במוצאי יום הכיפורים, באישון לילה, הוקמו אחת עשרה נקודות ההתיישבות בנגב. על המבצע החשאי ועל התגובות לו בעולם הערבי במלאת שבעים שנה להקמת היישובים

לפני 70 שנה, במוצאי יום כיפור תש"ז (1946), עלו על הקרקע ביוזמת הסוכנות היהודית אחד עשר יישובים בנגב הצפוני. מקימי היישובים השתייכו למגוון הזרמים החלוציים: קבוצות נוער יוצאות בולגריה, גרעיני הנוער העובד, הצופים והחלוץ, יוצאי פולין מתנועת השומר הצעיר וחברי גרעין "ציון" מצפון אמריקה, גרעין של הפועל המזרחי, גרעין הנוער הבורוכובי ופליטי שואה מצרפת, בלגיה ופולין, חברי החלוץ מעיראק, קבוצות הכשרה של הקיבוץ המאוחד, גרעיני השומר הצעיר מהארץ ומדרום אפריקה, גרעין ממעפילי "פאטריה", גרעין דתי של הפלמ"ח ועולים מתורכיה, מרומניה, מהונגריה ומתוניסיה.

רוב המתיישבים היו בפלוגות עבודה במושבות במרכז הארץ, ומיעוטם בגרעיני נוער של הפלמ"ח. מיקום היישובים שהוקמו נשמר בסוד עד ליל העלייה על הקרקע. תכנון המבצע וביצועו הוטלו על מטה ההגנה, וכמפקד המבצע מונה יוסף אבידר, ממפקדי ההגנה ולימים מראשוני האלופים בצה"ל. למשימה גויסו מתיישבים מיישובים ותיקים, כלי רכב ונוטרים שתפקידם היה לאבטח את המבצע. כל הציוד וחומרי הבנייה רוכזו בבסיסי היציאה על ידי חברת "סולל בונה".

לפני שבעים שנה הם באו לממש את רצון היישוב היהודי לגרום להכללת אזור הנגב בתוך גבולותיה העתידיים של המדינה היהודית ולאלץ את הגורמים הבינלאומיים לשקול את מפת החלוקה מחדש. כך עלו על הקרקע אורים, בארי, גל און, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה, שובל ותקומה. הקרקעות ליישובים נרכשו על ידי סוחרים פרטיים ועל ידי חברת הכשרת היישוב והקרן הקיימת, והודגש שהיו כולן בבעלות יהודית. התאריך המדויק לביצוע המשימה היה מוצאי יום כיפור, בהנחה שהבריטים יתקשו לצפות שמבצע כה גדול יחל אחרי הצום, וגם משום שמוצאי השבת היה ערב היום החופשי של החיילים הבריטיים.

מיקום‭ ‬היישובים‭ ‬נשמר‭ ‬בסוד‭ ‬עד‭ ‬ליל‭ ‬העלייה‭ ‬על‭ ‬הקרקע‭. ‬מימין‭ ‬למעלה‭ ‬בכיוון‭ ‬השעון‭: ‬חדר‭ ‬האוכל‭ ‬באורים‭, ‬הצריף‭ ‬הראשון‭ ‬בגל‭ ‬און‭, ‬
בית‭ ‬הכנסת‭ ‬בכפר‭ ‬דרום‭ ‬לפני‭ ‬הפינוי‭, ‬מגדל‭ ‬המים‭ ‬בתקומה‭, ‬קיבוץ‭ ‬משמר‭ ‬הנגב‭ ‬ב‮–‬1950‭, ‬חצרים‭, ‬נירים‭, ‬בית‭ ‬הביטחון‭ ‬ומגדל‭ ‬המים‭ ‬בבארי
צילום‭: ‬ד‭"‬ר‭ ‬אבישי‭ ‬טייכר‭, ‬מוטי‭ ‬סנדר‭ ‬באדיבות‭ ‬קטיף‭.‬נט‭, ‬אריאל‭ ‬פלמון‭, ‬קטקוף‭ ‬סיימור‭, ‬מיכאל‭ ‬יעקובסון

תגובות חלוקות

שעות אחדות לאחר סיום הצום העמיסו את הציוד על המשאיות ובשעת חצות יצאו מנקודות הבסיס שיירות של מכוניות לעבר אחת עשרה הנקודות. העבודה בנקודות נמשכה כיומיים עד השלמת כל המבנים והגדרות שתוכננו. העלייה נעשתה בשיטת חומה ומגדל, אך החומה הייתה רק גדר תיל והמגדל היה מגדל עץ עם חבית מים. בכל נקודה הוקמו בנוסף מספר צריפים שהובאו במשאיות ובאוהלים.

הבריטים הגיעו לרוב הנקודות למחרת העלייה על הקרקע אך לא התערבו ולא פינו את המתיישבים בכוח. הבדואים תושבי האזור נחלקו בתגובותיהם הראשוניות: חלקם קיבלו את היהודים בברכה, בתקווה שבואם יביא ברכה לאזור, וחלקם התנגדו ליישובים החדשים. בעיתונות הערבית ננקטה עמדה חריפה נגד "כיבוש הנגב על ידי היהודים".

העיתון "דבר" מבשר באופטימיות בעמודו הראשון ב–8 באוקטובר 1946:

הבדואים שהופתעו למראה המסע הממוכן הזה התאספו וליוו את המסע תוך קריאות 'סלאמתק ליאהוד' (שלום ליהודים)… 3 מוכתארים משבטי הבידואיים שבסביבה באו לברך את הישוב החדש והציעו את עזרתם לעולים. הם הביעו במלים חמות את קורת רוחם להקמת ישוב חדש בשכנותם. בדואי אחד, בודד אף הוא, בא לברך את העולים והציע לקיבוץ שיקים ברכת מים גדולה ויגדל מלפפונים, באשר הקרקע, הוא אומר, היא פורייה מאוד וגידול המלפפונים עולה בה יפה מאוד. הוא גם הביע את נכונותו לעבוד בקיבוץ.

ההמשך מתאר באופטימיות רבה את תגובות הערבים לעליית היישובים:

מציינים את קבלת הפנים הידידותית של השכנים הערבים. הערבים קידמו את פני העולים במתנת פירות, ובנקודות אחרות אף סיפקו מים לשתייה למתיישבים החדשים. במקום אחר נערך על ידי מוכתר הנקודה זבח מסורתי של כבש שנשחט לכבודם של השכנים. בייחוד רבה שמחתם של הבדואים בנגב הדרומי שהביעו את תקוותם כי היהודים יצליחו להביא מים לנגב ולהחיות את הסביבה.

ואולם, בצד הידיעה המלבבת הזאת יש ידיעה שונה תחת הכותרת "דורשים הפסקת ההתפשטות היהודית": "משלחת מערביי חברון ביקרה אתמול בירושלים ונפגשה עם ג'מאל חוסייני ואחמד חילמי פשה. המשלחת מסרה להם על הנקודה היהודית החדשה שהוקמה על יד בית ג'וברין ודרשה לעשות מאמץ גדול למנוע את התפשטות הישובים העבריים".

יום אחד לאחר מכן, ב–9 באוקטובר 1946, הביא "דבר" דיווח מקהיר על תגובת העיתונות המצרית לעליית היישובים על הקרקע בנגב תחת הכותרת "עיתוני מצרים על ההתיישבות בנגב – בסגנון צבאי" ובה נכתב: "כמה מעיתוני מצרים מנסים, לאחר שהגיעה הידיעה על יסוד 12 ישובים חקלאיים יהודיים חדשים בנגב, לעורר את קוראיהם על סכנה דמיונית הצפויה כביכול מההתיישבות היהודית. עצם המאורע פורסם בכותרות גדולות בשני עיתונים רבי השפעה, בנוסח פרובוקטיבי. את מעשה ההתיישבות הציגו העיתונים האלה בסגנון של פעולה צבאית, שבה שיתפו כוחות צבאיים יהודיים מאורגנים. הכותרות מזכירות את ימי ההודעות הצבאיות במלחמה, כמעט ימי אל עלמיין".

פוליטיקה ומציאות לחוד

על התייחסות שלילית להתיישבות יהודית זו כותב אלחנן אורן בספרו "התיישבות בשנות מאבק" (הוצאת יד בן צבי, תשל"ח, עמ' 178): "עיתוני מצרים לא קיבלו את נימת ההודעה הבריטית הרשמית אלא ראו בעליות על הקרקע פגיעה בבריטניה". הוא מצטט את "אל אהרם" שכתב "כי היהודים שיבשו את תכניתו של מונטגומרי וכבשו את הנגב 'כיבוש בזק'. העיתונים הערביים בארץ עלבו בממשלה שהופתעה". עיתון אחר המצוטט על ידו, "אל כותלה", כתב כי "'הצבא היהודי הסודי' ייסד מושבות מתוך התנגדות לתכנית הבריטית לכונן בנגב בסיסי אספקה".

בהערה בעמ' 179 מוסיף אורן: "לאחרונה ביקש ההיסטוריון הערבי הפאלסטיני ואליד חלדי לקשור בין הצהרת התמיכה של טרומן בחלוקה מ–4 באוקטובר ('הצהרת יום הכיפורים') ובין 'מבצע הפלמ"ח' בנגב במוצאי יום הכיפורים".

המאמר הראשי של "דבר" באוקטובר מסכם, למעשה, את כל מה שנכתב בעיתונים באותו נושא:

בוני הישובים החדשים בנגב נתקבלו בסבר פנים יפות על ידי התושבים הערבים המעטים שבסביבה ובפנים זעומות מאוד על ידי העסקנים הפוליטיים הערביים. תושבי הנגב, פלחים ובידואים מן האזורים שבהם הוקמו הישובים, קיבלו בידידות את פני הבאים וגם הסבירו כי ההתיישבות היהודית עשויה להביא להם ברכה על ידי גילוי מקורות מים, על ידי קידום החקלאות ופתיחת שוק לתוצרתם. התברר שוב כי המפעל ההתיישבותי היהודי, הגברתו והרחבתו היא הדרך הטובה ביותר להקמת יחסי שכנות טובה עם התושבים הערבים שבארץ, כל עוד גורמים פוליטיים אינם מעלים נימוקים פוליטיים, ואינם מחדירים אותם למוחות. התברר שוב כי ההיאבקות הפוליטית היא לחוד ומציאות החיים היא לחוד. המפעל אשר עורר תקוות בלב תושבי הנגב הערבים הוציא מכליהם את אנשי הועד הערבי העליון ואנשי העיתונות הערבית. ג'מאל ביי חוסייני, אשר, כידוע, כבר פעל גדולות ונצורות למען הנגב ותושביו, ואשר, כידוע, יש בידו להציל את הפלחים והבידואים בנגב ממצוקתם ומנחשלותם, פתח בפעולה רבתי.

אופטימיות זו לא הגיעה לאוזני העיתון "אל ווחדה" שהתריע על כך ש"הציונים הקימו נקודות ישוב משלהם על חורבותיהם של כפרים ערביים" ופרסם בשם סוכנות "יונייטד פרס" כי אנשי המפקדה הצבאית בירושלים אמרו שאחת המטרות של הקמת הישובים החדשים היא – להניא את הבריטים מן הרעיון להקים בסיסים צבאיים באזור הנגב. אין להניח שאנשי המפקדה בירושלים מסוגלים לומר שטות זאת או להאמין בה. אך נראה שהעסקנים הערביים בטוחים מאוד כי ימצאו אצל השלטונות הבריטיים הבנה מלאה לשאיפתם לשמור על השממה בנגב, לבל תופרע חס ושלום. אין לך דוגמה משכנעת יותר לסתירה שבין צרכיהם של המוני התושבים הערבים לבין שאיפותיהם של מנהיגיהם המוכרים על ידי הרשות מאשר דו שיח זה בין ערביי הנגב לבין המנהיגות הערבית".

ב–9.10.1946 הביא "דבר" בעמודו הראשון רשימה בשם "הדי ההתיישבות בנגב". "כל העיתונים הערבים הגיבו אתמול על ההתישבות החדשה בנגב. 'אל וחדה' החוסייני מציין בתרעומת בראש העיתון (בכותרות) את ישוב הנקודות המשתרעות על שטח של 'מאה אלף דונם קרקע ערבי' ומספר על 'מאתיים מכוניות שהעבירו את פלוגות ההגנה לעיני הממשלה, כדי להקניט את הצבא'. 'פלשתין' קובל בכותרת ובהערה בשולי הידיעה על העליה החדשה לקרקעות הנגב, כי הערבים מסיחים את הדעת מפעולת ההתיישבות הנמרצת ועוסקים במחאות נגד טרומן וזולתו ובמתן הכרזות פוליטיות".

"א–דפאע" הקדיש את מאמרו הראשי "ביום אחד!" למאורע האמור:

אחת עשרה מושבות הקימו היהודים בדרום עד רפיח. הם בחרו את "יום האדמה" לעריכת הפגנה זו. פעולה זו נתלוותה בתעמולה רחבה בעיתונות העברית. כך הקימו היהודים בלב "האזור האסור" את המושבות החדשות. לא "הספר הלבן" ולא מגיניו יכלו לעמוד בפניהם, לו אף לדקות מספר, כדי להודיע להם שיש חוקים. הממשלה חלשה מלהגשים את חוקיה בשאלה העדינה ביותר, שאלת הקרקע, כשם שהיא חלשה בעניינים אחרים. דבר זה לא ישתנה כל עוד יישארו המנדט, הוועדות והדו"חות והוועידות. היהודים מתפשטים והולכים לעבר סוריה והלבנון, מצרים והמדבר, כדי ליצור עובדות לטובת חלוקה רחבה. ההתיישבות החדשה שהגיעה עד גבולות מצרים מתכוונת להפגין בפני האנגלים והאמריקאים, ידידי היהודים, שלא יסתפקו רק באזור השפלה… התיישבות חדשה זו היא "התראה מוסרית חזקה לבעלי הארץ הזאת" שיש לפגשה במעשה ולא בדיבור. המנדט הוא שהביא עלינו את כל אלה וכיצד נתאונן בפני ממשלת המנדט וכיצד נחכה לעזרתה?

גיור היישובים

כעבור מספר ימים כבר צוטטו בעיתונות העברית תגובות שהופיעו בעיתונות הערבית. "על המשמר" כתב ב–13 באוקטובר 1946: "דובר הסוכנות עמד בדבריו במסיבה עם עתונאי חוץ על תגובות העתונות הערבית, ביחוד עתוני מצרים, לעליית 11 הנקודות בנגב, כאילו הן באו כצעד נגדי לתוכניות של הקמת בסיסים צבאיים בריטיים שם. אנו, אמר הדובר, עדיין לא איבדנו את חוש המידה. לא רק שאין הדבר כן, אלא גם לו היה הדבר בידנו לא זה הקו של התנועה הציונית, המכירה באינטרסים הבריטיים בארץ ישראל".

מן הצד השני של המפה הפוליטית היהודית תיאר "המשקיף" של התנועה הרוויזיוניסטית במבט לאחור, כעבור כשנתיים, ב–26 ביולי 1948, את תמונת המקום שבו הוקמו הישובים: "זהו האזור הפורה ביותר בנגב ומושך אליו ערבים רבים מהדרום והנגב. בשכנותו של הישוב החדש הזה (כפר דרום)  לא הייתה כל נקודה עברית, והוא היווה אי בים ערבי ממש. 12 קילומטר צפונית שוכנת עזה ודרומית מכפר הדרום נמצאת העיר הערבית חאן יוניס. אם כי ערביי הסביבה דברו רובם עברית ואף יידיש, בחלקם עקב שוטטותם בסביבות רמת גן ופתח תקווה, רחובות ונס ציונה, הרי הם גילו מהיום הראשון יחס רע ותוקפני לנקודה העברית החדשה. אולם המתיישבים הצעירים הצליחו לשפר אתם את היחסים".

יעילות רבה של המוסדות התגלתה ב"דבר" ב–9.10.1946 בהודעה מעניינת על "גיור" היישובים, כולל הסברים: "שמות עברים לישובים יהודים החדשים בנגב וביהודה". בהודעה נכתב:

הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל מודיעה: עד לבירור בועדת השמות שתחליט על השמות הקבועים לישובים החדשים שקמו ביהודה ובנגב, ייקראו מקומות העלייה על שמות הגופים ההתיישבותיים חוץ לארבע נקודות שניתנו להן שמות זמניים. מעתה ועד להחלטה הסופית תיקראנה כל הנקודות רק בשמות האלה:

1. תל תורמוס – קדמה (קוף צרויה). 2. חירבת מוסג'ה – גל און. 3. סומרה – תקומה. 4. נחאביר – (קיבוץ בארות) בארי (אלף צרויה), זה היה שמו העברי של ב. כצנלסון ז"ל. 5. דנקור – נירים. 6. קרין – אורים. 7. מדסוס – נבטים. 8. קלטה – (הגרעין מאפיקים) – חצרים (שם סמלי ע"ש צורת התישבות שהיתה נהוגה בנגב בתקופת התנ"ך). 9. ביר זבאלה (קיבוץ אילת) – שובל (בית בקמץ). זהו שם ראש משפחה של מטה יהודה. 10. ביר מנסורה – (מצודת ברוכוב) – משמר הנגב. 11. דיר בלח – (בוגרי כפר הנוער הדתי) – כפר דרום. שם היסטורי על שם כפר שהיה קיים במקום בימים הקדומים. 13. יסוד – (קיבוץ א"י ג' של "השומר הצעיר") – בניה (נון ויוד קמוצות). לפי השם העברי שניתן לחורבה הנמצאת בתוך הקרקע של הנקודה. 13. לישוב ליד מעלה החמישה ניתן זמנית השם נוה אילן.

כך ניתנו ליישובים היהודיים בנגב וביהודה שמותיהם העבריים כפי שקבעה הקרן הקיימת לישראל, וכך הושלמה עוד אחת ממשימותיה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

סתמיות מרחבי המעבר שבין הרחוב לבית מתהפכת על ידי הסוכה. חללי הביניים המוזנחים הופכים חגיגיים ומקבלים משמעות חדשה. בהשראת סוגיית הפתיחה של מסכת סוכה

המפגש הראשון עם הסוכה במקרא מתרחש כאשר שב יעקב אבינו לארץ אבותיו מגלות ארוכה יחד עם משפחתו. בפתחה של הארץ הוא בונה למשפחתו בית ולמקנהו סוכות, ומתיישב שם לזמן מה:

ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות (בראשית לג, יז).

סוכתו של יעקב אינה מעוררת פליאה, לולא היה יעקב קורא למקום סוכות. שהרי הסוכה היא מבנה עראי שכנראה היה נפוץ במידה מסוימת אצל עוברי דרכים ונוודים, ועקב כך לא היינו מייחסים חשיבות יתרה גם לסוכתו של יעקב. אלא שמספר נקודות מושכות את תשומת לבנו בסוכות שבונה יעקב. ראשית, הקריאה למקום זה בשם סוכות. בקריאת השם הופכת בניית הסוכות לאירוע משמעותי. נוספת לכך העובדה שיעקב בונה את הסוכה ערב כניסתו לארץ חרף געגועיו לחזור לביתו.

בשלב זה ארצה רק לרמוז שאת מעשיו של יעקב ניתן להסביר ברצון דווקאי לעצור בפתחה של הארץ. עצירת ה"ריצה" לארץ יכולה להתפרש כהתכוונות לקראת הכניסה לארץ.

המפגש השני עם הסוכה מתרחש במדבר מיד לאחר היציאה ממצרים:

ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכת. ויסעו מסכת ויחנו באתם אשר בקצה המדבר 
(במדבר לג, ה–ו).

סוכותיהם של ישראל לאחר היציאה ממצרים דומות במידה רבה לסוכותיו של יעקב: שתיהן נעשות  במדבר, בין היציאה מהגלות לבין הכניסה לארץ. מה טומנת בחובה השתהות זו קודם הכניסה לארץ?

גלעד‭ ‬אפרת‭, ‬נתיב‭ ‬חשיבה‭, ‬2016
מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬ציורים‭: ‬2016-2014‭", ‬המוצגת‭ ‬בגלריה‭ ‬האוניברסיטאית‭, ‬
תל‭ ‬אביב‭. ‬צילום‭: ‬אלעד‭ ‬שריג

אופניים זרוקים, חתולים משוטטים

נדמה שתשובה לכך נוכל למצוא בפתיחת מסכת סוכה:

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה… תנן התם: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה – ימעט, רבי יהודה אומר: אינו צריך. מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה, ומאי שנא גבי מבוי דתני תקנתא? – סוכה דאורייתא – תני פסולה, מבוי דרבנן – תני תקנתא (בבלי סוכה ב, א).

המבוי הוא למעשה המבוא לבתים כפי שהיה נהוג בימי קדם. מבוא זה הוא מעין פרוזדור, המקביל אולי לחדר המדרגות המודרני, שדרכו נכנסים כל אנשי המבוי לביתם ולחצרם.

הימצאותו של המבוי בתפר שבין הרשויות השונות מקשה לשייך אותו לרשות היחיד. על מנת להימנע מטעויות דרשו חכמים להתקין לחי או קורה בכל כניסה למבוי. על קורת המבוי ועל סכך הסוכה להיות למטה מעשרים אמה. הקורה או הלחי מהוות סימן שמאפשר לאדם להבחין שמדובר ברשות היחיד.

כאשר מתבוננים בקשר שיוצר התלמוד, דרך המקרא, בין שתי הלכות אלו של המבוי והסוכה, נפתחת לפנינו אפשרות לראות את הסוכה באור חדש. קשר זה מתהדק בעובדה שלמבוי ולסוכה דמיון נוסף, שכן לשניהם שלוש דפנות. דמיון זה קושר את השניים הלכתית, כך שהמבוי יכול להפוך למעשה לסוכה.

הן אצל יעקב אבינו והן אצל יוצאי מצרים הסוכות הופיעו במעבר בין הגלות לארץ. המבוי, בדומה לסוכות אלו, מצוי במרחב שבין רשות הרבים לביתו של האדם. טרם הכניסה לבית ישנו מקום שבדרך כלל לא מופנית כלפיו תשומת לב. הזנחתו איננה מקרית, ובשורות הבאות אנסה לתת פשר להזנחה זו, ולהציע כיצד הסוכה מהווה תיקון לכך.

המבט על הסוכה כמבוי הופך את המרחב שעל פניו חולף האדם, בהליכה חפוזה ותכליתית, מקום שלא פעם משמש במשך ימות השנה כמעבר סתמי וחסר חיים, או בגרסה המודרנית – חדר מדרגות שלא פעם נמצא בו אופניים זרוקים, חתולים משוטטים, או במקרה הטוב תמונה מאובקת. אל תוך חלל זה באה התורה ומצווה את האדם על ישיבה בו למשך שבוע ימים. השהות במרחב המבואי מטרתה להפוך חלל סתמי זה למקום של התרחשות ממשית. אולי משום כך נויי הסוכה מודגשים כל כך בחג. כיוון שהסוכה נמצאת מהותית במרחב סתמי, באים נויי הסוכה ומאפשרים להחיותה ולצָבעה, וכך קל יותר להפוך את הסתמי לבעל משמעות.

אינטימיות רכה

ההזנחה והסתמיות של המבוי ושל חללי התפר קשורות לכך שאין אנו רואים בהם מקום של משמעות והתרחשות. בדומה לסתמיות ולפונקציונליות שבהן רואה האדם המודרני את הדרך (נסיעה ברכב וכדומה), אין היא חשובה כשלעצמה ולכן יש לעבור אותה, וכמה שיותר מהר. כיצד מתהפכת סתמיות המבוי על–ידי השהות של הסוכה למקום בעל ערך וקדושה?

