֹת

זָרַמְתִּי אֱלֵי מְחִילוֹת.

 .

לִטְבֹּל עוֹד וָעוֹד

בְּמִישׁוֹרָיו הַיְּרֻקִּים

שֶׁל  הַבְּשׂוֹר וְלִטְהֹר.

 ____________

.

 הנה דברים

מירון ח' איזקסון

 *

הִנֵּה דְּבָרִים חוֹזְרִים לַגּוּף הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּנוּ,

לוֹקְחִים יָד בְּיָד אֶת מַה שֶּׁעַכְשָׁו

וְשׁוּב אֲנַחְנוּ תָּאִים רַכִּים

טֶרֶם הֶחְלִיטוּ אֵיזֶה אֵיבָר יִמְשֹׁל בָּם.

חֹמֶר הַגּוּף נִזְכָּר לְהִבָּקֵעַ

רֵיחַ קָדוּם מִתְפַּתֶּה

מִסְעוּדָה מִתְבַּשֶּׁלֶת עַל הַשֻּׁלְחָן,

אֵין חַבָּלוֹת בָּעֲצָמוֹת

וְאֵין מְזִמּוֹת בְּאֵזוֹר הַלֵּב

גַּם הַשְּׁטָחִים מוּכָנִים לְהִתְחַלֵּק אַחֶרֶת.

 . 

הִנֵּה דְּבָרִים הַמַּחֲזִירִים לַגּוּף הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּנוּ:

צְרִיחָה חֲמוּרָה,

גּוּף גֶּבֶר פַּעַם אַחַת

בְּגוּף אִשָּׁה פַּעַם אַחַת,

שְׂרִיטָה וּמַפָּל שֶׁל בְּכִי

עַל מִצְחוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד,

וְאִישׁ פַּעַם אַחַת

מַנִּיחַ עַל כְּתֵפָיו אִישׁ אַחֵר

כְּדֵי לַעֲבֹר אֶת הָאֵשׁ יַחַד.

 .

וְאָז אֶפְשָׁר לְכַוֵּן מֵחָדָשׁ אֶת הַתָּאִים

לְחַבֵּק אֶת הָאִשָּׁה הַקְּרוֹבָה יוֹתֵר

וּלְהֵרָדֵם בֵּינוֹתֶיהָ בְּדֶרֶךְ שֶׁעַד כֹּה

הַגּוּף הַקּוֹדֵם לֹא הִצְלִיחַ.

________________

.

פריחת הספק

הדר ארציאל

 *

"כאשר אינך יודע מה דרך 
הרוח כעצמים בבטן המלאה

ככה לא תדע את מעשה הא־לוהים 
אשר יעשה את הכל"

(קהלת יא ה)

 .

מַבָּטְךָ הַנּוֹדֵף

מְרַצֵּד בֵּינֵינוּ,

רוֹדֵף אוֹתִי בַּלֵּילוֹת הָאֵלֶּה

הַשּׁוֹתְקִים.

שׁוּב

אַתָּה דּוֹמֵם אֵלַי מִלִּים

עַתִּיקוֹת יוֹמִין

סוֹבְבוֹת בְּמַעְגְּלֵי

אֵינְסוֹף.

וּמִבַּעַד לֶעָשָׁן הַצּוֹרֵב

הַנִּתְלָל מֵעַל

אֲנִי קוֹרֵאת בְּעֵינֶיךָ הַשְּׁקוּעוֹת

אֶת מַתְּנַת הַסָּפֵק

הַפּוֹרֵחַ.

טוֹמֵן אוֹתוֹ לְמַעֲנִי בִּגְלִימוֹת אֲפֹרוֹת,

מַעֲנִיק לוֹ אֶת שֵׁם

הָאֶתְמוֹל

וְהָאוּלַי

וְאֶת רֵיחַ הַיַּסְמִין וְהַלְּבוֹנָה.

בַּחֲשֵׁכָה אַתָּה לוֹחֵשׁ לִי מַבָּט רֵיק

מַשְׁעִין רֹאשׁ עַל זְרוֹעַ

עֲיֵפָה,

מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי עוֹד כּוֹס קָפֶה

כְּדֵי לַעֲבֹר אֶת

הַלַּיְלָה הַזֶּה,

וְ"אֶת הַמַּאֲפֵרָה

בְּבַקָּשָׁה“.

 .

אֲנַחְנוּ נֵשֵׁב כָּךְ בַּמְּצִיאוֹת

הַמִּתְכַּהָה,

עֶרֶב אַחַר עֶרֶב

נִתְאָרֵג אֶל הַדְּפָנוֹת

הָעֲזוּבוֹת,

נַמְשִׁיךְ

לִשְׁתֹּק וְלִשְׁאֹל

עַל מַפְתְּחוֹת הָעוֹלָם

וְעַל מַעֲבָרִים,

אַחַר כָּךְ

נִכְתֹּב מִלִּים בּוֹדְדוֹת עַל

הַקִּירוֹת הַלְּבָנִים.

"לֹא צָרִיךְ לַחְרֹט"

אֲנִי אוֹמֵר,

"מֵהֵיכָן שֶׁלֹּא נִקְרָא אֶת הַשִּׁירָה הַזּוֹ

הַכֹּל יִכָּתֵב שׁוּב

מֵחָדָשׁ“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

סיפור

אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ

עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְהִלּוֹתֶיהָ,

אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ,

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

(מתוך תפילת ראש השנה).

איור: אורית אמתי

א.

כשהמפתח הישן דוחק עצמו פנימה, אל תוך מנעול שער חצר בית הכנסת שמאחורי הבית שלהם, ריקי פוקחת עיניים בבת אחת.

 היא שוכבת על הגב במיטה, השמיכה הדקה מתוחה מעליה, ממתחת לאף ועד מעל אצבעות הרגליים. כולה מכוסה, אבל הקצוות שלה נושמים בחופשיות.

העיניים בתקרה.

אריק נוחר נחירות של טרם שחר.

את ריקי כמעט אי אפשר להפתיע. אתמול היה תשעה באוגוסט, יום החלוקה של המים המינרליים, והיום עשרה באוגוסט, ארוחת צהריים עם נירה באחת ובארבע וחצי רופא שיניים. ובכל זאת היא מתמתחת עכשיו בהפתעה למשמע המפתח המשקשק.

ב' באלול. בוקר ראשון של סליחות. שלושים יום עד ראש השנה, ארבעים עד ליום הכיפורים. ארבע וחצי לפנות בוקר. חריקה צורמנית כאילו באה מתוכה.

השער נפתח.

ריקי קמה בשביל להרעיש קצת ולא לשמוע את דשדושי הרגליים הזקנות המתאספות לכדי מניין וחצי עלוב, אבל דייקן, שחרישית מתחיל למלמל תפילות ובקשות. בעוד כמה דקות, היא יודעת, יבואו גם הניגונים ההם העתיקים והיפים.

לשטוף פנים בזרם חזק, לצחצח שיניים, להתחמק מהמראה. להשתדל לא להביט בפניה הטרודות של האישה הנעה שם מולה במעורפל. לא לראות את הקמט ההוא החוצה ושובר את המצח לשניים. ללחוץ על כפתור הקומקום, לקשקש בשתי הכוסות ובכפית שנשארו מאתמול בכיור, כאילו דחוף לשטוף אותן עכשיו. אולי כדאי לבדוק מה שלום הילדים.

היא מתיישבת ליד המחשב. בועז בוושינגטון על מלגה מטעם איזו קרן מחקר חשובה ואוּרי בהודו על דיאטת מיצי פירות ונשימות עמוקות מטעם איזה גורו חשוב. שניהם מצליחים מאוד, כל אחד לשיטתו.

 היא בודקת בתיבת הדואר הנכנס.

 שום דבר לא נכנס מהודו, גם לא מוושינגטון. ממש כמו אתמול ושלשום, ויש לה שנייה להרהר על המשותף לשתי השיטות המנהלות שני ילדים שיצאו מאותו רחם, ולהגיע למסקנה ששום דבר, מלבד אולי העובדה ששניהם עסוקים בלברוח ממנה כמה שיותר רחוק אל תוך חיקה של השיטה.

אורי בטח היה אומר לה עכשיו בקול שקט ורגוע שתנסה לא להכניס מטען של כעס ומרירות לתוך המחשבה, ותוך כדי הוא היה אורז את התרמיל הענק שלו, נוסע לסדנה של שלושה חודשים וחוזר עוד יותר רחוק ממנה.

נירה אומרת שכדאי לה לשמוח שיש להם חיים משל עצמם, ושתוריד כבר את הסינור האידיוטי הזה, אף אחד כבר לא מתחבא תחתיו. והיא יודעת שזה נכון, והעיקר שהם בריאים וטוב להם, אבל מה איתה, ולמה היא מרגישה עירומה בלי הסינור הזה שאיש כבר לא נזקק לו. מוחמצת, זנוחה, עם בטן מלאה כעסים, שאוּרי אומר שהם חוסמים לה את צ'אקרת השמש, מה שזה לא יהיה, ומרחיקים אותה מההארה.

ואולי כדאי לשלוח לו מייל להודו, לכתוב שאם כבר משהו חסום אצלה, זו כנראה צ'אקרת האמא, אם יש דבר כזה. וכמה שהייתה רוצה להיות חלק מהחיים שלו כמו פעם, לפני שהתחילו החיפושים והמסעות וההארות והריחוק הבלתי נסבל הזה שלו, ושגם לה יש תחושות ומחשבות על המרחק ביניהם, ויש לה גם אבא שאיתו לא החליפה מילה כבר שלושים וחמש שנה, ואמא שעדיין כועסת עליה למרות שכבר נפטרה, ושהיא מרגישה אשמה ואחראית למצב הזה והייתה רוצה לעשות מה שאפשר כדי לתקן.

ב.

אבל הוא לא כותב, אז גם היא לא.

וכך היא ממשיכה לא להפריע לו בהארה שלו, ומתמודדת לגמרי לבד עם המראה נטולת החמלה שמעל כיור חדר האמבטיה, עם תיבת הדואר הריקה כמעט תמיד, ועם מניין וחצי המתפלל לה עכשיו מתחת לחלון ולא נותן לנשמתה מנוח. וחס ושלום מלהזכיר את המילה צ'אקרה ליד בועז. מיד יעלה הבוז האקדמי שלו על גדותיו ויטביע אותה במונחים מקצועיים, במילים ארוכות באנגלית ובמחקרים מורכבים שהצליחו לנפח עבורו בועה סטרילית לחיות בתוכה, רחוק מכל מה שמריח מישראל או מהבית, ורחוק גם ממנה בהכרח.

אפילו שבזכותו היא ניצחה את כל החברות שלה בתחרות הילד המוצלח, בסוד, בינה לבינה, היא מודה שהסביבה המעבדתית הקרה והמתנשאת הזאת, עם כל הכבוד למחקרים הגנטיים שלו, מנותקת פי כמה מהמדיטציות הכי ארוכות ומבודדות של אוּרי.

בית הכנסת שמאחורי הבית סגור בדרך כלל, למעט קבלות השבת שמהן ריקי תמיד מתעלמת, ולמעט ארבעים הימים מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים, שגם מהם הייתה רוצה להתעלם, אבל מה לעשות שחלון חדר השינה שלה קרוב כל כך לעזרת הגברים. שליח הציבור יזמר לה פיוטים לתוך האוזן במשך החודש הקרוב בכל בוקר בארבע ארבעים וחמש. אדוק ודייקן.

ריקי חוזרת למיטה ולא מצליחה שלא לשמוע את מילות התפילה המרפרפות ומזדחלות מבעד לווילון החצי סגור חצי פתוח, מפלסות דרך בעקשנות היישר אל תוך נשמתה החצי ישנה חצי ערה: "בְּרוֹגֶז, רַחֵם תִּזְכּוֹר. בְּרוֹגֶז, אַהֲבָה תִּזְכּוֹר. בְּרוֹגֶז, תְּמִימוּת תִּזְכּוֹר…".

שליח הציבור מסלסל, ובה מתעורר הגעגוע.

בשנים הראשונות שגרו כאן זה היה גורם לה סבל. משנה לשנה היא פחות לוחמנית, פחות טעונה. יכולה להרשות לעצמה להיסדק בלי להינזק, בעיקר מאז שאמא שלה נפטרה, לפני עשר שנים, והשאירה את אבא שלה לכעוס לבד.

כשהעזה לשנייה להציץ עליו בלוויה, ראתה בתוך העיניים שלו שזו אשמתה שהיא מתה לו מוקדם מדי. כעוסה ומרה. כואבת את המרחק שהיא לקחה מהם ואחר כך מהשבת שלהם, מאוכזבת מהג'ינס שהחליף את החצאית, ומריקי שהיא המציאה, ומרבקה שנטשה רחוק מאחוריה.

ריקי ניסתה לבוז לכאב, ואחר כך לשכוח אותו, אבל הוא ניצח את שתיהן. ויום אחר יום היא המשיכה להבעיר אותו בעל כורחה. אם מישהו לפחות היה רומז לה שדווקא הכאב הזה יהיה הירושה שלה מאמא.

 ג.

היא ניגשת למטבח, מניחה את כוס הקפה בכיור. אין לה חשק לשטוף.

כשאורי ובועז יחזרו הביתה, זה בוודאי יהיה אחרי שהיא תמות. כשהם ירצו לסלוח לה על מה שעשתה להם בלי להרגיש, כשהם יבינו את מה שהיא מבינה עכשיו, כשגם להם יגדלו ילדים קרים ומרוחקים. כשהם יבינו את טבעו האכזרי של המעגל, ולמה הם לא מתחשבים בשכנים? עוד לא חמש בבוקר, למה צריך להתפלל בקול רם? כל כך רם שהיא שומעת עכשיו כל מילה:

"שׁוֹטַטְנוּ בְּאַרְבַּע פִּינוֹת. תְּרוּפָה לֹא מָצָאנוּ. שַבְנוּ אֵלֶיךָ בְּבוֹשֶׁת פָּנֵינוּ, לְשַׁחֲרָךְ בְּעֵת סְלִיחָתֵנוּ".

מעניין מה יחזיר אותם הביתה. מה יגרום להם לדמוע כמו שהיא דומעת עכשיו. האם יהיו אלה עוגות היומולדת שהיא כיירה שנה אחרי שנה, מטוס, חללית או מה שתרצה ילד העיקר שתגדל שמח, אולי זה יקרה להם מאורז עם צנוברים, אולי ממוס שוקולד עם תותים, אולי כשפתאום מוזיקה קלאסית תפגוש צלחת של פירות העונה כמו שלפעמים היה קורה אצלם לפנות ערב בקיץ אחרי הים. איזה ריח יהיה ממרחק של שנים לבית שלה ושל אריק? למה יתגעגעו ילדיי? למה הם מתגעגעים עכשיו?

היא קמה, ניגשת לחלון ופותחת אותו. לחות הטל מוציאה ריח רענן של חורף מהעשבים וריח קיץ מאובק מהמדרכות. ריח של אלול. ריח הגויאבה שרק גומרת להיות פרח והופכת לפרי, ריח הסוודר של שבת שיוצא מאובק מהמחסן כל שנה באותו הזמן, ריח ספר התהלים של אמא שלה, שהייתה פותחת עוד לפני שידעה לקרוא, שמה באמצע את האף, מתנדנדת בכאילו ונושמת את ריח כריכת העור, וריח הדפים, וריח הדמעות שנספגו בהם, וריחו הסגור והחנוק של התיק של אמא מבפנים, ריח הולווטה מעורב בריח מטבעות הכסף הקטן, שתמיד היו שם כדי לשים בקופה לפני שיוצאים מהבית, לפני שהולכים לרופא, לפני שהדופק בדלת יספיק להושיט את ידו ולהגיד את המילה צדקה.

ריח הבית שנטשה לפני שלושים וחמש שנה והבוקר הייתה נותנת הכול כדי לשוב אליו. אי שם בעומקה, באזור הסרעפת, יש נקודה מדממת החסרה את חומו. הקירות כולם מכוסים ספרי קודש, המפות כולן טֶרֶלִין, הסירים כולם מבעבעים לכבוד שבת. השפתיים כולן מבקשות בשבילה בלחישה. לשות ומפסלות את דמותה כרצונן.

והיא כל כך רצתה לגדול להיות בדיוק מה שאבא שלה התכוון כשהניח לה את הידיים על הראש בערב שבת אחרי הקידוש ובירך: “ישימך א־לוהים כשרה רבקה רחל ולאה“. כל כך רצתה להיות כרבקה, אבל כל הזמן יצא לה רק כריקי. וזה אף פעם לא הספיק. אוי ריקי, ברחת מהם כמו ממחלה מדבקת הרחק הרחק אל תוך חיקה של השיטה. כרתת את עצמך, נשארת בלי שורש, ואת מורישה את זה הלאה.

בועז בדי־סי, אורי בפוּנה. איך היא הייתה נכנסת עכשיו מתחת לידיים החמות של אבא שלה ובוכה: “אבא, תברך אותי ישימך א־לוהים כריקי, ואני לא אעזוב אותך יותר לעולם. אילו רק היית נותן לי להיות, מעולם לא הייתי עוזבת. תן לי להיות מה שאני, תאהב אותי למרות הכול. תראה איך רבקה שלך, אחרי ארבעים שנות ריקי, עדיין מצפה כל שנה לאלול, לעשרת ימי תשובה, לכפרה“.

ד.

בראש חודש אלול נפתחים שערי שמים ונשארים פתוחים ארבעים יום וארבעים לילה, עד שהם נסגרים שוב במוצאי יום הכיפורים בתפילת הנעילה.

 אריק עדיין ישן וריקי מרשה לעצמה.

"אל נורא עלילה, תן לי לסלוח, להם ובעיקר לעצמי".

היא מתכווצת עוברית על צידה השמאלי ולוחשת לתוך השמיכה.

"תן לי ללמוד לאהוב את מה שהם גדלו להיות, גם אם לא בדיוק לשם כיוונתי, תן לי את הכוח לאהוב ולתת גם מרחוק, להפסיק לבשל להם את אותה הקדרה שההורים שלי בישלו לי, זאת שדחפה אותי כל כך רחוק מהם, זאת שדוחפת עכשיו את אורי ובועז האהובים שלי רחוק כל כך ממני. למה זה חייב להיות מאוחר מדי? למה מישהו חייב למות לפני שהאחר מתחיל לחיות?"

השעון הדיגיטלי של אריק מצפצף. חמש בבוקר. ריקי מזדקפת במיטה. החלטה מחלחלת בה. מאיצה לה את הדופק. היא קמה בשקט וחוזרת לסלון, מתיישבת ליד המחשב, בוהה בתיבת הדואר הריקה.

 איילת השחר מזדחלת לחדר החשוך, עושה דרכה אל תוך נשמתה המפרפרת של ריקי, מאירה שריד פועם של אומץ שעדיין נותר שם.

השמיים פתוחים עכשיו, כך כתוב בפירוש בספרים, היא יודעת. אבל כמה גדול המרחק בין לדעת ובין להאמין.

 וכמה היא זקוקה עכשיו לרגע אחד של אמונה.

זרע נובט בתוכה. נבט ירוק עדין וחי.

זהו זה, היא תעשה לזה סוף. היא תתחיל מחדש. הכול אפשרי עכשיו, אפילו להתחיל מחדש.

ריקי מנגבת את הדמעות, מקנחת את האף ומרימה במהירות את שפופרת הטלפון, מחייגת מספר שחויג אינספור פעמים במחשבה.

 חמישה צלצולים וקול סדוק משינה ומשנים עונה מן העבר השני.

"הלו… מי זה?".

היא נושמת עמוק ולוחשת:

"שלום אבא, זאת רבקה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

פרוייקט מיוחד לראש השנה
שנה חדשה. תקוות חדשות וגם חששות ופחדים, חלומות של טוב, שפע ושלום לצד בעתה מהכאב והייסורים. וזה הזמן לבקש ולייחל; לחשוב מה באמת אנו צריכים, למה הלב זקוק, למה הנפש מחכה ולא לחכות. יש שמתפללים לבד, מקירות הלב בחדר העייף, ויש שמבקשים בצוותא, נותנים ידיים אל העולם והאדם ועומדים שעות רבות ומרבים בתחינה ובבקשה. לכבוד השנה החדשה - שנת התשע"ד - הבאנו כאן מבט על מקומות תפילה שונים, מרחבים עתיקים, כמו גם חדשים, לבקשה. אפשר להצטרף אל כל אחת מהקהילות והמסוֹרות ואפשר גם לקבל ממנה השראה לימי תפילת הביחד.

תחל שנה וברכותיה.

תשליך בברוקלין, ניו יורק, 2011 צילום: גטי אימג'ס

*

ישיבת המקובלים בית אל

מקום: ירושלים, העיר העתיקה

מספר מתפללים: 200

דמויות מרכזיות: ראש הישיבה, 
הרב ישראל אביחי

חזן: הרב ישראל אביחי

פודים את השכינה / יניב מזומן

ישיבת המקובלים "בית אל" שבעיר העתיקה בירושלים נוסדה מראשיתה כמקום ללימוד תורת הסוד לאנשי מעלה. במהרה נודע שמה בקהילות יהודיות, ונפלאות המקום מורגשות באווירה של הישיבה. ישיבת בית אל מוקדשת ללימודי קבלה על פי האר"י והרש"ש. התפילה בישיבה היא תפילה על פי כוונות הרש"ש והאר"י.

הישיבה נוסדה בשנת תצ"ז (1737) על ידי החסיד רבי גדליה חיון, ולאחר מותו נתמנה לתפקיד ראש הישיבה רבי שלום שרעבי (הרש"ש). הרש"ש מצא תחילה את פרנסתו כשמש בישיבה, ולאחר שעמדו על סגולותיו היה לראש הישיבה. לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים הקים מחדש הרב מאיר יהודה גץ את הישיבה ועמד בראשה עד לפטירתו. כיום עומד בראשות הישיבה תלמידו, הרב ישראל אביחי.

דלת הכניסה לישיבה. צילום: מיכאל יעקובסון

כוונות וניגונים

התפילה בישיבה גם בימי חול ובשבתות ארוכה בהשוואה לרוב המניינים כיוון שהכוונות שהמתפללים מכוונים בהן ארוכות ומורכבות. בתפילות ראש השנה התפילות ארוכות במיוחד. כאשר המקובלים מכוונים בתפילה הם משמיעים ניגון ערב. התפילות תמיד הן כוותיקין עם הנץ החמה. בעוד לילה בית המדרש כבר מלא מפה לפה. גם מתפללים שאינם מקובלים מכוונים פוקדים מפעם לפעם את מניין ישיבת בית אל כדי להתבסם מהאווירה שבה. אחד מאלו היה הסופר ש"י עגנון שאף כתב על ההתרשמות שלו מהמניין בישיבת בית אל:

על בית תפילה אחר אשים דברי ועליו אספר משהו. לא גדולות ונפלאות ממני אספר, רק מה שהראוני שם אספר. בית אל שם בית הכנסת, של קהל חסידים עדת המכוונים הוא…. שנה אחת… התפללתי שם … רואה אני אותך לאה, שמשתוממת את על אותו אדם שבא להתפלל עם חסידי א־ל קדושי עליון. אגיד לך ולא אכחד ממך, תמיהה זו תמהים היו אף שם למעלה, כששמעו תפילתו של האחרון שבישראל בתוך תפילת הצדיקים והחסידים והישרים והתמימים, קהילת הקודש בית אל.

…ברם זכורים חסידי בית אל לטוב שהיו מבררים עמו תחילה כל תיבה ופירושה וכוונתה, עד שניים שלושה שבועות. עכשיו כל האנשים הגדולים הניחו אותנו. מהם מתו בידי שמים, מהם מתו בידי שונאיהם של ישראל. ועכשיו מיכאל השר הגדול עומד ומקטיר את נשמותיהם בבית המקדש שלמעלה. ואת בית הכנסת בית אל עם שאר כל בתי הכנסיות ובתי המדרשות שהחריב האויב כבר שתל הקב"ה לפני כיסא הכבוד (ש"י עגנון, לפנים מן החומה, עמ' 31־32).

בתפילה בישיבת בית אל שוֹרה שמחה. המבקר שאינו בקי ברזי הכוונה אולי אומר לעצמו שאינו מצוי בסוד הכוונות, אבל למה הדבר דומה – לאדם הנוסע ברכבת וסומך על נהג הקטר המכיר את הדרך. הרש"ש בספרו "נהר שלום" מזכיר למכוונים להשתדל לכוון בכל פרטי הכוונות:

ואיני כמזהיר אלא כמזכיר להשתדל מאד לכוון בכל פרטי כוונת שמות הספירות ומקיפיהם המבוארים בשער השמות.

עיקר עבודתם של המקובלים המכוונים נעשית לפי הוראה זו של הרש"ש והם מתאמצים מאמץ גדול בתפילה. בספר "עבודת הקודש" של החיד"א מובאת דרשה של הרש"ש שבה הוא מעורר הלבבות קודם תקיעת שופר, ומתאר את אופי התפילה של המקובלים המכוונים:

 כל מגמתנו בתפילתנו תהיה בכוונה שלמה לפדות את השכינה וניצוצי הקדושה מן הגלות ולתברא בית אסורים דילה לאמר לאסורים צאו.

בראש השנה קול השופר הוא זה שמעורר את הלב בתשובה. יש בתפילה בישיבת בית אל גם בכי. יש מהמתפללים שדמעותיהם יורדות בחיל, אך זהו אינו בכי של צער או עצב אלא בכי של התרגשות וכפי שכתב האר"י:

 האדם הנופלת עליו בכייה רבה מאליו בימים אלו בתפילה, הוא הוראה שנידון באותה שעה למעלה.

 *

"ואני תפילה", 
המוכר בשם "המניין של הרב רז"

מקום: נחלאות, ירושלים

מספר מתפללים: כ־300

דמויות מרכזיות: הרב רז הרטמן

חזנים: הרב רז הרטמן, 
הרב אהרן ליבוביץ

נשים ושטריימלים / מיכל גולד

 תחילתו של המניין, המגדיר עצמו "מניין קהילתי בשכונת נחלאות", לפני כשבע שנים בקבוצה קטנה של מתפללים, רובם ממוצא אנגלו־סקסי, אשר מצאו עצמם מאוחדים סביב דמותו של הרב רז הרטמן. הקבוצה נדדה בין בתים פרטיים שונים בשכונה עד שהתיישבה לבסוף בבית כנסת קטן ליוצאי תימן ברחוב ר' אריה לוין בשכונה.

חוגגים ברית בקהילה צילום: אהרן רוטנברג

גם כיום, המניין מיוסד סביב גרעין קהילתי המורכב בעיקר ממשפחות צעירות המתגוררות בשכונה, ואשר עסוק בעשייה קהילתית רבה הכוללת שיעורים קבועים של הרב רז בשכונה ומחוצה לה, סדנאות ריקוד, כתיבה, ערבי מלווה מלכה ומפגשי נשים בראשי חודשים.

אך עם זאת, ייחודו של המניין טמון ביכולתו למשוך אליו אנשים רבים החשים עצמם שייכים לרוח ולרעיון שהוא מבטא. ואכן, בערבי שבתות בית הכנסת מלא עד אפס מקום, ואין זה נדיר למצוא מתפללים ישובים על המדרגות או מצטרפים לתפילה לרגליהן.

את קהל המתפללים קשה למקם בתוך המפה המגזרית המקובלת. לצד צעירים דתיים תושבי השכונה ניתן למצוא בו גם דמויות צבעוניות רבות, שלאו דווקא ישייכו עצמן באופן טבעי לעולם הדתי הקלאסי. “היפים“ לצד חובשי כובעים ושטריימלים, ישראלים לצד דוברי אנגלית, קעקועים אל מול פשטות וכיסוי. את כולם מאחד הרצון הפשוט להתפלל, להתכלל בשירה האדירה הפורצת מבית הכנסת אל הרחובות הסמוכים.

בחגי תשרי עובר המניין לתיכון “אוולינה דה רוטשילד“ ברחוב אוסישקין על מנת להכיל את כמות המתפללים הרבה.

הרב רז הרטמן, רב ומוזיקאי שהושפע רבות מדמויותיהם של הרב קרליבך והרב מנחם פרומן זיכרונם לברכה, משמש שליח הציבור, ומעביר שיעורים קבועים במהלך השבוע בתורתו של ר‘ נחמן מברסלב ובפרשת השבוע. הניסיון שלו, יחד עם הקהילה המייסדת, היה ועודנו ליצור קהילה המושתתת סביב נושא התפילה, כאשר לצד הדגש המוזיקלי המתבטא ביכולת החיבור המופלאה בין הניגונים העתיקים למילות התפילה קיים גם מרחב של יראה ותפילה אישית, מרחב המאפשר לאנשים רבים את תחושת השייכות והקרבה. בשיחות קודם קבלת שבת מרבה הרב רז לצטט את ר‘ נחמן מברסלב לצד מורי דרך חסידיים אחרים, כאשר הוא מדגיש בדבריו את משמעות מילות התפילה ואת תנועת האיחוד הנוצרת באמצעותן.

התפילות במניין, בשבתות ובחגים, ארוכות בהשוואה למניינים אחרים. התפילה איטית, הניגונים מתנגנים בזמן ובקצב משלהם, הכוונה ניתנת לכל אות ולכל תו, עד שלעתים קרובות נוצרים, כמו מאליהם, מעגלי ריקוד ספונטניים משני עברי המחיצה.

נראה שמדובר במניין מזן חדש שבו לצד ההקפדה על המסורת ההלכתית ניתן מקום משמעותי לקהלים שעד כה התקשו למצוא את מקומם בבתי הכנסת ובמוסדות הדתיים. כך ביחס לנשים הרבות הפוקדות את המניין וחוות עצמן כחלק מתהליך התפילה, באמצעות הקרבה לשליח הציבור העומד בקצה המחיצה המתוחה במרכז החדר, במרחק שווה בין הגברים והנשים. דוגמה נוספת ניתן למצוא בכך שקודם תפילת ערבית מקריאה אישה תפילה “לפני התפילה“ ונשים רבות משמשות בתפקידי מפתח בקהילה.

תחושת השייכות לרוח ולקהילה אינה מצטמצמת לתושבי השכונה בלבד, ורבים מחבריה מתפרשים ומפיצים את הבשורה בעין כרם, בתקוע ובצפת.

אולי באופן סמלי, אחד המראות המייחדים את המניין הוא מראהו של הרב רז, העומד ביציאה מבית הכנסת בסיום התפילה ומברך כל מתפלל ומתפללת בברכת “שבת שלום“ חמה. החיבור האישי הזה, יהיו שיאמרו, מזקק את חווית השייכות והמגע עם מקומות עמוקים שמהם עולה התפילה. ומכאן, השבת כבר נראית אחרת לגמרי.

