קשישה חיננית ומשעשעת חושדת שחברתה הטובה נעלמה, בזמן שהיא עצמה נעלמת אל תוך אובדן הזיכרון שלה. המתח וההומור יפתיעו אתכם ברומן חומל על זִקנה

אליזבת איננה

אמה הילי

מאנגלית: שי סנדיק

סנדיק ספרים, 2015, 267 עמ'

שתי סיבות מרכזיות היו לי לקרוא את "אליזבת איננה". הראשונה היא ההוצאה. מבול הספרים שיוצא כאן בשנים האחרונות הפך אותי ממהמרת נועזת למטרוניטה שמרנית, ושוב איני מתחייבת לספר לפני שווידאתי שהוא ממשפחה טובה. את הוצאת סנדיק גיליתי לגמרי במקרה – הכריכה שהעניקו לתרגום חדש של ג'ין אוסטן הייתה כה נפלאה, שהתפתיתי לדפדף. התרגום היה מצוין, ונסחפתי לקריאה מחודשת. משם קלה הייתה הדרך אל ספרי ההוצאה האחרים, שהתגלו כבחירות לקטורה נהדרות, וחשוב לא פחות: בתרגומים מוקפדים.

קריאה היא עסק כה שברירי. צרימה בתרגום היא נגיעה בכתפו של החולם בהקיץ. למשל כך: "הם הורידו את הספה למרתף וסוקי צפתה בהם נעלמים במדרגות ואז פנתה אליי. 'את מוכנה להביא לי את הרדיד? אני רוצה לכסות את הציפורים האלה', אמרה. 'צחוק צחוק, אבל אני באמת כבר לא מסוגלת לראות אותן'". (עמ' 69). מספיק צחוק צחוק אחד כזה, דורותי, ואנחנו כבר לא בקנזס. גם לא באנגליה, מולדתה של אליזבת הנעלמת. אנחנו בישראל. לזכות התרגום ייאמר שהדוגמה הנ"ל היא מעט המעיד על המרובה. ברובו המוחלט של הספר הקסם מתרחש. התרגום בלתי מורגש, ושיגורה של הקוראת אל היקום המקביל עובר בהצלחה. כולל התרגום המוקפד והיפה של צור ארליך לשיר "בואי לגינה, מוד" מאת אלפרד טניסון, המצורף בסוף הספר.

הסיבה השנייה לקרוא את "אליזבת איננה" היא הנושא. אנשים נעלמים הם הנושא החביב עליי. היעדר קיום פיזי מיטיב יותר מכול להגדיר את היש הפצוע. וב"אליזבת איננה" יש לא אחת, כי אם שתי נעלמות. האחת היא סוקי, אחותה של מוד, המספרת, שנעלמה מחייה שנים קודם לכן. השנייה היא חברתה אליזבת. מוד בטוחה שמשהו נורא קרה לאליזבת, אבל אף אחד לא מאמין לה. אי אפשר להאשים אותם. קשה להאמין למישהי שעוברת מהסלון למטבח בלי לזכור מה, בעצם, חיפשה שם. או כותבת על פתקים ("זיכרון הנייר שלי") דברים כמו "לא לקנות אפרסקים" ובכל זאת קונה עשרות שימורי אפרסקים. הכירו את מוד הורשם, מיס מארפל הדמנטית. קשישה חיננית ומלאת הומור, עם רגעים של צלילות חדה, מפלחת לב.

להיות כבולים בתוך האין־זיכרון
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

שעת הקשישים

רגע לפני שנצלול אל עולמה המבולבל של מוד, מעניין לתת את הדעת על ריבוי הגיבורים הקשישים לאחרונה. למה דווקא עכשיו? נראה שאפשר לדבר על תקופות ספרותיות. העשור הקודם, למשל, היה שעתם היפה של הגיבורים בעלי המוגבלויות. בין רבי המכר שהמיסו לבבות ברחבי העולם, די אם נמנה את המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה, פרויקט רוזי, אלגנטיות של קיפוד, קרוב להפליא ורועש להחריד. אפילו הבלש הספרותי שרלוק הולמס קשישא עבר טרנספורמציה, ובסדרת הטלוויזיה המצליחה בכיכובו הוענקו לו תכונות הגיבור החדש: נכה חברתית עם קשיי תקשורת. עם מיצוי האוטיזם והאספרגר עברה הספרות להפרעות אקזוטיות כמו בלבול חוש הטעם והריח. רגע לפני ש"מדריך מרק למחלות" הוכרז רשמית כספר הדרכה לכותבים, נראה שאפשר לנשום לרווחה. תמה תקופה. התבגרנו.

התקופה הנוכחית היא שעתם היפה של הקשישים. אשליות שווא של ברנלף. שמרי על אמא. הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם, ועכשיו אליזבת. התופעה הזו היא לא פחות ממרתקת. יצירה הרי דורשת שנים של עבודה. הפקיעה של כמה ספרים וסרטים באותו נושא בבת אחת מעידה כי לפני כמה שנים נכנסו יוצרים בודדים איש לחדרו, במדינות שונות ברחבי העולם, וכתבו על הנושא הזה דווקא.

האנושות מתנהלת כמו גוף חי אחד, וחלקים ממנה מבשילים בו זמנית לאותן ההבנות. אולי הסיבה היא ההכרה ההולכת וגוברת שעם שיפור איכות החיים ותוחלת החיים אי אפשר יותר להתעלם מהגיל השלישי. ואולי זה המשך ישיר של ההתבגרות שעברנו עם גיבורי האספרגר – אנחנו מעִזים סוף סוף להישיר מבט. כשתחום חדש מופיע פתאום בשדה הראייה שלנו, יהיה מי שבתהליך העיבוד יהפוך אותו לגיבור. ויהיה מי שכמו בספר הנוכחי, יתבונן בטוב כמו ברע בעין חומלת.

להשליך מרוב תסכול

התאהבתי במוד הורשם במכולת. היא בדיוק נזכרה במוכרת שעבדה שם בילדותה, וזה היה הרגע המדויק: "שמחתי כשהזקנה הזאת פרשה סוף סוף. היא הייתה מקניטה אותי בכל פעם שנכנסתי כי כשהייתי נערה ביקשתי ממנה לקבל עבורי מכתב. כתבתי לרוצח ולא רציתי שהתשובה שלו תגיע אליי הביתה, ובמקום השם האמיתי שלי כתבתי שם של כוכבת קולנוע. התשובה מעולם לא הגיעה, אבל אמא של רג' חשבה שאני מצפה למכתב אהבה ונהגה לצחוק על זה עוד תקופה ארוכה אחרי שהתחתנתי" (15).

מוד, עיניכם הקוראות, היא גיבורה קולחת ושובת לב. באותה נשימה היא גם מתסכלת. בתה, הלן, מטפלת בה. יש בדמנציה רגעי חור־תולעת של מסע מעוות בזמן, שבו האם הקשישה חוזרת לילדות, והיא מתבוננת בפני בתה ורואה שם אישה זקנה. אלו רגעים מכמירי לב. יש גם לא מעט רגעים שבהם מתחשק להשליך את הספר על הקיר הסמוך מרוב תסכול. הנה דוגמה אחת להתנהלות היום יומית בבית הורשם:

"'מכרת את הבית שלי?' אני אומרת ובא לי להקיא. הרצפה שאני עומדת עליה אינה נראית לי יציבה עוד, היא כמו נשמטת תחת רגליי. 'באיזו רשות מכרת את הבית שלי? הוא שלי. אני גרה כאן. אני גרה כאן מאז ומעולם'.

'באמת, אמא, את הסכמת לזה לפני כמה חודשים. כבר מסוכן בשבילך לגור לבד. אפשר להמשיך לארוז, בבקשה? אני כבר מכינה לך כוס תה'.

'מי הסכים? באיזו רשות?'

'את ואני וטום הסכמנו'.

'טום?', אני אומרת ומביטה בערמות הבגדים. 'טום הוא האיש שאנחנו מוסרים לו את כל הדברים האלה?'.

'הוא בא מגרמניה פעם בשנה ואז חוזר לשם ואת חושבת שהוא נפלא. אבל הוא לא נמצא כאן יום אחר יום כדי לקבוע לך תורים ולדבר עם המטפלות שלך, לבדוק את הארונות שלך ולהוציא אותך לקניות, לקנות לך תחתונים חדשים בכל פעם שאת מאבדת את הישנים, ולאסוף אותך מתחנות משטרה בשתיים לפנות בוקר'" (179).

תעלומה מאחורי תעלומה

מוד, כאמור, משוכנעת שמשהו נורא קרה לחברתה אליזבת. היא כותבת על פתקים שאליזבת איננה, ומספרת על כך להלן ולנהג האוטובוס ולשוטר התורן, שוב ושוב ושוב. היא חושדת בבנה של אליזבת, היא לא זוכרת שראתה אותה הרבה מאוד זמן. את הפעם האחרונה שבה ראתה את סוקי, אחותה, שלילה אחד ארזה מזוודה ונעלמה, היא דווקא זוכרת מצוין. מתישהו, בואך אמצע הספר, נראה שהסיפור הובן. מוד המבולבלת מצליחה בכל זאת להגיע להישג בלשי. הקוראת קצת מותשת מכל הבלבול הזה, ומתקבל הרושם שכל הסיפור הוא לא יותר ממותחן טוב, דידקטי וצפוי. זה בדיוק הזמן להישאר.

הישארו עם מוד, כבולים כמוה בתוך האין־זיכרון הזה, עם הבלחות התודעה שמפלחות את הלב. הישארו, כי אתם רק חושבים שאתם מבינים. הישארו, כי העלילה מצליחה להפתיע לאורך כל הספר. רגע אחרי שגלגלת עיניים בעייפות וניחשת את ההמשך תגלה ששוב לא הבנת. הישארו בעיקר כי כמו בספרות טובה, העלילה היא רק רובד אחד. כשהתעלומה מגיעה אל סופה נשארות השאלות האמתיות שהוטמנו בספר, כמו כתב יד סודי שנכתב במיץ לימון ויש לחשוף בשלהבת נר. מה תיקח אתך אל האי הבודד של הזקנה. מה ינשור ומה יקום לתחייה.

 סיום קריאת ספר אהוב הוא מוות בזעיר־זעירי אנפין. היה עולם ואיננו עוד. ככל שהקריאה התקדמה התבהרה גם הטרגדיה. מוד המתוקה, המצחיקה, הדמנטית. הייתי רוצה שהיא תישאר.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

סיפור אהבת ספר ועל טעם ספרותי שיש בו לשנות גורלות. אם אתם מודאגים שזה כבד מדי, הרי שמחברת רשימה זו אינה שותפה לדאגתכם

סיפורי חייו 
של מר פיקרי

גבּריאל זווין

מאנגלית: 
יעל סלע־שפירו

כתר, 2014, 252 עמ'

מר איי' גי' פיקרי, גיבורו של ספר זה, הוא בעליה של חנות ספרים קטנה ואיכותית, החנות היחידה באי אליס. וכפי שנבין מיד, עבודתו אינה משמשת רק רקע עלילתי אלא מהווה את הבסיס לתוכני הספר שכל כולו עוסק באהבת הספרות. זאת הסיבה שהספר הזה קרץ לי עוד לפני שפתחתי אותו.

זהו לא רק סיפור, אלא דיון בטעם הספרותי ובחשיבותו בחיינו, ובכך הוא פונה לסנוביזם הטבעי הטמון בלבבו של כל אוהב ספרים אמיתי. התשובה של מר פיקרי היא שהטעם הספרותי חשוב עד כדי כך שהוא יכול לשנות גורלות, לייצר קשרים זוגיים ואף לקבוע היכן ילדים ימצאו את בתיהם. אבל בין השורות טמונה גם תשובה נוספת, ועליה ארחיב בהמשך.

פיקרי מעוצב, כמו רבות מהדמויות בספר זה, על טהרת הקלישאות המוכרות אך היעילות. מדובר באלמן שבור לב בסוף שנות השלושים שלו שהגיע לאי בעקבות אהבתו לאשתו היפהפייה וחובבת הספרים. הוא איבד את אשתו בתאונה כשהאחרונה התעקשה להקפיץ הביתה סופר אחרי ערב ספרותי שהתקיים בחנות. יגונו של פיקרי, במיטב המסורת של יגון ספרותי, הוא קרש קפיצה לתהליך של שיקום רגשי.

נדמה לי שקראתי כבר מאות ספרים וצפיתי במאות סרטים שגיבוריהם סובלים מאובדן צורב, מסתגרים בתוך עצמם בזעף וסבורים שחייהם מאחוריהם. זאת אך ורק כדי שבעמוד 15 ייכנס לתמונה ילדון שובב/כלבלב/אישה נאה/ידיד פשוט אך מחובר לחיים וטוב מזג (מחק את המיותר) ויוכיח להם שהחיים עדיין לא תמו. מוטיב החזרה לחיים שירת לא מעט רבי מכר, וכאן זווין סימנה וי גם על הילדון השובב, גם על האישה הנאה וגם על הידיד טוב המזג שלובש כאן דמות של שוטר. רק הכלבלב חסר.

הדפים גדושים בשמות של סיפורים, ספרים וגיבורים פיקטיביים. קריקטורה של מארק טוויין, 1885

חגיגה ספרותית

בראשית הסיפור אנחנו פוגשים את פיקרי המדוכדך והבודד במצב מתקדם של הרס עצמי. הוא ניזון מארוחות מיקרוגל קפואות ועוסק באינטנסיביות באבל, בשתיית אלכוהול ובסינון קפדני של הספרים המוצגים על מדפי חנותו. העלילה מתחילה לנוע קדימה כאשר סוכנת נאה ומלאת חיים מגיעה לאי לשווק את ספריה. עותק נדיר ויקר ערך של "טמרליין" מאת א"א פו נגנב מחנות הספרים, וזמן לא רב לאחר מכן מר פיקרי מוצא בין מדפיו תינוקת עם פתק שמבקש אותו לגדל אותה בחנות הספרים מפני שאמה אהבה ספרים והאמינה בהם. בהמשך מסתבר שהאם הצעירה, המוכשרת והיפה התאבדה בטביעה. ואם אתם מודאגים מהעובדה שאין זה סביר כלל וכלל שאם צעירה תפקיר את בתה בחנות ספרים זרה, רק על סמך הביטחון שהספרים יעזרו לגדל אותה כמו שצריך, הרי שמחברת הספר הזה אינה שותפה לדאגתכם.

כצפוי, פיקרי מתאהב בתינוקת מאיה ומחליט לשמור אותה אצלו. בעזרת ידידו השוטר החביב למביאסי, שאותו הוא כבר מכיר מפרשת הספר הגנוב, הוא מצליח לקבל משמורת ומגדל את הילדה לאהבת הספרות בהתאם לצוואת אמה. אלמן וילדה הם מחזה נוגע ללב וכמובן שכל נשות האי מתקבצות סביב הערבים הספרותיים בחנות. אולם פיקרי מעוניין רק באמיליה, הסוכנת המשווקת את ספרי הוצאת פטרודקטיל, ולאחר תהליך חיזור משעשע הוא מצליח לזכות בלבה כאשר הנימוק המנצח הוא שיש להם טעם ספרותי משותף. ואם אתם מודאגים מהעובדה שהנימוק הזה הוא לא בדיוק מספיק כדי להחזיק קשר רומנטי, הרי שמחברת הספר הזה אינה שותפה לדאגתכם.

זהו אחד מאותם ספרים שחוגגים את הספרות כהוויה קיומית שעוטפת את הגיבורים. הדפים גדושים בשמות של סיפורים, ספרים וגיבורים פיקטיביים שהגיבורים הפיקטיביים בספר זה מתייחסים אליהם בלהט. כל אחד מהפרקים קרוי על שם סיפור קצר מהקלאסיקה האמריקנית, ביניהם סיפורים של מרק טווין, פ' סקוט פיצ'ג'ראלד, רואלד דאל, סאלינג'ר ואחרים. כל פרק נפתח בדעתו האישית של מר פיקרי על אותו סיפור, מין סיכום שבהמשך יסתבר שהנמענת שלו היא מאיה, בתו המאומצת, שהוא משתדל להנחיל לה את אהבת הספרות. הסיכום הזה משמש מוטו לפרק אם כי לעתים ההקשר מעט מאולץ.

אבחנות קולעות

אודה שמעמודיו הראשונים, הספר עורר בי את החשד שהוא משתמש בתעלול של ניים דרופינג ספרותי כדי להעצים את ערכו ולהעניק לדפיו הצנועים מראית עין של איכות. הסופרת גבריאל זווין נתלתה באילנות גבוהים ממנה, גבוהים בהרבה. לאחר ההתלהבות הראשונית שלי מהספר חשתי שיש משהו חנפני בפנייה הישירה לחובבי הספרות. כביכול הם אמורים לאהוב גם את הספר הזה בשל העובדה שהוא מפאר את הספרות עצמה, וכן בגלל אהבתם ליצירות המוזכרות בו.

קל למדי ללגלג על עלילת "מר פיקרי" שסובלת מנאיביות ועל הדמויות הרדודות. הניסיון להציג את אהבת הספרים כגורם אנושי מאחד הוא משהו שאני פשוט לא מסוגלת לקנות. לצערי ולשמחתי, לחיים יש היבטים מורכבים בהרבה מטעם ספרותי, ולמרות הספרים הרבים המונחים על מדפיי מעולם לא בחרתי חברים, בני זוג וילדים על סמך העדפות ספרותיות. נדמה לי שדרושה מידה גדושה של נאיביות כדי לבלוע מהלכים עלילתיים כמו אלו שמוצגים בספר (אם הייתי נאלצת להיפרד מהעולם הזה, חס וחלילה, האם הייתי מפקירה את בתי הקטנה בחנות ספרים זרה?).

הקסם של הספר טמון דווקא ברגעים הקטנים ובאבחנות הדקות של זווין. למשל כשפיקרי מתבונן בגיסתו, הוא חושב שהיא "התבגרה כמו שחקנית: מיוליה לאופליה לגרטרוד להקטה". כאן זווין נמצאת במיטבה ומוסיפה עושר לעולם הפנימי של גיבוריה, ובזכות משפטים יפים ואבחנות קולעות שכאלו כדאי לקרוא את הספר.

השורה התחתונה היא שבסך הכול מדובר בספר חביב וקליל, סוחף בדרכו הצנועה, כך שגם אם אין כאן יצירה בעלת משקל של ממש, וגם אם השיטפון של אזכורים ספרותיים אינו מצליח להעמיק או להרחיב מהותית את גבולות העולם שזווין יצרה, עדיין אפשר להעביר במחיצתו של מר פיקרי מספר שעות נעימות. ואם אתם מודאגים מגורלו של כתב היד היקר של טמרליין, הרי שאני מבטיחה לכם שעד סיומו של הסיפור תדעו את התשובה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

אלבום הבכורה של שי צברי, מהפרפורמרים הבולטים בארץ שחובה לראות בהופעה חיה, הוא אלבום טוב – אבל לא כזה שמתגבש לכדי יצירה שלמה

הרבה דברים עשה ועושה שי צברי. הוא מלווה בקולות רקע את ברי סחרוף, מריץ מסע הופעות משל עצמו (לכו לראות את ההופעה של צברי – היא באמת משהו אחר) ומשתף פעולה עם פרויקטים שונים, כל אחד מהם איכותי יותר ממשנהו: הוא לקח חלק באלבום "יהודה הלוי פינת אבן גבירול", באלבום שהוקדש לשירי חיים גורי ובאלבום שהוקדש לשירי אבות ישורון; חידש שיר של אבנר גדסי ושיתף פעולה עם דיקלה ואהובה עוזרי; ולאחרונה גם לקח חלק יחד עם דיקלה ב"הילולה לאם" (שכתבה חביבה פדיה), אופרת רוק שמגדירה מחדש את המושג "אופרת רוק". הרבה דברים עשה ועושה שי צברי – בהצלחה גדולה, חייבים לומר – ועכשיו הוא משחרר דיסק ראשון, שלו.

לכל אחד יש ציפיות מדיסקים לפני שהוא מאזין להם, והתחושה שנוצרה אצלי קודם השמיעה הייתה שאלבום הבכורה של צברי ישנה את מאזן הכוחות בתרבות הישראלית; מעין דיסק שובר שוויון שמעביר את ההגמוניה מן הצד האשכנזי למזרחי (ותסלחו לי על חוסר הנחמדות הפוליטית). בעיני רוחי דמיינתי דיסק שמבצע מהפכה תרבותית (כמו זו שאפשר למצוא לה הדים בשיר המעולה "קשה בלילה"), דיסק שלוקח בעלות על נכסי צאן הברזל העבריים, דיסק שמנכס אותם לעצמו. ההופעות המעולות של צברי הכינו את הקרקע לתחושה הזו, אבל לצערי אי אפשר לומר את זה על הדיסק הנוכחי שלו.

הדיסק של צברי יוצר אצל המאזין רגשות מעורבים. מן הצד האחד אי אפשר להתכחש לכך שרובו המכריע מצוין. מן הצד השני, גם השירים הטובים בדיסק לא יוצרים שלם עלילתי או מוזיקלי.

רגשות מעורבים. שי צברי בהופעת ההשקה לאלבום
צילום: gaya's music photos

ישראליות חדשה

הדיסק של צברי מתפצל לשלוש חטיבות נפרדות שמתקשות לקיים דו שיח זו עם זו. השיר "קשה בלילה" – שאליו התייחסתי קודם – הוא שיר שכל כולו הפעלת כוח על התרבות הישראלית. שי צברי יצר לחן שמגייס את אברהם חלפי לתרבות חדשה, תרבות שלוקחת בעלות על הארץ. הלחן של צברי מדבר את חלפי של "עטור מצחך זהב שחור" בסגנון חדש – משופר, טוב יותר. זהו שיר שמצהיר: אותי צריך לשמוע בפול ווליום, כי אני חתיכת שיר מעולה, וכל השאר נדמים בעיני כחגבים.

לצידו של "קשה בלילה" ניצב שיר נוסף – "לוו אותי" – שמדבר ישראליות חדשה, הפעם למילים של יהודה עמיחי. את הלחן לשיר כתב ברי סחרוף וקשה מאוד שלא לשים לב לכך. זהו אחד השירים הטובים של סחרוף בשנים האחרונות, וגם בפיו של צברי הוא עדיין נשמע ומושר ככזה.

לעומת שני השירים הללו – שהקווים המשיקים ביניהם ברורים מאליהם – עומדים שני שירים נוספים שמנהלים דו שיח קרוב אחד עם השני. הראשון הוא הקטע האינסטרומנטלי "הורה נופלת מהרגליים 2" – מדובר בקטע חזק, שמח ותזזיתי (מעין "שעת הצוענים"), הוא לא שייך לכאן ולעכשיו הישראלי, והעובדה שהוא אינסטרומנטלי כולו הופכת אותו למעין אקס טריטוריה באלבום. חבל שמפיקי האלבום לא שיבצו בשיר משפט – כדוגמת "כואב לי הראש" של נקמת הטרקטור – הדבר היה מחבר את "הורה נופלת מהרגלים 2" לאלבום, ומעניק לשיר את הקונטקסט שחסר לו. גם שיבוץ הרצועה באמצע האלבום בעייתי, שכן זהו קטע שהאנרגיות שלו מתאימות יותר לפתיחת האלבום, ובתנאים מסוימים גם לסופו.

שיר אקס טריטוריה וחסר קונטקסט נוסף הוא השיר "מעליי דממה" של אהובה עוזרי – שהועתק והודבק מאלבומה של עוזרי. מדובר בשיר אישי ואינטימי של עוזרי, שזקוקה לקולות אחרים שישירו עבורה בעוד היא מנגנת. השיר של עוזרי אמנם מתכתב יפה עם "הורה נופלת מהרגליים 2" (באילמותו), אבל לא עם שאר החומרים. למרות שזהו שיר מצוין בפני עצמו, ולמרות שיש משהו מרגש בבחירה בו כשיר שחותם את הדיסק (בשל הכבוד שמעניק היוצר הצעיר לאמן המבוגר), חובה להודות של"מעליי דממה" במתכונתו הנוכחית אין שום ערך מוזיקלי בתוך הדיסק של צברי – לא כל שכן כשיר שמביא את הדיסק לסיומו. כל זה מפתיע מאוד לאור הביצוע של "מעליי דממה" בגרסת ההופעה. בהופעותיו צברי מציג גרסה אחרת של השיר, גרסה שמובילה את השיר למחוזות אחרים ומעניקה לו פרשנות אישית. אילו היו משבצים את גרסת ההופעה בדיסק, היה מדובר באקורד סיום ראוי לאלבום, ואף מעבר לכך.

בין שתי החטיבות שציינתי למעלה ניצבת חטיבה אוטונומית נוספת, שאותה אפשר לכנות בשם "שירי קודש". למרות חוסר החיבה הבולט שלי לז'אנר הזה, מדובר בשלושה שירים יפהפיים ("פיוט סליחות" ו"תפילת הדרך" – בנוסח סידור הרב סעדיה גאון; ו"המלך" – שיר קבלי קצר ומדויק שכתבה חביבה פדיה). את שלושת השירים הללו הלחין צברי בכישרון רב, אבל חובה לומר שבפער שבין הלחן לעיבוד דברים לא טובים מתרחשים.

כשל הפקתי

אנשים מוכשרים מקיפים את שי צברי, אין בכך ספק, מוכשרים מאוד, ודווקא בשל כך קשה לכתוב את הדברים המתבקשים הבאים: הדרך שבה האלבום הורכב מעידה על חוסר הבנה יסודי של “נכון“ ו“לא נכון“. קחו לדוגמה שיר שנמצא על גבול השלמות כגון “תפילת הדרך“. זה באמת שיר מצוין, אבל לכל אורכו מופיע הסאונד האלקטרוני של מחיאת כפיים (כן, בדיוק זה שאתם מדמיינים, סאונד של אורגן casio משנות השמונים), משל חסרים תופים בעולם.

סאונד מחיאת הכפיים האלקטרוני משמש מוטיב חוזר לאורך כל התקליט, והוא מסמל את הכשל ההפקתי שבו לוקה האלבום. שי צברי יוצר מוזיקה חיה, נושמת, אמיתית – כזו ששווה לצאת בשבילה מהבית. ואכן, כשיוצאים אל הופעותיו של צברי, מחיאות הכפיים הן חלק אינטגרלי מהמופע. אבל מחיאת הכפיים האלקטרונית היא ההפך הגמור מזו שתשמעו בהופעה: היא מזויפת, לא כנה, מנוכרת ומנכרת. בשבעה מתוך אחד־עשר שירי האלבום מופיעות מחיאות הכפיים האלקטרוניות המאוסות האלה, משל היו תזכורת לחוסר ההבנה המדובר.

דוגמה חמורה מזו אפשר למצוא בשיר “אבוא בגבורות“. זהו שיר עם תשתית מוזיקלית וטקסטואלית מבריקה; רצועה שהיה צריך לשיר לאט־לאט ולבסס אותה על הטקסט ועל הקול האדיר של צברי (מה שאכן קורה בהופעות) – אבל באלבום שלפנינו “אבוא בגבורות“ זוכה להפקה אלקטרונית שברגעיה הקשים מזכירה אלמנטים מ“שיר סיום“ של להקת הפה והטלפיים. אי אפשר להגזים בחשיבות הדמיון המדובר: “שיר סיום“ הוא יצירה אלקטרונית אירונית – מנוכרת במתכוון – ואילו “אבוא בגבורות“ של צברי רחוק מניכור מרחק מזרח ממערב, וכך הכסות האלקטרונית שבה הלבישו את “אבוא בגבורות“ הופכת לאירוניה שמופנית אל המבצע, ומרחפת מעל ראשו מבלי שיהיה מודע לה.

את אותם ביטים אלקטרוניים אפשר לפגוש גם בשיר “כוח עליון“ (שנכתב על ידי נעם רותם והולחן על ידי צברי). במילים פשוטות: זהו שיר שהיה צריך להישאר על רצפת חדר העריכה; הוא לא תורם דבר לתקליט, ולמעשה רק מזיק לו. הקול של צברי צריך לטחון הרים זה בזה, לבצע מהפכות, לשם כך עליו להיעזר במילים גדולות – ואילו בשיר הזה צברי בחר מילים דלות, קטנות ממידותיו, וכך הפך למי שמונע על ידי כוחות חלשים ממנו.

מצער ככל שיישמע, גם השיר הפותח את האלבום, “שחרית“, עדיף שהיה נחתך בשלב העריכה. את “שחרית“ כתב אלי אליהו – אחד המשוררים הבולטים של השנים האחרונות, ואף על פי כן, הטקסט עצמו חלש מאוד, בנאלי, ניו אייג‘י, ולא ראוי למשקל שמונח עליו (“שחרית“ הוא גם שם האלבום). בנוסף, כמו כדי להוסיף חטא על פשע, “שחרית“ – ובהתאמה, האלבום כולו – נפתח בערמת ביטים ומחיאות כפיים אלקטרוניות שראוי היה שיידחקו אל התת המודע ויישארו שם כזיכרון רע ועמום משנות השמונים.

לסיכום, צברי הוא אחד הפרפורמרים הבולטים היום בארץ וחובה לראות אותו בהופעה חיה, ו“שחרית“ הוא אלבום טוב בהרבה ממה שמקובל היום בארץ – ואף על פי כן, הוא אינו מתגבש לכדי יצירה שלמה; יש בסיס לתקווה שצברי יפיק יצירה כזו בעתיד.

ד"ר חן מרקס הוא חוקר ומרצה לתרבות עברית ולספרות חז"ל במכללת בית ברל ובמכללת עמק יזרעאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

מעקב מאחורי הקלעים של מסע בחירות או סט קולנועי הוא הצצה אל תעשייה של ייצוגים. הפירוט הדקדקני והמתיש בספר מעניק מבט אחר על המציאות

אקספרס הדיבור הישיר

דיוויד פוסטר וואלאס

מאנגלית: דבי אילון

ספריית פועלים, 
2015, 214 עמ'

המסה השנייה בספר הזה, הקרויה "פדרר בשר וגם", מתאר פוסטר וואלאס את הרגע שהוא מכנה "רגע פדרר": זה הרגע שבו אתה צופה ברוג'ר פדרר, שחקן הטניס (מקום 2 בעולם, נכון להיום), מבצע מכה־בלתי־אפשרית באלגנטיות מושלמת. פוסטר וואלאס מתאר, בדייקנות של אזמל מנתחים, את הבלתי־אפשריוּת של הרגע; את הצורה המדויקת שבה המחבט אמור לנוע, את חוסר האמון של הצופה שמשהו מעין זה יוכל להתרחש, ולבסוף – את הצורה שבה כל זה מתלכד לכדי מכה מושלמת שמפילה את לסתו של הצופה.

בהתאמה, אני חושב שיש דבר כזה, "רגע פוסטר וואלאס". זה הרגע שבו אתה מביט בפרסומת עצומה למכונית (פורד אדג', רמת זיהום אוויר ארבע עשרה מתוך חמש עשרה) שפרושה על חצי מהכניסה לירושלים, ובשבריר שנייה התמונה מתפרקת להמון המון רסיסי צבע קטנים המונחים זה לצד זה. אתה מצמצץ: פורד אדג', רכב 4 על 4 שמצולם בזווית מחמיאה. ממצמץ שוב: המון המון חלקיקים. ושתי התמונות האלה מונחות זו לצד זו: התמונה הגדולה לא נעלמת, היא נוצרת מתוך השברירים. וכשאתה רואה את זה, אתה חווה איזה רגע של הארה: כאילו מישהו הסביר לך מה אתה רואה כרגע, והבנת, באמת הבנת, מה קורה כאן; בעולם המודרני, המתועש, הגדוש־דימויים־עד־לעייפה. זה רגע פוסטר וואלאס.

הבלתי־אפשריות של הרגע. 
רוג'ר פדרר
צילום: אי.פי.אי

וולבו או מרצדס

זהו הספר הרביעי של דיוויד פוסטר וואלאס (1962–2008) שיוצא בעברית. העובדה שבכלל ממשיכים ויוצאים ספרים שלו בעברית היא הפתעה משמחת מאין כמותה, שכן פוסטר וואלאס הוא סופר תובעני; הוא לא עושה הנחות לקוראים שלו, ולא מנסה להפוך את הסיפורים לקריאים, קומוניקטיביים או מובנים.

המסה הראשונה בספר הזה, למשל, מתארת בדקדקנות – כפייתית, כמעט – את מאחורי הקלעים של מסע הבחירות של ג'ון מקיין לראשות המפלגה הרפובליקנית בשנת אלפיים. פוסטר וואלאס מתאר בפירוט אינסופי את הסיגריות שמעשנים אנשי הצוות הטכניים של ערוצי התקשורת, את סוגי הקפה, את כמויות הקפה, את הצורה שבה מעמידים את המצלמה, את הלק על ציפורניה של סינדי, אשתו של מקיין. לפעמים זה מרתק, לפעמים זה חסר כל משמעות. לכל הרוחות, אתה שואל את עצמך, מה זה משנה אם האוטובוס הוא וולבו או מרצדס? מה מְשנים המונחים הטכניים שאשכח בעוד רגע? התשובה לשאלה הזאת היא קצת מורכבת, והיא קשורה למה שפוסטר וואלאס מבצע, לדעתי, בתרבות המערבית.

הספר הזה, "אקספרס הדיבור הישיר" (שמחירו המומלץ הוא 68 שקלים ובכריכה האחורית שלו הוא מתואר כ"מאופיין באומץ רגשי ואינטלקטואלי עז מבע". משפט שנשמע כמו גיבוב רגיל של תארים אבל, ובאופן מוזר למדי, יש בו משהו), מכיל שלוש מסות ועוד רשומה קצרצרה. המסה הראשונה, כאמור, עוסקת במאחורי הקלעים של מסע בחירות. השנייה עוסקת בניתוח צורת המשחק של רוג'ר פדרר. השלישית עוסקת בסיקור הסט שעליו ביים דיוויד לינץ' את "כביש פראי", והרשומה הקצרה תוהה כמה אנחנו מוכנים לשלם בשביל הדמוקרטיה שלנו.