הסוכה הופכת את נקודת התפר שבין הרשויות השונות למקום של איסוף הכוחות (חג האסיף). פער עצום קיים בין האינסופיות של רשות הרבים, והכוחות הרבים הפועלים בה, שמבקשים לבוא לכלל אינטימיות, לבין רשות היחיד שבה מתרחש מפגש עמוק, פנים אל פנים, והצמצום הקיים בה. פער זה מחייב להפוך את מרחבי המעבר והמבואות למקום של טרנספורמציה דו–כיוונית.

מחד, המבוי מביא אל תוך הבית, על–ידי איסוף הכוחות והרוחות הרבות הנושבות בחוץ, ויוצר חיבור וקשר בין השניים. בכך הופך המבוי לזירה של התרחשות ממשית. בעת שבה נכנס האדם לבית דרך מרחב מקודש ובעל משמעות מתאפשר התיקון של הבית עצמו, שהרי אחד הכשלים שעלולים להתרחש כאשר הופך הבית למבצר הוא יצירת ניכור בינו לבין העולם שמחוץ לו. הסוכה יוצרת "אינטימיות רכה" אשר מאפשרת לאדם לאסוף את עצמו לפני כניסתו לבית, אך עדיין אין בה הקיבעון שעלול להיווצר בבית. ומהצד השני, הישיבה בסוכה היא העתקה של חיי הבית לסוכה–מבוי, למקום שבו מתרחשת אינטימיות שחשה בדופן הרביעית, הפרוצה, את רוחות הרבים, ובכך נוצר קשר בין הבית לרשות הרבים.

החידוש בכל עניין המבואות הוא שהקדושה הנמצאת בסוכה מוציאה מהסתמיות לא רק את המבואות אלא גם ובעיקר את המרחבים עצמם. ברגע שישנו קשר בין הרשויות השונות מתרחש תיקון, הסוכה היא הפלטפורמה המאפשרת את התיקון.

כעת ניתן להשליך את הסוגיה התלמודית על הסוכה המתוארת במקרא. הסוכות שבהן עוסקת התורה הן סוכות המדבר, מקום שממה שההולכים בו חפצים לעבור אותו בשלום, ובמהרה לשוב למקום יישוב ומבטחים. הפרשנות של המדבר כמבוי הופכת את הסתמיות שבהליכה בו למקום הכנה וכוונה של העם ההולך בו לקראת הכניסה לארץ. הסוכות שבונה יעקב ובעקבותיו הסוכות שבונים עם ישראל במדבר או לחלופין ענני הכבוד יוצקים לתקופת המדבר המתישה והכואבת נשמה חדשה. כך יכול להפוך דור המדבר שאיננו זוכה להיכנס לארץ להיות דורו של משיח (ר' צדוק הכהן, דברי חלומות, אות ג), המתקן ומקשר בין פנים וחוץ, בין א–לוהים לאדם.

ינון צדוק מלמד בישיבת מעלה גלבוע ובמכינת תל תאומים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

מימי אנשי ירושלים של בית שני ועד קהילות מרוקו, נהגו יהודים לפאר את לולביהם במיני קישוטים ועיטורים. על גלגולו של מנהג קדמונים ועל המהדרין את מצוותם

מי שלא ראה את לולביהן של יהודי מרוקו לא ראה הידור של מצווה מימיו. משעה שהפציע בוקרו של ערב חג הסוכות כבר היו מונחים לולבים בירקרקותם, ומנהג יהודי קהילת מרוקו היה לעטר את לולביהם, ובראשם כתר של צבעונים, בבחינת "זה א–לי ואנוהו". אנוכי נתאוויתי לאמנות זו עוד בהיותי נער, וניגש הייתי למלאכה זו בחדווה ובשמחה, וכך כל לולב הייתי מעטרהו כפי בקשת בעליו וכפי צבעוניותו. היו שביקשו ממני לולב מכל צבעי הקשת, היו שביקשו חוטי זהב, היו שרצו עטרה בראשו של לולב והיו שרצו בפקעת של חוטים – איש כפי מעלתו ובקשתו.

הייתי ניגש אל כל לולב ובעדינות אוחזו ומתחיל בעיטורו בצבעוניות רבה או ברשת גוונים. כל לולב קיבל עיטור ושזירה שונה. מנסה הייתי לעטר את הלולב כאישיות מחזיקו וכלבושו. אילו החכמתי בדעת הפסיכולוגיים הייתי אומר: "אמור לי מה לולבך ואומר לך מי הוא האיש". באמנות זו הייתי מתהדר.

כך גם סיפר לי אבי עליו השלום עוד בשבתו במרוקו. ערב החג היה נותן את לולבו אצל האמן והיה מעטרו ומייפהו כמצווה הבאה בהידורה בבחינת "זה א–לי ואנוהו". מי שזכה להיות בשעת ההקפות בבית כנסת כמנהג קהילת מרוקו היה רואה בכניסתו דלי רחב ממדים ובו מונחים לולביהן וכל לולב מעוטר בעטרה שעיטרו לו בעלי לולב, זה צבעונים זה זהב זה כסף ועל זה הדרך. ומשעה שהקהל היה מקיף את הבמה עם הלולבים הייתי צופה מרחוק ונראתה הקפה זו כקשת מלאה המקיפה את ספר התורה. וכמה עיטורים וצבעונים עשו להקפה זו והייתי משתאה על יופייה של הקפה זו שעין לא שזפתה.

משעה שנתגדלתי ונתערבתי עם הבריות בתנועת הנוער, הגעתי לחולו של המועד עם הלולב המעוטר בקשת של צבעים ועטרת של זהב בראשו. וכשנטלתיו לידי בתפילת ההלל במקום שבו הדרכתי נתקבלתי בבוז של מסורת. ועמדו עליי והביאו בפניי אז דברי טעם למנהגי הפסול: שלולב זה יופיו בירקרקותו ומה לו בקישוטים. וכשרבו טענותיהם זנחתי מנהג זה, כי שנותיי הרבות התהלכו במנייני אחיי האשכנזים והייתי מוזר בעיני אחיי אילו הגעתי עם לולבי.

עברו הימים, וכשבא בני לעול רכישת הלולב סיפרתי לו את מנהג אבותיי, ונתאווה אף הוא ללולב המקושט בעטרה של זהב, ולימדתיו את המלאכה בה אחזתי. בי עדיין ניטעה חרדת הבושה מאותם ימים אבל הוא נתגדל כארי ועל משמרתו עמד ולולבו, עם עטרה בראשו, היה עולה בהידורו מהידור שלי. וכשנתגדל, ביקש טעם למעשיו. ישבתי עמו לספר לו את מעשיהם של אנשי ירושלים עוד בבית שני ואיך עברה מסורת זו עד דורות האחרונים של קהילות יהודי מרוקו.

יופי‭ ‬וצבעוניות‭ ‬מדין‭ ‬
‭"‬זה‭ ‬א–לי‭ ‬ואנוהו‭". ‬סוכות‭ ‬בבית‭ ‬הכנסת‭ ‬בקזבלנקה‭, ‬מרוקו‭, ‬2009
צילום‭: ‬אביר‭ ‬סולטן‭, ‬פלאש‭ ‬90

מצוות אגד

לאחר שעסקה בדיני כל אחד מארבעת המינים, עוברת המשנה במסכת סוכה לדין איגוד המינים (בבלי סוכה לו, ב):

אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר אפילו בחוט במשיחה.

אמר רבי מאיר: מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב

אמרו לו: במינו היו אוגדין מלמטה.

רבי יהודה מלמד שיש לאגוד את הלולב עם ההדס והערבה בחוט העשוי מגידול הדקל, ההדסים או הערבות, אבל לא בחוט הבא מעץ האתרוג או כל חוט אחר שאינו נחשב מינם. מנגד, רבי מאיר מלמד שניתן לאגוד אפילו בחוט פשתן. על כך מביא ראיה רבי מאיר ממעשה שבו אנשי ירושלים היו אוגדים את לולביהם בגימוניות של זהב – בחוטי זהב כפופים שהיו מקיפים את שלושת המינים, ומכאן מוכח שכל המינים כשרים לאגד. ואולם, חכמים אומרים לר' מאיר שאין כאן ראיה לפי שבמינו היו אוגדים מלמטה, ואחר כך הוסיפו מעליו חוטי זהב לנוי או שהיו הולכין עם חוט זהב זה מלמעלה לראש הלולב.

נצעד נא בעקבותיהם של אנשי ירושלים שמנהגם היה מרתק מאוד. סוגיה זו מתפתחת כאשר הגמרא דנה בשאלה האם כשהחוטים באים עד מקום אחיזת הלולב יש בזה חציצה או לא (בבלי סוכה לז, א). רבה הזהיר את מקשטי הלולבים של בית ראש הגולה שלא יורידו את העיטורים או החוטים שסובבו את הלולב עד מטה אלא ישאירו בו מידת אחיזה כדי שלא תהא חציצה. אולם רבא חלק עליו וסבר "כל לנאותו אינו חוצץ", שכן כל עיטור וקשר הבא לייפות את הלולב נעשה טפל לו והאוחז באגד נחשב כאילו אוחז בלולב עצמו.

כדעת רבא נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (אורח חיים תרנא, א):

מצות ד' מינים שיטול כל אחד לולב אחד וב' ערבות וג' הדסים ומצוה לאגדם בקשר גמור, דהיינו ב' קשרים זה על זה, משום נוי; ויכול לאגדם במין אחר.

ומוסיף המשנה ברורה:

ומצוה לאגדם וכו' – דאף דקיימא לן דאין מחוייב לאגדם, על כל פנים מצוה יש בזה משום "זה א–לי ואנוהו". וכן במין אחר – ולית ביה משום בל תוסיף, דכיון דאין חובה לאגדו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ומשום חציצה נמי ליכא אף שהקשר מפסיק בין ידו להלולב, דכל לנאותו אינו חוצץ ואפילו אם הקשר היה בדבר שאינו מינו.

אם כן, מצוות האגד של ארבעת המינים היא משום "זה א–לי ואנוהו", וכן אין חציצה במין אחר משום דכל הבא לייפות אינו חוצץ.

ואולם, אבי היה מזהיר אותי שאת קישוט הלולב יש להתחיל לאחר שהושארה מידת אחיזה, וכך כתב בספר נהגו העם (חג הסוכות אות ה): "היו מקשטין הלולב לנאותו עם חוטי משי בצבעים מראשו ועד המקום שמגיעים ראשי ההדסים והערבות, ובזה אין חשש לחציצה".

שני סוגי הידור

סוגיית הידור במצווה היא רחבה עד מאוד. כך מובא בגמרא במסכת שבת (קלג, ב):

דתניא: זה א–לי ואנוהו – התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין.

הפסוק הנלקח משירת הים, "זה א–לי ואנוהו", נדרש במקומו על המראה והחיזיון הגדול שראו בני ישראל בקריעת ים סוף: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן". אולם פסוק זה שימש להלכה לדורות בסיס לרעיון של "הידור מצווה", מעין "מצווה היקפית" שעל פיה יש לקיים כל מצוות עשה בהידור ובאופן נאה ואסתטי, ומעבר לדרישות הבסיסיות ההלכתיות.

סוגיה זו אכן דורשת העמקה רבה, האם זוהי חובה מדאורייתא או מדרבנן, האם היא חובה לכתחילה או גם בדיעבד, וקצר המקום מלהכיל. אולם פטור בלא כלום אי אפשר. להלכה מובא ברמב"ם (הלכות איסורי מזבח ז, יא):

…שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה והמשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, הרי נאמר בתורה והֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא–ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר כל חלב לה'. 

לכאורה נראה כי חיוב ההידור במצוות הוא מדאורייתא, שכן הוא נלמד מן הפסוק "זה א–לי ואנוהו" (השגות ראב"ד על הרז"ה סוכה יא, בענין אגד לולב). אולם לרוב הפוסקים הידור מצווה הוא מדרבנן והפסוק הובא לאסמכתא בלבד. חז"ל קבעו גם את תקרת ההוצאה לסוגיית ההידור: "אמר ר' זירא: בהידור מצוה – עד שליש במצוה" (בבא קמא ט, ב). מכאן שסוגיית אגד הלולב, הנובעת מהידור מצווה, איננה מעכבת מלכתחילה.

ואולם, מצאנו סוג אחר של הידור. המשנה במסכת סוכה בתחילת פרק ג' פוסלת לולב יבש. חכמי הראשונים סברו שלולב יבש נחשב כמת ולכן אי אפשר לקרוא ללולב זה "לולב". אבל אחרים סברו שהחיסרון בלולב יבש הוא בכך שאין בו "הדר". וכך הסביר רש"י (בבלי סוכה כט, ב):  "יבש – דבעינן מצווה מהודרת, דכתיב 'ואנוהו'". יוצא, לשיטתו, שבלולב דין "ואנווהו" מעכב אף בדיעבד, ואינו רק דרישה להידור גרידא. וכן נפסק להלכה (שולחן ערוך אורח חיים תרמה, ה): "לולב שרוב עליו התייבשו עד שנעשו לבנים בלא שמץ של ירוק פסול" (כנראה שבמצוות ארבעת המינים, מלבד דין ההידור הכללי, נוסף פסוק מיוחד – "פרי עץ הדר", שממנו למדים דין הידור שהוא לעיכובא, ואכמ"ל).

לולב עם הסוכה

מכלל הדברים האלה עולה שלסוגיית ההידור שני צדדים. כאשר ההידור הוא רק דרישה הנוגעת להגברת היופי וההדר הוא אינו מעכב, אולם כאשר המצווה ללא ההידור היא פגומה, ההידור מעכב.

אם כך הוא, נמצא שאנשי ירושלים ואנשי קהילת מרוקו הרהיבו עד מאוד במצוות הלולב, בהדר נוסף על זה המחויב, והוסיפו לו יופי וצבעוניות מדין "זה א–לי ואנוהו". אל קישוטי הסוכה הצבעוניים, נוי הסוכה ועיטורה, מצטרף אצלם הלולב בעיטורו. וכבר חיבר על כך המשורר הספרדי ר' משה בן יעקב אדהאן (חי באזור הסהרה שבמרוקו, שימש אב בית דין ומנהיג רוחני של יהודי מקנס עד לאמצע המאה ה–18. נפטר בשנת 1736) את הפיוט סֻכָּה וְלוּלָב לְעַם סְגֻלָּה. יַחַד יָרֹנּוּ יִשְׂאוּ תְהִלָּה, ובו הוא מקשר את שתי המצוות שבהן יש לאדם להדר ולנאות:

סֻכָּה וְלוּלָב לְעַם סְגֻלָּה. 
יַחַד יָרֹנּוּ יִשְׂאוּ תְהִלָּה.

אֵל מִמִּצְרַיִם גְּאָלָנוּ. 
דִּבְּרוֹת קָדְשׁוֹ הִשְׁמִיעָנוּ.

עַנְנֵי כָבוֹד הִקִּיפָנוּ. 
לְאַרְבַּע רוּחוֹת מַטָּה וָמַעְלָה.

… מֶה עָצְמוּ רָזֵי לוּלָב וּמִינָיו. 
וְלִי מַה יָּקְרוּ מְאֹד עִנְיָנָיו.

אַשְׁרֵי טְהָר–לֵב הַשָּׂם רַעְיוֹנָיו. 
לְסוֹד מִצְוָתוֹ הַמְּעֻלָּה.

שֵׁם בֶּן אַרְבַּע בַּלּוּלָב חוֹנֶה. 
בְּמִלּוּי הֵהִי"ן בִּפְרָטָיו תִמְנֶה

נֹכַח הַלּוּלָב לַשִּׁדְרָה תִּפְנֶה. 
סְבִיבָיו מִינָיו גֹּרֶן עֲגֻלָּה. 

הרב מאיר אביטן הוא המנהל הכללי של מכון עזריאלי להעצמה חינוכית

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

המקום הראשון שבו חנו ישראל במדבר לאחר היציאה ממצרים היה סוכות. עיון בהתרחשות שהתחוללה שם יכול ללמד על משמעותו העמוקה של החג

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא כג, מב–מג).

באילו סוכות מדובר? מהו המועד או ההקשר שבו ישבו ישראל בסוכות? העמדה המקובלת מדברת על סוכות שבהן ישבו ישראל בשנות הנדודים במדבר. קשה להלום זיהוי זה בפשוטו של מקרא, מכיוון שאין ולו פסוק אחד המתאר ישיבה בסוכות במהלך נדודי המדבר. אדרבה, פסוקים רבים מתארים את העם כיושב באוהלים, החל מן השנה הראשונה ועד ערב הכניסה לארץ (לדוגמה בסיפור המן: "…אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ", או לאחר חטא העגל: "וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה"). תמוה לחשוב על אירוע שאינו חשוב דיו כדי להזכירו בכתוב, ומאידך גיסא נוסד בעקבותיו מועד חשוב כל כך כחג הסוכות.

נראה שהתיאור "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" מקפל בתוכו סיפור אחר. תוך כדי הוצאתכם מארץ מצרים התחוללה התרחשות נוספת, אומר ה', וכעת זהו הזמן להתמקד בה. מילים אלו מזמינות את הלומד אל פסוקי ספר שמות, אל תיאורי היציאה ממצרים, לזהות לצִדם התרחשות נוספת, משמעותית דיה כדי לייסד בעבורה מועד ורגל – אחד משלושת הרגלים. בשורות הבאות נפתח את הפסוקים בספר שמות, ונבקש להבין מה בדיוק היה שם.

האדם‭ ‬אינו‭ ‬נתבע‭ ‬לפעולה‭ ‬כלשהי‭, ‬המצווה‭ ‬היא‭ ‬בעצם‭ ‬הישיבה‭ ‬בסוכה‭. ‬סוכות‭ ‬בירושלים‭, ‬2008
צילום‭: ‬אנה‭ ‬קפלן‭, ‬פלאש‭ ‬90

התחנה הראשונה

"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לח). בפסוק זה חוברות זו לזו שתי התרחשויות. היציאה ממצרים ולצידה החניה הראשונה. ממצרים גורשו בני ישראל ומיד הם נעצרים בסוכות, לאפות ולאכול את המצות: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם (שמות יב, לט). האם היו בחנייה זו סוכות? מתבקש לקשור בין שם המקום סוכות לבין סוכות שהיו מצויות בו, בדומה לשם המקום סוכות בספר בראשית, המשקף את העובדה שהיו קיימות בו סוכות: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" (בראשית לג, יז).

כאמור, כך עולה מפסוקי ספר ויקרא: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", המדברים על הישיבה בסוכה תוך כדי היציאה ממצרים, וכמו מצביעים בכך על הסוכות שבהן ישבו בעת חנייתם הראשונה. אך מדוע ישיבה או חניה בסוכות הן סיבה לייסודו של חג? במה חשיבותו של האירוע?

כפי שצוין, מועד הישיבה בסוכות הוא במקום חנייתם הראשונה. קודם לכן לא יכלו להתמהמה, והנה כעת הם עושים זאת: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (יב, לז; לט). רגע של עצירה ומנוחה, המזמן אותם לעמדה חדשה שטרם ידעו. נעיין בפסוקים וננסה לזהות טיבה של עמדה זו:

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם (שמות יב, לז–מב).

בפסוקים אלו מתואר מסע העם לסוכות, ומיד לאחר מכן פותח הכתוב בסקירה מקיפה, כמו עונה   לשאלה "אז מה היה לנו". העובדות אינן בהכרח חדשות, החידוש הוא בעובדה שמדברים עליהן. זהו הזמן לדבר על מספרים וגם להתייחס לשאלה מי ומי ההולכים. התשובה היא: בני ישראל, גם ערב רב שעלה עמם וגם צאן ובקר ומקנה. מחנה זה על תכולתו מתפנה כעת לאפות מצות, שהרי ממצרים הם גורשו ועד כה לא יכלו להתמהמה.

המקרא לא מסתפק בכך, והסקירה ממשיכה בתנועה לאחור: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". בכך הוא עונה לשאלה "כמה שנים היינו שם, במצרים". עצם היום שבו הם נתונים הופך גם הוא להיות נושא – היום שהוא מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה מקבל כעת משמעות היסטורית, וחשיבותו היא לה' ולישראל גם יחד: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם".

מהי משמעותה של סקירה זו? נראה שהעצירה הראשונה לאחר "המפץ הגדול" שבו יצא העם ממצרים באותות ובמופתים מביאה אל תוך עולמם תנועת נפש חדשה. העם עוצר, מתמהמה ומתבונן במתרחש. תנועות אלו מהוות עמדה חדשה שהחניה בסוכות אפשרה אותה. עמדה זו היא חידוש ביחס ל"קוצר הרוח" שבו היו נתונים בעבדות במצרים, וה"חיפזון" שבו היו נתונים בשטף אירועי היציאה. כעת הם יושבים בסוכות המגלמות סוג של בית, שבו הם יכולים להתמהמה, לעכל את האירועים ולהצטייד בפרספקטיבה חדשה ביחס אליהם.

עמדה פנימית חדשה

שני ציוויים נאמרים למשה בחניה בסוכות. בראשון, ציווי על קרבן פסח לדורות, כשהמוקד הוא זהות האדם הנוטל חלק בקרבן, מי ראוי אליו ומי לא ("זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל–בֶּן–נֵכָר לֹא–יֹאכַל בּוֹ", ועוד). בשני, מזומן משה לעמדה רוחנית חדשה, נוכח הציווי הא–לוהי: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, ב). בעקבות הציווי פונה משה בדברים אל העם: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם…" (שם, ג). אילו נשאל לומד מה עשוי להיות תוכן דיבורו של משה אל העם, דומה שתשובתו תהא פשוטה ובהירה: ה' ציווה את משה לקדש כל בכור, ומצופה שמשה יעביר את המסר כמות שהוא אל העם.

אכן, משה מדבר עם העם בנושא המדובר, אלא שבשונה מן המצופה הוא פותח בנאום "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שם, שם). בנאומו הוא מדבר על חמץ ועל מצה, על הגדה לבן ועל אות וזיכרון על היד ובין העיניים. רק בתום מסע ארוך הוא שב אל הדיבור הא–לוהי במקורו, ומצווה על הבכורות. הציווי ארוך בהרבה מן המקור, ואף שונה ממנו במידה רבה.

פער זה הוא דוגמה לתחום המהווה את אחד הצירים המרתקים, היפים והעמוקים במקרא. בכל מקום שבו כתוב שה' מצווה, ולצד הדיבור מופיע תיאור של מימוש הצו או מסירתו על ידי נביא, קיים ביניהם פער מהותי, משמעותי. כשאין פער, אין למקרא צורך לחזור ולתאר את הסיפור כפי שהיה. די לומר את הציווי, ולאחריו – "ויעש כן" או "ויאמר כן אל העם". חזרה פירושה הזמנה להקשבה, וכשבאים להקשיב מגלים פערים שלא יאומנו.

עיון בפסוקים הקודמים לפרשייה זו מלמד שהתייצבות משה בעמדה זו כעת, תוך כדי חניית העם בסוכות, היא חדשה. בואה לאוויר העולם התאפשר כתוצאה מן החירות הפנימית שבה היו נתונים העם ומשה – בעקבות היציאה ממצרים, כשביטויה הראשון היה בעת הישיבה בסוכות. ישיבה זו יצרה עמדה פנימית חדשה, שאפשרה עיבוד מחודש לדיבור הא–לוהי בעולמו הפנימי של משה.

