סקירת כתבי עת מהעולם – סקירת אוקטובר 2015
פנים אמיתיות
היא מתמחה בעיתונות חוקרת ומספרת את ההיסטוריה דרך המבט האישי של הגיבורים. על מפעלה של כלת פרס נובל לספרות, סבטלנה אלקסייביץ'
יש להניח שקוראי העיתון שאינם ממוצא רוסי לא שמעו בעבר את שמה של כלת פרס נובל לספרות החדשה, סבטלנה אלקסייביץ'. גם לרוב האנשים במערב השם בוודאי לא מוכר. אי לכך, ההיסטוריון טימוטי סניידר ראה צורך לפרסם בבלוג שלו ב– New York Review of Books רשימה המתארת את אלקסייביץ' ואת חשיבות המפעל שלה.
תחילה יש לציין שמדובר בפרס יוצא דופן. שכן זו הפעם הרביעית בלבד שפרס נובל לספרות ניתן על כתיבה עיונית–פובליציסטית ולא ספרותית (בפעמים הקודמות היו אלו ההיסטוריון הקלאסי תיאודור מומסן, צ'רצ'יל עם האוטוביוגרפיה שלו ואלכסנדר סולז'ניצין עם הספר על גולאג). אלקסייביץ' מתייחדת בכך שבכתיבה שלה היא מנסה לספר סיפור שונה מתפיסות מקובלות שקיימות.
פוטין לא התקשר לברך, אלקסייביץ' לאחר הזכיה
צילום: אי.פי.איי
סבטלנה אלקסייביץ' נולדה ב–1948 בעיר ניקולייב, שכמו רבים מערי מזרח אירופה עברה מידי מדינה אחת לחברתה. בתחילה הייתה העיר חלק מהאימפריה האוסטרו–הונגרית, לאחר מכן השתייכה לפולין הסובייטית ולבסוף לאוקראינה המערבית (מעוז הלאומנות האוקראינית של היום). יהודים היו רוב אוכלוסיית העיר ורובם נספו בשואה. עצם התיאור הזה מסביר משהו ממורכבות זהותה האישית של אלקסייביץ'. היא ילידת אוקראינה, בת לאב בלרוסי ואם אוקראינית, שחיה את רוב חייה בבלרוס וכותבת רק בשפה הרוסית. אביה נלחם נגד לאומנים אוקראינים שרצו בשעתם להקים מדינה עצמאית באזור גליציה. אִמה סיפרה לה על מוראות הרעב ששרר באוקראינה בשנות ה–30 כתוצאה מהלאמת התבואה ההמונית שסטלין ביצע.
משפחתה עברה להתגורר בבלרוס, שם למדה אלקסייביץ' עיתונאות והתמחתה בתחקירים. אלקסייביץ' יצאה בתחקיריה נגד הנוסטלגיה הרשמית שהשתלטה על ההיסטוריה העובדתית. התחקיר הראשון שפרסמה, "פניה הלא נשיות של המלחמה", אשר סיפר את סיפורן של חיילות סובייטיות במלחמת העולם השנייה, הפך לרב מכר ונמכרו ממנו שני מיליון עותקים (!). גם היום, כעבור שלושים שנות לימודי מגדר, הוא נחשב לאחד הקלאסיים בתיאור "הקול הנשי" מהמלחמה.
אלקסייביץ' מתנגדת גם לתפיסה הפוסט מודרנית שלפיה "לכל אחד יש נראטיב משלו". בתחקירים ובכתיבה שלה היא מנסה לגלות את האמת דרך סיפוריהם האישיים של הגיבורים המעורבים, ולכן היא ממשיכה לחקור את הסוגיות ה"לא נוחות" לתעמולה הסובייטית הרשמית, וביניהן ההתאבדויות של יוצאי מלחמת העולם השנייה. ספר אחר מוקדש לחיילים הסובייטיים באפגניסטן, שהפלישה אליה הייתה ממבט לאחור הסמל של "התחלת הסוף" של ברית המועצות. ספר נוסף הוקדש לאסון צ'רנוביל וסימל את תקופת הפרסטרויקה, שבה המבנה הסובייטי המפואר החל להתפורר ולקרוס, ובכלל זאת מתקנים גרעיניים.