אפשר לראות שהמסות הראשונה והשלישית די דומות: שתיהן עוסקות במאחורי הקלעים של הצורה שבה בונים דימוי. כשפוסטר וואלאס מסקר בפירוט אינסופי את מסע הבחירות, הוא למעשה שואל את עצמו – ואותנו – איך נוצר ונבנה הדימוי הציבורי של ג'ון מקיין כ"פוליטיקאי שאומר אמת". כשהוא בוחן את מאחורי הקלעים של צילומי הסרט, הוא שואל את עצמו מה הופך את הסרטים של דיוויד לינץ' למה שהם, כלומר – קריפיים, מובנים ולא מובנים, מרתקים אותנו בצורה עוכרת שלווה. ושתי המסות האלה מדגימות היטב מה פוסטר וואלאס עושה לתרבות: הוא מראה אותה.

הכול דימויים

הספרות האמריקאית נדחקת שוב ושוב בסדק הדק שבין "איך אנחנו חיים את חיינו" ו"איך אנחנו אמורים לחיות את חיינו". המילה "אמורים" מציגה שבעצם יש איזה דימוי של "המשפחה המודרנית" או "החיים המודרניים". האמריקאים "אמורים" לחיות כפי שמוצג בעיתון ש"המשפחה האמריקאית" חיה. כפי שסדרות הטלוויזיה מראות, כפי ש"האדם הנורמלי" חי בפרברים.

הסופרים האמריקאים מטפלים בפער הזה שוב ושוב, נדחקים ברווח, מרחיבים אותו ומביאים אותו לקדמת הבמה: אם זה ג'ון סטיינבק והמיתוס האמריקאי על אודות המסע אל עבר עתיד טוב יותר, אם זה פיצ'גרלד וחייהם של העשירים, או ריימונד קארבר והצד האפל של הבורגנות, או דון דלילו, קורמאק מקארתי, ג'ונתן פרנזן – שוב ושוב מטפלים סופריה של ארצות הברית ברווח שבין הדימוי (ובמקרים קשים יותר, המיתוס) ובין המציאות, והדרך שבה הם עושים את זה היא לפרק את המיתוס. להראות למה הוא לא נכון. למה הדימוי הוא שקרי.

פוסטר וואלאס עוקב אחרי מסע הבחירות של מקיין ושואל את עצמו מדוע הפוליטיקאים של ימינו מעוררים בנו עצב. הוא מסביר לעצמו ולנו שזה בגלל שפוליטיקאים אינם בני אדם: הם דימוי, והם דימויים "שאפילו לא דומים די הצורך לבני אדם כדי שתשנא אותם". זה עצוב, כי האנשים שמייצגים אותנו הפכו להיות ייצוג בעצמם: "המזרחי", "הימני", "הנחמד".

מה שפוסטר וואלאס עושה כאן הוא לא להראות איך מתחת לדימוי הזה יש אדם אחר. כלומר, הוא לא "חושף" את האמת. הוא לא "מפרק" או "מבצע דה־קונסטרוקציה". הוא פשוט מראה. הוא עוקב, צעד אחר צעד, אחרי כל פרט ופרט מהרכבת הדימוי: "האם המודאגת" שהתפרצה באמצע נאום הבחירות, המיקום המדויק של פריים הצילום, תדרוך העיתונאים, יחסי ההיררכיה בין העיתונאים ואנשי הצוות הטכני וכן הלאה.

ומה שיפה הוא שאחרי כל המעקב הזה, הדימוי עדיין נשאר כדימוי. האם ג'ון מקיין הוא באמת איש אמת, או שהוא דימוי של "איש אמת"? אין לפוסטר וואלס מושג, וגם לנו אין. השאלה הזאת מהדהדת גם אחרי הקריאה: האם העובדה שמשהו הוא דימוי אומרת שאין מאחוריו שום דבר?

לראות אחרת

דברים דומים כתב פוסטר וואלס לגבי סרטיו של דיוויד לינץ' (שלא ראיתי אף אחד מהם): אנחנו רוצים שסיפור יוציא אותנו נינוחים, כותב פוסטר וואלאס. כאשר משהו נחשף, "האמת מתגלה", אנחנו מרגישים מרוצים גם כאשר הגילוי מטלטל, בגלל עצם פעולת החשיפה. סרטיו של לינץ' מערערים אותך דווקא משום כך. כי הם מטרידים את הצופה, מעוררים בו אי נוחות מוסרית בכך שהם מראים את המציאות: הם מראים לך שהרוע – נניח – קיים בהמון מקומות, ולא רק במקומות שנחשפו כרגע. שאנשים אינם "טובים" או "רעים", אלא גם וגם. במילים אחרות, הם מציגים את העולם, וטוענים שגם במציאות עצמה, באנשים שתופשים את עצמם כטובים (למשל: הצופה), יכול להיות רוע. לכן הם מערערים. לכן הם גורמים לך לקום ולעשות משהו.

וגם פוסטר וואלאס הוא כזה.

אני מניח שניתן להעביר ביקורת על בחירת המסות (למה פדרר קשור? האם לינץ' עודנו רלוונטי?), על ריבוי הפרטים הקטנוניים, על הראוותנות הלשונית ופטפטת היתר והקושי בקריאה, ותהיה בכך לא מעט אמת. יחד עם זאת: כוחו של הספר הוא לא בדברים שעליהם הוא כותב אלא בצורה שבה הוא עושה את זה. צורה שהיא הנחלת מתודה: אחרי הקריאה אתה סוגר את הספר, מביט על הלוגו שמוטבע על המחשב שלך וחווה פתאום רגע־פוסטר־וואלאס, וכל הקריאה שווה ולו רק בשביל הרגע הזה.

לקריאת הבלוג של יהודה גזבר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

חליפת המכתבים בין המשוררים הגדולים שרידי השואה מייצרת ביניהם מרחב שהוא מעין תחליף למולדת שאבדה. חלק משיריהם הוא מופת של חיבור נפשי עז

התכתבות

פאול צלאן ונלי זק"ש

מגרמנית: דינה פון־שוורצה

עריכה: טל ניצן

קשב לשירה, 2014, 162 עמ'

פאול צלאן ונלי זק"ש היו מחשובי המשוררים באירופה במאה העשרים. השניים קיימו ביניהם חליפת מכתבים שהחלה באביב 1954 ונמשכה כחמש עשרה שנים, עד סוף שנת 1969. זק"ש וצלאן שרדו בשואה, שהותירה שברים בנפשם, ואחריה מצאו עצמם באירופה שלא הייתה עוד מולדת או בית עבורם, כותבים בשפה הגרמנית – שפת יצירתם שבגדה.

בחליפת המכתבים ביניהם חלקו זה עם זו את כאב השבר המשותף, כמו את ההתנכלות להם כיוצרים על רקע אנטישמי שממנה סבלו – צלאן בפריז וזק"ש בשטוקהולם. מרתק להבחין כיצד על רקע חווית הניכור והתלישות מארץ מגוריהם ומולדתם התרבותית הקשר ביניהם הולך ומקבל מאפיינים של מרחב ומקום – הם הופכים זה עבור זו וזו עבור זה למולדת חליפית.

שניהם סבלו מאנטישמיות – צלאן בפריז וזק"ש בשטוקהולם. ונלי זק"ש, 1965
צילום: גטי אימג'ס

מולדת בלתי נראית

התהליך ניכר במיוחד אצל זק"ש, והדבר מופיע כבר במכתבה הראשון, שפתח את חליפת המכתבים הממושכת. במכתבה זה היא מייחסת לקשר שעשוי להיווצר בינה לבין צלאן איכות של מרחב הפרוש מעבר למרחב ההולך ומצטמצם של הכאן והעכשיו – "משורר יקר פאול צלאן, זה עתה קיבלתי מההוצאה לאור את כתובתך ואני יכולה להודות לך באופן אישי על החוויה העמוקה שהעניקו לי שיריך. אתה רואה הרבה מהנוף הרוחני ההוא שמסתתר מעבר לכאן ולעכשיו ויש לך הכוח לבטא את הסוד שנפתח לו בשקט" (עמ' 11).

צלאן משיב למכתבה בחיבה, ומציע לה לשלוח משיריה לכתב עת אשר בעריכתו היה מעורב. זק"ש משיבה בחיוב, ובמרכז מכתבה השני עומדת שוב אותה ההשתוקקות ליצירת מרחב משותף, מרחב שבו יוכלו לחיות זה בפנימיותה של זו וזו בפנימיותה של זה – "מכתבך היה אחד האירועים המשמחים בחיי. אתה יודע על הדברים שבתוכי והם מצויים בקרבך, וכך יש לי מולדת" (עמ' 14). הדברים חוזרים על עצמם גם במכתבים מאוחרים יותר של זק"ש, לדוגמה במכתב מ־1958 הממוען גם לג'יזל, רעייתו של צלאן – "אח… אנשים אהובים, עצם הידיעה של האחד על האחר, אלו קרניים בלתי נראות שמחזקות אותנו דרך כל המרחקים" (עמ' 27); או במכתב מ־1969, "אבל אתה מבין, שנינו חיים במולדת בלתי נראית" (עמ' 155).

גם צלאן מתייחס במכתביו להיווצרותו של מרחב משותף, אך בעוד זק“ש נוטה לחפש מולדת חלופית – מרחב שיכיל את שניהם – אצל צלאן שכיחים יותר דימויים קוסמיים המתייחסים למרחב פתוח המשתרע מעבר למולדת הארצית שעליה הוא נוטה לוותר, ואשר ההתייחסות המשותפת אליו מהווה פיצוי לתחושת הקרקע הנשמטת תחת רגליהם. לדוגמה, במכתב מ־1960, “שִׁלחי אותו, את המבט הזה, שוב אל המרחב הפתוח, לווי אותו במילותיך האמיתיות, המשחררות, התמסרי לו ותני לנו, החופשיים, להיות חופשיים באמת ולהגיע אתך אל האור!“ (עמ‘ 86).

דוגמה נוספת ניתן לראות במכתב משנת 1958, שאותו מסיים צלאן במשפט שהוא לא רק מן היפים בספר כולו, אלא מן היפים שבהם נתקלתי מעודי: “כוכבים מזויפים מרחפים מעלינו, זה נכון, אבל גרגר האבק ספוג בכאב קולך, חג בנתיב האין סופי“ (עמ‘ 20). בתשובתה למכתב זה מצטרפת זק“ש לדימוי הקוסמי, אך כדרכה היא מציעה עצמה לצלאן כמרחב להתקיים בתוכו, ולא רק להתייחס אליו: “אתה נמצא אתי בנתיבי הכוכבים הכמוסים של לבי“ (עמ‘ 21).

פאול צלאן, 1967

תלוי על גרדום

צלאן וזק"ש נפגשו רק פעמיים לאורך כל תקופת היכרותם. בשנת 1960 הם נפגשו בשוויץ ומיד לאחר מכן ביקרה זק"ש אצל צלאן וג'יזל בפריז. את מיעוט המפגשים ביניהם אפשר להסביר בחולשתה הגופנית של זק"ש, שמיעטה לנסוע, אך ייתכן כי משמעותו של המרחב הנפשי שיצרו ביניהם הייתה כה רבה, עד כי באופן בלתי מודע לא רצו להורידו ממדרגתו על ידי הפיכתו לגשמי.

את שירו "ציריך, מלון החסידה", המוקדש לזק"ש, כתב צלאן בעקבות המפגש ביניהם ומופיעה בו גם השורה הבאה : "בְּיוֹם הָעֲלִיָּה לַשָּׁמַיִם, הַקָּתֶדְרָלָה / עָמְדָה מֵעֵבֶר, עִם / זָהָב מוּעָט עַל פְּנֵי הַמַּיִם" (עמ' 61). בארבעה מכתבים קצרים שהחליפו ביניהם שבע שנים מאוחר יותר (עמ' 140־143), הופך הזהב על המים למסמל את הרקמה המחברת בין השניים, חיבור שמעבר לזמן ולמקום. צלאן מזכיר לזק"ש את "האור שהפציע בציריך מעל המים ואחר בפריז", והיא משיבה "מי ייתן והזהב יגיע עוד פעם אחת דרך האוויר, מתוך הסוד". במכתב מוקדם משנת 1959 הציעה זק"ש דימוי אחר לרקמה המחברת ביניהם: "בין פריז לשטוקהולם עובר מרידיאן הכאב והנחמה" (עמ' 37).

לאורך חליפת המכתבים ניתן להבחין במידה של אי־סימטריה בין מצבה הנפשי של זק"ש לזה של צלאן. זק"ש מדווחת שוב ושוב על מכאובי גופה ונפשה, שאף הובילו למספר אשפוזים פסיכיאטריים ממושכים, ואילו צלאן נותר מעט מאופק ושמור יותר. אולם זק"ש מיטיבה להבחין בשברים הסמויים והעמוקים ביותר שבנפשו של צלאן.

במספר שירים שהיא שולחת לו, תיאוריה את מכאוביו של צלאן כה רגישים, עד כי מתקבל הרושם כי זק"ש הצליחה לבטל כל מרחק ביניהם והיא רואה אותו מתוך עצמו, ובמידת מה אף נושאת את מכאוביו עבורו. לדוגמה, שיר ששלחה לצלאן ב־1963 – "וַאֲנִי רוֹאָה אֶת עֵינֶיךָ / פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה / צֹהַר אֶל הַלַּיְלָה / הֵיכָן שֶׁבַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה / זְמַנְּךָ / תָּלוּי עַל גַּרְדּוֹם / מִלֵּא אֶת אִישׁוֹנֶיךָ הַמְכוֹכָבִים – // אִישׁ לֹא סָגַר / אֶת שַׁעַר הַנְּשָׁמָה הַזֶּה / פָּתוּחַ, הִתְלַקֵּח / בְּלֶהָבוֹת הַמּוֹקֵד –" (עמ' 127).

מומת בידי נצח

קריאת שירים אלו קשה במיוחד בשל הממד הנבואי הגלום בהם – צלאן התאבד בשנת 1970 וזק“ש הלכה לעולמה שבועות ספורים לאחר מכן. השבר העמוק שנשא בתוכו, ובו היטיבה זק“ש להבחין, הכריע אותו בסופו של דבר.

אסיים את הרשימה בשיר נוסף ששלחה זק“ש לצלאן בשנת 1961. השיר נכתב במהלך אשפוז פסיכיאטרי ודומה כי תשע שנים לפני מותם מתוארת בו באופן מדויק וחשוף התפוגגות אור הזהב על המים, והתפרקות המרחב המשותף של הכאב והנחמה:

“מִי קוֹרֵא? / קוֹלְךָ הוּא! / מִי עוֹנֶה? / הַמָּוֶת! / הַאִם הַחֲבֵרוּת שׁוֹקַעַת / אֶל תּוֹךְ שֵׁנָה טְרוּפָה בִּשְׂדֵה הַקְּרָב? / כֵּן! / מַדּוּעַ שׁוּם תַּרְנְגוֹל אֵינוֹ קוֹרֵא? / הוּא מְחַכֶּה עַד שֶׁנְּשִׁיקַת הָרוֹזְמָרִין / תָּצוּף עַל הַמַּיִם! // מָה זֶה? / רֶגַע הַנְּטִישָׁה / שֶׁמִּמֶּנּוּ נִשְׁמַט הַזְּמַן / מוּמָת בִּידֵי נֶצַח – // מָה זֶה / שֵׁנָה וּמָוֶת חָסְרֵי פָּנִים“ (עמ‘ 114).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

קשה לעשות מוזיקה חדשה ולהתבלט, אבל עבודה קשה ומוקפדת עשויה להשתלם ולהציע קולות חדשים. 
לבנת בן חמו מסמנת את מפת הכישרונות המבטיחים לשנה הקרובה

 היום, אחרי שברור לכולם שתוכניות הריאליטי המוזיקליות סיימו את תפקידן בעולם המוזיקה הישראלי כמי שמסמנות את השמות החדשים והמבטיחים, השאלה המרכזית היא מי יתפוס את מקומן – מהיכן תבוא הבשורה ומי יכוון זרקור אל המוזיקאים והמוזיקאיות ששווה לשים אליהם לב. בגלגלצ מספרים שמדי שבוע מתקבלים במערכת לא פחות מ־60 סינגלים חדשים, ואין ספק שצריך למצוא דרך להתמודד עם השטף הזה.

בעוד שיש מי שחושבים שהצמא למוזיקה חדשה לא שכך, נדב מנוחין, מבקר המוזיקה הישראלית של אתר וואלה, טוען שמוזיקה חדשה תהפוך להיות יותר ויותר פריט לאספנים או למכורים לדבר. יחד עם זאת, הוא מוצא גם פתח לתקווה.

“אולי תקום קבוצה חדשה שתגלה לעולם משהו על הקשר בין מוזיקה לחברה. אולי המאבקים החברתיים יצמיחו את השמות החדשים. שירים שרוכבים על רעיונות של פוליטיקת זהויות צוברים אוהדים שפעם לא שעו בכלל לכיוונה של מוזיקה כזאת. זה אגב תמיד היה ככה – בהיפ הופ, ברגאיי, בפאנק וברוקנרול: מוזיקה תמיד קידמה מאבקים ורעיונות חברתיים וכשלא עשתה את זה היא התנוונה. לכן התשובה חייבת להגיע מאנשים שמציעים אלטרנטיבה רעיונית, ולכן גם כל אמני האינדי שמדברים לעצמם על אסתטיקה היפסטרית ללא מהות ואמירה יחזרו למאורות שמהן הם באו בסוף“.

אז אולי המאבקים החברתיים יסמנו את השמות החדשים, ויכול גם להיות שהרדיו יתחזק ויחזור לימי הזוהר שלו כגוף תקשורת דומיננטי ומשפיע. ייתכן שברשתות החברתיות יצליחו למצוא דרך להתגבר על הביזור ולרכז תשומת לב באמנים בודדים, יכול להיות שהסלולר יביא את הפלטפורמה החדשה ואולי אפילו העיתונים יחזרו להיות מובילי דעת קהל. בכתבה הזאת ננסה אנחנו לתת את התרומה שלנו למאמץ המוזיקלי ולזהות מגמות עיקריות וכמה שמות בולטים שייתכן ש־2015 תהיה שנת הפריצה שלהם.

רוקנרול תימני

לפני מספר שבועות יצא אלבום הבכורה של שי צברי, "שחרית", ונדמה שהוא מסמן את תחילתו של יבול מזרחי חדש. השילוב בין רוק, מזרחית, השפעות אלקטרוניות, עיבודים תזמורתיים עשירים וקהל מגוון שלא ניתן לקטלג בקלות – תפס את האוזן של הישראלים וסלל את הדרך לעוד כמה אמנים שמשחקים עם המזרחיות שלהם ולוקחים אותה לכיוונים מפתיעים ומעניינים. המוזיקאים המזרחים הצעירים חיים בין העולמות – זה המסורתי בעל השורשים הדתיים והרבדים ההיסטוריים, וזה המודרני יותר שמבקש להיות מעודכן מבחינת תכנים, הפקה ועיבודים. ובין שני אלה הם מנסים להעניק לקהל שלהם גם את החאפלה השמחה וגם את העומק הרגשי והדמעה הנוסטלגית בזווית העין.

אחד השמות המסקרנים בגזרה המזרחית המתחדשת הוא לירון עמרם, בן 27. בימים אלה הוא עובד על אלבום בכורה בהפקתו של בנו הנדלר – מי שהפיק את האלבום האחרון של ברי סחרוף, לא פחות. כל ניסיון להגדיר ולתחם את המוזיקה שעושה עמרם מסתכן בצמצום של העושר שהוא מציע. כדי לא להסתבך שאלתי אותו איך הוא בעצמו היה מגדיר את המוזיקה שהוא עושה.

לירון עמרם. צילום: דנית רוט

"שאלת ההגדרה היא מורכבת מבחינתי, נראה לי שצריך לפתח קטגוריה חדשה. אם את ממש מצמידה אותי לפינה אז הייתי קורא לזה מוזיקת נשמה וקצב מזרחית, עם השפעות של אלקטרוניקה ורוקנרול".

עמרם גדל בפתח תקווה למשפחה ידועה בקהילה התימנית והוא בנו של אהרון עמרם – פייטן, מלחין ומשורר שעסק בין השאר גם בחקר הדקדוק ומסורת הקריאה התימנית מן התיג'אן. הוא התחנך במוסדות ממלכתיים דתיים – מדרשיית נעם, ישיבת עתניאל וישיבת שיח יצחק. עמרם מספר שהעיסוק שלו במוסיקה החל עוד בבית אבא.

"המוזיקה הייתה קיימת כבר בשנים המוקדמות דרך הקריאה בתורה בבית הכנסת והעובדה שהייתי הולך להופעות עם אבא. לאחר השחרור מהצבא התחלתי לכתוב חומרים חדשים, להפיק ולעבד שירים של אבא בתימנית ויצאתי לסיבוב הופעות ניסיוני שהתקבל באהדה. הופעתי כמעט כל שבוע במשך שנה וחצי. בעיקר בתל אביב ובירושלים אבל גם במועדוני הופעות בבאר שבע ובצפון. באיזשהו שלב התקבלה החלטה לפרק את ההרכב הישן ולעלות שלב".

האלבום, שהוקלט ברובו בלייב, יכלול גם שירים מקוריים וגם חידושים לקלאסיקות תימניות. סינגל כפול מהאלבום כבר יצא, ואתם יכולים לחפש ביוטיוב את הקליפ המעניין ל"השחר" ואת הביסייד "סאפרת" – עיבוד מחודש לשיר של אביו. יחד עם ההרכב שלצידו, "הפנתרים", עמרם ממשיך להופיע, והאלבום צפוי לצאת בקיץ הקרוב.

עוד מוזיקאיות שעובדות באהבה וביצירתיות עם השורשים התימניים שלהן הן A־WA, שלוש אחיות ממושב שחרות שבערבה שעושות מוזיקה תימנית בעיבודים חדשים. לירון, תאיר ותגל חיים הספיקו כבר להופיע בפסטיבלים בעולם ובארץ ואפילו לתרום קולות רקע לאלבום החדש של שי צברי. את האלבום מפיק להן תומר יוסף, איש הבלקן ביט בוקס והוא צפוי לצאת במהלך השנה הקרובה.

קולות שהושתקו

ומתימן לצפון אפריקה. נטע אלקיים, 34, מופיעה בשנים האחרונות עם שירים מתוך הרפרטואר השעבי (העממי) של יהדות מרוקו, בעיבודים חדשים. בשנה הקרובה ישנם שני פרויקטים של אלקיים בקנה: אלבום שהוא למעשה הקלטה של המופע הקיים שצפוי לצאת בפסח ואלבום מקורי שכולל שירים בשפה המרוקאית שכותבת אלקיים ומלחין בן זוגה, עמית חי כהן, בהשראת הרוח של המוזיקה המרוקאית. אלקיים חוזרת בשיריה אל ימי הזוהר והפאר של יהדות מרוקו, והמוזיקה שלה בהחלט יכולה לדבר לא רק אל חובבי הז'אנר אלא גם לחובבי מוזיקה באשר היא.

נטע אלקיים. צילום: עמית חי כהן

היא גדלה בנתיבות ולמדה במגמת מוזיקה באולפנת אבן שמואל, והיום היא חיה ויוצרת בשכונת הקטמונים בירושלים. לאורך השנים היא עברה בין כל מיני סגנונות מוזיקליים: החל משירי ארץ־ישראל, ג'אז, בלוז, ועד להקת רוק שהקימה. באף אחד מהם לא מצאה את עצמה, עד שהגיעה אל השפה המרוקאית.

"שרתי לאמא שלי שיר ליומולדת בשפה המרוקאית, ואנשים הגיבו בהתלהבות. הרגשתי שמצאתי את המקום שלי וגם סוג של ייעוד – כי אותם קולות הושתקו בזמנם ולא מצאו את הדרך החוצה. אני מאמינה בהשגחה, זה סוג של בחירה שצריך לעשות. כנראה הייתי צריכה להתבגר ואז הרשיתי לעצמי לפרוץ ולצאת החוצה. התחלתי לחפור ולמצוא עוד חומרים וגיליתי את העושר המוזיקלי ואת האוצרות שלצערנו לא כל כך החזיקו מעמד בארץ. את רוב המוזיקה אני מוצאת באינטרנט, וגם אצל האחים אזולאי בכיכר השעון ביפו, שדאגו להקליט וליצור תיעוד ארכיוני של כל האמנים המרוקאים שפעלו פה. יש אפילו אנשים שבאים במיוחד ממרוקו כדי לקנות אצלם תקליטים, כי יש להם חומרים נדירים".

בשנים האחרונות היא מופיעה בפסטיבלים שונים בארץ, מתל אביב ועד ירוחם. למרוקו היא הוזמנה כבר כמה פעמים, בין היתר לפסטיבל אטלנטיק אנדלוס שמארח אמנים מכל הדתות במרוקו, ואפילו לקראקוב היא הספיקה להגיע ולהתקבל בחום על ידי הפולנים.

בינתיים יש באזז מאוד חיובי בתקשורת וברשתות החברתיות בכל הנוגע לשמות שהוזכרו, כאשר השנה הקרובה תהיה מבחן הקהל: האם בדומה לדיקלה שלקח לה כמעט עשרים שנה לפרוץ מקהל אניני הטעם לקהל הרחב גם הם יישארו בינתיים הסוד הכמוס של מביני עניין, או שהם ידלגו על החומה בקלילות ויצליחו להגיע אל ההמונים למרות ואולי בזכות החדשנות והתעוזה.

היפהופ אתיופי רסמי

ומהגזרה המזרחית המתחדשת לגזרת ההיפ הופ הישראלי, שידע ימים טובים יותר וטובים פחות. בתחילת שנות האלפיים השטח בער עם סאבלימינל, שב"ק ס' והדג נחש, אבל מאז חלה דעיכה איטית ומתמשכת, כאשר רק הדג נחש מצליחים לשמור על מעמדם, הרבה בזכות כיוונים מוזיקליים חדשים ששילבו יחד עם ההיפ הופ המסורתי. כל זה השתנה ב־2014. בשנה החולפת פרץ לקדמת הבמה נצי' נצ', אחרי שנים של עבודת שטח סיזיפית, עם אלבום שני, "בור ועם הארץ", שכבש את הפלייליסט של גלגלצ.

יחד איתו יש עוד כמה אמנים שמצליחים להיות מאוד חזקים בהופעות, ברשת ובקרב קהילת חובבי ההיפ הופ, למרות שעדיין לא הוציאו אלבומים. למשל, בן בלאקוול בן ה־22 מקהילת העבריים בדימונה. לבלאקוול יש טונה כריזמה וכישרון, להיט יוטיוב כיפי ומדבק בשם "לבד במכונית שלי" ועוד קליפים מושקעים שהוא מביים בעצמו. כבר בגיל 15 הוא הקים לייבל משל עצמו, FAMO, ומאז הספיק להופיע בני יורק ובמועדונים בכל רחבי הארץ, מחיפה דרך תל אביב וכמובן גם בדרום שם הוא עדיין גר. במהלך השנה הקרובה אמור לצאת אלבום הבכורה של בלאקוול, “בן ישראל“, בהפקתו של אורי שוחט – מפיק העל של ההיפ הופ הישראלי ומי שהפיק גם את האלבום האחרון של נצ‘י נצ‘. אם לשפוט לפי השירים שכבר שוחררו לרשת, שעוסקים בצדק חברתי, שוויון זכויות ואהבה, זה כנראה הולך להיות אלבום פוליטי, סוער ומרגש.

בן בלאקוול. צילום: נדב דירקטור

ב“לבד במכונית שלי“ מארח בלאקוול את קפה שחור חזק – הרכב ראפ/היפהופ מגניב מנתניה. בהרכב חברים בני הדודים אילק סהלו בן ה־25 ואורי אלמו, 23, וגם הם חזקים מאוד ברשתות החברתיות. סביר להניח שאם תתעניינו אצל האחים הקטנים שלכם הם כנראה יכירו את השם. יש להם להיט גדול עם הכוכב העולה נצ‘י נצ‘־ “יהיה בסדר“־ שיש לו כמעט מיליון צפיות ביוטיוב, ועוד אחד לא פחות ממכר, “רק לעלות“. כן, אופטימיות זה שם המשחק אצל הצמד הכובש הזה.

קפה שחור חזק. צילום: משה נחומוביץ

הם התחילו כלהקה במתנ“ס המקומי, הופיעו בכל הארץ מצפון עד דרום ואפילו עשו שלושה סיבובי הופעות בארצות הברית, כאשר בין לבין העלו קליפים לרשת באופן עצמאי. בשירים שלהם אפשר לאתר לא רק קצב טוב אלא גם מסרים חברתיים וקשיים מחיי היומיום: “אני אתיופי רסמי, אל תאמר לא ידעתי, לתת לא רצו אז לקחתי, במלחמות הם עסוקים אני בשאנטי בעטתי“. הם עצמם מגדירים את המוזיקה שלהם כ“מוזיקה עם הרבה מסר חברתי ומוטיבציה, אבל בעיקר שמֵחה ומקפיצה“. את אלבום הבכורה שלהם מפיקים עמית שגיא מהתקווה 6 וגיא ראף גבריאלוב, הוא צפוי לצאת בסוף אפריל ומתארחים בו הרבה שמות מסצנת ההיפ הופ: איזי, נצ‘י נצ‘, סולג׳י, עידו בי וצוקי.

מזרחי, קצת אחרת

לעומת ההיפ הופ, במוזיקה המזרחית מרגישים כבר הרבה זמן את העייפות. את השליטה של הגדולים (אייל גולן, שרית חדד, ישי לוי ועופר לוי) קשה מאוד לערער ומצד שני אם אתה מציע משהו חדשני מדי הקהל מתייחס לזה בחשדנות. קשה להצליח ככה, לכן הרבה זמרים וזמרות מעדיפים לשחזר את המוכר. יש הצפה מתמשכת של יותר מדי זמרים שנשמעים כמו זמרים אחרים ולא תמיד ברור מה הערך המוסף שהם מביאים איתם.

איתי לוי מצליח להתבלט מעל כולם. נכון, יש עוד צעירים מוכשרים כמו חיים איפרגן, מתן גלילוב ועוד, אבל אם צריך לחשוב למי יש הפוטנציאל לפרוץ בגדול ב־2015 כמו שעשה פאר טסי בשנה החולפת, כנראה שאיתי לוי זה השם. לפני כמה חודשים יצא אלבום הבכורה שלו, "מה עובר עלייך", שבו נמצא להיט ענקי ויפהפה בשם "כמעט שיר אהבה" שצבר כבר יותר מ־6 מיליון (!) צפיות ביוטיוב, עם הפקה מבריקה ומעברים ייחודיים. עוד שירים חזקים מאוד ברפרטואר שלו הם "אף אחת אחרת" ו"ילדות של פעם" הנוסטלגי.

ההפקה בשירים שלו אינטליגנטית ויוצאת מהשבלונות שהרבה פעמים רגילים למצוא בגזרת הפופ המזרחי. סגנון השירה שלו מעודן ונקי והוא לא נשמע כמו אף זמר אחר, בניגוד לאחרים. הוא גם מקפיד שלא לקטלג את עצמו כמוזיקה מזרחית אלא כ"שילוב של מוזיקת עולם לצד מוזיקה אתנית" ואפשר גם להבין אותו. במציאות שבה למרות ההצלחה הגדולה של הזמרים המזרחיים עדיין יש באמצעי התקשורת מי שמנסה לגמד ולהגחיך אותה – לוי מנסה לדלג על המשוכות ולפנות לקהל הישראלי באשר הוא.

איתי לוי. צילום: ALEX & DAVID CREATIVE PHOTOGRAPH

הוא בן 27, גדל בשכונת שעריים לאם חד הורית, ומספר על עצמו שכל החיים הוא שר: בערבי קריוקי ובכל הזדמנות שהייתה. מההתבטאויות המעטות שלו בתקשורת משתקף בחור משפחתי, צנוע וחרוץ. ניכר שיש מחשבה מעמיקה במהלכי הקריירה שלו ובעיקר ניסיון מודע להתנהל בעולם המוזיקה בצורה איטית וזהירה: הרבה הופעות, וחרישה רצינית של השטח במקביל לעבודה אינטנסיבית ומחושבת באולפן. כנראה שככה עושים את זה, כי בחודשים הקרובים אמור לוי להופיע בזאפה הרצליה (23.3), בזאפה ירושלים (25.3) ובברלה בלהבות חביבה (9.4). בימים אלה הוא כבר עובד על אלבום שני שמתוכו יצא סינגל ראשון ומסקרן, "עוד יום", דואט מחוספס שלו עם מרגול – מהאמהות המייסדות של המוזיקה המזרחית. השיר עוסק בקשיים ובחוסר ביטחון עצמי – לא נושאים שכיחים בז'אנר. לוי ממשיך לבחור את החומרים שלו בקפדנות, ואפשר בהחלט להניח שהוא כאן כדי להישאר.

קטבים נמשכים לאמצע

כשסוקרים את שורות המגזר הדתי־לאומי בחיפוש אחר הישי ריבו הבא, אפשר למצוא את חנן בן ארי שהוציא לאחרונה את "ממך עד אליי" – סינגל ראשון ויפה מאלבום בכורה. את הסגנון אפשר להגדיר כסול־גרוב־יהודי עם נגיעות של מוזיקת פיוטים, שילוב של סלסולים מאבא הפייטן וגרוב של אלישיה קיז ואיימי ווינהאוס שיוצר סוג של צ'ט פייקר יהודי. מדובר בסאונד שמאוד חזק בפופ העולמי (סם סמית', ג'ון לג'נד) אבל עדיין לא הגיע לארץ. אולי עכשיו באדיבות בן ארי הוא יעשה עלייה.