 *

ישיבת עתניאל

מקום התפילה: היישוב עתניאל

מספר מתפללים: כ־400

דמויות מרכזיות: הרב רא"ם הכהן,

הרב בני קלמנזון

חזנים: הרב בני קלמנזון

אדמו"ר הזקן וסיימון וגרפונקל / עמיחי חסון

פקק תנועה הוא עניין די נדיר בישוב קטן בדרום הר חברון כמו היישוב עתניאל, אבל הוא קורה לפחות פעמיים בשנה: בערב ראש השנה ובערב יום כיפור. המועדים הללו מושכים אל התפילה שנערכת בישיבת ההסדר (שנקראת באופן רשמי "בית ועד לתורה דרום הר חברון") קהל רב של מתפללים ומתפללות, ובהם תלמידים, בוגרים ולא מעט סקרנים שמבקשים את הנוסח החסידי החדש שבו מתנהלות תפילת החג בהיכל הגדול של הישיבה.

צילום: מדור מדיה, ישיבת עתניאל

יש משהו מהפנט בתפילה שמוביל הרב בני קלמנזון. ממקומו לצד התיבה הוא מוביל ניגונים ולפעמים ממש ממחיז את המילים בכישרון דרמטי לא מבוטל. לצדו – או אולי נכון יותר להגיד מכל צדדיו – עדר תלמידים קופצניים שמשמשים גם מקהלה (המראה הזה, אגב, ניכר במיוחד ממרום עזרת הנשים המלאה בדרך כלל בחג). מלבדו עוברים לפני התיבה גם רבנים נוספים מהישיבה והיישוב, ובהם, במשך שנים, היה הרב דן מרצבך זצ"ל.

לכל מחזור תלמידים חדש מעביר הרב בני קורס הכנה קצר ללימוד הניגונים וסדר התפילה, ויש הרבה מה ללמוד: ניגונים חסידיים, ובפרט ניגוני חב"ד של האדמו"ר הזקן (מ"ארבע בבות" עד "אבינו מלכנו"), משובצים יחד עם ניגוני קרליבך, מודז'יץ, וגם ניגון המבוסס על El Condor Pasa של סיימון וגרפינקל (ובו המתפלל מדמה את עצמו לאותה ציפור אינדיאנית המבקשת לעוף). בין לבין ישנם מעט פיוטים ספרדיים בבחינת “לצאת ידי חובה“ (אם כי באחת השנים הצלחנו, המיעוט הספרדי, לקיים תפילת שחרית בנוסח אבותינו בעידוד ראשי הישיבה), וכמובן דרשות, תקיעות שופר מרובות כוונות של הרב רא“ם והמון המון ריקודים. כל זה יוצר מצב שבו שתיים וחצי בצהריים היא שעה לגיטימית לסיום תפילת מוסף של ראש השנה. כדאי לקחת את זה בחשבון בזמן שהאוכל נשרף על הפלטה.

הקלישאה העתניאלית טוענת לאבולוציה בסגנון שלושת ספריו של שלמה המלך: בשיעורים הנמוכים אתה חלק מלהקת הנערים הקופצת סביב הרב בני, אחר הצבא אתה מסתפק בריקוד קטן בשורות הרחוקות, וסביב עזיבת הישיבה נותר מבט משועשע מהיציע אל מחזור הקופצים החדשים, כשתחושת רעב מתחילה להציק בבטן אחרי חצות היום.

קל ללעוג לתפילה העייפה המצויה ברבים מבתי הכנסת מתוך המעגל הקופצני בישיבה, וקל ללעוג למעגל הקופצני מחוץ לכותלי בית המדרש. כך או כך, המעגל הזה מציע תפילה ייחודית שלא מתביישת להיות פיזית מאוד, מוזיקלית מאוד, ובעיקר לא מתביישת לנסות להשיג השגה רוחנית דרך המילים והניגונים. ככל שעובר הזמן אני מבין שתפילות הימיים הנוראים שעשיתי בימיי בישיבה היו מהמשמעתיות בחיי, ומשנה לשנה הניסיון לשחזר את העוצמות שהיו בהן נועד לכישלון. אבל ראש השנה הוא רק הקדמה לדבר האמיתי שמתרחש בעתניאל ביום הכיפורים: תשאלו את מאות הבנות שרבות על כל מרצפת פנויה.

 *

בית הכנסת 
האתיופי

מקום: ראשון לציון

מספר מתפללים: כ־150

דמויות מרכזיות: קייס סמאי אליאס וזקני הקהילה

בתופים ובמצלתיים 
/ קייס סמאי אליאס

ראש השנה נקרא באמהרית ברהן סרקה, כלומר "אור זרוע לצדיק". לחג גם שם נוסף באמהרית, בעלה מטק, כלומר חג התרועה, על פי הכתוב בספר ויקרא: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג, כד). יהודי אתיופיה קיימו את ראש השנה יום אחד בלבד, ולא שני ימים כפי שנוהגים בשאר העולם, על פי מה שכתוב בתורה – "באחד לחודש" – ועל פי המנהג הקדום עד לתקופת המשנה. ראש השנה או ברהן סרקה הינו יום טוב, ונהגו קהילות האתיופים גם באתיופיה וגם בישראל שלא לעשות בו מלאכה, למעט מלאכת אוכל נפש.

צילום: מרים צחי

למרות שהפסוקים מדברים על תרועה, בראש השנה באתיופיה לא נהגו לתקוע בשופר אלא להריע בתוף ובמצלתיים במהלך התפילה. אין לכך הסבר מוסכם ומוכר, אולם זקני הקייסים מסרו שלושה הסברים אפשריים: ראשית, לא היה מצוי שופר כשר בקהילות באתיופיה. שנית, בגלל הרדיפות של הנוצרים לא הייתה אפשרות לתקוע בשופר. ולבסוף, גם במקומות שבהם היה שופר ולא הייתה הפרעה של הנוצרים, כבר לא ידעו איך לתקוע. לכן העדיפו להשתמש בתוף ובמצלתיים, אשר מזכירים את התקיעה והיו יותר נגישים ליהודי אתיופיה.

שומרים על המסורת

בברהן סרקה לובשים כל האנשים לבן ומגיעים לבית הכנסת. באתיופיה היו אנשים שמגיעים מכפרים המרוחקים ימי הליכה אחדים לכפר שיש בו קייס, והיו מתארחים אצל הקייס או אצל השכנים של הקייס. המתפללים שהיו מתכנסים בכפר שבו היה קייס היו משתתפים בתפילה ושומעים דרשה. מי שמוביל את התפילה הוא רק הקייס, יחד עם מלומדים בודדים בכל קהילה, מכיוון שהתפילה הנה בשפת הגעז. התפילה גם מתקיימת בפזמון ובפיוט מסוג מסוים שאותו צריך ללמוד ורוב המתפללים לא הכירו את הפיוטים המיוחדים לחגים. רוב התפילה התקיימה על פה, ורק הזקנים והמלומדים ידעו את התפילות.

גם כיום מתקיימת תפילת ראש השנה לפי המנהג האתיופי המסורתי בבתי כנסת אחדים. בתי הכנסת בארץ שמתפללים בהם בנוסח העדה – בשפת הגעז – מפוזרים בכל חלקי הארץ. בכל עיר שנמצאים בה קייסים יש בית כנסת שמתפללים בו בשפת הגעז. כיום ישנם בארץ כשישים קייסים אשר מכהנים בפועל בתפקידם ואשר מוכרים על ידי המדינה. מתוך השישים כעשרים קייסים הוסמכו בארץ.

אחד מבתי הכנסת שבהם מתקיימת תפילה מסורתית בנוסח העדה האתיופית הוא בית הכנסת בראשון לציון. תפילה שכזו מתקיימת בכל שבת ובכל החגים, לרבות ראש השנה. תפילת ראש השנה מתחילה מוקדם מאוד, לפני עמוד השחר, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר. כמו באתיופיה, התפילה בעיקרה היא בשפת הגעז ובעל פה, אולם בקהילה נכתבו התפילות בידי ראשי הקהילה על גבי דפים המחולקים, כדי שרבים יוכלו להשתתף.

במהלך התפילה מריעים כאמור בתופים ובמצלתיים. לאחר העלייה ארצה חזרה המסורת המקורית של תקיעת השופר, אשר משתלבת עם התופים והמצלתיים. לאחר סיום התפילה נהגו באתיופיה לקרוא בתורה מספר האורית בשפת הגעז, והקייס תרגם לשפה האמהרית. בארץ הוסיפו לכך קריאה בעברית מתוך ספר התורה. לאחר סיום קריאת התורה וסיום הברכה הקייס נושא דרשה בנושא החג.

חלק חשוב במנהגי החג המתקיימים בבית הכנסת קשורים לסעודה המתקיימת בו. הנשים מגיעות בלבוש לבן. הן מכינות בערב החג חלה לכבוד החג ומביאות את החלה שהכינו עם רטבים מיוחדים. בסיום התפילה וקריאת התורה הקייס מקדש על הלחם – מקור המנהג הוא באתיופיה, שם לא קידשו על יין כי לא היה יין כשר – ולאחר הקידוש בוצעים את הלחם. מוציאים את האמצע מכל הלחמים ונותנים אותם לקייס, ואת שאר הלחם חותכים לחתיכות קטנות ומערבבים עם שאר הלחמים. את החתיכות מחלקים לכל המתפללים במגש יחד עם הרטבים שהביאו הנשים, ובכך מקיימים סעודה שנייה בבית כנסת. כך נוהגים בשאר החגים וכן בשבתות.

לאחר סיום הסעודה בבית הכנסת, הרבה אנשים עושים בביתם משתה לכבוד החג. רבים שוחטים כבש לכבוד החג ומזמינים את כל השכנים ואף אורחים מרחוק. לכן, לאחר התפילה האנשים הולכים למשתה שהשכנים הכינו. קורה שאדם מסתובב בחמישה או שישה בתים באותו היום. כך מעבירים את היום בשמחה. לכל בית שבו מתקיים משתה הקייס מגיע, נותן ברכה ונושא דרשה מענייני החג. מנהג זה ממשיך גם היום בישראל בכל עיר שבה נמצא ריכוז גדול של בני העדה, ובכלל זה בקהילה בראשון לציון.

 *

קהילת "שירת רבקה" 
(או "תפילת נשים")

מקום: נווה דניאל, גוש עציון

מספר מתפללות: 40

תפילה משלהן / מרים אדלר

ראשיתה של קהילת "שירת רבקה" בשיחת חברות בשמחת תורה לפני כמעט 13 שנים, כשהאחת משתפת את רעותה בתסכול, בבדידות ובריחוק מהקודש שהיא חווה בעזרת הנשים בבית הכנסת בזמן שבן זוגה חובק את ספר התורה. כתוצאה מאותה שיחה החליטו שתי החברות לעשות מעשה: להקים מסגרת שתיתן מענה לנשים המבקשות להתפלל בדרך המעוגנת בהלכה מחד וליצור בעצמן את חווית התפילה מאידך.

שתי המייסדות פנו לקבוצת נשים מהיישוב שהיו מתכנסות אחת לשבוע ללימוד גמרא, וכך נוצר הגרעין הראשון של "שירת רבקה". הקבוצה החלה להתכנס לתפילה בכל שבת בבוקר – בתחילה בבתי החברות וכעבור זמן מה באחד ממבני הציבור ביישוב. כל מתפללת הגיעה בנסיבות שונות, אבל מה שאיחד את כולן היה הצורך למלא חסר שלא קיבל מענה בבית הכנסת ה"סטנדרטי": אחת ביקשה לעצמה את האפשרות לחלום ולהגשים את שאיפותיה הרוחניות, האחרת – מסגרת שתאפשר לה גם לבלות עם הילדים בשבת בבוקר וגם לדון בנושאים אקטואליים שעולים מפרשת השבוע, והשלישית לא יכלה לסבול את תחושת ה"שקיפות" מאחורי המחיצה בעזרת הנשים וחיפשה מקום שבו היא "נראית" ו"נספרת" בתוך הקהל.

צילום: רבקה קובלסקי

השיא של השנה

"תפילת נשים" מונה היום כ־30 חברות בגילאים שונים ובשלבים שונים של החיים: אמהות צעירות וצעירות פחות, סבתות, בנות ואפילו נכדות שמתפללות יחד את תפילת שחרית בכל שבת וחג.

נוסח התפילה הוא אורתודוקסי מסורתי, ולמעשה זהה לנוסח התפילה בבית הכנסת – למעט דברים הדורשים מניין כדוגמת קדיש וקדושה, שלא נאמרים. בכלל, קהילת "שירת רבקה" מצהירה על עצמה כאורתודוקסית, וכל הנעשה בה הוא "בתוך הגדר" של ההלכה האורתודוקסית לגווניה. כמובן, כל חזנית מביאה עמה את טעמה המיוחד ואת מנגינותיה מבית אבא וסבא או לחנים מקוריים.

"תפילת נשים" פותחת בפני נשים רבות את האפשרות לעצב בעצמן טקסים שונים הקשורים למעגל חייהן: יולדת שמגיעה בליווי אמה או בליווי האיש שלה כדי לברך "הגומל" או כדי לתת שם לתינוקת, נערת "בת מצווה" שלומדת טעמי המקרא ועולה וקוראת את פרשת בת המצווה שלה מתוך ספר התורה וזוכה ב"מי שבירך" שחובר במיוחד עבורה, סבתה או דודתה של אותה נערה שמכובדת בעלייה העומדת – לפעמים לראשונה בחייה – מול ספר התורה.

בדרך כלל קוראות מתפללות "שירת רבקה" את הפרשה מחומש, וכאשר יש אירוע מיוחד כמו בת מצווה – מתוך ספר התורה. אחרי קריאת התורה מתקיימת שיחת חברות על פרשת השבוע. כל אחת יכולה להעלות נושא לשיחה – בין אם זו חוויה אישית או מחשבות ותהיות שעלו במהלך קריאת הפרשה. במהלך השיחה ניתן מקום של כבוד לקולות שונים ולהשקפות עולם שונות.

השאלה שמלווה את הקהילה לאורך השנה כולה ועולה לפני הימים הנוראים במלוא עוצמתה היא שאלת החוויה הרוחנית וההתחדשות אל מול השגרה – לא רק מול שגרת החיים אלא גם, ובעיקר, מול שגרת התפילה שעלולה להפוך ל"תפילת קבע" שוחקת ללא המחשבה המתמדת על משמעותה, ללא חיפוש התחדשות אישית וקהילתית. גם שאלת הדמיון לבית הכנסת "הגברי" אל מול הצורך של נשים ליצור לעצמן נתיבים לעבודה רוחנית נשאלת לא מעט.

השאיפה להתחדשות מולידה במהלך חודש אלול את ה"הכנה לחגים" – בכל שנה חברה אחרת לוקחת יוזמה ומארגנת לימוד, סדנה לחברות הקהילה או התוועדות משותפת יחד עם בני הזוג והילדים.

תפילות ראש השנה מהוות אולי השיא הגדול ביותר במהלך השנה, שרק שמחת תורה יכול להשתוות לו, אם כי בצורה שונה. קשה לתאר במילים את עוצמת החוויה. קול השירה הסוחפת המלווה את החזניות ב"זכרנו לחיים" של הרב קרליבך או ב"ונתנה תוקף" של יאיר רוזנבלום, בעלת התקיעה שילד או ילדה עומדים לידה, ומביטים בעיניים פעורות ומעריצות באמא התוקעת בשופר. הקול הנשי הקורא על הולדת יצחק ועל עקדתו שפתאום מעניק מבט אחר על הסיפור כולו, אולי אפילו ממלא מעט את החלל של שרה הנעדרת מהפסוקים. ובעיקר – תחושת התפילה הפעילה, היוצרת.

ילדים צעירים מלווים את התפילה במוזיקה משל עצמם – בראש השנה כמו במהלך השנה כולה, מתוך תפיסה חינוכית הרואה ילדים ותינוקות כחלק מהקהילה ולא כ"הפרעה". לכן חלל התפילה מסודר באופן שמאפשר מקום למשחק שקט (פחות או יותר…) עבור הילדים הצעירים והתינוקות – עד שייקראו הגדולים שבחבורה לשיר את "שיר הכבוד" בסוף התפילה.

מספר המתפללות עולה בצורה משמעותית בראש השנה. לצד המתפללות הקבועות יושבות אורחות מהיישוב ומחוצה לו (שחלקן צועדות מרחק לא קטן ברגל), אחיות, אמהות וסבתות.

תחושת ההתעלות ממשיכה ללוות את חברות "שירת רבקה" עד שמחת תורה שמהווה שיא בפני עצמו, ומהדהדת הלאה, אל השנה החדשה, אל התהליך המתמשך של יצירת מרחב תפילה נשי ייחודי – "תפילה משלך".

 *

הכפר האקולוגי ורטיגו

מקום: קיבוץ נתיב הל“ה

מספר מתפללים: כ־100

דמויות מרכזיות: אליעזר מלכיאל, האחיות וורטהיים, תומר פרסיקו

חזנים: ברוך ברנר, נתנאל יחיאלי

מחול התפילה / יואב שורק

המחשבה על קיבוץ בעמק האלה, במקרה זה קיבוץ נתיב הל"ה, מעוררת מיד דימויים פסטורליים. אך הפסטורליה הזו אינה מספקת כנראה את כולם: באזור לולים ישן של הקיבוץ מסתתר לו כפר אקולוגי של ממש, שבנייתו התבססה על מבנים נטושים, בניית בוץ ובנייה מעץ, ונעשתה בידיהם האמונות של כמה ממייסדיו־תושביו. השירותים הם אקולוגיים, מי הגשם נאספים, והמבנים נבנו כך שיבטיחו קרירות בקיץ וחמימות בחורף בלי להשתמש במיזוג אוויר מלאכותי. הכפר הוא מיזם חברתי ייחודי, וגרעינו הוא ארבע אחיות (לבית ורטהיים) – שלוש מהן רקדניות בלהקת 'ורטיגו' – שעברו לכאן עם בני זוגן וילדיהם כדי לשוב לאורח חיים "מחובר" יותר ופשוט יותר, כדי לחיות שוב יחד וכדי להגשים את החזון המשותף שלהן בדבר זיקה אינטימית בין אדם לאדמה, בין נפש לגוף, ואת אמונתן שחיים טובים ונכונים מתחילים בפשטות וצניעות.

מפגשי לימוד עם ברוך ברנר בורטיגו צילום: אלעד דבי

בכפר מצוי הסטודיו של להקת "ורטיגו" שנוסדה לפני 20 שנה על ידי נעה ורטהיים ובעלה עדי שעל, להקת מחול מודרני המופיעה רבות בארץ ובחו"ל, ומתקיימות בו סדנאות וקורסים במחול ובתחומים נושקים, ובהן גם כאלה המותאמות למוגבלים בתנועה. על רקע כל זה מתקיימת בכפר גם פעילות של "מעבדתרבות" בתמיכת מפעל הפיס, מעין בית מדרש לאמנים, שאותו מוביל ברוך ברנר, המחבר בין אמנות למקורות יהודיים (ולא רק) וחוקר תהליכי יצירה.

מזה כמה שנים הפך הכפר גם למרכז של חגיגה יהודית בשבועות, בראש השנה וביום כיפור. גם השנה, בפעם השישית, יימלא הכפר בראש השנה – ובשבת הצמודה לו – באנשים, נשים ומשפחות המחפשים עבודה רוחנית משמעותית, שאותה יחוו בשילוב של תפילות כהלכתן, סדנאות שונות, ארוחות משותפות והרבה מפגש בלתי אמצעי בין אנשים בעלי תשוקה לביטוי רוחני. האחיות ורטהיים ובני זוגן, שהכפר הוא ביתם, חיפשו דרך מתאימה להיפגש עם החגים, ובנו במשך השנים את המתכונת הזאת יחד עם ברנר, בעצמו רב, אמן ואיש תיאטרון.

"המיוחד במקום הזה הוא שאין בו הגדרות", מסביר ברנר. "אנשים לא צריכים להצטדק, כולם חשים בנוח". רבים מהבאים לחוות את החג במקום הם דתיים ודתל"שים, וגם לא מעט אנשים שהמחזור זר להם. למרות שמעולם לא הוגדרו כללים, התפילה מתנהלת בצורה דתית קלאסית. עם זאת, גלומה בה שאיפה לעורר את הנשמה באמצעות הכלים השונים שכבר קיימים בתפילה – כמו עבודה בקול ובתנועה או התבוננות – כלים שלעתים איבדו מכוחם בשל התבניות שאליהן נוצקו. "צריך תשוקה ולא רק תבנית. איך אדם היה מתפלל לפני שהיה מחזור? לפני שהיו כלים? אני מאמין באלטרנטיבה שנוצרת מתוך הכלים, לא מחוץ להם. יש לנו כלים אדירים.

"אנשים באים כאן לשהייה ארוכה. זו לא תפילה שבאים לבית כנסת וממהרים הביתה. אין לאן למהר. הכול הוא חלק מהשהייה: הארוחות, הסדנאות, התפילות. לכן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשלב הפסקות בתפילה, למשל לעשות חצי שעה של שירה, או של התבוננות. אנחנו מתחילים בוותיקין, אבל עם הפסקות לקידוש, להתבוננות, להכנת הגוף, להכנה לתקיעות, וכן הלאה.

"בשנים האחרונות אני מרגיש שבאים יותר ויותר אנשים עשירים. אנשים עם עושר בנשמה. ולכן אנו נוטים למעט בשיעורים ולהרבות בלימוד משותף, כי יש הרבה מה ללמוד זה מזה".

*

ישיבת חברון

מקום: ירושלים

מספר מתפללים: 1,700

דמויות מרכזיות: 
ראשי הישיבה – הרב יוסף חברוני, 
הרב משה מרדכי פרבשטיין, 
הרב דוד כהן, הרב שלמה כץ

חזנים: הרב ירחמיאל טוקר, 
הרב שלמה זלמן פאליי

נזהרים על ה"קנייטש" / אלחנן ניר

ישיבת "כנסת ישראל – חברון", אחת משתי ספינות הדגל של עולם הישיבות הליטאי (לצד אחותה ישיבת פונוביז' הבני־ברקית), נוסדה בשנת 1822 בסלבודקה, פרבר בעיר קובנה הליטאית, על־ידי הרב נתן צבי פינקל הידוע בכינויו "הסבא מסלבודקה". הישיבה נקראה בשמה הרשמי "ישיבת כנסת ישראל", על שמו של מייסד תנועת המוסר רבי ישראל סלנטר, והיוותה למעשה את ההמשך לישיבת וולוז'ין המיתולוגית שבה למדו ביאליק וברדיצ'בסקי לצד הרב קוק והרב נתן מליקובסקי – סבו של בנימין נתניהו.

צילום: שוקי לרר

בשנת 1924 עלתה הישיבה לארץ ישראל, אל העיר חברון, יחד עם ראשי הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין ו"הסבא מסלבודקה" ועם מאה וחמישים תלמידי הישיבה. כעבור חמש שנים, בפרעות תרפ"ט, נרצחו באכזריות עשרים וחמישה מתלמידי הישיבה, והישיבה העתיקה את מושבה לשכונת גאולה שבירושלים. בשנות השבעים עברה לשכונת גבעת מרדכי. במשך השנים הוציאה ישיבת חברון מקרבה בוגרים ידועים רבים לעולם הישיבות והדיינות, כמו גם להנהגה האקדמית והפוליטית בישראל.

ישיבת חברון הושתתה על אדני תנועת המוסר אשר מקים הישיבה, הרב נתן צבי פינקל, היה מנושאי דגלה המובהקים באירופה שבין שתי המלחמות. למרות השינויים הרבים שחלו במהלך שנות קיומה של הישיבה, עדיין שוררים בה מאפיינים ייחודיים המבוססים על משנת "גדלות האדם" המדגישה את מרכזיותו של האדם כנזר הבריאה ואת האחריות הנגזרת עליו מכך. בחברון הקפידו להתלבש טוב, להיראות טוב, לעשן טוב ולא לוותר על החיים הטובים מתוך תפיסה שללא אלו לא ייתכן לעלות במעלות הרוחניות.

לקראת הימים הנוראים חלה בישיבה התעוררות בכל הנוגע לסדרי התפילה. בימים אלו מתמלאת הישיבה מפה לפה במאות בוגרים המקפידים לבוא ולהתפלל באווירה המיוחדת שבישיבה. זאת בשונה מכל השנה, שבה התפילות אינן נמצאות במוקד ההתרחשות החברונאית, הנוכחות מועטת, ואף ייתכן כי זר הנכנס אל הישיבה יבחין בתלמידים רבים העסוקים בלימודם גם תוך כדי התפילה.

ובכל זאת לקראת הימים הנוראים הישיבה מקבלת צביון חדש. כבר מאמצע חודש אלול ניתן לשמוע בחורים החוזרים בכל פינה על המנגינות העתיקות שמקובלות זה עשרות שנים בישיבה, תוך שהם נזהרים לבל יפספסו סלסול מוזיקלי כזה או אחר ומציינים את החשיבות לדייק בשמועתם כחלק מ"מסורת הישיבה" העוברת מדורי דורות.

בראש השנה לאחר התפילה עוברים כל תלמידי הישיבה על פני ראשי הישיבה לאחל שנה טובה, ובבוקר לפני התקיעות נאמרת שיחה בהיכל הישיבה מפי ראשי הישיבה, ובמהלכה מעוררים הרבנים את התלמידים בבכיות על משמעותו של היום. בימי ראש השנה שוהים בישיבה כאמור בוגרים רבים וחלקם אף שוכרים דירות בשכונת גבעת מרדכי כדי להתפלל בישיבה.

נוסח התפילה הייחודי המכונה "נוסח חברון" הועתק גם לישיבות ולבתי כנסת רבים נוספים בארץ ובעולם. מקורו עוד בניגונים העתיקים שהיו נהוגים בליטא, והמשכו בצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, שקיבל את פני הישיבה בבואה לחברון ושימש לה שליח ציבור, אך הגיבוש הסופי של הנוסח נעשה על ידי שליח הציבור המיתולוגי של הישיבה, המגיד הירושלמי הנודע רבי שלום שבדרון.

למעלה מארבעים שנה שימש הרב שבדרון שליח ציבור בישיבה ונודע במנהגו לקיים תענית דיבור רצופה מראש חודש אלול ועד מוצאי יום כיפור. הוא ערך וקבע את הנוסח המהווה אבן יסוד למאות בעלי תפילה אחריו, שילב מנגינות שמקורן בחסידות חב"ד ומנגינות ירושלמיות עתיקות לצד קטעי חזנות ידועים והתאים אותם לקטעים שונים מתוך התפילה. גם בערוב ימיו ולמרות קולו הצרוד המשיך לשמש שליח ציבור בכוחותיו האחרונים.

עם פטירתו נתמנו הרב ירחמיאל טוקר ומשגיח הישיבה, הרב שלמה זלמן פאליי, לשמש שליחי ציבור, ולמרות שינויי מנגינות קלים שהנהיגו, המהווים לא פעם נושא לשיחה ערה ותוססת בין התלמידים הוותיקים, הללו מבקשים להמשיך את הנוסח המוכר שקבע בהיכל הישיבה הרב שבדרון.

*

קהילת "שערי רצון", הקהילה הספרדית
־פורטוגזית בישראל

מקום: בית כנסת האיסטנבולי, סמטת בית אל 18, 
העיר העתיקה ירושלים

מספר מתפללים: כ־30

דמויות מרכזיות: פרופ' אייזיק בן אבו, ראלף אמילן, עזרא גורודצקי

חזנים: פרופ' אייזיק בן אבו, מוריס הנריקס דה־לה־פואנטה

הישיש והגביר בצילינדר
/ חניאל רודריגז־גארסיא

לא תמיד קל להיות הילד היחיד בבית הספר, בשכונה או במושב הנמנה, מכל העדות שבעולם, דווקא על הקהילה הפורטוגזית. לא תמיד פשוט לסחוב על הגב שם משפחה בעל מטען היסטורי בן למעלה מחמש מאות שנה. ואמנם, כשליוויתי כילד את אבי, דוד רודריגז גארסיא, שהיה בעל תוקע ובעל קורא בבית הכנסת האיסטנבולי במשך שנים רבות, לא תמיד גיליתי הבנה או אמפתיה למסורת העתיקה שגזרה עלינו מהלך שעה וחצי ברגל לכל צד בכל אחד מימי ראש השנה. אולם, כדרכו של עולם, ככל שבגרתי והשכלתי נשאבתי עוד ועוד אל קסמה וייחודה של מסורת אבותיי.

צילום: יעקב נחומי, באדיבות אתר חדרי חרדים

בית הכנסת האיסטנבולי (נקרא לעיתים גם "האיסטמבולי") הוא אחד מארבעת בתי הכנסת הספרדיים שנבנו בירושלים במהלך המאות ה־17 וה־18. הוא נוסד בשנת 1764 בידי יהודים מקהילת איסטנבול, עובדה הניכרת היטב בסגנון הבנייה שלו – כיפה גדולה הנתמכת על גבי ארבעה עמודי ענק ובה קרועים חלונות משובצים זכוכית צבעונית.

לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת שיפוצו של בית הכנסת, הובאו אליו פריטי ריהוט מבתי כנסת באיטליה: ארון הקודש, עשוי עץ מוזהב, הגיע מאנקונה, והתיבה הגדולה והמרשימה הגיעה מפזארו. בניגוד לבתי הכנסת הספרדיים הרגילים, ב"איסטנבולי" ממוקמת התיבה בחלקו האחורי של בית הכנסת, ולא באמצעו, ואילו המתפללים יושבים זה מול זה לאורך האולם. גם המחיצה (הסמלית למדי, עשויה בד שקוף) נמתחת לאורכו של בית הכנסת ולא לרוחבו.

נוסח התפילה הפורטוגזי הוא נוסח הולך ונעלם. הקהילה הפורטוגזית המפוארת באמסטרדם, שממנה יצאו אנשי רוח כברוך שפינוזה, אוריאל ד'אקוסטה ואחרים, הושמדה כמעט כולה בשואה (בית הכנסת שלה, הסְנוֹחֶה, לעומת זאת, שרד באורח פלא בכיבוש הנאצי ומשרת גם כיום את הקהילה הקטנה שנותרה בעיר). הקהילות הפורטוגזיות בלונדון, בניו יורק ובפילדלפיה פעילות גם הן, אך בדומה לאחותן באמסטרדם הן נתונות להשפעות דומיננטיות של בני עדות נוספות שהסתפחו עם השנים אל שורותיהן.