אלקסייביץ' מבקרת את הסיפור הרשמי, אך תמיד שומרת על נימה אמפתית. כשהיא מדברת על הדור הסובייטי והפוסט סובייטי, היא מקפידה להשתמש במילה "אנחנו". עמדה זו הובילה אותה לנסוע לאוקראינה בעקבות האירועים של השנה האחרונה ולתאר את מה שמתרחש שם. התקשורת הרוסית לא אהבה את המסע הזה והחלה לעסוק בהכפשתה, עד כדי כך שהנשיא פוטין לא התקשר אליה כדי לברכה על זכייתה בפרס (נשיא בלרוס דווקא התקשר, על אף שבעבר גם הוא זכה ליחס ביקורתי ממנה). ואולם, גם כאן אלקסייביץ' לא חיברה כתב אישום על הפלישה הרוסית לאוקראינה, אלא סיפרה את הסיפור האנושי, בין היתר על אנשים שנהרגו מאש הצלפים הרוסים. בשורה התחתונה, העיתונות החוקרת והיושר האישי קיבלו פרס נובל. מגיע לה.
———-
מעריצים את עצמם
האומה הצרפתית ככלל היא רציונלית וחילונית, אך מנהיגיה האמינו באסטרולוגיה ונתפסו כמשיחים. על התרבות הפוליטית המורכבת בפריס של ימינו
ועוד קצת על פרס נובל לספרות. בשנה שעברה הוענק הפרס לסופר הצרפתי פטריק מודיאנו. שרת התרבות של צרפת סיפרה בראיון טלוויזיוני נרגש על ארוחת הצהריים שסעדה יחד עם הסופר ודיברה בגאווה על העובדה ש"שוב צרפת נמצאת בקדמת הבמה של ההישגים התרבותיים". כשהמראיין שאל אותה אילו מספריו של מודיאנו היא קראה לאחרונה, הודתה השרה ללא מבוכה שהיא לא קראה את ספריו ואף אינה מכירה את שמות ספריו, כיוון שמאז שנבחרה לתפקיד היא פנויה רק לקריאת מסמכים רשמיים.
באנקדוטה הזו בחר מרק לילה לפתוח את רשימתו – אף היא ב–New York Review of Books – על ספרה של חוקרת התרבות הפוליטית של צרפת, Sudhir Hazareesighn. הספר מתאר עולם תרבותי מורכב, מגוון ומעניין, שכולל לעתים קרובות דבר והיפוכו. לדוגמה, התרבות הצרפתית היא מאוד רציונלית והיא מתגאה בכך שדקארט, בעל האמירה "אני חושב משמע אני קיים", ובמידה מסוימת אבי הפילוסופיה המודרנית, היה צרפתי (אמנם, המחברת מציינת שצרפתים רבים גאים גם בטענה הלא מציאותית שהוא היה מאהב של מלכת שבדיה). ואולם, לצרפתים יש עניין רב מאוד גם במיסטיקה. המיסטיקאי לואי קלוד דה סן מרטין נחשב למי שכתביו השפיעו רבות על המהפכה הצרפתית וייתכן שהוא שטבע את הסיסמה "חירות, שוויון, אחווה". גם בזמננו, הנשיא פרנסואה מיטראן נהג להתייעץ עם כוכבת לשעבר שהפכה לאסטרולוגית (ואולי הייתה גם מאהבת) בנוגע לסוגיות מדיניות. בימי מלחמת המפרץ היה מתקשר אליה פעמיים ביום כדי להתעדכן במצב הכוכבים.
באופן כללי ניתן לומר שהאומה הצרפתית היא חילונית מאוד – רק יפן, סין וצ'כיה חילוניות ממנה – והיא נוהגת להתייחס למנהיגים שלה, דוגמת נפוליאון, דה גול או מיטראן, כמו משיחים (יש מי שהעיר שעל המשיח בצרפת להיות נמוך קומה באופן מיוחד או גבה קומה). גם מבחינת הערכים הפוליטיים הצרפתים הם מורכבים. מצד אחד, שלושים שנה לאחר מלחמת העולם השנייה צרפת שגשגה בצורה יוצאת מן הכלל ולכן היה מי שהאמין שעברה המהפכני מאחוריה, שמהומות נוסח 1968 אינן אפשריות יותר ושהיא צפויה להיות אומה ליברלית סטנדרטית; אך ב–1995, כשראש הממשלה אלן ז'ופה רצה להעביר רפורמות מתונות במדיניות הרווחה, הוא נתקל במחאה המונית שהייתה מושרשת היטב גם באוניברסיטאות ברחבי המדינה.