כעת ניתן לחזור אל פסוקי ספר ויקרא, ולזהות בהם פנים חדשות. "בסכות תשבו שבעת ימים", מצווה התורה, ומעניקה לישיבה משמעות: "לְמַעַן יֵדְעוּ דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". זו לצד זו מתוארות שתי פעולות: הישיבה בסוכה, וההקשר שבו היא התקיימה – בעת היציאה ממצרים. הקשר זה מצביע על יחסי הגומלין המתקיימים בין השתיים, מעין היחס שבין "ויסעו" לבין "ויחנו". יציאת מצרים מגלמת את המעשה הא–לוהי שלווה ביד חזקה, באותות ובמופתים, ואילו הישיבה בסוכות מגלמת את מקום החניה – שבה ישבו, נחו, אכלו וחשו את עצמם.

שתי הפעולות מיוחסות בספר ויקרא לקב"ה: "הוֹשַׁבְתִּי", "בְּהוֹצִיאִי", אך בכל אחת מהן השיוך הוא אחר: היציאה ממצרים אופיינה בנוכחות מועצמת של א–לוהים, ואילו הישיבה בסוכה התאפיינה באפשרות שניתנה ובפינוי מקום לתהליכים האנושיים שהתקיימו בה. לימים שתי העמדות מוצאות את ביטוין בשני חגים שונים. חג הפסח/המצות מנציח את היציאה ממצרים – "בְּהוֹצִיאִי", וחג הסוכות מגלם את התנועה הנוספת הנלווית אל היציאה – "הוֹשַׁבְתִּי", בעצירה ובהפנמה האוצרות בתוכן את הסיפור הפנימי, התודעתי, הנחוג בחג זה.

בין ידיעה לזיכרון

חג הפסח נחוג בתאריך היציאה ממצרים, ובו קיימת התייחסות למועד הקרבת הפסח, לחצות הלילה וליציאה למחרת היום ממצרים. באירועים היסטוריים אלה הופיע הקב"ה בידו החזקה, והם מונצחים לדורות עולם. חג הסוכות, לעומת זאת, אינו מציין "אירוע" היסטורי. עיתויו בחודש השביעי – תחת החודש הראשון שבו ישבו בסוכות – מרחיק את הזיכרון הטקסי ההיסטורי ומזמן את האדם להתמקד בתהליכים פנימיים. דומה ששתיקת התורה בפסוקי ספר שמות מלתאר באופן מפורש את הישיבה בסוכות מצטרפת גם היא למגמה זו.

פערים נוספים קיימים בין שני החגים: בניגוד לפעולת האכילה בפסח, בסוכות האדם אינו נתבע לפעולה כלשהי. המצווה היא בעצם הישיבה בסוכה, בשהייה כער או כישן. עובדה זו היא ביטוי נאמן לטיבו של האירוע המקורי: שהיית העם בסוכות, והעמדה הפנימית שאליה נחשף העם. ולדורות: יבנו ישראל סוכה, ובה תתחולל אינטראקציה בין האדם לבין המרחב שבו הוא נתון – בחסותה של השכינה.

מיוחד הוא הביטוי: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", המדבר על ידיעה, הבנה פנימית, ולא על זיכרון לאשר אירע. הדרך שבה תתקיים הידיעה: בישיבה במרחב המוגן, הבית הארעי, שבו תתחולל אינטראקציה בין אדם לבין הבית או המרחב שבו הוא נתון. כך, בצאת השנה או בחג האסיף, בתקופה המגלמת במובנים שונים את סיכום השנה, יעצור האדם, ישהה ויתבונן בהתרחשויות השנה שהייתה, במערכת החיים שבה הוא נתון, ובמקומה של השכינה בכל אלו.

הרב שמעון קליין מלמד בישיבה הגבוהה בבית אל ומרצה במכללת הרצוג

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

סיפור חמישי בפרוייקט 'דירת עראי'

הוא עדיין מחזיר בכל ערב את מברשת השיניים אל תיק הרחצה ואת התיק אל הארגז שעליו כתוב "אמבטיה". הסירים נמצאים עדיין בארגז של המטבח. יש ספרים שלא ראו אור יום במשך שנים רק כי הניחו אותם בתחתית הארגז. כשהוא צריך משהו הוא מפשפש את דרכו אליו, משתמש ומחזיר. כל מה שיוצא – חוזר. חלק מהארגזים כבר החלו להתפורר, להתפרק. הוא קנה חדשים והעביר ממתפורר לחדש. שום דבר לא יוכנס לארונות הבית הזה.

הוא מתעקש. הוא לא יישבר. זה יישאר זמני אפילו עד מותו.

כבר ביום הראשון, כשהגיע עדיין בלי חפצים, מתנשף, רדוף, עיניו מתרוצצות, תוהה האם באמת מישהו נסע מאחוריו או לא, כבר אז הבהיר לעצמו שהשהייה כאן תהיה זמנית בלבד. הוא לא הולך להתייחס לזה כאל בית, לא הולך להעלות את המילה "בית" על דל שפתיו. 
כאשר הגיעו המובילים עם הארגזים מהבית שהשאיר מאחוריו הוא פשוט ערם אותם מסביב ולא פרק כלום. בלי ריהוט. הוא הרי תכף עוזב.

התכף הזה נמשך כבר חמש עשרה שנים.

בשנה הראשונה המשפחה עוד הסכימה איתו. "הוא זקן", אמרה לו אמו, "אני בטוחה שזה לא ייקח עוד הרבה זמן".

"קח לעצמך הפסקה, תתאושש מהאירוע", ייעצה אחותו בשיחת טלפון מחו"ל. "דבר כזה יכול לערער בן אדם. דבר עם מישהו מקצועי. עוד תראה, תיכף אתה חוזר הביתה".

כשהסתיימה השנה השנייה והשלישית החלו לדבר על לבו שיתחיל לשקול להתיישב שם. למצוא עבודה אמיתית, לתלות שלט על הדלת, לכתוב את השם על תיבת הדואר. זה לא כזה פשוט, זה יכול לקחת זמן, מסתבר. הוא לא הסכים.

השם שלו לא יופיע על תיבת הדואר כאן, בשום פנים ואופן. הוא ידע מה יעבור בראשו של הדוור כשיעבור על התיבות. לוי, סגל, לוינסקי, הרץ, ואז פתאום השם שלו. הוא הרי יבין מה הוא, יבין למה הוא גר שם. זו לא רק הבושה, זו התווית.

אשתו עדיין גרה בדירה שלהם. הוא רואה את הילדים בעיקר בשיחות וידאו ולפעמים בסופי שבוע כשהם קופצים, לפעמים גם מביאים איתם דואר מהבית.

הם ניסו לשמור על מבנה של משפחה בשנה הראשונה.

היא הציעה שיעברו כולם לגור איתו. הוא סירב. זו הגלות שלו, לא שלהם, הטעות שלו, לא שלהם. 
אחרי שלוש שנים, השחיקה עשתה את שלה. הם התגרשו בעזרת שליח. היא לא רצתה להגיע לשם והוא הבין אותה. הוא לא יכול היה להגיע אליה.

הוא פוסע חזרה הביתה מהעבודה.

הייתה לו חנות פעם. ריהוט, כלים מפורצלן, עיצוב יוקרתי לבית. דברים שאנשים הגיעו מכל הארץ לקנות. תוצרת חוץ, לפעמים ממש מוצרים לאספנים. עכשיו הוא אורז שקיות בסופר, שומר בכניסה לקניון, שומר לילה באתרי בנייה, מסרב כל חצי שנה להצעה לפתוח מחדש את אותה החנות, רק שם. המשפחה ארגנה לו שטח מעולה ברחוב מרכזי בעיר, אבל הוא לא מוכן.

הוא לא הולך לעשות שום פעולה של השתקעות.

בדרך לדירה הוא עוצר בדוכן הפלאפל. קונה לעצמו מנה, יושב אל אחד השולחנות שפתוחים ברחוב וצופה בטלוויזיה. אין לו טלוויזיה בבית והאוכל שהוא שומר מינימלי. קופסת קפה, סוכר, עוגיות, בקבוקי מים. את הקפה הוא מכין כל בוקר בקומקום שהוא מוציא מהארגז המתאים.
מחבר, מרתיח, שותה, מנתק, מייבש, מחזיר.

הוא מוצא את עצמו בעיקר אוכל בחוץ, גם כי זה נעים יותר מאשר לשבת על הרצפה בסלון עמוס הארגזים, אבל גם בשביל לנצל את הזמן הזה להציץ בטלוויזיה שיש לפעמים בדוכנים ובבתי הקפה, להתעדכן במה שקורה. מעביר שעות בברים, לא בשביל לשתות, רק בשביל לצפות בטלוויזיה למקרה שיהיה מבזק. איכשהו, בסוף הערב הוא מגלה שורה של כוסות לידו.

בשנים הראשונות היה מקבל משלוחי אוכל שבועיים מארגון האִמהות או איך שלא קוראים לזה. בשלב מסוים ביקש מהם להפסיק. המשלוחים האלה לא באמת גרמו לו להפסיק לקוות, להפסיק להתפלל.

משדר החדשות מתחיל והוא יושב ליד השולחן בפינה וצופה בדממה. הוא מצפה לראות  את הקריינים מדברים שוב על ההתפתחויות האחרונות לקראת הבחירות.

כבר ארבע פעמים שלא השתתף. הוא לא הסכים לשנות את כתובת המגורים שלו במשרד הפנים ואין שום סיכוי הרי שהוא יוצא מהעיר בשביל להצביע. הם יסתדרו בלעדיו. אלא שהחדשות נפתחות בכותרת אחרת. הוא פוער את עיניו ובוהה, לא מאמין. תגביר, תגביר, הוא שומע את עצמו צועק.

זה קרה. הוא לא מאמין. זה קרה. הוא קם במהירות ורץ החוצה. בצד השני של הרחוב הוא רואה עוד מישהו עומד ליד מעבר החצייה, נרגש על סף בכי. כנראה גם הוא, כנראה גם בשבילו.

לא, לא לרוץ לדירה, לזה יהיה זמן אחר כך. אחר כך יאטום מחדש את הארגזים, יזמין מובילים, ייסע הרחק מהעיר הזו, הביתה, לבית חדש, ישן, זה לא משנה כבר. הוא יכול לצאת. תמיד אמר שזה זמני והוא צדק. כל גלות היא זמנית. אז עכשיו הוא רץ לצד השני, לא הביתה.

הוא יוצא אל הרחוב הראשי, ממהר במורד הרחוב, לעבר הכניסה לעיר, עובר את השלט שעליו כתוב "ברוכים הבאים ל", ממשיך לרוץ עד לצומת הגדול, רץ לצד הכביש עוד ועוד, עד שכל מה שיש מסביב זה חושך ותחנת אוטובוס ריקה.

הוא מחוץ לעיר, מחוץ לתחומה, אורותיה מאחוריו, עיניו צופות אל המרחק הריק והמבורך. מחוץ לעיר, לראשונה מזה חמש עשרה שנים. זה קרה. הכהן הגדול מת, והוא יכול סוף סוף לצאת מהעיר. הוא יכול לחזור הביתה.

יואב בלום הוא איש תוכנה. ספרו "הקבוע היחידי" ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

סיפור רביעי בפרוייקט 'דירת ארעי'

אברהם נכנע. אין דרך לצאת מזה, הוא אמר. הוא הפנה את ראשו אל עבר אבשלום, שאחז בצידה הימני האחורי של אלונקת המת. אין דרך לצאת מזה, הוא אמר. חייבים לעשות מה שהיא רוצה. אבשלום הניד בראשו לשלילה. ייקח לנו שעות לצאת עם הרכב מהכביש בכניסה הקדמית. כולם שם חוסמים ליד הבית–כנסת. ואברהם אמר, אין דרך לצאת מזה. מקדימה בניה של מרים השכנה אחזו בקרנות האלונקה הקדמיות, ויגאל, בנו היחיד של המת, עמד מאחורי האלונקה נבוך. ארבע אחיותיו התרחקו מגופת אביהן כשם שהתרחקו מאביהן בחייו. רחל אמרה, למה אמא מתעקשת, מה קרה לה. וענת הפצירה בנעמי לדבר איתה. אבל אהובה עמדה על שלה, נחושה להוביל את גופתו של בעלה מהכניסה האחורית אל הקדמית. הרב בעצמו ניגש אליה, אמר, אהובה, אבל אהובה, תחשבי בהיגיון. עוד נשתהה בבית–הכנסת הרי, ומאוחר, אם תתעקשי ההלוויה תתעכב ככה עוד הרבה, הרי בפנים גם ככה הבית כמו מבוך. צדק. מאיר הוסיף שם חדר כל עשור. אחרי הלידה הראשונה אמר, נוסיף כאן קיר, זה יסגור פינה לנעמי, יחזיק אותנו כאן עוד שנה. ואחר–כך עוד קיר בגלל רחל, ועוד חדר אחרי ענת וכך אחרי כל לידה, ואחרי שלושה עשורים היה צוחק שאפילו הוא היה מאבד שם את דרכו וכעת מאבד הרב את סבלנותו. באמת, אהובה, תחשבי בהיגיון. זה יפה שאת רוצה לקיים את המנהג אבל למה דווקא מהאחורית אל הקדמית, מה זה משנה? תחשבי בהיגיון, אהובה.

איור: עופר גץ

תחשבו אתם בהיגיון. שלושים שנה גרע את עונתה ועכשיו ייכנס אל ביתו כפי שנכנס בפעם האחרונה שקיים את המצווה. מהדלת האחורית תכניסו אותו, התעקשה. בליבה כבר זממה הלאה. גופה, היא בת שישים ושבע, ידע את מה שכל שלד יודע על עצמותיו. כאב יש משני סוגים – זה שמתרחש כשעצם הזרוע נפרקת ממושבה וזה שמתרחש כשהיא מושבת למקומה. ואף שהכאב אותו כאב ואותה בערת–חשמל חורכת ברצועות ובגידים, הנפש סובלת את שני הכאבים כאילו היו עולם והיפוכו. שלושים שנים הושיטה זרועות פרוקות אל אישהּ. בעשור הראשון נבוכה, בעשור השני, בעצת הרב, בשמחה מעושה, בעשור השלישי כבר כעוסה, והוא תמיד בסירובו ונפשה תמיד מעונה. והלילה היא תוציאו מביתו בדרך הנכונה.

כעת נוטה האלונקה באלכסון ומאיר כמעט מחליק ממנה אל רצפת הסלון. תכנון לקוי של החדר האחרון לא הותיר בררה אלה לחתום את הסלון בקיר נוסף ולקרוץ בו פתח אל חדר–השינה ומשם אל המבואה. ואברהם הביט באבשלום שייצב את האלונקה משמאל והתאפק לא לקלל מפאת כבודו של המת ושל הרב ושל האלמנה. גופת המת כבר הייתה כבדה מנשוא לארבעת התועים בבית, והבנות, עכשיו, הביטו באִמן בייאוש והפסיקו להפציר, ונעמי כבר התבדחה עם רחל, יהיה יותר קל להקים את בית העלמין סביב אבא. רגע פריצת הצחוק – כרגע חציית–הסף אל הייאוש – כרגע שבו חיים שובקים – הוא הרגע שבו הכול עודנו חשוב מאוד ודוחק אבל כבר לא חשוב בכלל – הוא הרגע שאמן חוותה לפני שנים – הרגע שאולי שכחה אבל במוח עצמותיה נספג. הוא הרגע שבו העצב של חיי נעשה בדיה. נעמי, הבכורה, היחידה שהחי"ת שעוזבת את פיה עוד גרונית, הייתה האחרונה לפלוט טרוניה. אמרה לרחל, בסדר, אז שתתעקש על המנהג, אבל למה דחוף לה עכשיו שייכנס דווקא מהאחורית ויצא מהקדמית. והילה, בִּתה הגדולה של ירדנה ובכורת הנכדות של האלמנה, שתקה. פעם שמעה את סבתהּ מדברת עם מרים ומספרת על קלונו של סבא, או אולי על קלונה שלה, מתבלת את דבריה בשנינה ערבית–תימנית שרק את חלקה הבינה. הבינה מספיק. עכשיו במרכז הסלון התפלגו האבלים בדמיונה לאלה שידעו ולאלה שחמקו מהידיעה, והיא הביטה באִמהּ ותהתה. היא ניגשה אל סבתהּ וחיבקה אותה, וסבתא אהובה, שהחיבוק הזכיר לה את הצער שעליה לחוש או לפחות את זה שעליה להפגין, החלה לקונן. חיקתה את צערן של הנשים שאת לוויות יקיריהן פקדה. אותן לוויות שבהן בכתה ובכתה עד ששבעה. אישי, אישי, היא קוננה, איש נעוריי, אהוב לבי, למה לקחו אותך ממני, והיא געתה וייללה וצעקה עד שנברא בה צער של אמת ועלבונה המר ניצת, וגופה נשמט, והבנות ארבעתן זינקו לאחוז בה מכל הכיוונים, ויגאל בן הזקונים הביט בכל זה נבוך, וכמו אלונקת המת הוא הוּבל בתוך ביתו כבתוך מבוך.

אחר–כך, כשהאלונקה בקושי הושחלה אל חדר השינה, אברהם הורה לבנים של מרים מקדימה להטות אותה קצת למעלה, ולאבשלום מאחור הורה לדחוף, וארבעת הגברים לבסוף הבקיעו את האלונקה פנימה ורק בנס ראשו המת של מאיר לא נחבט בקיר המתקלף בכניסה לחדר – פגם אחד מהרבה פגמיו של בית שנבנה ללא תכנון ושתמיד כמעט נעזב. יגאל כבר ביקש את מותו שלו עצמו. הוא חש באיזו אשמה לא ברורה, כאילו הוא זה שהעמיס את הסוכר בדמו של אביו או זרק מלח בדמעות אמו. חש כאב שלא הבין את מקורו. הוא הביט בכל הדברים ולא נגע, אך ברגע שהאלונקה יצאה מפתח חדר השינה היה היחיד בבית שהרגיש את רעידת האדמה שא–לוהים קבע לאותו לילה, רעידה גבולית, 2.9 בסולם ריכטר, שאהובה לא הרגישה אף שהסיד מעצמותיה ברח.

היא הודיעה שלא תלווה את בעלה אל בית העלמין. היא אמרה לרב, אני מכבדת את בקשתו, אני אישה, אסור, אשאר כאן, והבנות החליפו מבטים תוהים, כבר לגמרי רחוקות מלהבין את פשר הכרעותיה – מה פתאום להשיב לחיים מנהגים ששנים לא קוימו, מה פתאום להישמע לצווים שתמיד ביטלה, מה פתאום להגזים כך את הרגש הדתי של בעלה. לכו. לכו. אהובה ידעה להרחיק מעצמה את כולם. אבל מנכדתה הראשונה ביקשה להישאר. לפני שהלך, הושיטה את זרועותיה אל יגאל בנה בן השלושים, וקירבה אותו אל פניה ונשקה למצחו ואמרה לו לך, לך עם אביך, ובלבה הוסיפה, ותחזור בלעדיו. יגאל, בנה ובנו של בעלה, ידע, אך לא ידע מה שידע. והוא הביט במבטה של אמו והיה נבוך. כלומר תעה בתוך עצמו כבתוך מבוך.

ד"ר יעל גלר היא רופאה וחוקרת ספרות. "ארץ אררט", רומן ראשון מפרי עטה, ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

סיפור שלישי בפרוייקט 'דירת ארעי'

אם

המים – מים, והחום – חום.

והרחם – פונדק דרכים.

האבא – אבא, והאמא – אמא.

והאם – פונדקאית.

שלושה שותפים באדם

ושני עורכי דין.

וכתוב וחתום ההסכם:

על "האם",

להלן "פונדקאית" –

לטפל. לבדוק. לאכול. לשתות. לדווח. לתהות.

אין להזניח ואסור להטעות.

לטפח. לדקדק. לפנדק. לאפשר. לארח.

אין להיקשר ואסור לברוח.

"והכסף?", שואלת האם,

והכסף – לא אם כל חטאת.

ארבע מאות אלף עובר לשוכר,

ארבעים – קודם יצירת הוולד.

הכסף נצרך באין מפרנס,

הכרח לאם בלי אב.

וחסד?

חסד צומח בצל ההכרח.

בלי דעת מושטת היד ללטף,

וברגע נבלמת,

אהבת ארעי –  למי את נותנת?

כמעט שנה מעוברת.

עובר

המים – מים, והחום – חום,

והפונדק – מלא רחמים.

קשור בטבורי,

מתעגל בתוכה,

ראשי בין רגליי,

וידיי –

לא חתמו על ההסכם.

הקול – קולה, והלב – לבה.

ודפיקותיו הולמות בי אהבה.

ידה מרפרפת, מתלבטת,

נוגעת לא נוגעת.

חתומה

על ההסכם.

לטפי, לטפי אותי,

אל תחדלי.

ארעי הוא נצח בשבילי.

והמים – מבול. והחום – כתנור.

הפונדק – אינו מרחם:

צירי לידה. צירי פרדה –

חתומים על ההסכם.

וחיבוק ובכי

ואמא של קבע,

והלב – חולם והולם.

הן לא אותן הפעימות,

ולא אותן האצבעות.

מתאמץ להתרגל.

אמא ואבא

והבית – בית. והקור – קור,

וכתלים משוועים לתינוק.

תפילות ששבו ריקם,

ושנים יקרות עקרות.

ועוד מעט כבר אי אפשר,

כבר אי אפשר,

בכלל.

ואין ממון ואין בררה,

כי אם לא, אימתי?

ופרוטה נאספת לפרוטה,

לקנות מה שצריך

היה לבוא במתנה.

הכסף – כיסופים,

ההסכם – זרעי חיים.

והאם – אם כל חי.

היריון בלי בטן,

כאבים בלי צירים.

מן העיניים – ירידת מים.

תקווה, חשש ופחד א–לוהים.

ושאלות ואין תשובות,

וסוף סוף יש

בשביל מי

לקום בלילות.

והאֵם? מה אִתה?

מתגנבת מחשבה.

והאם?

על אם הדרך,

משלימה.

הרב ליאור אנגלמן הוא ראש בית המדרש הקהילתי בכפר סבא. ספרו "לא מפסיקים אהבה באמצע" ראה אור בשנת 2014 בהוצאת כנרת זמורה ביתן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

סיפור שני בפרוייקט 'דירת ארעי'

תסלחי לי על הבלגן. בואי, תיכנסי, תיכנסי.

הארגזים עוד לא מסודרים וגם לא גמרנו לתלות את התמונות, אבל החדר של יהל כבר גמור. זה אמרה לי גיסתי: כשעוברים דירה דבר ראשון לעשות את החדרים של הילדים. שירגישו בבית. כל השאר יכול לחכות.

תודה רבה. כן, יצא לנו ממש שיחוק, דירה כמעט חדשה במחיר של יד שנייה. רואים שהם אהבו אותה. השקיעו בה המון. הכול בסטנדרט גבוה. המטבח, האמבטיה, הרצפה. הם גם שמרו עליה ממש טוב. לא ג'ייפו אותה בכלל. את יודעת, כל הדברים האלה, שהם כאילו לא חשובים, אבל יכולים לשגע. מגירה שבורה במטבח, חור בקיר, סדק בבלטה. דברים קטנים כאילו, אבל מה תעשי? ארונות חדשים במטבח? תחליפי בלטות? כל דבר כזה זה סיפור ובסוף את נשארת תקועה עם זה.