חנן בן ארי. צילום: בועז נובלמן

בן ארי, 27, נשוי עם שלושה ילדים, גדל בקרני שומרון, הדרים לישיבה הגבוהה במצפה רמון, סיים את מסלול ההסדר בישיבה החסידית ברמת גן והיום גר באור יהודה. בחמש השנים האחרונות הוא מתפרנס ועושה שמח כסולן להקת קולות, מה שמאפשר לו מרחב כלכלי ליצירה המקורית שלו. במקביל הוא רץ בכל הארץ עם המופע המוזיקלי שכתב, "מתבגרים", שמיועד בעיקר לנוער והורים. בסוף הקיץ אמור לצאת אלבום הבכורה של בן ארי, בהפקת אייל מזיג, חבר להקת הדורבנים בדימוס שהפיק גם לקובי אפללו ושלמה גרוניך.

עוד הרכב מסקרן הוא צינורות, צמד פולק־רוק עם השפעות אלקטרוניות שהוציא לאחרונה את השיר ״נתחיל הכל מחדש״, סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שלהם שנתמך על ידי הקרן לעידוד היצירה של אקו"ם. צינורות הם אמיתי בן־נון, 30, וליאור זיסמן, 36. שניהם פלרטטו עם המוזיקה לאורך השנים, הופיעו והוציאו אלבומים בנפרד ובשנים האחרונות החליטו לאחד כוחות. הם ירושלמים ואנשי משפחה, נשואים עם ילדים. בן־נון חוזר בתשובה, זיסמן חילוני מוצהר.

צינורות. צילום: אביעד זיסמן

"אני אדם חילוני לחלוטין", הוא מספר, "בחרתי להתחתן בחתונה אזרחית ולמול את בני הבכור בתהליך רפואי ולמרות זאת אני מרגיש יהודי שמחובר אל הנרטיב ואל הממדים ההומאניים של היהדות. אני ואמיתי חולקים עולם מושגים משותף ומאוד דומים בהשפעות התרבותיות ובמקורות ההשראה, ויחד עם זאת מושכים אחד את השני אל איזשהו אמצע – אמיתי גרם לי להתנקות מתפיסות עולם ציניות ואני מנגד גרמתי לו לחזור להתעסק ביצירה שמושפעת ממקומות יותר אפלים בנפש".

הקוטביות הזו מקבלת ביטוי ביצירתם המשותפת שעוסקת בתכנים של זרות מול שייכות, ייאוש לצד תקווה ואמונה בצל הספק, עם השפעות תנ"כיות. על האלבום הם עבדו בשנתיים האחרונות עם המפיק אורי זך, שהפיק גם למירי מסיקה ולרוני דלומי. תוך כדי העבודה על האלבום שצפוי לצאת בקיץ הקרוב הם הופיעו בירושלים ובתל אביב במקומות כמו צוזאמן, בית אביחי ואברם בר ז"ל ואפילו הספיקו לכתוב שני שירים לאלבום האחרון של מירי מסיקה.

עבודת שטח

ולסיום, קאנטרי. סגנון מאוד פופולרי בארצות הברית, שעד לא מזמן לא ממש תפס בארץ. אלא שיכול להיות שעם ההצלחה בישראל של זמרות כמו טיילור סוויפט ולהקות כמו ליידי אנטבלום, כנראה שהגיעה השעה לקאנטרי עברי, ישראליאנה, על משקל אמריקנה, אם תרצו.

להקת ג'יין בורדו מתייצבת בדיוק על המשבצת הזו עם אלבום הבכורה שלהם שיצא בנובמבר האחרון, והוא נשמע בדיוק כמו שאפשר לדמיין: אקוסטי, אינטימי ובעיקר נעים. טריו הפולק־קאנטרי כולל את דורון טלמון הסולנית, מתי גלעד ואמיר זאבי. יש להם כבר שיר אחד שמושמע היטב בתחנות השונות ויש לו פוטנציאל להפוך ללהיט: "איך אפשר שלא". ההרכב התגבש דרך ההיכרות שלהם בלהקה צבאית ובבית הספר למוזיקה "רימון". גם הם לא הסתפקו בהקלטת אלבום, אלא הופיעו בשלוש השנים האחרונות בכל מקום אפשרי שקונטרבס יכול להיכנס אליו. הם ממשיכים בסיבוב ההופעות שלהם ואם בא לכם לקפוץ אז הם יגיעו לאוזן בר בתל אביב ב־27.2, לסירופ בחיפה ב־9.3 ולצוללת הצהובה בירושלים ב־24.3.

ג'יין בורדו. צילום: חן תמרי

אם יש מכנה משותף לכל השמות המבטיחים כאן, זה עבודת השטח. כל האמנים שנזכרים כאן מופיעים שנים, צוברים רפרטואר עשיר ומתבשלים לאט ובטוח. ההופעות יוצרות גם הייפ, ששילוב שלו יחד עם תשומת לב מהמדיה התקשורתית יכול להיות מפתח להצלחה. גם דןדן מטיוק, עורך מוזיקה בגלגלצ, מסכים שצריך בסיס איתן ויציב כדי לתפוס וגם לשרוד.

"ההיפ הופ הישראלי מייצר תשתית טובה לקהל שלו דרך הרשת וההופעות. כמובן גם המוזיקה המזרחית וגזרת הרוק הכבד. דווקא נישות צריכות לייצר את ערוצי הקיום שלהן בעצמן כי הן לא יכולות לסמוך על זה שיזמינו אותן לתוכניות אירוח וישמיעו ברדיו. אז הם מייצרים סרטונים, בלוגים, תרבות של עצמם במו ידיהם, ואז כשיש התעניינות מהממסד זה כבר נופל על מערכת משומנת ויציבה".

עוד נקודה שצריך להדגיש היא ההקפדה על ההפקה, ויישור קו עם מגמות עיבוד והפקה בינלאומיות. מי שרוצה באמת לחדש ולתפוס את האוזן כבר לא יכול לחפף. מילים ולחן חזקים זה לא תמיד מספיק, צריך שילוב שלהם יחד עם עבודת אולפן יצירתית ומעודכנת. כנראה שלהיות אמן אמיתי, גם בעידן האינטרנט המהיר, זה תהליך ארוך שיכול לקחת שנים אבל בסופו של דבר גם להיות משתלם.

לבנת בן חמו היא שדרנית, קריינית ומנחה. משדרת את “נעים“ בגלגלצ ואת “ציפורי לילה מוזיקליות“ בגלצ

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

קרוב של משפחת דיין הנהללית מלמד בבית ספר יסודי פיוטים וזמר עברי, מוציא דיסק ראשון של פסוקי תהילים וניגון אבוד של ה"חפץ חיים", חי בקיבוץ העירוני המעורב "בית ישראל" אך מתנגד לחינוך מעורב בגיל צעיר

מדי יום צועד יזהר פינטוס ברגל מביתו שבשכונת גילה בירושלים אל בית הספר היסודי שבו הוא מלמד, בית ספר גוננים שבשכונת הקטמונים. לא ברכב ולא באוטובוס. כך, ברגל, הוא מעדיף ללכת למקום עבודתו – שהוא, עבורו, הרבה יותר מסתם מקום עבודה – ולפתוח את היום: בנקיות מחשבה, בהרהור, בתפילה ובשירה.

פינטוס מאמין גדול בשירה – לצד האלבום שהוציא, שבו הוא שר פסוקי תהילים שהלחין, הוא יצר מערך של שיעורי פיוט וזמר עברי שאותם הוא מלמד בגוננים, וכן חוברת לימוד עם תקליטור לחנים מצורף. כך הוא מנחיל לתלמידי הכיתות הנמוכות את שירי נעמי שמר ועוזי חיטמן, יורם טהרלב ואהוד מנור, ורואה את עצמו כסוכן תרבות של התכנים הללו. בפגישה בבית קפה קטן בירושלים הוא משוחח, אור בעיניו, על הפיוט ועל הזמר העברי, על שורשיו המשפחתיים ועל העבר וההווה בקיבוץ העירוני בית ישראל שבגילה, שם הוא מתגורר עם אשתו וילדיו.

צילום: אריק סולטן

משפחת דיין והחפץ חיים

משפחתו של יזהר פינטוס ותיקה בארץ. שני סביו, עמוס ומשה, הכירו כילדים בחיפה. האחד חיפאי צבר שעסק בחקלאות, והשני עלה ארצה עם כל משפחתו קצת לפני מלחמת העולם השנייה, ניצל ברגע האחרון מציפורני הנאצים. הייחוס של סבתו של פינטוס מגיע עד למשפחת דיין מנהלל. סבתא רבתא שלו היא אחותו של שמואל דיין, חבר הכנסת ואביו של משה דיין ("אחת הדמויות ב'רומן רוסי' של מאיר שלו מבוססת על סבא רבא שלי", הוא אומר בחיוך).

בשנים האחרונות חוקר פינטוס את תולדות משפחתו, וכך השיג מידע על סבא של סבא שלו, אביו של שמואל דיין וסבו של משה דיין, שהיה צאצא של ר' פנחס מקוריץ. שורשיו החסידיים של המצביא הישראלי האולטימטיבי הפתיעו גם את פינטוס עצמו. "התברר לי שבמשך שנים, הוריו החסידים של שמואל דיין גרו בעליית גג קטנה בנהלל", אומר פינטוס. "אני חשבתי שהחיבור שלי לחסידות התחיל מ'בית ישראל', ופתאום גיליתי שזה הרבה יותר קדום".

עם שורשים דייניים מצד אחד, מן הצד השני מספר פינטוס בגאווה על סבא רבא שלו, שהיה תלמיד של החפץ חיים ועלה ארצה עם סרטיפיקט שסידר לו הרב קוק. החפץ חיים היה דמות מופת בבית הסבא רבא ובתו, סבתא של פינטוס, אף שהוא מספר שלסבא הייתה גם ביקורת על מורו הגדול, החפץ חיים, על כך שלא הכשיר את תלמידיו להרוויח בעצמם את מטה לחמם ולהיות אנשי עמל.

פינטוס עצמו נולד במעלה אדומים – הוריו היו ממקימי היישוב שהפך לעיר. אחרי התיכון הלך למכינת בית ישראל שבגילה, שהייתה אז בשנתה השנייה בלבד. "המכינה לא הייתה מפורסמת אז כמו היום", הוא אומר, "אבל האידיאולוגיה של שילוב דתיים וחילונים הייתה נוכחת בצורה חזקה בבית הוריי. רוב בני הדודים שלי הם חילונים. לבית ישראל הגעתי לגמרי במקרה. אחרי רצח רבין התקיים כנס ברמת אפעל, ושם התגלגל לידי פלייר של מכינה דתית־חילונית חדשה בגילה. התקשרתי למספר הטלפון שהיה שם, ולימים גיליתי שמי שענה לי היה הושע פרידמן בן־שלום, ראש המכינה. מאז אני שם. אמרתי להושע שבמקרה מצאתי את הפלייר והוא אמר: אין מקרה בעולם".

ההחלטה ללכת למכינה דתית־חילונית התקבלה בביתו של פינטוס כדבר טבעי. "אבא שלי תמיד אמר לי שאם אגיע למקום של חילוניות מתוך עצלות הוא לא יראה בזה דבר טוב, אבל אם אדם חוקר את הדברים ומגיע לתפיסה אחרת, הוא יכול לכבד את זה. הוריי רצו שאהיה בקשר עם חילונים. הם בכוונה לא גרים במצפה נבו, השכונה הדתית יותר של מעלה אדומים, כי לפי התפיסה שלהם כל עוד יש אנשים שאינם שומרים שבת, הם רוצים להתגורר לידם, אפילו שהם מחנכים את הילדים שלהם לשמור שבת. זה המסר שאני מקבל מילדות: אצלנו שומרים שבת, ואצל השכן או בן הדוד – לא. אני חושב שזה תרגול טוב לילד.

"היום אני מדבר עם תלמידיי הרבה על העולם החילוני, על האפשרות שיש בחילוניות. אני מלמד אותם שיר תפילה של נעמי שמר, ואומר להם: תראו, נעמי שמר לא הייתה אדם דתי, והיא מתפללת 'שמור נא לי אלי הטוב'. זו התפילה הישראלית. כך אני רואה את הדברים. אני חושב שמהאינסופיות של הקב"ה נובעות אינסוף דרכים של קשר איתו".

זו כבר אמירה שונה מהאמירה של אביך, שהיא סובלנית. אתה גם אומר שמהאינסוף נובעות אינסוף דרכים, ואין בהכרח דרך נכונה ולא נכונה.

"ברור לי שהקב"ה שורה בכל מקום שבו יש כנות דתית, אותנטיות. לאחרונה, בראש השנה, הלכתי ברחוב, וראיתי אמא עומדת בחלון ומדברת בטלפון עם בנה החייל, מברכת אותו לשנה החדשה. האם בגלל שהיא חיללה את החג ושוחחה בטלפון, הברכה והתפילה שלה לבנה לא שוות כלום? ברור לי שהקב"ה נוכח גם בשיחת הטלפון הזו. כך אני רואה את הדברים. בכלל, אני חושב שהציבור הישראלי הולך למקום מסורתי יותר, הרבה פחות אנטי דתי. יש הרבה פחות אנשים היום שהם בדווקא לא דתיים, שרוצים לבנות את העברי החדש וכן הלאה. זה הולך ונעלם, והתקווה שלי היא שהדתיים ישכילו לינוק מהשורשים הרוחניים האלה. אני משתדל להיות ניזון רוחנית מהכיוונים הללו.

"כשאני מלמד זמר ופיוט, אחרי שאני מלמד על דונש בן לברט אני מגיע עם התלמידים לטקסט הישראלי המקודש. ה'אלי אלי' של 'הליכה לקיסריה' מהדהד את ה'אלי אלי למה עזבתני' של תהילים. זה טקסט שכבר לא רחוק מפיוט, ועדיין, אנחנו מתייחסים לטקס יום הזיכרון באופן שונה מהדלקת נרות חנוכה. אולי בעשרים השנים הראשונות שבהן הדליקו נרות חנוכה זה גם כן לא תפס. מי יודע, אולי לא כולם התחברו לבית חשמונאי. היום ברור לנו שזו מצווה, אבל האם זה היה ככה גם בשנה הראשונה? קשה לדעת. כך גם לגבי הטקסים הישראליים".

יותר סימני שאלה

למכינת בית ישראל חייב פינטוס הרבה מאוד מיסודותיו הרוחניים והאידיאולוגיים. ראשיתו של הקיבוץ העירוני בית ישראל היא בשנת 1992, אז פרשה קבוצה, בראשות הושע פרידמן בן שלום, מתוך הקיבוץ העירוני הוותיק יותר "ראשית" בקרית מנחם בירושלים, והתיישבה במרכז קליטה ישן בשכונת גילה ב'. ב־1997 נוסדה במקום מכינת בית ישראל, שכמו הקיבוץ הייתה ועודנה מכינה דתית־חילונית.

"אבל בעצם", אומר פינטוס, "גם בית ישראל היום הוא כבר מקום די דתי, וכבר לא כל כך דתי־חילוני. אני מוצא שקשה מאוד ליצור קהילה חילונית. אליעזר שביד דיבר על כך שנים. גם אם מישהו מנסה לעשות קבלת שבת חילונית אלטרנטיבית, הסיכוי של זה להפוך להיות ציר מרכזי שסביבו קהילה מתכנסת הוא קלוש. יש בחילוניות משהו אינדיבידואליסטי קיצוני שפשוט לא מאפשר את זה. גם אנשים חילונים שבאו לבית ישראל ככל הנראה באו מתוך משיכה לעולם יהודי, ולאורך שנים, בתהליכים מאוד עדינים, אתה רואה שזה מעמיק. אדם יכול להיות עשר שנים בתהליך הזה, ועדיין ללכת בלי כיפה".

פינטוס, כאמור, הוא בן למחזור השני של המכינה, והוא מתגורר שם עד היום עם אשתו וילדיו. הוא הגיע למקום חדור מוטיבציה, אך ממרחק השנים הוא יודע לומר שחלק מן התהליכים שעברו על הקיבוץ העירוני בראשיתו הקשו על יצירת מפעל אידיאולוגי מסודר. "היה בבית ישראל באותן שנים טווח רחב של מחויבויות", הוא אומר, "היו רמות שונות של מגויסות לטובת המקום. הפער הזה בין האנשים לא עשה טוב לקהילה. לא נבנה שם משהו בצורה שיטתית; זה היה יותר נסיבתי. היית צריך לבוא לשם ולהתחיל לחפש את עצמך. אני, כבחור צעיר, רציתי להצטרף למשהו בנוי, מגובש.

"כשהתחתנתי עם אפרת ובאנו לגור שם, מצאנו את עצמנו כזוג צעיר בקהילה שהיינו צריכים לחשוב איך אנחנו משתלבים בה. זה לא היה פשוט. בית ישראל הוא כן מקום שנתן לי את היסודות, אבל לא הייתה לי תחושה שאני נכנס למשהו בנוי. הייתי רוצה להיות שליח של מפעל חיים, אני עד היום קצת מחפש את זה, תחושה של משהו כולל שאתה נמצא בתוכו. האנשים שהקימו את בית ישראל היו עם הרבה יותר סימני שאלה, והיום אני יכול להבין למה הם לא יכלו לספק תשובות לשאלות האלה שאני שואל".

למרות אמונתו בצורך לשלב בין דתיים וחילונים בשנים הבוגרות, פינטוס אינו מאמין בחינוך מעורב גם בגילאי בית הספר היסודי. ילדיו לומדים בבית ספר ממלכתי דתי, וגם הוא מלמד בבית ספר כזה. "אני לא חושב שהילד שלי בגיל שש צריך שהדמויות המחנכות שלו תהיינה חילוניות", הוא אומר. "אדם צריך לעבור תהליכים עמוקים עם עצמו. ילד לא באמת יכול להיכנס לנעלי השני ולצאת מהן. זה לא הולך.

"אני, כאדם בוגר, יכול לשבת בהרצאה של אדם לא דתי, ולהקשיב. התלמידים שלי יכולים ללמוד על סובלנות בתוך מסגרת של בית ספר דתי. אבל אני לא חושב שילד בכיתה א' צריך יום יום, שעה שעה, לחיות עם הדיסוננס הזה, לשאת אותו על גבו. הוא לא צריך להיות במצב שבו כאשר הוא מברך ברכת המזון בסוף הארוחה, ולידו יושב חבר חילוני, הוא נתקף מיד מבול של שאלות בסגנון של 'מה זה', 'למה צריך לעשות את זה כל הזמן' וכן הלאה. אני חושב שזה קצת לא הוגן להעמיס את הקונפליקט הזה על כתפיים של ילד בבית ספר יסודי".

לא מורה נישה

מגיל צעיר יזהר פינטוס מנגן על גיטרה. כבר בבית הספר היסודי הקים להקה עם כמה מחבריו, וכך גם בתיכון. גם בבית ישראל המשיך לשיר. "אף פעם לא למדתי לנגן בצורה סדורה", הוא אומר. "עסקתי בליצור את המוזיקה שלי. ריתק אותי לתקשר עם אנשים דרך המוזיקה". פינטוס החליט ליצור אלבום של שירים שלקח מתוך פסוקי תהילים – לא פסוקים שלמים, אלא שברי פסוקים שמצא המדברים אל לבו. מבחינתו, זהו 'פרויקט שירי משוררים' שלו, כשאת שירי זך ועמיחי מחליפים מזמוריו של דוד המלך.

"בשבילי, להגיד את מילות התהילים זה להגיד אותי. אני מרגיש שהדברים האלה הם אני. היה לי ברור שיום אחד אני אעסוק בפסוקים הללו באופן של יצירה. הלחנים צצו לי בכל מיני סיטואציות. למשל כשאני מרדים את הילדים. אני מנגן בגיטרה, מאלתר מנגינה, והנה, יש לי את זה ביד. אני לא מרגיש שהפסוקים הללו הם משהו מלפני 3,000 שנה שצריך לתווך. זה מייצג אותי גם היום".

הוא מלמד בבית ספר גוננים, בית ספר ממלכתי דתי, כבר חמש שנים – מיום הקמת בית הספר. "בשנה השנייה שלי לימדתי בכל כיתה שעה שבועית של זמר עברי", הוא מספר, "וגיליתי שהתלמידים רק רוצים לשמוע. תעלה את רמת המורכבות והם יהיו איתך. הצימאון שלהם והיכולת שלהם להתחבר לטקסט ולזכור בעל פה – זה מדהים. וההתרגשות שלהם.

"אבל הכול מתחיל מהמורה. המורה הוא סוכן של ערכים, והחיבור שלו לעצמו הוא מפתח העניין. הרי יש מורה למוזיקה, בשביל מה צריך את השיעור שלי? אני רואה את עצמי כמלמד שפה. אני סוכן שפה ותרבות. אני זורע זרעים בגילאים הצעירים, ללמד מהי הישראליות, האם יש נוסח ישראלי. אני מראה להם תקליטורים, יוצרים, הם מרגישים את זה. למדתי תוך כדי תנועה את הדידקטיקה הזו".

התלמידים היו נחשפים ליצירות הללו אלמלא השיעור שלך?

"יש ביצירות חובה של משרד החינוך סך יצירות שצריך להיחשף אליהן, אפילו בגן הילדים, אבל אין מה להשוות. אני מנסה להעביר מכלול של חוויה, עולם של רגשות, ואני חושב שהשירים הם כלי מעולה, הם מוליך טוב. אבל שוב, תלוי איזה מורה אתה. יש מורים שהם אנשי תיאטרון ממש, שמביאים להוראה את הפן היצירתי שלהם. אני מאוד משתדל לא להיות מורה נישה.

"הרבה פעמים יש מורה לספרות שמלמד את החומר, ומורה לאמנות שמלמד את החומר, וכן הלאה, אבל הוא לא נמצא שם בלב של האירועים. אני משתדל מאוד להיות שם. ולשיר הרבה עם התלמידים. הם רואים בטלוויזיה את 'דה ווייס' וחושבים לעצמם: שם, בטלוויזיה, שרים, אבל אני לא יודע לשיר. תחשוב כמה מעט יוצא לנו לפגוש אנשים שהולכים ברחוב ומזמזמים להם שיר. אנחנו כבר לא שרים יותר. בעיניי, אין לנו הפריבילגיה להגיד 'אני לא טוב בזה, זה לא שלי'. אני רוצה שכולם ישירו, שכולם ירגישו שזה שלהם. שיגדל כאן דור של אנשים שמרגישים ילידי התרבות הזו, שמרגישים בבית בעולם הערכים הזה. ואם אצליח לעשות משהו מזה, זה כבר הרבה מאוד".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

אחרי סדנת כתיבה בישיבה ולימודים ברימון, הופעות במדרחוב ובקשות לשירה בדייט, דויד שטנר ומירב הלינגר – הוא עם אלבום בכורה טרי והיא עם אחד שבדרך – מדברים על מוזיקה, יצירה דתית, הדסטארט ותוכניות ריאליטי. רק אל תשוו אותם לאביתר בנאי

ליל חמישי, השעה כבר מאוחרת, אוויר צלול נושב פנימה לדירה ירושלמית מאולתרת אך אמנותית. בחדר ממתינים מכשירי הקלטה ומגבר נייד, כמה בקבוקי בירה ותנור חימום קטן. על הספה: דויד שטנר (23) ומירב הלינגר (25) עם גיטרות ושיר. הצלמת שלנו מחפשת קומפוזיציה נכונה, הפלאשים מסנוורים, השניים פורצים בצחוק. שניהם נמצאים בשלב ראשוני של קריירה מוזיקלית, לשניהם כישרון נפלא ומיומנות מרהיבה, וגם אחרי שנים של כתיבה, הלחנה, נגינה ושירה – החשיפה שמתלווה ליצירה עדיין מפתיעה אותם.

למרות המסלול הדומה, הם לא הכירו עד הערב. אנחנו נפגשים בדירה של דויד כדי לדבר על מוזיקה ועל מימון המונים, על אלוהים ועל דתיים, על איכות ועל מיינסטרים. אני מנסה לצייר את תמונת דור העתיד של המוזיקאים הצעירים, וכדי להשלים את הסאונד לתמונה – שולחת אתכם, הקוראים, לבקר את מירב ואת דויד ביוטיוב ובבדנקאמפ. כבר במוצאי שבת.

צילום: מרים צחי

להתגייס עם המוזיקה

"תמיד כששואלים אותי מה אני עושה אני אומר 'רוק פואטי', אבל זה לא אומר הרבה. אומרים שאני דומה לאביתר בנאי, בהתחלה זה היה מחמיא ואחר כך נהיה יותר מדי, אבל עכשיו בתמימות שנייה אני מתחיל ליהנות מזה מחדש", דויד מתוודה. "אני מתחבר גם לרונה קינן, דודו טסה, בישראלי. בחו"ל – רדיוהד, קולדפליי המוקדמים עם המון גיטרות".

"רק אל תגידו לי אביתר", מירב צוחקת. "יהודה עדר, שהיה המורה שלי ב'רימון', אמר שכל הדור שלנו מושפע ממנו, דתיים, חילונים. זה נכון, אבל יש עוד הרבה. לאחרונה אני אוהבת את סיה, למרות שזה לא נשמע בכלל כמו הדברים שאני עושה. בארץ יש אנשים שיצא לי ללמוד אצלם כמו יוני רכטר, ריקי גל, עינב ג'קסון כהן. בחו"ל אני ממש מושפעת מפיונה אפל. לגבי הסגנון שלי – אולי רוק־פסנתר, באנגלית זה נשמע טוב, 'פיאנו רוק', אבל בעברית זה לא עובד. אני תמיד אומרת שהיום אין סגנונות".

דויד התחיל לנגן בחטיבת הביניים קטעים אינסטרומנטליים ("עוד לא ידעתי שקוראים לזה ככה"), והתוודע לעולם השירה בסדנת כתיבה בישיבה. הוא החל לפרסם שירה ומוזיקה באתר האינטרנט "ביכורים", והתגובות היו מעודדות. "אמרו לי כל הזמן להוציא דיסק אבל לא לקחתי את זה ברצינות, כי אנשים לא מבינים את המשמעות של זה. בסוף זה באמת עזר כי ראיתי שיש ביקוש, שמוזיקה נוגעת באנשים. המחשבה שהכי הניעה אותי הייתה לא להגיע לגיל שאהיה רחוק מזה ואומר 'בעצם היו לי שירים'. הבנתי שעכשיו הזמן". אלבום הבכורה של דויד, "תכף נלך", יצא לאור לפני חצי שנה.

הוא גדל ברחובות, למד בישיבה התיכונית אמי"ת נחשון שליד בית שמש והמשיך להסדר בישיבת "אהבת ישראל" בנתיבות, המאופיינת בדרך חינוכית חברתית. הישיבה מתייחדת גם בשילוב יוצא דופן של ראש ישיבה אשכנזי וראש ישיבה ספרדי – הרב ישראל פרידמן בן שלום, נצר לשושלת אדמו"רי רוז'ין, והרב דוד אסולין שעלה ארצה מאלג'יר.

"לא הגעתי לישיבה בגלל הדרך החברתית, אבל נכנסתי לזה תוך כדי. הישיבה שומרת על שייכות לקהילה הקרובה, אנשים מהקהילה מגיעים ללמוד ותלמידים מתארחים אצלם לארוחות שבת. בשנים בישיבה לא כל כך מצאתי את עצמי מבחינת הלימוד, אבל מה שנתן לי את החיות היה הנישה של היצירה. הישיבה ראתה בזה ערך, כל חודש פורסם נושא ליצירות מכל התחומים, והוזמנו להשתתף גם חיילים, בוגרים ואנשים מהקהילה. היינו תולים על לוח שעם תמונות, קטעים, סיפורים, שירים. סדנת הכתיבה בשיעור א' הייתה בשבילי שלב חשוב בתהליך הבישול היצירתי – להיחשף לעוד יוצרים, להקריא בקול, להכיר בזה שאני כותב ושזה בסדר – ואפילו יכול להיות יפה".

איך הרבנים הגיבו להתמסרות שלך לכתיבה ולמוזיקה, גם על חשבון הלימוד?

"הם ידעו שאני מנסה ורוצה להיות חלק מהישיבה אבל אני לא לגמרי מצליח להיכנס לתוך הלימוד. הבינו שיש לי את העניין האמנותי, כמקום ביטוי שלא קשור לשפה הישיבתית. זו לא הייתה בריחה, לא זרקתי הכול, והרבנים שלי קיוו שאני אצליח להיכנס יותר לגמרא, אבל הבינו. ראש הישיבה שהיה ר"מ שלי באותה תקופה גם דיבר איתי על שיר שתליתי על הלוח, אמר שאהב ודיברנו על התוכן".

בתחילה הוא עסק בעיקר בכתיבת שירה ופרוזה, אך מאמצע שיעור ב' המוזיקה תפסה מקום יותר ויותר מרכזי בחייו. בסוף שיעור ב' הוא התגייס לחיל השריון והמוזיקה התגייסה איתו.

"בהתחלה, בטירונות, מן הסתם לא היה לי זמן ליצור, אבל הייתי שומע שירים שהקלטתי בעבר וזה היה מזכיר לי שיש לי מקום כזה, מקום אחר שגורם לי נחת גדולה. מאוחר יותר הגעתי לתפקיד פחות קרבי והיה לי יותר זמן. היו כמה שירי צבא שנכתבו וקיבלו לחן, על שמירה בלילה בעמדה רחוקה".

לאולפן של אלעד טרי, מפיק האלבום, הוא הגיע בסך הכול כדי לעשות מיקס מחדש לכמה שירים שהקליט בהקלטה ביתית, אבל טרי שמע והתלהב. הוא הציע לדויד לעבוד ביחד והשניים הפכו לשותפים עסקיים ואמנותיים. לאחר הפקת האלבום החל להופיע במקומות שונים, ואם יתמזל מזלכם ייתכן שתפגשו בו במדרחוב בן יהודה בירושלים עם גיטרה, מגבר נייד וערמת דיסקים מבריקים.

אֵין מִי שֶׁיַּקְשִׁיב

אַתְּ

שׁוֹמַעַת?

לֹא כָּל הַנְּחָלִים מוֹצְאִים אֶת הַיָּם

יֵשׁ גַּעְגּוּעִים שֶׁמְּחַבְּקִים

אֶת עַצְמָם

 [דויד שטנר, את שומעת, מתוך אלבום הבכורה "תכף נלך"]

דויד: לא מעניין אותי להיות כמו כולם. יש לי שיר שהוא עיבוד לאגדתא במסכת ברכות, ולא הוצאתי אותו מהאלבום. התכנים הנפשיים גם נובעים ממה שלמדתי. אבל לא באתי לדבר בשם מישהו, 
אני רק הבאתי לעולם שיר

כמו לבחור בן זוג

הדרך של מירב לאלבום הראשון התחילה דווקא בהופעות: "בשנתיים האחרונות אני מנגנת עם הרכב. נפגשנו בלימודים ברימון והתחלנו לעבוד על עיבודים ושירים ולהופיע בכל רחבי הארץ. ככל שהזמן עבר יותר ויותר אנשים שאלו מתי יצא אלבום. הרגשתי שהגיע הזמן לקחת את השירים ולתת להם עצמאות, שיצאו לעולם".

היא למדה באולפנת דרכי נעם בפתח תקווה, המשיכה לשירות לאומי וללימודים בבית המדרש לנשים במגדל עז, ולאחר מכן פנתה ללימודי מוזיקה בבית הספר רימון.

 "באולפנה לא הייתה מודעות לנושא של מוזיקה. אמנם לא פסלו את זה, בטקסים כן שרנו, אבל ברור שרק מול בנות. אני למדתי פסנתר, התחלתי לכתוב ולהלחין ולמדתי פיתוח קול. לא הרגשתי שיוצאים נגדי בנושא הזה, אבל זה היה מאוד חריג. ככה זה בחברה הדתית, למרות שאני חושבת שהיום כבר יש לזה יותר מקום".

כשמירב הגיעה למגדל עז לאחר השירות היא הרגישה הרבה יותר בבית. "מבחינה דתית לא כל כך מצאתי את עצמי בפתח תקווה והתקופה במגדל עז הייתה אחת התקופות היותר טובות בחיי. מעבר לכך שזה מקום מאוד רציני שלומדים בו הרבה תורה, יש גם ערך לאמנות ולתרבות, יש ספרייה מחוץ לבית המדרש ויש פסנתר בבית המדרש, שכוון במיוחד בשבילי. יש בנות ששרות ומתפללות ואנשים מגיעים לסליחות במיוחד בשביל לשמוע את השירה. לפני שעזבתי קבעתי פגישה עם אסתי [רוזנברג, ראש המדרשה. המ"פ] ואמרתי לה: 'את מכירה אותי שנה וחצי אבל לא מכירה את המוזיקה שאני עושה', התיישבתי עם גיטרה והשמעתי לה שירים שלי. זה היה לי נורא חשוב. בתקופה שלי שם הבנתי שאני רוצה לעסוק במוזיקה, למרות שזה לא קונבנציונלי".

איך דווקא מתוך בית מדרש כל כך הלכתי נבעה ההחלטה הזו?

"אני לא באה לומר שנתנו לי גושפנקא או שעמדו מאחוריי בבחירה לשיר בפני גברים. אבל זה מקום שחי בעולם מורכב־דתית. מצאתי שם פתיחות להכיל את הצדדים האלו, שהרבה מהאנשים בגילנו שחיים בעולם שהוא 'גם וגם' מתמודדים איתם".

ואז הגעת לרימון.