קהילת "שערי רצון" נוסדה לפני כשלושים שנה בקירוב, בידי אנשים ששימור הנוסח הפורטוגזי הייחודי היה יקר ללבם. את ההיתר להשתמש במבנה בית הכנסת האיסטנבולי קיבלו מוועד העדה הספרדית בירושלים.

הקהילה הייתה ונותרה לאורך השנים קטנה, מיוחדת וצבעונית מאוד. נוסף על היהודים הפורטוגזים הספורים הנמנים על שורותיה, ניתן למצוא בה גם יהודים מג'יברלטר, סורינאם, אנגליה, הולנד, קיראסאו ואפילו קובה. עוד מצאו דרכם אליה גם כמה יהודים אשכנזים, וכן אי אילו גרי צדק, שהאפשרות המוקנית להם לבחור את עדתם בעצמם הביאה אותם ל"שערי רצון" דווקא.

 כמוסת זמן

נוסח התפילה דומה בכללות לנוסח הספרדי, גם אם נבדל ממנו בכמה מקומות, אולם המנגינות והנעימות מהוות ללא ספק את עיקר ייחודה של חוויית התפילה ב"שערי רצון". בעודם נסים ממדינה למדינה מאימת האינקוויזיציה – ספגו היהודים הפורטוגזים אל תוך בתי הכנסת שלהם סגנונות מוסיקליים רבים ומגוונים, החל מהשפעות אירופיות מתקופות הבארוק והרנסנס ועד למקצבים דרום־אמריקניים. התוצאה ניכרת היטב בעושר הליטורגי שאצרו ברבות השנים, והאקוסטיקה של בית הכנסת גבה־הכיפה אף מעצימה את חוויית ההאזנה.

עוד ראוי לציין, כדי למנוע הפתעות, את הנוהג הפורטוגזי להגות כל בי"ת כבי"ת דגושה (השפעה ערבית ברורה עוד מתקופת ספרד המוסלמית) וכל עי"ן – כמעין הצליל ng באנגלית (תופעה ידועה גם בחלק מקהילות יהודי איטליה).

ככלל, ההשתתפות בתפילות של “שערי רצון“ מזכירה במקצת כניסה לכמוסת זמן מבודדת. חלק מן המתפללים משמרים פרטי לבוש ייחודיים, ככובעי צילינדר גבוהים או טליתות צבעוניות. הברכות שלפני העלייה לתורה ואחריה שזורות שתי וערב מיני שירות ותשבחות בספרדית. עולה צעיר לתורה ייקרא “הבחור“, עולה בוגר יזכה לתואר “הגְבִּיר“ ואילו עולים מבוגרים מתכבדים בטייטל המחייב “הישיש“.

אם חפצה נפשכם בתפילה אקסטטית או ספונטנית – ה“איסטנבולי“ איננו המקום עבורכם. התפילות מנוהלות בסדר מופתי, לפי פרוטוקול קבוע ובאורח טקסי מאוד, לעתים טקסי מדי. אם יתמזל מזלכם, למשל, להתכבד בנשיאת ספר התורה מן התיבה אל ההיכל בצעידה לכל אורכו של בית הכנסת, יתלווה אליכם במיוחד אחד הגבאים כדי לוודא כי משך צעידתכם יהלום במדויק את משכו של “מזמור לדוד“ המושר באותה עת מפי החזן, לא צעד אחד יותר ולא מילה אחת פחות. העולה לתורה, למשל, יֵדע לסמן עוד במהלך הברכה במנוד ראש תכליתי את הזמן המדויק שבו מורשה העולה הקודם לו לרדת מן התיבה. אגב, אם ינסה האחרון לרדת ממנה באותן מדרגות שדרכן עלה – הוא יופנה באדיבות תקיפה אל גרם המדרגות המקביל. סדר צריך שיהיה.

עם סיום תפילת מוסף עורכת הקהילה קידוש עשיר לכבודם של המתפללים והאורחים. מאחר שמתפללי “שערי רצון“ מתכנסים בעיקר בחגים – זוהי ההזדמנות להתעדכן בחדשות הקהילה ובקורותיהם של חבריה ואורחיה. בפרדתם, מברכים המתפללים זה את זה בברכת “מוּצ‘וֹס אַנְיוֹס“ (שנים רבות) או בנוסחה העברי “תזכו לשנים רבות, נעימות וטובּות“. בואו בשלום.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

הקושי להתפלל חושף עד כמה הנוכחות הא־לוהית רחוקה מאיתנו בחיי היום־יום מלאי הטרדות. 
ראש השנה עשוי להיות פתח לרצון שאכן יקרה משהו בתפילה 

אוֹחִילָה לָאֵ־ל אֲחַלֶּה פָנָיו

אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן.

אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ

אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו.

לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן,

ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.

 ראש השנה. יהודים יראים מתפללים מאשמורת הבוקר ועד הצהרים. שעות על שעות.

יש הרועדים, מתחננים מקירות לבם על כל אשר נשמה באפו, על כל היצור והמעשים כולם, ומבקשים על מלכות ה' שתשרור בעולם. יש הבאים עם ספרייה שלמה תחת זרועם וממתינים ברטינה לסיום השעות הצפופות, ויש המייחלים לרעד ובפועל אך ממתינים לסיום.

האם ניתן להתפלל מתוך אמון מוחלט בתפילה: אמון במילים; אמון בי, המתפלל, ואמון בו, השומע ומתמלא במידות הרחמים? האם אכן ניתן לכוון בתפילה, להיות בה לגמרי, לפנות ולחוש, במובן העמוק של חישה, שה"אל רם ונישא" אכן "מבין ומאזין, מביט ומקשיב" לקולנו, לקולי־שלי?

לכאורה אין הדבר פשוט כלל ועיקר. אנו מוצאים בתלמודה של ארץ ישראל (ברכות פרק ב, סוף הלכה ד) תיאורים חשופים ומלאי כנות של גדולי התנאים והאמוראים השחים על הקושי הגדול שלהם להתפלל. אחד סיפר כי בזמן התפילה הוא מונה אפרוחים, שני הודה שהוא סופר את אבני הבניין ושלישי מתפעל ומחזיק טובה לגופו המתפקד כמכונה אוטומטית הכורעת ב"מודים" ומזדקפת כמו מעצמה.

ואם כך עלה לגדולי הגדולים, מה נענה אנו אחריהם?

גם בתלמודה של בבל (ברכות לד, ב) נמצא את האמירה כי אמנם מוטל על האדם לכוון את לבו בכל התפילה, אולם באותה נשימה כבר נאמר כי אם אדם אינו יכול לכוון בכל ברכותיה הרי שדי לו שיכוון אך באחת מהן.

גיא ניסנהויז, פרטים מתוך Cu2013. מתוך תערוכה המוצגת בבית האמנים עד 12.10 צילום: לי זלבה

החתול מתגנב

יש בשאלת הכנות בתפילה משהו ישיר ומאוד לא חומל. התפילה דורשת את הלב, אבל מה כשזה איננו נענה, כיצד ניתן לחזר אחריו, לבקש ממנו – היה לי, בוא עמי אל חצרותיי הפנימיות; כיצד ניתן לכוון את הלב כשהוא נע ונד ללא הרף, רוטט לכל צרצור מצוי ונידף אך כל־כך מתקשה להיות לגמרי, לתת את עצמו ולהתמסר?!

לודוויג ויטגנשטיין לימד כי ראוי ללמוד לא רק צניעות מחתול אלא אף כוונה "בעת שהוא מתגנב לעבר ציפור" (חקירות, 647). אין עוד מלבדה אז. בדריכות, במחושבות, בטוטליות. משהו דומה קיים גם אצל מוזיקאי אמיתי כאשר הוא מנגן, שאוב כולו אל תוך הצלילים. אבל כשאנו באים להתפלל, ובואו נהיה לרגע כנים, הרי יש כל־כך הרבה מלבדו. הכול מלבדו ורק הוא, הבורא יתברך שאליו אנו פונים ומייחלים, נשכח ונעלם מעבר לכל ערפילי התודעה הסמיכים.

אצל גדולי הדורות נמצא שני כיוונים ביחס ליכולת ההתכוונות בתפילה. יש שאמרו שאדם מחויב לכוון ו"כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה" (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים ד, טו). ויש שביקשו להיות שופרות לעולם המצוי, זה המתרחש אל מול העיניים בפועל ממש, ולא רק לזה האוטופי והרצוי. כך, למשל, השיג רבנו אברהם בן דוד מפושקירה, הלא הוא הראב"ד השלישי, על שיטתו הנזכרת של הרמב"ם וטען שמצב התפילה כה מורכב עד שאי־אפשר כלל לצוות על הכוונה ולראות בה רכיב מחייב ומכונן בתפילה, הרי "הדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה. גם בחכמי הגמרא היו אומרין כן" (השגותיו על הרמב"ם, הלכות קריאת שמע ד, ז).

גם בדורות מאוחרים יותר נמצא את אותה מחלוקת ואת אותם הבדלי גישה. כך, בעוד מרן, רבי יוסף קארו, כתב בשולחן ערוך כי "המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות; אם לא כיון באבות, אף על פי שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל" – הרי שהרמ"א שוב מושך בכוח בפעמון המתכת הגדול ומציב את השיטה המנוגדת לדרך מלאת הכוונה. הוא מביט סביבו ורואה עד כמה קשה לאדם באשר הוא לכוון, כך שגם אם יחזור המתפלל ויבקש לכוון הוא הרי יתקשה בכך שוב ושוב ושוב: "אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור?" (אורח חיים, הלכות תפילה, סימן קא, א).

היו שניסו למצע בין שתי הגישות הקוטביות הללו ולומר שיש שתי כוונות בתפילה – האחת היא כוונת המילים והשנייה היא עצם המעמד, המודעות לכך שאני, הנברא, עומד בזה הרגע לפני הבורא. אדם אינו נדרש לכוון בכל מילה ומילה ולרדת למשמעותה, אבל כן מצפים ממנו לזכור היכן הוא נמצא ומול מי הוא ניצב בשעת תפילתו: "דע לפני מי אתה עומד".

וכבר בראשונים נמצא כיוון זה המזהה את הצורך של המתפלל להיות נוכח, "שלא להרהר בהן בדברים אחרים, כדי שיהיו פיו ולבו שווים בבקשת הרחמים ובייחוד ובקבלת עול מלכות שמים ובסדור השבחים" (שו"ת הרשב"א חלק א, סימן שמד). לדידו של הרשב"א, אם הפה והלב אינם שווים, הרי שהמלמול הזה אינו יכול להיחשב כתפילה, והאדם המתיז מפיו את צרורות המילים נחשב בשפה ההלכתית "מתעסק" בלבד.

אבל גם אחר דבריו יש להודות כי גם זו דרישה קשה שכלל אינה שווה לכל פה ולכל לב. הרי כמה מאתנו לבם שווה עם נוסח התפילה שלנו, זה המופיע בסידורים ובמחזורים הכולל את כל ריבוי השבח וההודאה, התוכן והשפה, המלכות והפאתוס, שכה רחקו מאתנו במשך הדורות.

חלק מכל ההרעשה

אבל הקושי אינו רק אל מול המילים. הקושי הוא בעצם הנוכחות, בשהות הקודמת להברות. הרי מאז ומעולם היה קשה להוֹמוֹ ספיינס להיות נוכח ולהתיישב בדעתו ודברי חכמי הירושלמי שהובאו למעלה יוכיחו, אולם דומה כי תמנוני הטכנולוגיה העכשווית העצימו את אותו קושי אנושי בסיסי וישן. והתפילה אינה מוותרת ואומרת: תהיה נוכח.

וכדי להיות נוכח, צריך להאמין במעשים. להתמסר לצד הקשיח, ולא פעם המאיים והבלתי־מתפשר, של הקיום. לכן יש לומר את מילות התפילה בפה ולא בלב, כי הפה מכריח את המדבֵּר להיות נוכח. ויחד עם זאת, המצווה היא להתפלל כחנה בשילה ולא להגביה את הקול בתפילה (ברכות לא, א). שכן הנוכחות אמנם מתייצרת באמצעות המעשה, אבל המעשה הזה חייב להיוותר בשקט, בעבודה הפנימית ובצנעה; לא להיות חלק מכל ההרעשה הבלתי פוסקת שמסביב, ההולכת וצובאת עוד ועוד ולעולם אינה יודעת שבעה. וסיבה נוספת לתפילה בלחש: אדם עשוי להפריע לסובבים אותו עת הוא מגביה קול. קולו כובש את קולותיהם שלהם, פיו את פיהם, לבו על ליבותיהם. ובשל כך עליו להימנע מהרמת קולו כאשר הוא מתפלל עם הציבור. כך גם נפסק:

לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש

ולא ישמיע קולו

ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו; והני מילי בינו לבין עצמו, אבל בצבור, אסור דאתי למטרד צבורא (שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות תפילה, סימן קא, ב).

אולם בראש השנה, בניגוד לכל השנה, מותר להגביה את הקול, מותר להתמסר ולתת את עצמי:

יש אומרים שבראש השנה ויום הכיפורים מותר להשמיע קולם בתפלה אפילו בצבור.

הג"ה: וכן נוהגין. ומכל־מקום יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדי (שם, ג).

וכן:

אף־על־פי שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בראש השנה ויום הכפורים נוהגין לומר בקול רם. ולהטעות לא חיישינן, כיון שמצויים בידם מחזורים (שם, הלכות ראש השנה, סימן תקפב, ט).

אנחנו תמיד רוצים להיראות מהוגנים, לא להרים את הקול, לא לצאת מהשורה ולהיחשב חלילה כמוזרים והזויים. אבל בראש השנה אפשר לרגע לעזוב את כל ההגדרות הללו, לשמוט אחר כבוד את ערמת העלונים, את ספרו החשוב של עגנון ואפילו את היד האוחזת בגמרא ומבקשת להספיק ולרדוף אחר הדף היומי. בראש השנה אפשר להתפלל. בהרמת הקול, אפילו בצעקות וזעקות.

וכן נוהגין.

מהקבע אל התחנונים

אבל מעבר לקושי האובייקטיבי בריכוז ולקושי להיות בתנוחה פנימי של מונולוג ולא של דיאלוג, והרי כך נדמית לנו התפילה – אנו מדברים ואין קול עונה, ישנו עוד שורש לקושי להתפלל והקושי הזה עולה לא פעם דווקא בפתח הימים הנוראים.

הקושי הוא בעצם התפילה, המשמשת נייר לקמוס בלתי חומל לנוכחות הא־לוהית בחיינו. אפשר ללמוד תורה גם בלי תודעת נותן התורה, ולקיים מצוות גם בלי תודעת מצַווה, אבל אי אפשר להתפלל תפילת אמת ללא תודעה כי קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. וכך, בעמידה נוכח, מתברר עד כמה האקט התפילתי דורש; וגם עד כמה הדת, על כל מנגנוניה וגינוניה, אינה בהכרח מסייעת בעמידה נוכח פני ה' ובבניית משכנו בתוכנו. לא פעם אף נדמה שהעמידה ושפיכת הלב הפצוע נוכח פני ה' כמו מפריעות ל"דבר עצמו", כלומר ללימוד תורה ולקיום המצוות.

כך עוברות תפילותינו יום אחר יום, שנה ועוד שנה. כך מתנהלים חיינו – הנוכחות הא־לוהית רחוקה מאיתנו ואנו חיים את חיי היום־יום במלוא השאננות. אבל הנה הגענו לראש השנה. וראש השנה יכול להישמר בתוך המערכת של התורה והמצוות, ולהיות כולו חלק מ"מעשה המצווה" של שמיעת תרועת השופר והמנהג המאוחר ללכת ל"תשליך", אבל הוא גם עשוי להיות התחלה חדשה; פתח לרצון שאכן תתרחש התרחשות משמעותית בתפילה. שיקרה, באמת שיקרה, משהו.

ודווקא ראש השנה (ובניגוד כה חד ליום הכיפורים), שהוא מעבר לדעת המקום ולדעת הקהל והזמן – דווקא היום שתקיעת השופר הנשמעת בו היא נקודת האיפוס לכל דרכי התקשורת הנורמטיביות ונוגעת בַּלפני, ביללה, בגניחה, בשפה כמו גם בכאב השפה של בטרם כל יציר נברא (ובניגוד כה חד לחג החירות ולפה הסח בו ללא הרף): "כי ענין קול שופר הוא צעקת הלב דבני־ישראל להשם יתברך, והוא קול בעלמא בלא חיתוך דיבור באותיות רק כמשמיע קול המיה לבד מתוך המצר" (ר' צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, נ) – דווקא הוא מאפשר לאישי, ללוקאלי ואף ללאומי להיאלם לרגע ולגעת במקום שקדם להם. בעצם ההיות. בעצם האיווי.

במהלך השנה, ובכל שגרת הרוטינה והטרדות השוטפות, תפילת הקבע – זו הדומה עלינו כמשא, זו העייפה וחסרת החידוש והנוכחות – היא כנראה ברירת המחדל האנושית שלנו. וגם היא, כאמור, אינה פשוטה. אבל ברגעי ההתחדשות של השנה, מותר להגביה קול ולב וראוי להיזכר בתפילת התחנונים שתמיד, תוך כדי בהילות היום־יום, אמרנו שצריך אליה יותר זמן. אז הנה: זה הזמן. זה הזמן למסע הפנימי, שהוא תמיד המבוא לנוכחות הא־לוהית בחיים, זה הזמן להיות בבחינת "בקשו פני" ולבקש אחר הפנים, ושמא בתוכם גם יתגלה לנו כי "את פניך ה' אבקש".

פתח את לבנו

הלב לא מאמין עוד שאפשר שזה יקרה. שהרי הנוסח החתום מפריע, והקצב והמקום והקהל והפיזיות העלובה כל־כך של יהודים שאינם נעים בתפילה, וגם הישיבה של מעלה והישיבה של מטה. הכול נכון, וריבוי המילים והפסוקים אינו בהכרח עוזר לכוונה, אבל כבר לימד אותנו רבנו אביתר ש"כשהלב נשבר/ זורח אור גדול, כשהכול טוב/ אני מרגיש שאני שוכח". וההתחלה היא שבאמת לא הכול טוב. והלב כבר מבקש להישבר, רוצה לפחות לרצות ומתחנן שיקרה.

בראש השנה אפשר לעצור לרגע. לבוא עם הקושי הזה, ולבקש עליו; לבקש אמון, לבקש סייעתא מן שמיא ומן ארעא לעצם העמידה.

הנה אנחנו עומדים ומבקשים "לְמַעַנְךָ אֱ־לֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ. רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים", ובעצם כמו יהודי פשוט מהעיירה אנחנו מודים, סוף סוף מודים, שאנחנו לא יודעים. שאנחנו דלים וריקים. הרי כמעט שאין מורים ומורות המדריכים לא רק בלימוד התורה ובדרכים ההלכתיות והמטא־הלכתיות, אלא גם בתפילה ובעבודה רוחנית; הרי אף פעם לא באמת למדנו כיצד מפעילים נכון את האיבר השכוח הזה, האיבר המתפלל. ובשל כך אנחנו מבקשים דלים, ריקים ומלאי גמגום – רחמנא, גלה לנו את סוד התפילה, למענך; כדי שיהיה לך מישהו שיפנה אליך, פתח את לבנו, את פינו. כי באמת אף אחד אחר לא מסייע לנו בכך, אז אנחנו מבקשים, ובראש השנה אנו מבקשים בקול: פתח את האמון שלנו.

אליך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

המקור לנענועי הלולב והבחירה בעברית כשפת התפילה הם מקצת הנושאים בחקר התלמוד והמדרש, ההלכה והתפילה המופיעים באסופת מחקרים לכבודו של יוסף תבורי

כתבור בהרים: מחקרים בתורה שבעל פה מוגשים ליוסף תבורי

עורכים: ארנון עצמון וצור שפיר

תבונות – מכללת הרצוג, תשע"ג, 463 עמ'

יש חוקרים שהם חוקרי הלכה, יש שהם חוקרי תפילה, יש שהם חוקרי מדרש; ויש כאלו שהם חוקרים בכל התחומים הללו. כזה הוא הרב פרופסור יוסף תבורי, איש אוניברסיטת בר אילן בעבר וכיום דיקן בית הספר ללימודי יהדות במכון לנדר. מחקריו בתחום תולדות ההלכה מקיפים את כל מועדי ישראל, ובמיוחד את חג הפסח. מלבד מחקריו העצמאיים בענייני התפילה הוא יסד כתב עת בשם "כנישתא – מחקרים על בית הכנסת ועולמו" והוא עתיד לפרסם מהדורה מדעית שלמה של מדרש אסתר רבה. וכל זה לצד ספרים שחיבר ושערך ועשרות מאמרים שפרסם לאורך כארבעים שנה. לצד העבודה האקדמית, שימש הרב תבורי רב חטיבה בשריון, רב קיבוץ בארות יצחק ורב בית הכנסת הדתי־לאומי בשכונת הר נוף בירושלים.

כהבעת הערכה ותודה לרב פרופסור תבורי יצאה לאור ביוזמת תלמידיו אסופת מחקרים בתורה שבעל פה ובעיקר בתחומים שעסק בהם הוא עצמו. חמישה שערים לחלק העברי של ספר היובל "כתבור בהרים": השער הראשון עוסק בספרות התנאים, השער השני בספרות האמוראים, השער השלישי במדרש ואגדה, השער הרביעי בתפילה ופיוט והשער החמישי במנהג ופרשנות. סך הכול עשרים מאמרים, ועוד שני מאמרים בחלק האנגלי של הספר. נעיין במאמר אחד בענייני הלכות המועדים ובמאמר אחד בענייני תפילה.

השוואה מעניינת בין הלכות לולב להלכות שופר. הושענא רבה בירושלים צילום: פלאש 90

בין שופר ללולב

שלמה נאה עוסק במאמרו בנענועי הלולב. לדבריו, מאז רבינו חננאל "כל השיטות המופיעות בספרות הפרשנות, ההלכה והמנהג, אצל ראשונים ואחרונים, עשויות שני נענועים – נענוע בסיסי של מוליך ומביא ומעלה ומוריד ונענוע שני של 'שלוש פעמים' – המורכבים יחד בדרכים שונות" (עמ' 93). לשם הדגמה נעתיק את לשונו של הרמב"ם (הלכות שופר סוכה ולולב ז, ט־י): "… ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלשה פעמים בכל רוח ורוח. כיצד? מוליך ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים ומביא ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים, וכן בעליה וירידה". מקורו של הנענוע הבסיסי הוא בתלמוד הבבלי. על המשנה המתארת את הנפת שתי הלחם "מוליך ומביא מעלה ומוריד" הוסיף רבה (או רבא): "וכן ללולב" (סוכה לח, א; מנחות סב, א). ומקורו של הנענוע השני שלוש פעמים הוא בברייתא שהובאה בתלמוד הירושלמי: "צריך לנענע שלושה פעמים" (ירושלמי סוכה ג, ט).

לטענת נאה, אמנם סביר היה להניח שכשם שדברי הבבלי מוסבים על המשנה "והיכן היו מנענעין?" שהיא משנת הנענוע העיקרית כך גם דברי הירושלמי – אך עיון בסדר המאמרים בירושלמי מלמד שאין זה כך. העיון מורה שדברי הירושלמי מוסבים על חלקה השני של המשנה: "מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו… ", ועל כך מוסיפה הברייתא שבירושלמי שנענוע זה צריך להיות שלוש פעמים. כלומר, ברייתא זו אינה עוסקת כלל במי שמנענע את הלולב בהלל, אלא דווקא במי שאינו נמצא עם הקהל בשעת ההלל.

השאלה היא כמובן: מדוע מי שמנענע את הלולב כמצוותו בשעת ההלל אינו מנענע שלוש פעמים? ותשובתו של נאה היא שהמנענע את הלולב בהלל מנענע שלוש פעמים, שהרי הוא מנענע בשלושה מקומות בהלל, כדברי המשנה – "בהודו לה' תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא". חידושה של הברייתא אפוא הוא "שמי שמנענע בביתו צריך לנענע שלוש פעמים כנגד שלוש פעמים שהיה מנענע אילו קיים את המצווה כהלכתה, בהלל" (עמ' 97).

לאור הדברים הללו עולה השוואה מעניינת מאוד בין הלכות לולב להלכות שופר. תקיעת השופר כמצוותה משולבת בברכות מלכויות, זיכרונות ושופרות שבתפילה. אמנם אין התקיעה תלויה בברכות, ולכן קובעת המשנה (ראש השנה ד, ט): "מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים". ומבאר נאה: "כלומר, מי שלא היה בידו שופר בשעה שבירך, ולא היה יכול לתקוע כראוי במקומות הנכונים בתפילה, חייב לתקוע אחר כך כשיזדמן לידו שופר; וכשהוא תוקע הוא צריך לתקוע ולהריע שלוש פעמים, במקום שלוש הפעמים שתוקעים ומריעים ותוקעים בתפילה". ממש כמו ההלכה האמורה בעניין לולב. מכל זה עולה שבמקורה הברייתא בירושלמי לא הייתה קשורה כלל לאופן הנענוע, אלא שבמהלך הדורות "שלא בטובתה נעשתה לאחת מאבני היסוד של מנהגי הלולב בכל ספרות ההלכה והמנהג" (עמ' 98).

לא מתפללים באנגלית

ונעבור לענייני תפילה. אורי ארליך עוסק במאמרו בלשון הסידור: עברית, ארמית ושאר לשונות. המשנה במסכת סוטה (ז, א־ב) הבחינה בין אמירות שנאמרות "בכל לשון" לבין אמירות שנאמרות "בלשון הקודש" בלבד. התפילה היא מכלל האמירות שניתנות להיאמר בכל לשון. אולם למרות זאת "לא נעשה כמעט שימוש בהיתר זה, בייחוד לא בתפילת הציבור" (עמ' 299).

באוסף הגניזה הקהירית, למשל, יש אלפי קטעים של סידורים וכמעט כולם בעברית. באשר לקטעי התפילה המעטים שנמצאו בתרגום ערבי, ארליך מעיד: "לאמתו של דבר, לא מצאתי ביניהם אף סידור אחד שיש בו עדות שנועד לתפילות הציבור" (עמ' 300). שליטתם של המתפללים בעברית הייתה מוגבלת מאוד, כפי שניתן ללמוד מכך שברובם הגדול של הקטעים יש הבחנה ברורה בין לשון התפילה העברית לבין לשון ההוראות למתפלל שהיא ערבית, אך למרות זאת הקפידו על תפילה בלשון הקודש. תופעה זו של הבחנה בין לשון התפילה לבין לשון ההוראות מוכרת גם מתקופות וממקומות אחרים. "סידורים רבים מאוד, עתיקים כחדשים, מבחינים בבירור בין שפת התפילה, שהיא עברית, לבין שפת ההוראות הכתובה בלשון הדיבור המקומית" (עמ' 299).

יוצא אפוא שמתפללים לאורך הדורות היו מוכנים ללמוד את משמעות התפילה בעברית במקרה הטוב, או במקרים פחות טובים להתפלל ללא הבנה מספקת או ללא הבנה כלל, כדי להתפלל בלשון הקודש – למרות ההיתר הברור להתפלל בכל לשון.

יוצאת מכלל זה היא השפה הארמית. עד היום מצויים בתפילה קטעים הנאמרים בשפה זו. התפילה הארמית הידועה ביותר היא הקדיש הנאמרת כמה פעמים בכל תפילה. יום הכיפורים נפתח ברוב הקהילות באמירת "כל נדרי" שאף היא בארמית, וישנן עוד תפילות ואמירות שהן בשפה זו. לתופעה זו ניתנו הסברים היסטוריים וסוציולוגיים שעל פיהם הקטעים הארמיים אינם מהגרעין העיקרי של התפילה אלא חדרו מאוחר יותר וחלקם התהוו בהקשרים עממיים ולכן ננקטה לשון המובנת לכול.

אולם ארליך טוען "שיש להשלים את ההסברים ההיסטוריים והסוציולוגיים בהסבר אידאולוגי עקרוני. מסתבר שאף שיש 'לשון הקודש' אחת, שהיא העברית, ולעומתה ניצבות כל שאר השפות… ניתן לארמית מעמד מיוחד שהוציא אותה מקבוצות לשונות הדיבור הרגילות וקירב אותה לעברה של לשון הקודש" (עמ' 303). לדעת ארליך תהליך זה מתבקש לאור העובדה שהשפה הארמית מצויה בכתבי הקודש ויש ביטויי הערכה אליה בשני התלמודים, כמו למשל: "שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים הוא אמור" (ירושלמי סוטה ז, ב).

מאמרים נוספים בספר "כתבור בהרים": לגלגוליה הקדומים של משנת "ערבי פסחים" (ירחמיאל ברודי), תפילת כהנים וברכתם במקדש (דוד הנשקה), "המית שורך את שורי", ממון או קנס? (שמא יהודה פרידמן), משלוח המנות של ר' יהודה נשיאה (מרדכי סבתו), לפתרונה של מימרא סתומה בירושלמי (משה עסיס), מדרש כהדמיה באגדות העקדה (מרק ברגמן), גלגולי מסירה ועריכה בויקרא רבה ובבראשית רבה (חיים מיליקובסקי), "אילו הוציאנו ממצרים… דיינו" (מאיר בר אילן) ועיון במאפיינים של פירוש הגר"א על דרך הרמז למגילת אסתר (יוסף ריבלין).

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

לאחר מסע פסימי, ספר קהלת מצליח למצוא משמעות לחיי האדם. מסקנתו רלוונטית לימינו, כשהיא זוכה לחיזוק מהמדע המודרני ונותנת תקווה גם למי שאינו מאמין בא־לוהים

ספר קֹהלת הוא יחיד ומיוחד בין ספרי התנ"ך בסגנונו ובדעות המובעות בו. מאפיינת אותו גישה פסימית המתמצית במילים "הֲבֵל הֲבָלִים הכל הָבֶל" (א, ב). כלומר – שום דבר בחיי האדם אינו בעל ערך. הפסימיות נובעת מכך שעל פי דעתו של קהלת, אדם הרוצה להגדיר מטרה לחייו יתקשה לעשות זאת. הוא מגיע למסקנה זו לאחר שניסה למצוא טעם ותכלית לחייו בכמה דרכים כגון צבירת רכוש, הנאות חושים וחיפוש חכמה, ומצא כי כל הפעולות הללו אינן נותנות לאדם תחושה של חתירה אל תכלית או אל מטרה ראויה. חיים המתנהלים בלי מטרה ובלי תקווה להשיג בהם הישג ממשי הם, על פי דעת קהלת, חיים חסרי ערך, כלומר חיי הבל.