באמת, זאת הייתה ממש הזדמנות. נכון שזה קצת גדול לזוג עם ילד, אבל בעזרת השם יהיו עוד. בקרוב. חוץ מזה, אמרתי לאבנר: כשניכנס סוף סוף לדירה משלנו, אני רוצה שזאת תהיה דירה לתמיד. לא שנצטרך לעבור תוך כמה שנים. מספיק נדדנו בין כל מיני חורים. באיזה דירות שאנחנו גרנו, את לא רוצה לדעת. מגיע גיל שאתה לא מוכן לחיות יותר כמו סטודנט. שאתה צריך מקום משלך. כל החברים שלנו כבר מזמן הסתדרו, אבל אני אמרתי לאבנר, אם כבר מתמשכנים עד האוזניים אז לפחות שיהיה שווה את זה. לא בשביל איזה דירה מצ'וקמקת שממילא לא תספיק לנו אחרי הילד השני. יפה, החדר של יהל, נכון? חכי שתראי את היחידת הורים. אני אומרת לך, היה שווה לחכות.

הנה האמבטיה ביחידת הורים. מהמם, אה? הם הזמינו במיוחד, קרמיקה עבודת יד. רק קצת צובט לי בלב שעד שנכנסנו סוף סוף לדירה משלנו לא אנחנו בחרנו חרסינות וארונות מטבח. אבל אין מה להגיד, עשו מאוד יפה. בטוב טעם. לא כמו שאצל גיסתי הייתה אמבטיה ורודה. אני נשבעת לך! עם חרסינות פרחוניות. קניתי אביזרי אמבטיה באיקאה, וגם וילון חדש. ככה, בקטנה, להפוך את זה לבית שלנו.

ברור, ההורים עזרו. משני הצדדים. וגם סבתא של אבנר. איך היא אמרה, מה אני אקח את זה לקבר? אני רוצה לראות אתכם נהנים כשאני חיה. איזה אישה. היה לי מזל עם המשפחה של בעלי. בכלל היה לנו מזל. תראי איזה נוף מהחלון של היחידת הורים. ישר על הפארק. יש רק ארבע דירות עם נוף כזה בכל הבניין, ושלנו בקומה הכי גבוהה. כן, ברור שלקחנו משכנתא. ענקית. מה שההורים נתנו בקושי הספיק לכסות את המינימום. מזל שהשתחררה להורים שלי איזה קרן השתלמות, אחרת היינו צריכים עוד הלוואה חיצונית.

כן, חדרים ממש גדולים. לא כמו הדירות האלה שמחלקים אותן לארונות קיר, העיקר שאפשר יהיה למכור אותן בתור חמישה וחצי חדרים. בחדר שינה חשבתי לסדר לי פינת עבודה, ובחדר של יהל אפשר להכניס עוד ילד אחד בשקט. ככה יהיה לנו גם חדר אורחים וגם משרד לאבנר. את יודעת, אני מסתובבת בדירה הזאת ועדיין לא מאמינה שהיא שלי.

מה? הרבה. יותר ממה שאת חושבת. אמרתי בהזדמנות, לא בזול. כמה הרבה? את מכירה את האזור הזה בדיוק כמוני. קחי את המחירים כאן, תורידי חמש עשרה, עשרים אחוז. שבע עשרה וחצי, אם את רוצה לדעת במדויק. התפשרנו באמצע.

לא, חס וחלילה. מה פתאום. לא הייתה שום בעיה עם הדירה. מה? מאיפה הבאת את זה? מי אמר לך? איזה שטויות שאנשים מדברים. הכול מרוב קנאה. אין לי שום דבר להסתיר. היית שואלת מהתחלה, הייתי אומרת לך. היא רצתה למכור מהר, לסגור עניין. הייתה צריכה לעבור לגור ליד ההורים שלה, שיעזרו עם הילדים. יכול להיות שהיא גם לא עמדה בתשלומים, אבל לא היה לי נעים לשאול. בכל זאת, את יודעת. אבל אמרתי לאבנר, שני דברים אתה עושה לפני שאנחנו נכנסים לדירה הזאת. אחד, אתה מפסיק לעשן, שחס ושלום לא תחטוף לי דום לב בגיל שלושים ותשע, ושתיים, שלא תחשוב אפילו לא לעשות ביטוח משכנתא. תיזהרי, אל תישעני על הקיר עם התיק. זה יכול לעשות סימן כזה. אין לי מושג איך הם הצליחו לשמור ככה על הצבע עם ארבעה ילדים. איפה הייתי? אה, ביטוח משכנתא. זה היה לי מאוד חשוב. ועכשיו אני רגועה: לא משנה מה יקרה, טפו טפו, אני בדירה הזאת נשארת לתמיד.

מאיה ערד היא סופרת אורחת במרכז טאובה ללימודים יהודיים באוניברסיטת סטנפורד. ספרה "מאחורי ההר" ראה אור לאחרונה בהוצאת חרגול–מודן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

סיפור ראשון בפרוייקט 'דירת ארעי'

הלילה חלמתי שאני מוצאת בתוך דירתנו דלת לא נודעת.

פתחתי את הדלת הזאת והתגלה חדר נוסף, חדר מואר ומרווח, חדר שהיה שם כל הזמן ולא ידעתי. קירות החדר הזה היו כרסתניים כקירות בתי אבן עתיקים שבירושלים, וחלון מלבְּנִי, גבוה, נפער בו אל הרחוב ואל השמים. זה היה חלון בסגנון ימים עברו, עם אדן עמוק, סורג ישר ותריסי ברזל שנפתחים כלפי חוץ. כשעמדתי נכחו, ראיתי כי אין זה אלא אותו חלון נושן שאני מכירה זה מכבר: חלון הדירה שבה נולד אבא שלי עליו השלום.

"כאן", היה אבא שלי אומר כשהיינו עוברים בבתי–מונקאטש אחרי סעודת ליל שבת בבית סבתא רבקה וסבא מרדכי במקור–ברוך, "כאן באתי אל העולם", והיה מצביע על חלונו השלישי–מימין של בית אבן חד קומתי מחופה רעפים מטולאים. מעבר לחלון הזה, כך סיפר, התגורר סבא שלו, שהיה משיירי החסידים המקובלים של היישוב הישן בירושלים. כאן התארח האדמו"ר ממונקאטש, ה"מנחת אלעזר", בביקורו ההיסטורי בארץ ישראל, ובלילה, כשכל בני המשפחה נאספו להכין את הבית לקראת בוא האדמו"ר, באה גם סבתא רבקה לעזור במלאכה ולפתע כרעה ללדת בבית חמיה.

סבתא רבקה תמיד הפצירה בנו, אחרי סעודת ליל השבת, שנישאר ללון אצלה. תמיד מצאה לנו בנבכי ארונותיה חלקי פיג'מות נטושים, פרשה לנו מצעים, הבטיחה תפוחים מסוכרים ואת החלק הכי טעים של הקוגל. ואני דווקא אהבתי לישון שם, אבל אהבתי גם את הצעידה הלילית כשהיינו עולים מרחוב דוד ילין, חוצים את רחוב יפו אל סמטאות החנויות המוגפות של שוק מחנה–יהודה ואל ריחות הדם והרקב והולכים לאורך שורות של דוכנים רדומים.

כדי להגיע הביתה היה עלינו לעבור גם בחצר המרכזית של שכונת מזכרת משה ולהמשיך דרומה ומזרחה משם עד שנצא אל רחוב שמואל הנגיד, נחלוף על פני מנזר רטיסבון, בתי הכנסת ישורון והיכל–שלמה והמזרקה הצחיחה של כיכר פריז, נרד עם חומת טרה–סנטה ונפנה אל הרחובות החדשים שהלכו ונבנו, באותם הימים, בשכונת טלביה. אבל באמצע המסע הארוך מבית סבא וסבתא לביתנו, מן השכונות הישנות לשכונות החדשות, מכל מה שאבא ואמא שלי קיבלו מן הדורות הקודמים לכל מה שהם היו מסוגלים להעניק לנו, באמצע כל זה חיכו בתי–מונקאטש. וחיכה החלון, תמיד החלון. בכל פעם שיצאנו ממבואות השוק ומשכונת כנסת, והגענו אל החלון הזה, עמדנו מולו משתאים כאילו עצם קיומו הקבוע הוא הוכחה כי בזמן מן הזמנים אבא שלי אכן נולד.

איור‭: ‬מורן‭ ‬ברק

הבית הנמוך בעל גג הרעפים יועד למגורי האברכים של כולל–מונקאטש. הוא הכיל שורה של יחידות דיור קטנות שבכל אחת מהן שני חדרוני שינה, מטבח צר וכוך–שירותים. מאז שהלך לו, בשנת תר"ס, מארצו וממולדתו אל הארץ אשר הראה לו א–לוהי–אבותיו, הספיק סבא–רבא שלי לגור עם משפחתו בחברון ובשתיים או שלוש דירות–חדר דלות בירושלים העתיקה. אל הדירה עם החלון עבר עם אשתו השנייה, לאחר שסבתא–רבתא שלי, שגדלה בבית אמיד בעיר סיגט הסמוכה למונקאטש, מתה בדמי ימיה. וכיוון שכיהן כראש הכולל, ביקר ה"מנחת אלעזר" בצל קורתו ובסופו של דבר אף שימש הן כסנדק והן כמוהל בברית המילה של אבא שלי. אחר–כך שב האדמו"ר לעיירתו הציורית שבהרי הקרפטים על שפת נהר הלטראצה, ואחר–כך נכלאו יהודי מונקאטש בגטו ואחר–כך נהיו לאפר.

  כשישבנו על אבא שלי שבעה, ישבה בינינו סבתא רבקה והביטה בנו כלא מאמינה. ישבו גם חמשת הדודים שהיו צעירים מאבא, וישב הדוד שמואל שהיה אחיו הבכור ותאום נפשו. "כשהוא נולד הייתי בן שלוש וחצי", בכה שמואל, גופו הגדול מצטמצם אל שרפרף האבלים הנמוך ולבו השבור נגלה מבעד לקרע העמוק בחולצתו. "זה היה בלילה, כל המבוגרים היו טרודים ועסוקים בבישולים ובקרצופים ובארגון העניינים לכבוד האורח החשוב, ואני, שהייתי עייף, טיפסתי אל המיטה של הסבא שלי. הדבר הבא שאני זוכר הוא שאני מזיז רגל מתוך שינה, וצועקים עליי 'גִיבּ אַכְטִינג נִישְׁט בְּרִיקֶען דִי בּוּבֶּעלֶה (תיזהר לא לבעוט בתינוק)!' ואז אני פוקח עיניים ורואה שעל המיטה, ממש לידי, מונח יילוד קטנטן, בלונדי".

שמואל עצמו חי רוב שנותיו בתל–אביב, ולאחר נישואיו השניים עבר לגור בקיבוץ שהקימה קבוצת סטודנטים פולנים כשנתיים לפני הולדתו. עכשיו גם הוא, וסבותינו, וסבינו, כבר נחים איש איש בדירת הקבע שלו. ואני, שטרם הגעתי שמה, התעוררתי הבוקר וגיליתי בתוך דירת הארעי שלנו דלת לא נודעת. פתחתי את הדלת והנה חדר נוסף, חדר מואר ומרווח, חדר שהיה שם כל הזמן ולא ידעתי.

ספרה של אמונה אלון, "בית על מים רבים", ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה ביתן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016

שאלות

בראשית /  1. איזו ארץ מפורסמת בזהב שבה? /  2. מי לא מצאה מנוח?  /  3. יצירתו של אורי צבי גרינברג כשם מושבו של מלך אדומי/  
4. לאיזה עם שייכת בת מי זהב? /  5. מי נולדו מזיווג של בני הא-לוהים ובנות האדם? /  6. מי עורר את מורת רוחו של יצחק? /  7. איזה ביטוי מספר בראשית הוא השראה לשירם של נתן זך ומתי כספי? /  8. מי פי שבעה מקין? /  9. מי חלמו את גורלם לטוב ולמוטב? /  10. אילו אביזרים שימשו לעדות במשפט? /  11. שם עיר בתורה שמשמעותה באכדית היא "שער האל" /  
12. הוא חי רק 205 שנים, אבל עדיין נחשב לזקן מאוד /  13. נתלה ביום ההולדת של המלך

שאלות לספר שמות /  1. עץ מדברי פשוט, אך בעל חשיבות עליונה /  2. קישוט שהפך לביטוי למלאכת מחשבת /  3. איזה זיכרון נכתב בספר?  /  4. איזה ספר הקריא משה באוזני העם? /  5. מי שמח בלבו ועל שום מה? /  6. למה נאלצו אנשים לחפור בארות לצדו של נהר? /  7. מה סייע בהמתקת מים? /  8. לאיזה נווה מדבר כדאי להגיע אם רוצים לטבול ב-12 מעיינות ולאכול מ-70 עצי תמרים? /  9. מה משה לא ידע על עצמו? /  10. יעקב גלעד כתב את השיר ששר יהודה פוליקר: "פנים אל מול פנים", על פגישה בין גבר לאישה. את מי עוד אפשר לתאר באופן זה? /  11. אדם לא ישראלי ששמח על מעשי הא-ל /  12. מה משליכים לכלבים? /  13. מי היו קצרי רוח? /  14. סיסמתו של מתתיהו החשמונאי כקריאתו של משה

שאלות לספר ויקרא // 1. שני אחים חטאו ונענשו באש / טמאה למאכל, ומופיעה גם ברשימת העופות וגם ברשימת השרצים / 3. שמו רחמני, אך הוא דרסני/  4. שניים דומים אך גורלותיהם שונים/  5. שלוש מילים, אך לפי רבי עקיבא כל התורה כולה /  6.  מצווה על הזקנה שמיועדת לצעירים /  7. פותח את עונת המאפים הטריים, לא תגיעו בספירה למעלה מחמישים /  8. מי מקבל קולקציית בגדים שלמה? /  9. כתובת ולא על הקיר, שיש איסור לעשותה/  
10. ארבע פעמים "צדק" בפסוק אחד /  11. שנה אחת שמתברכת בייצור תבואה לשלוש שנים? /  12. לא נמכרת לצמיתות /  13. מה מסמלת הו' המוגדלת במילה גחון בויקרא י"א? /  14. זו שיצרה אותו אסורה, אך הוא מותר למאכל /  15. אסור להקריב כקרבן, אך מותר בשני חריגים

שאלות לספר במדבר /  1. איך קוראים לספר שמתאר את המלחמות שאירעו בעבר הירדן? /  2. למי הייתה רוח אחרת? /  3. ביטוי מרד שתנועת המחנות העולים אימצה לסיסמתה /  4. מדברי המרגלים לשירו של נתן יונתן /  5. מה הייתה המטרה של מי שאמר: "עין בעין"? /  6. בעל חיים שדיבר /  7. ביטוי לפירודו של עם ישראל מכל אומות העולם /  8. ראה רק את קצה הקרחון של עם ישראל /  9. חשבו את עצמם לקטנים, וכך נראו גם בעיני אחרים /  
10. התחיל את ימיו בימי משה וסיים את ימיו בימי חזקיהו /  11. על איזה מעשה של שרים ונדיבים שרו בני ישראל שירה? /  12. הבטיחו להילחם את מלחמות הארץ, לפני שישבו בשלום בארצותיהם /  13. נשים שביקשו לתקן חוק, והצליחו /  14. מי שמח במות הכהן הגדול? /  
15. מדוע בגדי אדם מת הולבשו על אדם חי

שאלות לספר דברים // 1. איפה הציבו אבנים גדולות מסוידות ? 2 / מי "גור אריה" ולא יהודה? / 3. מי "שְׂבַע רָצוֹן"? /  4. מה משותף לסופרים אייל ואהרון, לש"י עגנון ולברכת יוסף ? /  5. עיר התמרים /  6. איך קוראים הָאֱמֹרִי לחרמון? /  7. בן כמה היה משה במותו?/  8. מה משותף לבצר, רמות וגולן? /  
9. איזו טענה של העם זכתה לציון " הֵיטִיבוּ כָּל-אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ "? /  10. הושלך אל הנחל היורד מן ההר /  11. עוד לפני שהיה שם שוקו היה שם מים רבים /  
12. התחילו שבעים, היום הם כוכבים

תשובות //

בראשית חוילה, ב', י"א /  2. היונה, ח', ט' /  3. רחובות הנהר, ל"ו, ל"ז  /  4.  אדום, ל"ו, ל"ט /  5. הנפילים, ו', ד' /  6. נשות עשו החיתיות, כ"ו, ל"ה /  7. לא טוב היות האדם לבדו, ב', י"ח /  
8. מי פי שבעה מקין? למך, ד', כ"ד /  9. שר האופים, פרק מ' /  10. חותם, פתילים, מטה, פרק ל"ח /  11. בבל, פרק י"א /  12. תרח, י"א, ל"ב /  13. שר האופים, פרק מ' //

שמות 1. שיטה, פרק ל"ז /  
2. מעשה רוקם, כ"ו, ל"ו; כפתור ופרח, כ"ה, ל"ג /  3. מחיית עמלק, י"ז י"ד /  4. ספר הברית, כ"ד, ו /  5. אהרן ראה את אחיו משה חוזר ממדיין, ד, י"ד /  6. כדי לחפש מים, במכת הדם, ז' כ"ד /  7. עץ, ט"ו, כ"ה /  8. אילים, ט"ו, כ"ז /  9. שקרן עור פניו, ל"ד, ל' /  10. את הכרובים, ל"ז, ט'; את משה וה', ל"ג, י"א /  11. י"ח, ט' /  12. בשר טרפה, כ"ב, ל' /  13. בני ישראל בעבודת מצרים, ב', ו' /  14. מי לה' אלי, ל"ב, כ"ו 
//

ויקרא 1. נדב ואביהוא, י' /  2. תנשמת, י"א /  3. רחם, י"א, י"ח  /  4. שני השעירים, ט"ז  /  5. ואהבת לרעך כמוך, י"ט, י"ח /  6.  מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן, י"ט /  7. ספירת העומר, כ"ג /  8. הכהן, ט"ז, ד' /  9. כתובת קעקע, י"ט, כ"ח  /  10. ארבע פעמים "צדק" בפסוק אחד י"ט, כ"ו /  11. השנה השישית לפני שנת שמיטה, כ"ה, כ"א /  12. הארץ. כ"ה, כ"ג /  13. חצי התורה באותיות /  14. דבש, ב /  15. חמץ, קרבן תודה ושתי הלחם //

במדבר 1. ספר מלחמות ה',  כ"א, י"ד /  2. לכלב, י"ד, כ"ד /  3. עלה נעלה, י"ג, ל' /  4. ארץ שיושביה היא אוכלת, י"ג, ל"ב /  5. להוכיח את קרבת ה' לישראל ולמנוע את זעמו, י"ד, י"ד /  
6. אתון, כ"ב, כ"ח /  7. עם לבדד ישכון, כ"ג, ט' /  8. בלעם, כ"ג, י"ג /  9. המרגלים, י"ג, ל"ג /  10. נחש הנחושת, כ"א, ט' /  11. על חפירת בארות, כ"א י"ח /  12. שניים וחצי השבטים, ל"ב /  13. בנות צלפחד – מחלה, נעה, חגלה, מלכה, תרצה. כ"ז /  14. רוצחים בשגגה שמשתחררים מעיר המקלט, ל"ה /  15. כדי להעביר את תפקיד הכהונה הגדולה, כ' //

דברים 1. הר עיבל,  ח' /  2. דן, ל"ג /  3. מי "שְׂבַע רָצוֹן"? נפתלי, ל"ג /  
4. מגד, ל"ג /  5. יריחו, ל"ד /  6. שניר. ג' /  7. 120 שנה. ל"ד, ז'  /  8. ערי מקלט. ד' /  9. הבקשה לא לשמוע את קול ה', ה' /  10. אפר עגל הזהב, דברים ט' /  11. יטבתה. דברים י' /  12. עם ישראל. דברים י' כ"ב

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

גם כשיקבל את הפרס ממלך שוודיה, תמשיך להיוותר החידה בדבר דמותו של האיש שבנה את עצמו כאחד מהאייקונים הגדולים והמתעתעים ביותר בתרבות הפופולרית של המאה האחרונה

את החלק הראשון של "כרוניקות", האוטוביוגרפיה המקוטעת שכתב, בוחר בוב דילן לפתוח בסיפור החתמתו ב"קולומביה רקורדס", חברת התקליטים המיתולוגית ששלטה באותם ימים בשוק המוזיקה העולמית. אחרי השיחה עם המנהל, מופנה דילן אל איש יחסי הציבור שאמור להנפיק ידיעה קצרה על החתמתו של זמר הפולק הצעיר והאלמוני למדי באותם ימים. האיש, בילי שמו, שואל "מאיפה אתה?". "אילינוי", מתחיל דילן את מסכת השקרים. דילן מוכר לו שם סיפור שעבד בתור נהג של משאית לחם, שהיה פועל בניין בדטרויט, שזרקו אותו מהבית, שאין לו משפחה, שהגיע לניו יורק ברכבת מטען. "אתה מתכוון רכבת נוסעים?", מנסה לתקן אותו בילי. "לא", מתעקש דילן, "אני מתכוון רכבת מטען". לבסוף הוא שואל אותו כמו מי הוא רואה את עצמו בזירת המוזיקה של היום, ודילן משיב לו: "כמו אף אחד" – אלו המילים האמיתיות היחידות שדילן אמר בדיאלוג הזה, כל השאר היו דליים של בדיות.

"באמת לא ראיתי את עצמי כמו אף אחד אחר", כתב לימים דילן המבוגר על הנער שסחב את הגיטרה שלו בבניין ענקית התקליטים של שנות ה-60. היום, כחמישים שנה אחרי, נדמה שאין מי שיתנגד לקביעה שבוב דילן לא דומה לאף אחד אחר. הוא בנה את עצמו כאחד מהאייקונים הגדולים והמתעתעים ביותר בתרבות הפופולרית של המאה העשרים, ומעכשיו יכול להתהדר גם בתואר המכובד (והמפתיע): "חתן פרס נובל לספרות לשנת 2016".

הטרובדור בעל אלף הכובעים. בוב דילן בהופעה, 2011
צילום: אי. פי. איי

שישה שחקנים ואדם אחד

כל ניסיון לתאר את דילן יהיה לעולם חלקי. בשנת 2007 ניסה הסרט "אני לא שם" ("I’m Not There") לשרטט על המסך הגדול כמה אפיזודות מחייו, והבמאי טוד היינס חיפש דרך טובה לחשוף מעט מאלף הכובעים שחובש הטרובדור האמריקאי הגדול על ראשו. הוא בחר בדרך מעניינת – להשתמש בשישה שחקנים שונים, כאשר כל אחד מהם מגלם את דילן בתקופה אחרת בחייו. כך, לצד הבחירות המתבקשות כמו הית' לדג'ר וריצ'רד גיר, דילן מגולם בצעירותו גם על ידי השחקן השחור מרקוס קארל פרנקלין, ואפילו על ידי השחקנית קייט בלנשט (שעושה את התפקיד המוצלח מבין כולם). אבל נדמה שגם כאשר דילן מיוצג על ידי אישה או ילד שחור – הסרט עדיין לא מצליח לגעת בכתב החידה שנקרא בוב דילן. ככה זה כשאפילו שמך הוא סוגיה לא פתורה.