המפלגה הקומוניסטית הצרפתית איבדה הרבה מהקסם שלה ואינה מהווה היום גורם משמעותי בנוף הפוליטי של צרפת. שרידיה מתקיימים היום בצורה שיכולה לעורר גיחוך. יש עדיין דמויות נערצות, דוגמת סלבוי ז'יז'ק או ההוגה הצרפתי–קומוניסטי אלן בדיו, ועדיין מתפרסמים עלונים שקוראים למהפכה, אבל הכותבים מקפידים לחתום עליהם בשמות בדויים "כי זה מסוכן". בשונה מהם, חברי החזית הלאומית של לה פן לחלוטין לא מתביישים בסיסמאות שלהם כלפי הזרים בצרפת.
בכלל, אחת השאלות לגבי חיי החברה של צרפת, הדומה לזו של ישראל, היא האם החלוקה המהותית היא בין שמאל–ימין או דתיים–חילוניים. ייתכן שמשפחה צרפתית קתולית חוגגת את חגה של ז'אן ד'ארק במאי, ומשפחה ליברלית חילונית חוגגת את "חג האנושות" הקומוניסטי בספטמבר, ומה שמחבר ביניהן הוא הסלידה שלהם מהבורגנות. ופרדוקס אחרון – עם כל סלידתם מהבורגנות ועם כל המסורת הרדיקלית של מהפכות ופוסט מודרניזם, הצרפתים הם עם שמרני מאוד, והם אינם רוצים בשום אופן לשנות את הסדר הקיים (לכן הם כל כך מתעקשים, למשל, לשמר את יוון בתוך האיחוד האירופי בכל מחיר). אחרי הכול, הצרפתים מעריצים את התרבות שלהם. גם אם הם לא פנויים תמיד לקרוא ספר.
–—
אהבה בעדשת המיקרוסקופ
ג'ון גוטמן, מי שנחשב לחוקר הזוגיות מספר אחת בעולם, מנתח מערכות יחסים בכלים מדעיים ומסביר אותן בנוסחאות מתמטיות. האהבה כמדע
קריסטין אולסון כותבת במגזין הפסיכולוגי הפופולרי Psychology Today רשימה על מי שנחשב חוקר הזוגיות מספר אחת בעולם – ג'ון (מרדכי) גוטמן. מעבר לנושאי המחקר, הכתבה חושפת פן אישי ייחודי. כמשתמע משמו הפרטי, גוטמן הוא יהודי ואף שומר מצוות (מהזרם הקונסרבטיבי). הוריו נישאו בווינה זמן קצר לפני פלישתו של היטלר, ומיד אחריה נאסר על אביו ללמוד רפואה (כמחצית מהסטודנטים לרפואה באוניברסיטת וינה היו אז יהודים) והם נמלטו לשוויץ. אמנם שוויץ לא נטתה לאפשר כניסת פליטים עקב מעמדה הניטרלי, אבל אמו של גוטמן הייתה שפית והיא נקלטה בתור טבחית במחנה פליטים. משם המשפחה נדדה לרפובליקה הדומיניקנית, שמנהיגה, הרודן המקומי רפאל טרוחיליו, היה מוכן לקלוט אלפי פליטים יהודים מאירופה.
גוטמן נולד שם ב–1942. משם המשפחה נדדה למיאמי שבארה"ב. לאחר שאביו עורר מהומה שם בשל התעקשות לשבת בחלק האחורי של האוטובוס כאות מחאה על ההפרדה הגזעית, עברה המשפחה לברוקלין. גוטמן למד מתמטיקה בהתלהבות, כמו נערים יהודים רבים בשכבת הגיל שלו, בין היתר מתוך האמונה הנפוצה שנוסחה של איינשטיין הייתה כביכול זו שגרמה לניצחון במלחמת העולם השנייה.