למרות האכזבות שנחל קהלת בניסיונותיו להשיג תכלית בחייו, יש בספר קהלת אמירות אופטימיות שמלמדות כי המחבר "לא הרים ידיים", ואף נדמה כי מצא בסופו של דבר דרך אשר, על פי ניסיונו, יכולה להוביל לחיים בעלי משמעות. לאחר שמונת הפסוקים הראשונים בפרק ג, שמדגימים את הרעיון כי "לכל זמן ועת לכל חפץ", חוזר קהלת לבעיית התכלית – או חוסר התכלית – של החיים, שבה התחבט בפרקים א ו־ב. הפעם הוא מצליח למצוא לבעיית התכלית תשובה יפה ומעמיקה הנראית משכנעת גם היום.

קהלת מאמין שברבות הימים האדם יגלה את חוקי הטבע. עמק חפר, 2013
צילום: פלאש 90

תכלית נסתרת

התשובה של קהלת לבעיית התכלית היא בעיקרה זו: העובדה שאני איני יודע מהי תכלית חיי אין פירושה שאין תכלית לחיים. אני יכול, אומר קהלת, להוכיח שיש תכלית לחיים, גם אם היא נסתרת מבני האדם. ההוכחה מתבססת על ההתאמה בין כישוריו של האדם לבין משימות מסוימות שעליו כנראה לבצע בדרך להגשמת אותה תכלית נסתרת. את הרעיון הזה מפתח קהלת בשלושה פסוקים.

בפסוק הראשון שואל קהלת: "מה יתרון העושה באשר הוא עמל?" (ג, ט). כלומר, לאור כל מה שנאמר עד עכשיו, מה התועלת בטרחה שהאדם טורח בחייו? הרי כל ההישגים שהאדם משיג בחייו הם הבל וריק מכיוון שאין הם מתקיימים לאורך זמן, ולכן החיים הם בעצם חסרי תכלית. ואז הוא עונה: "ראיתי את הענין אשר נתן א־להים לבני האדם לענות בו" (ג, י). כלומר – ערכתי תצפיות על מעשי בני האדם במהלך חייהם; מעשים המונעים על־ידי הכישורים והשאיפות שטבע בהם א־לוהים בורא ומתכנן. עתה בא הפסוק החשוב מבין השלושה: "את הכל עשה יפה בעִתוֹ; גם את העולם נתן בלבם, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה הא־להים מראש ועד סוף" (ג, יא).

אפשר לפרש את הפסוק הזה כך: כשאנו מתבוננים בטבע אנו משתאים נוכח הסדר הקיים בו. בעל כורחנו אנו מגיעים למסקנה שהעולם נוצר בחכמה, ושכל מה שיש בו ומתרחש בו מופיע בצורה יפה ובזמן הנכון – יפה ובעתו (המסקנה הזאת משתלבת עם הפסוקים שבתחילת הפרק המלמדים אותנו כי "לכל זמן ועת לכל חפץ"). יתר על כן, כשאנו מתבוננים ביכולתו של האדם להתמודד עם הטבע, וביכולתו לבנות חברה אנושית מתפקדת, ברור לנו כי הוא ניחן בכישורים שמאפשרים לו להתחבר אל עולם הטבע ואל החברה האנושית.

הכישורים הללו נוצקו בנו על־ידי מי שברא אותנו: הא־לוהים, על־פי קהלת, או האבולוציה, על־פי המדע המודרני. על הבורא הזה אפשר לומר כי "גם את העולם נתן בלבם", כלומר, הוא נטע בגֶנים האנושיים יכולות שמאפשרות לאדם לחקור את העולם ולהתמודד איתו. הוא החדיר באדם רצון לאכול ולשתות – כדי שישרוד; יצר מין, כדי להבטיח את המשכיות המין האנושי; תבונה, כדי שיכבוש את הטבע וינצל את העולם לתועלתו; תחרותיות, כדי שיתקדם וישיג הישגים בחייו; וסקרנות ונטייה לחקור במופלא ממנו, כדי שיחקור את העולם ויגלה את צפונותיו.

כל זה נעשה מבלי שהאדם ידע איך עשה זאת הבורא ומהי התכלית הסופית של הדברים. זהו כנראה פירוש המשפט "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה הא־להים מראש ועד סוף". למרות כפל השלילה ("מבלי אשר לא") הכוונה ברורה: האדם אינו יכול לעמוד על כל הפרטים של מעשי הבורא מתחילתם ועד סופם. הוא אינו מכיר את הדרך שבה הוטבעו בו היצרים, הדחפים והתשוקות שגורמים לו לפעול כפי שהוא פועל, ואינו יודע את התכלית הסופית של כל אלה. ואולם העובדה שאין אנו יודעים כיצד נעשים הדברים, ומה המטרה שלה נועדו, אין פירושה שהמטרה אינה קיימת. מהעובדה שיש בנו יכולת להכיר את העולם, לחיות בו ולחקור אותו, אפשר להסיק כי נוצרנו לתכלית מסוימת, על אף שתכלית זו אינה ברורה לנו כל צורכה.

פסוק יא הוא אפוא התשובה לשאלה "מה יתרון העושה באשר הוא עמל?". אחריו באים שני הפסוקים האופטימיים: "ידעתי כי אין טוב בם (=בחיים), כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. וגם כל האדם שיאכל ושתה, וראה טוב בכל עמלו, מתת א־להים היא" (ג, יב־יג), ומהם אפשר להסיק כי התשובה של פסוק יא סיפקה את קהלת ונתנה תשובה לתהיותיו. יש בכך היגיון משום שהאמונה שלחיים יש תכלית יכולה להרגיע את האדם המתלבט והמתייסר, גם אם אינו יודע מהי התכלית הזאת (ואולי טוב שאינו יודע, כי חוסר הידע גורם לו לחוש שהוא יכול לבחור בעצמו את תכלית חייו).

על אף שאין האדם יודע את תכלית חייו, העובדה שגופו ונפשו מתוכנתים לביצוע פעולות מסוימות מאפשרת לו לתת תשובה מעשית לשאלה: מה עלי לעשות בחיי כדי שישיגו את מטרתם? התשובה היא: עשה מה שהאינסטינקטים והתבונה שלך מתוכנתים לעשות. אכול ושתה כדי לשרוד; הקם משפחה והשתדל לגדל ילדים שישרדו גם הם ויקימו משפחות משלהם; פעל למען החוסן והיציבות של החברה שבה אתה חי, ולמען החוסן והיציבות של הציביליזציה האנושית כולה; וגם – השתמש בתבונתך כדי להרבות את הידע על העולם, משום שהרצון לחקור את העולם מוטבע בנו, ומכאן שהפעילות הזאת היא בין הדברים שהאדם צריך לעשות בחייו.

פוטנציאל של התפתחות

מנקודת מבטו של האדם המודרני, אנו יכולים להסביר את תשובתו של קהלת לשאלת תכלית החיים בעזרת המשל הבא. חִשבו על יצור חד־תאי כגון אמבה, שחי לו בשלולית מים לפני מיליארד שנה, כאשר בעלי החיים היחידים שאכלסו את פני האדמה היו יצורים חד־תאיים כמוהו. נניח, לשם הדיון, שהאמבה שלנו ניחנה בתבונה ובמודעות עצמית, ויש לה אפשרות לתקשר עם יצורים חד־תאיים אחרים, ויכולת לבדוק את העולם שמחוץ לשלולית. לאור חקירותיה הייתה האמבה שלנו עלולה על נקלה לשקוע בהרהורים קודרים על עליבותה, על חוסר יכולתה לשנות משהו בעולם ועל חוסר התכלית של חייה.

נניח שמישהו היה מופיע ומספר לאמבה שתוך כמה מאות מיליוני שנים עשויים צאצאיה להפוך ליצורים הרבה יותר משוכללים, ואחד מהם, שייקרא אדם, ישלוט בעולם ויהיה מסוגל להשפיע על תופעות טבע רבות. אפשר לשער שתחזית זו הייתה משפרת את מצב רוחה ומשכנעת אותה שלחייה יש תכלית ראויה, והיא – להעמיד צאצאים שברבות הימים יהפכו לאותו יצור פלאי, האדם, שיוכל להגשים את כל מה שהיא אינה מסוגלת לעשות (האמבה מתרבה על ידי התחלקות. לשם פשטות כינינו את תוצאות ההתרבות הזו בשם "צאצאים"). אנו יכולים לטעון שאף על פי שאין לאמבה שום ידע על אותו עתיד רחוק שבו צאצאיה ישלטו בעולם, אפשר לומר שלחייה יש תכלית ומטרה, שמוגדרות על ידי הפוטנציאל ההתפתחותי הטבוע בה.

המצב שלנו כבני אדם טוב בהרבה ממצבה של אותה אמבה קדמונית. גם בנו קיים הפוטנציאל הגנטי להתפתח ליצורים יותר משוכללים מאשר אנו היום (למשל, יותר חכמים ויותר טובים ומוסריים), ובנוסף לכך יש לנו גם אפשרות לפתח את החברה האנושית למצב שבו היא תוכל למלא תפקידים שונים ביתר יעילות מאשר היום, וזאת גם בלי שיתרחש שינוי גנטי בגזע האנושי. בניגוד לאמבה, התבונה שלנו והידע שלנו מאפשרים לנו לחשוב על מטרות שונות שהמין האנושי והחברה האנושית יכולים להגשים, למשל – להציל מינים נדירים של בעלי חיים מהכחדה ואפילו להשתמש בנפלאות ההנדסה הגנטית כדי לשחזר מינים שאבדו ואינם, למנוע תופעות הרסניות כמו התחממות גלובלית וזיהום האטמוספרה, ולבנות חברה אנושית טובה יותר וצודקת יותר.

מצבנו משופר לא רק בהשוואה לבעלי החיים שנמצאים מתחתנו בסולם האבולוציוני, אלא גם בהשוואה לקהלת ולשאר הפילוסופים של העולם העתיק. בניגוד לקהלת, אנו יכולים, כאמור, להעלות על דעתנו מטרות ראויות שונות שהחברה האנושית יכולה להגשימן (ושקהלת לא חלם שהן אפשריות), ושכל פרט ופרט בחברה יכול לתרום לקידומן בכוחותיו הוא. יתר על כן, בניגוד לקהלת שלא ידע דבר על הדרך שבה "גם את העולם נתן בלבם", לאנשים בימינו, המכירים את תורת האבולוציה ואת הגנטיקה המודרנית, יש ידע על הדרך שבה התפתחנו מיצורים חד־תאיים שוכני שלוליות ליצורים רב־תאיים בעלי תבונה ומודעות עצמית, המסוגלים לשנות את העולם כולו לטוב או לרע.

במאמר מוסגר נוסיף כי ייתכן שקהלת צפה את האפשרות שבזכות דורות של רודפי חכמה כמוהו יתגלו בסופו של דבר הכוחות והחוקים השולטים בעולם, ולכן השתמש בכפל השלילה ("מבלי אשר לא ימצא האדם") ששקולה מבחינה לוגית לחיוב. כלומר, קהלת אולי רומז כי הוא מאמין שברבות הימים האדם כן "ימצא את המעשה אשר עשה הא־לוהים", דהיינו יגלה את חוקי הטבע.

משמעות רטרוספקטיבית

משל האמבה מעלה את השאלה הבאה. מי שמאמין שהתפתחות החיים עלי אדמות היא פעולתו של הא־ל, לא יתקשה לראות את התכלית בחייה של אמבה, ובוודאי בחיים האנושיים, משום שלפי השקפתו, בעת שהאמבה הקדמונית חיה, פוטנציאל ההתפתחות שהיה גלום בה כבר היה ידוע למתכנן הא־לוהי. ואולם מה נאמר למי שאוחזים בהשקפה החילונית, שלפיה התפתחות החיים נובעת אך ורק מתהליכי האבולוציה הדרוויניסטית, שהם מכניסטיים, חסרי מודעות ואקראיים לחלוטין, ולכן קשה לייחס להם כוונה ותכלית?

במילים אחרות, כדי להניח כי התכלית של האמבה הקדמונית, ותכלית האדם עלי אדמות, הן חלק מתוכנית קוסמית לשיפור העולם, צריך להאמין באיזו "רשות מתכננת עליונה" בעלת מודעות ויכולת תכנון, כלומר בא־לוהים. במאמר מוסגר נציין כי גם מי שאוחז בהשקפה דתית אינו יכול להתעלם מהאבולוציה הדרוויניסטית, שהיא תיאוריה מדעית מבוססת היטב וכל אדם רציונלי, חילוני או דתי, חייב לקבל אותה. הגישה של הפונדמנטליסטים הנוצרים בארה"ב, שדורשים להוציא את האבולוציה מתוכנית הלימודים בבתי הספר, או להעמיד אותה על בסיס שווה ל"תיאוריה" הבריאתנית (שלפיה כל המינים החיים היום נבראו בצורתם הסופית בימים הרביעי והחמישי לבריאה, כפשוטו של מקרא בספר בראשית), היא לחלוטין בלתי קבילה. הגישה של הוגים דתיים מודרניים, קתוליים, פרוטסטנטיים ויהודים, טוענת שהאבולוציה אמנם התרחשה כפי שמתארים המדענים, אך היא שימשה מכשיר בידי הבורא לצורך תכלית מסוימת שנקבעה מראש. גישה זו (המכונה "אבולוציה תיאיסטית") אינה סותרת את הממצאים המדעיים, ועולה בקנה אחד עם הדוקטרינה הדתית.

הגישה החילונית, לעומת זאת, טוענת כי אין שום יד מכוונת מאחורי האבולוציה, המורכבת משרשרת של תהליכים מקריים חסרי מודעות. לפי הגישה החילונית, אם נתעקש לייחס לתהליכים המקריים האלה תכלית מסוימת נוכל לייחס להם רק תכלית קצרת טווח שהיא: שמירה על חיי האורגניזם עד שיעמיד צאצאים שגם הם מסוגלים לשרוד ולהתרבות. כולנו יודעים מה רב האושר הכרוך בגידול הדור הבא (תוכנתנו כך שמשימה זו תגרום לנו אושר), אבל אם זו התכלית היחידה של החיים, נשאלת השאלה מהי התכלית של הדור הבא? מנגנון שכל תכליתו היא ליצור עוד דור ועוד דור אינו יכול לשמש בתפקיד של "רשות מתכננת" מרחיקת ראות, ואינו יכול להעניק משמעות ותכלית ראויות לחיים שלנו או של כל יצור אחר.

כנגד הטענות הללו אפשר להעלות את התשובה הבאה. כאשר הופיע על־פני כדור הארץ אדם תבוני, בעל מודעות עצמית, הוא היה מסוגל לקבוע לעצמו יעדים ומטרות ובכך להעניק משמעות ותכלית הן לחייו כפרט והן לקיום האנושות כולה. מכיוון שקיומו של האדם מחייב הופעת יצורים פרימיטיביים יותר בשרשרת האבולוציונית, הענקת משמעות לחייו מעניקה משמעות רטרואקטיבית לשרשרת כולה, גם אם השרשרת הזו התפתחה בעזרת תהליכים אקראיים ומכניסטיים.

לפי תשובה זו, הגישה החילונית שכופרת בנוכחות א־לוהים ביקום אינה חייבת לוותר על הענקת תכלית ומשמעות ליקום ולהתפתחות החיים עלי אדמות. היא יכולה להטיל את תפקיד הענקת התכלית על התבונה והמודעות האנושית, במקום על התבונה והמודעות הא־לוהית של הגישה הדתית. האדם יכול לתת משמעות להתפתחות החיים ואפילו להתפתחות היקום כולו באמצעות הסתכלות על התהליכים המכניסטיים של היווצרות היקום ושל ההתפתחות הדרוויניסטית כעל תהליכים שבדיעבד יש להם מטרה ותכלית – לברוא יצור בעל תבונה ומודעות שיכול לחקור את היקום ולהעניק משמעות לקיומו.

נציין כי ראייה רטרוספקטיבית (ראייה לאחור) של תכלית היקום עומדת ביסוד תיאוריה פיסיקלית־פילוסופית בשם "העיקרון האַנְתְרוֹפִּי". התיאוריה הוצעה על־ידי כמה פיסיקאים בשנות השבעים של המאה העשרים, כאשר חישובים הראו כי די בשינוי קטן באחד הקבועים הפיסיקליים היסודיים כדי שקיום חיים ביקום לא היה אפשרי. הפיסיקאים העלו את השאלה: האם רק במקרה הקבועים הללו קיבלו ערכים שמאפשרים התפתחות חיים? אחת התשובות הייתה אותו "עיקרון אנתרופי", שגרס כי הקבועים הפיסיקליים אינם שרירותיים, אלא חל עליהם האילוץ שהם צריכים לאפשר הופעת חיים ביקום (או, לפי גרסה אחרת, חיים אינטליגנטיים. אנתרופוס ביוונית = אדם).

לכאורה, המסקנה מהעיקרון האנתרופי היא שהקבועים הללו נובעים משיקול דעת של א־לוהים או של ישות עליונה כלשהי. ואולם רוב הפיסיקאים שעסקו בנושא חשבו על אפשרות אחרת. יש עיקרון של תורת הקוונטים שממנו אפשר להסיק כי בתנאים מסוימים, מדידה פיסיקלית מניבה תוצאה בעלת משמעות רק כשיש "הכרה" או "מוח חושב" מאחורי מכשיר המדידה. מהעיקרון הזה אפשר להגיע למסקנה מרחיקת לכת, שלתופעה פיסיקלית יש משמעות רק כאשר היא משפיעה, או תשפיע בעתיד, על צופה בעל הכרה. מכאן קצרה הדרך לספקולציה שהיקום לא היה יכול להיווצר ולהתפתח אם לא היו צפויים להופיע אי שם בעתידו יצורים בעלי הכרה.

לגרסה זו של העיקרון האנתרופי לא הייתה הצלחה רבה כתיאוריה פיסיקלית, משום שהניסיונות לבנות שרשרת סיבתית המובילה מהעתיד (הופעת חיים אינטליגנטיים) לעבר (תכונות היקום בעת היווצרותו) לא עלו יפה, ואף הוכח כי ההנחה שהעתיד יכול להשפיע על העבר יוצרת פרדוקסים. ואולם בשנות התשעים של המאה העשרים הוצעו דרכים חלופיות המובילות לעיקרון האנתרופי, והמבוססות על תיאוריות קוסמולוגיות על מבנה היקום (תיאוריות העוסקות ב"יקומים מקבילים".)

השתלבות בתוכנית גדולה

אני לא מציע כאן עיקרון דומה לעיקרון האנתרופי, ולא מניח שלהופעת האדם הייתה "השפעה לאחור" על היווצרות היקום. מדובר ברעיון הרבה יותר צנוע. הנחת היסוד שלי היא שההשקפה החילונית, שלפיה אבולוציה עיוורת ומכניסטית יצרה את החיים ואת החיים התבוניים, היא לגיטימית וקבילה לא פחות מההשקפה הדתית שדוגלת בבריאה א־לוהית. ואולם, אני סבור כי גם לפי ההשקפה החילונית אפשר לייחס לשרשרת החיים עלי אדמות תכלית, מעצם העובדה שבסופו של דבר היא הובילה להיווצרות תבונה ומודעות בתוך היקום המכני וחסר המודעות. הדבר נובע מכך שהאדם בעל התבונה והמודעות יכול, רטרוספקטיבית, לראות תכלית באותם תהליכים מקריים, מכניסטיים וחסרי בינה שהובילו ליצירתו.

בין לאמונה כי א־לוהים, בורא ומתכנן, מניע את העולם, ובין לאמונה כי מי שעושָׂה זאת היא התפתחות עיוורת שהאדם נותן לה משמעות בדיעבד – עובדה היא שאנו חוליה בשרשרת קוסמית ארוכה שתחילתה במפץ הגדול וסופה נעלם מאיתנו. קהלת חש בזאת מבלי לדעת את כל המדע שאנו יודעים. כשאנו מודעים לכך שאנו חלק ממערכת גדולה ומורכבת, העולם נעשה פחות מפחיד. אם יש מעין תוכנית ארוכת טווח, שכוללת את התפתחות היקום ואת התפתחות החיים עלי אדמות, ואנו משתלבים בתוכנית הזאת ואפילו מסוגלים לנסות להבין אותה, אזי אין סיבה לתחושת האפסות של הפרט.

אמונה זו בתוכנית הגדולה משנה את ראייתו הפסימית של קהלת. היא מאפשרת לו להתבונן בצורה שונה בתופעות שהפריעו לו בעבר, ולתת תשובה לשאלות שהטרידו אותו. למשל, לשאלה מה צריך האדם לעשות בחייו יש לו עכשיו תשובה פשוטה וברורה: "לשמוח ולעשות טוב בחייו" (ג, יב). גם התרעומת על חוסר הצדק בעולם מפנה את מקומה לתחושה שבמסגרת "התוכנית הגדולה" הדברים יבואו בסופו של דבר על תיקונם.

בהמשך פרק ג הוא כותב:

אמרתי אני בלבי: את הצדיק ואת הרשע – ישפֹּט הא־לֹהים, כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה (יבוא גמול) שם (בעתיד) (ג, יז).

ובפרק ה' הוא חוזר:

אם עֹשק רש, וגזל משפט וצדק, תראה במדינה, אל תתמה על החפץ (על הדבר), כי גבֹה מעל גבֹה שומר, וגבֹהים עליהם (ה, ז).

בפסוק יפה זה מביע קהלת את אמונו במערכת קוסמית רבת שכבות, שבה אי צדק ברמה מסוימת מתוקן ברמה שמעליה. איך הדבר מתיישב עם האבחנה שלו כי "יש צדיק אֹבד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו" (ז, טו) ועם חוסר האמון שלו בשכר ועונש בעולם הבא? תשובה אפשרית היא התשובה הבאה: הכעס על העוול והסבל וחוסר הצדק בעולם גורם לכך שאנשים בעלי מצפון (כמו קהלת עצמו) מתריעים וזועקים וקוראים לתיקון המצב. ברבות הדורות המאמצים הללו עשויים לשאת פרי ולגרום, למשל, לשיפור מערכת המשפט, לפיתוח מערכת יעילה וצודקת לטיפול בעוני ולמאבק יעיל יותר במחלות. השגת היעדים הללו כבר לא תעזור להמונים שסבלו בעבר ושעברו מהעולם מבלי לקבל פיצוי על סבלם. אבל היא יכולה לתת משמעות לסבל הזה, משום שהוא שגרם בסופו של דבר לשיפור המצב ולבניית עולם טוב יותר.

המאמר מעובד מתוך ספרו של פרופ' יורם קירש על תכלית החיים והדרך אל האושר על פי ספר קהלת, העומד לראות אור בהוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

סיון הר שפי

בבית ההבראה

כֻּלָּם הִתְאַשְׁפְּזוּ בְּסֻכָּתְךָ:

אַבְרָהָם דְּווּי הַבְּרִית

יִצְחָק, כֵּהֵה עֵינַיִם

יַעֲקֹב, צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ

מֹשֶׁה בָּא, מְגַמְגֵּם

אַהֲרֹן כְּווּי אֵשׁ וְאִלֵּם

יוֹסֵף, מְטֹרָף מִשְּׁנוֹת בּוֹרוֹ וַאֲסוּרָיו

וְדָוִד מְצֻלָּק מִמִּלְחֲמוֹתָיו

בְּאוֹיְבָיו וּבִבְנוֹ.

כֻּלָּם הִתְאַשְׁפְּזוּ בְּסֻכָּתְךָ.

שֶׁאֹמַר כִּי יָצְאוּ שְׁלֵמִים וּבְרִיאִים?

לֹא. הֵם יָצְאוּ

אֲחֵרִים. חֲסֵרִים,

אַךְ פָּחוֹת מְרִירִים, יוֹתֵר סַלְחָנִים

וּמַאֲמִינִים בְּטוּבְךָ.

יוֹתֵר מְבִינִים,

הֵם הָפְכוּ אֶת פִּצְעֵיהֶם

לְתוֹרוֹת וּתְפִלּוֹת,

לְסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת,

לְנִגּוּנִים.

וְעוֹד,

הֵם יָצְאוּ וְצֶאֱצָאֵיהֶם עִמָּם

כְּיוֹצְאִים מֵרֶחֶם אִמָּם,

עֲטוּפִים, רְחוּצִים וַאֲהוּבִים

לַמְרוֹת  – -

וְדַוְקָא מִשּׁוּם כָּךְ.

*

.

הדוגרת

צִפּוֹר גְּדוֹלָה רוֹבֶצֶת עַל סֻכָּתִי.

צִפּ־אוֹר עֲצוּמָה

בְּצִלָּהּ נֵשֵׁב כְּעֵין נֶדֶר

 .

מִבַּעַד נוֹצוֹתֶיהָ כּוֹכָבִים יַתְווּ דֶּרֶךְ

וְאָנוּ כּוֹכְבֵי שֶׁבֶת

תַּחְתֶּיהָ

 .

בְּחַגְוֵי גּוּפָהּ

בַּסֵּתֶר בְּצִלָּהּ

בְּחֹם כְּנָפֶיהָ

 .

הֶמְיָה וְגִרְגּוּר עוֹבְרִים בִּי

צִפּוֹר חֲמָמָה

תַּחְתַּיִךְ וּבָךְ אֲנִי

נִהְיֵית

 .

צִפּוֹר פִּלְאִית

עָפָה עָפָה עַל מְקוֹמָהּ

צִפּוֹר פֶּתַח שָׁמַיִם

 .

צִפּוֹרְבוּצָה בְּיֹפִי

כְּמוֹ אֶבֶן עַל בְּאֵר, אוֹצֶרֶת בִּי

נְדוּדִים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

יש מעט זיוף בשמחה המתפרצת בנוסח מנייני קרליבך. שמחה אמיתית איננה זקוקה לריגושים חיצוניים, אלא צומחת מתוך חיבור רגשי לבדידות הקמאית שבאדם 

אם אמנם "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", כפי שרבי נחמן מברסלב אומר (ליקוטי מוהר"ן תנינא כ"ד), אז אני מוכרח להודות שאני בבעיה. אינני תמיד שמח, ואני מניח שזה נכון בעבור רובנו. אינני יודע כמה בני אדם היו מעידים על עצמם שהם בדרך כלל שמחים. בעצם, הייתי חושד במישהו כזה.

בספר דברים, התורה מתארת עונשים כבדים ביותר אשר יבואו "תחת אשר לא עבדת את ה' א־לוהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (כח, מז). האם באמת חוסר השמחה כל כך משמעותי שהוא גורר מציאות של קללה ותוכחה? האם אין כאן ציפייה אוטופית ומנותקת מהמציאות? מניטשה ועד וודי אלן, פילוסופים ואמנים מבטאים חוויה קיומית אנושית וטבעית של "חיים בזבל". האם יש בכך איסור דאורייתא?

המקור המשמעותי ביותר לשמחה היא האהבה. חסיד ברסלב, ירושלים צילום: פלאש 90

נטייה טבעית

חג הסוכות הוא חג שמחתנו, שבו אנו מצווים "ושמחתם לפני ה' א־לוהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). במקדש, כך מסופר במשנה, שמחת בית השואבה הייתה כזו שמי שלא ראה אותה "לא ראה שמחה מימיו". בדורות האחרונים שמיני עצרת הפך להיות השיא של השמחה, והמילים "שמחת תורה" הפכו לביטוי נפוץ בכל פעם שרוצים לדבר על שמחה יתרה. מה הקשר המיוחד בין חג הסוכות ל"שמחה", והאם חג שמחתנו יכול לעזור לנו להיות אנשים יותר שמחים?

במשך שש שנים כיהנתי כרב בית הכנסת "קול רינה" בשכונה שלי, שכונת נחלאות בירושלים. קול רינה היא קהילת "קרליבך" תוססת, ומאות מתפללים גודשים את המקלט שלה בנחלאות כל ערב שבת. למרות שיש בי נטיות חסידיות, ועל אף ההשפעה הגדולה שהיו לתורותיו של הרב שלמה קרליבך על חיי ועל דרכי, אני מודה כי יש לי קושי עם מה שמכונה היום תפילת “קרליבך“. הקושי בלט עבורי ב“קול רינה“. כאשר מעגל אחד של שירה הרמונית מאוחדת ומקסימה היה מתפרק, אחד המתפללים היה מגביר את הקצב, מתופף על הבימה, הקפיצות היו מתחילות שוב והמעגלים הפנימיים נעשו “לוהטים“ יותר. כאילו אנשים אומרים לעצמם, “רגע, אנחנו עדיין לא מספיק שמחים“. הדבר הזכיר לי אמירה קומית אמריקנית שרווחה בילדות שלי, “האם כבר כיף לנו?“ (“Are we having fun yet?“). אם אתה שואל אז כנראה שלא.

יש משהו קצת מזויף בכך שאנו מנסים יותר מדי להיות שמחים. כמובן יש השפעה סביבתית על מצבי רוח, וברור לגמרי שמי ששר ורוקד יכול לשפר בכך את מצב רוחו, אבל אם אנחנו זקוקים להתרגשות חיצונית כדי להיות שמחים אז אולי אנחנו בעצם לא שמחים? אנחנו יוצרים מצב זמני של שמחה וירטואלית, אבל המבחן האמיתי מגיע ברגע שאנחנו עוזבים את בית הכנסת, את המסיבה או את מופע הרוק. מה נשאר לנו אז?

הרמב“ם מחבר בין הפסוק שפתחנו בו לחג הסוכות: “השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא־ל שציווה בהן עבודה גדולה היא; וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר ‘תחת אשר לא עבדת את ה‘ א־לוהיך בשמחה ובטוב לבב‘ (דברים כח, מז)“. יש לשים לב לכך שהרמב“ם כנראה סבור שהשמחה היא מצב טבעי לאדם, ואם הוא אינו שמח כנראה שהוא “מונע עצמו“ מכך. הראי“ה קוק בספרו “עין אי“ה“ על מסכת שבת מסכים עם הרמב“ם וכותב: “השמחה היא אחת מהנטיות הטבעיות לאדם. האדם הבריא בנפשו וגופו יהיה תמיד עליז ושמח, וזאת היא הצורה הטבעית של הנפש הבריאה“.