אמת, הוא נולד בשנת 1941 בדולות', מינסוטה, למשפחת יהודית. בתעודת הזהות שלו נכתב השם רוברט אלן צימרמן (שמו היהודי המלא: שבתאי זיסל בן אברהם צימרמן ורחל רבולבסקי) – אבל בסביבות גיל העשרים כבר החל להציג את עצמו כ"בוב דילן". בוב הוא כמובן שם חיבה של רוברט, אבל על הדילן מתנהל ויכוח ארוך: יש מאן דאמר על שם המשורר הוולשי האהוב עליו דילן תומאס, יש מאן דאמר על שם הכינוי של דודו (דילון), ויש יותר מביוגרף אחד שטוען שזאת בכלל האנטישמיות במינסוטה. הוא עצמו הכחיש ואישר באופן לא עקבי את ההשערות, ולאחרונה חוזר ואומר שאינו זוכר למה שינה את שמו דווקא לדילן.

"נולדתי מאוד רחוק מהמקום שהייתי צריך להגיע אליו", הוא אומר בפתח סרטו של מרטין סקורסזה על אודות שנותיו המוקדמות, "והייתי צריך לעשות דרך מאוד ארוכה כדי להגיע הביתה".  בן המלך שהתחלף עם בן השפחה עשה דרך ארוכה במובנים רבים, גיאוגרפים-נפשיים: הדרך מ" Highway 61 Revisited" המוביל ממינסוטה אל ערש המוזיקה של ניו אורלינס, וכמובן הדרך אל ניו-יורק שם יצא לבסוף האלבום הראשון Bob” “Dylan (ב-1962) – אלבום שהכיל ברובו גרסאות כיסוי לשירי פולק ובלוז, ושלא חשף יותר מדי מה מסתיר שם הילד שמפוחית הפה שלו נדמית כמו גשר לשיניים.

דילן אומץ בשלב מוקדם כקול והפנים של תנועת המחאה לזכויות האזרח בארה"ב. "Blowin’ in the Wind" הושר כמעין המנון, ודילן הפך יחד עם ג'ואן באז לזמרי הבית של ההפגנות (כולל במצעד בוושינגטון שבו נאם מרטין לותר קינג את נאום "יש לי חלום").

אבל דילן כמו דילן – אין דבר שקשה לו יותר מחיבוק קבוצתי לחוץ: תוך זמן קצר הוא סירב להגיע להפגנה נגד המלחמה בווייטנאם, העליב את חברי האגודה שהעניקו לו את "אות תומאס פיין" והזדהה עם רוצחו של הנשיא קנדי. גם את מעריצי מוזיקת הפולק הוא הכה בהלם כשהעז לעלות להופיע בפסטיבל ניופורט – פסטיבל הפולק החשוב בעולם – עם גיטרה חשמלית וסאונד מלוכלך במקום הגיטרה האקוסטית. דילן סולק בבוז מהבמה ועורר סקנדל גדול.

עם "Like A Rolling Stone" הוא שינה את החוק הקובע שסינגלים חייבים להיות קצרים משלוש דקות, את יצירתם של לנון ומקרטני הוא שינה זמן לא רב אחרי המפגש הראשון שלהם עמו, ועם אלן גינסברג – המשורר היהודי-אמריקאי הגדול של דורו (שכמובן לא זכה בנובל בספרות בעצמו) – הוא יצר שפת דימויים חדשה שגינסברג כינה כ"שרשרת של הבזקי תמונות". כאמור, את אפס קצהָ של התקופה הראשונה אפשר לראות ב"”No Direction Home – סרטו הדוקומנטרי הנפלא של מרטין סקורסזה. סרט בן 208 דקות (!), העוסק רק בשנים 1961 עד 1966 – השנה שבה עבר דילן תאונת אופנוע ששינתה את מהלך חייו.

יהדות, נצרות והופעות הפיצוי

גם הזהות הדתית של דילן מתעתעת לא פחות. הוא אמנם נולד כדור שלישי למהגרים יהודים שברחו לאמריקה מאימת הפוגרומים במזרח אירופה, אבל מערכת היחסים שלו עם מוצאו מורכבת מאוד. על אף שהדימויים התנ"כיים והארומה המיסטית היו עוד בשירים הראשונים, את הקריירה שלו החל דילן בניסיון להמעיט, כמעט להסתיר, את משמעות היותו יהודי. הוא מאמץ סיפורים שונים ומורד את מרד הצעירים הגדול. האיש שלא הופיע בפסטיבל המפורסם של וודסטוק הפך שם נרדף לרוח המקום: פוסטר של דילן בחדר סטודנטים אמריקאי היה פוסטר שסימן את החופש, גם את החופש מהדת.

אבל דילן לא נמנע מהזדמנות לשבור את המיתוס של עצמו: בתחילת שנות השמונים, אחרי תקופה יצירתית בינונית במיוחד, הוא הכריז על עצמו כנוצרי שנולד מחדש והותיר את מעריצו המומים. פניית הפרסה של דילן חזרה אל הדת – ועוד אל הנצרות – הייתה בלתי נתפסת. מי שהוכתר כנביא חילוני התבקש להזדכות על התואר. כשהאנטר ס' תומפסון, ממציא "עיתונות הגונזו" האמריקאית, ביקש לכתוב בשנת 1971 על דבר שלעולם לא יתרחש, הוא בחר ב "בוב דילן יעלה לרגל לוותיקן ויישק לטבעת על אצבעו של האפיפיור". והנה, מופע האימה הזה התגשם לפני העולם כולו כמה עשורים לאחר מכן, כאשר דילן – הוא ולא שרף – הופיע בפני יוחנן פאולוס השישי בכיכר פטרוס הקדוש.

אבל הרומן עם הנצרות לא היה ארוך מדי. כעבור כמה שנים הוא ימצא את עצמו עטור תפילין ומעוטף בטלית ברחבת הכותל המערבי, עורך בר מצווה לבנו. הוא גם יסתודד קצת עם הרב מאיר כהנא, ויפלרטט עם חסידים ומקובלים. עד היום טוענים חסידים שהוא עולה מפעם לפעם לתורה בכל מיני קלויזים של חב"ד בארה"ב.

דווקא עם ארץ הקודש הוא מנהל יחסים יציבים בסך הכול. ישראלים אוהבים אותו. רון מיברג ויאיר לפיד, ולהבדיל יהונתן גפן וערן סבג, התקוטטו לא פעם על הזכות להיות הסמכות לענייני דילן בארץ הקודש. דילן, כך נדמה, מחבב את הישראלים חזרה. הוא תרם תשובה ציונית הולמת בדמות "Neighborhood Bully"  – את המילים המתארות את "הבריון השכונתי" לכאורה, המוקף אויבים, שאין לו על מי לסמוך אלא על עצמו, יכול לקרוא בנימין נתניהו בנאום הבא באו"ם.

הוא גם קופץ לפה מפעם לפעם. באחת האפיזודות הוא אפילו שקל לעבור לקיבוץ. ב-1987 נסע דילן באוטובוסים מקהיר להרצליה ונתן שתי הופעות איומות בירושלים ותל אביב (דילן כתב פעם שההופעה בתל אביב הייתה הגרועה ביותר שנתן בחייו). אחר כך ב-1993 הוא נתן שלוש הופעות פיצוי הולמות.

בפעם האחרונה ביקר כאן ב-2011 וערך הופעה באצטדיון רמת גן שלא ממש הצליחה להתרומם. כך או כך אפשר לשמוע הרבה הדים לדילן גם ביום רגיל: הוא כנראה האמן הלא-ישראלי המבוצע ביותר בישראל – משלומי שבן ועד מאיר אריאל, אהוד בנאי ואריאל זילבר, דני ליטני ודיוויד ברוזה – נדמה שכל אחד ניסה את כוחו לשיר דילן בעברית.

האמת והשקר הגדול

בהיעדר פרס נובל למוזיקה, מצאה לנכון האקדמיה השוודית להעניק את פרס נובל לספרות דווקא לבוב דילן. בחירה מפתיעה, אמיצה, משונה ומגניבה גם יחד. אם כי צריך לזכור שהבחירות של ועדת הפרס תמיד קצת תמוהות, וברוח הבאזז ברשתות החברתיות הבחירה בדילן מצליחה להחזיר את הנובל הספרותי לתודעה העולמית אחרי רצף זכיות אזוטריות במקצת (סבטלנה אלכסייביץ' הבלארוסית בשנה שעברה, ופטריק מודיאנו הצרפתי לפני כן). עמוס עוז, קורמאק מקארתי ופיליפ רות ייאלצו לחכות.

דילן כתב אמנם רומן אחד כושל בשם "טרנטולה", שאליו הצטרף כאמור גם "כרוניקות" האוטוביוגרפי – כך הוא זוכה בפרס כמשורר. חבר השופטים כתב בנימוקיו כי "דילן העניק פרשנות פואטית חדשה למסורת כתיבת השירים האמריקאית", מה שכמובן נכון, אך בניגוד למשוררים אחרים, השירה של דילן מחוברת למוזיקה ופרפורמנס ולא תמיד עומדת לעצמה – מה שכצפוי גרר אי אילו מחאות של פרוזאיקנים. כנגד זה טענו חברי הוועדה כי גם הומרוס וסאפפו כתבו מילים שהיו אמורות להיות מדוקלמות ומושרות בפומבי.

בגיל 75 נדמה שאף שאלה לא נפתרה. מי הוא האיש הזה עם הכובע שיקבל את הפרס ממלך שוודיה? יהודי ממינסוטה או נוצרי שנולד מחדש בסן דייגו, שחקן קולנוע כושל או צייר לא רע, הבחור עם "קול נייר הזכוכית והדבק" (כמו שאמר עליו דיוויד בואי) או הקול המדויק ביותר לשיריו, הנביא הגדול של התנועה לזכויות האזרח או תומך של ארגונים גזעניים, האיש עם הפנים החלקות ביותר בעולם או האיש עם השערות המוזרות ביותר על הפנים, אדם שיצר סביבו תעשיית בוטלגים שמשתווה רק לביטלס או אדם שנעצר לא מזמן על שוטטות כי איש לא זיהה אותו, הפרזנטור של חברת "קדילאק" או נווד הדרכים הצועני, משורר שהמילים שלו הכריעו גורלות או "בסך הכול זמר פופ" (כמו שהוא מצהיר על עצמו), מיזנטרופ ואוהב אדם, יהיר וצנוע, גדול הסינגר-סונגרייטרים החיים, אינדיבידואליסט קיצוני, מוכיח ומגוחך וגאון, והמפסיד הקבוע בכל תחרות כפילים של עצמו – יש זיקיות שמשתנות פחות מהטרובדור האמריקאי הגדול הזה. איך הוא כתב פעם: "כל האמת שבעולם נערמת לשקר אחד גדול".

עמיחי חסון הוא משורר, תסריטאי ובמאי קולנוע. ספר שיריו "מדבר עם הבית" ראה אור בהוצאת "אבן חושן” בשנת 2015

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

לעומת הטיפול בפגיעות גופניות שנידון רבות בהלכה, כמעט אין טיפול דומה בנוגע לפגועים בנפשם. כיצד יכריעו הפוסקים האמונים על הכרעות כלליות ואובייקטיביות במרחב טיפולי–סובייקטיבי?

“זה רק פסיכולוגי“, הוא היגד המכעיס את אלו המדווחים על כאב וזוכים לתשובה מעין זו. הוא מקומם את אנשי הטיפול הפסיכולוגי. ניתן לשמוע אותו תדיר בשיח יומיומי בין אנשים: “זה לא באמת, זה רק פסיכולוגי“.

יש בהיגד זה כדי לשקף תפיסה עממית ביחס לפסיכולוגיה ולכאב הנפשי. על פי תפיסה זו מחלת חרדה או דכאון איננה דבר של ממש. די בכוח הרצון כדי להתגבר על קשיים מסוג כזה. אמונה עממית זו עשויה להיות אחד הגורמים למורכבות היחס של הקהילה אל פגועי הנפש ואל סבלם. מאמצים חינוכיים ולימודיים לשנות עמדות אלו מצליחות, כפי שמדווחים המחקרים בתחום, רק באופן חלקי.

איור: נעמה להב

ליצור שפה משותפת

חוברת ארגון ‘בית הלל‘ האחרונה (מספר 12,ראש השנה תשע“ז) ובתוכה מסמך ההלכה מבקשת, בין השאר, להשתתף במאמץ החברתי והקהילתי לשינוי מעמד ותפיסת מחלת הנפש. ההכרה כי בכלל פגועי הנפש יש המצויים בסכנת חיים ועוד אחרים הסובלים סבל ממשי – קוראת לקהילה להירתם לעזרה. העזרה הראשונה היא בהתגברות על הסטיגמות, כעין זו שהוזכרה לעיל. הכרה בכאב של הזולת, נתינת מעמד למחלתו, עם תוספת קלה של שותפות, יש בהן כדי להציל חיים ובוודאי להקל על מצוקתם.

עם זאת, אי אפשר לפטור את הרבנים בקריאה לציבור לשנות דרך ולהירתם לעזרה. יש לכונן גם חשבון נפש פנימי, בתוככי עולם ההלכה. יש למצות את סוגיותיה כדי לתת דרך והנחייה, שהן לפעמים גם מזור, למי שמבקשים הדרכה תורנית – למותר ולאסור בטיפול בפגועי נפש.

בין הפסיכולוגיה לבין עולם ההלכה עלולה להתפתח תחרות על נפש האדם. התורה, כמו הפסיכולוגיה, מבקשת את ההישג של הנפש הבריאה, אלא שביחס למשמעות טיבה של הבריאות מתעוררת מחלוקת. המחלוקת עלולה לייצר חוסר אמון, חוסר הדברות והעמקת הסבל אצל פגועי הנפש. האתגר של בעלי המקצוע בתורה ובתורת הנפש הוא למצוא שפה משותפת שתתרום למסקנות תורניות מדויקות ומכוונות, תסלול את הדרך לתורת החיים של ההלכה ותסייע לדרך הטיפול ולמטופלים. אחד מאבני היסוד בשיח המשותף הזה מצוי בהכרה בקושי לנתב את חיי הנפש הסוערים לתבניות רציונליות סגורות. ייחודו של האדם בפרצופו ובדעותיו משקף גם שונות בין בני אדם בכוחות נפשם.

שיקוף מחדד לתופעה זו ניתן למצוא בתשובותיו של הרב פינשטיין (אגרות משה אורח חיים חלק א תשובה קכז). הוא מכריע בהלכות שבת הכרעה הלכתית המותנית ביכולותיו הנפשיות הייחודיות של האדם. יש אנשים בעלי אומץ ויש פחדנים, ולכל אחד תוכרע הלכה באופן שונה בנסיבות של סכנה אפשרית. ההכרה בנפש וכוחותיה כתשתית לפסיקת ההלכה וההכרה שההלכה במובן זה עשויה להשתנות מאדם לאדם יש בה כדי לפתוח את הצוהר המיוחד לתיחום ההלכתי של הלכות פגועי נפש.

היום אנו יודעים יותר על עולמם הפנימי של פגועי הנפש. זאת בזכות המחקר הפסיכולוגי ההולך ומעמיק ומוסיף ידע וחכמה, אך גם בזכות דבריהם של אלו המצויים בתוך העולם הפגוע ומשם, בגוף ראשון, מלמדים על משמעות הייאוש, הבדידות, החרדה וקריסת מגדלי התאומים של העולם הפנימי. הידע הזה מייצר תשתית של הבנת המציאות לכל המתעניין אף גם לבירורי ההלכה. בה בשעה הוא  מחייב מבחינה מוסרית וערכית להירתם לישועה.

מהם חיי אדם?

השאלות הגדולות בתחום הלכות הצלה של פגועי נפש, מולידות עיונים מעמיקים בערכי היסוד של חיי האדם. דיוני ההלכה חושפים בירורים אלו במתכוון או שלא במתכוון. השיח ההלכתי מכוון לישועה והצלת חיים ולשם כך מרחיב מושגים בדרך של דימוי מילתא למילתא. הרחבת מושגים זו מעוררת שאלות חדשות, שההתמודדות הערכית הבלועה בהן לא פחות מסובכת.

לחובת הצלת נפשות יש משקל מרכזי בהתייחסות לפגועי נפש. ברור לכל, שכשאדם נמצא בסכנת חיים יש להצילו, אף אם יידרש לשם כך חילול שבת, שהרי ‘פיקוח נפש דוחה את השבת‘. פעמים שפגוע הנפש עלול לפגוע בעצמו או באחרים. פעמים, אף אם אין סכנה, ייתכן שיפעל באופן אקטיבי לסכן חיים, הוא מאבד את תחושת הסכנה ואת תמונת המציאות ועלול, עקב חוסר הזהירות, לגרום לפגיעה בנפש. במצבים כאלו בוודאי שיש לעשות את כל הניתן כדי למנוע את הסכנה.

אך ישנם מצבים שאדם עלול לאבד את שפיות דעתו ללא חשש סכנה נפשות ברורה. האם יש בעצם אובדן השפיות מניע הדורש הצלה, אף בעשיית איסורים ואולי אפילו חילול שבת?

שאלה זו בוחנת באופן ערכי את שאלת מעמדם של החיים. במלים אחרות היא מציבה אתגר לברר: מיהו האדם? מהי הנפש אותה אנו נדרשים להציל? הצלת נפשות דוחה איסורים משום ‘חיבת נפשם של ישראל לפני הקב“ה‘– כך סבורים פרשני התלמוד (ראו לדוגמה רש“י על פסחים כה, ב). כלפי מה מופנית אותה חיבה? מה בנפש נעלה ויקר בעיני ההלכה ומחוללה?

יש מי שטוען כי עצם החיים הביולוגיים של האדם הם הינם הדבר החביב. לכן רק סכנת מוות גופני תתיר הצלה גורפת. לעומת זאת, יש הגורס שהיסוד האנושי של החיים המייחד את האדם ומגדיר אותו – הוא המכריע. לכן, אם אדם מאבד את (שפיות) דעתו, כלומר מאבד את אנושיותו, הרי הוא כמאבד את  חייו. קבוצה גדולה של פוסקים נוקטת בעמדה שלישית. לדעתה יש לראות באובדן השפיות, המוליך את האדם, על פי הגדרת ההלכה, להיות פטור מן המצוות, את הסיבה להצלה. האדם המאבד את הזהות הדתית שלו כמאבד את חייו: ‘חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה‘.

הכרעות הלכתיות אלו, הכתובות בדברי הפוסקים, פותחות או משתלבות בדיונים חברתיים וערכיים נוספים. החובה להציל את השפיות כחיונית וכשוות ערך לחיים עצמם, מולידה את השאלה ההפוכה: מה ערך חייו של אדם שאיבד את שפיותו?  האם נכון להגדירו כמי שאיבד את אנושיותו (או את זהותו הדתית)? האם אין משמעות הדבר כי חייו שווים פחות מחיי אחרים? האם אין לראות בשיח הלכתי זה, במטרתו להירתם להצלתו של פגוע הנפש, כתורם, חס וחלילה, לזילות בחיי אנשים המצויים במצב זה?

חסך בעולמה של תורה

מצוקתם של פגועי הנפש לא זכתה (כמעט) לבירור הלכתי רחב. לעומת הטיפול בסוגים שונים של צער גופני שנידון, טופל, נוסח והוכרע בהלכה – אין טיפול דומה בהלכות מי שסובל מצער נפשי או מי שנפגע בנפשו (למשל בספר שמירת שבת כהלכתה, יש למעלה ממאה ועשרים סעיפים, העוסקים בדיני שבת, ביחס למי שפגוע גופנית, ואין בו סכנת חיים מובהקת. אין שם אף לא סעיף אחד, שעוסק במפורש, בפגוע נפש. גם אין בספר ניסיון לשבצו לאחת מן ההגדרות ההלכתיות  של חולה).

יש מקום למחקר מקיף לפענוחה של תופעה זו. יתכן שצעירותו של מקצוע רפואת הנפש, בהשוואה לאחיו הגדול העוסק ברפואת הגוף, היא סיבה מרכזית לדבר. ישנם תחומים העוסקים בפגיעות נפשיות שלא היו מוכרים לעולם הרפואה, ובוודאי לא לציבור הרחב, עד לפני מספר עשרות שנים (הפרעת דחק פוסט–טראומטית שמופיעה כמעט בעשירית מן האוכלוסייה, כך על פי מחקר  עדכני).

אכן, בשנים האחרונות מתרבים מאמרי ההלכה הנכתבים בסוגיה זו. יתכן שאף להגדרות הגמישות ביחס לטיבן של מחלות הנפש ושל אופן הטיפול בהן יד בדבר. מסתבר שסובייקטיביות הטיפול גורר בעיות תקשורת עם עולם ההלכה האמון על הכרעות כלליות ‘כמו אובייקטיביות‘. ניתן למצוא בדברי הפוסקים הערות בתחום מחלת הנפש המכריעות כי: ‘הכל לפי ראות עיני הפוסק‘ המצוי בנבכי המקרה והאירוע. אין יכולת בידי ההלכה העקרונית אלא לומר דברים כלליים שיישומם שתלוי בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה.

תופעה זו, של היעדרות הוראות הלכה מפורטות לנסיבות המיוחדות של מחלת נפש, מולידה מבוכה אצל הסמוכים לסוגיית פגועי הנפש – אצל החולים עצמם ובני משפחתם ומי שעוסקים בטיפולם. עולם ההלכה הותיר, כביכול, את כל התחום שאינו פיקוח נפש מובהק בערפל. במצב זה נאמני ההלכה לא מודעים, לעיתים, לאפשרות לבחון דרכי סיוע וישועה המותרים על פי ההלכה. אחרים, מתוך תחושת דחיפות ונחיצות, מותירים באופן מעשי את תחום הטיפול בקרוב המשפחה פגוע הנפש, מחוץ למעגל הנחיות ההלכה.

אחת השאלות שנידונה במסמך של ארגון ‘בית הלל‘, היא שימוש במשמיע מוסיקה בשבת לצורך מי שסובל מהתקפי חרדה ולא מצליח להירדם. השפעתה של המוסיקה על חיי הנפש ואפילו ריפוייה מוכרת כבר מן העולם המקראי (למשל: נגינת דוד לפני שאול) ומבוססת ממחקרי העולם העכשווי. היא אפילו מהווה תת–תחום של מחקר עצמאי (פסיכולוגיה של המוסיקה). האם יהיה מותר להפעיל בשבת נגן מוסיקה לאוזניו של הסובל מחרדה שאינו נרגע וכשאינו נרדם סבלו מתעצם? תשובה לשאלה מסוג זה לא מצויה בספרי הלכה מוכרים וזמינים. רבים מן הנתקלים בבעיה לא חושבים שיש מקום לשאלה. פעמים שהם חשים בודדים במצוקתם האישית או המשפחתית. עליהם לקבל הכרעה ליד ובמקום הדרך המקובלת עליהם בדרך כלל – הנחיית ההלכה.

המסמך של ארגון ‘בית הלל‘ מבקש לפתוח את התחום הזה לבירורי הלכה. לתרום במשהו להשבת (או ליצירת) האמון בין קהילת פגועי הנפש לדרכי ההלכה. אמון שיושג בהדגשת ההבנה את מצבם של פגועי הנפש בגילוי רגישות לסבלם ובמאמץ להנחותם בדבר ה‘ – זו הלכה. שהרי הוא ‘רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם‘.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

במשך שנים נהג ד"ר חזי כהן לאסוף סיפורים על גיבורי ילדותו, חכמי עדות המזרח, עד שיום אחר החליט להפוך את התחביב למקצוע. התוצאה: ספר חדש המקבץ מיטב מהסיפורים של קהילות המזרח. בשיחה עמו הוא מספר על הזהות הספרדית שנדחקה לשוליים לדעתו, ומסביר מדוע דווקא התמימות מאפשרת לו להתמודד עם ביקורת המקרא

בגיל 27, כשהחל לעבוד כמורה, החל ד"ר חזי כהן לאסוף סיפורים על חכמי יהדות המזרח: הבן איש חי (הרב יוסף חיים) מעיראק, הרב כלפון הכהן מג'רבה, הרב יוסף משאש ממרוקו ועוד רבים אחרים. "הבנתי שאני רוצה להביא לתלמידים את השורשים שלי, וסיפורים הם כלי מאוד חזק. אנחנו הרי מכירים היטב את הסיפורים החסידיים, אבל את הסיפורים המזרחיים כמעט שלא".