אירוע ראשון שבישר על כיוון הקריירה של גוטמן קרה בגיל עשר, כשאביו קרא לו ולאחותו לשיחה משותפת ובישר להם שהוא ואשתו מתכוונים להיפרד. הוא שאל אותם אם היו רוצים להישאר עם אבא או עם אמא. ג'ון הקטן היה מזועזע מהשאלה ואמר לאביו שהוא ילד והוא לא אמור לקבל החלטות כאלה ושהוא מקווה שהוריו יישארו יחד. נראה שהדבר הותיר על אביו רושם כי נושא הגירושין לא עלה עוד. כאן נבטה אצל גוטמן ההבנה הראשונה עד כמה הנישואין הם דבר שביר, אם כי בשלב ההוא כמובן לא הייתה מחשבה על מחקר בנושא.
בגיל התיכון גוטמן אהב, כאמור, מתמטיקה, אך כאשר התוודע במכללה לפערים הגדולים בין המתמטיקה התיאורטית לזו היישומית החליט לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה. בהתחלה היה פסיכולוג ילדים אבל בשלב די מוקדם הוא שם לב שאחד הגורמים החשובים למצוקה הרגשית של הילדים היו משברי הנישואין של ההורים (יש לזכור שמדובר בשנות השבעים, שבהן שיעורי הגירושין בארה"ב התחילו לזנק). גוטמן החליט לערוך מחקר יסודי בנושא. הוא הקים "מעבדה לחקר הזוגיות" והחליט לגשת לעניין עם יסודיות של איש מדע. הוא ביקש מהזוגות לצלם את עצמם בזמן שהם מדברים ביניהם על משהו – בכל נושא – והוא וצוותו ניתחו לפרטי פרטים את הבעות הפנים, את התוכן המילולי ואת שפת הגוף של שני בני הזוג בזמן השיחה.
במקביל לעניין המחקרי התחדד ההיבט אישי. ב–1981 התגרש גוטמן מאשתו שאיתה חי עשר שנים (קודם לכן היו נישואין קצרים וכושלים בשנות התיכון). הוא היה מדוכדך והרגיש שחסר לו ידע מוצק שיאפשר לו לא לחזור על הטעויות בקשר הזוגי הבא. הוא לקח לעצמו פסק זמן של חמש שנים והתחיל לחפש בת זוג חדשה עם אובססיביות של חוקר שמסתער על מחקר חדש. תוך שישה שבועות הוא יצא לשישים (!) דייטים, כשהוא משיב למודעות היכרויות בעיתונות המקומית. כשנפגש עם המועמדת ה–61, ג'ולי שוורץ, הוא מצא עצמו לראשונה צוחק עם בת זוגו. השיחה הטלפונית הראשונה ארכה ארבע שעות ולאחר היכרות מעמיקה יותר הם נישאו. גוטמן זכה בבת זוג, בשותפה למחקר (שוורץ היא פסיכולוגית) ובהבנה שאחד המרכיבים החשובים בזוגיות מוצלחת הוא הומור. מאז, מחקריו של גוטמן עשו להם שם. מה שמייחד אותם הוא שילוב ייחודי של תובנות מהתחום הרגשי ושל שיטות מחקר כמותיות, ואפילו נוסחאות מתמטיות שמסבירות מה תורם לאהבה ומה מעכב אותה.
גוטמן סיכם את ממצאיו בספרים ובמאמרים רבים, שבהם הוא מפרט את הגורמים שפוגעים בזוגיות וגם את אלו המחזקים אותה. לדוגמה, חוסר הדדיות בקשר הזוגי וציפייה לתמורה על כל טובה שנעשית הם אחד מגורמי הסיכון הגדולים. "חבלן" קשה אחר של זוגיות הוא הצורך לדחות דברים לא נעימים. טענתו של גוטמן היא שתיקון מהיר של כל בעיה שצצה מונע ממנה להתפתח לממדים של חבלה זוגית. בנוסף, הוא מעודד את ההבנה שחלק מהבעיות בזוגיות הן מובנות ואין מה לעשות איתן, או שיש תכונות מסוימות של בן הזוג שאיתן נצטרך להשלים. בכלל, נראה שחשוב לדעת לקבל את עצמנו ואת בני הזוג כיצורים לא מושלמים. עובדה: אפילו לחוקר הזוגיות הדגול זה לא הצליח בפעם הראשונה.