"יש סטיגמה שאין שם הרבה דתיים, וזה באמת ככה. כשבאתי להיבחן שרתי שיר שכתבתי על הקשר שלי עם הקב"ה, ויהודה עדר, ראש המגמה להלחנה, אמר לי: 'את דתייה, נכון?'. זה היה לי נורא מוזר. מה הקשר? תן לי לדבר על המוזיקה. אבל הוא נורא התלהב, יש לו קטע עם דתיים. בהתחלה הוא זכר אותי בתור הדתייה, ואחר כך בתור מירב. חברתית לא הרגשתי 'הדתייה', לא תייגו אותי ככה רק כי לבשתי חצאיות".

את מגיעה מרקע משפחתי דתי־חרדי. איך בני המשפחה מקבלים את הבחירה שלך?

"סבתא שלי מגיל אפס אמרה לי שצריך לעבוד במה שאוהבים, וכנראה שזה נכנס. הורים מטבעם דואגים, ולהיות מוזיקאי זה ממילא לא הדבר הכי בטוח לעשות, אבל אנחנו משפחה מאוד פתוחה והיה דיבור ושיח. אחרי הכול אני כזאת גם בגלל המשפחה שלי. אח שלי פתח בר כשר בפתח תקווה, אחי הצעיר מאמן כדורגל. ההתחלה הייתה תקופה מאוד מורכבת מבחינת ההורים שלי. עצם זה שאני שרה, שאני נכנסת לעולם המוזיקה שהוא חילוני ברובו. אבל הם מאוד תומכים, אמא שלי אפילו מגיעה לכל ההופעות. הדגל החינוכי של אבא שלי זה העולם הדתי המורכב. הוא בא מחינוך חרדי ולמד במיר, אבל הוא אדם מאוד רב תרבותי ומשכיל. בגיל 16, כשהרגשתי שזה או להיות דתייה או להיות זמרת, אבא שלי אמר לי שזה לא חייב להיות ככה. הבנתי שהחיים הם לא שחור או לבן. הוא בעצמו עושה שילובים, ולכן הוא הבין את התשוקה הגדולה שלי. הוא גם אדם מאוד הלכתי, והוא לא היה בוחר במה שאני בחרתי, אבל הוא שם מאחוריי".

מירב נמצאת בימים אלו בעיצומו של תהליך העיבוד וההקלטה, יחד עם המפיק שמוליק דניאל. "עבודה על אלבום היא הדבר הכי מורכב ואינטנסיבי. אחרי שעבדנו על השירים שנתיים נכנסים לאולפן, והכול מקבל צורה חדשה. להפוך שיר למשהו זה אומר שהוא לא יהיה כל הדברים האחרים שהוא יכול להיות, קצת כמו לבחור בן זוג. זה אתגר, וחוויה ממש קשה וממש כיפית".

מירב: כשנבחנתי לרימון שרתי שיר שכתבתי על הקשר עם הקב"ה, ויהודה עדר, ראש המגמה להלחנה, אמר לי 'את דתייה, נכון?'. זה היה לי נורא מוזר. תן לדבר על המוזיקה. בהתחלה הוא זכר אותי בתור הדתייה, ואחר כך בתור מירב

כְּאִלּוּ הַחַיִּים בָּאִים מַעְגָּלִים מַעְגָּלִים
כְּאִלּוּ הַזְּמַנִּים שָׁבִים אֵלַי
הָיוּ יָמִים, אֲבָל הָיָה זֶה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים
עָטְתָה נַפְשִׁי שׁוֹשָׁן אוּלַי

וְאָז הָיְתָה הַפַּעַם בָּהּ הֶחְלַקְנוּ אֶל הַבּוֹר
קָרָאתָ לִי לִמְחֹל וְלַחְזֹר
וּכְמוֹ צֵל עַל שְׂפַת הַדֶּרֶךְ
שְׂרוּעִים שָׁכַבְנוּ מְחַכִּים לָאוֹר

[מירב הלינגר, שושן צחור, מתוך אלבום הבכורה שיצא בקרוב]

מוזיקאית? ממה תחיי?

איך מחליטים להתמסר למוזיקה, ויותר מכך – להפוך אותה למקצוע? במיוחד כשמדובר בתחום לא מאוד יציב.

דויד: "בקשר ליצירה עצמה, הרגשתי שמאוד דוחפים אותי לזה, גם מהבית. היה לי חשוב להשמיע להורים את הסקיצות, מבחינתי זה הפך הכול ליותר אמיתי. לגבי המוזיקה כמקצוע, כאורח חיים, אני לא חושב שזה בהכרח קשור ליצירה עצמה. להשקיע בזה זמן וכסף, לבחור במוזיקה כמקצוע – זו החלטה שצריך לקבל".

מירב: "אני מזדהה עם השאלה. גדלתי בפתח תקווה בחברה עם רמת חיים גבוהה יחסית, וכן, מאוד חשוב לעבוד ולהרוויח כסף, זה לא דבר שבשגרה להחליט שאתה מוזיקאי. אנשים יכולים לבוא אלי ולומר 'את מוזיקאית? ממה תחיי?'. מצד שני, כשהם שומעים את המוזיקה יש הערכה. כשחברות מהאולפנה באות להופעה הן בשוק, הן אומרות לי 'וואו, את דוגמה למישהי שהלכה עם זה עד הסוף'".

כדי לעבור את תקופת ההפקה, העיבוד וההקלטה של אלבום – תהליך ממושך הכרוך בהוצאה כספית לא מבוטלת – שני המוזיקאים הצעירים פנו לאפיק שהולך וצובר תאוצה בשנים האחרונות, מימון המונים. באמצעות אתר "הדסטארט" דויד גייס מעל ל־19,000 ש"ח והוציא את האלבום הלילי והמשובח "תכף נלך". מירב נמצאת בימים אלו בעיצומו של תהליך גיוס סכום של 20,000 שקלים שיאפשרו לאלבום הבכורה שלה לצאת לאוויר העולם. נכון לזמן כתיבת שורות אלו 72% כבר גויסו והתורמים יזכו באלבום ובכרטיסים למופע ההשקה.

מירב, בסרטון בעמוד הפרויקט את נראית קצת נבוכה. איך זה לשווק את עצמך כך מול מצלמה?

"אני באה מהמקום של המוזיקה, של השירים. אפשר לומר 'אני ואני' ולדחוף את עצמי, אבל אני פועלת מההרגשה שלשירים יש הזכות להיות שם, בחוץ. זה מה שמניע אותי. זה באמת לא קל, ומצד שני יש פידבקים חיוביים ואתה נאחז. עבר רק שבוע ואני כבר מקבלת כזה חיבוק מאנשים שבאים ולוקחים חלק. היה יום שהתחלתי לבכות מההתרגשות".

מוזיקה היא בכלל תחום ששם את היוצר במרכז. איך אתם מתמודדים עם זה?

"בהקשר הזה אני ממש שמחה שאני אדם מאמין ודתי. יש משהו בלהיות אמן שיכול לגרום לך לאבד את זה לפעמים", מירב משתפת. "אני תמיד נזכרת בזה בסוף היום כשאני חושבת מה עשיתי היום ואומרת שמע ישראל. כשיש נוכחות של משהו יותר גדול ממך, אתה זוכר שאתה לא אלוהים".

דויד: "העמידה מול מצלמה היא תמיד מביכה ומוזרה, כי אני לא הנושא, אני רק הפרזנטור של השירים. זה היה לי חידוש שבהופעות מצפים שתביא את עצמך, שתדבר ולא רק תשיר".

אמנם אתם בתחילת הדרך, אבל בעולם המוזיקה יש רף מאוד גבוה של הצלחה – מוזיקאי יכול לסחוף אלפי אנשים, להפוך לדמות משפיעה. זה נמצא בתודעה כשמתחילים להתפרסם?

"אמנות היא דרך ביטוי וחיבור בין אנשים, ואני אוהבת גם הופעות קטנות, אינטימיות, וגם גדולות", מירב משיבה. "לא בטוח שהמוזיקה שלי היא לקיסריה, אבל אני כן חולמת שכמה שיותר אנשים ישמעו ויכירו, זה בוער בי".

אנשים אכן מתחילים לשמוע ולהכיר, מה שגורם לסיטואציות הזויות למדי עבור בחורה צעירה שרק רוצה ליצור. "אני יושבת עם מישהו לבירה, והוא שר לי שירים שלי. זה יכול להיות נורא מביך", מירב נזכרת וצוחקת. "הייתי פעם בדייט ובדרך הביתה הוא אמר לי: 'אין מצב שאנחנו נפרדים לפני שאת שרה לי'. כבר היה מאוחר ולא הכי זרם לי, והוא אומר שיש לו גיטרה בבגז'. לא האמנתי שזה קורה. הוא עוצר את הרכב בצד, מוציא גיטרה וספר אקורדים, דוחף לי ליד ואומר לי 'בואי נשיר'. בסוף הוא לקח את הגיטרה בעצמו והתחיל לנגן שיר שהוא רצה לקחת לאודישן בכוכב נולד, וגם ביקש ממני הערות".

להיות ברקע

כשהקשבתי למוזיקה של שניכם הרגשתי שהיא מאוד כנה ומורכבת, אבל ללא ספק גם תופסת את האוזן. אתם מרגישים מתח בין איכות ופופולריות?

"קשה לענות על תהליך היצירה עצמו", אומר דויד, "זה לא לגמרי מודע. יכול להיות שכן מעניין אותי יותר להתקבל ולהישמע, ויכול להיות גם הפוך – שהניסיון ליצור מוזיקה פחות נעימה דווקא נובע מהצורך להיות נאהב, כי זה מאוד פורץ דרך ואישי".

"הקהל נמצא שם בתהליך", מירב משיבה, "אבל ביצירה עצמה, כשאני כותבת או מלחינה זה אישי, אני צריכה לאהוב את זה ולהתרגש מזה. אני בתמימות מאמינה ויודעת שכשיש דבר טוב ואמיתי הוא נוגע. אחר כך בשלב העיבוד אני יכולה לחשוב איך להפוך את זה לקומוניקטיבי, איך זה יגיע לקהל".

המוזיקה היום מתנגנת כל הזמן בכל מקום ולא תמיד זוכה לתשומת לב מעמיקה. איך זה להיות "ברקע"?

"זה עניין של תרבות, שלא בהכרח קשור דווקא לעולם המוזיקה", אומרת מירב. "את רואה בחורה ברכב מדברת בטלפון, אוכלת, מתאפרת ונוהגת, לא יודעת עם איזה יד. אבל כן, יש גם רגעים של סבלנות וקשב. יש הופעות שבהן כולם מסתכלים רק עלייך ויש הופעות שבהן שותים בירה ומדברים, וזה בסדר, זו דרך אחרת. בסופו של יום היוצר רוצה שישבו ויקשיבו לו".

עבר לכם בראש לקפוץ לאודישן באחת מתוכניות הריאליטי־מוזיקה? ומה אתם חושבים בכלל על התופעה?

"זו באמת דרך להגיע לאלפי אנשים וזה הופך את הכול ליותר קל", מירב אומרת. "כשאני מקדמת מופע מגיעים מאה איש, ופה אלפים פשוט צופים בך. אין לי ביקורת, אבל אני לא בחרתי בזה כי זה לא משקף את מה שאני עושה. זה טוב לפריים טיים של ערוץ 2, והם גם מחפשים אנשים שמביאים את 'הסיפור שמעבר', כי צריך למשוך קהל".

"'חלית, נפצעת'", דויד צוחק, ומוסיף: "אני אוהב את השלבים של האודישנים, כשאנשים באים והם מאוד 'הם', מגיעים מהאקראיות של הרחוב. אבל אחר כך זה סיפור אחר לגמרי. יש להם מאפרת ומלבישה, עובדים איתם על ההגשה ומדביקים להם עיבודים. זה כור היתוך במובן השלילי של הביטוי".

אז מה צריך לעבור בדרך להצלחה, כשמוותרים מראש על ביקור בפריים טיים? הדרך ארוכה ומפותלת, וגם כשהאלבום המיוחל כבר ביד מגלים שיש עוד הרבה לעבור ומשתדלים להתייחס גם לזה בהומור: "אתמול ניגנתי במדרחוב עם המגבר הנייד ועם ערמה של אלבומים לידי", דויד מספר, "ומישהי עוברת שם ואומרת לי 'תדע לך שאתה שר מדהים, תעשה עם זה משהו! אל תפסיק, תעשה עם זה משהו!'. מישהו שהיה שם ליד אמר לה 'הנה, הוא הוציא אלבום', אבל היא כבר המשיכה ללכת".

כמו כולם

אתם רוצים להיות מזוהים כיוצרים דתיים?

"אני לא רואה סתירה בין אמנות לבין להיות אדם דתי, להיפך", עונה מירב, "אבל מבחינת הזיהוי לא הייתי רוצה להיות במשבצת. מצד שני הלחנתי שיר של חביבה פדיה שמבחינתי היא אישה רוחנית. חלק גדול ממי שאני זה האדם הדתי שאני, החברה שגדלתי בה והתכנים שאני מאמינה בהם והם חלק מהיומיום שלי. אי אפשר להפריד".

אז מה הייחוד של מוזיקה שמגיעה מיוצר דתי, אם יש ייחוד כזה?

מירב: “אני חושבת שיש ייחוד כבר בזה שיוצר דתי יוצר מוזיקה כמו כולם“.

דויד: “מבחינתי זה דווקא ממש לא העניין. לא מעניין אותי להיות כמו כולם. יש לי שיר שהוא עיבוד לאגדתא במסכת ברכות על שלוש המשמרות של הלילה, ולא הוצאתי אותו מהאלבום. התכנים הנפשיים גם נובעים ממה שלמדתי. אבל לא באתי לדבר בשם מישהו, אני רק הבאתי לעולם שיר“.

מירב: “וגם מאזין חילוני יכול להתחבר למוזיקה הזו. יש לי שיר על אלוהים וחילונים נורא מתחברים אליו. אבל הוא פרובוקטיבי, אז אולי בגלל זה..“.

בשיר הזה שנקרא "חלום" את שרה ואפילו צועקת: "אלוהים מתנכל אליי". היה לך רגע של התלבטות לגביו?

"אני מרגישה שזה קול שיש לו מקום בעולם. לומר לאלוהים את המשפט הזה וגם שאני אוהבת אותו. שניהם עבודה מולו. אנשים אולי יכולים להסתייג, הוא אומר משהו שלא שומעים ביומיום, אבל זה דוגמה למה שאני הרבה פעמים מרגישה בקשר לאמנות – אתה חושף את הדברים הכי עמוקים ופתאום כולם יודעים אותם וזה נורא מביך. אבל אתה מרגיש שזה צריך לצאת לעולם".

דויד, היה שיר שהתלבטת אם להוציא לאור?

"קרה לי הפוך – הלחנתי את הפסוקים 'קומי רוני בלילה בראש אשמורות' ובסוף החלטתי שלא להכניס את השיר, כי כבר היה לי את 'ידיד נפש' ולא רציתי שזה יהיה אלבום של 'מוזיקה יהודית מתחדשת'", הוא צוחק. "וגם היה לי חשוב שיהיו באלבום כמה שיותר שירים שאני כתבתי, עם אמירה אישית".

אם להרחיב את האמירה שלכם, אני יכולה לחזות שהדור הבא של היוצרים הדתיים יהיו דתיים רק סוציולוגית ולא מוזיקלית?

דויד: "המוזיקה הכי יהודית שאני יכול לחשוב עליה היא מוזיקת כליזמרים, וגם זו מוזיקה של מזרח אירופה שהעתקנו, אפילו לא 'גיירנו'. שמעתי סיפור בישיבה מהבת של האדמו"ר הקודם מוויז'ניץ, שיום אחד היא עברה עם אבא שלה ליד פאב, או כמו שהיא קוראת לזה 'בית מרזח', והוא שמע אנשים שרים ואמר 'מנגינה יפה'". דויד מתחיל לזמזם את "חייב איניש לבסומי". "ככה זה תמיד עובד. אבל יש דברים שעוברים בצורה לא מודעת, זה בדם של האנשים, המטען שהם באים איתו – וזה חייב לצאת החוצה. התכנים של השירים שלי הם נפשיים ברובם. בעצם, כולם. מה שעובר עליי נובע גם מהקשר שלי עם אלוהים, שהוא דבר גדול וברור שתהיה השקה. אבל אני לא חושב 'עכשיו אני אעשה משהו דתי'. זה בא בצורה טבעית ואישית".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

חושן המשפט היווה השראה לאדריכלי בית המשפט העליון בירושלים, אשר ראו בו את מקום המפגש של הצדק והאמת

על אחד משמונת בגדי הכהן מספרת פרשתנו:

וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד. וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד (שמות כח, כט־ל).

התלמוד מסביר את מטרת בגדי הכהן: "אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין… חושן מכפר על הדינין" (בבלי זבחים פח ע"ב).

אהרן הכהן נשא את שמות בני ישראל עליו כדי שיכיר את שולחיו ויהיו על לוח לבו כל העת. ואכן, השימוש הנרחב בהם מעיד על חשיבותם של האורים והתומים: בנו של אהרן, אלעזר, מתואר כנושא האורים והתומים:

וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה‘ עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה (במדבר כז, כא).

שאול המלך נועץ בהם (שמואל א כח, ו), וכך דוד (שמואל א כג, ט־יב, שמואל א ל, ז־ט). וכך תיאר זאת הרמב“ם:

וכיצד שואלין? עומד הכוהן ופניו לפני הארון, והשואל מאחריו, פניו לאחורי הכוהן. ואומר השואל, אעלה או לא אעלה; ואינו שואל בקול רם, ולא מהרהר בליבו, אלא בקול נמוך, כמי שמתפלל בינו לבין עצמו (הלכות כלי המקדש י, יא).

"הבניין הציבורי המשובח ביותר בישראל". בית המשפט העליון צילום: ליאור מזרחי, פלאש 90

עיגולים ויושר

חושן המשפט ותפקידו של הכהן היוו השראה לבוני בית המשפט העליון בירושלים. המבנה המרשים נחנך ב־1992 כמחווה של משפחת רוטשילד לקראת מאה שנה להקמת מושבות הברון וכדי להשלים את המשולש הדמוקרטי בגבעת רם: משכן הכנסת (הרשות המחוקקת), קריית הממשלה (הרשות המבצעת) ובית המשפט העליון (הרשות השופטת). אלמנת בנו של הברון רוטשילד, דורותי דה רוטשילד, תרמה את מימון המבנה מתחילתו ועד סופו בתהליך שארך כשבע שנים.

המבנה תוכנן על ידי רם ועדה כרמי־מלמד. זוג האחים זכה בתחרות אדריכלים והמבנה זכה לשבחים רבים. בין השאר נכתב עליו: "הבניין הציבורי המשובח ביותר בישראל", וכן "מבנה שהשיג איזון מעורר השתאות והתפעמות בין צורכי היום־יום לבין סמליות הדורות".

במבנה שולבו אלמנטים אדריכליים רבים מעולם המשפט האוניברסלי והיהודי. בשונה מהעולם הרומי שמיקם את מקום המשפט בחלקה המרכזי של העיר, מיקומו של בית המשפט בכניסה לעיר ירושלים התחבר לפסוקים שונים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח); "שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט" (עמוס ה, טו) ו"אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח, טז).

במבנה נעשה שימוש נרחב בחומרים פשוטים אך מהודרים: עץ, אבן ואור טבעי, והעיקרון החוזר על עצמו הוא השימוש במעגל ובקו הישר כביטוי למושגי היושר והצדק. בין השאר על פי לשון ספר תהילים: “יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ“ (תהילים כג, ג) הצדק נתפס כמעגל. הצדק מבחין בכל מקרה לגופו תוך כדי “עיגול פינות“. לעומת זאת, המשפט והאמת מתוארים במבנה כקו ישר נוקשה וארוך. לדעת האדריכלים, המנעד הרחב שבין האמת לצדק מנחה את בית המשפט בפרט ואת המשפט הישראלי בכלל .

נשיקת שמים וארץ

הברֵכה בחצר השופטים מרמזת לפסוק "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ .אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף“ (תהילים פה, יא־יב). על פסוק זה פירש רד“ק: “אמת מארץ תצמח, כשיהיו עושים בארץ המעשים הטובים יהיה נשקף עליהם צדק משמים, כי הגזרות יורדות מן השמים לפי מעשה בני אדם בארץ“. לאמור: כשבקרב בני האדם על הארץ צומחת האמת כך גם הצדק נשקף משמים.

ואכן, במי הברכה העגולה נשקפים השמים ובאמת המים הארצית צומחת האמת. המפגש שבין הצורות רמוז בפסוקים רבים בהקשר למשפט: “אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים כָּל מַעְגַּל טוֹב“ (משלי ב, ט) וכן גם: “אֹרַח לַצַּדִּיק מֵישָׁרִים יָשָׁר מַעְגַּל צַדִּיק תְּפַלֵּס“ (ישעיהו כו, ז). אגב, המבקר במבנה יוכל להבחין גם בעשרות סמלים של חושן הפזורים ברחבי בית המשפט.

נחתום בדברי המדרש על האמת המתבררת בין כותלי בית המשפט:

אמר ר' סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתים כתים וחבורות חבורות, מהם אומרים אל ייברא, ומהם אומרים ייברא, הדא הוא דכתיב: "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו". חסד אומר ייברא, שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל ייברא, שכולו שקרים. צדק אומר ייברא, שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל ייברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ. הדא הוא דכתיב (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה [=חותם] שלך? תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב "אמת מארץ תצמח".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

בניסיון להשתלב במרחב הציבורי־חילוני במדינה עיצב הציבור הדתי־לאומי לעצמו זהות התופסת את היהדות כתרבות ודוחקת החוצה את התורה. למרות ההצלחה – זה לא באמת מי שאנחנו

בשני העשורים האחרונים הציונות הדתית שרויה בתסכול גדול. מבחינה אידיאולוגית אנחנו הציבור הקרוב ביותר לכל חלקי העם: אנחנו גם ציונים וגם דתיים, גשר המחבר בין החילוניות לחרדיות. אם כן, איך אפשר להסביר את העובדה שאנחנו עדיין נמצאים בקרון האחורי של הרכבת? מדוע המדינה מנוהלת על ידי המפלגות החילוניות והחרדיות, ואנחנו תמיד נחשבים לקבוצה שולית? ככל שהציונות הדתית גדלה, התפתחה, ושלחה את ענפיה אל המרחבים השונים של הציבוריות הישראלית, כך גדל והתעצם התסכול.

הציבור הדתי־לאומי מאס במעמד של "המתמודד הדתי" בתוכנית הריאליטי של הציבוריות הישראלית, זה התלוי תמיד בחסדיה ובשיפוטה של ההגמוניה החילונית אשר תחליט אם הוא ראוי לבוא בקהל. בימי ההתנתקות הגענו למסקנה כאובה – אנחנו לא כאן, אנחנו לא מספיק מחוברים אל העם, התנחלנו בגבעות אך לא בלבבות. מתוך כך קמה וצמחה תנועה גדולה של הפצת תורה. בכל עיר ועיירה קמו מרכזים ללימוד תורה וקירוב הלבבות, כדוגמת "ראש יהודי", "מעייני הישועה", "פנים אל פנים" ועוד התארגנויות מקומיות וכלל ארציות שונות.

בו בזמן התרחשה תופעה מקבילה בציבור החילוני. הדור שהייתה בו שנאה והתנגדות לדת עבר מן העולם, ואת מקום האפיקורסות תפסו בורות וניכור ביחס לדת, ובעקבותיהם תחושה של ריקנות וצימאון, צימאון לזהות, לשייכות, לחזרה אל המקורות והשורשים שלנו כמחוללי זהות, ולאו דווקא בהקשרם הדתי. בכל עיר ועיירה קמו מרכזים חילוניים ללימוד התורה והכרתה.

נוצר מצב שבו הן מצד הציבור הדתי והן מצד הציבור החילוני גברה הכמיהה הקריטית לחיבור, לזהות או להזדהות. הציבור הדתי־לאומי חש כי סוף סוף יש מישהו המתעניין בו ובתורתו, תורה המשתלבת עם אורח החיים המודרני. בני הציונות הדתית החלו לחוש גם את הפוטנציאל הגלום בהתעניינות זו.

סאטירה שיש בה הרבה מן המציאות. מתוך הפרסומת ל"שבת ישראלית"
צילום מסך

הישראלי החדש

סוגים שונים של עיסוק במקורות והתקרבות יצרו מצב שבו ישראלים רבים מוצאים את עצמם כלא מזדהים יותר עם התואר "חילוני" אך גם לא עם התואר "דתי". הדבר השתלב עם רחשי לבו של הציבור הדתי לאומי, ציבור האמון על הכלליות ועל אהבת האומה, ציבור אשר מאז ומעולם מאס בהגדרות סקטוריאליות מבדילות ודרש זהות חדשה.

תהליך נוסף, שהתרחש במקביל, הוא חדירת סולם הערכים המערבי המודרני אל החברה הציונית דתית ואף אל המרחב התורני. בעבר, ככלל, הלך הרוח התורני היה מנוגד להלך הרוח המודרני, אך בשנים האחרונות צמחה וגברה בעולם הרבני האורתודוקסי תנועה המאמצת ערכים רבים מתוך עולם הערכים הליברלי, ואף דוגלת בכך שאלו הם ערכי התורה האמיתיים. גם השירות הצבאי, הלחימה יחד כתף אל כתף והחיים האזרחיים המשותפים יצרו אחווה וקירוב דעות בין האוכלוסיות השונות. נוצר מצב שבו למרות השוני באמונה ובאורח החיים, רבים מבני הציונות הדתית חשים הזדהות גדולה עם עולם הערכים ועם התרבות של הציבור החילוני, ואף מצהירים על כך בגלוי. כך גבר הצורך בזהות חדשה, זהות אשר תחליף את הזהות הדתית העומדת מנגד לחילוניות, שהרי הקרבה ביניהן גדולה מהניגוד. כך נולדה ה"ישראליות".

להיות "ישראלי" פירושו להיות אידיאליסט הנאמן לערכי הציונות ולערכי המסורת היהודית. הישראלי החדש יכול לקיים אורח חיים חילוני, דתי או חרדי, ובלבד שיחוש הזדהות עם השילוב של ציונות, אידיאלים ומסורת.

לכאורה אין כאן כל חדש, שהרי ישראליות זו קיימת כבר מראשית ימי הציונות. אך החידוש הוא בדגש. הזהות החדשה מדגישה את ה"ישראליות" כמרכיב הזהות העיקרי, כאשר האמונה ואורח החיים הם המרכיבים הטפלים. הזהות ה"ישראלית" מדגישה את המכנה המשותף בין המגזרים, ומאפשרת כמעט לכל גוני החברה הישראלית להיכלל בה.

על מנת לכלול בתוכה גוונים רבים נמנעת ה"ישראליות" מלהדגיש מסרים קיצוניים או דתיים מדי. את מקומם של התורה, ההלכה, הגאולה וקידוש ה' תופסים המסורת, הערכים, התרבות וההגות היהודית, הדיאלוג וכדומה. במסגרת היותך "ישראלי" אתה יכול גם לקיים מצוות באופן מלא או חלקי, אך זהו כבר עניין משני. האמונה המוחלטת בקב"ה המנהיג את העולם ונותן התורה, והמחויבות המלאה להלכה, אינן מרכיב עיקרי בזהות ה"ישראלית", ואף יותר מכך – הן מרכיב טורדני במקצת, הפוגע באחדות ובאחידות השורות.

הזהות ה"ישראלית" פוטרת אותנו מן ההגדרות ה"ישנות" והלא ברורות של "דתי־חילוני־חרדי", ונותנת מקום לכל אלו הרואים עצמם כנופלים בין המגזרים.

דחיקת שם ה'

ה"ישראליות" החדשה טומנת בחובה ערך משמעותי נוסף, בכך שהיא מקנה לאנשי הציונות הדתית את כרטיס הכניסה אל מדורת השבט של הציבוריות הישראלית. הזהות החדשה מאפשרת לאנשי הציונות הדתית להשתייך סוף סוף אל הציבור הישראלי הכללי, לחדול מלהיות מגזר נפרד ומבודד, ואולי אפילו להשתלב בהנהגת האומה. לאנשי הציונות הדתית יש יכולת ומוטיבציה גבוהה ביותר לטפח את הזהות החדשה.

ואכן, בשנים האחרונות קמו מיזמים שונים המגלמים את הופעתה של הזהות ה"ישראלית" החדשה, רובם ככולם בהובלה או בשיתוף של בני הציונות הדתית. מיזמים כמו "שבת ישראלית", "שמיטה ישראלית", "תנ"ך ביחד", "החינוך המשותף", סדרת "עם הספר" וכדומה – כולם מדגישים את הציונות, את המורשת הרוחנית והתרבותית, את השיתוף והדיאלוג, וכולם מסתירים או מדחיקים את שם ה'. להלן מספר דוגמאות:

הדגש שלנו ב"שבת ישראלית" הוא בחיבור. חיבור בין אנשים, בין קהלים ועדות, בין מסורות שונות. חיבור דו צדדי שבו כל אחד מביא את עצמו כפי שהוא ונחשף לעולמו של הזולת, בכבוד, ללא שיפוטיות והתנשאות ומתוך הבנה שיש לנו מה ללמוד מכל אדם באשר הוא. בתפיסתנו השבת צריכה להיות יום ייחודי. כל אחד צריך ליצור את השבת המשמעותית עבורו לפי עולם ערכיו. שבת שתביא לידי ביטוי את המשפחתיות, את הקהילתיות ואת המסורת" (מתוך דף הפייסבוק של "שבת ישראלית")

בסרטון המפרסם את המיזם מופיעה משפחה דתית המכינה את ביתה לקראת בואם של האורחים החילונים. כחלק מההכנות המשפחה מסירה מהמדפים סממנים דתיים ומחליפה אותם בסממנים חילוניים. סאטירה שיש בה הרבה מן המציאות.

היוזמה נועדה להחזיר את השמיטה ללוח השנה של כולנו במדינת ישראל, כשנה של התבוננות עצמית ועיסוק מוגבר בנושאים של חברה, סביבה, קהילה ורוח. שאיפתנו היא כי כל אדם בישראל ידע כי השנה הינה שנת שמיטה, וכי כל מי שרוצה בכך יוכל לממש את שנת השמיטה בחייו בדרך המתאימה לו ולתפיסת עולמו. (מתוך אתר "שמיטה ישראלית").

למה תנ"ך? זהו טקסט מכונן, מכנה משותף ברמה בינלאומית, שסיפוריו וקווי המחשבה שלו מהדהדים בחיינו עד היום. כספר, הוא מדהים בעושרו: מהנה, הרפתקני ונוגע ללב, וגם רצוף סתירות, מעורר מחשבה ושנוי במחלוקת. זהו קלידוסקופ של תחומי עניין, מהיסטוריה, פוליטיקה והנדסה ועד עיצוב ובישול. הוא פורש בפני הקוראים מסעות אישיים ומשפחתיים, אהבות קטנות ואימפריות גדולות, אנקדוטות משעשעות ומיתוסים חוצי־תרבויות, נבואות זעם בצד שירה נוטפת רוך, אגדות מסעירות ודברי הגות. התנ"ך הוא בסיס רחב מאין כמוהו לגילוי עצמי, למשמעויות אקטואליות ולשיח אישי, חברתי ותרבותי. ומעל הכול – זה פשוט סיפור טוב. 
(מתוך אתר 929).

הנה כי כן, מילים כמו תורה, קדושה, אמונה, הלכה, דבקות בה', קדושת העם והארץ, אם בכלל יופיעו, לא ימצאו את מקומן בקדמת הבמה בישראליות החדשה.

ה"ישראליות" אינה רק מתודה או אסטרטגיה הסברתית. רבים מיוזמי הפרויקטים הנ"ל מדווחים על הזדהות גמורה עם התכנים, על הזדהותם עם הציבור החילוני ועל הצורך בהתנתקות מהזהות הישנה ובהמרתה בזהות חדשה, כמו בדוגמה הבאה:

עמותת צו פיוס רואה לנגד עיניה מרחב חיים משמעותי שבו פועלים יחד ישראלים בעלי מגוון זהויות על הרצף הדתי־חילוני כשהם מקיימים אורח חיים משותף בתחומי החינוך, התרבות והקהילה. מרחב זה יאפשר קיומו של שיח זהויות, יהווה מעיין של יצירה תרבותית ישראלית־יהודית חדשה הממזגת בין ערכי המסורת היהודית וערכי הדמוקרטיה, וישמש עוגן לערכים של כבוד וערבות הדדית עבור החברה הישראלית כולה.

ביטוי פוליטי

את המרת הזהות והמעבר מציונות דתית ל"ישראליות" ניתן לראות באופן מובהק בספינת הדגל של הציונות הדתית, "המפד"ל־הבית היהודי". כבר בשם המפלגה ניתן לראות את המרת הלאום ב"בית", ואת המרת הדתיות ביהדות. הדת כבר אינה מרכיב דומיננטי בזהות הלאומית; זו הפכה לעניין אישי, ביתי ומשפחתי, ועדיף לקרוא לה בשם יותר מסורתי – יהודי.

במצע המפלגה לכנסת ה־16 נכתב:

מפד"ל, המפלגה הדתית לאומית, נוסדה על בסיס נאמנות משולשת המתלכדת לאחדות אחת בלתי נפרדת: הנאמנות לתורת ישראל, הנאמנות לעם ישראל והנאמנות לארץ ישראל. המפד"ל רואה בעצם קיומה של מדינת ישראל גילוי של אמונה וקדושה.

והיום, באתר הבית היהודי:

מדינת ישראל היא מדינה יהודית, מדינת היהודים, בעלת משטר דמוקרטי. נפעל לחיזוק הצביון היהודי של המדינה, ונילחם נגד כל מי שפועל להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.

במפד"ל:

הרבנות הראשית הינה הסמכות הממלכתית תורנית־הלכתית העליונה במדינה. המפד"ל תמשיך לפעול לחיזוק מעמדה וסמכויותיה של הרבנות הראשית, כרשות בלתי תלויה הפועלת לעיצוב צביונה היהודי של המדינה בכל תחומי החיים והחברה.