את הסיפורים הוא חיפש בכל מקום אפשרי: אתרי אינטרנט על עולם יהדות המזרח, מבואות של ספרי שו"ת, עלוני פרשת שבוע, וגם לא התבייש לשאול אנשים על סיפורים ששמעו: "לא בדקתי את האותנטיות של הסיפורים, כמו שלא בודקים את האותנטיות של הסיפורים החסידיים. סיפור זה שיקוף של רעיון ודרך להעביר הוויה, תמונה, כיוון בחיים".

ביום כיפור אחד הוא לקח איתו לתפילה את הסיפורים שאסף, כדי שייתנו לו קצת הפוגה מהתפילה הארוכה, "ואז הבנתי שיש לי פה אוצר שצריך להפוך לספר" – ספר שיצא לאור ממש בימים אלה, תחת הכותרת "חוכמה מקדם" (הוצאת ידיעות ספרים). העבודה על הספר הייתה עבודת נמלים שארכה כארבע שנים, שכן כהן התעקש לא להסתפק בסיפורים עצמם, אלא לתת להם הקשר: רקע על כל אחת מהדמויות שבספר, וגם על כל קהילה יהודית שסיפוריה נסקרים בספר.

אירועים של יומיום

כהן: "יהדות המזרח איננה עשויה מעור אחד. יהדות אלג'יריה לא דומה לסוריה ועיראק, ושלושתן לא דומות לתימן. אז נכנסתי בעצמי לתהליך לימוד של כל אחת מהקהילות. זה לקח זמן, אבל היה מרתק. היה גם צורך להחליט אילו קהילות לכלול בספר: התלבטתי למשל הרבה לגבי יהדות גיאורגיה. יש בה סממנים מזרחיים, אבל גם תרבות נוצרית והשפעה מערבית חזקה, ממוסקבה. בסוף החלטתי לכלול, כי הרגשתי שיש שם מספיק מאפיינים מזרחיים, באופי הקהילות ובתי הכנסת, שמצדיקים את הכללתה בספר".

הסיפורים מזכירים את מודל הסיפור החסידי, ובמיוחד את ספרו של מרטין בובר, "אור הגנוז", שהיה לקט מיתולוגי של סיפורי חסידים. כהן מוטרד מן ההשוואה: "כולם מזכירים לי את הספר של בובר, וזה קצת מלחיץ. כמובן שהכרתי את הספר שלו, אבל לא חשבתי על הספר שלי במונחים האלה. אבל ההשוואות לסיפור החסידי התעוררו באופן טבעי, כי יש לי חבר טוב, זאביק קיציס, שהוא מומחה לחסידות, ובמשך שנתיים היינו נוסעים יחד לאזור המרכז (השניים מלמדים בישיבת מעלה גלבוע, וגם גרים בקיבוץ. י"ש), ומחליפים בינינו סיפורים. במשך הזמן גם התחוורו לנו נקודות הפער בין הסיפורים. הסיפורים החסידיים קורים יותר סביב הצדיק והחצר, בעוד הסיפורים המזרחיים מתרחשים הרבה פעמים דווקא בבית, או בכלל בחיי היומיום".

ברוח הזמן, יש גם כמה חידושים "מודרניים" בבחירת הסיפורים בספר החדש: "קודם כול, היה לי חשוב להכניס גם נשים: הרבנית אסנת ברזני מכורדיסטאן, פירחה ששון מעיראק, ועוד. זה לא נעשה באופן מלאכותי. הן באמת היו שם, למרות שאת חלקן לא הכרתי קודם". ישנם גם סיפורים שמעידים על נקודות חולשה של גיבוריהם, כמו הסיפור על ההתמכרות לאלכוהול של הרב חי טייב, מגדולי רבני תוניסיה. אבא שלו מבקש לגמול אותו מההתמכרות ומבקש מכל חנויות האלכוהול בעיר שלא למכור לבנו. אבל כשמגיע האב לדרוש דרשה הוא מגלה שאינו מסוגל לפתוח את פיו, והבן אומר לו: אתה סגרת לי למטה, אני סגרתי לך מלמעלה!

כהן: "זה סיפור שממש גדלתי עליו, ואני מאוד אוהב אותו, כי הוא מדבר על אדם שניסו לכפות עליו שינוי, והסיפור בעצם אומר: זה לא עובד בכפייה. אם תנסה לסגור לי מה שחשוב לי, גם אני אסגור לך מה שחשוב לך! אי אפשר ליצור שינוי בפעולה חיצונית כוחנית. דבר שני: אני גם לא רוצה להחביא סיפורים רגישים. זה לא שאני מחפש בכוונה סיפורים שליליים, אבל גם לא מחפש ליצור תמונה של יהדות מושלמת. היה לי סיפור על רבי צדיקא מטריפולי, אדם שנכנס מאוד חזק לעולם הקבלה, כולל כתיבת שמות, עד שהשתגע. בסוף לא הכנסתי את הסיפור רק בגלל שהיה לי לגביו רק סיפור אחד, ולא רציתי שזו תהיה כל התמונה ביחס אליו".

צילום: מרים צחי

שיקולים של מורה

הקריטריון בבחירת הסיפורים היה הערך החינוכי: "אני מורה, לא מספר סיפורים. הסיפורים הם חלק מהאישיות שלי וחלק מהדרך שלי להנחיל מסרים. לא הבאתי סיפורים על מעשי ניסים, ובאופן אישי אני גם לא מתחבר אליהם. אם מישהו עשה נס, מה זה אומר על החיים שלי כאן ועכשיו? הבאתי סיפורים שנוגעים למוסר, למידות, לתיקון פנימי, עבודה על אגו – כי התרבות המערבית מלאה באגו והסיפורים האלה יכולים לתת לנו כלי לעקוף את המנגנון הזה".

כהן מביא דוגמאות מכמה סיפורים שבספר: למשל, הסיפור על ר' יעקב אבו–חצירא, סבו של הבבא סאלי, רב חשוב במרוקו, שפעם באה אליו אישה שנקלעה לסכסוך קשה ופרֵדה מבעלה ובית הדין פסק שילדיה יגדלו אצל הבעל. הרב כבר יצא מהבית לדרך ארוכה, והאישה דהרה אחריו. היא פגשה אותו במדבר, ושטחה בפניו את מצוקתה. שמשו של הרב התחנן שיגיעו קודם כול לעיר הקרובה, כיוון שבדרך הם חשופים לסכנת שודדים, אבל הרב התעקש שקודם כול יכתוב לאישה את פסק הדין שלה, כיוון שזה פיקוח הנפש האמיתי. "זה סיפור שכל דיין וכל שופט בימינו צריך לשים לנגד עיניו".

או הסיפור על "גילוי אליהו" של הבן איש חי: בין תלמידיו של הבן איש חי נפוצה השמועה שרבם זוכה לגילוי אליהו בכל מוצאי שבת. נמנו התלמידים וביקשו לשלוח אחד מהם, חכם שהרבני, שהיה קל רגליים, כדי שירוץ לעליית הגג של הרב ויספיק לחזות בנביא הקדוש ברגעים הספורים של ביקורו. חכם שהרבני רץ לביתו של הרב, אבל בדיוק כשהגיע יצא הרב מחדרו וסגר את הדלת. כשהבין מהתלמיד מדוע הגיע אליו בריצה, אמר לו: לגילוי אליהו זוכים לא בריצה, אלא רק אחרי שעולים מדרגה מדרגה. כהן: "זה סיפור מכונן לכל אדם שמבקש לקצר דרכים: תלמיד בשנה א' בישיבה שרוצה במהירות להפוך לגדול הדור, או בכלל לחברה הישראלית שרוצה הכול מהר ובגדול.

"גם לחוש הומור יש מקום חשוב בסיפורים. הרב עובדיה יוסף, למשל, ידוע בתקיפות שלו, אבל הייתה לו גם שנינות רבה, שעזרה לו להשיב לשאלות מטופשות. פעם שאל אותו מישהו מה לעשות בפסח עם סבון שלא כתוב עליו 'כשר לפסח'. הרב חשב רגע, ואז שאל: עיפרון יש לך בבית? אז תכתוב על הסבון 'כשר לפסח'. או במקרה אחר, כשהיה רב ראשי, שאל אותו מישהו מה לעשות עם חתול שאוכל בשר, ואחר כך גם רוצה גבינה. הרב שאל באיזה צבע החתול. האיש אמר: לבן. אז אמר הרב: אה, אם זה הצבע זו בכלל שאלה לרב גורן.

"אני מאוד אוהב את העובדה שרבני המזרח קרויים 'חכמים'. החוכמה מציינת לא רק ידע תורני, אלא גם חוכמת חיים, שכל ישר. דוד ביטון מירוחם כתב עבודת מוסמך מצוינת על הרב יוסף משאש. ממנו למדתי שהרב משאש נהג לומר שכשפוסקים הלכה צריך לסמוך על 'שלושת עמודי ההוראה'. כולם חשבו שהוא מתכוון למשולש המפורסם: הרא"ש, הרי"ף והרמב"ם. אבל הוא אמר: לא, שלושת עמודי ההוראה הם הדין, השכל והזמן. וזה נפלא: כל עולם הדין הוא רק רגל אחת מרגלי הפסיקה, ובצידו צריך לזכור גם את השכל והזמן. ההלכה צריכה להיות קשורה לחיים, וזה משהו שמאוד מאפיין את חכמי המזרח".

מתינות אותנטית

"חכמי המזרח התאפיינו גם בגישה מאוד מכילה, שביקשה להכיל כמה שיותר מבני הקהילה בפנים. יש סיפור על הבן איש חי שהגיע פעם לביתו של אחד מעשירי הקהילה בתשעה באב, להתייעץ איתו בנושא מסוים. קיבל אותו העשיר כשהוא אוכל בשר ושותה יין. הרב איחל לו: שתיהנה! כשיצא מהבית שאלו אותו התלמידים: איך אתה מברך את האיש החצוף הזה, שמול עיניך אוכל ושותה בתשעה באב? אמר הרב: אתם לא מבינים כלום. הבשר והיין רק מזיקים לבריאות שלו. הוא עושה את זה להכעיס. איחלתי לו שייהנה, כדי שלפחות יהיה מומר לתיאבון ולא להכעיס. או סיפור על הרב גנסיה באלג'יריה, שקבע את תפילת השבת בקהילה לחמש בבוקר, כדי שגם אנשים שהולכים לעבוד בשבת יספיקו להתפלל".

מה שורש ההכלה הזו?

"זה קשור להרבה דברים. למשל, לזה שהם לא היו מאוימים אידיאולוגית על–ידי רפורמים וקונסרבטיבים. זה נתן להם יותר גמישות. זה גם קשור בעובדה שהעולם המזרחי הוא בכלל פחות אידיאולוגי; יותר עולם של חיים. אצל האשכנזים יש המון חלוקה להגדרות מובחנות: חסידים מול מתנגדים, וכו'. יש בזה עוצמה, אבל גם המון בעייתיות".

אז מנין ההשתכנזות המחמירה של עולם התורה המזרחי בימינו, ועוד תחת הכותרת "להחזיר עטרה ליושנה"?

"כי יש משהו חזק בעולם הליטאי: אתוס מוגדר וחזק. הרב שך ייצג תפיסה מאוד ברורה וחדה. ואז אתה מתחיל לומר לעצמך: איך אפשר בכלל להשוות בין העוצמה של הרב שך לפשטות של הירקן שלי? זה כמו ההבדל בין מוזיקה רועשת למוזיקה עדינה. אני למשל לא מוציא ציציות, כי זה המנהג הספרדי: לא כל דבר צריך להחצין. יש שלבים בחיים שצריך להחצין, ולפעמים אני יכול להגיד לבן שלי: נראה לי שעכשיו דווקא נכון שתוציא ציציות. אבל במהות לא צריך. לכן העולם הספרדי נראה לפעמים דל, לא מספיק רציני, לעומת העוצמה הליטאית".

אתה צופה חזרה לזהות המזרחית המקורית, המכילה?

"זה כבר קורה. יש התארגנויות רבנים שמבקשים את השפה המזרחית המקורית. גם בעולם הישיבות, ההגמוניה האשכנזית מתחילה להיפרם. זה לא פשוט. אנשים נאחזים במה שמוכר להם, אבל זה קורה. המילה מסורתי, שפעם הייתה מאוד מזולזלת, הפכה להיות יותר מכובדת. זה קורה גם על הרקע של הגיוון הזהותי בין דתיים לחילונים בכלל, וההתפתחות של אופציות פחות מובחנות, פחות חד–משמעיות. וזה גם תלוי בנו, הספרדים. יש לנו אחריות – לא רק לזעוק שדופקים ומקפחים אותנו, למרות שלפעמים גם הזעקה חשובה, אלא גם להתעורר לעשייה חיובית של חשיפת הזהות והיצירה המזרחית".

כהן מבקש להדגיש: "אני לא טוען לרגע שבזהות המזרחית הכול מושלם, ובזהות האשכנזית הכול גרוע. יש דברים יפים גם שם, דברים שאני בהחלט שמח לאמץ בעולמי, ואילו מוצאי היה מיהדות הונגריה ודאי הייתי מוציא ספר יפה גם על פניני היהדות הזו. יש גם דברים בעולם הספרדי שאני לא אוהב – למשל, קצב התפילה הספרדי, שהוא ארוך מדי וממש לא מתאים לקצב החיים המודרני. אז במניין הספרדי שלנו במעלה גלבוע אני מנסה ליצור קצב מהיר יותר. מצד שני, אני מאוד אוהב את העובדה שבית הכנסת הספרדי בנוי כשאנשים ישובים זה מול זה וחלקים רבים של התפילה הם גם עונים זה לזה, מה שקוראים 'שירת המענה'. יכול להיות שבית הכנסת האשכנזי, שבנוי שורות–שורות שכולן מכוונות לארון הקודש, משדר יותר דבקות בקדושה, אבל חסר לי שם המגע האנושי. אני אוהב את העובדה שאנשים יכולים להיכנס עם כוס קפה לבית הכנסת בלי להרגיש חילול הקודש, כי זה משדר תחושה של בית".

השתכנזות רכה

הוא בן 47, יליד אור יהודה ("דרום סביון", הוא מכנה אותה בחיוך). "גדלתי בבית הכנסת אלי כהן באור יהודה. הדמות המכוננת של חיי היה אבא, חכם סלאח כהן, שהיה החכם של בית הכנסת. אני הייתי בן הזקונים שלו, והוא נפטר כבר לפני 20 שנה. תמיד קינאתי באחי הבכור על שאבא שלי היה מכונה על שמו: אבו–יהודה. למה רק הוא זכה, הרי אבא היה גם אבו חזי".

ההרכב האנושי שכהן הכיר בילדותו לא כלל אשכנזים: "הייתי בטוח שרוב העולם זה עיראקים, כמו המשפחה שלי. ידעתי שיש עיראקים, קצת טריפוליטאים, שמעתי גם על גרוזינים, וזה עם ישראל. השוֹק הגדול שלי היה כשהגעתי לחטיבת הביניים בנחלים, ופתאום הבנתי שהזהות שלי בכלל לא מוכרת שם. אני גדלתי על הבן איש חי, עם תמונות שלו בכל חדר בבית, ופתאום הגעתי למקום שבכלל לא ידעו מיהו, וגיבורי התרבות היו אנשים שעד אז לא שמעתי עליהם: הרב קוק, הרב צבי–יהודה. מה שהחזיק אותי זה הידיעה שאני בא ממסורת מאוד משמעותית.

"אז התחלתי לעשות דווקא: במבחני הלכה לא הסכמתי לענות תשובות שלא תאמו למנהגים שנהגנו בבית. בתפילת 'לכה דודי' נהגתי לעמוד הפוך, עם הפנים למערב, לאורך כל הפיוט, כמו שנהגו אצלנו, גם אם זה מול הפנים של כל הישיבה. בטלפון הציבורי – אז עוד לא היו פלאפונים – התעקשתי לדבר עם ההורים דווקא בעיראקית, למרות שבבית דיברתי איתם עברית.

"אחר–כך היה שלב שבו דווקא ביקשתי להשתכנז. אתה אומר לעצמך: זה מה שהולך עכשיו, זה צעיר וזה מודרני. אני זוכר את עצמי יושב בבית הכנסת שלנו, מתחיל לזמזם את התפילה האשכנזית ולהתנענע בתפילה. ואז אבא שלי בא מאחורה, מצמיד אותי ככה בעדינות ואומר: לא צריך להתנדנד, אפשר גם בלי. אחר–כך הגיע גם שלב שלישי, יותר נינוח, שבו אתה לא מחפש לעשות דווקא וגם לא השתלבות מלאכותית, אלא שלב שבו אתה מרגיש מספיק בנוח גם עם התרבות שלך וגם עם אימוץ דברים יפים ממקומות אחרים".

בצבא שירת בגרעין נח"ל תורני, מה שהביא אותו ללימודים בישיבת הקיבוץ הדתי בעין–צורים. "התאהבתי בישיבה הזו, אבל גם שם לא הייתה בכלל זהות מזרחית. הם היו פתוחים; תמיד אמרו: אם תביא משהו, נשמח לשלב! אבל בפועל זה היה עולם מאוד אשכנזי: לא היה שום ר"מ ספרדי. כתלמיד, למדתי באופן אישי את הרב חיים–דוד הלוי ואת הבן איש חי, אבל במרחב הישיבתי זה לא היה קיים.

"בימים הנוראים כמובן נסעתי להתפלל בבית. גם היום, כשאני בישיבת מעלה גלבוע והמקום הזה הוא מבחינתי בית, עדיין חסרים לי מרכיבים מהזהות המזרחית. זה אמנם המקום הראשון בעולם שהתחיל באמירת סליחות שמשלבות בין הנוסח האשכנזי והספרדי, אבל קשה לי עם זה שאני הר"מ הספרדי היחיד, ושאין בתוכנית הלימודים ביטוי משמעותי לזהות המזרחית. אני קצת מנסה ללמד בן איש חי, קצת חכמי המזרח, אבל זהו. אגב, אני שוב רוצה להדגיש: אני לא רוצה בעצמי למחזר את העולם שגדלתי עליו. לא רוצה להיות מכונת צילום. רוצה לקחת ממנו מה שנראה בעיניי יפה, ולקחת גם את מה שנראה בעיניי יפה ממקומות אחרים".

בעולם החרדי ניכרת גזענות אשכנזית בוטה כנגד הספרדים. אתה חושב שזה קיים גם בציונות הדתית?

"ממש לא. ההתעלמות מהתרבות המזרחית נובעת בעיקר מתופעה של מִחזור מה שמכירים. בן אדם גדל בתרבות מסוימת. אחר–כך הוא עצמו הופך למורה ולר"מ, והוא ממחזר את מה שהוא מכיר. מה שכן, פה ושם יש גם התנשאות פטרונית. באים ואומרים לך: איזו אווירה נחמדה יש אצלכם. או: לא ידענו שכל העושר הזה קיים אצלכם. בית–ספר עורך 'מסע ישראלי'. הם יפגשו כמה סוגים של חסידויות, אבל שום דמות מזרחית. כי מזרחיות נתפסת כפולקלור, לא כמשהו מהותי".

מבחינה זו גם העובדה שבחרת לייצג את המזרחיות באמצעות ספר סיפורים תורמת לממד הפולקלוריסטי, לא?

"נכון. אבל לסיפורים יש כוח. ויכול להיות שיום אחד אכתוב גם על ההגות המזרחית".

‭"‬מה‭ ‬שהחזיק‭ ‬אותי‭ ‬זה‭ ‬הידיעה‭ ‬שאני‭ ‬בא‭ ‬ממסורת‭ ‬מאוד‭ ‬משמעותית‭". ‬חכמי‭ ‬בבל‭ (‬עיראק‭), ‬ציור‭ ‬מהמאה‭ ‬ה‮–‬19‭. ‬יושב‭ ‬שישי‭ ‬משמאל‭: ‬הבן‭ ‬איש‭ ‬חי

להשתלב בפסיפס שלם

החזון הזה של טיפוח זהות מזרחית, ואחרים יטפחו את זהותם האשכנזית, לא מפרק לגזרים את הזהות הישראלית שלנו?

"בחזון ארוך הטווח שלי גם אני רוצה פסיפס ישראלי משולב. אגב, אני מעדיף את הדימוי של פסיפס על הדימוי של כור היתוך. אני לא רוצה להתיך תרבויות, אלא לשלב ביניהן תוך כדי שכל אחת שמה בפסיפס את האבן שלה. אבל כדי שחזון הפסיפס יתממש בצורה מכובדת, אני חייב קודם כול לטפח את האבן שלי בתוכו. אני לא רוצה להיות אורח בפסיפס הישראלי, אלא חלק בלתי נפרד ממנו. ובמצב הנוכחי אני אורח. לכן אני מרגיש קודם כול צורך לטפח את האבן שלי.

"אתן לך דוגמה: יש לי חבר שהעביר שיעור בעיירת פיתוח על ההבדלה של מוצאי שבת, והוא נדהם לגלות שהתלמידים לא מכירים את מילות ההבדלה. אבל האמת היא שהבורות הייתה שלו: הוא בכלל לא ידע שנוסח ההבדלה שהתלמידים שלו מכירים שונה לגמרי מהנוסח האשכנזי שהוא גדל עליו".

מה דעתך על אינטלקטואלים מזרחיים חילונים שתומכים בש"ס? או כאלה שאפילו מוכנים להעלים עין מעברות של אריה דרעי או אייל גולן בשם הזהות המזרחית?

"אני לא שם. אני מזרחי, אבל לא רק מזרחי. הזהות המזרחית היא זהות מכוננת אצלי, אבל לא מהפריזמה הזו אני בוחן את כל העולם, למרות שאשתי טוענת שיש לי נטייה גדולה מדי לבחון את העולם מזווית מזרחית, והרבה פעמים אומרת לי לשחרר. בכלל, מה שאני מחפש הוא לא כמה שיותר ספרדים, אלא את הזהות הספרדית. אם מספרים לי שיש כבר ראשי ישיבות תיכוניות ספרדים, אני שואל: מה ספרדי בזהות שלהם, בשיטת החינוך שלהם? זה מה שמעניין אותי".

מה דעתך על ועדת ביטון?

"אמרו לי שיש לי מזל שהספר יוצא עכשיו, בדיוק כשיש עניין גדול בזהות המזרחית בגלל ועדת ביטון. אבל אני חושב שהסדר הפוך: בגלל שיש התעוררות של כל מיני יוזמות של יצירות תרבות מזרחיות, זה גם מה שעורר את ועדת ביטון. לגופו של עניין: אני מאוד מזדהה עם הרעיון שמאחורי הוועדה. אני לא נכנס לשאלה הפוליטית של איזה אינטרסים זה שירת, אבל ברור שיש כאן מצב של תיקון טעות ארוכת שנים.