מנין הרמב“ם והרב קוק שואבים את הרעיון הזה, שהשמחה היא ברירת המחדל שלנו? על מנת להציע תשובה לשאלה זו אנסה להציע הגדרה פשוטה למילה “שמחה“. שמחה היא הרגש העולה בבני האדם כאשר “טוב“ להם. אני נוקט במכוון את המילה “טוב“, מכיוון שהפסוק בדברים מקשר בין “שמחה“ ו“טוב לבב“. ואני מתכוון למילה טוב במובן של ספר בראשית, “וירא א־לוהים כי טוב“, וכן “לא טוב היות האדם לבדו“.

השמחה העמוקה והאידיאלית איננה באה מבחוץ, אלא היא עולה באדם השרוי בטוב, כאשר המקור המשמעותי ביותר לטוב הזה הוא האהבה. הקשר בין שמחה ואהבה הוא גם הסיבה לכך שהשמחה היא נושא מרכזי בשבע הברכות של מעמד הקידושין. הברכה האחרונה בשבע הברכות מציינת רשימה של מילים שבה מילות השמחה ומילות האהבה הן כמעט מילים נרדפות: “ששון, שמחה, חתן, כלה, גילה, רינה, דיצה, חדווה, אהבה, אחווה, שלום ורעות“.

וכאן אנו נוגעים בקושי שלנו להגיע לשמחה. במיוחד כיום, כאשר ההתמודדות עם הבדידות הינה כה עמוקה ומהותית, קשה לאדם להגיע לשמחה אמיתית – אבל אולי דווקא כאן טמונה גם תקווה גדולה.

דרכי מילוט

המדרש בפרקי דרבי אליעזר (פרק ג) מונה את עשרת ה"מאמרות" שבהם נברא העולם, ובהם הפסוק מפרק ב בבראשית "ויאמר ה' א־לוהים לא טוב היות האדם לבדו". מדרש זה העביר בי צמרמורת כשקראתי אותו לראשונה. הוא מחדש שבמקביל לפסוק "וירא א־לוהים כי טוב" אשר נאמר לאחר "ויאמר א־לוהים יהי אור ויהי אור", כמו גם אחר שאר המאמרות אשר יוצרים דברים טובים, הבדידות והלא־טוב הם חלק מהותי ועצוב בישות האנושית, ומהווים מאמר שבו נברא העולם. וודי אלן צודק. החיים בזבל, כי ה' ברא אותנו כך.

בפרק ב של בראשית אנחנו מגלים עולם שאינו מתפקד. "כל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' א־לוהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה". רש"י מפרש שם: "אדם אין לעבד – להכיר בטובתן של גשמים ולהתפלל עליהם". בהבאת המדרש הזה רש"י מצביע על הקבלה בפרק ב של בראשית, בין עולם הזקוק לגשם לאדם הזקוק לאישה. הכרת הבדידות והניכור מובילה לפנייה החוצה, לחיפוש אחר חיבור, שרק בסופו מביא לפריון וחיים.

חג הסוכות הוא הוא החג שבו, כמו אדם הראשון במדרשו של רש"י, אנחנו מתפללים למים. אנחנו סובבים את המזבח ואת ספרי התורה שבע פעמים, כמו כלה ההולכת סביב לחתנה. אנחנו מניפים את ארבעת המינים לכל עבר בטקס פוריות, ואפילו בחזות של ארבעת המינים כפי שאנחנו נוהגים לסדר אותם יש סימבוליות ארוטית חזותית. אנחנו יושבים יחד בסוכה, כמו חתן וכלה בחופתם. אנחנו מנסכים מים על המזבח, שבמדרש מתואר כמקום שממנו נברא אדם הראשון, ובשפיכת המים על מזבח האדמה אנחנו שמחים בשמחת בית השואבה.

יש אמירה עמוקה בתהליך המתואר בספר בראשית, שבו החיבור אל החיים חייב להתחיל ממקום לא טוב. מעניין שמיד לאחר הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו" מביא הא־לוהים לאדם את כל החיות כדי לראות כיצד יקרא להן, ואז נאמר "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו". כביכול א־לוהים רוצה להגביר אצלו את תחושת הבדידות, לפני בריאת האישה.

לא טוב לנו להרגיש לא טוב. אנחנו רוצים לברוח מזה, ויש בידינו כל מיני דרכים לכך. יש שבורחים אל העולם השכלי והאינטלקטואלי, שם ההרגשות תמיד מתויגות ותחת שליטה. יש שבורחים למקום ציני ופסימי, שבו הדיכאון שולט ואין תקווה. ויש שבורחים אל השמחה השטחית, המרגשת והמקפצת, שבה קל לשכוח שבעצם לא טוב.

וכאן אני מגיע למאמר אחר של רבי נחמן: "אחר לב נשבר בא שמחה, וזה סימן אם היה לו לב נשבר כשבא אחר כך לשמחה" (שיחות הר"ן מא). היכולת שלנו לתת ללב שלנו להיות שבור, להיות במקום לא טוב, מסוגלת להכשיר אותנו אל השמחה, שכן היא מסגלת אותנו להיות עם ההרגשות שלנו ולא לברוח. שמחה אמיתית איננה מגיעה מבחוץ, היא צומחת כאשר אנחנו בטוב, ולכן אנו חייבים קודם כול לשים לב אל מצבנו הפנימי, לזהות את החלל הפנוי של הבדידות, וללמוד כיצד למלא אותו. רק אז, כאשר אנחנו מוצאים את החלק החסר, את החיבור אל הזולת ואל הקודש, הלב מתמלא, והשמחה עולה מאליה.

בחוויה שלי השמחה הזאת היא רכה ורגועה, מלאת אור ואושר. היא מביאה עמה רצון לשיר ולרקוד, אבל בעדנה ומתוך חיבור ורגישות לזולת. היא באמת מצווה גדולה, והיא המצב הטבעי שלנו כאשר אנחנו שלמים. אבל לא נבראנו כך, להיפך. עלינו להיות קשובים אל הלב, לאפשר לעצמנו לחוש את כל הספקטרום של ההרגשות האנושיות, ואז, ורק אז, נלמד למלא את החיים שלנו בדברים המצמיחים את השמחה, בעזרת ה'.

הרב אהרון ליבוביץ הוא ראש ישיבת סולם יעקב, יו"ר מינהל קהילתי "לב העיר" ומועמד מטעם סיעת "ירושלמים" למועצת העיר ירושלים‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

יחד עם תביעתו המתמדת לגדלות בכל דבר, הוא היה מלא רגישות לעניינים הקטנים ביותר. סיפורים קרובים על סבי, הרב אברהם שפירא, במלאת שש שנים לפטירתו 

כל ימיו חי סבא בפשטות ובצניעות מדהימה. כאשר נבחר בשנת תשמ"ג לכהן כרב הראשי לישראל הוא עוד התגורר בשכונת גאולה בדירה שכורה, ישנה וקטנה. גם לאחר מכן, עת עבר לשכונת קריית משה לדירה חדשה יותר, הייתה הדירה קטנה למדי ומרוהטת בפשטות רבה. הוא לא אהב גינונים מיוחדים של רבנות ולא ראה שום צורך לחיות בצורה ראוותנית משהו.

כשהיינו ילדים, היינו אנו, הנכדים, מלווים אותו מביתו לישיבה וחזור. כך בימי חול וכך בשבת. סבא מאוד לא אהב שתלמידים מלווים אותו סתם כך. הוא מעולם לא נהנה מכל הבלגן והרעש סביבו. זכורני מקרה אחד שבו מספר תלמידים ליוו אותו וברגע של גילוי לב הוא אמר לעברם – "אתם חושבים שאני צריך את כל הכבוד הזה?". על כבודו מעולם לא הקפיד.

בשבת סבא נהג להחמיר ולא לטלטל ברחוב. מכיוון שהיה לוקח עמו מפתח של דלת הכניסה האחורית לישיבה, נוצרה בעיה – מי יטלטל עבורו את המפתח? פעמים שהיה נותן לילד קטן לטלטל את המפתח. אולם משלא נמצא ילד שייקח או בפעמים שבהן הלך לבד, הוא היה מטלטל את המפתח ב"שינוי" – שם את המפתח בקפל הכובע שחבש לראשו וכלל לא חש ל"מה יאמרו" האנשים.

אהב לדבר עם אנשים באשר הם. הרב אברהם שפירא מתוך ארכיון המשפחה

דלת פתוחה

דלתו הייתה פתוחה בפני אנשים לעצה ולשיחה. "דלתו פתוחה" לא כמטפורה וכמשל, אלא כפשוטו: דלת הבית ברחוב סירקיס 6 הייתה פתוחה כל היום. תלמידים באו, דפקו על הדלת ונכנסו ישר לבית. סבא היה יושב בדרך כלל בבית ולומד. בכלל, לא היה מושג של "חצר". לא היו גבאים, לא היו היררכיה וסדר מסוים של קבלת קהל. סבא היה בבית ואפשר היה להיכנס ישירות ולדבר איתו. כך כמעט עד לסוף ימיו.

סיפר לי חבר שבעת שהתחיל להיפגש עם בנות למטרות נישואין בא להתייעץ עם הרב בנושא זה – כיצד להיפגש, האם מותר להסתכל על הבחורה וכיוצא בזה. הרב הסתכל עליו בעיניים רציניות ואמר לו במבטא הייחודי שלו – "צריך ללמוד לאהוב. צריך ללמוד לאהוב".

הוא אהב לדבר עם אנשים באשר הם, לדבר איתם בגובה העיניים, לשמוח בשמחתם ולהיעצב באבלם. ואכן, היו מגיעים אליו אנשים מכל הסוגים – רבנים, חברי כנסת, יהודים פשוטים, חסידים, מתנגדים וחילונים, ילדים ומבוגרים. עם כולם היה מדבר בשפתם ומבין ללבם. וכמים הפנים לפנים, כך אנשים נמשכו אליו ובאו לקבל ממנו עצה וברכה.

תכונות אלו הן גדולות וחשובות בפני עצמן, אך כאשר הן באות יחד עם תכונה מנוגדת של שאיפה פנימית תמידית לגדלות – הן יוצרות אדם גדול באמת. כאשר המתח המתמיד בין הרצון לגדלות ולחוסר סיפוק בכל הקיים ובין התנועה של ההתמודדות עם המציאות הממשית, שימת הלב לדברים הגשמיים הקטנים והכישרון הנפשי להתייחס לנקודות חיים "קטנות", מצליח לא רק להתקיים אלא להפרות את שני הצדדים – זהו מקום שבו שורה השכינה. וכאשר כל אלו מתגלים באדם חי זוהי גדלות נפש אמיתית.

המתח המתמיד הזה יש בו כדי לתאר את גדלותו של סבא. הוא היה איש של גודל, של שאיפות גדולות. תמיד היה חוזר ואומר (ובמיוחד לתלמידים צעירים) ש"אסור להיות בינוני!" – תמיד לשאוף ולשאוף לדברים גדולים, ולא להסתפק בדברים בינוניים ומספיקים, כאשר הכוונה כמובן היא לדברים רוחניים. הוא היה מזכיר את הגמרא האומרת: "הרחב פיך ואמלאהו – ההוא בדברי תורה כתיב". הוא חזר שוב ושוב על כך שאין להסתפק במעט גם אם ה"מעט" הזה כולל דברים גדולים ונפלאים שמצד עצמם הם גדולים – לרצות תמיד משהו מעבר, לא להרפות.

ומהעבר השני, התנועה הנפשית של קטנות, של תשומת לב לאנשים ולמצבים קטנים ופשוטים. לא גבה לבו ולא רמו עיניו. הגדלות התורנית והנפשית לא הביאה אותו לניתוק סביבתי מהאנשים שחיו עמו, להפך הוא הנכון. ראינו בפועל כיצד גדלותו הפנימית והמתח הרוחני שבו היה שרוי הביאו אותו לדאגה ורגישות לזולת ולסביבה, אם זה לתלמידים שבאו לשאול ולהתייעץ איתו, אם זה כלפינו בני המשפחה ואם זה כלפי מצוקות של אנשים שאותם כלל לא הכיר. הוא עסק בענייני ציבור רבים מתוך מסירות מלאה, הן בתקופת כהונתו כרב ראשי לישראל וכן לאחר מכן בענייני יישוב ארץ ישראל שהיה שותף להם הן בהתרחבותם ואולי אף יותר מכך בשעות הקשות של ההתנתקות הנוראה מגוש קטיף. דאגתו ומסירותו לרווחתם ולכאבם של המפונים ליוו אותו בשנים האחרונות ולא נתנו לו מנוח. הוא חש שלא נעשה די למניעת הגירוש.

כבר אכלת?

על הגדלות הענקית שלו סופר הרבה. גדלות בתורה, גדלות בהלכה, ביכולת המיוחדת שהייתה לו להוציא ולדמות "מילתא למילתא" בכל רחבי הש"ס והפוסקים. גדלות וצדקות בתפילה. אני נזכר כיצד הייתה תפילתו של סבא בימים הנוראים בישיבת "מרכז הרב", ואני עדיין נער צעיר. עד עכשיו חולף בי רעד של ממש כשאני נזכר בזעקות שלו בראש השנה – "לזוכר בריתו ביום דין", "לקונה עבדיו בדין", "לרחם עמו ביום דין". האווירה של יום הדין הייתה קיומית ממש. הרצינות והלחץ תפסו מקום קיומי בחווית התפילה שלו.

לא אשכח את תפילת הבוקר של חג השבועות, ליד הכותל המערבי בשעת הבוקר המוקדמת. כל התלמידים היו מתאספים צפופים מסביב לסבא שישב באמצע על כיסא. אני עמדתי לצדו, עייף ויגע, עייף מלילה ללא שינה ויגע מההליכה הארוכה עד הכותל מפאתי שכונת קריית משה. סבא, שעד גיל מופלג הלך כנער צעיר ברגליו אל הכותל, ישב שם ובכה בדמעות: "אבינו מלכנו, בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים, כן תחננו ותלמדנו. אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". יושב לו יהודי ישיש, ראש ישיבה ומנהיג ציבור, ובוכה ומתפלל על לימוד התורה, מתחנן להבין ולהשכיל, לגלות את האור שבתורה.

בשנה הראשונה שבה צמתי ביום הכיפורים (כמדומני שהיה זה כשנה לפני בר המצווה, כנהוג), סיימנו תפילת נעילה וליוויתי את סבא אל הרחבה בחוץ על מנת לקדש את הלבנה. סבא, כשהוא מוקף בכל התלמידים הרבים, שאל אותי לפתע "כבר אכלת?". הייתי נבוך מעט ואמרתי לו שלא הספקתי לאכול, אך אין מה לדאוג ומיד אחרי קידוש לבנה אני אוכל. סבא לא הסכים, והתעקש על כך שתכף ומיד אני אלך לשתות לפחות כוס מים (בעוד שהוא עצמו, אגב, הקפיד ביום הכיפורים לצום עד זמן רבנו תם. כך נהג בפועל עד שנתו האחרונה).

סבא אהב מאוד מאוד ילדים. בתור נכדים הוא היה מתייחס אלינו במאור פנים ובתשומת לב מדהימה. בליל שבת לאחר התפילה בישיבת מרכז הרב היינו מלווים אותו כל בני המשפחה אל הבית הצנוע. סבא היה נכנס במאור פנים ומברך את כולם בברכת שבת שלום ואמירת "שלום עליכם מלאכי השלום". אור הפנים שלו, שקרן גם ביום של חולין, קרן שבעתיים בשבת. נהרה של אור ממש. היה מברך את כל הנכדים, הבנים והבנות בברכת הבנים כאשר ידיו מונחות על ראשינו. אני זוכר שפעם אחת אחותי הביאה כמה חברות לשבת. כדי שלא לעשות "איפה ואיפה" סבא בירך אף אותן בברכת הבנים.

כאשר חגגנו ימי הולדת, סבא למרות גילו המופלג היה מרים אותנו על כיסא "ואחד לשנה הבאה".

דיאלוג רב־דורי

אני זוכר שלא פעם שאלו אותי חברים ומכרים את השאלה המציקה משהו – "איך זה להיות נכד של?". התשובה כמובן מורכבת. האפשרות להיחשף לדרכיו של אדם גדול יש בה בוודאי זכות גדולה ולימוד משמעותי. הפרספקטיבה הראשונית שמתקבלת היא של עוצמה, של יכולת ממשית של אדם להתנהג ולהתהלך בארצות החיים מתוך צדקות וקדושה, דבר שיוצר ציפייה לחיקוי חיצוני ופנימי כאחד. אולם כעומק הגדלות והחיים בצלה הממשי של אישיות מיוחדת, כך עומקם של ייסורי גדילה ועצמאות אישיים.

כמה קשה לתאר לאדם זר את אותם "ייסורים של אהבה" – הקושי הממשי לקבל ולהעריך את הגדלות האמיתית כאשר היא באה ממקום של חוסר בחירה. כמה קשה להתרחק ממקום אהוב ומלא יראת שמים עמוקה ושלמה על מנת לחזור ולבחור בו באופן אחר. אם אתאר זאת בשפה חסידית, אומר כי יש צורך ב"נסירה" הקבלית הידועה – קרבה ממקום של גורל וחוסר בחירה, ריחוק על מנת לעצב את הזהות הנפרדת והעצמית, ולבסוף – איחוד וקירוב ממקום של בחירה ושל שני גופים שונים המקבלים זה מן זה.

לא זכיתי לצערי להתקרב אליו מספיק. גדלתי בצל אדם גדול, תחת כנפיו. ספגתי מרוחו ומעוצמתו הרוחנית. את ימי נערותי העברתי כאשר הוא היה המוקד הדומיננטי במעגל השנה, בחגים ובאירועים, אך כשבגרתי הלכתי לדרכי שלי. מצאתי לי כיוונים ובתי מדרשות שונים במקצת. אינני יודע אם הייתה נוחה דעתו מהם. כשהתלבטתי האם להמשיך ללמוד בישיבה או להתגייס, הלכתי לדבר ולהתייעץ איתו. הוא לא רצה שאלך לצבא והציע שאמשיך ללמוד בישיבה עוד תקופה מסוימת. לבסוף, בחושיו החדים הוא שם לב שלא נחה דעתי מכך שהוא לוחץ עליי בנושא. הוא נשק על מצחי ואמר לי: "אני רק רוצה שתזכור שאני סבא שלך ואני רוצה בטובתך שלך. כל דבר שאני יכול לעזור לך אני אעשה. אתה יכול לבקש ממני כל דבר, כל דבר שאני יכול לעזור לך תבקש!". כך נפרדתי ממנו והלכתי לדרכי.

לפעמים חשתי שהפער בינינו הוא פער של דורות ובלתי ניתן לגישור. הוא מהדור הישן, מהישיבות של פעם. מהתקופה שבה ה"עולמות" היו ברורים, ו"דבר ה' זו הלכה". ואילו אני ושכמותי מהדור החדש, דור של עולמות מעורבבים, חדשים עם ישנים משמשים בערבוביה. דור של "גאולה", ועוד הרבה מילים שאהבנו להגיד לעצמנו – עם גרעין גדול של אמת בתוכן אך עם תוספת נפח של בריחה למקומות חדשים ורחוקים שקסמו לנו יותר.

היום המציאות נראית בעיניי מורכבת יותר. אני מוצא עצמי פעמים רבות מתגעגע אל "האותנטיות הדתית" שלו – אל לימוד התורה וחווית התפילה ממקום שלם ומ"בפנים" – מתוך נאמנות ושייכות תמימה לברית, ללא נקודת המבט החיצונית הפוסט־מודרנית של דורנו. יותר מכך אני מתגעגע אל "האותנטיות החברתית" שהייתה לו – אל מאור הפנים שקרן כלפיי, וכלפי כל אחד ואחד. אל הדאגה לזולת והאחווה הפשוטה והשלמה כלפי כל יהודי באשר הוא.

הדיאלוג האמיתי והכל־כך קיומי הזה ביני לבינו ובין הדורות הללו יימשך בוודאי גם בעתיד. בנקודה זו אני מאמין בלב שלם שדמותו תלווה אותי ואותנו גם בעתיד.

יהושע שפירא הוא נכדו של הרב אברהם שפירא

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

לזכרה של בתי, מתת רוזנפלד, שנרצחה בערב סוכות תשס"ו עם בת דודתה כנרת מנדל והנער עוז בן מאיר הי"ד

*

בצומת גמזו פניתי ימינה. מ־443 פניתי אל הנתיב המוליך לכביש 6.

אירוע של רגע, זה כל הסיפור.

במחשבה נוספת, היא הייתה במכוניתי כעשרים דקות וירדה בפנייה לכביש 5, סוגרת אחריה את הדלת בעדינות. מי סוגר דלת של מכונית בעדינות. הופיעה מן הגבעות של שפלת החוף ונעלמת ביניהן. עשרים דקות שהפכו לרגע אחד ארוך בהיסטוריה שלי.

אני חופז לנתיב המוליך לכביש 6, ולחות השפלה של סוף יולי נחה על האורנים בחורשה מימין. חסרי חיים עמדו, מייחלים למשב קריר.

ג'יפ שואג עוקף, חותך אותי בצבעי אדום לוהט ונצנצי כרום ותווית זועקת נפח מנוע של 2,600 סמ"ק. עשרים מטר לפני הצומת חודר בכוח לטור המזדחל לאטו ועוקף את כל הפקק. רעם הכרום העוקף מותיר אותי מקלל את יומי בדכדוך מידרדר. הרבה דכדוך היה ברכב, הרבה אלפים בכל סקאלה שתבחר. רק המזגן הצליח לשמור מעט חיות, מאזן את מצב רוחי הקודר בין ג'יפ אדום לוהט בנצנוץ כרום ובין צהוב לח של גבעות שפלת החוף.

ברדיו דיבר בקול צרוד מתיישב מגוש קטיף ואני תהיתי למה הרדיו החדש שעלה לי כל כך הרבה צורם בתדרים הגבוהים. הוא דיבר ודיבר ואצבעותיי מחפשות בעצבנות תדר ללא צרימות. הוא חפר וחפר על קסאמים נופלים והיה פיצוץ ולא היה פיצוץ, ואני מצאתי סוף סוף מפלט ב־1323 AM, אוסף ניחומים בבי־בי־סי אצל הבריטים מלונדון. השלווה הבריטית, ודאי.

ואז ראיתיה.

לרגלי האורנים היא עמדה מרימה יד. עולי הימים הללו בצמתים, קבצני מכוניות, מכלים ימיהם על הכביש. מישהו צריך לחנך אותם. לחצתי על הגז, מתרחק מהצומת בשאט נפש. לא הספקתי לבחון את פניה אך העיניים ירו עלי מבט. על הראש ראיתי מטפחת.

עצרתי. למרות הכול.

היא אמרה אחרי כן שזו ודאי הייתה השגחה פרטית. אני לא הבנתי מי צריך להשגיח על מי ולמה זה פרטי ושתקתי. אני חושב שזה היה פשוט מוזר, צעירה עם כיסוי ראש על הכביש. העיניים. ועוד הדתיים האלו.

משב נעורים ריחף אל חלל הרכב. מתת רוזנפלד הי"ד. הצילום באדיבות המשפחה

*

משב נעורים ריחף אל חלל הרכב כשפתחה את הדלת והתיישבה מאחור. מחליקה קמט על ברך, שולחת יד אל המטפחת, מתקנת פיתול סורר.

מיד הרגשתי בבית. הבית שלה.

בגד מוקפד בטעם נשיות של נעורים, שיזוף לאורך האצבעות הדקות. ואלו, האצבעות – יותר מכול. זורמות הן לאורך החלל בביטחון, כובשות את המרחב בתנועה מלודית, זורמת. אני מביט נפעם במראה. מי כמוני מבין באצבעות. ראיתי אצבעות כאלו יוצאות מרחם וראיתי אצבעות כשנשמעה האזעקה ביום כיפור, ועוד.

חמש דקות נסיעה. אני שותק.

משהו בתוכי מתפתל, נמשך אל העיניים בצבע חום בוער. הביטחון שיורות עיניים אלו. אני מסיר מבט מן המראה, מהדק אצבעותיי על ההגה, מתמיד בשתיקה. זאת עלתה לי הרגע מן המדבר ועושה לי בית בלב הטריטוריה שלי.

מבט ממריא מעבר להגה, אני מנסה לברוח מהבית שלה אל הגבעות מסביב. אני נס אל לחות הקיץ של ארץ מובטחת הדבש שקוצי אדמתה מטיחים צהוב מנוכר בין גבעות השפלה.

"את דתייה?", אני, כלומר, לא אני. כלומר, כן. אני רק מוודא את זהות הפולש.

"כן", טור שיניים כעדר הקצובות שעלה מן הרחצה ."זה בסדר. גם בצבא חייתי עם חבר'ה חילונים שלא ידעו שאישה עם כיסוי ראש היא דתייה".

"או טליבאן", אמרתי. לא, לא אמרתי. זה חרק במוחי הקודח בלאות.

"חשבתי שבנות דתיות לא משרתות בצבא".

"להיפך, השירות של בת דתית הוא שליחות. אנחנו מגיעות עם הערכים שלנו, עם הבית שלנו לצבא. ערכים של יהודים וגם ערכים של בנות משכילות אסרטיביות שיודעות לתרום במקצועות שונים אף יותר מהבנים. שם בצבא הכול מתמזג לעם אחד, ומאוד חשוב להביע את עצמך דווקא במקומות כאלה". כמו היום אני זוכר זאת, אלוהים, מילה במילה. אתה לא זכרת.

החריקות במוחי גברו: "ערכים, ערכים, יאללה יאללה". חריקות בכאב של צהוב קוצני שעלה מקדמת המצח אל צדי הרקות במכות פטיש. אני מגביר את המזגן מחפש מרגוע תוהה בקול מה כבר יכולה בת דתית לעשות בצבא. אל תוך חריקות הכאב נמסך לפתע קול המלאכים, התנגן מאחוריי בשלווה מספר על אודות שירותה הצבאי.

סיפור של ילדה בת עשרים בארץ המובטחת. אולי בנאלי אולי מופלא.

*

תיכון, בגרות, מדרשה – "ממש לומדים ולא מקבלים איזה תעודה?", מצטיינת מופת גדודית בקורס קצינות, שירות פעיל ארוך בקו האש בעזה כקצינת תצפיות, את בעלה הכירה בתדריך לפני יציאה לפעילות. דתיים, חילונים, חרדים, טעוני טיפוח – קלח סיפור של שותפות ואחווה. אני כל הזמן רציתי להידחף. "גברת תפסיקי, ככה לא מדברים היום", אך החיוך הענק, "התקופה שעברתי בקורס קצינים עם ענבל והדי ורעות גימל ורעות סמך הייתה מהיפות בחיי. למדנו להבין עד כמה דתיים וחילונים יכולים לחיות יחד".

החיוך הענק. אלוהים.

"לאן כעת?"

"אני נוסעת לצימר בגולן".

"לבד לצימר, בטרמפים וללא חבר, סליחה שכחתי, הבעל?"

בעלה משרת כקצין שריון בגולן ונמאס לה לחכות לו בבית. "כל כמה שבתות אני נוסעת לבלות שבת בבסיס שבו שוהה הפלוגה שלו. אתה מכיר מישהו שלא אוהב להיות שבת בגולן", האצבעות הארוכות מפסלות באוויר תנועת שאלה מתפתלת עם סימן קריאה בסופן.

אני שותק, תוהה לרגע איך נראה הגולן ללא ג'קוזי, בצימר של מבנה בטון סורי בן שישים שנה בתוך בסיס צה"ל.

הבי־בי־סי החל מדבר לפתע על גוש קטיף. יש גבול, חשבתי, מנמיך ווליום, מחפש נואשות תחנה לרוות רגע נטול קדרות. ברשת ב' דיבר עדיין הבחור עם הקסאמים ואז גברו הצרימות. נאלצתי להנמיך.

רציתי להגיד לה שאני בכלל לא בעניין, אבל נפלט לי משום מקום:

"זה לא נגמר שם בגוש קטיף?"

כל הזמן הם ברדיו, קיץ 2005 והם כובשים את המרחב. חודשים ארוכים אני נמלט והגוש קטיף הזה עד מחנק. מתדרי הרדיו ועד השיחות ליד פינת הקפה. מה קורה, מה בכלל קורה שם, שיגמרו כבר עם הסיפור הזה. הנה מישהו שיסביר לי חדשות שמעולם לא פרצו אל אופקיי. הללו שקעו באותן שעות, שקעו הן וצרו לתוך צהוב קודר וצורם של סוף יומי עמוס העמל.

"אתה יודע", קולה שקט ויציב בנעימה רכה, "מפריע לי שיש אנשים השמחים לאידם. אך יותר מכול מפריעה לי אדישות ההמונים. מפריע לי שאיש לא מתעניין בגורלם של אנשים שמגורשים מבתיהם".

"הבנתי את הרמז", רציתי לספר לה על צהוב קודר ולח, אבל "בואי נתחיל מן ההתחלה, איפה עומד הסיפור הזה של גוש קטיף?". משהו מעניין מתחיל בתוך הצהוב.

*

היא התחילה מההתחלה. זה היה אי שם בתקופת דוד המלך, כך היא טענה בטון בטוח של אלוף פיקוד. היה שם הרבה "עם ישראל" "מולדת" "עם אחד" "חוסן מוסרי" שנחצבו מלב רגיש, בשפה שקטה ובהירה של אחת שיודעת לאן הדרך הולכת. ואני כבר שנים לא יודע לאן הדרך וגרוע מכך – אני כבר לא רוצה לדעת. ופה ועכשיו מישהו מקיץ את נרדמיי שאבדו לי. אני נוטש לאטי את הצהוב הלח, מרחף ונסחף לתוך שיעור חינוך. גומע מילים ששכחתי מאז נעוריי עמוסי הלהט שהלך לפניי בעמוד ענן. הלהט שנמחץ תחת רציונליות צינית של היום־יום הצהוב. של טויוטה יד שלישית צרומת רדיו בת חמש־עשרה שנים, חוזרת מעמל יומי אכול המשכנתא והמילואים בטעם דבש מובטח.

הגברת הזאת יודעת עבור מה כדאי לקום כל בוקר בארץ המובטחת. ואני צורח שתיקה אחת כל בוקר.

שיעור החינוך התנגן מאחוריי והגבעות החלו נצבעות בירוק. על סקאלת הדיכאון נרשמה ירידה חדה, פתחתי חלון אל גוונים של קיץ ישראלי שעלזו במרחב. זוטה לבנה ומרוות יהודה פרחו בלבן וסגול לצד הדרך. איך מעולם לא הבחנתי בהן.

"את לא חושבת שמסוכן לבחורה כמוך לנסוע בטרמפים".

"אתה רואה, דווקא זכיתי לקיים כך פנים אל פנים".