ואילו בבית היהודי:

הרבנות הראשית חייבת לראות עצמה כנותנת שירות לכלל הציבור באהבה. לשם כך יש לשדרג את מעמד רבני הציונות הדתית. אנו מאמינים כי הדרך לקיומה של חברה חזקה במדינת ישראל הינה בדרך של הידברות ושיח ונפעל רבות לשם כך. דוגמה טובה לחזוננו: יום הכיפורים. הציבור הכללי מכבד יום זה, ללא קשר לשום חקיקה.

הדוגמאות המובאות הן כדי להצביע על מגמה נרחבת, אשר נראה כי לאחרונה היא מוסיפה וצוברת תאוצה.

ויתור על אלוהים

לכאורה, חזון אחרית הימים מתממש לנגד עינינו. כל בית ישראל מתגבשים ומתאחדים סביב זהות אחת, אשר במרכזה אהבת העם והארץ, אהבת התורה ומוסר הנביאים, ולכן רבים הם המתלהבים מהתהליך. אך נראה כי ישנן בתהליך זה מספר בעיות, שמהן לא ניתן להתעלם.

במשך כל הדורות סבבה התרבות, ההגות והמורשת היהודית סביב ציר מרכזי אחד – השאיפה לקרבת אלוהים, והצימאון לדעת ולברר את דבר ה' אלינו, דרך התורה שבכתב והתורה שבעל פה. הצגת המסורת היהודית תוך הסתרת האמונה בבורא עולם המנחיל לנו את תורתו, מחיקת שם ה' ממסורת ישראל או דחיקתו לשוליים, הן סילוף של המסורת.

זהות הבנויה על זיוף לא יכולה להצליח. גם אחרי כל השינויים הקוסמטיים יודע “הישראלי החדש“ כי השבת ביהדות אינה רק יום של משפחה, התנ“ך אינו רק “סיפור טוב“ והשמיטה אינה בדיוק שנה של התבוננות עצמית וקהילתית, משהו כאן לא אמיתי. בעבר נעשה ניסיון דומה להקים דור ישראלי חדש אשר יונק משורשיו היהודיים והתנ“כיים, אך מנותק מאמונה ומצוות. ניסיון זה לא צלח. ידועה האמרה “רצינו לגדל כאן דור של אפיקורסים אך גידלנו דור של עמי הארצות“.

הזהות היהודית נשענת על עיקר אחד המחולל אותה – האמונה בקב“ה, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. גם אם אפשר ליצור שינויים ותמורות בזהות העצמית והלאומית, את המרכיב העיקרי, מחולל הזהות, לא ניתן להחליף. כשם שמחיקת האני העצמי מטשטשת את הזהות הפרטית, כך מחיקת האני האלוהי מטשטשת את הזהות היהודית.

נראה כי למרות הכוונות הטובות, הציונות הדתית חתמה כאן על עסקה די מפוקפקת – ויתור על המרכיב הראשי בזהותה תמורת כניסתה אל הקונצנזוס של ההוויה הישראלית.

בסופו של דבר, גם הזהות הציונית מבוססת על האמונה ועל הזהות היהודית. הקשר של עם ישראל לארץ ישראל יסודו בהבטחה האלוהית לאברהם אבינו, והמשכו בעריגת האומה אל ארץ הקודש, ארץ הנבואה והשראת השכינה. כל זהותנו הלאומית מבוססת על אמונתנו ותורתנו. כל טשטוש של הזהות היהודית האמונית מחליש את זהותנו הלאומית, ופוגע בחוסן המדיני. כבר ראינו בעבר כיצד בזמנים קשים ציונות ללא תורה נקלעת למחוזות של חולשה וויתור.

ישנן כאן גם בעיות נוספות, כגון הזלזול בערכי התורה והצגתם כערכים אנושיים, וכן זלזול בציבור, כאילו הוא אינו מסוגל לשמוע את דבר ה‘ בצורה גדולה, כך שאנו צריכים לצנזר את התורה ולבחור את התכנים בעבורו.

אגב, בימי בית ראשון היינו עדים לתהליך דומה בזמן ההיפרדות לשתי ממלכות, יהודה וישראל. מלכי יהודה היו משתדלים להנהיג את ממלכתם על פי התורה, וגם ענייני החול הלאומיים היו נקבעים מתוך מבט אמוני ותורני. עשרת השבטים לא היו מעוניינים בהנהגה שכזו והעדיפו להיות מונהגים בידי הנהגה מדינית רגילה, הנותנת מקום גם לעבודת ה', אך כעניין פרטי ואישי ולא כמערכת ציבורית:

וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו (מלכים א יב).

ומובא במדרש:

תני ר' שמעון בן יוחאי אומר לא אותך מאסו כי אותי מאסו, בשלשה דברים עתידים למאוס, במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבנין בית המקדש. אימתי מאסו שלושתם? בימי ירבעם. הדא הוא דכתיב: ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד… איש לאהליו ישראל, ולא לבית המקדש; אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו" (ילקו"ש שמואל א).

המדרש מבאר את הביטוי "לאוהליך ישראל" כמבטא את המאיסה בעבודת ה' הציבורית שבמקדש. לכל אחד יש השראת השכינה שבאוהל האישי שלו, איש איש ואלוהיו.

וכך נוסדה לה עבודת ה' חדשה־ישנה, עבודת ה' נגישה, פרטית ומשפחתית, בדמות עגלי הזהב של ירבעם ובמות היחיד. ממלכת ישראל הייתה מדינה יהודית המעדיפה שירותי דת לאזרח הפרטי על פני חקיקה דתית ציבורית, מה שהוביל בהמשך לאובדן הזהות הישראלית ולפנייה לעבודה זרה, ובסוף אף לחורבן לאומי.

זהות אמיתית

האבסורד הגדול הוא שהיום, בקרב הציבור הרחב, יש דווקא פתיחות גדולה ונכונות לשמיעת דבר ה' יותר מאי פעם. הזכרת שם שמים כבר אינה מעוררת התנגדות, ובמקרים רבים היא דווקא מעוררת את הרצון להקשיב.

התרבות המערבית והמזרחית מספקות לאדם המודרני ערכים, מוסר, עולם רוח, התבוננות ומימוש עצמי, ואת כל אלו הוא מוצא גם מבלי לפנות ליהדותו. אך ישנם ערכים שאותם ניתן למצוא רק בתורה, ולא בשום מקום אחר. קדושה וטהרה, אמונה בא־ל המקיף וממלא את החיים, אמונה ישראלית רעננה המעצימה את הנפש ואת כוחות החיים, ונוסכת באדם תקווה, ביטחון ושמחה. אל לנו להתבייש ולהסתיר ערכים אלו. אנשים רבים מחפשים היום דווקא תורה כזאת, תורה המלאה אמון בחיים, אמון באדם ואמון באומה ובמדינה.

דווקא היום ביכולתנו לטפח זהות ישראלית אמיתית, המבוססת על חיבור לעם ולארץ תוך חיבור עמוק לתורה ולאמונה הישראלית, אמונה הקוראת בגלוי בשם ה' א־לוהי ישראל. ביכולתנו לקרב את הציבור לשבת כיום של קודש, לתנ"ך כספר של נבואה ואמונה בה', ואל הפיוטים כשירי כיסופים ואהבה לה', אך לשם כך עלינו להאמין. עלינו להאמין בתורתנו כתורה גדולה המסוגלת לפנות ולהאיר לכולם, עלינו להאמין בעצמנו וביכולתנו לשאת ולהביא את דבר ה', עלינו להאמין באחינו ובעמנו ובשייכותם לתורה ולדבר ה' לא פחות מאיתנו, ועלינו להאמין במדינתנו, היא מדינת ישראל, כמתאימה לקרוא בשם ה' ולחקוק את שמו בדגלה, בצביונה ובחוקיה.

עלינו להצמיח תורה עמוקה וגדולה, אשר יודעת להתחבר לחיינו ולזהותנו האישית והציבורית באופן מלא וחי, ולחולל זהות ישראלית חדשה־ישנה, זהות ישראלית אמיתית.

*

הרב אס"ף בנדל הוא ר"מ בישיבת "איילת השחר" באילת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

עיון במקורו של מנהג "הכאת המן" חושף את דרכי השתלשלותו מגידוף בפה ועד להכאה ביד, ואת הסתייגויות הפוסקים ממנו

האם מנהג "הכאת המן" על ידי מתפללי בית הכנסת, ובמיוחד על ידי ילדים, הינו ראוי? להלן נבקש לסקור את דעתם של חכמים לאורך הדורות בנידון ולהצביע על מקורו של המנהג.

מהפה אל היד

ובכן, המקורות הקדומים ביותר הדנים בעניין דורשים לגדף את המן ובני משפחתו ולא לשכוח את כוונתם הזדונית להשמיד ולאבד את עם ישראל. כך שנינו בתלמוד הירושלמי (מגילה פ"ג הל' ז): "רב אמר צריך לומר ארור המן, ארורים בניו". במסכת סופרים (מהד' היגער עמ' 214) נאמר בשם רבי פינחס: "וצריך שיאמר אחר קריאת המגילה ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל העכו"ם, ברוכים כל היהודים", אין כאן כל רמז להכאה אלא דיבור בלבד.

מאמר זה שבתלמוד שימש רקע לפיוט ארוך המובא במחזור ויטרי (סימן ר"ן), הפותח בחרוז "ארור המן אשר ביקש לאבדי…" (בדומה לפיוט "שושנת יעקב" שבסופו ארור המן וכו'). בפיוט זה שורה ארוכה של דמויות שיש לקללן, ולעומתן מרדכי ואסתר ואחרים שיש לקלסם משום שפעלו להצלת עם ישראל.

לשון יותר החלטית, המחייבת לקלל את הרשעים, מצאנו במדרש רבה לפרשת וירא (מא, א): "…רבי יצחק פתח, זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. כל מי שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה… וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה. מה טעמיה? ושם רשעים ירקב… רב כי הוי מטי להמן בפורים אמר ארור המן וארורים בניו…". בתלמוד הבבלי נזכר עניין זה ברמז בלבד. במסכת סנהדרין (סד, ב) נזכר "משוורתא דפוריא" (כמו קפיצות של פורים). גאוני בבל פירשו מעשה זה כך: "הבחורים עושים צורה של המן ותולין אותה על גגותיהם ארבעה חמישה ימים וביום פורים עושים מדורה של אש ומטילים לתוכה את הצורה ההיא".

בעל "הערוך" (ר' נתן בן יחיאל, המאה ה־11) בערך "שוור" מוסיף על הסבר זה, "שעל דמות צורתו של המן מוסיפים מלח הרבה כדי לעשות לה קול", היינו, כדי להשמיע קולות נפץ בעת שרפת הדמות ולהגדיל השמחה בקרב הסובבים, "ומזמרים כל מיני זמר ושמחים". ממקור זה אנו שומעים לראשונה על השמעת קולות נפץ – "הרעשה" – ולא על דיבור בלבד. על פי הערוך נהגו העם לקיים פעילות אקטיבית כדי לבטא רגשות נקם נגד המן ומה שהוא מבטא.

ברם, בראשיתו של המנהג התקיימה רק "הכאה בפה" בכל עת שהשם המן הוזכר במגילה, ויש שעשו כך גם בעת הזכרת שמם של זרש ועשרת בני המן. אך מכיוון שהילדים הקטנים שנכחו בבית הכנסת לא ידעו לדקלם את פסוקי הגידוף, ורצו להרגילם לפקוד את בית הכנסת בעת קריאת המגילה ולהרגילם במצוות "מחה תמחה את זכר עמלק", התפשט המנהג שבמקום אמירת פסוקי גידוף היו מקישים בחפצים שונים כדי להביע את הסלידה מהמן.

הנה כי כן, כך מובא בספר אורחות חיים לר' אהרן הכהן מלוניל (המאה ה־14־13; א, קכג): "עוד נהגו התינוקות לצור צורות המן על העצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותם זה על זה כדי שימחה שמו… מזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקוראים את המגילה בבית־הכנסת ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם נקבעו".

הדי הוויכוח על עצם קיום המנהג כבר עולים מדבריו. דברים דומים כתב בעל ספר אבודרהם וכן מביא הרמ"א בשו"ע או"ח סי' תר"ץ. וכן הוא הלשון בספר "המנהיג" לר' אברהם הירחי מלוניל: "נוהגים בצרפת ופרובינציא (פרובנס) התינוקות לקחת אבנים חלקים ולכתוב עליהם המן… הם מקישים זו לזו למחוק שמו". נראה שהעדויות הללו הן מקור המנהג לעבור מהכאה בפה להכאה בחפצים מרעישים.

חיוב לקלל את הרשעים. תליית בובת המן במאה שערים, פורים תשע"ד
צילום: אי.פי.אי

מה יאמרו הגויים

הדרשנים בדורות האחרונים חיפשו אסמכתאות למנהג זה, ומצאו רמזים לכך בתורה. בספר "מטה משה" לר' משה בן אברהם מפרמישלה (מאה 16־15) הוא דורש את הפסוק "והיה אם בן הכות הרשע" (דברים כב, ב), סופי תיבות “המן“, מכאן שצריך להכות את המן הרשע. ובספר “הרוקח“ לר‘ אליעזר בר יהודה ממץ מצא רמז למנהג הרעשת המן על פי הפסוק “וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי“ (בראשית טו, יד) – “דן“ כמניין נ“ד פעמים שנזכר המן במגילה, ובכל פעם יש לדונו בהכאה.

דרך מקורית ושקטה לקיום מחיית עמלק מובאת בספר “קב הישר“ לר‘ צבי קידנובר. הסופר, כשרצה לנסות את הקולמוס, היה כותב שם עמלק או המן וזרעו, ואחר כך היה מוחק את שמם כדי לקיים את מצוות העשה “מחה תמחה זכר עמלק“ (סי‘ צט).

משפשט המנהג להכות את המן התעוררו ספקות אצל חכמי ישראל בנידון, ואלו העלו סייגים לגביו. שני חששות העלו הפוסקים. האחד, שההרעשה עלולה לבלבל את השומעים ואת הקורא במגילה וכך לא יצאו ידי חובה. והשני, שהדבר ייראה בעיני הגויים כאילו עם ישראל מטפח רגשות שנאה כלפי אומות העולם.

כך כתב בעל ספר “יפה ללב“: “ונמשך מזה קלות ראש בבית־הכנסת וגם חשש איבה מצד האומות וכל המלכים והשרים בזמן הזה… על כן הכריזו בכל העיר שלא להכות המן בשום צד“. ובספר “אוצר כל מנהגי ישורון“ (לבוב תר“ץ) כתב מחברו: “בזמנו היה דור הולכי תמימי דרך והנערים היו תחת השגחת האבות וידעו קדושת המקום וכבוד בית ה‘ והיו מכים מדעת ובנימוס, לא כן בזמננו לדאבון לבנו ההורים רובא דרובא ישלחו כצאן אוויליהם ומפני שאונם והמולם לא ישמע קריאת המגילה. לכן נראה כי צדקו הרבנים לבטל המנהג הכאת המן“.

בספר “חמדת הימים“ דן המחבר באריכות בהלכות פורים ונוגע גם בעניין הכאת המן, וזו לשונו: “…וגדולי ישראל היו חוששין למנהג להכות המן ואבירי ישראל יאותה להם למחות אף ביד הפעוטים והפעוטות שלא ינהגו קלות ראש בבית־הכנסת כברחובות קריה אשר תבקע הארץ לקולן ומאבדין כוונת הקורין את המגילה…“. המחבר ממליץ להכות רק בפסוקים בעניין מפלתו של המן: “והאיש הירא ילמוד את בניו הקטנים… כשמכין את המן… לשתוק בעוד שמכין כדי שישמעו כולם הקריאה“.

נימוק מעניין מצאנו בספר “שדה חמד“ שאף הוא מסתייג מהכאת המן: “וגם כי להכות אפילו בסנדלים על מקום קדוש הקרקע לא שפיר ולפעמים נמשך השחתה בספסלים ולרצפת הבית כנסת ועוברים על לא תעשון כן לה‘ א־לוהיכם… ולא להראות שנאה שבלב. על כל אלה הסכימו הרבנים שבדור לבטל המנהג הזה“.

יש שצמצמו את הכאת המן רק לפסוק “ויכו היהודים“. בספר “כתר שם טוב“ מצוין שבקהילת לונדון ביטלו את “הכאת המן“ משום מעשה שהיה שם בשנת תקמ“ג, כאשר הקהל ביקש את התערבות המשטרה המקומית בגלל חילוקי דעות שפרצו בקרב הקהל על רקע מנהג זה.

נשלים דברינו מספר “ערוך השולחן“ שכתב דברים אקטואליים גם לימינו, ואלו דבריו: “והמנהג להכות… על דרך מרשעים יצא רשע ומשורש נחש יצא צפע (ישעיהו יד, כט), וכל מנהג שנתייסד על פי גדולי הדור הווי מנהג, ולא מנהג שנהגו מעצמם…“. וכל קהילה תנהג לפי שיקול דעתה ובלבד שלא תפרוץ מחלוקת שתעיב על שמחת הפורים.

*

ד"ר מיכאל ריגלר ניהל בעבר את אולם הקריאה ליהדות בספרייה הלאומית בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

הצום והתשובה שישראל קיבלו על עצמם במגילה מבטאים את השילוב הפרדוקסלי שבין הבחירה בתורה כמאפשרת קיום לבין החריגה מסדרי העולם. מבט חדש על "הדור קיבלוה"

נקודה עיקרית באווירת פורים היא שבירת הכלים – ההתנהלות שחורגת מן המקובל והשגור יותר מבכל מועד אחר. הדבר בולט במיוחד במנהגי החג שמעבר להלכות הפסוקות – בהשתכרות מצד אחד ובהתחפשות מצד שני, כשבשתיהן סיגול דמות שונה ופורעת סדרים. בסיפור המגילה נראה שהדבר מופיע באופן הפוך: ההתנהלות כולה ארצית ומצייתת לחוקי הפוליטיקה והתככים המוכרים. אך אפשר לראות גם כאן, בדרך מפתיעה אולי, את החריג: הבִּיצה הרדודה של ההתמודדויות הרגילות מתגלה כאמצעי להצלה של העם. גם בזאת מעורער הסדר הטוב והמוכר מרוב פרשיות התשועה מהתנ“ך, שכוללות צרה ארצית והצלה בהתערבות אלוהית.

עם זאת, יש מעשה יהודי קלאסי ביותר במגילה, שזורם יפה עם ההיסטוריה של עם ישראל: הצום והתפילה ערב כניסת אסתר לחצר גינת הביתן. וזו נראית גם נקודת המהפך בסיפור – עד אליה הכול מתקדר ומתכוונן אל אסון, וממנה ואילך הכול מצליח – אף שהמתח עוד ממשיך להיבנות.

אבקש לטעון שגם ההתכנסות לצום שלושת הימים היא חלק מהסיפור של ביטול סדרי העולם המתבטא בפורים. יתר על כן, אטען שזוהי פסגתו, והיא התזוזה הפנימית ביותר שמניעה סביבה את כל המנגנון (אם מתאים עוד המונח “מנגנון“ כשעוסקים ברצף מעשים שמשמעותו המְראה אל מעל המכניקה).

העם מתכנס לצום שלושת ימים. מגילת אסתר מהמאה ה־18, המוזיאון היהודי באמסטרדם

מפגש עם המציאות

נפתח בראשית דרכו של עם ישראל, הנקודה שבה החלה התוויית דפוסי ההשגחה ויחסי הגומלין – כריתת הברית בינינו ובין ה‘.

על התייצבות בני ישראל תחת ההר במעמד סיני דרשו חז“ל שה‘ כפה עליהם הר כגיגית, והודיע שאם יקבלו את התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתם (שבת פח, א). הפרשנות המקובלת מנסה למתן את הציור האלים שמעלה המדרש, ובו מופיעים שודד על הדרך ופליטים תועים במדבר. בדרך זו הכפייה לא מפורשת כאיום אלא כהעמדת המציאות מול העיניים, ללא אפשרות לפירושים גמישים. למעשה לא ה‘ כופה את קבלת התורה אלא המציאות עצמה נכפית עלינו, בלי שנוכל עוד להשלות את עצמנו בדבר אופייה.

אכן, בהתרחשות סוערת ויוצאת דופן כמעמד הר סיני ייתכן אפילו מצב נדיר כל כך, שבו אנשים נאלצים לפגוש את המציאות ללא מסכי הגנה של מילים ותיאוריות. פירוש כזה של כפייה כהצגת המציאות ללא כחל ושרק מתקשר גם עם תיאור חז“ל שלפיו ה‘ קרע את כל הרקיעים ואת כל הארץ, והראה שהוא יחידי.

ומה משתמע מהמציאות העירומה שנגלתה? כפי שמובא בהמשך הגמרא שם – ששת ימי הבריאה לא נחתמו רק במנוחת־רצון, אלא בתנאי. אם בעתיד יקבלו ישראל את התורה העולם ימשיך להתקיים, ואם לא – יקרוס. ובלשונות אחרות ומדויקות יותר שהובאו במדרשים נוספים – התורה קדמה לעולם והעולם נברא לפיה. כך, אין כאן איום להחריב את העולם אם לא תקוים התורה. זו רק חשיפת טבעו של העולם, שאמנם המשיך עד כה מכוח התנופה הראשונה והאמון שניתן בו, אבל מעתה כבר אינו יכול להתגלגל הלאה בלי דלק. וכשמובן שתנאי הברזל הטכני לקיום העולם הוא שמירת התורה, אין התלבטות בדרך לבחירה. ההכרעה מובנת מאליה.

הגמרא מעירה מיד, אכן, ש“מכאן מודעא [= טענה לביטול עסקה, בהיותה כפויה] רבא לאורייתא“. אמנם מי שקיבל כך את התורה, ברגע שבו נמנעה ממנו מתנת ההונאה העצמית, אולי אינו יכול לטעון שהוכרח לעשות כך נגד רצונו האמיתי – אך טענה כזו, שתרחיק עד התנערות מוחלטת מחיוב לתורה בהעתקה טכנית של מושג ה"מודעא", גם אינה ברצונם של חז"ל. מה שכן ממשיך לנקר הוא הידיעה המאכזבת שייתכן בהחלט כי מניע נמוך יותר מהנשגב שרצוי לנו הוא המניע לקבלת התורה. בכל מקרה אין דרך להפריד כעת את קיום התורה מרצון החיים הבסיסי והגשמי ביותר של האדם, ועובדה זו לא מייחדת מקום של כבוד לבחירתנו בתורה. התורה שאמורה להרים אותנו אל מוסר ושאיפות גבוהים מן הארץ אינה יכולה אף פעם להתרומם מלוא הקומה. היא כבולה – דווקא בגלל קבלתנו אותה – אל טעמי חול.

משוואה חדשה

איזה פתרון יכול להימצא לידיעה העגומה הזו, שדווקא מה שטוב הוא הנוח? עם כל הביטחון ותחושת החמימות שהבנה כזו יכולה להעניק, יש כאן הגבלה ותסכול ניכרים. בזעיר אנפין התסכול הזה מורגש בכל פעם שבו המצפון (או היצר הרע, בהנחה ששני אלה שונים) מעורר באדם ספק אם היטיב כי זהו הטוב, או משום שנוח לו להרגיש טוב עם עצמו. כאן הידיעה מאיימת הרבה יותר, בחלותה הגורפת על כל הקיום. לא רק הפסיכולוגיה האנושית כפופה למצב התועלתני הכפוי, אלא אף הפיזיקה האילמת. כל פינה שנפנה אליה היא כעת כלא לשאיפת הטוב, וכל פרספקטיבה של זמן רק מבהירה את היות המאסר מאסר עולם.

מנין יכול להגיע פתרון? בהמשך אותה גמרא מופיעה הרגעה: “חזרו וקיבלוה בימי אחשוורוש“.

מה השתנה בימי אחשוורוש? בסכנות גדולות והצלות מופלאות כבר נתקלנו קודם לכן בהיסטוריה לא שקטה. המאפיין החדש לחלוטין בפרשיית המן הוא הרצון להשמיד למשעי את עם ישראל כולו, ורק בגלל היותו עם ישראל. הרעיון הזה, שמאז כבר התגלגל וחזר בהופעות שונות, נכסה ונגלה, עוצב בבהירות רבה עוד יותר באידיאולוגיה הנאצית. היהודים, באופן שאינו ניתן להפרדה מזהותם הדתית־היסטורית, מוקעים כיסוד הרסני בעולם, ועל הגויים – וראשית גויים עמלק – להיקהל ולעמוד על נפשם בפניהם. העולם יוכל להיות מקום בריא רק לאחר שיימחה זכר ישראל, ולא תִחיה כל נשמה.

כאן, בפרס העתיקה, מתועדת הולדת האנטישמיות, והיא מגיחה רעננה ונמרצת לעולם – בלי הססנות של חצאי אמירות ופעולות. את עם ישראל יש להשמיד על נעריו וזקניו, על נשיו וטפו.

עמלק, באידיאולוגיה שלו ובמעשיו, משרטט משוואה חדשה, שונה עקרונית משראינו קודם נגד עינינו. אין קיום לעולם ללא התורה, אכן. אבל לא פחות מכך אין קיום לעולם עם תורה.

השאיפה היסודית של עמלק להשמיד את ישראל מתעוררת בתגובה להיותו נושא הברית והתורה. הופעתו הראשונה של עמלק כאויב לישראל (שהיא הופעתו הראשונה בכלל) באה מיד לפני מתן תורה. אחריו היא תמשיך לאורך כל ההיסטוריה, משום שעם ישראל נתפס בראש ובראשונה כנושא ברית התורה, שדתו שונה מכל עם (וכפי שנאמר “אינה אומה אלא בתורותיה“). במובן זה, עמלק אינו מבטא קבוצת שוליים קיצונית. זו עמדה שלכל אנטישמי יש בה חלק, ומשום כך עצם נוכחות התורה בעולם תלֻווה תמיד בסכנה ממשית לשלום ישראל, וכן לשלום העולם כולו – כי יסוד העמלקיות הזה נוח מאוד לפנות גם אל דחפי כיליון כוללים, ואל ההתאבדות (שוב, כפי שהודגם בגרמניה הנאצית בחריפות הרבה ביותר). הימצאות עמדה שטוענת לממדים נוספים בקיום, מלבד החומר והגורל, תוציא תמיד אנשים וחברות מסוימים משלוותם, ודחפי ההשמדה יכולים להשתחרר לכל עבר.

הרפיה מן העולם

הבנה של המצב הזה ביחסי התורה והעולם מטילת חרדה, אבל יכולה דווקא לשחרר את מי שרוצה להיאחז בתורה וסובל מתחושת הכלא שתוארה למעלה – הנוכחות התמידית של כוונה תועלתנית. למעשה היא משחררת יותר מאשר פתרון היפותטי שהיה ניתן בכיוון ההפוך, כלומר טענה שלעולם יש קיום גם ללא התורה. פתרון כזה היה מעמיד את התורה כסמינר ערב למי שרוצה להעסיק את עצמו, מעבר לטרדות היום־יום, גם בקידום נשמתו. ואילו לפי התפיסה שכוללת גם את סיני וגם את עמלק, התורה היא מצד אחד הבטחה חובקת כול, חיוניות שפורצת לכל חגווי הקיום, ומצד שני היא מאפשרת – ומחייבת – היתלות באוויר, הרפיה מחבלי הביטחון בקיום המקובל.

ההבנה החדשה מציעה לקיים אש אוכלה, אש שלא מתיישבת עם העולם, ובזה גם להחיות אותו – פעילות כפולה, פרדוקסלית ומופלאה. כעת התורה גבוהה מעל גבוה, והיצמדות אליה דומה להשלכת היהב של מהמר שיכור־התמכרות, יחד עם שליחותה של האחריות – כבדת ראש וחֲרדת קודש עד אין קץ – ושתיהן בד בבד.

נבחין, שהמענה שהושג בתשובה לקושיית המודעא מגיע עוד מעבר לה. הבעיה הייתה בתחום חופש הבחירה, אבל התשובה מכוונת עוד הלאה ממנו. כשאופי התורה קיצוני כך עד הסוף אל שני הצדדים, עצם קיום התורה נעשה בבחינת נס, על משמעויותיו השונות – אנומליה בלתי אפשרית לכאורה, מופת לרואיו, וגם הזדקפות למעלה שחורגת מפני השטח וניצבת לא מכוח המשיכה אלא מכוח הדחיפה אל מעבר.

לאחר שהגמרא מודיעה שישראל קיבלו שוב את התורה מבחירה בימי אחשוורוש, היא מביאה כראיה את הפסוק “קיימו וקיבלו“ – קיימו מה שקיבלו כבר. רש“י על אתר מוסיף: “מאהבת הנס שנעשה להם“. יורשה לי לפרש שאין כאן הכוונה (המתאימה כרונולוגית) לנס שנעשה להם עתה עם ביטול גזרת המן, אלא לנס שנעשה איתם בהינתן התורה, והסגולה שמיועדת לקיום תורה כזו. הנס של היכולת לעמוד בעולם ומחוץ לעולם, ולהיות נוכחים בכל לב בכל צד.

שלושת ימי הצום והתפילה, שעד להם כבר הופנמה בעם, בכל אכזריותה וחסדה, תמונה זו של מצב התורה בעולם ומצבם כלפיה – כוללים תמורה חשובה מאין כמותה. בימים האלה בני ישראל פנו אל ה‘ ושבו לתורה בידיעה שלמה שהתלות בתורה אינה עוזרת לצוף. כך עברו מפעילות בהתאם לחוקים – חוקי עולם־הזה, כחוקי־השגרה של יחסי גומלין עם ההשגחה – אל חירות ומחויבות שלמות.

אחרי כן גם ה‘ יכול להציל את העם, ללא ספק שינקר אם זו בחירה חופשית או לא.

 חיים גלעדי הוא בוגר ישיבת "בית אורות" ומשרת כיום בגלי צה"ל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

תענית אסתר יסודה במנהג והיא אינה חובה הלכתית גמורה. רבנים שאינם מגלים זאת, ומתייחסים להלכה כמקשה אחת, רק גורמים נזק לשמירת המצוות ול"חיבת הדת"

מגיל צעיר הורגלנו לחשוב כי לבד מיום כיפור מאכלסות את לוח השנה חמש תעניות נוספות: בראשן צועד ה"מלך", תשעה באב, ולצדו ארבעה "נסיכים", שדרגת חומרתם פחותה מעט אך אף הם בגדר חובה. על אף ההבדלים ברקע ההיסטורי, לא היה ספק כי כולם שווי מעמד וחובה: צום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר וי"ז בתמוז. אולי זהו הדמיון באורכם של צומות "קצרים" אלה, ואולי העובדה שבגדרם נכללים איסורי אכילה ושתייה גרידא, בשונה משני הצומות החמוּרים יותר. כך או כך, הם נדמו תמיד כ"חבילה אחת".

אך בדיקה נוספת של "מושכל ראשון" זה מעלה כי י"ג באדר ("תענית אסתר") משויך לקטגוריה אחרת: הוא יציר המנהג, יום עלוּם ושנוי במחלוקת, הן מבחינת עצם קיומו והן מבחינת טעמו. המנהג לצום בו אינו מוזכר בתנ"ך או בתלמוד, ובימי בית שני אף היה זה יום שמחה האסור בתענית ("יום ניקנור"); לראשונה הוא נזכר במדרש תנחומא ובשאילתות דרב אחאי גאון (מגאוני בבל), ובהמשך ברמב“ם. לעומתו הרי“ף, מאושיות הפסיקה, לא הזכיר מנהג זה כלל, ואם להיות כנים – הטעמים השונים שניתנו לו מקנים תחושה של אילוץ שבחיפוש טעם “בדיעבדי“.

פורים, בני ברק, תשע"ג
צילום: אי.פי.אי

לא כולם הגאון מווילנא

הפער התמוה בין הידיעה שקבעה לה מקום ללא עוררין לבין הגדרה זו הדליק נורת חשדנות שמא המידע חלקי או מגמתי. עד מהרה הוברר כי ההיפך הוא הנכון: לא זו בלבד שאכן מדובר במנהג, אלא שאף פוסקים "אחרונים" הנחשבים למיינסטרים ההלכתי ניסחו זאת בפירוש, אך משום מה הגולש המצוי לא יכול היה לדעת זאת. הרמ"א, הפוסק הקאנוני של בני אשכנז, כתב בפירוש: "ותענית זו אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך" (או"ח תרפו, ב). גם ספר "ערוֹך השולחן" (של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, שחיבורו היה המקובל ביותר בקהילות אירופה בעיקר עד לשואה) מגדיר זאת: "נהגו כל ישראל הבריאים להתענות בי"ג באדר". הוא חולק על העמדה הרואה בתענית "דברי קבלה", מבכר את העמדה הרואה בכך מנהג וכותב אף ביתר חריפות: "דקיימא לן ]שמקובל לנו] דאינו אלא מנהג בעלמא“. מי שמכיר קצת את הטרמינולוגיה הדתית־הלכתית שומע כאן היטב צליל של “שנמוּך“ מנהג הצום ביום זה.

האמנם מנהג בלבד? הייתכן? למה לא סיפרו לנו שום דבר? במחשבה נוספת, ההיעלמות המסתורית של עמדה זו, מצערת ככל שתהא, לא אמורה ממש להפליא. הרי בדורות האחרונים הפכו כל המצוות, המנהגים והחומרות למעין מִקשה אחת, והועלו לאותה דרגת חובה. מנהג תענית אסתר הוא רק דוגמה לעשרות רבות, אם לא יותר, של מקרים שבהם מנהג או חומרה הפכו במרוצת הדורות לנורמה דתית שהשתרשה והפכה בתודעה הקולקטיבית ל“מצווה“, קרי: חובה שאין לסטות ממנה אלא במצבי קיצון ולית בררה.