"יחד עם זאת, אני לא חותם בהכרח על כל המלצה שלהם. למשל, אני לא אוהב את רעיון המסעות למרוקו, במיוחד לא בהקשר של 'איזון' של המסעות לפולין. המסעות לפולין נוצרו בגלל עניין מאוד מסוים, ולא צריך לנסות 'לאזן' אותו. אני בכלל לא מחפש איזונים מלאכותיים. בוא נראה מה החוזקות של כל אחת מהתרבויות ואותן נדגיש, בלי צורך 'לאזן'. למשל: לסיפור החסידי מגיע כבוד מצד עצמו, ואני לא חושב שצריך לאזן אותו עם סיפורים מזרחיים. ויש מקומות שגם התרבות המזרחית צריכה לעמוד לעצמה, בלי צורך שיאזנו אותה".

חופש מחקרי

בתחום בולט אחד, אפשר לכאורה לטעון שכהן לגמרי "השתכנז". בעיסוקו הקבוע הוא חוקר מקרא, מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר–אילן ובמקומות נוספים כמו המדרשה לבנות בעין הנצי"ב, ועוד; עיסוק שנשמע מאוד אקדמי ומערבי לאדם שגדל על היחס המסורתי לתנ"ך. כהן מספר שאכן, הרומן שלו עם חקר המקרא היה נפתל למדי.

"כשהגעתי לעין–צורים, נקשרה נפשי בלימוד התנ"ך, במיוחד בזכותו של מורי ורבי אביה הכהן. אבל כשנחשפתי בישיבה לכל השאלה של סתירות בתורה, ולהסברים שנותן לזה הרב מרדכי ברויאר [חותנו של הרב אביה הכהן; מייסד 'שיטת הבחינות', המכירה בשאלות של ביקורת המקרא ומבקשת לתת להן תשובות ברוח המסורת. י"ש], היה לי מאוד קשה. היה לי ממש זעזוע רוחני, עד כדי כך שעזבתי את הישיבה לשבוע. בסוף חזרתי, אבל הפסקתי ללמוד תנ"ך, כי זה היה יותר מדי קשה לי. רק אחרי שחזרתי מהצבא חזרתי גם ללימוד התנ"ך. פתאום זה כן התאים; הצבא נתן לי מטען רגשי של יכולת להכיל מתח ומורכבות, ופתאום הסיפור של הסתירות לא הבהיל אותי".

עד כדי כך נמשך כהן לתנ"ך, עד שהוא הפך לעיסוקו המקצועי הקבוע: "את הדוקטורט עשיתי אצל פרופ' רימון כשר מבר–אילן, אחיו של פרופ' אסא כשר, איש מדהים שלימד אותי המון. נושא הדוקטורט הוא פעולתו של משה רבנו כמתווך בין א–לוהים והעם, ובכלל שאלת התיווך בין א–לוהים ואדם".

בספרים הבאים שלו מתכוון כהן לעסוק גם בעולם חכמי המזרח, אבל גם בחקר התנ"ך. הוא כבר השלים כתב–יד של ספר העוסק בפירוש חמישים מדרשותיו של גיבור ילדותו, הבן איש חי. במקביל הוא עובד על פירוש לספר ירמיהו, וכן על עריכת ספר שיאגד גישה פרשנית חדשה לתנ"ך, המבקשת לשלב בין התפיסה המסורתית לגישה המחקרית; "שיטת התמורות", הוא קורא לזה.

"זה ספר ששותפים בו כמה אנשים העוסקים בתנ"ך, חוץ ממני: הרב דוד ביגמן, הרב אביה הכהן, הרב יהודה גלעד ועוד. הרעיון הוא להכיר בסתירות המתגלות בתורה ולא לנסות לפרש אותן באופן הרמוני, כפי שאפילו הרב ברויאר בסופו של דבר ניסה. אני מנסה לטעון שא–לוהים דורש דרישות חדשות בכל תקופה לפי רוח התקופה ומצבה, ולכן יכולות להיות סתירות, כי א–לוהים מדבר לפי היכולת של העולם לספוג באותו שלב, ובשלב אחר הדרישות שלו יכולות להיות אחרות".

אתה לא חש סתירה בין העיסוק האקדמי בחקר המקרא לבין הזהות המזרחית המסורתית?

"להיפך. דווקא פה העולם הספרדי שלי מאוד עוזר. לפני שבוע ניגש אליי מישהו וסיפר לי שראה אותי מעביר שיעור על הסתירות שבמקרא, ואחר כך, כשנפל תנ"ך, פתאום הרמתי ונישקתי אותו. הוא לא הבין איך זה מתחבר, ואצלי ברור שזה מתחבר. אני עוד עובד על האיך, אבל מבין בסיסית שזה אפשרי. העולם הספרדי נותן לי אמונה עמוקה, וכשיש אמונה עמוקה אפשר לחיות עם סתירות ודברים מסובכים".

        פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

הספר על שמירת הלשון נכתב לאדם הפרטי ולסביבה הרחוקה מהחברה המודרנית. יש לעשות שימוש מושכל בתרגומו לימינו

לפני שבועיים הוקדשה סדרת כתבות במוסף זה לנושא השמירה על הלכות לשון הרע במערכת עיתונאית מודרנית. להלן אבקש לבחון האם ניתן לשאוב כללים אתיים בעניינים אלו מספר ה"חפץ חיים", ואם כן מהי הדרך הראויה לעשות זאת?

סביבה שאיננה עוד

החפץ חיים מתמקד בחובות שמירת הלשון המוטלות על האדם הפרטי. בהתאם לכך, גם ההיתרים שנקבעו בו, המגדירים את הנסיבות שבהתקיימן ניתן לפרסם גנותו של אדם, מבוססים על הצורך להגן על עניינו של היחיד. מושגי העיתונות והתקשורת אינם מוזכרים בו, ולא בכדי. השימוש בתקשורת ההמונים, כפי שהוכיח צוריאל ראשי (מים מדליו 20–19), היה בחיתוליו בשעה שכתב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין את ספרו.

את יחסו העוין לתקשורת גילה באחד ממכתביו, כשהלין על כך ש"בעונותינו הרבים המציא היצר הרע שהוא השטן תחבולה חדשה להחטיא את אחינו בני ישראל בעוון של ליצנות ולגרום הסתלקות ההשפעה מהעולם והיא על ידי קריאת העיתונים שנתרבו מאוד בזמנינו שנמצא בהם דברי ליצנות ולשון הרע ורכילות ומחלוקת ודברי כפירה ומינות" (קונטרס מכתבים ותקנות, א).

הנחת היסוד של החפץ חיים הייתה, שניתן לכונן חברה יהודית בריאה, המטפלת בכל תחלואיה מבלי להידרש לתקשורת ההמונים. בעבריינים ניתן יהיה לטפל באמצעים משפטיים מקובלים של עדות בפני בית הדין, ובמקרים הנדירים, שבהם פרסום גנותו של אדם יידרש כדי למנוע נזק או הפסד, ניתן יהיה לדרוש מן המפרסם שלפני שיפרסם גנותו של אדם, יוכיח אותו, יבחן היטב ובאופן מדוקדק את הפרטים שבכוונתו לפרסם, וייזהר מפני כל נגיעה אישית בפרסום הדברים.

הנחת יסוד זו מבוססת על סביבה ערכית–משפטית, שהייתה ואינה עוד. סביבה זו הייתה סביבה קהילתית קטנה ומגובשת, המלוכדת סביב מערכת ערכים ברורה ומקובלת, ומעניקה למנהיגיה הרוחניים סמכויות נרחבות למדי בכל הנוגע לטיפול בעבריינות, אם מכוח הדין, דין תורה, ואם מכוח סמכויות בתי הדין לענוש שלא מן הדין, לפי צורך המקום והשעה. בסביבה מסוג זה, גם תלונה אנונימית בפני מנהיגי הקהל יכולה הייתה להניע סנקציות חברתיות קשות כנגד מי שפגע בזולת, ועצם קיומן של סנקציות אלו וסבירות התממשותן היה בהם כדי להרתיע רבים מפני פגיעה בזולת.

מנהיגי הציבור לא נבחרו בבחירות דמוקרטיות, והמנהיגים, שלא אחת ירשו את תפקידם מבני משפחתם, לא ניהלו קמפיין בחירות הדורש חשיפה מלאה של עברם, השקפותיהם ופעולותיהם של נבחרי הציבור.

כאמור, המרחב הציבורי–תרבותי המתואר איננו קיים עוד במישור הלאומי, אם כי ישנן קהילות שבתוכן מרחב זה השתמר גם בימינו. במדינה דמוקרטית מודרנית, הציבור מעורב באופן נרחב וממשי בהרבה בקביעת זהותם של מנהיגיו, בביקורת על התנהלותם ובסילוקם מתפקידם במידת הצורך. לשם כך, נבחרי הציבור נדרשים למסור בפני הציבור דין וחשבון מפורט על מעשיהם ועל מחדליהם, לחשוף את השיקולים שהנחו אותם ואת תוצאות הכרעותיהם. דין וחשבון זה משמש כבסיס חיוני לקיומו של דיון ציבורי ער, שלא אחת מוביל לשינוי מדיניות. לתקשורת נועד תפקיד מרכזי וחיוני בהגשמת זכותו הדמוקרטית של הציבור להיות מעורב בניהול המדינה.

תפקיד‭ ‬בעיצוב‭ ‬דעת‭ ‬הקהל‭. ‬דוכן‭ ‬עיתונים‭ ‬בירושלים‭, ‬2011
צילום‭: ‬סופי‭ ‬גורדון‭, ‬פלאש‭ ‬90

הרוצים בכך, ידונו בשאלה האם "סביבת עבודה" זו, שיטת המשטר המעניקה לציבור משקל רב בניהולה של המדינה, היא שיטת משטר ראויה מנקודת המבט של המסורת היהודית. לדידי, דיון זה הוא עקר, ויש לו משמעות אקדמית בלבד, משום שאף אם היה מאן דהוא מעוניין בשינוי שיטת המשטר, כל עוד זוהי שיטת המשטר הנוהגת בישראל, לתקשורת ההמונים יש תפקיד מרכזי בתיקונה של החברה, והחרמתה של התקשורת או החרמת העיסוק התקשורתי אינה אופציה ממשית עבור מי שדמותה היהודית של מדינת ישראל יקרה בעיניו.

היבט חשוב נוסף נוגע לתפקידה של התקשורת בעיצוב דעת הקהל. בחברה מגוונת ורב תרבותית, מאבדים מנהיגי הציבור מכוחם המחנך. המחנכים מסוגלים להשפיע על עיצוב דמותם המוסרית של תלמידיהם, אך אין בכוחם להשפיע על עיצוב פניה המוסריות של החברה. אל הוואקום שנוצר נשאבים בתי המשפט, המבקשים באמצעות פסקי דין להצהיר על ערכי הליבה של החברה, וכלי התקשורת, המבקשים באמצעות המידע שהם מפרסמים או באמצעות מאמרי דעה ופרשנות לעצב את דעת הקהל ולהשפיע על המוסר החברתי.

ולבסוף, אם בעבר לכידותה של הקהילה, גודלה, הערכים המשותפים לחבריה והעוצמה שהופקדה בידי מנהיגיה די היה בהם כדי להעניק הגנה סבירה לכל אדם מפני פגיעה בגוף, בכבוד או ברכוש, כיום, בהעדרה של "סביבת עבודה" זו, משמשת התקשורת לא אחת כחומת מגן לכל אלו שאינם מסוגלים להגן על עצמם, מסיבות שונות ומגוונות. התקשורת מסייעת לנפגעות תקיפה מינית, לאוכלוסיות מוחלשות ולנפגעי יחס מפלה, משפיל או עוין בקהילות סגורות שכוחן רב בהשתקת ביקורת, לעתים תוך איומים מפורשים או מרומזים כלפי קרבנות העברה בהרחקה מן הקהילה, בהחרמה וכדומה.

להוציא קוד אתי

לכאורה, ההבדלים המשמעותיים שבין המרחב הציבורי שבמסגרתו חובר ספר חפץ חיים למרחב הציבורי שבו אנו חיים מובילים למסקנה שהספר אינו רלוונטי לעוסקים בתקשורת ההמונים, וכל הסתמכות עליו נגועה בחטא האנכרוניזם.

לטעמי, זוהי אינה מסקנה הכרחית. החפץ חיים היה ועודנו ספר ההלכה הממצה והמקיף ביותר לכל ההלכות הנוגעות לשמירת הלשון ולאיסורי לשון הרע, והוא מחייב כמובן כל יהודי, במישור של בן אדם לחברו. אולם הכרת ההבדלים המהותיים שבין המרחב הציבורי שבמסגרתו חובר הספר למרחב הציבורי שבו אנו חיים מחייבת אותנו לעשות שימוש מושכל בספר בבואנו ללמוד ממנו עקרונות אתיים לתקשורת המודרנית, להתמקד בחילוצם של עקרונות אתיים מתוכו, ולאורם לנסח בזהירות קוד אתי לעבודה התקשורתית.

כאשר פוסעים בשביל זה, דומה שניתן להעמיד את עקרונות הדיווח ההגון, העומד בתנאים הבסיסיים של הלכות לשון הרע, על שלושה עקרונות: עקרון התועלת, עקרון המהימנות ועקרון הענייניות.

עקרון התועלת משמיע שאין לפרסם דבר בגנותו של אדם, אלא אם יש בפרסום כדי להגן על אדם או על החברה מפני פגיעה. עיקרון זה אף משמיע שאין לפרסם מידע בנסיבות שבהן ניתן מראש להעריך שהפרסום לא יועיל לאיש. בהתאם לכך, למשל, מן הראוי להימנע מפרסום זהותו של חשוד בשלבים מוקדמים ביותר של החקירה הפלילית, שלבים שבהם כלל לא ברור שיש ממש בחשדות נגדו. כמו כן, מן הראוי להימנע מפרסום מידע מכפיש על נפטר, כאשר לא ניתן לצפות שחשיפת המידע תצמיח תועלת של ממש.

עקרון המהימנות משמיע שעל המידע המפורסם להיות מידע אמין ומדויק. אמינותו של המידע צריכה להיבחן הן על רקע זהותו של מוסר המידע ועניינו האישי בפגיעה בשמו של האדם שהמידע נוגע אליו, והן על רקע אופיו של המידע והתאמתו למידע אחר המצוי בידיו של איש התקשורת. עיקרון זה אף מחייב הבחנה ברורה בין עובדות שמהימנותן נבחנה והעיתונאי משוכנע בהן לעובדות שמהימנותן לא נבחנה על ידו או שלא נבחנה די הצורך, או שמשמעותן ניתנת לפרשנויות שונות.

ולבסוף, עקרון הענייניות מחייב את המפרסם להימנע מפרסום הנגוע בשיקולים זרים, החורגים מן התכלית של ההגנה על אדם או ציבור מפני נזק או הפסד. אין זה אומר שעל העיתון להימנע מפרסום ידיעות בשל העניין הכלכלי שיש לו בפרסום סקופים, אך זה בהחלט אומר שעליו להימנע מפרסום ידיעה כדי לקדם את ענייניו הכלכליים, כאשר ערכה הציבורי של הידיעה מפוקפק, או כאשר מהימנותה מוטלת בספק. עיקרון זה אף משמיע שמן הראוי להימנע מפרסום ידיעות בגנותו של יריב עסקי של כלי התקשורת או של איש התקשורת המפרסם את הידיעה.

כל אלו הן דוגמאות בלבד ליישומים אפשריים של כל אחד משלושת העקרונות האמורים, ואידך פירושא הוא, זיל גמור.

הרב ד"ר ירון אונגר הוא רפרנט למשפט עברי בלשכה המשפטית של הכנסת

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

ניתוח מרקם היחסים בין היהודים לערבים בירושלים, בחברון וביפו במאה וחמישים השנים האחרונות עשוי ללמד על זהות משותפת. מחקר ברוח זו מבקש להיחלץ מהסבך הלאומי

קשורים: הסיפור של בני הארץ

מנחם קליין

הקיבוץ המאוחד, תשע"ה, 355 עמ'

את מחבר הספר, מנחם קליין, פגשתי לראשונה לפני ארבעים ואחת שנים, כששירתנו יחד בבסיס המודיעין המיתולוגי באום ח'שיבה שבסיני. הייתי אז קצין צעיר בתחילת שירות הקבע שלו והוא בוגר המחזור השני בישיבת "הר עציון" שבאלון שבות, אשר בעקבות מלחמת יום הכיפורים התנדב לשנת קבע בסיני במערך ההתרעה הטקטית. מאז אנו חברים. כיום מנחם קליין הוא פרופסור במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר–אילן, חוקר פורה ונמרץ בעל מוניטין עולמי בענייני הפלסטינים וירושלים. בין השאר שימש יועץ למשלחת ישראל לשיחות על הסדר הקבע עם הפלסטינים וממובילי יוזמת ז'נבה.

קליין מביע את עמדותיו ביושר ובאומץ במשך שנים, והוא שילם על כך מחירים יקרים לאורך זמן. דווקא משום שעמדותיו הפוליטיות מוצהרות וגלויות, אני מציע לאמץ את המלצת הרמב"ם בתחילת הקדמתו לפירושו למסכת אבות – "שְמַע הָאֱמֶת מִמִּי שֶאֲמָרָהּ" (פרק א מ"שמונה פרקים") ולהתמקד בנאמר ולא באומר. אכן, חותמו של האומר, כל אומר, ניכר ב"מה" וב"איך", ועם זאת אפשר וכדאי לדון בעיקר בנאמר.

קליין ניתח בספרו זה את מרקם היחסים בין היהודים לערבים בירושלים, בחברון וביפו במאה וחמישים השנים האחרונות. בניגוד לתפיסה הרווחת, ששתי הקהילות התפתחו מראשית המאה העשרים מתוך המחלוקת הלאומית ביניהן, הראה קליין כי למחלוקת הלאומית קדמה זהות מקומית–ילידית משותפת, אשר אפשרה לקיים יחסי שכנות טובים ולפעמים גם יחסי רֵעות בין יהודים לערבים, מוסלמים ונוצרים כאחד, גם משהתבססו הזהויות הלאומיות. אלו הכריעו לבסוף, האלימו והעלימו את היחסים האישיים. הספר כתוב היטב. הוא רהוט, מסקרן, ועל אף שפע הנתונים שיש בו הוא קריא להפליא. הושקעו בו למדנות וחריצות מרשימות. קליין נסמך על ארכיונים, יומנים אישיים, מחקרים ועיתונות לסוגיה, והתוצאה היא מחקר פנורמי.

יש בספר הרבה מאוד רסיסי סיפורים אישיים ואנקדוטות, ובה בעת גם מבט–על המושתת על מחקרים סטטיסטיים מקיפים. כך אפשר לשבץ את הסיפורים האישיים בסיפור ה"גדול" ולבחון עד כמה הם אופייניים לו או שמא היוצא מן הכלל, המעיד על הכלל. איני יודע מי בחר את השם האנגלי לספר, אולם ברור שאינו תרגום של הכותרת העברית – Lives in Common: A local history. יש בספר סיפורם של בני הארץ וגם היסטוריה מקומית, ועדיין אלה שתי פרספקטיבות לתיאור הדברים.

הזהויות‭ ‬הלאומיות‭ ‬גובות‭ ‬מחיר‭ ‬יקר‭ ‬מאוד‭. ‬ירושלים‭ ‬2014
צילום‭: ‬הדס‭ ‬פרוש‭, ‬פלאש‭ ‬90

יהודי–ערבי

קליין תיאר וניתח את שלוש הקהילות – היהודיות והערביות – בירושלים, בחברון וביפו, עמד על המייחד כל אחת מהן והראה כיצד באו כל אלה לידי ביטוי בהתפתחותן במהלך המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת. מונח מרכזי בספר הוא "יהודי–ערבי". המונח הזה נמצא בשיח האקדמי והזהותי כבר כשלושים שנה, בייחוד בקרב קבוצת חוקרים שמוצאם או מוצא הוריהם מעיראק, ומעטים גם ממצרים. בשתי הקהילות הללו אכן היה במחצית הראשונה של המאה העשרים מיעוט אינטלקטואלי קטן שכך תפס את זהותו. יש הבדלים חשובים בין מה שהתרחש בעיראק לבין מה שהתחולל במצרים, ואין זה המקום להרחיב בסוגיה מרתקת זו.

בהקשר הנוכחי אעיר כי בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת יכלו יהודים במצרים לתמוך בתנועה הציונית ולהיות חברים במפלגה הלאומית המצרית מבלי לחשוב שיש כאן סתירה פנימית. קליין השתמש במונח "יהודי–ערבי" בהוראה אחרת, ודומני כי מוטב היה להבהיר לא רק לְמה כוונתו אלא גם במה נבדל המובן שהעניק למונח הזה מן האופן שנוקטים יוצאי עיראק ומצרים. מכל מקום, קליין מכנה בשם "יהודי–ערבי" את היהודים תושבי הארץ שהשפה הערבית והתרבות המוסלמית היו חלק מזהותם, ועל כן יחסם כלפי המוסלמים המקומיים היה לא על דרך הניגוד והשלילה אלא על דרך ההשוואה ולעתים אפילו על דרך ההשראה.

הלקח העיקרי הבוקע מן הספר הוא שהזהויות הלאומיות – היהודית והפלסטינית כאחת – גובות מחיר יקר מאוד בעבור אימוצן והמאמץ לממשן. בגלל הסכסוך המתמשך טורח כל צד בסכסוך להאדיר את זהותו הלאומית ולהציגה כמרכיב מהותי, מגמה שמקשה מאוד על פתרון הסכסוך ושמא אף מונעת זאת לחלוטין. בשלהי שנת 2016 ראוי ומוטב לעיין בלאומיות מתוך עמדה ביקורתית.

השנים האחרונות בעולם כולו מלמדות עד כמה זהות לאומית היא מושג נזיל ולא יציב. סוריה ועיראק, שתי מדינות שניסו לפתח ולטפח זהות לאומית במקום זהויות שבטיות, מקומיות ודתיות, קרסו לחלוטין. מדינות מערב אירופה חדלו מכבר להיות מדינות לאומיות. רובן נמצאות במשבר זהות עמוק, ויש לו הרבה סיבות, והן טרם גיבשו זהות חלופית שתתאים לכל אוכלוסיהן. המלחמות באפריקה, במרכז אסיה ולעתים גם במזרחה מלמדות אף הן עד כמה הזהות הלאומית היא רופסת ולעתים משמשת מלכודת מוות לנושאיה. האתוס הציוני הושתת בעיקר על הזהות הלאומית. בשנים האחרונות כבר נשמעים קולות אמיצים גם בקרב נושאי האתוס הזה הקוראים לחשוב במונחים אחרים כדי להיחלץ מן הסבך הלאומי, ודי להזכיר בהקשר זה את הרב מנחם פרומן המנוח.

מעשי הממשלה ומחדליה

הבחירה בירושלים, בחברון וביפו מנומקת היטב, ובאמת השונוּת הגדולה בין שלוש הערים האלה מאפשרת להתבונן בשלושה דגמים של התפתחות. שתי "אבני הדרך" המרכזיות בספר הן מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים, שקליין הקפיד לכנותן "מלחמת 1948" ו"מלחמת 1967". בעוד כשנה וחצי נחגוג שבעים שנה להקמת המדינה. השנה הקרובה (תשע"ז) תעמוד בסימן יובל למלחמת ששת הימים. רוב תושבי הארץ – ישראלים ופלסטינים – נולדו או הגיעו אליה אחרי מלחמת ששת הימים, ואינם מודעים למה שהיה בארץ לפני כן. הספר מספק מידע עשיר וחיוני באשר לזהויות "בני הארץ" מתוך פרספקטיבות שלפי מיטב ידיעתי טרם נפרסו במרוכז באופן כזה.