"הפנים של מי", תהיתי, צובר עוד תהייה עם הגברת הזאת.

"כל מפגש כזה פנים אל פנים מקרב אותנו, כולנו רבים כל הזמן. אתה לא חושב שצריך לפעול לקצת יחד", ואני כולי קנאה בטעם חמוץ מתוק. פעם, בטרם קפצה עליי הזקנה, זה לא נשמע לי ציני.

בפנייה לכביש 5 היא ירדה. "קוראים לי מתת", היא אמרה וסגרה את הדלת בעדינות, חוזרת אל גבעות השפלה. מי סוגר היום דלת בעדינות. עשרים דקות נסענו יחד, רגע ארוך בהיסטוריה שלי.

לפתע התחלתי לשיר בקול בתוך הרכב, דוהר הלאה אל הקיץ הישראלי. דרכי עולזת בין שיח אברהם שולח גוונים של סגול מעבר לעיקול ותורמוס ההרים מאותת לי בכחול בוהק לפני היעלמות אל סוף עונתו. אני אל משהו טוב שוודאי מחכה לי בביתי, שם, בארץ זבת חלב ודבש.

מאז, כל פעם שאני פונה ימינה מ־443 בצומת גמזו, אני מתחיל לשיר ברכב. חוץ מהפעמים שאני בוכה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

הגברים של משפחת שטיסל תועים בדרכי החיים והנשים הן שנוטלות אחריות לחייהן ולגורלן. ההדרה הנשית אינה אלא כיסוי לפחד הגדול של גבריות אבודה 

"שטיסל", הסדרה שעונתה הראשונה הסתיימה השבוע, לוקחת אותנו למסע אל קרביה המתהפכים של הגבריות החרדית. היא מקלפת את מסכות היומרה והציניות השגורה ומגלה מאחוריהן חולשה, פחד ושברון גדול. זהו סיפור שנטוע בהקשרים מקומיים אבל בד בבד הוא גם אוניברסלי מאוד. סיפור על אהבת אם ומוסר אב, על ילדות נשכחת והתבגרות מאוחרת, סיפור על מוות וחיים.

במרכז העלילה ניצבת דמות האב הסמכותית של שולם שטיסל. אדם שכל חייו הוא גבר יודע־כול, נחרץ ונטול ספקות. איש שלעולם יהיה בפיו מענה לשון, ושיודע תמיד טוב מכולם את שצריך ואת שנכון. את בנו, עקיבא, הוא מכוון למקצוע שהוא עצמו היטיב למלא כל חייו, המקצוע הירושלמי הישן והטוב – ה"מְלַמְדוּת". אבל מה שהתאים לאב, שעולמו נע בין שיעורי הדף היומי לקמצוץ טבק כהלכתו ושגבולות מאה שערים הם תבנית נוף חייו, לא בהכרח מתאים לנפש האמן של בנו, בעל החלומות הלזה. לא רק מקצוע מבקש האב לבחור עבור בנו, גם את ה"שידוך" הנכון וההולם. אבל עקיבא עדיין מחפש את אמא שהלכה למנוחות והותירה אותו לבד בעולם, מדמה למצוא אותה באלישבע הבוגרת והבשלה ממנו.

"אתה צריך להיות כמו השמש", מאלף שולם בינה את בנו הצעיר המחזר אחר אבידתו. "כשאתה תהיה יציב, במרכז, כולם יסתובבו סביבך". אבל אז מתברר שגם השמש בשמים יכולה ללקות, ואיתה תמונת עולמו המוצקה של שולם. כשהוא מגלה שמשכורתו כמלמד בשנים האחרונות שולמה על ידי הנשים בחייו, רעייתו ואמו, הוא חש כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. ביטחונו הגברי כבעל וכמפרנס מוצג ככלי ריק. אמו הישישה ורעייתו המנוחה תמרנו אותו, הגנו עליו מפני המציאות כעל ילד קטן, כמו הילדים שהוביל אחריו תמיד במיומנות של זקן ורגיל.

צילומים: רונן אקרמן, באדיבות יס

להיחלץ מהמסלול

עקיבא מתייתם מאמו כשהוא באמצע שנות העשרים לחייו, גיל שבו אפשר לצפות ליכולת ספיגה והכלה משופרת יותר. אלא שבעצם הוא נפרד ממנה הרבה קודם, בעודו עלם רך, ילד שעשועים, בן שלוש עשרה למצוות. שם, על מפתן הבית, חנוט בכובע ובחליפה, הוא קיבל מאמא נשיקה אחרונה ונמסר לרשותו של אבא. ממנעמי הילדות המעטים הוא נשלח לארץ הגברים, למחוזות ה"שטייגן" וה"התמדה", חדר האוכל ו"סדר שלישי". מי שגוזר על בניו בגרות מוקדמת, מציב מסך בינם לבין העולם, עתיד לשלם ריבית דריבית של התבגרות מאוחרת. ומי שהורחק בילדותו מבית אמא נידון לשוב ולחפש אחריה עוד שנים ארוכות.

עקיבא שובה את לבנו בכנותו הישירה, בתמימותו, בלבו הגלוי והשקוף. אבל מי שחינך אותו לטמון את הראש עמוק בספר בעת נסיעה באוטובוס פן ישזפו עיניו יופייה של אישה, לא לימד אותו אורחות חיים ודרכי התנהלות בעולם שמחוץ לאותיות הקטנות. בבוסריות גמלונית, אך אולי חיננית בדרכה שלה, הוא מחזר אחרי אלישבע, מפתיע ומביך אותה בעבודתה ובבית הוריה, מתקשר אליה כדי לשמוע את קולה ומיד מנתק. הלב המתעתע מוליך אותו אחריו בפראות, ומוח אין.

האח הבכור, צבי אריה, מבלה את שנותיו ב"כולל", מחכה עד בוש ל"שטעלע" המתמהמהת לבוא. רעייתו מעירה אותו באישון ליל ומבקשת ממנו ללכוד את העכבר המתרוצץ בבית, אולי כי זוהי דרכה היחידה לחוש בבעלה משען ותמיכה, לראות בו גבר הממלא את תפקידו. חלומותיו כילד, לשיר ולהופיע על במות, כבר לא יתגשמו עוד. לגדיעתם באבם יש כתובת ברורה: האב הסמכותי, המכריע, חורץ הגורלות. זה האב שמלביש את משקפיו הגדולים על ילדיו הרכים, מלמד אותם לראות את המציאות דרך עיניו.

עכשיו צבי אריה, הילד שחלם על "פרחי לונדון", הוא בעצמו בעל ואב לילדים. איש ללא כבוד, ללא ערך, ללא עתיד. אולי דווקא הוא העכבר במלכודת. "לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן, איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו"… – אבל שנותיו של צבי אריה כבר לא ישובו לו, וקולו שנדם לא יישמע עוד. יגונו המר מפלח את הלב בבכי נורא, בכי של ילד מגודל וחסר אונים.

צבי אריה מצפה ל"שטעלע", כלומר למינוי רבני שאינו נראה באופק, וליפא, הגיס, חולם על מכוניות יוקרה ועל כסף, הרבה כסף. המכוניות שלו לוקחות אותו הרחק מכאן, הרחק מהאישה והילדים, הרחק מהסמטאות הירושלמיות הכולאות אותך ביופי ממכר ובתרי"ג מצוות ואיסורים. גיטי רעייתו חורקת שיניים בגבורה ומבקשת לשמור על המסגרת, מגינה על כבודו של הבעל בהיעדרו ומקבלת את פניו בשובו. אבל הבת המתבגרת רוחמי, רוח אחרת עמה. היא לא מוכנה לחיים של שתיקה והכחשה. היא לא מוכנה להקריב הכול, לארגן הכול, סביב הצו העליון, הדיבר הראשון והאחרון בעשרת הדיברות: "שלא ידעו, שלא יגידו, שלא ידברו".

בראשה של רוחמי מתרוצץ סלט בלתי־אפשרי בעליל: "אנה קרנינה" (או שמא "חנה קרנינה") יוצאת שם במחול עם כרוזי רחוב של מאה שערים, ויריות מהמערבונים בטלוויזיה של סבתא מתערבות בקולות הרמקולים העולים ויורדים בחוץ, מכריזים השכם והערב על מגביות וחרמות. במרדנותה ובעצמאותה היא דומה דווקא לאביה שעליו היא כועסת כל־כך. לא בכדי דווקא עוינותה המופגנת כלפיו מאפשרת בסופו של דבר היפתחות ושיח, והאב הנוטש והמתנכר הופך לרגע לאיש צעיר המבקש למרוד בגורלו, להיחלץ ממסלול חיים שאחרים תכננו עבורו.

שליימזל עם סכין

הנוסטלגיה והזיכרון צובעים לאחור את חייהם המשותפים של שולם ודבורה המנוחה בהילה של אור, עוטפים אותם ברכות. בוודאי, הייתה שם שותפות, הייתה שם מסירות. בדידותו של שולם, הירושלמי הקר שטומן ראשו בין שמלותיה של רעייתו ובוכה, צובטת את הלב. אבל אט־אט עולים גם הרגעים הפחות הרואיים, כאלה שאותם לא יציב שולם לבנו כמופת של מוסר השכל על נישואין כהלכתם. מתברר שלא רק חמאה ודבש היו שם, ודבורה לא הייתה הראשונה להסתיר ולהעלים. אבל בעוד מעשיה של דבורה כוונו לחוסן ולהעצמה, אלה של שולם ניתקו והפרידו בין אם לבנה, והביאו את רעייתו האצילית להתפרצות של זעם וכאב.

ובינתיים במסעדה של אנשין מתאספת חבורת ה"שבורים", פליטי התלם החרדי שעדיין נאחזים בשוליו. רווקים מתבגרים, יתומים חיים ושאר עזובים ורצוצי נפש. בין פרוסות הקוגל לרצועות החמוצים הם מחפשים חום ותמיכה שהחיים בחוץ לא חילקו להם בנדיבות. ירושלים של מאה שערים היא גם ירושלים של מחוזות דמדומים, אזורי תפר שבהם מופיעים "כליזמרים" חרדים מול קהל מעורב ומגוון, ושרים באידיש מתנגנת "על אוכל ועל אנשים". אוכל בכלל הוא עניין גדול כאן, בעיקר כשהוא חם ומהביל, סועד את הלב המצטנן בימי קרה. אוכל ואהבה, אוכל ומיניות, הם דימויים עתיקים וידועים, גם במקורותינו. דרכו של שולם שטיסל לחוות את החיים ואת יחסיו עם נשים עוברת דרך הצלחת. דרכים אחרות, ישירות יותר, הוא מתקשה להכיר.

הגברים של משפחת שטיסל תועים בדרכי החיים, והנשים הן שנוטלות אחריות לחייהן ולגורלן, מקרינות שלמות שקטה, איזון נפשי ושליטה עצמית, הנבחנים גם במצבי משבר. כך גיטי שמבריחה מביתה באומץ שודד מזדמן, "שליימזל עם סכין צעצוע" בלשונה, וגורמת לאביה להודות כי הוא היה "בורח לבית שימוש", שהרי "לא מתעסקים עם לסטים מזוין"; אסתי גוטליב, הכלה הדחויה של עקיבא, שאומרת לו כי אל לו למכור את אמנותו ואת "האמת הפנימית" שלו תמורת נזיד עדשים; אלישבע המאופקת והשקולה, זו שבשביל השדכן קניגסברג היא "שניצל שהקפיאו והפשירו ושוב הקפיאו והפשירו ועכשיו מגישים אותו על צלחת חד־פעמית", היודעת לומר לעקיבא בתבונה כי "אתה שבוי באיזה דמיון לגביי, אתה לא רואה אותי באמת"; הבובע מלכה שמגלה את נפלאות הקופסה המרצדת למורת רוחם של הבן והנכד, ומחדרה בבית האבות מניעה את נכדיה לארגן לה מסיבת נישואין מאוחרת; וכן, אפילו הרבנית ערבליך, חלפנית ערמומית בשביס, שלשונה המשתלחת אינה נושאת פנים לאיש.

דחיקת הנשים לירכתי האוטובוס היא כיסוי לגבריות חלשה ונשברת. גיטי מ"שטיסל"
צילומים: רונן אקרמן, באדיבות יס

להתארס בלי להתחתן

פצע מדמם, מודחק ומושתק, צף לפתע אל פני הקרקע, ללא הודעה מוקדמת: כבשה שחורה יש במשפחה, בת מורדת ומנודה, שפרקה מעליה עוד בשנות הנעורים את עול מלכות האב. זהו מרד בזעיר אנפין, מרד מוגבל למדי, כזה שעדיין חובש כיפה, אלא שעליה מצוירות, אבוי, סיסמאות חב"דיות־משיחיות שלא שערום אבותינו. ואם לא די בכך, הגבר שאיתו בחרה הנערה הסוררת לחלוק את חייה הוא ספרדי, וגם בעל תשובה. אפילו את שמה לא מזכירים ולא מעלים על לב, עד שהמכתב מבית הדין מופיע בתיבת הדואר ולא מותיר ברירה.

שולם נוסע לנהרייה, מביא עמו את ספר התורה הישן, אוחז בשרשרת הדורות, במסורת המשפחה. "הספר הזה נתרם על שם סבא, שולם בן וולוול, וגם אני נקרא שולם בן וולוול". שמות כמו ערן לא היו במשפחה. אבל שם בנהרייה, מול מרחבי הים הפתוח ותכלת השמים, הוא לומד שאת התורה הישנה הזו כבר אי־אפשר לתקן. שהגיע הזמן לתורה חדשה, תורתו של משיח, שידיה פתוחות באהבה לקרובים ולרחוקים. ספר התורה הישן נטמן בין רגבי העפר, ושולם חוזר כשבידיו תינוק אמיתי, חי ונושם. אולי עכשיו יבוא מרפא ללב החולה, אולי עכשיו יתחילו חיים אמיתיים, לא חיים של מילים ושל ספרים ישנים.

תחנות היציאה ונקודות־הממשק אל גליו ומשבריו של העולם הסובב אינן סוגות בשושנים. כאן אין פתרונות קלים ומהירים, ודאי שלא יציאה פשטנית "מאפלת הגטו לאורות החופש". החומות האלה לוכדות את יושביהן לא רק בקנסות ואיומים, כי אם גם בשלשלאות של זהב, בשייכות עמוקה מני עומק, באינטימיות פשוטה של שפת אם, בניחוחה הביתי של פרוסת קוגל. גיטי שמחפשת טרף לביתה בחנויות האופנה של רחוב יפו חוזרת לבסוף אל עסקי החלפנות המחתרתית של רבעצן ערבליך; ליפא שב, כנוע, מתהפוכות הניכר לירושלים של מטה, אל ספסלי ה"כולל" העלובים אך כה מוכרים; והטלוויזיה של בובע מלכה מביאה עמה לא רק אופרות סבון חביבות ותעסוקה לעת זקנה, אלא גם חרדות וביעותי לילה, המחזירים אותה אל ספר ה"תהילים" הישן והבלוי משימוש. טראגי ומסתורי מכולם הוא הדוד המבוגר, שעזב בנעוריו את ישיבת "חברון" והלך לצבא ההגנה לחרף נפשו במערכות ישראל, ולא עלתה בידו אלא עריריות ובדידות ונפש פצועה והלומת־קרב.

תנורים באים והולכים, הלב מתחמם ומתקרר ושוב מתחמם, ואלישבע בוחרת לאמץ את ההצעה המפתיעה של עקיבא – "להתארס בלי להתחתן". בעברית ישראלית פשוטה, חילונית, קוראים לזה חברות. בית וחתונה ורהיטים ומשפחה כבר היו לה לאלישבע די והותר. עכשיו הלב מבקש קִרבה, אינטימיות, ידידות, ללא שטרי תנאים וללא הורים ורבנים שתוקעים ביניהם כף על זמן הנישואין. ירושלים קטנה וצרה מדי בשביל תוכניות כאלה. אולי בלונדון, הרחק מרוחות המתים והחיים, אפשר יהיה לבדוק גבולות, לחשב מסלול מחדש.

אבל אחרי שיחה נוקבת עם חמיה המיועד, אלישבע עוזבת לבדה, מותירה את עקיבא כאן, תוהה ומבולבל. לכאורה היינו אומרים, שוב ידו של האב במעל. שוב הוא מנתק קשרים לא רצויים בעיניו, שוב הוא מתווה את מסלול חייו של בנו. אבל כדרכו של סיפור טוב, הדברים מורכבים יותר, עגולים, לא חד־ממדיים. עקיבא הוא צייר מחונן ויש לו עיניים מתבוננות ורגישות והוא אפילו קורא את ברנר, אבל בסופו של דבר הוא עדיין שייך לכאן, לקוגל של אנשין, לירושלים של נחושת ושל אבן. לונדון לא מחכה לו. לא כעת, לא עכשיו. והוא כן רוצה להקים משפחה ולהביא ילדים ולחוש יציבות וביטחון ועוגן. הוא חפץ בחיים. ובסוף הוא מבין שאמא שהלכה מעמו לא תשוב עוד, ושהוא כבר לא ילד ואלישבע איננה אמא, ושחיפוש אחר דמות אם הוא לא בהכרח מתכון מוצלח לנישואין.

בסצנת הסיום הנפלאה, הלירית, עקיבא מתבונן באלישבע הניבטת אליו מהציור מעשה ידיו, תלויה על קיר המוזיאון, סרט הפרדה חוצץ ביניהם. כאן תם המסע בין דמיון למציאות, בין חלום להקיץ, בין עבר להווה. משם הוא שב אל אביו, למקום שבו נגמרות המילים ויש שתיקה גדולה. עכשיו רק המבטים מצטלבים, מביעים תערובת שיש בה הכול: כעס ואהבה ומשיכה ודחייה ותרעומת והבנה. אבא ובן, בן ואביו, מסע שאיננו נגמר. אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח.

הגבריות שננטשה

"שטיסל" מציגה דיוקן קבוצתי, עצוב למדי אבל ריאליסטי עד לשד העצמות, של גברים חרדים בישראל של ימינו. הנה הם עוברים בסך, על המסך, קרובים קרובים, מוכרים עד כאב: ראש השבט, שעדיין, איכשהו, מפרנס את משפחתו בדרכים של הדור הישן; האברך המבוגר הממית את עצמו ואת חייו באוהלו של ה"כולל" – ללא אופק וללא תקווה; הצעיר יותר שמבקש לברוח מהכול למקום רחוק ובסוף נכנע ונשאר כאן "בשביל האישה והילדים", אבל אולי גם בגלל שאף אחד בחוץ לא מחכה לו עם זר של שושנים וורדים.

ואולי כל הדחיקה הזו של הנשים לירכתי האוטובוס, כל ה"הדרה" המדוברת כל כך, הלובשת מיום ליום צורות הזויות וגרוטסקיות, היא כיסוי לפחד הגדול של גבריות שהסתלקה מתפקידיה הבסיסיים, ושהזמנים החדשים מאיימים על מבצריה ומאחזיה באופן שאין לה כלים לכלכלו. זהו דיוקנה של הגבריות החרדית, שעושה לפעמים קולות מפחידים של קנאות קדושה אבל בתוך תוכה היא סדוקה ונשברת, חלשה ומעורערת, כפי שלא הייתה מעולם.

אברהם שפירא הוא בוגר ישיבות חרדיות־חסידיות ועוסק בכתיבה ועריכה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

יערה ענבר גדלה בבית נטול היררכיות שאפלפלד וגרוסמן היו בו בני בית, עזבה את עבודת הדוקטורט שלה רגע לפני שסיימה וכעת היא מוציאה ספר אישי על אהובה הגדול, התלמוד

הרמוניה. דבר משתלשל מדבר נוגע בדבר ומתחבר לדבר והכול זורם למקום אחד. התחושה המערסלת הזאת מלווה את השיחה עם יערה ענבר, מחברת "חלום של בין השמשות – עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים". כל השאלות המגוונות שהכנתי מראש לראיון השתרשרו בשטף הדיבור, עניין נקשר בעניין וכל נושא הדהד את קודמיו וחוזר חלילה, עד שייתר כמעט את השאלות המוכנות.

ענבר (37), נשואה לגלעד, יוצר סרטים ואם לחמישה (ארבעה, במהלך הראיון), היא בתם של המשוררת והציירת רבקה מרים והפסיכולוג יחיאל שרשבסקי, לשעבר מנהל אגף השיקום של שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ונכדתו של הסופר היידי לייב רוכמן. במהלך השנים למדה ולימדה במסגרות שונות, בתי מדרשיות, ביתיות ואקדמיות.

באופן הרמוני לגמרי, אופי השיחה הזה מתאים לחלוטין לגישתה של ענבר לתלמוד, שתואמת את גישתה לחיים – הכול זורם, טבעי, כרוך, דמויות עבר מתחברות לדמויות הווה, רעיונות נוגעים ברעיונות. לכל זמן ועת התגלות לכל דבר בעתו. "יד נעלמה" מגלה את מה שנצרך לאותו רגע בעולם ומסדרת את הכול במקומו.

את היד הנעלמה מסדרת הדברים הזאת צריך הייתי לחוש כבר כשיערה מסרה לי את כתובתה, שלא יכולה הייתה כנראה להיות אחרת מאשר רחוב רבי יהושע בן גמלא זכור לטוב. אילו הייתה כותבת ספר על הציונות מן הסתם היה נתון ביתה ברחוב הרצל או אוסישקין. ביתר שאת אולי ניכרה אותה יד עלומה ביום המסוים מכל ימים שבו נפגשנו לראיון.לידתו של ספר חדש היא עילה טובה וחגיגית לקיום ראיון עם המחברת. קיום הפגישה ביום שצירי לידה לגמרי לא מטפוריים תוכפים בו הופך את ההתרחשות ליום חגיגי במיוחד. חג מלחיץ משהו.

צילום: גלעד ענבר

בהקשר כזה אני כמובן לא מחמיץ את הקלישאה – כל המטפורות לתהליך יציאתו לאור של ספר – ההריון, הצירים, הלידה. השאלה שנדוש ואסור לשאול – בוודאי יוצרת־אישה – יוצאת לחלל העולם; להפתעתי, יערה משתפת פעולה.

"זה מאוד חזק. באמת תמיד אומרים לי שזה לא אותו דבר, אבל יש בזה משהו מאוד מקביל בעיניי. רק כשיולדים תינוק אפשר לפחות לשמור עליו קצת אצלך לפני שהוא נופל לזרועות העולם, כשזה ספר הוא מיד פרוץ לרוחות ולביקורות. זו התערטלות יותר גדולה. במיוחד כשהספר שלי הוא מאוד מאוד אישי. זה לא ספר שמציע מבט אובייקטיבי על התלמוד. אני שזורה שם לגמרי. האני שלי מאוד חשוף שם. פתאום יכולים להכיר אותי בכל מיני דברים שלפניי ולפנים. כמובן שזה מאוד מרגש ואם לא הייתי מוכנה לזה לא הייתי כותבת ככה. אני גם לא מסוגלת לכתוב אחרת. אבל עדיין, פתאום אתה יוצא מאלמוניות. בסך הכול זה שיח אינטימי שלי עם התלמוד.

"השיח הזה תמיד היה אינטימי. תמיד היה קשה לי למצוא חברותא, כי הרגשתי שהתלמוד הוא החברותא שלי. הוא כל כך חי מולי שלמדתי אתו ביחד. אני אמרתי את שלי והוא את שלו וזו הייתה שיחה בינינו. פתאום חדרי החדרים שלנו פורצים לעולם. אני חושבת שזה גם אחד הכוחות של הספר, מבחינה זאת שהוא פותח כל אדם לחדרי החדרים של התלמוד. מי שנמשך לזה – פתאום זה נראה לו אפשרי. אני זוכרת תיאורים של התלמוד ששמעתי בעיקר מבחורי ישיבה שפגשתי, שתיארו את התלמוד כספר נוקדני וקטנוני, כאישיות שכל כך לא התחברה אצלי אליו".

את מתארת את החיבור האישי הזה שלך לתלמוד. מתי זה התחיל?

"אני הכרתי את התלמוד מכיתה ה' ומההיכרות הראשונה שלי איתו נפלתי בשביו לגמרי".

איך הצליחו לגרום לך ליפול בשביו בכיתה ה'?

"זה קרה אצל המורה הראשון שלי לתלמוד, יוסי וירצבורג. הוא דווקא לימד בעיקר את ההלכתא שבתלמוד. ובשבילי זה לא היה פחות מעיף מהאגדתא. אני לא יודעת עד כמה זה מורגש בספר. אני מרגישה שבעומק אין הבדל מבחינת היחס של התלמוד לעולם, אין שם הפרדה בין ההתייחסות להלכתא ולאגדתא, באמת הכול הוא מכלול. בכלל, כל השיטה של ההפרדות לא נראית לי".

זו תובנה בוגרת, מאוחרת.

"מבחינתי המחשבה שלי היום היא המשך של המחשבה שלי כילדה. אני לא מרגישה שהיה כאן תהליך התפכחות. כילדה הרגשתי תמיד שהתלמוד הולך עד הקצה ומעבר לקצה באיזו פשטות כזאת של מין ריקוד – כל הדוגמאות שאנשים מכנים אותן קטנוניות או מגוחכות, כל הקצוות של מקרים בלתי אפשריים כמעט בעולם. אבל בעצם אלו אמיתות קמאיות מאוד מדויקות בעיניי, שהחכמים קופצים אליהן בלי כחל וסרק, בלי להיבהל ובלי להרגיש שהמהלך לא הגיוני. כל ההיגיון שהתלמוד מושתת עליו הוא היגיון אחר, הוא לא זה של הרציונליות ההומניסטית. זה היגיון שהוא קרביים של העולם ונוגעים בהיגיון הזה גם בהלכתא וגם באגדתא. ולכן גם המעברים ביניהן לא מורגשים. הן נושמות באותו קצב.

"היום, כשאתה בא לקרוא טקסט בהיגיון רציונלי אתה בחיים לא תתפוס את הרזים האמיתיים של התלמוד, זה יעצור אותך מהר מאוד. ואם אתה מבין שיש שם שפה אחרת, שהיא בדיוק השפה שיכולה לקשר בין הלכתא לאגדתא, אתה קולט שזו חשיפה של שלד אחר של הקיום. השלד הזה מאפשר לכל שיחה להתרחש בתוכו, לכל אדם לבוא בשיח עם התלמוד. אני לא אומרת בזה חס ושלום שיש בהיגיון הזה התרת רצועה. אני לא חושבת שהתלמוד מאפשר לכל דבר להיחשב לגיטימי.

"מבחינתי, חוסר ההפרדה חי בכל התחומים בתלמוד – גם הלכתא ואגדתא, גם קודש וחול, חיי מעשה וחיי רוח, חוץ ופנים. שם הכול אחד. כל המגזריות שהיום אנחנו חיים אותה נעדרת שם. אתה רואה גם בביוגרפיות של חכמים – אין שם אינטלקטואלים החיים במגדל השן לעומת בעלי מלאכה פשוטים. הם חיים בהרמוניה של רוח ומעשה. החיות מושתתת על ההרמוניה בין הכוחות של העולם. נורא עצוב שהעולם התרחק מהמקום הזה".

לא בטוח שרבי יהושע, למשל, הפחמי או עושה המחטין, שהטיח ברבן גמליאל ש"אי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים", יסכים איתך…

"אבל גם התיאורים האלה באים עם אמירה תת־קרקעית אחרת, עם נתינת זווית ראייה אחרת, שמי שמפר את ההרמוניה יחוש שהוא מחמיץ את העניין".

הגמרא קוראת לריקוד

אני רוצה קצת להקשות על תיאור התלמוד שלך. הסוגיה ההלכתית דווקא בנויה במידה רבה על אנליזה, על הפרדות, על יצירת קטגוריות. זו לא איזו מחשבה מזרחית אחרת לגמרי מהמחשבה היוונית־מערבית־רציונלית שאנחנו אמונים עליה.

"אדגים לך מתחום הכוריאוגרפיה. יש משהו נורא מדויק בצעדים, אבל לא מגבילים לך את גובה הקפיצה, נגיד. היום אני מרגישה הרבה פעמים שמפחדים לקפוץ גבוה, שכאילו הדברים לא יהיו מספיק מעוגנים. ושם, למרות שהעיגון הוא בדיוק מופתי, בפרטי הפרטים של הסוגיה ההלכתית, הוא לא מגביל את גובה הקפיצה.

"באוניברסיטה, למשל, 'דרשן' הוא שם גנאי, ולעומת זאת אחת הביקורות על בתי המדרש החדשים שצצים היום תחת כל עץ רענן היא ששם דורשים נורא בקלות ואומרים הגיגים מנותקים מהטקסט. אבל בדרש העמוק יש איזו ידיעה פנימית לאיזה כיוון אפשר לירות את החץ ומה חורג מגבולות השפה. הפחד מהפסאודו־דרש מנטרל את היכולת להמשיך לדרוש באופן מדויק. כל כך מפחדים מדברים לא מעוגנים, שזה בא על חשבון יצירה עצמית פנימית ומדויקת מול הטקסט.

"הקול האישי הלך לאיבוד גם בעולם הרבני וגם באקדמיה. כל הכוח של הרעבעים החסידיים נובע מהאישיות הספציפית שלהם. הצדיק שהצליח לחבר את החסידים שלו לתורה חיבר אותם מתוך הספציפיות שלו לתורה והאיר אותה בזכות מה שהוא היה. והיום כל כך מפחדים להיות אני ומצד שני הפסיקו להאמין. זה נשמע מצחיק לומר את זה על רבנים. אבל כשאתה מאמין אתה מאמין שהרוח יכולה לשאת אותך על כפיים, וכשאתה מפחד אתה בעצם לא מאמין. יש משהו באחיזה כל הזמן בגדרות שסותר את האמונה בבסיס שלה. כשאתה רב־מאמין אתה יודע שאתה יכול ללכת קדימה. כל עוד אתה יונק מהשורש הנכון אז אתה יכול לזנק. כשאתה מפחד לזנק זה אומר שאתה לא מספיק מחובר לשורש שמוליך אותך.

"אני מרגישה שיצירת התנאים והאמוראים היא מדויקת כחוט השערה. ההעברה של הטקסטים האלה אלינו צריכה הייתה לעבור בדיוק כך. היצירה לא נכתבה רק על ידם. כמו כולנו, היא חלק מהיצירה הגדולה שאנחנו חלק ממנה. הפחד מהיצירה ומלהגיד דברי נבואה הוא מסוכן בעצמו וגורם לניוון. לא שכל דבר ראוי להיכתב ולהתווסף, ומה שנבחר בסוף משמים נבחר משמים. אגב, את הדיוק ביצירה התלמודית אני חשה אפילו בכוריאוגרפיה של דף הגמרא המודפס. יש שם חמוקים להתחבא בתוכם ולהציץ מתוכם וחרכים להכניס את המילים שלך. הצורה של הדף בעצמה היא קוראת לריקוד".