מצב לא בריא ולא סביר זה גורם נזק ישיר לקיום המצוות וההלכה, וכל מי ששימור עולם התורה והמסורת יקר ללבו חייב להזדעק נִכחוֹ. צא ולמד: בעוד שבדין הנוהֵג, המודרני, מכיר כל דרדק משפטי וכל אזרח בעל מוּדעות בסיסית את ההבחנה בין חוק־יסוד, חוק “רגיל“, תקנה והוראת שעה, המצב בזירה ההלכתית שונה בתכלית. כמעט אין מדרג ממשי: כמעט הכול “חמוּר“, כמעט הכול הוא בגדר “מצווה“, “איסור“ או למצער חיוּב שעולם הפסיקה דוחף אותך להשתדל מאוד לעמוד בו בתמריצים נוסח: “בעל נפש יצא ידי חובת כולם“, “ירא שמים יחמיר על עצמו“, או פשוט בסיומת: “וכן נהגו“ או “ונהגו להחמיר בזה“. נו, אחרי רמז כל כך עבה נראה את התלמיד או האברך שיעז שלא להקפיד.

אבל חשוב להכיר במציאות: לא כולם הם הגאון מווילנא, הרב קוק או הרב שלמה זלמן אוירבך, גם אם הם חוסים תחת ההגדרה הרחבה של “דתיים“. רובנו המוחלט איננו ספונים בבית המדרש ואיננו מסוגלים לשמר כל תג, חומרה ומנהג, גם אם אנו חפצים בכל מאודנו לקיים מסגרת של שמירת מצוות על פרטיהן.

רוב מניינו ובניינו של עולם הפסיקה העלה את פרטי העשייה הדתית לאותה דרגת חובה, שמא כדי למנוע זלזול בהלכות “קלות“; אך בכך עשה לעניין שירות דוב וגרם במו ידיו לנטישה, התרחקות ומיאוס של רבים וטובים. כינוסן של כל ההלכות והמנהגים תחת אותה כריכה בפונט אחיד שסביבו הרבה “נושאי כלים“ קיבע בעולם הישיבות (ובמערכת החינוך כולה) את ההבנה שמרגע שכולן חוסות תחת קורת גג ה“שולחן ערוך“ או ה“משנה ברורה“, אין כמעט הבחנה בין המחויבויות השונות. הניסיון מלמדנו כי זהו לא פחות מאסון לעולם הדתי.

מִדרג הכרחי

תאמרו: מה חשיבות יש ב"דירוג" הלכתי של מנהג דוגמת תענית אסתר? מי שרואה בו חובה הלא יוסיף להקפיד ולהתענות בו, ומי שאינו כזה – הדקדוק בדברי הפוסקים ממילא לא הוא שינחה אותו. אך זוהי כמובן רק אבן בוחן, מקרה אחד מנִי רבים. יש שהפיכת מנהג או חומרה לחובה מביאה גם לתקלות חמורות. מסגרת זו אינה מאפשרת לנו לעמוד, למשל, על נזקי התרחבותה והתבססותה של "חומרא דרבי זירא" בקשר לתוספת ימי טהרת האישה (עיינו בעניין זה בספרו של ד"ר דניאל רוזנק, "להחזיר טהרה ליושנה"). בגדר חובות ששודרגו (לעתים לבלי הכר) אפשר להזכיר תקנה כמו "שניים מקרא ואחד תרגום", את המנהגים בעניין כיבוס ורחצה בימי בין המְצָרים, את מנהג אכילת הקטניות בפסח על גלגוליו והתעצמותו, ואפילו את שאלת מעמד צומות החורבן (שעליהם נאמר לגבי זמננו: "רצו – מתענים…") ועוד היד נטויה.

הנזק העיקרי כתוצאה מהפיכת מנהג לחובה הוא העמקת תהליך הרחקתם של רבים וטובים מקיום מצוות, גם כאלו שהן בגדר חובה בדרגתה העליונה. ריבוי המנהגים והחומרות אינו מביא לחיבת יתר של העולם הדתי וההלכתי. ידועים דברי הרב קוק בדבר הצורך לקרב תחילה דרך "כבוד הדת" ו"חיבת הדת", אך כיום הפכו הללו למשֹוכות כמעט בלתי עבִירות, שכן התגברות מתמדת ובלתי פוסקת של חומרות והפיכת מנהגים לחובות לא רק עושות שירות גרוע לעולם הדתי למתעניינים בו "מבחוץ", אלא מבריחות גם רבים מתוכו בהיקף קבוע ומשמעותי, והדברים ידועים.

התחלת תיקון המצב תהיה בהצבת סכר, כ"תריס בפני הפורענות". מעשית נחוצה לנו שקיפות, מדרג שלא היה קיים עד כה של המנהגים, התקנות, ההחמרות, החובות מדרבנן והחובות מדאורייתא. בדומה לדירוג תעודות הכשרות למעוניינים ב"כשר" או "כשר למהדרין", יש להכיר דה־פקטו במציאות שבה מנעד מקיימי המצוות משתרע מחובבים, מסורתיים ו"לייטים" דרך דתיים קלאסיים ועד מחמירים ביותר. לא כולם רוצים לקיים כל תג וכל חומרה, והאמת היא שלא כולם גם צריכים; אף על פי כן, הם יכולים להישאר יהודים טובים ו"אפילו" דתיים טובים. הגיע הזמן שמישהו גם יאמר להם את זה.

*

עו"ד משה שטרן הוא יועץ תוכן וכותב נאומים ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

עיון רחב במקרא מלמד כי עמלק היה שבט אכזרי, שברדיפתו אחר הכסף רצח ופגע בחלשים ובזרים. המצווה לשנאתו איננה אלא קריאה לאהוב את המסכנים

המושג "עמלק" מהווה כותרת לסוגיות רבות. בשעה שמתקיים דיון על שאלות של יהדות ומוסר, יחס היהדות לגר ולזר וכדומה, כמו מאליה עולה המילה "עמלק", וכביכול אומרים: ראו כמה שנאה לזר יש בתורה. אמת, איננו יכולים לענות על כל השאלות הנוגעות בסוגיה מורכבת זו, שהרי קשה לדמיין הרג טף ונשים, ובכל אופן אציג תמונה השונה מן המקובל בשיח הציבורי בדבר משמעות מצוות מחיית עמלק.

דיוננו במקראות ייפתח במאוחר ומשם נחזור אל המוקדם. לא נוכל במסגרת זו לדון בכל הזכרות עמלק שבמקרא, ולא נדון אלא בחלקן.

אנדרטת זיכרון בהאג לחללי מלחמת העולם השנייה, עם הכיתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק"
יוצר: דיק סטינס, 1967

עבד חולה במדבר

הכתובים בסוף ספר שמואל א' מספרים שלאחר המחזה הנורא של שמואל העולה מן האוב ומודיע לשאול על מותו במלחמה, שאול יצא אל מלחמת חייו בפלשתים. והנה לפתע, באמצע המתח והכאב, הסיפור עובר לעלילה אחרת. פרק ל מספר שדוד שגורש על ידי שרי פלשתים מן המערכה חזר אל עירו צקלג ושם גילה שהעיר נשדדה ונשרפה על ידי עמלקי וכל הנשים והילדים נשבו. דוד ואנשיו יצאו למסע חיפוש אחר הנשים והילדים, אולם לא ידעו להיכן לפנות. בתוך מסע החיפוש הם פגשו איש מצרי תועה במדבר:

וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם. וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה. אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד הֲתוֹרִדֵנִי אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא־לֹהִים אִם תְּמִיתֵנִי וְאִם תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי וְאוֹרִדְךָ אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה (ש"א ל יא־טו).

העבד הוא אחד מבני הבית המשרת את אדוניו בכל אשר האדון צריך. האם ישנו שפל אנושי גדול מלהשליך עבד חולה במדבר אל מותו?! בשעה שדוד פגש את המצרי הוא לא ידע שהמצרי יודע היכן הנשים והילדים, ובתוך המתח של החיפוש אחר הנשים והילדים דוד עצר על מנת לעזור לאיש אלמוני, כי כשרואים איש במצוקה עוצרים ועוזרים! לאחר מכן דוד מבטיח שהוא לא יסגיר עבד אל אדוניו.

הכתוב מצייר ניגוד בין האיש העמלקי ויחסו הנורא לעבדו לבין דוד שעזר לעבד משוטט במדבר. הכתוב עוצר את סיפור מות שאול, ובכך אומר: אין דוד יכול לעלות לכס המלך עד שייבחן ויוכח יחסו לעבד זר. הסיפור על העמלקי לא בא ללמד רק על אותו אדון, אדם פרטי, שהשליך את עבדו אל מותו, אלא על יחסם של ציבור האדון – העמלקים – לעבד ולחלש.

הלאה. בפרק טו בספר שמואל מסופר על מלחמת שאול בעמלק. בפתח הפרק נראה כאילו רק חשבון היסטורי מן העבר הרחוק מהווה את יסוד המצווה להילחם בעמלק: “כֹּה אָמַר ה‘ צְ־בָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק“ (שמ“א טו, ב־ג). והנה, מדברי שמואל אל אגג מלך עמלק עולה תמונה שונה: “וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ“ (שמ“א טו לג).

התמונה העולה מספר שמואל היא שעמלק היה קבוצת שבטים נודדים בתחומי הנגב־סיני שחיו על חרבם ושדדו והרגו ללא רחם את יושבי ספר המדבר, ופעם אחר פעם התקיפו את יישובי דרום יהודה. בשעה שהיה דוד עם אכיש מלך גת, הוא נלחם בעמלקים והגן על דרום נחלת יהודה. אגג, לפי דברי שמואל, היה רוצח אכזר, ואם כן מלחמת שאול בעמלק אינה רק זיכרון העבר, אלא גם מלחמת הגנה נגד רוצחים שפלים שפעם אחר פעם בזזו והרגו.

מורה קיני

בפתח סיפור מלחמת שאול בעמלק מסופר: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק" (ש"א טו ו).

יש להניח שאם הערה זו באה בראשית הסיפור, הרי שיש בה משמעות להבנת הסיפור והסוגיה כולה. לאורך המקראות אנו פוגשים את שבטי הקיני יחד עם שבטי עמלק. מסתבר ששני השבטים היו שבטים קדומים שנדדו במדבר זה ליד זה. בספר שמות מסופר רק על יתרו הקיני שבא אל ישראל, אולם מהערה זו שבספר שמואל אנו למדים שהעם הקיני כולו עשה חסד עם ישראל ביציאת מצרים. כך, בשעה שעם של עבדים ברח מארץ מצרים, הקיני קיבל אותם באהבה, ואילו עמלק הכה בם ללא רחם.

ומכאן ליתרו. יתרו נזכר בשני סיפורים בספר שמות, ובשניהם לאחר הזכרת יתרו מגיעים להר סיני: משה הגיע למעמד הסנה לאחר הפגישה עם יתרו, וישראל הגיעו למעמד הר סיני לאחר שהגיע יתרו למחנה ישראל. לאחר שמשה ברח מפרעה הוא הגיע אל שפת הבאר ועזר לבנות יתרו. בנות יתרו חזרו הביתה ולא הבחינו במשמעות המעשה שנעשה להן בבאר, אולם אביהן מיד הבין שקרה משהו בעל משמעות:

וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן. וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. וַיּוֹאֶל משֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמשֶׁה (שמות ב, יח־כא).

יתרו כהן מדין הבין שההלך האלמוני אינו אדם סתם אלא איש מוסר וחסד, ומיד נתן לו את בתו לאישה. האם לא חשש יתרו שידו הארוכה של השלטון המצרי תגיע לארץ מדיין בחיפושיה אחר הנסיך המורד? האם לא חשש שייענש על נתינת מקלט למורד במלכות? מסתבר שיתרו היה איש מוסר וצדק, ובכך לא היה רק נותן מקלט, אלא גם רב ומורה למשה. והנה לאחר הפגישה של יתרו עם משה הקב"ה מתגלה למשה וקורא לו להושיע ולהציל את הסובלים משלטון פרעה.

הפגישה השנייה של יתרו בספר שמות הייתה לא רק עם משה חתנו, אלא עם עַם העבדים שברח ממצרים אל חירותו, ויתרו והקינים קיבלו את פניהם בחסד וברחמים. בפגישה זו יתרו מתגלה שוב כמורה גדול וממנו למדו ישראל על מערכות המשפט והצדק. לאחר הפגישה עם יתרו הגיעו ישראל אל מעמד הר סיני וקיבלו תורה.

ומכאן לעמלק. תמונת המלחמה בעמלק היא מעין הקדמה למעמד הר סיני. בשני המאורעות משה על ההר וכל העם למטה, ואם כן מה בין עמלק לסיני. ניגודם של הקינים ויתרו הוא העם העמלקי שמסמל את "הקפיטליזם הרצחני" שמאבד ממד מוסרי. אין לעמלקים רחמים, אין הם רואים את סבלו של העבד שיצא ממצרים ואין להם בעולמם אלא רצח וביזה.

שנאה שהיא אהבה

פסגת יציאת מצרים היא מעמד הר סיני, והמשפט המרכזי במעמד הוא:

אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

בפגישה הגדולה אין הקב"ה מציג עצמו כבורא עולם, וגם לא כעושה פלאות, אלא כמי שראה עם של עבדים הנאנקים תחת סבלותיהם והוציא אותם מתחת יד אדונם. גם פשר שם הוי"ה שהתגלה במצרים הוא שהא־ל שומע את צעקת הסובלים:

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא־לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם (שמות ו, ה־ז).

פסוקים אלו שבאים כהקדמה ליציאת מצרים הם מעין רמז מטרים למעמד הר סיני ולדיבר הראשון.

מצוות שחרור העבדים בספר ויקרא מנומקת בפסוק שתלוי וקשור בדיבר הראשון:

א. אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ   ב. אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם     ג. מִבֵּית עֲבָדִים.

ג. כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים… ב. אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם א. אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם (ויקרא כה, נה)

חז"ל תלו בפסוק זה – כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים – הלכות רבות המחייבות יחס אנושי לעבד.

משמע הדברים שמנגינה עיקרית בהתגלות סיני היא קריאה ליחס אנושי לעבד, לזר ולסובל, ואילו העמלקים מסמלים את ניגודה של ההתגלות בסיני: העמלקים פגשו עם של עבדים והכו בם ללא רחמים. לפיכך שנאת עמלק אינה אלא קריאה גדולה לאהבת הזר והסובל, ושנאה לקפיטליזם הרצחני שברדיפתו אחרי הכסף מאבד צלם אנוש.

אכן, מי ששונא את עמלק יכול לקבל תורה ולהפיץ את אור ה' בעולם. לפיכך, דווקא מצווה קשה ומורכבת זו יש בה קריאה לאהבת הגר והזר.

מסכת אופיו של העם הזה [=עם ישראל] ארוגה צדק וחסד. הוא נדרש לראות את כוחו ואת עתידו רק בקיום נאמן של חובתו, והוא יעבור לפני העמים עד שקיום החובה יהיה חזון האנושות כולה.

הניגוד לאופיו של העם הזה מיוצג על ידי עמלק, ששמחת תהילתו היא רק בחרב גאוותו וברמיסת כל חלש חסר מגן (הרש"ר הירש לדברים כה, יז).

*

הרב אביה הכהן הוא ר"מ בישיבת ההסדר בתקוע ומלמד במדרשת לינדנבאום ובמת"ן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

שאול וידר

סוס המלך

 הוּא רוֹצֶה לְהַרְעִישׁ כָּל הַשָּׁנָה

לֹא רַק בְּפוּרִים.

כְּשֶׁמַּגִּיעִים לַסּוּס בְּסִפּוּר הַמְּגִלָּה,

הוּא נוֹשֵׁם עָמֹק

עוֹלֶה עַל גַּבּוֹ

וּמַתְחִיל בִּרְכִיבָה

אֶל עֵבֶר אַרְמוֹן מְלוּכָה

מִשֶּׁלּוֹ.

בְּלִי שַׁרְבִיט זָהָב

לְלֹא כֶּתֶר לְרֹאשׁוֹ.

רוּחַ נוֹשֶׁבֶת מוּל פָּנָיו

שׁוֹרֶקֶת אֵלָיו.

בִּפְנִים אַתָּה מֶלֶךְ

אֲמִתִּי.

מה אתחפש

 בְּ”כָּל נִדְרֵי” פִּינוּ סוֹגֵר מַעְגָּל בְּמִלִּים.

שֶׁל תִּקְוַת לֵב כְּמוּסָה

מִיּוֹם כִּפּוּרִים זֶה עַד לְיוֹם כִּפּוּרִים הַבָּא.

כָּךְ בְּנַעֲרוּת

בַּחֲרוּת

בַּגְרוּת

וּלְעֵת זִקְנָה.

וּבְמוֹצָאֵי פּוּרִים שָׁמַעְתִּי יְלָדִים אוֹמְרִים:

"אֲנִי יוֹדֵעַ לְמָה אֶתְחַפֵּשׂ בַּשָּׁנָה הַבָּאָה!”

מִיּוֹם פּוּרִים זֶה עַד יוֹם פּוּרִים הַבָּא

חָפְשִׁיִּים מֵחִפּוּשִׂים,

הֵם חוֹלְמִים

אֵיךְ יִהְיוּ לְבוּשִׁים בַּשָּׁנָה הַבָּאָה

בְּתַחְפֹּשֶׂת חֲבֵרָם, מֵהַשָּׁנָה.

מתוך ספר השירים "דרך הבשמים" שראה אור בהוצאת כרמל

*

שירה כהן

שיר אהבה

מֻקְדָּם מִדַּי לַחְפֹּר

בֵּין שִׂיחֵי הַוְּרָדִים

אֲבָל הִיא מֻכְרָחָה לְהַשְׁאִיר

מֵיתָרִים מֵהַמַּנְדּוֹלִינָה

שֶׁלֹּא רָצְתָה לִלְמֹד לְנַגֵּן בָּהּ

בִּגְלַל שֶׁיָּדְעָה שֶׁהַזְּמַן הוּא קָצָר

וְלָכֵן הֶעֱדִיפָה לְאַמֵּן אֶת הַסּוּס

לִגְמֹא מֶרְחַקִּים שֶׁלֹּא יְאֻמְּנוּ

כְּשֶׁתִּרְעַד הָאֲדָמָה

אוֹ תִּהְיֶה מִלְחָמָה

(בַּיּוֹמָן הִיא רוֹשֶׁמֶת מַה בִּמְדֻיָּק)

מִישֶׁהוּ זָר שֶׁאֵין לָהּ מֻשָּׂג

יַעֲצֹר וְיַגִּיעַ דַּוְקָא לְשָׁם

יִמְצָא אֶת הַצְּלִיל שֶׁיִּתֵּן לוֹ חַיִּים,

בּוֹקֵעַ מִתּוֹךְ הַמֵּיתָרִים שֶׁטָּמְנָה

וְהִנֵּה הִיא מַשְׁאִירָה לוֹ אֶת הַסּוּס הָאֶחָד,

כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיהָ

בַּמֶּרְחָב הַשָּׁקֵט שֶׁמֵּעֵבֶר לְשָׁם

מתוך ספר השירים "מלכודת" שראה אור בהוצאת פרדס

*
חנה טואג

פליטה

כָּכָה בָּרָאתָ אוֹתִי. עַל קַו הַגְּבוּל.

שַׁעַטְנֵז. צֶמֶר וּפִשְׁתִּים גַּם יַחַד.

שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת מִתְנַגְּחוֹת בָּעִיר הַקְּטַנָּה שֶׁל

הַגּוּף. בַּרְזֶל הַבָּא בְּסֶלַע עַתִּיק

וְיוֹנָה קְטַנָּה הוֹמָה בַּחֲגָוָיו.

וְכַמָּה מְגָרֵד הַפִּשְׁתָּן בָּעוֹר.

מוֹסִיף חֲבַרְבּוּרוֹת עַל חֲבַרְבּוּרוֹת.

וְאֵין בִּי מֵעֻזּוֹ שֶׁל נָמֵר כְּדֵי לִגְנֹב אֶת הַגְּבוּל.

קָשִׁים שׁוֹמְרֵי הַגְּבוּל בַּדֶּרֶךְ לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת

וּבְקַו אַמַּת הַמַּיִם רוֹצֶה הַמִּדְבָּר לְהַשְׁאִיר חוֹתָם

לְסַמֵּא בְּחוֹל עֵינַיִם שֶׁהִתְחִילוֹ לִרְאוֹת

מָה אֶעֱשֶׂה כְּשֶׁהַצֶּמֶר צַר

מְכַסֶּה בְּקֹשִׁי אֶת עֶרְיַת הַפְּלִיטוּת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

סיפור

אז לא תבואי? אמא שואלת בטלפון, חבל. חגית תבוא וישי, וגם נעמה אמרה שאולי הם יקפצו, אם לא לסעודה אז לפחות להראות את התחפושות. נעמה היא כנראה האישה האחרונה שעוד תופרת בעצמה תחפושות, אמא מוסיפה בהתפעלות.

לא, אמא, אני אומרת, כבר אמרתי לך שהשנה אני רוצה להישאר בירושלים.

לְמה הילדים של נעמה מתחפשים, אני שואלת.

אה, היא לא סיפרה לך? יעלי מתחפשת לפסל החירות, עמיחי – להארי פוטר, רננה לבילבי ושלֵו לליצן. אבל אם את לא רוצה להפסיד את פורים עם החברות, היא אומרת בהתעוררות מה, את יכולה לבוא לאכול איתנו כאן ואחר כך לחזור לירושלים לקריאת מגילה. ייתנו לך לצאת מהעבודה קצת מוקדם, לא?

כן, אני אומרת, זאת לא בעיה. אבל יש המון פקקים, אני מעדיפה להישאר בירושלים.

טוב, היא מסכמת, איך שאת רוצה.

בערב אפרת מתקשרת, את בטוחה שאת לא רוצה להיות בירושלים בפורים? כן, אני אומרת, אני נוסעת להורים.

חבל, היא אומרת, תפסידי את הסעודה אצל תהילה. בשנה שעברה היית איתנו בסעודה, לא? היה ממש כיף, נכון? ויש גם מסיבה בערב. מסיבה ממש שווה, רק לחבר'ה. גם עדיאל יהיה, וצביקה, והם אמרו שהם יביאו גם כמה בנים מהמרכז. אולי תחזרי אחרי הסעודה אצל ההורים שלך?

לא, אני אומרת, אם אני אחזור בערב אני אתחייב בפעמיים פורים.

אז אולי תחזרי לסעודה אצל תהילה, היא מציעה, עושים על האש, יהיה נחמד.

יש כאלה שמספרים את זה על ישעיהו ליבוביץ' ויש שעל ארנסט סימון, ואולי זו רק אגדה אורבנית, שהוא בכלל לא חגג את פורים. וגם לא ביטל שום מצווה: בליל י"ד הוא היה בירושלים, ובליל ט"ו עשה את דרכו לתל אביב. הוא אמר שהוא לא יכול לחגוג את הריגתם של למעלה משבעים וחמישה אלף איש.

אני לא מתחמקת מפורים; אני אלך לשמוע מגילה ואתן מתנות לאביונים ואשלח משלוח מנות. אבל אין לי מצב רוח לנסוע להורים ולהיות היחידה בין הילדים המחופשים המתרוצצים בין הסלון למטבח והאִמהות שלהם שדואגות שהם לא יאכלו יותר מדי ממתקים ומזהירות אותם שאחר כך תכאב להם הבטן. ואני גם לא רוצה להיות במסיבה של החבר'ה ובסעודה אצל תהילה ולשמוע את כולם מאחלים לעצמם שבשנה הבאה הם כבר לא יהיו פה. גם בשנה שעברה הם איחלו את זה, והנה, הם עדיין כאן. אז ככה ההורים יחשבו שאני חוגגת עם החבר'ה והחבר'ה יחשבו שאני אצל ההורים ואני אמצא איזה בית כנסת קטן שבו אף אחד לא מכיר אותי ואשמע שם את המגילה.

אני, אם הייתי מתחמקת מפורים, זה לא היה בגלל האנשים שנהרגו. זה היה בגלל נוֹנוֹ הקטנה.

איור: גונן מעתוק

א

נונו נולדה בכפר קטן בהודו, וכבר כשהייתה ילדה ניכר בה שהיא עתידה להיות נערה ואישה יפה מאוד. כשהיא התקרבה לגיל שתים־עשרה, ביקש את ידה אביו של ראסי, שהיה בן גילה של נונו וחברהּ למשחקים מאז שהם היו ילדים קטנים. נונו רצתה להינשא לו, אבל אמא שלה דחתה את ההצעה. בשבילך אני יכולה לקבל הצעות הרבה יותר טובות, היא התפארה, ראסי הוא רק ילד עני. את תראי שגברים עשירים ממש יבואו לבקש את ידך, את כל כך יפה.

אבל לפני שהגברים העשירים הגיעו, הגיעו לכפר פקידי המלך. הם אוששו את השמועה הלא־מבוססת שהסתובבה בכפר כמה חודשים קודם לכן, שאחשוורוש העיף את ושתי מלהיות המלכה. הם אמרו שהם מחפשים נערות בתולות יפות, המלך צריך מלכה חדשה. היו בנות שלבשו את מיטב מחלצותיהן, מרחו כוחל מעל עיניהן ויצאו להתהלך בחוצות הכפר, והיו כאלה שהסתתרו. עיניה של אמא של נונו נצצו: נונו, בואי, תתלבשי. את כל כך יפה, המלך בטח יבחר בך למלכה. את תנוחי כל היום על מיטות מכוסות בבדי משי ותאכלי בשר פסיונים בצלחות זהב ותשתי יין משובח מגביעי כסף טהור.

נונו חשבה שהיא הייתה מעדיפה להישאר כאן, בכפר, במקום שבו גדלה, למרות שאין פה צלחות מזהב או בדי משי. אבל אמא שלה אחזה בידה, ואיך שהן יצאו מפתח הבית הפקידים צירפו אותה לקבוצת הבנות הנבחרות. אחרי מסע בן כמה שבועות הן הגיעו לשושן, שם היא קיבלה חדר קטן וקודר, אחד משורה ארוכה של חדרים דומים שבהם גרו שאר הבנות. החלון היחיד שהיה בו פנה אל חצר פנימית אפורה ששום דבר לא צמח בה.

נונו התגעגעה אל הכפר, אל העצים, הנחל הקטן, העיזים, ראסי. היא שלחה מכתבים להוריה, אך מכיוון שלא היא ולא הם ידעו קרוא וכתוב, כל מה שהיא יכלה לעשות היה להכתיב לסריס משפטים בנאליים כמו מה שלומכם, אצלי הכול בסדר, מתגעגעת, נונו. והם שלחו לה מכתבים דומים, שאותם כתב עבורם כהן הדת של הכפר. כך שהיא לא יכלה לספר להם שהיא כל כך רוצה לחזור הביתה, שהארמון קודר ומכוער ומשעמם לה כאן מאוד.

כי הסריס היה כועס. וכאן, בארמון, הכול תלוי בסריס. גולי, שהייתה מבין הוותיקות בבית הנשים וידעה לדבר גם בשפתה של נונו, הסבירה לה שהכול תלוי בלילה אחד. זה מה שיקבע אם תהיי מלכה או לא. ולכן בלילה הזה את צריכה להיות הכי יפה שאת יכולה. והסריס הוא היחיד שיכול לעזור לך.

בינתיים הסריס היה מעיר את נונו בבוקר, נוזף בה כשלא שתתה את כל מנת החלב היומית שלה, ומנהל את תוכנית היופי שלה: אילו אמבטיות לעשות עכשיו, באילו שמנים לסוך, מה לאכול ומה בשום פנים ואופן לא. ככל שהתקרב מועד הלילה שלה, הלחיץ אותה הסריס יותר. העור שלך לא מספיק זוהר, השיער שלך מקורזל מדי, ההליכה שלך איטית מדי. גם נונו חשבה שאין לה הרבה סיכויים להיבחר למלכה; יש פה כל כך הרבה נערות יפות, מדוע שהמלך יבחר דווקא בה. והיא גם לא הצטערה כל כך. היא כבר ראתה בעיני רוחה איך היא חוזרת לכפר, לאבא ולאמא, לאחותה הקטנה, אולי אפילו לראסי. והיא גם פחדה מהלילה המתקרב ובא. היא רצתה לדבר עם אמא שלה, לשאול אותה את השאלות שהטרידו אותה, לשמוע ממנה קצת הסברים, שהיא תחבק אותה ותגיד לה שזה יהיה בסדר, אבל אמא שלה הייתה רחוקה.

בערב ההוא היא הלכה עוד יותר לאט מהרגיל. הסריס הלביש אותה בשמלה ארוכה עם שובל ובנעלי עקב גבוהות וענד לה שרשרת גדולה וצמידים כבדים. היא נכנסה לאט לחדר וראתה את המלך מסב על מיטה אדומה. זה היה אפילו עוד יותר גרוע ממה שהיא חשבה. היא שיערה שהוא מבוגר, אבל לא שהוא כל כך שמן. כרס השתייה של המלך רבצה לפניו על המיטה כמו כדור והקרחת שלו הבהיקה. אבל הסריס רמז לה להיכנס פנימה, קד קידה קלה ונעלם.

גולי אמרה לה שהמלך מחליט מיד, ואם כשהיא קמה בבוקר הוא כבר לא שם – זה סימן שהיא לא נבחרה להיות המלכה. כשנונו התעוררה עמד לידה סריס צעיר שאמר לה שארוחת הבוקר מוכנה. ומתי יוצאים לדרך? בצהריים? היא שאלה. הסריס לא הבין, איזו דרך. מיד אחרי שתסיימי את ארוחת הבוקר אני אַראה לך את החדר החדש שלך בבית הפילגשים. אל תדאגי, העבירו לשם כבר את כל הדברים שלך. בפעם הראשונה מאז עזבה את הכפר, נונו פרצה בבכי. הסריס לעג לה: מה חשבת, שתחזרי הביתה? אחרי שהיית בבית המלך?!

הבנות בבית הפילגשים הסבירו לה את החוקים. הן סיפרו בלחש על מישהי בשם ארין שנמצאת כאן כבר יותר מעשר שנים ואף פעם לא נקראה אל המלך. נונו לא ידעה מה היא מעדיפה, להיקרא אל המלך לעוד לילה כמו הלילה הקודם, או לא להיקרא אף פעם. כי זיכרון גופו הגדול וריח היין והזיעה הנודף ממנו, כה קרובים אליה, מילאו אותה סלידה. אבל הבנות התפארו במספר הפעמים שהן נקראו אל המלך, ומי שלא נקראה אף פעם – הן בקושי שיתפו אותה בסודות הקטנים וברכילויות שהיו הדברים היחידים שיכלו לגוון במעט את הימים הדומים כל כך זה לזה.

ב

כשהייתי בגן, רוב הילדות התחפשו למלכת אסתר, או סתם למלכה או לנסיכה, העיקר שזה יהיה משהו שלובשים בו שמלה ארוכה מבריקה ומורחים אודם על השפתיים ושני עיגולים ורודים על הלחיים. הבנים התחפשו לאחשוורוש או לחייל או לשוטר או לכבאי, כל מה שהולך עם אקדח בחגורה. אני אף פעם לא התחפשתי למלכת אסתר או למלכה או לנסיכה. התחפשתי לצב או לאינדיאני או לעץ. הגננת הייתה אומרת לנו לעמוד בשתי שורות, הבנות באחת והבנים בשנייה, והיינו שרים:

תבואנה נערות אל המלך לרקוד / ואת היפה ייקח לו לאישה.

והבנים היו בוחרים. תמי תמיד נבחרה ראשונה, כי הייתה לה שמלה לבנה מבריקה ועיניים כחולות גדולות ושתי קוקיות בלונדיניות. ואני תמיד נשארתי אחרונה, והחלפתי משלוחי מנות עם יניב השמן. הוא התחתן מזמן, עם רחלי סופֵר, דווקא בחורה נורא חמודה.

ג

את פורים הזה הייתי בטוחה שאני אעשה ביחד עם נדב. הוא כבר אמר באחד הדייטים, כאילו בדרך אגב, שאמנם בדרך כלל הוא נוסע להורים שלו לפורים, אבל השנה אולי הוא יישאר בירושלים, ושאל איפה אני שומעת מגילה. אבל בסוף אני מתכננת ללכת לשמוע מגילה בבית כנסת שאף פעם לא הייתי בו, ואין לי מושג איפה הוא.

ובלילות אני מתעוררת בבהלה ורואה לנגד עיניי את הפרצוף של נדב כשאמרתי לו שאני לא מסוגלת להחליט. יכולתי לראות את הפגיעה יורדת במורד צווארו, דרך קנה הנשימה והוושט עד שהיא מגיעה לקיבה ונועצת בה סכין חדה, ואיך היא עולה בחזרה את כל הדרך, הוושט, הקנה, הגרון. אבל הוא לא אמר כלום. רק הביט בי בעיניים האלה שלו והלך.

זה יצא שחתכתי בראש חודש אדר, אפילו שבכלל לא שמתי לב לתאריך. רק כשהדלקתי את הרדיו בשלוש בלילה חסר השינה ההוא, אמרו שם "חודש טוב" ושמו את השיר "מִשֶ־מִשֶ". עברתי לתחנה אחרת. וכשסיפרתי לאפרת שנפרדנו, היא אמרה, איזה באסה. איזה דפוק זה שהבחורים תמיד מקבלים רגליים קרות ברגע האחרון. כל הפחד ממחויבות הזה שלהם. היא אפילו לא שאלה, מיד קבעה, אז לא אמרתי לה שזה לא רגליים קרות וזה בכלל לא הוא.