———
אפיפיור ניאו–רפורמי?
מחלוקת על יחסה של הכנסייה הקתולית לגרושים שנישאו בשנית מאיימת לפצל את הכנסייה
רשימתו של ג'ט היר ב–New Republic מוקדשת לביקורו האחרון של האפיפיור פרנציסקוס בארה"ב ובאופן נרחב יותר להתפתחויות האחרונות בכנסייה הקתולית, התפתחויות שמאיימות לפצל אותה מבפנים.
יותר ויותר קתולים מתחילים להרגיש לא בנוח בכנסייה כיוון שלדעתם האפיפיור הנוכחי הוא ליברל מדי. האפיפיור אישר מספר פעמים את התנגדותה המוחלטת של הכנסייה להפלות, להסמכת נשים לכמורה ולנישואין חד מיניים. הוא אף נשא נאום שבו הוא הדגיש כי לפי תפיסת העולם הקתולית ההבדלים בין המינים הם חלק מהסדר האלוהי ביקום. אז היכן מתבטאת הליברליות? ובכן, לפי התפיסה הקתולית, הגירושין הם אסורים ולכן אדם שהתגרש והתחתן בשנית נתפס כנואף. השאלה שעולה כעת היא האם ניתן לאפשר לאנשים כאלה להיות חברים בכנסייה.
ליברל מדי? האפיפיור פרנציסקוס ונזירים בותיקן, 2015
צילום: אי.פי.אי
קרדינל גרמני בשם וולטר קספר חושב שהגיע הזמן לשנות את העמדה הקתולית הרשמית בנושא ולאפשר לגרושים הנישאים מחדש להיות חברים בכנסייה. באופן מפתיע, קספר מצא אוזן קשבת בעניין זה אצל האפיפיור, מה שהרתיע באופן מיידי את השמרנים. לדעתם, עלול להיווצר מצב של מדרון חלקלק. ברגע שכנסייה מכירה במה שהיא תופסת כניאוף, מדוע שלא תכיר בצורות אחרות של אינטימיות מונוגמית, כמו זוגיות ללא נישואין, בזוגיות חד מינית או בזוגיות פוליגמית? בעקבות החשש הזה, יש המאיימים, כאמור, בפיצול הכנסייה.
במאמר מוסגר יש לציין שאחדות הכנסייה היא אחת מאבני היסוד של התפיסה הקתולית ופיצול נחשב לאחד החטאים היותר קשים, כך שאין זה מפתיע שיש מי שמדבר בחריפות רבה נגד אלו התומכים בפיצול. מאידך, גם הללו מדברים על כך שבשעת הסכנה חובה על קתולים נאמנים להתריע ולעשות זאת גם במקום שבו רועיהם הרוחניים אינם מזהים פורענות מתקרבת.
בכל מקרה, קשה לצפות ירידה בכוחה של הכנסייה הקתולית בעקבות מחלוקת זו. לכנסייה הקתולית קהילה גדולה של מאמינים עם תורות מורכבות ומסועפות שנוגעות לכל אחד מתחומי החיים, כולל כלכלה ופוליטיקה, והיא אינה מצטמצמת בבחירות של הפרט בתחום ההתנהגות המינית. המחבר מציין בעוקצנות שהאיומים של המחנה השמרני מתחילים להזכיר בת זוג סוררת שמאיימת בגירושין בזמן ויכוח משפחתי או אפילו איש ארגון פשע שאומר "יהיה חבל מאוד אם בבניין היפה שלך פתאום תפרוץ שרפה…". בכל מקרה, נראה כי מגוון הדעות הקיים בכנסייה הקתולית הוא כבר רחב יותר מזה שחלק מחבריה היו מעוניינים בו. במובן הזה, גם הקתולים הם כבר די פרוטסטנטים.
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון כ"ד חשוון תשע"ו, 6.11.2015
הירח אותו ירח
הלילה אין
לנו חברים