למרות שהתנאים והאמוראים לא יכלו לדמיין שאי פעם דבריהם יסודרו כך בכתב, לא שיערו את הדפוס, לא כל שכן דפוס האלמנה והאחים ראם…

"נכון. אבל יש דברים שכך היו צריכים להיות מלמעלה. תמיד קשה לי עם שאלות של ביקורת התלמוד והמדרש, חיפוש המניפולציות של הכותב כדי להבין את כוונתו וכדומה. זו שפה שבכלל לא רלוונטית מבחינתי. יש יד נעלמה שגרמה לדברים להסתדר כמו שהסתדרו כדי להגיד בדיוק את הדברים שהם אומרים, והגילוי והכיסוי האלה כל כך עשויים היטב, שמי שלא אמור לשמוע – לא ישמע ומי שמותר לו לשמוע – ישמע".

יערה נאנחת. קמה ממקומה באי שקט. זה לא בגלל הפחד ממגע עם הקודש ולא לצורך ריקוד תלמודי, אלה צירי לידה של ממש. בכל זאת היא מתעקשת להמשיך ולקיים את הראיון. שינוי תנוחה, כוס מים ואפשר להמשיך.

חתול ושמו עילם

איך נוצר הספר?

"בעצם, כל פרק בספר כתבתי לקראת שיעור שהעברתי בחבורה, קבוצת לימוד שהתכנסה אצלי בבית פעם בחודש בערך במשך ארבע שנים. אנשים שבאו מרקעים שונים וממקומות שונים בארץ. כך שכל חודש הייתי נתונה בתוך ההוויה הזאת והשיא שלה היה להוציא את זה החוצה, בכתב ואחר כך בשיעור. בחרתי תמיד שני סיפורים מרכזיים לאותו מפגש חודשי. לספר נכנסו בסוף כחצי מהחומרים הכתובים שיש לי כתוצאה מהמפגשים האלה".

איך נבחרו הנושאים?

"הבחירה של כל נושא הייתה תמיד מתוך איזו התמגנטות שלי באותה תקופה למשהו. בעצם לא יכולתי לסרב למשהו שנמשכתי אליו ואני מרגישה שכל דבר פה כתבתי מתוך החודש שהייתי בו באותו זמן ולא יכולתי לעסוק במשהו אחר באותו זמן. זה לא היה לשיקול דעתי".

יש לא מעט נושאים אינטימיים ויצריים וסיפורי רוחות ושדים.

"קודם כול הנושאים האלה מאוד נוכחים בתלמוד. לא הייתי צריכה לחפש אותם בנרות וכנראה שבתקופות מסוימות בחיי אלו נושאים שהעסיקו אותי. ואולי גם דווקא בגלל הפחד מהנושאים האלה בעולם הדתי נראה לי לעסוק בהם. אנשים לפעמים חושבים שהאופי של התלמוד דומה לאופי הדתי שהם מכירים מרחוק היום. אני חושבת שהנושאים האלה באמת מראים עד כמה אינטימי אתה יכול לדבר עם התלמוד. כי זה בעצם נוגע במחוזות הכי אינטימיים שעל חלקם אתה בקושי יכול לדבר עם חבר. ושם הם מובאים בחופשיות כזאת וטבעיות. לא ניתחתי את זה ניתוח פסיכולוגי, אבל ברור לי שהנושאים שבחרתי הם מה שחייתי באותו זמן. לא כתבתי על שום דבר שלא נוגע בי אישית. כולל נושאים כמו עבודה זרה למשל, שלכאורה רחוקים מהחוויה שלנו היום".

לפני שהשיעורים היו לספר היו לך היסוסים אם לכלול בתוכו את הפסקאות המאוד אישיות, עלייך כאם, כבת זוג וכדומה?

"לא. כי אני לא מסוגלת אחרת. אני לא בן אדם של צנזורות אף פעם. לא בכתיבה ולא אחר כך. מאוד שמחתי שגם עורך הספר, עמי ברהולץ, לא ראה צורך בעריכה מסיבית שתשנה את הטקסטים שלי. אפילו אני בעצמי לא רציתי לערוך את זה ולצנזר. אמנם ברור לי שזו חשיפה אישית גדולה, אבל אם אני כבר אומרת מה שיש לי להגיד – אני אומרת עד הסוף. אני לא יכולה שלא להגיד. זה תמיד היה אצלי ככה, בכל מקום שבו הייתי. באוניברסיטה, בצבא. אף פעם לא הצלחתי לא להגיד את מה שלא ראוי אולי להגיד".

אני מנסה להבין את שיטת הפרשנות שלך בספר. אני מבין שהכול נכתב מזווית מאוד אישית. אבל את גם כוללת אזכורים היסטוריים של אישים ותקופות, פירושים לשוניים ופרשנויות שונות.

"אני חושבת שהפרשנות שלי משקפת את התחושה שלי מול הטקסט הספציפי. לא עבדתי באיזו שיטתיות מראש. מה שאולי אפשר להגיד על השיטה, זה ללכת עקב בצד אגודל בכל משפט. אני כותבת את מה שיוצא ממני. אני לומדת תוך כתיבה. את הפרקים למדתי תוך כדי לימוד עצמי. אף פעם לא ידעתי מה יהיה המשפט הבא. הניסיון היה להרגיש כל משפט ברגע שלו ולא להיות כבר על קו הסיום מוכנה מראש. הרבה פעמים הסיפור מתפתח לכיוונים מפתיעים. אם אתה יודע מראש מה השורה התחתונה אתה כבר קורא את הכול מתוך עמדה פנימית שמוכנה. נתתי לכל משפט בטקסט להוליך אותי, וכך זה גם מופיע בספר.

"זו איזו הסתכלות ילדית אולי. לאורך השנים העברתי חוגים לילדים, מדרש ויצירה וכתיבה. ההקשבה של הילדים לסיפורים דומה לחוויה שלי כשאני קוראת. מבחינת הפתיחות לשמוע, כשאתה לא בא מראש עם סט ערכים מגובש או פחד. מבוגרים מפחדים יותר מטקסטים מאשר ילדים. היום מזהירים שלא לפגוע בנפש הילדים עם סיפורים אכזריים כמו כיפה אדומה וכו'. אצלי אין צנזורה. גם ביחס לילדים הפרטיים שלי. אני מספרת להם סיפורי שואה מלידה. ככה זה גם היה אצלנו בבית. יש לילדים יכולת הכלה יותר גבוהה משל המבוגר. אצלם זה חלק מהרמוניה אינסופית. ככה העולם, בלי מסננים ומגננות ומחסומים. זה מסתדר להם יותר בקלות מאשר מבוגר ששומע סיפורי אימים או פלאות.

"אני תמיד הרגשתי, למשל, לגבי סיפורי השואה של דור הסבים שלי, שזה חלק ממני. לפעמים לא ברור לי אם זה זיכרון שלי או של סבא וסבתא שלי, עד כדי כך זה קיים בתוך הגוף שלי. פחות קיים אצלי הגבול בין עולם לעולם. מרוב שהדמויות האלה חיו בי, כל הגבול הזה בין עולם החיים לעולם המתים לא לגמרי ברור. אותו דבר בדיוק אני מרגישה לגבי חכמי התלמוד. אני מרגישה שאני יכולה לקיים שיחה ישירה ואישית עם תנאים ואמוראים, בגובה העיניים. לא חס ושלום במובן של השוואה למעמדם הגדול, שאני אדם גדול כמוהם, אלא מבחינת האפשרות לגעת בגובה.

"כך גם גדלתי. בבית ללא היררכיות וללא הבחנה בין מבוגרים לילדים. הייתה היכרות עם האינטימיות של כל אחד ולכן היה כבוד, אבל לא היו מדורים. בצבא הייתי בהלם תרבותי מהדיסטנס. אני זוכרת שבאתי לראיון אצל מפקד הבסיס והוא אמר לי שקוראים לו עילם. אמרתי לו אה, היה לי חתול שקראו לו עילם. בפשטות. זה גמר את יחסינו כמובן, אבל מבחינתי זו הייתה סתם שיחה ולא הבנתי מה הבעיה.

"בחיים שלי מעולם לא היה מקום לדיסטנס. לא מאנשים מבוגרים ולא מהאנשים המכובדים שהסתובבו אצלנו בבית. מבחינתי זה היה פשט של שיחה ישירה בין בן אדם לבן אדם. היה כבוד וחיל ורעדה מבחינת הגבהות של האנשים, אבל זו לא הייתה גבהות שאסור להתקרב אליה או שאסור להיחשף בפניה. אפשר היה לגעת בגובה הזה".

כשדויד גרוסמן הגיע אלינו הביתה אחרי שקראתי 
את "ספר הדקדוק הפנימי" לא יכולתי להסתכל עליו. איך הוא מעז להכיר חוויות שהן פנימיות שלי? דויד גרוסמן. צילום: קובי קלמנוביץ

הדקדוק הפנימי שלי

גדלת בביתה של המשוררת והסופרת רבקה מרים והאנשים ה"גבוהים" שעליהם את מדברת היו בין היתר משוררים וסופרים כמו אפלפלד וגרוסמן. מה היה בשבילך לגדול בבית כזה?

"בשבילי זה היה פשט. לא משהו מיוחד. פשוט אנשים. מה שכן זה הפריע לי לקרוא את הספרים שלהם. תמיד שמעתי את זה בקול שלהם. ולא יכולתי להיכנס לעלילות הסיפורים האלה כשקראתי אותם בקולו של אהרן (אפלפלד). עם דויד גרוסמן למשל הייתה תקופה שהוא היה פחות אצלנו בבית, ואז כנערה קראתי את 'ספר הדקדוק הפנימי' והייתי מאוד בתוך זה. ואז, כשהגיע אלינו הביתה לא יכולתי להסתכל עליו, כי הרגשתי שהוא מכיר דברים שהם לגמרי שלי. איך הוא מעז להכיר את מה שנמצא בספר 'שלי', חוויות שהן פנימיות שלי? לקח זמן עד שירדה לי התחושה הזאת ויכולתי לשוב ולדבר איתו.

"בבית היו המון עולמות והוא היה מאוד לא מגזרי. וגם את משפחתי היום אי אפשר לשייך לסוג מסוים של מגזריות. הילדים שלי אמנם לומדים באותו בית ספר ממלכתי דתי שבו אני למדתי. חשוב לי מאוד שלילדים תהיה גרסא דינקותא מאוד חזקה, ובאותה מידה חשוב לי שיישאר להם החופש, הדיבור עם השמים. הופתעתי שבבית הספר של הילדים קיים, מה שלא היה בזמני, זמן לתפילה אישית בסוף כל תפילת בוקר. זה מאוד חשוב לי. דבר גדול בעיניי. הבנת ההכרח לשמור על המקום של הפרט מול השמים. כי כל כך בקלות זה יכול להיטשטש.

"בעלי גלעד בא מבית חילוני לגמרי. היום הוא מאוד דתי פנימית, אבל בלי הסממנים החיצוניים של זה. לפעמים הכיפה דווקא מסמלת דיסטנס, פחד מלהיות זקוף מול השמים. הוא עבר, בלי קשר אליי, תהליך משלו בתוך העולם הדתי. הוא היה בשנת אבל והלך לבית כנסת להגיד קדיש ואז התחיל להרגיש הרבה יותר בבית בבית הכנסת. היום הוא הולך לבית כנסת הרבה יותר בפשטות ממני. אין לו הבעיה שלי יש להיות במקום הומוגני. אני מרגישה שאני נחנקת בדרך כלל במקום שכולם בו אותו דבר".

את אומרת את זה כאישה?

"לא. בגלל ההומוגניות. כשכולם למשל בכיפות סרוגות או לבוש אחיד אני מרגישה שקשה לי להיות אני. בכיסוי ראש אני מרגישה שזה לא אני. זה נולד כנראה מתוך חיים בחברה מסוימת ומוסדות חינוך מסוימים במשך שנים. גלעד, בגלל שאין לו את זה, מרגיש הרבה יותר חופשי להיות שם.

"כאישה דווקא ממש אין לי את תחושות הקיפוח הנשי בעולם הדתי. יש משהו מאוד חזק בשבילי בזה שהגבר הוא שליח ציבור, כי אני מרגישה שבחיים עצמם האישה נושאת על עצמה כל כך הרבה, את אחריות העולם, כך שלפחות יש מקום כזה שבו הוא מושך ומרכיב אותי על הסוס. לפחות שם הם מובילים, הגברים, ואפשר להישען עליהם.

"לא שאין לי התשוקה הזאת להחזיק ספר תורה. יצא לי בשמחת תורה לחבק ספר תורה ואלה היו רגעים מופלאים בשבילי. אבל אני לא מתחברת בכלל לתפילת נשים נפרדת. נורא חשוב לי להרגיש בתפילה את כלל העם. וגם יש משהו בניגון של בית אבא, בית סבא, שקשה לי להפר אותו. קשה לי וגם אין לי צורך ללכת לכל התפילות השוויוניות והמניינים מהסוגים האלה, אני לא מוצאת את עצמי שם. הייתי שמחה אם היה מקום שהייתי מרגישה בו שיש שם את כלל ישראל, אבל עם הניגון ההוא של פעם. היום מאוד קשה למצוא מקום כזה.

"באמת גם באופן אישי אין לי הצורך למשוך בחוטים ולהיות על הבמה. אבל המגע עם ספר התורה זה דבר שאין לו תחליף. זה רגע מופלא שנותן לי המון, זה חשוב לי מאוד. בכלל, הפיזיות בעולם היהודי חשובה. התורה לא יכולה להיות נטולת כתב. יש משהו מאוד חזק בקיום של האותיות הפיזיות על קלף או על דף. גם הפיזיות של הספר שלי. זו תחושה אחרת לגמרי מאותיות במחשב, כשזה משהו שאפשר לגעת בו, למשש. בעיניי זה מאוד יהודי לחוש את הקדושה בכל חפץ. זה אותו חוסר הפרדה, גם כאן, בין הרוח לחומר".

הזכרת קצת את הסבא, הסופר היידי לייב רוכמן. את דודך, יהושע רוכמן, אני מכיר כנגן כינור מופלא. הסבא מהצד השני הוא השופט שרשבסקי, עם שושלת של משפטנים במשפחה. נראה שזה מובהק אצלכם – הצד של האמא מאוד אמנותי, ספרותי, מוסיקלי, ויש הצד של האבא, השכלתני, משפטני.

"זה ממש חסידי וליטבקי. ואני מרגישה שהצד הליטבקי לפעמים שומר עליי במלחמת ההישרדות בעולם בתוך השצף קצף החסידי הזורם בעורקיי. סוג של מחויבות או אחריות, כאמא שצריכה להחזיק את החיים. אלה הצדדים ששומרים עליי מול הבעֵרה שהיא תחושה מאוד חזקה. אולי זה גם מה שמאפשר לי לראות את צד ההלכתא בתלמוד, להבין אותה ולתת לה את התנופה החסידית מהצד השני.

"אני חיה את הטקסטים לגמרי אבל מחוברת לעולם היומיום מאוד. בגלל שאני מחוברת לשני היסודות זה מקל עליי ומאפשר לזה לקרות, גם לפרסם את הספר שלי. הספר מאפשר לפשטות להיות חלק מהמציאות הזאת. האישי, היומיומי ואפילו השטותי – יש להם מקום לצד הרצינות. אין בי הפחד, שיש אולי בחלקים מסוימים במשפחה, שהמגע של הקודש עם העולם צריך לבוא לדיוק מקסימלי ושכל דבר שיעלה על הכתב חוטא לאמת, לדיוק העמוק הקיים במקור. זאת תחושה שעלולה לשתק, ואכן משתקת אנשים מסוימים מלכתוב משהו ולשתף בו את העולם. אני פטורה מזה".

 ["הצירים שלי מתחדשים". מראיין: "אז מה לעשות? אולי כדאי שנפסיק?" - "כל עוד אני מתפקדת, זה בסדר". המראיין נבוך, קצת לחוץ, מדגיש ליתר ביטחון שהדוקטורט שלו אינו מתחום המיילדוּת. ממשיכים]

לא להיות דוקטור

על גב הספר מודגש כי "על סף סיום עבודת הדוקטור נטשה את לימודיה האקדמיים מתוך תחושה שמקומה הוא בעולם הבית־מדרשי ולא בעולם האקדמי". אני מבין שהיה חשוב לך לומר את זה.

"נכון. הייתי קרועה המון זמן בעניין הזה. חשוב לי להדגיש שקיבלתי לאורך השנים הרבה גיבוי מהאוניברסיטה, שתמיד הפתיע אותי. אני הרי לא מסוגלת לכתוב בקול שאינו שלי. אפשרו לי לכתוב מה שרציתי להגיד, למרות שזה לא תמיד בדרך האקדמית המקובלת וקיבלתי מלגות ופרסים. מצד שני, הרגשתי שאני חוטאת לקיום שלי כשאני שם, כחלק מהממסד הזה. יהודה ליבס, המנחה שלי בדוקטורט, הוא איש נפלא, יחיד בדורנו, ובאמת איתו היה לי מאוד טוב. לו בעצמו יש מאפיינים רבים שסותרים את האקדמיה והוא איש מאוד מאמין שחי את הדברים, אבל היה לו קשה, הוא לא הבין למה עזבתי. למעשה עזבתי פרק אחד לפני סיום הדוקטורט. פרק שיש לי כבר את המבנה וכל הנקודות שלו אבל לא סיימתי. בעצם לא רציתי להיות דוקטור".

אבל לפני כן רצית להיות דוקטור. למה בעצם נכנסת למסלול הזה?

"זה היה מפתה. המסלול היה נוח וקיבלתי תמיכה. וכשכתבתי מאוד נהניתי. אבל כל הזמן הרגשתי שאני עוצמת עיניים כדי לא להודות שאני משתפת פעולה עם כוח שאני מרגישה שהוא הפוך מהמקום שאני מאמינה בו. כבר אחרי השנה הראשונה באוניברסיטה למעשה עזבתי והלכתי לכיוון הכי הפוך – ללמוד בבית ספר לתיאטרון חזותי, מקום אוונגרדי שמשלב אמנויות במה. היה לי חלום להכניס את העולם היהודי־מדרשי לבמה.

"אבל גם שם עזבתי אחרי שנה. הרגשתי שם חוויה של בועתיות שלא אהבתי. ברנז'ה, קודים פנימיים של עולם האמנות, שלא התחברתי אליהם. זה הרחיק אותי והרגשתי שדווקא שם, למרות האוונגרד ותחושת הבשורה, יש צמצום גדול. דבר נוסף שהרגשתי שם מאוד חזק היה עד כמה אני עשויה ממילים ואותיות ושאני לא יכולה לברוח מזה. ודבר שלישי שהרגשתי שזה כמעט בלתי אפשרי לחבר במה ויהדות. הטקסט כל כך מדויק, שכמעט כל אינטרפרטציה שתעשה לבמה תמעיט אותו. זה תמיד קטן מהמקור. על יד. צריך אמנות מזוקקת ברמות גבוהות כדי לא להקטין את גודלו של הטקסט.

"ואז חזרתי לאוניברסיטה, מתוך איזו פשרה מראש, לא כמקום הרוח אלא כאמצעי. להשתמש בכלים האקדמיים כדי לעסוק בדברים שמעניינים אותי. וכל הזמן הרגשתי שזה מנוגד לי גם מבחינה אמונית. בעצם באוניברסיטה אסור להאמין. זו הרי אמנות הטלת הספק. ברגע שאתה מאמין אתה לא חוקר טוב. ואסור לך להיות אתה. אתה חייב להיות בעמדת הדיסטנס של המשקיף. נדיר לעסוק שם בטקסט עצמו, אלא יותר מביטים עליו – איזו תפיסה הוא משקף, איזו אג'נדה הוא מציג וכו'. הטקסט תמיד חייב להיכנס לתבניות, להדגים איזו תופעה. מאוד קשה לי להיות חלק ממקום שאני לא לגמרי מזדהה איתו. ומהרגע שהחלטתי לעזוב לא היה לי אף רגע אחד של חרטה".

להפתיע את הקב"ה

יש כבר תגובות שאת מקבלת עם יציאת הספר לאור?

"כן. אני מקבלת הרבה תגובות מאנשים שלא הייתה להם גישה לתלמוד בכלל. אנשים שחששו בכלל לפתוח גמרא והספר פתאום שינה להם את זה. הם נדהמו לראות שגם הם יכולים לקרוא את זה. מבחינתי זה נהדר. אני מרגישה שהתלמוד הוא כל כך כר צמיחה לחיים. זאת כזאת החמצה שהוא לא נוכח בינינו".

את מרגישה שבזה הספר ממלא את השליחות שייעדת לו, זה המסר של הספר?

"באיזשהו מקום כן. זה מתחבר לעניין של שמירה על מציאותו של שיח ולא רק ספיגה או התאמה למערכת קיימת. זאת הפתיחוּת של התלמוד, שמאפשר לצורות שונות של קיום לשהות בתוכו. הוא קורא לפיתוח שיח חופשי ולחיים והוויה של דינמיות. בעיניי בעצם רק חיים דתיים שהם דינמיים פנימית מממשים את הציפייה של ה' מאיתנו. כך אני מרגישה באמת, בצורה הכי פשוטה. נבראנו בשביל לשוחח איתו, להפתיע אותו, להראות לו זוויות חדשות בעולם שהוא ברא".

את מתכננת להוציא גם את חלקו השני של הספר? החומרים שלימדת ולא נכנסו לספר הנוכחי?

"אני מקווה שכן. אבל קודם מצפה לי לידה… אני מתכננת לקרוא את הפרקים שכתבתי בזמן ההנקה ואז להחליט מה לעשות בהם".

בשלב אופטימי זה, ועם התגברות תכיפות הצירים, נראה לי שזה מקום טוב לסיים בו את הראיון. ראיון יוצא דופן (אם מותר להשתמש כאן בביטוי הלידה הזה) לשנינו כמדומני. כדרכם של הורים לילדים, שילדיהם והם עצמם נולדו בירושלים, פרשנו משיח האגדה ועוד שחנו מעט בענייני לידות, בתי חולים ובתי יולדות אשר בירושלים ועל חגיגיותו של יום הלידה. ציר פולח נוסף סיים את שיחת החולין הנעימה הזאת ונפרדנו מתוך איחולים לשנה חדשה וללידה קלה.

באותו יום עצמו, בשעה של בין השמשות, בתשע דקות לשבע אם לדייק, נולד בנם של יערה וגלעד ענבר, יסעור דוד שמו. ברכות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

סיפור

א

אווירה של ארץ ישראל מחכים, אוויר של ירושלים קדושה יש בו ואווירה של צפת טהור. עשרה קבים של טהרה ירדו לעולם, תשעה נטלה צפת ואחד כל העולם כולו. דומה צופה היא צפת תמיד ברוח הקודש. ואיך ייפלא זה בעינינו, והלוא דורות של חסידי עליון, מייחדי שמות, צופי מרכבה, דרו בתוכה ושיקעו בה את חסידותם. וכי לא כך שנינו, חסידות מביאה לרוח הקודש? בכל פעם שהילכתי בסמטאות צפת ביקשתי למלא את עצמי באווירהּ. אמרתי, אולי אזכה לאחד משישים שבטהרתה, ואיבנה אף אני ממנה. כמה פעמים ביקרתי בצפת, אבל זאת הפעם נפלאה הייתה.

היו אלה חודשי החורף הארוכים שאחר המלחמה ביום הכיפורים. השמים מכוסי ערפל נראו תמיד, האוויר קודר, צינה עזה נשבה בעולם ורוחנו עגומה הייתה. אנו, פלוגת הטנקים של חנן, חנינו במובלעת שבתוך סוריה, בתל הירוס. כל הפלוגה כולה הייתה שלושה טנקים וחצי. כלומר, שלושה טנקים שלמים ועוד טנק אחד סורי בלי צריח שנשאר תקוע בחאן ארנבה וחנן המ"פ אסף אותו אליו מעצמו כמו שאסף אותנו. בלילות שרויים היינו באפלה בתל הירוס, לא התירו לנו להדליק נר שמא יזהה אותנו האויב הסורי היושב בעמדות בתל שכנגדנו ויכוון עלינו את פגזי הארטילריה שירה מפעם לפעם. המפקדים, למודי ניסיון מר, חששו כל הזמן מהפתעה נוספת. אז בטוחים היו בכוחם ובעוצם ידם, ועתה מלאי פחד מופרז. אפילו בערבי שבת לא יכולנו להדליק נרות בגלל הפקודה המוזרה. לפיכך הקדמנו לקבל שבת, קידשנו וסעדנו בדמדומי חמה.

רוחנו שפופה הייתה בכל ימות החול, אבל שבת היא שבת. לפיכך ציון צדוק ואני ביקשנו לעודד את עצמנו בשירי הבקשות המחזקים את הלב, מאירים את הנשמה ומענגים את הנפש. דומה שעל תהילות אלה נאמר ואתה קדוש יושב תהילות ישראל, שתהילות ישראל כיסא הן למלכותו יתברך. בגלל האפלה בלילות פייטנו את הבקשות ביום השבת ולא בליל שבת כנהוג בקהילותינו. בכל שבת אחר תפילת מנחה של אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ישבנו ציון ואני בבקתת הפח הקטנה שבנה חנן המ"פ כדי לשכן בה את הגנרטור. שתינו כוסית יין ששיירנו מן הקידוש, וציון הוציא מכיסו ספר בקשות קטן בכריכה חומה שקיבל בילדותו מן הגבאי של בית הכנסת עדס. הגנרטור טרטר בקצב קבוע, כמו מלווה אותנו, ואנחנו שרנו לנו את כל פיוטי הבקשות.

כך נהגנו, שבת שבת בתל הירוס. הפיוטים מלאי הערגה של הבקשות שכתבו רבי ישראל נג'ארה וחבריו מצפת ושהוסיפו עליהם גדולי חכמי ארם צובא, הניגונים היורדים למעמקים, ובעיקר הזיכרונות מימים אחרים, רוממו את רוחנו מעט. נהגנו לפתוח מהפיוט הראשון שחיבר בצפת רבי אברהם מימין, א־ל מסתתר בשפריר חביון, ולפייט בצוותא עד סוף הספר כולו, מבלי שנדלג על אף פזמון שבספר. אפילו על בית אחד לא דילגנו. וכי לאן עלינו להיחפז? פעמים היה מצטרף אלינו יחזקאל, חייל מילואים בפלוגת החרמ"ש, בנו של הפייטן הירושלמי הנודע יוסף יחזקאל, ומלמד אותנו את מסתרי הנעימות ואת סלסוליהם. אף שפייטנו את כל הספר כולו, הפיוט הראשון שפתחנו בו, א־ל מסתתר בשפריר חביון, אחז בי ולא הרפה ממני כל השבת. בכל פיוט מפיוטי הבקשות חזרתי ושמעתי אותו, את הנעימה מעולפת המסתורין שלו ואת שורות הבתים החורזים את עשר הספירות. ואף בסעודה שלישית שבתי ופייטתי לי אותו. אולי מפני שהיה ראשון בבקשות, אולי מפני נסתרות הקבלה שחרז ואולי מפני שלִבנו רגש היה אחרי המלחמה ועורג לא־ל מסתתר שייגלה ויאר פניו אלינו.

איור: גונן מעתוק

ב

באחד הימים אמר לנו חנן המ"פ שהפלוגה קיבלה ערב חופשי. המוצב שלידינו, בתל אנטר, יגבה את כל הגזרה. סוף סוף השגרה עשתה כדרכה את שלה וחששות המפקדים נרגעו. ככל הנראה לא תיפתח היום עוד מלחמת פתע. הצפוניים שבחבורה שלנו נסעו לביתם, אחרים נסעו לטבריה לבלות, אבל אנו, בני ירושלים, ידענו שלא נוכל להגיע לירושלים ולשוב באותו ערב. בבילויים אין דרכנו, בני ישיבה היינו, להישאר במוצב לא רצינו, וכל אחד ביקש לו לאן ילך. ואז אמר לי ציון: רעיון נצנץ בי, נלך יחדיו לצפת, לנשום אוויר של טהרה. שמחתי והסכמתי.

הגענו לצפת סמוך לשקיעה. ירדנו בכביש המפותל והצר היורד ימינה ל"עתיקה", והילכנו בסמטאות המובילות לבית כנסת האר"י. בבית הכנסת האר"י התפללנו מנחה, ואני מביט סביבי וחושב איך במקום שאנו עומדים היום בתפילה, ממש כאן, למד האר"י בהתבודדות לפני הרמ"ק, והתווכח עמו ארבעים יום בסתרי תורה בביאור הזוהר עד שנסתלק הרמ"ק לבית עולמו, והעיד האר"י שראה שני עמודי אש לפני מיטתו. משם המשכנו לבית הכנסת אבוהב, המסויד בכחול שמים, מוקף פרוכות לבנות, רקומות כרובים, מעשה מחט, התלויות בכל כתליו, ומעוטר בציורי תג'ר התמימים, ציורי קבר רחל והכותל המערבי.

מיוחד הוא בית הכנסת אבוהב בכיפתו התכולה המזכירה למתפלל את הים, והים מזכיר לו את הרקיע, והרקיע מזכיר לו את כיסא הכבוד. ועוד מיוחד הוא בבימת העץ המוגבהת והנאה המעוטרת בעיטורי עץ דמשקאיים. אבל בעיקר גאה הוא בית הכנסת אבוהב בספר התורה העתיק שלו, שקודם מאות שנים נתגלגל אליו בניסי ניסים מספרד. אמרו, ספינה שהובא בה נטרפה בים והוא צף על פני הגלים כשעריו של ניקנור. מחמת קדושתו אין מוציאים אותו מן ההיכל אלא בחג השבועות בתפילת הנץ החמה, ובשמחת תורה לקריאת חתן תורה ולהקפה ראשונה. ומתייראים היו ממנו הרבה, שסגולה בידם שמי שיקרא בו והוא אינו ראוי לכך לא יוציא את שנתו. הרבה מעשים מופלאים שחו עליו זקני צפת, כמו איך הגן על בית הכנסת ברעש הגדול שהפיל כל בית חומה בצפת, ורק בבית הכנסת אבוהב עמד על תלו כותל המזרח.