ד

אחר כך כל הארמון רגש. כולן נאספו לראות את ארין ברגעיה האחרונים, עושה את דרכה אל התליין. החצר המתה מפטפוטים ומצקצוקי לשון. מה היא חשבה לעצמה, אמרה גולי, לגשת ככה אל המלך, אחרי יותר מעשר שנים. היא באמת חשבה שהמלך יושיט לה את שרביט הזהב?! ועוד בגילה. הסריס סיפר שהיא לא ישנה כל הלילה לפני כן, החליפה שמלות וצבעה את פניה. ניסיתי לשכנע אותה, הוא אמר, אמרתי לה שרוב הסיכויים שהמלך בכלל לא יכיר אותה. ובינינו, הוא הוסיף, היא כבר לא נראית כמו שהיא נראתה כשהיא הגיעה אליי אחרי הלילה שלה, קצת השמינה, הרי מה כבר היה לה לעשות כל השנים האלה חוץ מלאכול.

והיא גם לא התכוננה כמו שצריך, לילה אחד זה לא מספיק. לפחות הייתה עושה כמה חודשים קודם בשמן המור. אבל זה פתאום נכנס לה לראש, הרעיון המטורף הזה. שאלתי אותה, את יודעת מה קורה למי שהמלך לא מושיט לו את השרביט? והיא אמרה, כן, ברור שאני יודעת, כל מי שגר בארמון יודע. אבל מה כבר יש לי להפסיד. אז מה יכולתי לעשות, פרש הסריס את ידיו לצדדים, לא יכולתי לעצור אותה.

אמרו גם שהמלך שאל כשהיא התקרבה אליו, מי זאת? והיא אמרה, זאת אני, ארין, אתה לא זוכר אותי? אמרת לי אז שהצליל של השם שלי מקסים, אתה לא זוכר? היא התחננה. המלך סקר אותה מלמעלה עד למטה, מהשיער שניכרו בו הימים הרבים שהשמש לא שזפה אותו, דרך הפנים הצבועות יתר על המידה, ועד הכרס הקטנה שהשמלה הצמודה הבליטה, והפטיר אל עבר המשרת שעמד לימינו, תוציאו אותה.

גם נונו באה לראות. היא הביטה בארין, שעמדה שם בחצר, עדיין בבגדים החגיגיים שלבשה והתכשיטים הגדולים שענדה בבוקר. רק האיפור לא נשאר כמו שהיה בבוקר: את הכוחל שהיא סכה בו את עיניה מרח הבכי על לחייה, מעורבב בצבע האפרסק שבו היא צבעה אותן. אבל היא לא הסתירה את פניה בידיה, רק עמדה שם, זקופה ושקטה, ממתינה שהטקס יתחיל.

ומה אני אעשה, חשבה נונו, אם אגיע לגיל של ארין ככה. אני לא יכולה אפילו לדמיין את זה. אפילו על עוד שנה אני לא מסוגלת לחשוב, אז על עשר?! לא, לי זה לא יקרה. אני אעשה הכול כדי שזה לא יקרה. כי הסריס רמז לה שיש מה לעשות, וכדאי לה לעשות את זה עכשיו, כשהיא עוד צעירה ויפה, כדי לא להיות מהקשישות האלה שכולם מדברים עליהן. כי בניגוד לשאר הבנות, שסובבו את אצבען ליד הרקה כשדיברו על ארין, היא דווקא חשבה שארין היא הכי חכמה מכולן.

ה

עכשיו המטרה זה להיכנס לאוטו בלי שאף אחד יראה אותי ולהגיע לבית הכנסת ההוא של הזקנים ושגם שם לא יהיה אף אחד שמכיר אותי. ובאמת אני לא מכירה שם אף אחד: בעזרת הנשים יש שתי קשישות שיושבות בספסל הראשון, ועוד אמא עם שני ילדים שיושבת ליד הכניסה, הילד מחופש לקאובוי והילדה למלכת התותים. ב"הָמָנים" הם מסובבים את הרעשנים שלהם בדבקות, וחוץ מהם יש ילד אחד שיורה קפצונים וכולם מנסים להשתיק אותו. אחרי הקריאה המתפללים עושים סיבוב קטן סביב הבימה בזמן שהגבאי מזמר את "שושנת יעקב צהלה ושמחה", וכולם מתפזרים. אני ממהרת לתת לגבאי את הכסף של המתנות לאביונים ויוצאת גם.

איפה זה ואיפה הקריאות בבתי הכנסת של הביצה, עם התחפושות והשירה והריקודים. כולם מצלמים את עצמם עם חבריהם השווים, שיהיה מה להעלות לפייסבוק, והקריאה בערב היא רק הסיפתח, האות הפותח של החגיגות. כשתמר ויעל עוד גרו בשכונה, תמיד התחפשנו ביחד. בהתחלה חשבתי שזה מוזר להתחפש כשמבוגרים, פתאום לחזור לזה אחרי שהפסקתי להתחפש אי שם בשנות התיכון, אבל הן אמרו, מה, הכי כיף זה להתחפש, לא רק לילדים קטנים מותר. אז שנה אחת התחפשנו לדבורה ויעל וסיסרא, יעל אמרה שהיא תמיד רצתה להתחפש ליעל התנ"כית, ותמר הסכימה להיות סיסרא, ושנה אחרת לגיבורות של ספרי ילדים, בילבי ומרי פופינס ואן מהחווה הירוקה. וגם לאלה־קרי הילדה מלפלנד ונוריקו סאן מיפן וג'נט הילדה מאתיופיה.

אבל יעל התחתנה כבר לפני חמש שנים ועכשיו היא בכלל בבוסטון, בעלה עושה שם פוסט־דוקטורט. מדי פעם היא שולחת באי־מייל תמונות שלהם עם הילדים, על רקע שלכת אדומה כאש או שלג לבן. ותמר חזרה לגור בצפת, קרוב להורים שלה, עכשיו כשיש לה תינוקת קטנה והיא לבד וצריכה שיעזרו לה.

אפשר לומר שהחלק של הערב עבר בשלום. מחר אני גם אלך לבית הכנסת הזה לשמוע מגילה ואתן משלוח מנות סמלי לאיזו אישה שתהיה שם, מתנות לאביונים כבר נתתי לגבאי, ובצהריים אני אטול ידיים ואוכל לחם עם משהו לסעודת פורים. והערב? הערב אני אלך לישון מוקדם. בכל מקרה אני לא אוהבת מסיבות פורים.

ו

אני לא מצליחה להירדם. השכנים משמיעים מוסיקה בקול רם ובמרחק מתנפצים קפצונים. אני הולכת ברחוב ארוך בעיר זרה, בין בניינים אפורים גבוהים, ואני צמאה נורא. אני מנסה לפנות לעוברים ושבים, לשאול אותם איפה יש כאן מכולת או בית קפה, אבל הם לא רואים אותי ולא שומעים אותי. הם פשוט עוברים דרכי, כאילו אני לא קיימת בכלל. פתאום אני שומעת סוס דוהר, וזה סוס שחור גבוה ומרשים, ונדב רוכב עליו. הוא נועל מגפי רכיבה חומים, ולובש מכנסיים אדומים וגלימה זהובה מתנפנפת. לראשו הוא חובש כתר. אני קוראת, נדב, נדב, אבל הוא לא מסובב את הראש, רק ממשיך לדהור קדימה.

בקצה הרחוב עומד עץ גבוה ומסביבו יש התקהלות. כשאני מגיעה לשם אני רואה את תמר, מחזיקה בזרועותיה את התינוקת, עטופה בשמיכה ורודה, ואני פולטת אנחת רווחה, בטח יש לה מים, או שהיא תגיד לי איפה אפשר להשיג. אבל היא אומרת לי, לא, את לְשם, ומצביעה על העץ. יש שם תור ארוך של בחורות ובחורים ואיש אחד שמנסה להשליט סדר בבלגן ואומר להם לחכות בסבלנות, אל תדאגו, תורכם יגיע. וכשאני מרימה את הראש אני רואה שבאמת יש כאלה שכבר הגיעו לראש העץ, חלקם אפילו נראים לי מוּכָּרים במקצת.

לאן נדב נעלם? הוא גם עומד בתור הזה? אני לא מצליחה לאתר אותו. אני מנסה לברוח, אבל בפינת הרחוב תופסת אותי נעמה, לידה עומד עמיחי, שבסוף התחפש לשוטר עם אקדח בחגורה. מה נראה לך, היא אומרת, שאת יכולה לברוח ככה? בחיים האמיתיים אי אפשר לברוח מאיפה שצריכים להיות. את צריכה להיות שם, עם כל החברות שלך.

אני מתעוררת בתחושת הקלה, זה היה רק חלום, ואני נורא צמאה. אני הולכת למטבח לשתות כוס מים, השעון מראה על עשרה לחמש. זו השעה שאני מתחייבת בפורים דמוקפין, אם לא הייתי כאן עכשיו זה לא היה פורים בשבילי. אני חוזרת למיטה ומסמסת לנדב: "אתה בירושלים?"

*

שירה אביב"י היא מתכנתת מחשבים ובעלת תואר ראשון בהיסטוריה מהאוניברסיטה הפתוחה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

הממסדיות והניכור הקיימים במשכן סותרים את עבודת האלוהים הפשוטה שהכרנו עד כה, אבל מסתבר שככה בונים חברה

הכבוד והתפארת פותחים וסוגרים את פרשת בגדי הכהונה: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" בתחילתה (כח ב), "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" בסופה (כח, מ). זהב וכסף מילאו את כל פרשת המשכן גם לפני כן, והעושר והפאר הם מצוות כל הפרשיות האלה, אבל הביטוי הייחודי הזה – "לכבוד ולתפארת" – מלווה רק את מעמד המשרתים בקודש.

דעות שונות נאמרו בעניינם של הבגדים. יש שראו בהם את סמל הכבוד והסמכות כפי שמקובל בכל מעמד שלטוני בעולם (רמב"ן), ואולי ניתן גם לראות בהם מה שהמדים מסמלים בימינו – השתייכות לקבוצה בעלת תפקיד ייחודי ומחייב. התלמוד (זבחים פח, ערכין טז) רואה בהם חלק מעבודת המקדש עצמה, המכפרת על ישראל על חטאים שונים. ההלכה אף פוסלת את עבודתו של כהן שעובד ללא בגדים, עד כדי התייחסות אליו כאל זר שעבד במקדש, מעשה שעונשו מיתה. בגדים מסוימים ישמשו גם כלי בהנהגת הציבור – החושן והאפוד, לבדם או בלוויית שאר הבגדים; הם יהפכו לאביזר שבעזרתו יענה הכהן לשאלת המלך או המנהיג לגבי מלחמה עתידית, ובהם תיערך הגרלת חלוקת הארץ לנחלותיה.

מכל מקום, אין ספק בדבר הרשמיות הנובעת מהביגוד. עבודת ה', שלכאורה אמורה להיות נחלתו של כל אדם, ואף מטרת חייו, הופכת פה להיות היררכית וממוסדת. בכך נשלם תהליך ההתמסדות של החברה, בצד מינוי השרים של פרשת יתרו ונתינת החוק של פרשת משפטים.

איור: מנחם הלברשטט

יצירת הדיסטנס

הממסדיות הזו, שעומדת בלב כל פרשיות המשכן, זרה לכל מושג העמידה לפני האלוהים שהכרנו עד כה. האבות לא נזקקו למקום מסוים כדי להקריב קרבן, ולא נזקקו למעמד מיוחד שיעשה זאת בשבילם, בניגוד לחברה המסופוטמית, העירונית והממוסדת, שממנה פרשו. קרבת אלוהים והדיבור עמו היו טבעיים וזורמים בחייהם. אין בידינו כל מידע על מוסד וממסד דומה מהימים שחלפו מאז תקופת האבות ועד תקופת הבנים היוצאים ממצרים. אבל היציאה כולה כבר עמדה בסימן האות שניתן למשה: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ־לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". מרגע שיש עם ויש מנהיג לעם, יש דיסטנס. מה שהיה לא יהיה, לא בכל מקום, לא בכל זמן, לא כל אחד.

ולא רק מוסדות חברתיים, אלא גם סיפור מחייב עומד בבסיס ייסוד כל המסגרות. אף כאן ניכר ההבדל בין תקופת לידתו של הרעיון, ימי האבות, לבין ימי הבנים. אמונת האבות לא נזקקה להתגלות ולסיפורי ניסים, ולא בשל אירועים אלה האמינו בה' ובעבודתו; אבל דור הבנים חייב להעמיד את החברה שיבנה על הסיפור, על האירוע הגדול, על הנס, על מעמד כריתת הברית, יותר מאשר על הברית עצמה ועל תוכנה. והנה עומדת לנגד עינינו חברה שלמה: סיפור מחייב (המכונה בימינו "נרטיב") ביסוד אמונתה; חוק עליון ומחייב ביסוד התנהגותה; וממסד רשמי, ומרוחק מעצם טיבו, שולט בה.

מהפכן של אתמול

המהפכה הזו עתידה לעורר תרעומת. אהרן ומרים ימחו: "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!". קרח ימחה אף כנגד אהרן, המוחה של אתמול: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" אבל דרך חזרה כבר לא תהיה. אפילו ימות השופטים, ימי האנרכיה בישראל, הכירו משטר זקנים רציף, אופציית המלוכה ריחפה באוויר, ומשמעת ואף אלימות הופעלו כלפי מי שלא מילא הוראות או ערער על המנהיג (גדעון ויפתח). אין צורך להזכיר שגם פילוג הממלכה, שאירע לכאורה על רקע חברתי, של מרד השכבות החלשות נגד הממסד העשיר והמנצל, הסתיים בייסוד מלוכה חדשה ומקדשים חדשים, ולא בחזרה לאוהלי המדבר, למרות סיסמת הקרב "לאוהליך ישראל" (מל"א יב טז) שהושמעה שם.

הדילמה הזו אורבת לפתחו של כל רעיון חדש, של כל תנועת התחדשות. הרעיון חובק עולם, ומבטיח לכל אדם את השמים אם רק יוגשם; אבל הקודים החברתיים, שלידתם באותו רעיון, יוצרים מסגרת המאפשרת את ההגשמה רק בתוכה, והמסגרת הזו עצמה מגבילה את השגת הרעיון שעמד ביסודה ואת הגשמתו בידי כל אחד. לידתה של תנועת ההתחדשות הבאה תמיד תבוא מתוך מחאה ומאיסה בממסד הקיים ובתחלואיו, ומתוך תחושה שאין לפרָט, שלא נולד למעמד הנכון, סיכוי להגיע לאן שתרבותו כאילו מצפה ממנו להגיע. הסתירה הפנימית הזו מובנית בעצם ההוויה החברתית. אין שמרן יותר ממהפכן שהגיע לשלטון. ותמיד יואשם המהפכן הזה על ידי חבריו מאתמול בבגידה, תמיד יוקע כמי שנטש את הערכים. ותמיד ינשוף בעורפו המהפכן הבא, ואף הוא בתורו ישתה את הכוס.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

אורלי קסטל־בלום מוציאה ספר שעוסק בתולדות משפחתה המצרית. בשיחה על שורשים מזרחיים, פערים חברתיים והנצחה, היא מספרת על טראומות ילדות, על ההכרעה להיות סופרת ועל סיפור הבגידה של הקיבוץ בעולי יציאת מצרים החדשה

אני פוגש את הסופרת ברחוב די סואן בתל אביב. היא במרחק כמה עשרות מטרים ממני עדיין. מי שמתקרבת אליי עכשיו היא לא פחות ממחוללת ההפיכה הגדולה האחרונה בפרוזה העברית. תרומתה של קסטל-בלום למה שמוגדר ונתפס כסיפור שווה למהפכה שחולל זך בשירת שנות השישים. אלא שקסטל־בלום עשתה זאת ללא קבוצת תמיכה ויצירה מובהקת, אלא פשוט בפרץ גאונות שנמשך כעשור שבו חיברה שמונה ספרים, ושבתומו השתנה עולם הספרות העברית ללא הכר.

לטעמי אין כותבת מרכזית ממנה בספרות העברית היום, אלא שגם אין שולית ממנה. כי מתקפתה של קסטל־בלום הייתה מתקפה של השוליים על המרכז. בינתיים, בעשור האחרון, נדמה שאותו מרכז שוב התייצב, וקו שבר נוסף פקד את הזירה – זרם השירה המזרחית. בספרה האחרון, שלרגל צאתו לאור אנחנו נפגשים, עושה קסטל־בלום מעין איחוי שבין מהפכת "השפה הרזה", כפי שכונתה פרוזת שנות התשעים, לבין מרד השירה המזרחית הגאה.

צילום: אריק סולטן

מי את, האזרחית אורלי קסטל־בלום?

“נולדתי בתל אביב, התחתנתי בגיל 25, ואז גם ילדתי את בתי הראשונה. את בני בגיל 32. בגיל 38 התגרשתי. ולמעשה, אני גרושה כבר יותר שנים מאשר הייתי נשואה. עד לא מזמן גרתי בפרברים, ועכשיו בשאול המלך. מקום הומה. לא יכולה לפתוח את החלון. כשעובר אוטובוס מתחת, הבית קופץ“.

ולגבי הסופרת? 

"את הספר הראשון שלי, 'לא רחוק ממרכז העיר', הוצאתי בעם עובד ב־1987. מסרתי אותו לתחרות של כתבי יד, והסתבר שהגיעו בדיוק שבעים כאלה, והוא היה האחרון, מספר 70. חיים פסח 'גילה' את כתב היד, אלא שהוא עזב את ההוצאה, והספר יצא בעריכת אילנה המרמן. גרנו אז בבת ים. וכמו באגדה, חיים מצא מספר טלפון של המשפחה, ושאל איך אפשר למצוא את המחברת. אז לא היו פלאפונים, ולא היה טלפון קווי בדירה בבת ים. אז אמא שלי התקשרה לשכנים והם עדכנו אותי, ואני חזרתי אליו מציבורי. הכול נעשה באסימונים. הוא שאל אותי אם נתתי לעוד הוצאה, וביקש שלא אעביר לאחרים. זה היה שלושה ימים אחרי שמסרתי את כתב־היד".

כשהתיישבת לכתוב את הספר הראשון, הייתה לך איזו מחשבה איפה הוא עומד ביחס לספרות המקומית?

“עשיתי את זה כאילו ‘מנגד‘. מנגד של הסופרים המכובדים. בתור סופרת צעירה חשבתי שהספרים של הסופרים האלה מלאי מליצות, ושהמילים שלהם לא ממש נדבקות על הדף. הם נראו לי מעט לא אמינים, אולי לא מספרים את הסיפור האמיתי. השפה שאני כתבתי בה הייתה שפה רגילה. שפה שמדברים. נורא ניסו לשכנע אותי להרים את השפה. אבל בסוף נמאס להם, ואמרו לי תעשי מה שאת רוצה. את המשפט הראשון כתבתי יומיים לפני מותו של אבי. ואחרי המוות, הרגשתי שעף לי הגג. הבסיס, הקירות. אז אמרתי לעצמי, ‘עכשיו ברצינות‘. גדי, בעלי, נתן לי מחברת ואמר תתחילי לכתוב. והתחלתי בשבעה שלא הייתה, כי היה חג סוכות. כתבתי בכתב יד, זה מה שעשה את זה. בעט בצבע ירוק, כמו ילדה, על דף שורות. דפים כאלה מצטברים. מרשרשים“.

ואיך התקבל הספר?

“התקבלות פנומנלית. היו כאלה שקרעו אותו לגזרים. אמרו קורה פה משהו חדש. חלק אמרו שזה ‘שפה רזה‘ ואני נורא נעלבתי. חלק אמרו ‘דלות החומר‘, ואני גם נורא נעלבתי. שאלו איפה הצופה לבית ישראל? כי אני רציתי לכתוב ספרות אישית, בניגוד לאלה שכתבו כל הזמן עם הפאתוס המדיני. רציתי להשתמש רק במילים שאני מבינה אותן ממש.

“אני זוכרת שראיתי תכנית עם ז‘אק ברל, והוא אמר שיש מילים שחור לבן, ויש מילים שהוא רואה אותן בצבע, אז אני רציתי להשתמש רק במילים שאני רואה בצבע, אם ללכת עם הדימוי הזה. הוא משך המון אש גם, הספר הזה. כרגיל בספר הבא, ‘סביבה עוינת‘, כבר די חיפשו אותי. למשל, הייתה כותרת לביקורת ‘די רחוק ממרכז העיר‘. האמת היא שחיים פסח הוא שהמציא את השם הזה לספר השני. כי הוא שאל אותי איך קוראים לו, ואני אמרתי, ‘אני לא יכולה לענות, אני בסביבה עוינת‘, כי הייתי בעבודה. והוא אמר, זה השם. זה השם של הספר“.

נכון יהיה לומר ש"דולי סיטי" היה השיא של תקופת הכתיבה המוקדמת שלך?

“כן. זה די רדף אותי, שנים. המשכתי עם חיים פסח לעבוד עד הספר הזה, שהיה הרביעי שלי. כל הספרים האלה, הראשונים, הם כולם עסקו במרחב. וגם השמות שלהם כאלה. ‘היכן אני נמצאת‘, היה השלישי. ידעתי שאני עדיין לא מסוגלת לכתוב על הזמן, אז אכתוב על המקום, הסביבה, המרחב. וכשאהיה בת ארבעים אכתוב רומן כמו שצריך. אכתוב על הזמן. אני חושבת שעשיתי את זה. עמדתי בהחלטה הזאת. זה לקח לי המון זמן. ואמרו עליי כאלה דברים קשים. אמרו ‘נגמר לה הסוס‘. ‘דולי סיטי‘ הטיל עלי צל. אפילו עם הספר החדש. לא מזמן מישהי אמרה לי: זה ספר יפה, אבל לא ‘דולי סיטי‘. אלה היו שנים קשות. כי זה באמת היה שיא של התקופה ההיא. אבל עם ‘חיי חורף‘ נכנסתי לתקופה אחרת. יש מי שקרא לזה ‘אורלי קסטל־בלום המאוחרת‘. אני בסדר עם האמירה הזו“.

לא מקופחת

אנחנו מגיעים לתקופה החדשה שלך, עם הספר הזה שבו בפעם הראשונה את עוסקת באופן מובהק וגלוי גם במזרחיות שלך. את מרגישה שזה שטף מבפנים, או שהאקלים של השיח המזרחי פתאום מצא אותך?

“אני אגיד לך, בשנת 96‘, נדמה לי, זכיתי בפרס על מפעל חיים בבר־אילן. נכנסתי כמובן אחרי זה למשבר, בגיל 36 לקבל פרס על מפעל חיים? היו לי אחר כך שלוש שנים של בלוק, כי חשבתי שעשיתי כבר הכול. אחד הנואמים שם נתן איזה נאום על חשיבות הפרס, ואז הוא פנה ואמר: “אורלי, חזרי אל השורשים הספרדיים שלך“. זה היה נורא מצחיק אז. קיבלתי את זה כמשהו תלוש, אבל זה הדהד לי כל השנים. אבל יותר מזה, זו ההזדקנות, ההתבגרות. של האמא, של הדודים. וכל מיני מיתות שהיו במשפחה. אולי הכי כואב היה זה של בת דודתי הקרובה, מי שנקראת בספר ‘הבת היחידה‘. וגם הדוד שלי ויטה, אבא של ‘הבת היחידה‘, שהוא היחיד ברומן שקראתי לו בשם האמיתי. אבל לפני שהוא נפטר כבר עליתי על העניין הזה שאני צריכה לכתוב על זה ספר. ובאמת תחקרתי אותו כהוגן על הגרעין המצרי שעלה יחד לקיבוץ“.

צריך להסביר למי שטרם קראו שהספר מציג סאגה משפחתית המערבת עובדות, בדיון והגזמות, ואת סיפורו של "הגרעין המצרי". משפחה שיש לה שורשים מצריים הן מימי גירוש ספרד והן מימים קדמונים, כנצר לבית־האב היחיד שלא מסופר עליו בתולדות ישראל – אלה שסירבו למשה רבנו ונשארו במצרים. בשנות החמישים העלה השומר הצעיר את בני המשפחה ממצרים. הם היו מאנשי הגרעין המצרי, שנקלט בקיבוץ עין שמר ועד מהרה גורש משם בעוון סטליניזם.

אז בעצם התעוררת לכתוב עליהם לפני שהם לגמרי נעלמים?

“כן, רציתי להנציח. הייתה שם קהילה של 70 אלף יהודי מצרים, היום יש שם ארבעה, או אולי שבעה. אין להם מניין אפילו. כשהם רוצים לעשות תפילה, הם צריכים להביא יהודים ממרוקו. וגם נסעתי למצרים. זה היה ביקור מאוד חשוב בשבילי. ראיתי מאיפה הם באו בעצם. כמה זה ממשי. כל הזמן זה היה כמו איזו אגדה. הדודה שלי, למשל, גרה על כיכר תחריר. צלצלתי אליה והיא אמרה לי, תסתכלי על בניין זה וזה, ואני מרימה את הראש, מסתכלת. שם גרנו, היא אומרת“.

מאיפה באה התפיסה כאילו המצרים הם שונים משאר המזרחים ואיפה את בעניין?

“מהאשכנזים. אבל אמא שלי תמיד התגאתה בזה שפונים אליה ביידיש, ושהיא נהנית לענות בערבית. בשוק הכרמל, למשל, היא הייתה מדברת ערבית עם הרוכלים. אז היא הייתה חוזרת באמת לילדוּת שלה במצרים. היא בעצם ברחה ממצרים. היא ממש נכחה בסצנה שבה הוטלה אבן גדולה על חבורת יהודים ומישהו נהרג. היא פשוט לקחה את הרגליים וברחה, לפני המהפכה של נאצר. היה גם איזה מקרה שכל הרחוב רץ לבית שלהם כדי לטבוח בהם, והשכנה מלמטה הצילה אותם. רצו לפרוע בהם. היא היחידה מחמישה אחים ואחיות שהגיעה לישראל. כל השאר היגרו לצרפת וגם התבוללו שם.

“אני לא הולכת עם המזרחיות כדגל ולא הרגשתי בכלל מקופחת. חונכתי גם לא ללכת עם זה. חלק מזה זה הציונות, כלומר, להיטמע. זה גם מה שעשו ההורים, כמה שהם יכלו. זה מה שעשו כל חברי הגרעין המצרי, שרובם דרך אגב קבורים בקיבוץ עינת, אתיאיסטים גאים כאלה. ההורים שלי ידעו יפה לחמוק מזה בזה שישבו בנורדאו. דוד שלי ישב ביהודה המכבי. כל הסביבה הייתה סביבה אשכנזית. האוכל שלהם היה שונה. לנו היו המאכלים האלה, המצריים. אבא שלי היה מבשל בבית. הוא הביא הביתה את הממולאים“.

"הייתה במצרים קהילה של 70 אלף יהודים, היום יש שם ארבעה, אולי שבעה". 
בית הכנסת "שער השמיים" בקהיר, 2007
צילום: אי.אפ.פי

להשתלט על העברית

הייתה לך ילדות טובה?

“כן, כן, ילדות נהדרת. ההורים נתנו ביטחון אולטימטיבי. חוויתי את האופוריה של מלחמת ששת הימים. נסענו לירושלים בפיאט 600 עם החבר‘ה מהגרעין. זה היה ההיילייט של הפליטים מהגרעין, הנסיעות האלה לירושלים. וגם נסענו לעזה, אבא שלי כל כך רצה לנסוע לעזה כדי לדבר את הערבית שלו וקנינו סלים כאלה גדולים מנצרים. אבל אני לא הייתי בת טובה כל כך. לא הייתי משתתפת. לא הסכמתי לנסוע לירושלים לאף טיול. כל הזמן הרגשתי איתם איזו בדלנות וניסיתי להסית את אחותי נגד ההורים, אבל לא כל כך הצלחתי. היא השתגעה על הקניות במזרח ירושלים“.

חייב להגיד לך שיש איזו חוסר הלימה בין מה שאת מספרת לי לבין מה שמשתמע מתיאורי הילדות שבספר. את מספרת על ביטחון, אבל בספר דווקא מורגש חוסר קואורדינציה פנימית, וחוסר שייכות גם מבחוץ.

“תראה, הדברים האלה הם באמת לא חד־משמעיים. האופי שלי לא התאים. האופי שלי לא היה בסדר. ילדה מתנגדת, מתמרדת, עצובה. את כל הצילומים המשפחתיים הייתי הורסת בבכי. הרגשתי שיש בעייתיות, שאין חפיפה. ההורים דיברו איתי צרפתית עד גיל שלוש. רק צרפתית. וכשבאתי לגן חטפתי שוק גדול מאוד. והמטפלת התעללה בי. הייתי כבר שונה מאוד. לא ידעתי עברית, אפילו שנולדתי בישראל. וכשהלכתי לגן הבנתי פתאום שאני לא קשורה. אמא שלי הוציאה אותי משם אחרי שסיפרתי לה שמרביצים לי. אני זוכרת את המטרה הזאת שהגדרתי לעצמי: להשתלט על העברית. להגיע לספציאליטה. אני חושבת שזה סוד כל הספרות שלי: להשתלט על העברית“.

נדמה שזה הצליח לך לא רע.

“אני זוכרת שבכיתה ד‘, הייתה בבית ספר א“ד גורדון הכתבה. וכל הישראלים, הצברים (גם אני צברית), כולם טעו במילה “צוואר“, ואני לא. ואז אמרתי, הנה, גמרתי את השתלטות. כמובן לא במונחים כאלה מדויקים, אבל אמרתי את זה בגיל עשר, אחת־עשרה. וגם אמרתי לעצמי כשבדיוק מלאו לי עשר שנים: ‘הסתיים העשור הראשון של חיי‘. זה לא משפט שילדה אומרת. שכבר מתגעגעת אל דברים מגיל ארבע, חמש. מבינה את החלופיות, הארעיות. זה עשה אותי מאוד עצובה. עצובה ורזה, אנורקטית כזאת, וככה גם נלחמתי בהורים על האוכל. הבעתי איזה כעס כלפיהם, מסכנים. עשו כל מה שיכולים“.

ואיך את היום? הרי יש משהו חינני כזה, של פיזור נפש, אבל לצד זה יש גם משהו פחות חמוד, התמודדות רצינית יותר. את סובלת היום מדיכאון?

“דיכאון ליווה אותי הרבה זמן. ‘רק האבק ליווה אותי‘, כפי שכתבה דליה רביקוביץ‘. הזדהיתי עם השירים שלה בגיל העשרה. זה היה בשבילי כאילו אני כותבת. אני אגיד לך מה, היום אני כבר לא סובלת. לא נאבקת, אבל לפעמים יש לי דמעות. כאילו באופן טבעי, חלק מההוויה שלי זה שיורדות לי דמעות לפעמים. או שאני רועדת. ואז אני שותה עוד איזה קפה. משום מה, זה איכשהו מרגיע אותי. אבל אין לי שום משאלת מוות. אני מאוד רוצה לחיות“.

מהספר הזה, שמלא עוולות ועלבונות, עולה תחושה של אדם פגוע. כמה זה מדויק?

“תראה, זה לא שהיה איזה פיצוץ איום בחיים. אבל כבר בגילי יש כמה דברים שאתה יכול להגיד איפה לא הצלחת. אנשים יש להם אהבה. הם חיים בתוך מערכת מתקתקת. עבודה. כל זה לא קיים אצלי. אין עבודה. עבודה זה בראש. אני קמה והולכת מהמיטה אל השולחן. זה כאילו תוצר של פגיעה. הספרות זה הבריחה שלי מהיומיום. הדא והא. ביום שהייתי כותבת, הייתי מרגישה שיש לי זכות לא לעשות כלום.

“היום אני לא זוכרת למה כשהייתי בת עשרים הלכתי ללמוד קולנוע. זאת תעלומה. כי הייתי במסלול לרפואה. למדתי ביולוגיה, כימיה, אהבתי נורא צמחים וחיות, מדע. אבא שלי חלם שאהיה רופאה. פה יש לי תסביך מאוד קשה. עד היום אני אומרת ‘חבל שאני לא רופאה‘ מכל מיני סיבות. אם הייתי רופאה לא הייתה לי בעיה של משמעות החיים. גם לא הייתה לי בעיה של עבודה. וגם לא הייתה לי בעיה מוסרית, כי הייתי מצילה אנשים. במקום זה אני עוסקת במשהו מאוד מופשט. למרות שיש בזה אלמנט גם תרפויטי כלפיי וגם משהו מנחם לקורא. אני חושבת שגם בספר הזה יש משהו מנחם“.

התחושה שלי שתביעת העלבון היא ממש העיקרון המאחד של הספר הזה. ממי את תובעת את עלבונך, ועל מה?

“מהחברים בכיתה. מבני המחזור. מגימנסיה הרצליה. מכל המפקדים בצה“ל שהתייחסו אליי כמו זבל. שלא ראו כמה אני טובה, גם ערכית וגם מוצלחת מבחינה שכלית. המורים אולי ראו, פה ושם, נצנוצים.

“אה, הנה טראומה. בכיתה ד‘ היה יום התלמיד. בוחרים שני ילדים מן הכיתה שהם יהיו המורים באותו יום. זה נורא חשוב. המורה שאלה מי מהילדים רוצה להיות מורה, והצביעה בתה של השדרית ב‘גל הקל‘, כך זה נקרא, רשת ב‘. וגם בתה של השופטת המחוזית הידועה. אז הצביעה נ‘ והצביעה מ‘, והצביעה גם אני, א‘, בתם של הפקידים מהבנק ומאל־על. והמורה עשתה לי ככה (הסופרת א‘ מנופפת ידה בתנועה של ביטול). ואני לא אשכח לה את זה. כל החיים השתנו מהרגע הזה. ואמרתי לעצמי, מה הולך פה? למה היא עושה לי ככה, ולבת השדרית ולבת השופטת היא מציעה להיות מורים, שזה הדבר הכי נחשב שהציעו באותם ימים. למה היא מבטלת אותי ככה? אז אמרתי לעצמי, צריך להיות פה בת של מישהו בשביל שיתייחסו אליך בחברה הזאת. וזה גם עוד דבר שדרבן אותי להיות משהו ומישהו בשביל הילדים שלי. אבל מה, הם לא שמים על זה. זה לא עובד יותר ככה. היום הם מתנערים ממני. רצה הגורל שהם אפילו מתביישים בזה, קצת“.

מתקהלים בכיכר תחריר, 2011
צילום: Jonathan Rashad

הוכחה שאני טובה

בשביל ספר אוטוביוגרפי, יש כאן פער עצום. לא מסופר כאן איך הופך אדם להיות סופר. מלבד הסיפור על רועת החזירים, שממוקם הרחק מאוד בזמן ומרחב. המרחק הזה היה הכרחי לך?

“קודם כול אתה מחדש לי. אבל זה נכון. התפקיד שמגלמת רועת החזירים ביחס למשפחתה קשור לתפקיד שלי כסופרת. אבל לא ידעתי שזה מה שאני עושה, כלומר כל זה לא היה לגמרי מודע. לקח לי שנתיים רק להגיע לסוף הזה. כמה התמזמזתי עם החזירים האלה. מה לא עשיתי בדרך. למדתי על גירוש ספרד. קראתי ספרים על האנוסים. על גידול חזירים, והחזיר האיברי בפרט. איך שהבנתי שהגיבורה שלי בסיפור הזה היא רועת חזירים, הרגשתי נכונות. איך המצאתי את זה? טוב, זאת ההתגלות. ‘הסופרת כרועת חזירים‘.

“לקח לי המון זמן לסיים את הספר הזה. ארבע שנים עבדתי עליו. וכמו איזה בלש שמנסה לפתור מה שפעם קראו תעלומה, ניסיתי לארגן את הפרקים על מין לוח כזה, שאפשר לשנות עליו את הסדר. וידעתי כל הזמן שהמפתח נמצא בסיפור אחד. ברועת החזירים. זו, שמגִנה באמצעות הטומאה על הכשרים. וכמה שברתי על זה את הראש. לא ידעתי למצוא לזה סוף. והעורך, מנחם פרי, הוא עזר לי לחלץ את זה“.

אולי אסביר בכמה מילים. הסיפור “שנת החזיר“, שהוא סיפור מפתח של הקובץ הזה, ובכלל מציע מפתח פרשני לגוף היצירה של קסטל־בלום, עוסק בגירוש ספרד. ובמשפחה יהודית שמנסה להקדים ולברוח, אך מוסרת לבסוף את בתם לכנסייה. זו מתגלגלת כאסופית ונטבלת לנצרות כמה פעמים, עד שהיא שבה בחזרה אל אדמות משפחתה. היא מגנה על משפחתה מעצם עיסוקה בגידול חזירים, דבר שמרחיק מעליהם את אימת האינקוויזיטורים ואת חשדנותם כלפי משפחות המומרים. אני לא יכול שלא לקרוא את זה ככתב הגנה של הסופרת שמנסה להוכיח למשפחתה שהיא בת טובה. שאינה רק פגע רע ובעיה, אלא שהיא עדיין נאמנה עד כלות.

“בנעוריי, כשלמדנו על גירוש ספרד והאינקוויזיציה, זה נראה לי גדול למות על קידוש השם. אפילו שגדלתי בבית ספר סוציאליסטי וחילוני, זה נראה לי גדול לא להסכים להמיר את הדת, להישאר יהודי למרות כל הסביבה. למרות שזה חיים או מוות. זה נטבע בי עוד אז. וזה יצא בסיפור הזה. כי בסך הכול הרועה מתה על קידוש השם. היא שמרה ולא נכנסה לבתי קברות עם חזירים.

“אני מנסה להגיד שאני נאמנה אמיתית להורים. שאני בת טובה מאוד. אם כך אתה מתרגם את זה, בפשטות הזאת. שעשיתי טוב, שאני עושה טוב, שאני סופרת, שלא יזלזלו בי. אמנם אני לא מרוויחה מיליונים ואפילו משכורת אין לי. אבל אני עושה פה משהו חשוב עבורכם. אני גם מצילה את עצמי, כי אם לא הייתי סופרת לא יודעת אם היו לי חיים ארוכים. אם הייתי עובדת בבנק או נאלצת להתחכך יותר מדי עם אנשים, הדיכאון הכבד היה משתלט עליי. יש כזה ספר של תורנטון ויילדר, ספר שאני מעריצה, והוא אומר שם משפט שאני מדקלמת לעצמי: ‘כשהייתה יוצאת מהבית, היא הייתה עושה זאת כדי ללקט את הגיחוך שבחברה‘. אז גם אני יוצאת כדי ללקט את הגיחוך של החברה“.

באיזה אופן הסופרת מגִנה על המשפחה, איך הצלת את המשפחה בזה שנהיית סופרת?

"הצלתי אותה, בחיי. אם אני ממשיכה במגלומניות שהצעת, אז לא רק את המשפחה הצלתי אלא את כל הילדים של הגרעין המצרי. בזה שהנצחתי את הטיולים ואת העמידות ראש האלה. אני גם הרגשתי שאני צועקת עבורם צעקות שהם בכלל לא ידעו שהם צריכים לצעוק. למשל, מה שעשו להם בעין שמר. או ההיטמעות המוחלטת שלהם בחברה הישראלית, בבנקים. הרבה מהם בבנקים, כי רקנאטי הוא ממצרים, אז הוא הכניס הרבה מהם לבנק דיסקונט. ככה הם היו אומרים, במלעיל, בנק־דיסקנט. ככה גם אומרים יהודים־מצרים.

"במובן הזה, לפעמים נדמה לי שגם אני רופאה. בתוכי אני מרגישה רופאה לא פחות, ולפעמים אפילו רופאה מסדר אחר, יותר משמעותי. רופאה שמנסה לרפא, את עצמי קודם כול, אבל גם את הסביבה שלי, ואת המקום שממנו באתי. כאילו המוזרות שלי הייתה בשביל לרפא אותם. והזרות שלי בשביל לאפשר לעצמי את כל זה. אפשר להגיד שאני רופאה ללא גבולות. אני חושבת שהתיקון שאני עושה הוא גם עם הילדים. וגם היחסים שלי עם אמא שלי הם בשיא הפריחה בארבע שנים האחרונות, מאז שהצלחתי לשחרר את הספר הזה.

"בקרב המשפחה להיות סופרת זה להיות פארש. זה לא מכניס כסף. בגלל זה אני לא מצליחה ממש להתאחד עם הזהות הזאת של הסופרת. בגלל זה אולי רועת החזירים. הפיגורה הזאת, שעוזרת לי להיות חשובה ושייכת, שמוכיחה את התועלת".

נקמה ספרותית

כשאת כותבת, כשפרסמת את הספר הראשון שלך, מישהו בכלל הבין במשפחה מה את עושה, יש מי שיכול לקרוא אותך שם?

"אחותי. אני לא מעבירה לה לקרוא, כי היא הייתה מצנזרת לי. אם הייתי מביאה לה את 'דולי סיטי' לקרוא היא הייתה עוצרת אותי. היא עובדת סוציאלית, אני בצד השני של המתרס. ב'דולי סיטי' הם נורא התביישו. הם שמעו מאנשים. מה זה 'עם אורז לא מתווכחים'? הם התביישו באלמנטים הלא ריאליסטיים. זה נשמע להם סוריאליסטי ומופרע. אפילו כשתורגמו הספרים לצרפתית היא לא קראה אותם. אבל את הספר הזה אני מאמינה שהיא תקרא".

אני רוצה לסכם. ספר שמתחיל באנשים שיצאו לשחזר את יציאת מצרים ונבגדו. האנשים שהזמינו אותם לבוא הם אלה שאחר כך אמרו להם זה לא הבית שלכם. ואז זה מסתיים בעוד מישהי שבאה הנה כמהגרת מארגנטינה, אבל לא שרדה. בסוף כל המבנה הזה לובש פנים חמורים, מבהילים. פתאום זה לא רק עלבון, אלא מוות.

"ועוד איך. זה הסיפור הזה של 'לוסיה', פביאנה חפץ, שהספר הוקדש לה. החיים שלה לא היו קלים. היא ממש נאכלה. אי אפשר לדבר על זה, כי יש פה אנשים שעדיין חיים. אבל היה לי חשוב לתבוע את עלבונה של פביאנה־לוסיה ולהקדיש לה את הספר. אני הבטחתי לה את זה על ערש דווי. וקיימתי. זה מסוג ההבטחות שאני כן יכולה לקיים. זה דבר שאני מסוגלת לעשות, לכתוב ספר ולהקדיש אותו".

אז בסוף יוצא שהספר הזה, שמהללים אותו כמפויס, הוא אולי ספר יותר כועס מהראשונים?

“כן. זה ספר שהכעס בו באמת מאוד מוסווה, מתורבת. במקרה של ‘לוסיה‘ אפשר בהחלט לומר שהחברה רצחה אותה, החברה הישראלית. אני מספרת בספר על האנשים האלה, הנשים האלה, שמנסים לעשות טוב, תוך כדי כל הרע, ועל האנשים שנותנים להם למות. יש פה רצון לנקום בסיפור הזה. רצון לנקום ולהעניש את אלה שהביאו למותה בטרם עת. היה לה כישרון ספרותי גדול. הוא לא התממש לגמרי. לא בגללה. בגלל נסיבות חייה, שלא אפרט.

“המון פעמים כתבתי מתוך נקמה, כי זה דרייב מאוד טוב. המון פעמים כשמישהו פגע בי, הייתי אומרת לעצמי הוא עוד יופיע. אפילו אם הוא לא ידע שזה הוא. עצם זה שאני אקח משהו מן האירוע הזה ושאני אשים אותו על הגיליון, שאכניס את זה לספרות, די לי בזה. זו נקמה בלי דם. נקמה בדיו. תחושת הנקמה בספר התחדדה מאוד ובסיפור של ‘לוסיה‘ היא חשופה לגמרי“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

סיפוריהן של רות ואסתר נעים בין שמירת הגיבורות על תפקידן המסורתי לבין פריצתן אותו. ספר חדש קורא את שתי המגילות בשני קולות

עומדות על הסף

שייכות וזרות במגילות רות ואסתר

אורית אבנרי

מכון הרטמן, תשע"ה, 199 עמ'

מעט הפתיחה המשותפת והייחודית לשני הספרים המקראיים, רות ואסתר ("וַיְהִי בִּימֵי"), והיותם הספרים היחידים בתנ"ך הקרויים על שם נשים – נראה כאילו המרחק בין שתי המגילות רב מאוד.

סיפור מגילת רות מתרחש בבית לחם שבארץ ישראל ואילו אירועי מגילת אסתר מתחוללים בפרס; במגילת רות תמונות חקלאיות של קציר וגורן, כמו גם מחסור ורעב, ובמגילת אסתר עושר מסנוור בחצר מלכות אחשוורוש שבעיר שושן, כמו גם משתאות ועינוגי גוף; באחת מחויבות וחסד, ובשנייה תככים ורוע; באחת פירוש גמיש ויצירתי לחוקי הייבום, גאולת הקרקע והמגע עם מואבים ועמונים, ובשנייה חוק מלך נוקשה ובלתי ניתן לשינוי; מגילת רות קשורה למלכות דוד ומגילת אסתר למלכות שאול. למרות זאת, ספרה של אורית אבנרי מפגיש בין הספרים ויש לברר מהו טיבו של המפגש שהיא יוצרת בין שתי המגילות.

לטענת אבנרי, לשתי המגילות חידה משותפת. על מנת להציג אותה, יש להקדים ולפרוש את גישתה של אבנרי אל הכתובים. ראשית, מצהירה המחברת בפתיחת ספרה כי קריאתה במגילות מתייחסת ליצירות השלמות כפי שהן מונחות בפנינו היום (הגישה הסינכרונית). חזרות וכפילויות, עמימות הטקסט, צרימות ומתחים, אינם כלים לאיתור מקורותיהם השונים של הכתובים, אלא נתפסים כאמצעים ספרותיים המסייעים להבנת המשמעות המורכבת הגלומה בכל אחת מן המגילות.

שנית, אבנרי מתבססת בקריאתה על האסכולה המציבה את הקורא. כקוראת, אבנרי איננה מחפשת את כוונת המחבר ואת הרמזים ששתל ביצירה כדי שניתן יהיה לחשפה. היא מבקשת לדובב את הטקסט ולגלות בין הכתובים זיקות היוצרות משמעות; והיא, הקוראת, מעניקה ליצירות ולקשרים ביניהן את משמעותם. אולם התבוננות אקטיבית ומדובבת זו איננה נסמכת על אסוציאציות חופשיות ומקריות; היא מתבססת על נקודות סימון בכתובים, הנחשפות תוך קריאה קשובה וצמודה בהם. נקודות סימון אלה מאפשרות את הקריאות שמציעה אבנרי.

מהי אפוא החידה המשותפת למגילת רות ולמגילת אסתר על פי קריאתה של אבנרי? לטענתה, בכל אחת מן המגילות ולכל אורכה ניתן למצוא שני מסרים הסותרים זה את זה, שני קולות שונים ואף הפוכים.

קריאת תיגר על הנורמות המקובלות. אסתר המלכה, אנדראה דל קסטגנו, 1450

הכלה או זרות

למשל, הברכה שמברך הקהל בשער את רות ובועז בסיום המגילה (רות ד יא־יב):

יִתֵּן ה' אֶת־הָאִשָּׁה הַבָּאָה

אֶל־בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל

וַעֲשֵׂה־חַיִל בְּאֶפְרָתָה

וּקְרָא־שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. 

וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר־יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה

מִן־הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן־הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. 

הברכה מזכירה את אמהות האומה המיוחדות: נשים שבנו בית בישראל על אף קשיים שונים – שנאה מצד הבעל, עקרות והרחקה מהמשפחה. אלה נשים שהשכילו להשתמש בהזדמנות שניתנה להן, או שיזמו מהלך ללידת בן ממשיך. רות היא, אפוא, חוליה בשרשרת נשים שפעולותיהן אפשרו את המשך השושלת, ושהתנהלותן הפכה אותן מאובייקט לסובייקט. זאת ועוד, אזכורה של תמר, האישה הזרה שהצטרפה אל משפחת יהודה, מחזק את קבלתה של רות אל חיק החברה היהודאית, ויש בו משום הכרה בכך ששושלת בית דוד עולה וצומחת דווקא הודות לנשים זרות. לא רק רות, האישה הזרה, מקבלת את הכרת המגילה והערכתה, אלא הנשים בכלל. שהלוא נשים – נעמי ורות – הן העומדות במרכז העלילה ויוזמתן ותושייתן הן המניעות אותה.

אולם, מאותה הברכה עצמה ניתן לשמוע קול שונה לחלוטין. שמה של רות איננו נזכר בברכה, היא מכונה – הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל־בֵּיתֶךָ; למעשה המבורך הוא בועז. אזכור תמר והדהוד המעשה הבעייתי של יהודה עשויים לרמז לאי הנחת שחשים המברכים ממעשה בועז בלקיחת רות. אזכורה של רחל ראשונה בברכה עשוי אף הוא להעיד על קבלה מסויגת וביקורתית של רות לקהילת בית לחם. ראשית, רחל איננה אֵם לשבט יהודה. שנית, המקור המקראי היחיד הנוסף שבו מופיעה רחל הצעירה לפני לאה הבכורה הוא בשיח שלהן עם יעקב. בשיח זה הן מעידות על תחושת הזרות שלהן בבית אביהן: וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה … הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ;  הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ (בראשית לא, יד־טו). את הנשים הנזכרות בברכת הזקנים מלווה, אם כך, שובל של זרות.

גם את תפקידן של הנשים ניתן לראות בדרך הפוכה מזו שהוצגה לעיל. המגילה איננה מסתיימת בברכת הקהל ובשושלת הנשית, אלא בשושלת גברית דווקא, שבסופה נולד דוד המלך. ניתן להבין את המגילה כסיפור שבו רות משמשת רק כלי להצמחת זרעו של בועז. זאת ועוד, אין די ביוזמתן של נעמי ורות, הן בשדה בועז והן בתמונת הגורן, כדי ליצור שינוי; בסופו של דבר, רק האישור הציבורי הניתן על־ידי הגברים בשער העיר יאפשר את נישואי רות ובועז.

זוהי אפוא החידה הכפולה שחדה מגילת רות על פי קריאתה של אבנרי: האם שומרות הנשים על תפקידן המסורתי במגילה או האם הן פורצות אותו? האם רות התקבלה כאִמה של מלכות או נותרת בזרותה ובמואביותה?

העם היהודי כאסתר

חידה כפולה דומה חדה מגילת אסתר: האם דמותה של אסתר – המייצגת את האחר האולטימטיבי – מתוארת כמופעלת על־ידי הגברים שבסביבתה, כפופה לנורמות הנוקשות המקובלות, או שהיא מוצגת כאישה היודעת מהן מטרותיה ופועלת להשיגן בחכמה ומתוך היכרות עם התנהלות החברה שסביבה וכלליה? ובמקביל, האם המסר של המגילה הוא שניתן למיעוט אתני להשתלב במרכז החברה? האם הגלות מוצגת כמקום של סכנה קיומית ונרדפות, או כמרחב המאפשר השתרגות בחברה, עוצמה וחיים משמעותיים?

אדגים את הדברים על פי קריאתה של אבנרי את סוף המגילה. אסתר מודרת מפסוקי הסיום של המגילה. מרדכי ואחשוורוש הם המככבים בהם: "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים" (אסתר י' ג). הגברים חזרו להיות הפעילים הבלעדיים במערכת שלטונית מסודרת. אסתר לא הצליחה להפוך למנהיגה, וגם על תפקיד נשי מסורתי – אִמהותה – איננו שומעים.

אולם גם התברגותו של מרדכי בצמרת השלטון איננה מבטיחה דבר, ולמעשה היא שברירית ומאוימת. כשם שגידל המלך את המן והפכו למשנה למלך, כך מתואר עתה מרדכי כמי שגודל על־ידי המלך. וכשם שתככי חצר הפילו את המן, כך גם עלול לקרות למרדכי. פרשת גדולת מרדכי אמנם כתובה על ספר דברי הימים, אולם ערכה מוטל בספק, שהלוא כבר בעבר היה כתוב שמרדכי הציל את המלך, וזמן רב לא נעשה בעניין דבר. לאחרוּת, הן המגדרית והן האתנית, אין פתרון, על פי קריאה זו במגילת אסתר.

על פי הקריאה השנייה שמציגה אבנרי, פסוקי הסיום של המגילה מעידים על המהפך הגדול שהתרחש: "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל־זַרְעוֹ" (י' ג). אחשוורוש מגדל את מרדכי במקום את המן; תחת המן צֹרֵר הַיְּהוּדִים מופיע מרדכי כגָדוֹל לַיְּהוּדִים ואת מקום רֹב בָּנָיו של המן תופסים רֹב אֶחָיו של מרדכי.

גם את סיפורה של אסתר יש לקרוא כסיפור של התפתחות, צמיחה וקריאת תיגר על הנורמות המקובלות. אסתר היא שמובילה את המהלכים בתוך הארמון, ובסוף המגילה היא אף פועלת במרחב הפומבי – היא הנותנת תוקף לחג הפורים, "וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה" (ט' לב). בקביעת החג (היחיד הידוע שנקבע על ידי אישה) מעידה אסתר על כך שחוקי התורה אינם נוקשים ובלתי ניתנים לשינוי כחוקי פרס.

העם היהודי, כאסתר, חש כמיעוט מאוים, אך במהלך המגילה התקדם לעבר עמדות כוח והשפעה חשובות והצליח להביא למציאות שבה התואר "יהודי" נושא בחובו עוצמה ושררה. העם היהודי הגיע מעמדה של עם קטן, מפוזר ושונה לעמדה שבה הוא חלק מן המנגנון, חלק מן התרבות.

קריאה גמישה

כיצד מפענחת אבנרי את החידות הכפולות? איך היא מציעה לקרוא את מגילת רות ואת מגילת אסתר? יהיה זה ספוילר בלתי הגון להוביל את קוראיה של סקירה זו בשבילי הפיענוח שמציעה אבנרי. נעיר רק כי קריאתה במגילות מעלה שאלות הנוגעות להתמודדות האנושית המורכבת עם זרות, שייכות ועיצוב זהות. שתי המגילות עוסקות בזר – הזרה המבקשת לבוא בקרב ישראל במגילת רות, והזרים החיים כמיעוט בארץ לא להם, במגילת אסתר. שאלות של הכלה והדרה הן השאלות המרכזיות שבהן עוסק הספר "עומדות על הסף".

סיפורה של כל אחת מן המגילות דרך התבוננות בהן באמצעות שתי קריאות הפוכות מכריח גם את הקוראים להתמודד עם זרות. לכל קורא בר אוריין גרסא דינקותא או פרשנות מושכלת שגיבש להבנת המגילות ומגמותיהן. כשמציגה אבנרי עמדה והיפוכה, נדרשים קוראיה לקשב ולגמישות. המעיינים בספר ימצאו עצמם בהתמודדות מתמדת עם תגובות שונות בתוכו – דחייה על הסף של פרשנות הנשמעת זרה ומוזרה; קשב כן ופתוח לפירוש הזר, מבלי לוותר על עמדה מוקדמת ומגובשת; העשרה ופיתוח של הקריאה המוכרת, או קבלת פירוש שונה מן העמדה הישנה.

על איזה סף עומדות הדמויות במגילות על פי קריאתה של אבנרי? הספר מזמין את הקוראים לתהות – סף תקרת הזכוכית? סף העתיד? סף העבר? סף שינוי תפקיד ומעמד? האם נשארו הדמויות נטועות על הסף, או שהצליחו לפסוח עליו? בקריאתה המיוחדת צלחה אבנרי, עם שתי גיבורותיה, סף שחצייתו איננה מובנת מאליה – סף הרלוונטיות של ספר הספרים עבור קוראים בני המאה העשרים ואחת.

*

ד"ר רוני מגידוב היא חברת סגל במכון הרטמן ובמערכת "תנ"ך ביחד 929"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

האם חובה לקיים צוואתו של מת שהורה שלא לומר עליו קדיש? על המצווה לשמוע בדברי המת ועל סמכותם המוגבלת של המתים על החיים

עבודת הרבנות בקהילות בתפוצות היא עבודה של יום ולילה. הרב עוסק עם החיים ועם המתים ומה שביניהם והשאלות המתעוררות משלבות בין חיי עולם לחיי שעה.

לפני מספר שנים פנו אליי בני הקהילה בפלמה דה מיורקה בספרד בשאלה מעניינת. העיר פלמה דה מיורקה הפכה להיות מקום מגורים ליהודים מבוגרים מרחבי אירופה היוצאים לפנסיה ומבקשים להתיישב בעיר יפה ושקטה על שפת הים, מעין מיאמי של אירופה. כך נוצרה בשנים האחרונות קהילה של יהודים פנסיונרים מאירופה באי שבדרום ספרד. רב הקהילה שלח אליי בדחיפות את השאלה הבאה: "אדם נפטר בקהילתי. לפני מותו ובצוואתו ביקש שבנו, המתגורר בלונדון, לא יגיע ללוויה שכן בין האב לבן היה סכסוך של שנים. האם עליי להודיע לבן על פטירת האב כדי שהוא יחליט אם להגיע ללוויה, או לחלופין כדי שיוכל לשבת שבעה בלונדון? האם יש לשמוע לדברי האב האוסר על בנו להגיע ללוויה או שמא הוא 'מתנה על דבר שכתוב בתורה' ואין לשמוע לו? האם ההשתתפות בלוויה היא חלק ממצוות אבלות וכיבוד אב ואם?"

איור: גונן מעתוק

עונש עצמי

לפני מספר שבועות ביקרתי בקהילה היהודית בגיברלטר, מושבה בריטית על אדמת ספרד, מול מרוקו אשר באפריקה. לקהילה זו הגיעו במהלך השנים יהודים רבים ממרוקו אשר סחרו עם האנגלים והייתה נוכחות יהודית רציפה בגיברלטר מאז 1704. כך נוצרה קהילה קטנה אבל מגובשת של יוצאי מרוקו בגיברלטר אשר עד היום שומרת בקפדנות על המנהגים המרוקניים ועל מסורת ישראל סבא.

פנתה אליי משפחה מהקהילה וביקשה לשפוך את מר לבה על אשר אירע לסב המשפחה. הסבא, מר מסעוד (שם בדוי), הגיע ממרוקו לגיברלטר בראשית המאה ה-20. הוא היה אדם מסורתי ושומר מצוות אבל מפאת גלגולי חיים התחתן עם אישה נוכרייה מבנות המקום. נולדו לו מספר ילדים, אשתו נפטרה, והוא חזר ונשא אישה שנייה שאינה מבנות עמנו וגם ממנה נולדו לו ילדים. במשך כל השנים שבהן היה נשוי לשתי נשים אלו המשיך לחיות כיהודי דתי ולחנך את ילדיו ליהדות למרות שלא היו יהודים על פי ההלכה.

ההפתעה הגדולה הגיעה כאשר מר מסעוד נפטר. לפני פטירתו הוא מסר בידי אנשי החברה קדישא מכתב בכתב ידו ועם חתימת ידו, ובו כתוב כך: “בקשה: אני מבקש שלאחר פטירתי יקברו אותי מיד, בלי להודיע לאף אחד. שיקברו אותי רחוק משאר הקברים ולא יכתבו דבר על מצבתי. שלא יתפללו בקבורה ולא יאמרו קדיש. שלא ישבו עליי שבעה ולא ישמרו אבלות לאחר פטירתי, שלא יאמרו עליי השכבה בבית הכנסת ולא ילך אדם לשדה להתפלל עבורי. לאחר פטירתי אהיה כאילו שלא באתי לעולם כלל. חשוב: לא אסלח למי שלא יקיים את בקשתי האחרונה. אייר תשי”ד, מאי 1954”.

מתוך המכתב ניתן לשמוע את קולו הבוכה והעצוב של מסעוד על מהלך חייו. ככל הנראה הוא החליט לקחת אחריות על מה שעשה בחייו ואף “להעניש” את עצמו על נישואיו לנשים לא יהודיות.  קשה לתאר את הכאב הטמון בשורות שכתב בדמעות לבו ובכתב ידו.

אולם בני המשפחה לא היו שלמים עם הדרך שבה בחר מסעוד למחוק את עצמו מן העולם היהודי אחרי פטירתו וכעת הם מבקשים לבנות את מצבתו ולהתחיל לומר קדיש ואשכבה לזכר נשמתו. למעשה, הסבא העביר את סבלו לצאצאיו, אשר המשיכו בדרכו היהודית וחלקם אף התגיירו, וכעת הם רוצים לתקן את צוואתו ושואלים האם יש ממש בדבריו.

זכות ממונית

גם במקרה הראשון וגם בשני עולה לדיון שאלה עקרונית – עד כמה יש מצווה או חובה לקיים את דברי המת? עד כמה אדם שנפטר יכול לקבוע את סדר היום היהודי לבניו, בנותיו ונכדיו? אמנם אנו רגילים לצטט את דברי הגמרא "מצווה לקיים דברי המת" (כתובות סט, ב), אבל כלל זה הוא חלק מכללי הפסיקה בעולם הצוואות והירושות, שבו ניתן מעמד מיוחד לרצונו של הנפטר. למעשה מה שמקנה את הסמכות לאדם הנפטר שישמעו בקולו הוא דווקא הירושה הממונית שהוא משאיר ומכוחה אדם זוכה שישמעו גם לבקשתו האחרונה (גיטין יג, א, תוספות ד"ה והא). ואולם, סמכות זו אינה מוקנית לנפטר בכל תחומי החיים, במיוחד אם בקשותיו ורצונותיו יכולים לפגוע באנשים אחרים, קרובים או רחוקים.

קיימת גם גישה שנייה המקנה לדבריו של האדם הנפטר סמכות לא מכוח קנייניו ורכושו, אלא מדין החסד שצריך לעשות עם כל אדם בכלל ועם האדם הנפטר בפרט. כך כתב הרב יוסף שאול נתנזון, מגדולי הפוסקים בפולין במאה ה-19: "אמנם מה שנראה לפי עניות דעתי בזה דהוא עניין חסד של אמת שעושים עם המתים, שהמת אין לו לעשות עוד ומצווה לקיים דברי המת וזה שביקש יעקב: ועשית עמדי חסד ואמת" (שו"ת שואל ומשיב, סימן א).

הרשב"ץ (רבי שלמה בן צמח דוראן, אלג'יר, המאה ה-15) כתב דברים מאוד חריפים לגבי אפשרות  אדם לצוות לבניו אחריו מה יעשו: "…שלא בכל דבר אמרו מצוה לקיים דברי המת, שאין האדם בשעת מיתתו נביא ולא מלך ולא נשיא שיצווה החיים לקיים דבריו, שאין שלטון ביום המוות. ולא אמרו זה אלא שכשצווה שיעשה מממונו כלום שמצווה לקיים דבריו שהרי הממון שלו. כלומר, הרשב"ץ מגביל את העיקרון של "מצווה לקיים דברי המת" רק לענייני ממון ולא לשאר ציוויים.

מעבר למשמעות החיובית של "מצווה לקיים דברי המת" ההלכה מבחינה גם במקרים שבהם דברי המת יכולים לפגוע בחובה של החי לקיים את חובתו, ובמיוחד אם הציווי של האב לבניו ובנותיו סותר את הציווי של כיבוד אב ואם המחייב אותם לכבד את אביהם גם לאחר מותו, להשתתף בהלווייתו ולומר קדיש לעילוי נשמתו. בסגנון זה כתב המהרי"ק: "אבל במלתא דלא שייך בגוויה כי הכא פשיטא דאין כח לאב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו וכו' אבל במלתא דלא שייך האב בגווה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו…" (שו"ת מהרי"ק סימן קסו).

במילים אחרות אומר המהרי"ק כי סמכות האב על בניו בחייו ואף לאחר מותו מוגבלת לאותם דברים שמתייחסים אליו, אבל בנושאים שאין לאב כל צורך בהם אילו לו סמכות לצוות את בניו. גם המהרי"ט (ארץ ישראל ותורכיה, נפטר ב-1639) מתנגד לכך שהורים יצוו את בניהם לעשות דברים שהם נגד דין תורה: "היאך אפשר לומר עוד שמצווה לקיים דברי האב ולבטל דברי תורה?" (שו"ת מהרי"ט, חלק ב' חושן משפט סימן ו')

אין סמכות לפגוע

שאלה מעניינת הדומה במעט לנושא שלנו נשאלה לרב עובדיה יוסף: "נשאלתי לחוות דעתי אם מותר לומר קדיש על אמו גם כשאביו מקפיד על זה מפני שחושש לחייו כדעת ההמון". הרמ"א משיב לשאלה זו וכותב: "נהגו לומר קדיש על האם ואע"פ שהאב עדיין חי אין בידו למחות לבנו שלא יאמר קדיש על אמו שמתה, יש לומר שלא  ישמע לו הואיל ומקיים בזה כיבוד אם וקיימא לן מכבדו בחייו ומכבדו במותו" (דרכי משה סי' שע"ו). והרב עובדיה יוסף הוסיף על דברי הרמ"א: "ולי נראה שאין לשמוע לו, שמאחר שנהגו אבותינו הקדושים לומר קדיש יתום והוא זכות לשוכני עפר כידוע ממעשה דר' עקיבא הוי כאילו אמר לו אביו שלא יעשה דבר מדברי סופרים" (שו"ת יביע אומר חלק ג', יורה  דעה, סימן כ"ו).

כבר בתקופה קדומה, במאה ה-16, נשאל המבי"ט מטיראני על היחס בין בקשת ההורים בחיים או לאחר מותם כאשר רצונם מתנגש עם רצון הבנים. "ילמדנו רבנו: ראובן שנדר שאם יהיה לו כך וכך שידור בצפת תובב"א ועתה נתקיים הדבר ואביו ואמו אינם מניחים אותו ללכת לדור שם… תשובה: חייב לקיים נדרו ואינו חייב לחוש לצוואת אביו ואמו שאמרו שלא ילך…. ואין לו עונש על שאינו מקיים מצות כיבוד אב ואם שכן יש מצוה לדור בארץ ישראל…" (שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן קלט).

זכורני שלפני שנים השתתפתי בשיעור של הרב שמחה הכהן קוק, רבה של רחובות. הרב סיפר על יהודי עשיר שתרם לבניית מקווה טהרה לנשים. לאחר פטירתו פתחו את צוואתו ומצאו שכתב: "הריני מבקש  שלפני קבורתי, יעשו את הטהרה שלי במקווה שתרמתי". כמובן שעלתה השאלה האם מחויבים לקיים את דברי האדם בבחינת "מצווה לקיים דברי המת"  או שמא יהיה בכך פגיעה בנשים הרגילות לטבול במקווה, שכן אם הן ישמעו שאדם שנפטר הוטבל במקווה הדבר ירחיק אותן מן המקום. הרב שמחה הכהן קוק פסק שאין בסמכותו של אדם שנפטר לבקש מהחיים דברים שיכולים לפגוע בהם וברגשותיהם ולכן לא הטבילו אותו במקווה שהוא עצמו תרם.

נדמה שגם בתשובה לשני הסיפורים הראשונים, מבלי להיכנס לכל פרטי המקרה וההלכה, כהוראה כללית מן הצורך היה להודיע לבן על פטירת האב כדי שיגיע ללוויה, ישב שבעה כדין ויקיים את חובת הקדיש. גם במקרה השני, למרות הכאב המופיע בבקשת האב והסב, אין הוא יכול לדרוש מבני משפחתו שלא יכבדוהו ויזכרו אותו לטובה לאחר מותו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ו אדר תשע"ה, 6.3.2015