באבוהב קראנו עם המתפללים את פתיחת אליהו הנביא מן הזוהר שקבלה היא שמסוגלת היא לפתיחת הלב. המשכנו לירד במשעול שבין החורבות. הבטתי בחורבה אחת ודימיתי שם את בית הוועד של צפת ובו כמה ראשי ישיבות ודיינים ומרן הבית יוסף בראשם, והם דנים בעניין העגונה מוראליש שבעלה היה בספינה שטבעה במים שאין להם סוף ליד האי כיאו, והעלובה מתחננת שיתירו אותה מכבלי עגינותה ויתירוה להינשא.

ריתחא דאורייתא הייתה אז בבית הוועד, וגאוני צפת, הללו אוסרים והללו מתירים. חבילי ראיות מוטלים מכאן ומכאן, מתוספות ביבמות ומדברי הרמב"ם. ועמד הגאון המבי"ט על רגליו והתירה על סמך סברת רבי אליעזר מוורדון, והסכים עמו הישיש הרב אברהם שלום מבית הדין של צפת, ועמד מרן הבית יוסף ואסרה ואמר שאין הנידון דומה לראיה ואין סומכים על דעת יחיד אלא על רוב מניין ורוב בניין, ונמנו עמו לאסור חכמי הוראה זקנים, ובהם רבי יצחק מסעוד, שהיה מסכים על תשובות רבי יעקב בירב ראש רבני צפת, ורבי אברהם ירושלמי, ורבי אברהם צרפתי, ומתלמידי מרן, רבי יום טוב ביבס, ורבי יעקב אלחאמי ורבי שם טוב אלפראנג'י.

ועמדה האלמנה ונישאת על פי הרב מיטראני, והייתה העיר כמרקחה, וציווה רבי יוסף קארו שתצא מיד בעלה. ואיגרות חריפות רצו ממרן למבי"ט ומהמבי"ט למרן, ולא נחה דעתו של חכם אחד עד שאמר שיש לנדות החכם שהתיר אף אם כגובה ארזים גובהו. קשה היה אותו יום לישראל וסערה צפת כולה מפני כבוד הגאון הגדול.

ג

כך המשכנו לירד בין החורבות עד שעמדנו מעל המורד לבית החיים. כל הרי הגליל נפרשו לפנינו מלאי הוד וכמו דוק פרוש עליהם. ישבנו על גדר אבנים והבטנו בהרים. רוח של הנחה שרתה עלינו. אחר כמה רגעים ציון הוציא מכיס הסרבל את ספר הבקשות הקטן בכריכה החומה שקיבל מהגבאי של בית הכנסת עדס, ואמר: הפיוט א־ל מסתתר בשפריר חביון של רבי אברהם מימין, שאנו מפייטים לנו בכל שבת בפתיחת הבקשות בין הטנקים בבקתת הגנרטור בתל הירוס שבקצה המובלעת הסורית, נולד כאן על האבנים הללו, או בסמוך להן, בוא ונפייט אותו עתה. דבר במקומו מה טוב. החלנו מפייטים אותו יחדיו.

עבר לידנו זקן אחד מזקני צפת בגלימת פסים חומה וכובע שחור רחב שוליים, ישב לידינו על אבן אחת, והקשיב. כיוון שעטופה היא צפת בסודות מתקבצים אליה אנשים שונים ומוזרים. מהם מבקשי ה' עורגי קדושה, ומהם בעלי דמיונות וחולמי חלומות להיכנס בפרדס אף שבשר ויין לא טעמו. מורגלים היו זקני צפת בכל מיני אנשים ובכל מיני מעשים שנעשו בסמטאותיה. לא ידענו מה חושב לו אותו חכם זקן כשהוא רואה שני חיילים במדי צה"ל מפייטים בקשות בשקיעה של יום חול מול בית החיים של צפת. הזקן ישב בשקט, התבונן בנו ושמע. אחר שסיימנו את הפיוט הפותח בכתר ומסיים במלכות, וחורז את כל עשר הספירות, בירך אותנו לשלום, הציג את עצמו כצאצא לחסידי בויאן ושאל: אתם עושים "גירוש"?

הבטנו בו בתמיהה, על מה הזקן מדבר? והוא חייך ואמר: חיילים יקרים, אינכם יודעים גירוש מהו, אבל באמת אתם עושים גירוש. אבאר לכם מה הוא גירוש. בימי הרב משה קורדובירו והרב אלקבץ בצפת שנת ש"ח, היו גירושים. חבורות של מבקשי ה', מן המקובלים היושבים בסתר עליון, היו מתגרשים מעצמם להרים שבסביבות צפת, מרחיקים עצמם מבני אדם שלא יסיחו את דעתם, מהלכים בהרי הגליל, מתבודדים בין האילנות, נוהגים בקדושה, מכוונים כוונות בעשר ספירות ומייחדים ייחודים בטהרה לתקן כיסא לשכינה שבגלות ולקרב קץ הגאולה שלא תתמהמה עוד. וכל חבורה הייתה מתקשרת בשטר קישור בין החברים לתקנות אהבת רעים, לתשובה, לתענית, לתפילה ולצדקה.

ארבעים שנה לאחר מכן היו עושים גירושים למירון החסיד רבי אלעזר אזכרי בעל ספר חרדים וחבורתו, חברת קודש סוכת שלום, מתנפלים על ציון רבי שמעון, ובוכים במר לבם על הגלות שנתארכה בעוונותינו, ועל החרב, והרעב, והמפולת, ושאר מרעין בישין שהיו תוקפים אותם מפקידה לפקידה, ומשתטחים על האדמה, ומייחדים את לבם לקשט השכינה.

בחברת קודש זו היה גם רבי אברהם מימין ששמו חתום על הפיוט שפייטתם עתה. מקובלים אנו שפיוט זה כאן נתחבר, קרוב למקום שאתם יושבים, ורבי אברהם מימין חיברו, ועל פי מעשה חיברו. שאותה שנה התגברו מאוד בצפת הצרות בידי שמים ובידי אדם, הבצורת, והארבה, והדבר, והמפולת, וגזרות רעות של הפחה, וביזת שודדים נודדים. וגם כמה מן האריות שבחבורה נסתלקו אותה שנה. ולא עוד אלא שאונייה ששלחה קהילת קושטא לסיוע שיש בו ממש, ובה משא צמר רב להושיע עניי צפת, ועשרת אלפים כיכר כסף מהנידב והנידר, הותקפה בידי שודדי ים וצללה כעופרת במים אדירים.

אותם ימים ישב לו רבי אברהם מימין על סלעים אלה בצפת, וחיבר במר לבו את הפיוט על א־ל מסתתר בשפריר חביון. וכולו עשהו על פי נסתרות הקבלה, מכתר עליון ועד מלכות. שהגאולה תבוא כשיתייחדו עשר ספירות, ומלכות ה' תיגלה בעולמנו. ומתי תיראה מלכות ה' בכל הדרה, אימתי א־ל מסתתר ייגלה? בהיגלות מלכות ישראל! והתפלל הוא שבפיוט זה שעשה יצאו ישראל מן הגלות ותבוא הגאולה, ומקובלים אנחנו שבפיוט זה תיראה הגאולה בתחילה בגליל. מצפת התגלגל הפיוט לחלב, ועשו אותו חכמי חלב להיות פותחים בו את הבקשות שהנהיגו בלילי שבת של חורף בחצות, משם התפשט לכל קהילות ישראל ואף לחצרות אדמו"רים באוקראינה הרחוקה הגיע.

ד

הרהר הזקן רגע וסיים: אור חדש הבקיע בארץ ישראל קודם חמישים שנה. נערים היינו בבית המדרש וראינו חלוצים צעירים בכותנות פתוחות עובדים בשדותיה, בוצרים כרמיה ומפריחים שממותיה. שירי הבקשות וניגוני החסידים נתחלפו להם בפזמונים אחרים. ילדים ונערים מקצות הארץ ממזרח ומערב נתקבצו אל ארץ הקודש, הרה ויולדת יחדיו. היו שראו חזון הנביאים מתמלא מול עיניהם ולעומתם עמדו מקטרגים רבים. הללו אומרים דוחקים הם את הקץ, והללו אומרים מחללים את קדושת הארץ, ואילו אנו לא מאלה היינו ולא מאלה. עמדנו מביטים ומשתאים לדעת. לא כך דימינו לנו את גאולתם של ישראל.

ועתה, הנה אני רואה איך אתם, שני חיילים של מלכות ישראל לבושי מדים, עושים גירוש להרי צפת, ושרים כאן על סלע את א־ל מסתתר, הפיוט שעשה כאן רבי אברהם מימין. מי יודע חביונו של עולם? ואני עומד ומשתאה, מי יודע? אולי ושמא בא זמן? אולי?

אמר ונסתלק.

שתקנו, באמת מי יודע?

אחר כמה רגעים אמר לי ציון, שמעת את דברי הזקן עומד ומשתאה מה היא ארץ ישראל היום?

מקובל אני ממורי ורבי הרב משה צבי נריה שאמר לנו בישיבה על הגבעה בכפר הרא"ה: באפלה גדולה היינו בשנת ת"ש. כביכול תש הכוח, אין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה. א־ל, שנגלה לעמו בהדרו בסיני, נסתתר מאיתנו, ואימה חשכה גדולה הייתה בעולם, עד שאיילת השחר בקע אורה באייר תש"ח, ונסכר פיה של מינות שהייתה אומרת נטש אותנו א־לוהינו והפר את בריתנו. הוספתי אני ואמרתי לציון, ואז כמו ברק מסנוור עיניים הבריק שמים באייר תשכ"ז, ואור גדול האיר, אור שלא היה כוח באדם לסבלו, עד שחזר ונסתתר מעט מעינינו, ואנו עומדים משתאים, מי יודע?

חזרתי ואמרתי, באמת מי יודע מה היא ארץ ישראל.

ה

שחתי לציון.

זכרתי ימים מקדם. בילדותי בבית מזמיל למדתי בכל ערב נביאים עם רש"י אצל הדוד ז'ק במועדון תקוותנו. כל הילדים משיכון עולים באו ללמוד. אף אחד לא חשב שאפשר לא ללמוד תורה. אף ילד לא בא לשיעור בידיים ריקות. בן שושן בא עם עגלה שבנה מארגז ירקות וגלגלים קטנים, איציק לוי בא עם כדור שהכין, מקרע בעור מציצה ערמת סמרטוטים שדחף אל תוכו. דדה בא עם פוררה, כל השיעור ניסה לתקן את השייבה שלה תחת השולחן. אטיאס הביא טיארה צבעונית ענקית שעשה, בקושי נכנסה בדלת. בכל יום קיבלנו שתי סוכריות מחליפות צבעים, ובכל חודש קיבלנו פרסים, מחברות ועפרונות צבעוניים. פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות, קיבלנו מתנה חומש עם רש"י או מחזור תפילה. דוד ז'ק היה מגיע למועדון ערב ערב אחר יום עבודה בדואר, בידיו שני סלים עמוסים משוק מחנה יהודה. קודם שהלך לביתו בא למועדון תקוותנו ללמד את הילדים של השכונה נביאים. ישבנו על ספסלים בלי משענת סביב לשולחן ארוך וספרים לפנינו. אותו זמן למדנו ספר ישעיה, וכל ילד קרא פסוק. דוד ז'ק ביקש מבן שושן לקרוא.

 בן שושן קרא בישעיה: אכן אתה א־ל מסתתר, א־לוהי ישראל מושיע.

יוסף, הילד היתום מאמו שהוריו הגיעו לארץ גלמודים יחידים מן השואה הנוראה, שאל את דוד ז'ק, למה מסתתר? א־ל מסתתר, איך יכול להיות?

דוד ז'ק לא השיב לו. הוא שאל, מי מאיתנו יודע לקרוא רש"י. הייתי הצעיר בחבורה אבל ידעתי לקרוא רש"י, כיוון שלמדתי בתלמוד תורה. הרמתי את ידי, ודוד ז'ק ביקש ממני לקרוא את רש"י.

קראתי: א־ל מסתתר, כביכול אין בך כוח להושיע.

דוד ז'ק ראה שאני מתבהל.

כביכול, חזר דוד ז'ק על דברי רש"י, כביכול.

כן, כביכול, חזרתי על דבריו.

לא הבנתי מה זה כביכול, יכול או לא יכול? אם יכול למה אין כוח? ולמה ישעיה מדבר על א־ל מסתתר? לא הבנתי, לא שאלתי.

ו

שנתיים עברו. בכל ערב שבת אחר תפילת מנחה וקודם לכו נרננה של קבלת שבת נוהגים היו בצריף בית הכנסת שער השמים במעברה לקרוא את מגילת שיר השירים שהיא קודש קודשים. מעולם לא החמצתי קריאת שיר השירים בבית הכנסת שער השמים. פרק פרק היו קוראים החזנים בנעימה מתוקה מלאת ערגה שהעלינו ממצרים. ברבות השנים נעלמה נעימה זו מפיהם של החזנים. ביקשתי אחריה בכמה בתי כנסיות ולא מצאתיה. כמה חן וכמה אהבה שיקעו החזנים בקריאת שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך. תולה הייתי אז את עיניי באוויר וכמו מחכה אימתי תשוב השולמית לקראת דודה. כמה כאבתי את השולמית שהחמיצה את השעה לפתוח לדודה. וכמה צער היה בלבי כשניגן אבא פתחי לי אחותי רעייתי שראשי נמלא טל קווצותיי רסיסי לילה… קמתי אני לפתוח לדודי, ודודי חמק עבר, נפשי יצאה בדברו. אלמלא שבת שנכנסה בפיוט לכה דודי, כמעט ונפשי הייתה יוצאה גם היא.

פעם אחת, באמצע קריאת שיר השירים, סימן לי דוד ז'ק בידו לבוא אצלו. באתי, והוא מראה לי באצבעו פסוק בשיר השירים: דומה דודי לצבי או לעופר האיילים, הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. למה לצבי? שאל דוד ז'ק, ובלי להמתין לתשובה תיכף אמר: דרשו חכמים, מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה, נראה וחוזר ונכסה, אף דודי כן. ומה צבי זה נראה כישן בעינו אחת, ועינו אחרת פקוחה היא, אף דודי כן. דומה דודי לצבי. ואז פונה אלי דוד ז'ק ואומר כממתיק סוד:

 א־ל מסתתר, כביכול אין בך כוח להושיע. כביכול, אתה זוכר?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

חצי שנה אחר פטירת הרב מנחם פרומן מנסה אלמנתו, הדסה, ללמד את עצמה לא לפחד, לא מהחיים ולא מהמוות, מזהה גאולה בפמיניזציה של הדת ורואה את עצמה כ"ממשיכה את הדרך שלו"

ברגע שעברתי את שכונת הר חומה הירושלמית נכנסתי לדריכות גבוהה. זאת לא הפעם הראשונה שלי בגוש עציון. אפילו לא הפעם הראשונה שלי בתקוע. את כל הקיצים של ילדותי העברתי לא רחוק מכאן, ביישוב מֵצד; ועדיין, המקום נראה לי זר, והדבר שהכי מפחיד אותי כרגע זה ללכת לאיבוד בשטחים. "בכיכר, המשיכי ישר", מכוונת אותי האישה של הווייז. לפני כמה שנים ביקשתי משירות ג'י־פי־אס אחר לכוון אותי לאריאל, אבל המכשיר סירב. "לא ניתן לנווט. המסלול עובר מעבר לקו הירוק", הייתה התשובה הרשמית והמפתיעה (אותי לטובה, את אחי שאותו הסעתי – לרעה, עד כדי עלבון ממש). אבל האישה של הווייז מוכנה ללוות אותי בלי גבולות, עד לשער היישוב תקוע.

המחסום מתרומם בלי שאלות ואני תוהה למה הוא שם אם אף אחד לא טורח לגשת אליי ולתהות על קנקני. אולי האוטו שלי נראה יהודי מספיק כדי לא לעורר חשד. בתוך היישוב אני כבר מרשה לעצמי ללכת לאיבוד באופן מפואר. אחרי חצי שעה של נסיעה סביב אותה כיכר אני נאלצת להודות בכישלונה של חברתי הוירטואלית ומתקשרת לבקש עזרה מהדסה פרומן, אלמנתו של הרב מנחם פרומן. הדסה לא זוכרת את שם הרחוב שבו היא גרה כבר שלושים שנה. במקום זה היא שולחת אותי לחפש חורשת עצי חרוב וטרקטור ישן, ואחרי עוד כמה תעיות בדרך אני מוצאת את עצמי בגרסה מוקטנת של בית ילדותי. אותו מדף ספרים ואותן תמונות של רבנים על הקירות. כמעט אותו ריח.

גם הדסה פרומן נראית לי מוכרת, כאילו יכלה להיות חברה של אמא שלי בימים אחרים. אני מרגישה צורך עז להתנצל בפניה מראש על העובדה שכנראה אתאר אותה אחרת מאיך שהייתה מתארת את עצמה. "אגיד לך את מה שאמרתי לילדים שלי – אני אהיה החומרים", היא אומרת. "מה שתעשי מהם זה כבר שלך. אני בטח אפילו לא אקרא את זה".

"המחסום היחיד שקיים כאן זה הפחד". הדסה פרומן עם נכדיה. צילום: יוסי אלוני

אז למה בעצם הסכמת להתראיין?

"כי ביקשת".

תודעה של חבורה

את יודעת, היה לי קשה לבוא לכאן.

"כי פחדת?"

גם.

"בואי אני אספר לך סיפור על פחד. ביום שישי אחד נסעתי עם שני בנים שלי לרוג'ום־א־נקה, תחנה בריטית ישנה, מקום מאוד יפה במדבר. זה באזור של סעיר – כפר שרק אזכור השם שלו מבהיל אנשים. אנחנו מגיעים ורואים חבורה של גברים, גברתנים כאלה, ואנחנו אומרים, טוב, אנחנו בבעיה. ואז הם קוראים לנו, 'בואו הנה, עשינו בשר. תאכלו איתנו'. אנחנו שואלים, מאיפה אתם? הם אומרים, מסעיר. ואומרים לנו, 'יאללה, בואו, אנחנו אחים, שכנים. בואו תאכלו'. ואז התחלנו ככה לדבר איתם. הם אומרים, 'בואו לכפר שלנו, אנחנו נשמח אם תבואו. למה אתם לא באים?'. אז אמרתי, שנים אנחנו לא באים אליכם. ואז אחד מהם אמר, היה יכול להיות כל כך טוב, רק הפחד הורג אותנו".

זו לא קצת אידיאליזציה? יש לפחד יתדות מאוד חזקים במציאות. באיתמר משפחה שלמה נרצחה בשנתה.

"בטח! יש סיבה לפחד הזה. וכאן? אנשים נרצחו על הכביש הזה. בנאדם נרצח בהרודיון, ושני ילדים נרצחו כאן בוואדי, רצחו אותם באבנים. אבל הפחד הזה בונה חומות. אז אני אומרת, יש זהירות ויש פחד. אפשר להגיד שלחיות זה מפחיד, נכון? זה מה שהיה חזק אצל מנחם – שהוא לא פחד. הוא היה נוסע לעזה להיפגש עם חמאס לבד. בלי שום הגנה, בלי שום ליווי. הייתי שואלת אותו, אתה לא פוחד? כל הפגישות שלו עם ערפאת – אתה לא פוחד? הוא פחד מתאונות דרכים. זה גם סוג של בחירה, שאתה מסמן לך את הגבולות של הפחד שלך. פחד הוא גם הרבה מאוד חוסר מוכנות לפתוח דברים שאתה לא מרגיש שאתה לגמרי שולט בהם".

ועדיין, גם אם אני לא שולטת על החיים שלי, יש החלטות נבונות יותר ויש פחות. הפחד בכל זאת מגן עליי.

"אני חושבת שצריך לעשות את ההבחנה בין זהירות לבין פחד".

זו סמנטיקה, גם הזהירות מרחיקה אותי ממה שסימנתי כמסוכן.

"אבל רוב הדברים זה הדמיון שלך. זאת אומרת שבמידה מסוימת זה שומר עלייך, אבל אם את נותנת לזה את האחוז הריאלי ששם זה באמת שומר – אז היית רואה שמרוב הדברים היית כבר מפסיקה לפחד. רוב האנשים מפחדים לבוא לכאן, למשל. הם גרים באפרת ולא יגיעו לכאן בגלל שהאזור הזה זה כבר אזור אחר, לא מוכר ומפחיד".

אני לא הייתי מצליחה לישון כאן. לא הייתי עוצמת עין. אפילו בבית שלי בתל אביב, אם אני לא מפעילה את האזעקה אני לא רגועה.

"זה באמת לימוד".

נניח שאפשר ללמוד לא לפחד לגור במקום כזה, אבל השאלה היא אם זאת דרך שאפשר להתוות לאחרים?

"אני מחויבת לעצמי ולקב"ה. וכל אחד, באותו אופן, מחויב לעצמו ולקב"ה. מה שיקרה מתוך זה – זה דבר שלא נמצא בתודעה שלי ולא נמצא במחויבות שלי. ואני דווקא קיבוצניקית, שגדלתי על ברכי 'מה שכולם', אבל מה שכולם יעשו ולהתחשב ברצון של כולם לא נראה לי חשוב ולא נראה לי נכון".

גם כאיש ציבור?

"גם כאשת ציבור אני מחויבת כלפי הקב"ה על האמת הפנימית. לנסות כל הזמן מחדש, בענווה, לזהות מה האמת ומה אני עושה איתה. והקב"ה כבר יעשה מזה משהו. את יודעת, הרבה פעמים אנשים עושים המון חשבונות בשביל הציבור וזה יוצא רע. אני לא כל כך רוצה לחיות בתודעה הזאת של 'איך אנשים יפרשו את הדברים שלי'".

מה עם "חכמים היזהרו בדבריכם"?

"כן, אני צריכה להיזהר בדיבור שלי, אבל אני לא רוצה לדאוג מה שיגידו ואיך יפרשו. אני מרגישה שאם אני אהיה מספיק מבוררת ונקייה ביני לבין עצמי, זה יצא טוב".

כלומר, את מי שאת, ומי שמסביב יכול לבחור מה לקחת מזה.

"נכון. אבל יחד עם זה, כן יש בי תפיסה שאני חלק מאיזו הוויה רחבה שנותנת לי את המשמעות לקיום שלי ושמולה אני עושה דברים. אני גרה ביישוב, אני לא גרה בתל אביב. ואני חיה באיזשהו אופן גם תודעה של חבורה כאן. היא נותנת לי את ההקשר שבתוכו אני חיה, וגם נותנת לי כוח להיות אני".

צילום: מרים צחי

דת נשית

את מרגישה שהיו מקומות שבהם דברים שהרב אמר לא הובנו?

"את שואלת שאלות מאוד תמימות בעיניי. המון שנים הוא היה מדבר והיה מעורר כל כך הרבה כעס ורוגז".

אז אדייק את השאלה: האם אמר דברים כדי לעורר מחלוקת?

"זאת שאלה טובה, כי אני לא יודעת. הוא היה באמת איש שלום, אבל הוא גם אהב לעמוד במקום שבו אף אחד לא אוהב לעמוד. היו שנים שממש נראה כמו זאב בודד על הר, עומד וקורא את קריאותיו. הוא מאוד לא אהב, גם באמירות הכי פנימיות שלו, להיות פוליטיקלי קורקט. הוא לא היה קונבנציונלי. אהב לחדד את הדברים עד הסוף".

אני מנסה לחשוב על המקום הרגשי של לעמוד בודד על הר. זה שנים של מה, של תסכול?

"אני תהיתי על זה. כי בסך הכול, כל כך הרבה שנים הוא חלם להגיע למצב שבו לכל אחד יש מקום. ועוד תוכנית נפלה, עוד תוכנית לא התקיימה. ואני תוהה – הוא לא הרשה לעצמו להיות מתוסכל? או שהוא פשוט היה כזה עקשן? והמקום הזה שהוא אומר דברים שהם חידוש בשביל כולם והופך את כולם – אני חושבת שהוא אהב את המקום הזה. הוא היה אדם מאוד חופשי, אדם אמיץ. הוא לא היה צריך את האנשים שיגידו לו ‘כן, כן, כן‘. אבל זאת שאלה, כי הוא היה אדם של ציבור. הוא עמד על סלע המחלוקת. בשביל השמאל הוא היה מתנחל, בשביל הימין הוא היה איש שמאל קיצוני מאוד, עד ירושלים ועד בכלל“.

עד ירושלים?

"כן, היתה לו גם תוכנית שירושלים צריכה להיות בינלאומית. לפחות הר הבית".

מה עוד?

"הוא לא ראה שתי מדינות לשני עמים. הוא התנגד לגבולות מדיניים, אמר שזה יביא למלחמה, לא לשלום. כשהאופוריה סביב אוסלו הלכה ודעכה, הוא ראה בזה הזדמנות להתחיל לדבר על שלום אחר. לא של הפרדות, אלא כזה שצומח מתוך השטח. הוא האמין בזה – בתור מישהו שחי עם הערבים, הוא האמין שהם לא נמצאים רחוק. יש בהחלט רצון פשוט בתוך ה'עמך' שלהם – ואני מקווה שגם שלנו – לחיות ביחד בשיתוף כלכלי, תרבותי אנושי".

זה לא מדויק להגיד שאתם חיים עם הערבים. יש גדרות. מחסומים.

"לא, אין מחסומים".

עברתי במחסום בדרך לכאן.

"אני הייתי מוותרת עליהם ברגע. אנחנו בתודעה שלנו לא חיים עם מחסומים. המחסום היחיד שקיים כאן זה הפחד. אנשים שנוסעים דרך כפר ערבי לא יעצרו כי הם מפחדים. אבל מי שעוצר וקונה שם, רואה שבכפר יש כבר שלטים בעברית – כאן יש מכולת, כאן אפשר לקנות חומרי בניין. המחסום היחיד האמיתי שקיים זה הפחד. בשטח כאן אין כל כך הפרדות – חוץ מסעיר, כמו שאמרתי לך. לשם לא נכנסים".

אני גדלתי ברובע היהודי וגם אנחנו קנינו במכולת אצל הערבים, ועדיין הגבולות מאוד ברורים. ויש תחושה של שנאה, שהיא נפרדת מהפחד.

"זה הדבר הבוער והקריטי שצריך לשנות ולפתוח. לפתוח את הפחד ולפתוח את הלב. אצלו זה היה קיים. בדיוק עכשיו דיברתי עם אנתרופולוג שהגיע מארה"ב וליווה אותו בשנה האחרונה. הוא סיפר לי שהיה איזה מסגד ששרפו. כשמנחם הגיע לכפר, הוא היה סוער מאוד. על הקיר שמתחת למדרגות היה ה'תג מחיר' וההשמצות שהם כתבו, והוא עמד שם מעל המדרגות של המסגד כשההמון הזועם למטה. אווירה מאוד קשה. הוא עמד עם הכיפה והזקן שלו והתחיל לצעוק – 'אללה הוא אכבר', וכל הקהל התחיל לצעוק איתו. והוא צעק בחום לב וכל הקהל איתו, 'אללה הוא אכבר!'".

זה סיפור מרגש מאוד.

"את יודעת שהוא היה אומר שהתרגום הכי מדויק של 'אללה הוא אכבר' זה 'השלום ינצח'. זה התרגום המילולי. שלום הוא שמו של אלוהים גם אצל המוסלמים וגם אצל היהודים. ואכבר – זה הכי גדול, המתגבר. זאת אהבה וראייה נוקבת של המושג שלום. לנקוב את המציאות עם השלום הזה. הוא קיים, הוא נמצא בשורש של הקיום שלנו והוא ינצח. הוא ראה את זה מהמקום של החיבור הדתי דווקא. הוא אמר – כולם עומדים עם אלוהים. אלוהים שם אותנו באותו מקום. האדמה היא שלו – לא שלנו ולא שלהם. והוא בעזרת השם יחבר אותנו במקום הזה. ומי שלא מתחבר בעזרת השלום – הוא לא יהיה כאן. כאילו שזהו התנאי שלנו להיות במקום הזה".

ללכת לעמוד במסגד ולצעוק "אללה הוא אכבר" – זה רק גבר יכול לעשות, כי יש לו גישה למקום כזה. אבל זה גבר שחושב אחרת, להיכנס בלי כוח.

"להיכנס לגמרי למקום של האחר ולהיות לגמרי אתה".

שזאת פעולה מאוד נשית.

"מנחם היה מדבר הרבה על הפמיניזציה של הדת, שזה תהליך שהדת עוברת. לקבל את הפן הנשי. היה אומר שזה הסימן של הגאולה. שהדת תהפוך להיות דת של קבלה. העולם של הנסתר יבוא לידי ביטוי".

המשך אחרי המוות

את מגדירה את עצמך פמיניסטית?

"אני לא יודעת אם הייתי מגדירה את עצמי ככה. עצם ההגדרה זו כותרת, ואני לא בהגדרה ואני לא תחת כותרות. אפשר להגיד שבאופן מסוים אני מאוד חוגגת את כל היסודות הנשיים שלי. הלימוד שלי הוא כזה. באיזה אופן אני ממשיכה את הדרך שלו – בדרך שלי, עם הכלים הנשיים. בערך בשלושים למותו הלכתי לישיבה שהוא היה מלמד בה זוהר. שעה וחצי עמדתי ולימדתי זוהר מול התלמידים והרבנים, וזה היה להם ממש בסדר".

מה בסדר? זה מדהים!

"נכון, נכון, אני מאוד התרגשתי. בתודעה שלי עכשיו אנחנו שנינו עושים את זה. אני מאוד אוהבת ללמד גברים. יש בנחלאות בית מדרש אלול לזכרו, גברים ונשים שלומדים ביחד. יש משהו מאוד חזק בלימוד הגברי שמתקיים לצד הלימוד הנשי. אני מאוד מאמינה שזה יכול להפרות".

נדמה שאת לא חווה את המוות בדרך שבה אני מבינה אותו, כפרֵדה.

"רבי נחמן אומר שזה כמו מעבר מחדר לחדר. מי שבעולם הזה עבד על הכלים הרוחניים שלו, על שפות נוספות, אז השפות האלה נמשכות. אפילו מתעצמות. מי שלא פוחד רואה שזה גם קורה. לעמוד מול המוות ולהבין שיש כאן משהו חדש שקורה לי. שיש המשך, שדרוג. אין הפרדות, הכול ממשיך. הפחד עושה את ההפרדה הגדולה".

אז הדבר היחיד שאני צריכה לקחת מהמפגש שלנו היום זה להפסיק לפחד.

"זה הלימוד הגדול שיש לי כל הזמן, בזמן האחרון".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013