כך מתברר שבמלחמת העצמאות מנעו מוסדות הסוכנות וממשלת ישראל בכוח בריחה של תושבים מבוהלים, בעיקר חרדים, מירושלים לשפלה (עמ' 160); שמו של רחוב "המלך פייצל" ביפו שונה לרחוב "יהודה הימית" בשל המסר הלאומי שבו, אף שהושתת על מטבע שממנו משתמע שהיהודים היו שודדי ים, אלה הובסו בידי הרומאים, ולבסוף התברר שהמטבע מזויף (עמ' 204–205); מתי, איך ומדוע הפכו יפו ותל–אביב לתל–אביב–יפו (עמ' 225); עד כמה מקפידה עיריית ירושלים על שימוש בלשון הערבית, שהיא לשון רשמית, בפניותיה לאוכלוסייה הערבית, בשונה מן הממשלה (עמ' 240). אולם לא די בירושלים, יפו וחברון. בהשראת ספר זה מתבקש מחקר משלים על עכו, טבריה, חיפה וצפת, ובמעגל רחוק יותר על ציר הזמן – גם שכם ועזה. רק על בסיס מחקר כזה אפשר יהיה לגבש הערכה כוללת של היחסים בין היהודים לערבים בני הארץ במאה וחמישים השנים האחרונות.

קליין דן בקצרה ובלשון לקונית בהבאת אוסף הספרים העשיר של ח'ליל סכאכיני לספרייה הלאומית, ונסמך בין היתר על עבודת הדוקטור הבעייתית של גיש עמית. ראוי היה להתייחס גם למאמר שכתב בעניין זה פרופ' זאב גריס ולהציג תמונה מאוזנת ושקולה יותר. ולבסוף: אין בספר הקפדה על תעתיק השמות הערביים, ואין אפילו הערה על כך בתחילת הספר. יתרה מזו: כתיב השמות אינו אחיד. הקפדה על הכתיב היא חלק מן הכבוד שראוי להעניק לגיבוריו הערבים של הספר.

הספר מעורר להרבה מחשבות על מה שעשו ממשלות ישראל לדורותיהן (ועל מה שלא עשו) ועל איך שעשו. הוא מספק תמונת מצב מטרידה ואולי גם מתסכלת. דווקא מי שהלאומיות היהודית חשובה לו ראוי שיקרא אותו בעיון ויתוודע לעוצמת המחיר הכרוך בהגשמת הציונות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

שיפוט מהיר 

מאריה וליאופולד

משה גרנות

ספרי צמרת, 213 עמ'

זה טור שני ברציפות שאני מקדיש לְרומן העוסק בדמויות של יהודים שחיו באירופה בימי השואה, ובסיפור המפגש של הכותב בן זמננו איתם ועם סיפורם. ההתלבטות אם לא מוטב לעבור לספר אחר, למען הגיוון, נפתרה בתשובה פשוטה: לא אני צריך לגוון, אלא סופרינו. שכן חלק נכבד מהספרים המונחים על שולחני ומפצירים בי קראני וסוקרני גם הם מן הנושא והתבנית האלה. אבל ניחא. אלה הן שנותיה האחרונות של האפשרות לפגוש את שורדי השואה, ובהילותם של הכותבים לתפוס את ההיסטוריה בזנבה מוצדקת.

קולמוסו של משה גרנות מהיר ומיוּמן. ברומן החדש שלו דברים קורים בלי הרף. אין בספר חלוקה לפרקים, רק רצף המתזז בין שני גופנים המציינים שתי עלילות. אך בזכות יכולתו של המחבר לשמור על עניין מתמיד, הקורא אינו זקוק לנקודות מנוחה. "רק השמות בסיפור זה בדויים", נכתב בשער הפנימי של הספר, במקום ובצורה שמקובל לתת לכותרת–משנה. המחשבה שהסיפור אמיתי מוסיפה כמובן לעניין.

ליאופולד הוא כומר קתולי פולני; מטיף חוצב להבות בגלוי, נואף ואונס ומתעלל סדרתי בסתר. מאריה היא אשתו דה–פקטו, אחותו דה–יורה, קורבניתו דה–לוקס. השניים מגדלים את המספרת, ברברה (בָּאשָׁה). כשהייתה פעוטה הבריחו אותה הוריה היהודים מגטו וילנה, ובני הזוג אימצוה. קורותיה העסיסיים והכאובים של המשפחה המוזרה בפולין הקומוניסטית של אחרי המלחמה מפרנסים את הסיפור – ובעיקר קורותיה של באשה, המספרת. הללו נמשכים בבריחתה לישראל, בהתאקלמותה בה, ובהתמודדותה עם דמויות המגיחות מעברה.

לצד העניין ההיסטורי והיהודי בולטת כאן תפיסה טרגית של החוויה הנשית בעולמנו. גרנות, שבכמה מספריו הקודמים התפלמס עם הפמיניזם העכשווי, מראה הפעם את צדו השני של המטבע – במידה כזו שפעילוֹת "אחת מתוך אחת" יכולות לאמצו לחיקן.

העלילה השנייה היא סיפורם של ז'ניה, ניצולת אושוויץ הלוקה עם השנים בנפשה ובגופה, ושל בעלה התימהוני – מכרו של סופר דמיוני הכותב את קורותיה האמיתיים של באשה. עד הסוף המריר, הקשר בין שתי העלילות קלוש מדי. לפעמים יש מעברים יפים בין קטעי באשה לקטעי ז'ניה, אבל זה הכול בערך.

בכלל, נראה שגרנות, שידע שיש לו ביד סיפור אמיתי מרתק, החליט לא ללכת הרבה מעבר לכך. העיבוד הספרותי מזערי. הרומן אמנם עשיר בתיאורים חיים, אך הוא נראה כאילו נכתב בחיפזון. שפת הסיפורת יכולה להיות מסוגננת או אותנטית; כאן היא לא זה ולא זה. ועריכה כנראה לא הייתה, חוץ מאיזה שד, דובר רוסית כנראה, שחיבל תכופות בה"א הידיעה. את מי שקורא ספרים בשביל העניין, זה לא צריך להרתיע.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

אמריקה עסוקה לכאורה, כישראל, בבירור זהותה, אך אזרחיה נמנעים מלדבר על דעותיהם ועל הצבעתם בבחירות מאימת התקינות הפוליטית. טוביה טננבום במסע נוסף לחשיפת פנים אמיתיות

שקרים שכולם מספרים

טוביה טננבום

מאנגלית: הלל גרשוני

סלע מאיר, 2016

ארצות הברית, האימפריה הגדולה, העשירה והחזקה של זמננו, היא אומה שנבנתה על ברית. שלא כמו האומות האירופיות המשתלשלות מהיסטוריה שבטית ארוכה, הגוזרת דמיון במאפיינים אתניים חיצוניים, אמריקה הוקמה על בסיס רעיון. הרעיון שלפיו בני אדם יכולים להיות שותפים בבניין אומה כל עוד הם חולקים זה עם זה שורה של הסכמות על המציאות המוסרית.

המתיישבים הראשונים שנטשו את אירופה חצו את האוקיינוס והתיישבו ביבשת זרה ופראית כדי ליצור ירושלים חדשה. הם ביקשו לברוא עולם שבו האדם הנברא בצלם הא–ל זוכה בחירות הראויה לכל בן אנוש. הניסוי המוסרי והחברתי האמריקאי הוכתם אמנם בכתם העבדות, אך הוכיח לעולם המודרני, יותר מכל טיעון לוגי או פילוסופי, כי באדם טמונים כוחות יצירה עצומים, וכי ביכולתו לקרוא תיגר על הטבע והדעה הקדומה וליצור מציאות חדשה.

האומה הקרובה ביותר לאמריקה, שהיא בעת ובעונה אחת ההשראה עתיקת היומין שלה ואחותה הצעירה והקטנה, היא ישראל. ישראל, כמו אמריקה, בנויה על רעיון הברית הא–לוהית והמוסרית, ולא רק על זהות אתנית ושבטית. לאמריקה, כמו לישראל, משימה לרומם את האדם ולתקן את העולם. אמריקה, כמו ישראל, תוהה, נבוכה ומבררת את זהותה, מצבה ומטרותיה בעידן פוסט מודרני מבולבל.

אך בעוד בישראל הדיון בדרכה וזהותה של המדינה רועש, רגשני ופתוח, הרי שהאמריקאים התרגלו לטאטא את המחלוקות, השנאות והדעות הקדומות אל מתחת לשטיח. תרבות הפוליטיקלי קורקט אוסרת עליהם להתמודד עם דעותיהם ופשעיהם הקדומים. בנפשו פנימה עשוי האמריקאי לחוש טינה, שנאה ופחד כלפי השונה ממנו, אך על פני השטח הוא נאלץ למתוח חיוך מתחנחן על פרצופו ולומר שהוא רוחש חיבה שווה ובריאה לכל הגזעים, המינים ובעלי הנטיות המיניות.

איך גורמים לאמריקאי לשחרר את חרצובות לשונו ולהודות באמת המכוערת והכואבת? טוביה טננבום. העיתונאי והסופר היהודי–גרמני חוזר בספר מסע שלישי, שבו הוא משתמש בגישתו הבלתי אמצעית, בחוש הומור ובחדות אבחנה כדי לנסות ולברר מה הסוד החבוי בנבכי נשמתה של אמריקה.

תרבות השקר הגדול

כמו ב"אני ישן בחדרו של היטלר" ו"בתפוס ת'יהודי", שחשפו טפח מהמציאות הגרמנית והישראלית, בוחר טננבום לספר את סיפורה של אמריקה דרך עיניהם של אזרחיה של האומה הנבדקת. טננבום, שמקום מושבו בשלושים וחמש השנים האחרונות הוא העיר ניו יורק, פותח בה מסע המתפרס על פני עשרים ושמונה מדינות ושישה חודשים, ושבמהלכו אנו נפגשים עם אמריקאים מכל הצבעים, המעמדות החברתיים, הדתות והנטיות הפוליטיות.

האנשים שהוא פוגש נבדלים זה מזה בכל תכונה כמעט. מלבד שותפות גורל גיאוגרפית והשפה האנגלית, הם שותפים רק בעניין אחד: השקר הגדול של האחדות האמריקאית. רפובליקנים ודמוקרטים, יהודים ונוצרים, צפוניים ודרומיים, טוענים בלהט כי אמריקה היא אומה אחת, בשעה שבמציאות היא קרועה לשבטים שאין ביניהם דבר וחצי דבר.

כך, בעוד הלבנים נהנים מרמת חיים מערבית וטוענים כי הם אוהבים ומוקירים את כולם, השחורים רוצחים ונרצחים באלפים בשכונות מוכות עוני ומוות המזכירות את הגרועים במחנות הפליטים. האינדיאנים, ילידי היבשת, זוכים בשמורות ובפיצויים בגין כיבוש ארצם, ומשתמשים בכספים שניתנו להם כדי לשתות ולסמם את עצמם לדעת. והיהודים, המנסים להתאים את עצמם לשקר האמריקאי הגדול, משילים מעל עצמם את מורשתם והופכים אט אט לגרועים שבאויבי ישראל כדי להוכיח לאמריקה שהם בשר מבשרה.

טננבום מצליח להגיש ספר מצחיק, קריא וקולח בצורה בלתי רגילה, ובאותו הזמן קודר ומטריד. אמריקה מצטיירת בין ארבע מאות דפיו כאימפריה בשקיעה, שאיבדה את ייעודה ומצפונה, תוך שהיא ממשיכה למכור חלום אמריקאי כוזב על חירות המעשה והמחשבה.

כישראלים, אנו חיים במידה רבה בצילה של ידידתנו הטובה ביותר. ישראלים רבים רואים בארה"ב לא רק בת ברית, אלא גם מודל שיש לחתור אליו, להתקנא בו ואפילו להגר אליו, כפי שעשו קרוב למיליון ישראלים מאז הקמת המדינה. במובן זה, "שקרים שכולם מספרים" מספר לנו בעקיפין לא רק על מצבה העגום של אמריקה, אלא גם על מקומה וחשיבותה של ישראל. מדובר בהרבה יותר מקריאה מענגת, כיוון שמבעד לצחוק המתגלגל, למרואיינים הנלעגים, לנופים ולגודל עוצר הנשימה של אמריקה המשתקף בספר, מספק טננבום תמצית של אמת מזוקקת ומעצימה. ישראל איננה עוד האחות הקטנה והחלשה של אימפריית החירות הכבירה, אלא אולי האומה האחרונה הנושאת את לפיד החירות.

עמיעד כהן הוא מו"ל השילוח – כתב עת ישראלי להגות ומדיניות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

ישראלים נחטפים בפריז בתחילתה של התקפת טרור וקצינים מיחידת המודיעין 8200 מצטרפים לחקירה. מותחן ביכורים משעשע הקושר בין ריגול, פוליטיקה בצבא, הון ושלטון

לילה ארוך בפריז

דב אלפון

זמורה–ביתן, 2016, 349 עמ'

כשהייתי צעיר אסור היה לומר, אפילו לא בלחש, את צמד המילים "שמונה מאתיים". היום מעטרות הספרות 8200 את כריכת המותחן "לילה ארוך בפריז" בלבו של לוגו דמוי חותמת אדומה, המבטיח (הבטחה שאני מקווה שתתממש) כי ספר זה הוא רק הראשון בסדרה של עלילות 8200 / המדור המיוחד, בכיכובם של סגן אוריאנה טלמור המקסימה ואלוף משנה זאב עבאדי, מפקד המדור, שעוד צריך להוכיח לנו האם ועד כמה הוא "ערס שרמנטי", כפי שאוריאנה מתארת אותו במחשבותיה (עמ' 86).

עלילת "לילה ארוך בפריז" מתרחשת במקביל בכמה זירות, והמעברים בין זירה לזירה מהירים ותזזיתיים: פריז, שאותה המחבר מכיר היטב ואוהב; אמ"ן, אגף המודיעין של צה"ל, ובעיקר חדרי הדיונים, צפופים בקצינים בכירים, רל"שים ועוזרים למיניהם; ולשכת ראש הממשלה, מלאה ביועצים, מזכיר צבאי אומלל אחד וראש ממשלה המתנהל כאילו כל התככים והספינים שמנהלים אנשיו אינם ידועים לו ואינם נוגעים לו.

הספר מתחיל בחטיפתו של צעיר ישראלי בשדה התעופה שארל דה גול בפריז. המפקד המיועד של המדור המיוחד ב–8200 נמצא במקרה (?) בעיר, והוא מנהל באופן לא רשמי את החקירה, שאותה מוביל קצין המשטרה הצרפתי המגוחך המפקח ז'ול דיפיסיל. בארץ, בהעדר מפקד למדור המיוחד (הקודם הודח, החדש טרם נכנס לתפקידו), מובילה את החקירה קצינה צעירה ויפהפייה, סגן אוריאנה טלמור.

כשצעיר ישראלי נוסף נחטף בפריז באותו יום מתברר שמדובר באירוע חמור, ושהחטיפות הן רק ההתחלה. כמקובל בספרי מתח, נימנע מספוילרים, ולא נחשוף את פרטי העלילה ואת התפתחותה עוצרת הנשימה. נגלה רק שהלילה שבו מדובר זכה לכינוי "ליל תריסר הגופות", ושלוחמי קומנדו סינים בחליפות שחורות פשטו על עיר האורות והם עושים בה ככל העולה על רוחם.

החטיפות‭ ‬הן‭ ‬רק‭ ‬ההתחלה‭. ‬שדה‭ ‬התעופה‭ ‬שארל‭ ‬דה‭ ‬גול‭ ‬בפריז
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

המדור המיוחד

זהו ספרו הראשון של אלפון, עיתונאי ועורך ותיק ומיומן. בהצלחה לא מבוטלת הוא קושר בין עולם המודיעין, הפוליטיקה בצמרת הצבא, הפוליטיקה בצמרת המדינה ואילי הון, שגם כשהם עוסקים בפילנתרופיה הם מצפים לתמורה מלאה. אחת מדמויות המשנה המרתקות בספר הוא סול דלאנוש, מיליארדר אוסטרלי שעשה את הונו מבתי קזינו ברחבי העולם (גם במקאו שבסין). דלאנוש, המכונה בחיבה הדוד סול, הוא תומך גדול של ראש הממשלה (שאינו מוזכר בספר בשמו). האם זה רק מקרה שהאותיות המרכיבות את שמו של סול דלאנוש הן גם האותיות המופיעות בשמו של מיליארדר מוכר אחר?

הקצב של הספר מהיר מאוד. הפרקים קצרים ומסתיימים תמיד בשיא המתח. הדיאלוגים שנונים ומתחכמים. הספר משעשע מאוד, לעתים על גבול הקריקטורה. חבורת היועצים של ראש הממשלה לוקה בציניות קיצונית. ראש אמ"ן מתואר כאדם מעמיק ומבריק, אבל כמה מהקצינים הכפופים לו מטומטמים גמורים. המפקח דיפיסיל הוא בן דמותו של המפקח קלוזו.

לשתי הדמויות הראשיות של הספר, אל"מ זאב עבאדי וסגן אוריאנה טלמור, פוטנציאל להיות דמויות עם עומק ונפח גדולים משל הקריקטורות המקיפות אותם. אוריאנה ניחנה בקסם רב, אך לא לגמרי מוסבר. היא חכמה, נחושה, בוגרת בהרבה מכפי גילה, וכמובן, וזה חיסרון לא קטן, כי כך היא הופכת לדמות כמעט מושלמת – היא גם יפה באופן עוצר נשימה. אנחנו יודעים עליה מעט מדי, ויש לקוות שבספרים הבאים נלמד עליה יותר ונכיר אותה לעומק. למרות זאת, אלפון הצליח ליצור דמות שהקורא מתאהב בה גם אם הוא עדיין לא יודע למה.

לגבי אל"מ זאב עבאדי, לפחות בעיניי, התמונה קצת שונה. העבאדי שאני מכיר אישית הוא אדם אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן. לא לגמרי הופתעתי שבפרק התודות אלפון מודה לעו"ד יוסי עבאדי, "שתרם לעבאדי לא רק את שמו". גם זאב עבאדי שבספר מצליח לפענח את התעלומה, אך הישגיו בשטח מפוקפקים מאוד. יש לו אמירות חכמות, אבל מעשיו חכמים פחות. הוא היה סגן מפקד 8200, הודח מתפקידו לאחר שהעיד לטובתם של סרבני שירות מהיחידה (למה? מה זה מלמד על דמותו? האם זה סביר?) והוחזר לתפקיד מפקד המדור המיוחד. אנחנו יודעים עליו מעט מאוד, אין לנו שום סיבה לחשוב שהוא "ערס", וכמו רובנו, יש לו אהבה גדולה ועניינים לא סגורים עם הוריו. אמו, כמו כל אמא יהודייה, מרעיפה עליו תועפות של אוכל, וגם בתחום זה (אוכל תוניסאי) מפגין אלפון ידע רב, כפי שהוא מפגין לגבי רחובות פריז.

המדור המיוחד, מדור החקירות וביטחון המידע של 8200, הוא גוף בדיוני. כפי שמעיד אלפון, הוא לא קיים במציאות. אנשיו מצוידים במכשור טכנולוגי ("נברן") שלא קיים באמת, אבל גם בסרטי ג'יימס בונד שאבנו הנאה רבה מהציוד המתוחכם שמנפק Q לסוכן החשאי עם הרישיון להרוג. כשאוריאנה מובילה פשיטה על בסיס דרומי של 8200, כוחותיה מלווים לא רק באופנוענים של המשטרה הצבאית, אלא גם במזל"ט שחג מעל ראשו של הש"ג. טוב, זה ספר שנועד לשעשע, אז למה לא?

בוז וחוצפה

הבלוגר גל פרל פינקל ממליץ מאוד על הספר, למרות חסרונות שהוא מוצא בו. "מי שמכיר את ההוויה הצבאית בישראל יזהה בבירור את הטיפוסים שמתאר אלפון, ובהם מלחכי הפנכה, הקצינים שחושבים את עצמם בשל חברותם בעולם הסוד, 'ניסיון של ג'ובניקים מהמודיעין להרגיש לוחמי סיירת' (עמ' 119)".

ואכן, יש חסרונות לא מעטים בספר. העלילה לא ממש משכנעת, לא סביר שלוחמי קומנדו זרים יפעלו ללא הפרעה בבירה אירופאית מוכת טרור, רוב הדמויות שטוחות, ומעט מאוד קצינים ב–8200 יכולים להילחם כפי שנלחם אל"מ עבאדי (שכמובן נפצע בכתפו, הפציעה שמאפשרת בספרים ובסרטים להשתחרר עטור תהילה ותחבושות מבית החולים תוך שעות ספורות).

אבל מה שהפריע לי יותר מכול הוא גילה הצעיר עד כאב של אוריאנה טלמור. טלמור מתוארת כחוקרת מצטיינת עם רצף של פענוחים בתיקים שקצינים אחרים זנחו מזמן (עמ' 68). אבל היא רק בת 22, גיל שאינו באמת מתאים לבגרות ולניסיון החיים שחוקר אמיתי זקוק לו. והיא מוקפת בחבורת חוקרים שנראית יותר כמו גן ילדים. באיזה גיל היא התחילה לחקור כדי שיהיה לה "רצף של פענוחים"? גם החוצפה והבוז שהיא מגלה כלפי קצינים בכירים ממנה בהרבה לא סבירה. מי שמכיר מערכות היררכיות יודע שטלמור לא הייתה שורדת חודש או אפילו שבוע עם גישה כזו, למרות כל מעלותיה.

דב אלפון משתמש בתיאורים ושם בפי גיבוריו משפטים מתחכמים רבים, כראוי לז'אנר. לפעמים זה מצליח לו: "לעמירה הס וגדעון לוי יהיה סיווג גבוה יותר משלך", מאיים עבאדי על קב"ט אל על (עמ' 45); לפעמים פחות: "[הוא] יישר את החולצה מול המראה שנועדה לכך, ושקל לרגע לנשק את המזוזה שנועדה לכך" (עמ' 20). יש בספר תיאורים יפים, למשל תיאור האנטנות ב–8200: "אחרי כמה סיבובים חדים… היה לפתע מתגלה לעיניה הג'ונגל – עשרות רבות של אנטנות ענק מכל הסוגים, מאיימות כמו להקה עתידנית של עכבישים מהחלל, יפהפיות ומסנוורות כמו הבטחת אהבה" (עמ' 67). וטעות קטנה: אוריאנה לוקחת פנקס חוגר של אחד החיילים שהיא חוקרת ומדפדפת בדפיו (עמ' 276). אין כיום פנקסי חוגר בצה"ל. יש כרטיסים מגנטיים. אלפון, שהיה בעבר קצין זוטר ב–8200, כבר הרבה זמן לא בצבא.

סיכומו של דבר, "לילה ארוך בפריז", למרות פגמיו, כתוב ביד בוטחת, מהנה ומשעשע, ונותן סיבה לצפות לספרים נוספים בסדרה. לאוריאנה טלמור עוד צפויות עלילות מסמרות שיער. ואולי גם אהבה גדולה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

ג'ון בת ה–15 הייתה קשורה מאוד לדודהּ שמת, במשפחה שהיחסים בה סבוכים. סיפור על אהבה ועל רומנטיקה שמבכרת את האופטימי בעולם שמחפש על מי להטיל אשמה

תגידו לזאבים שחזרתי הביתה

קרול רבקה בראנט

מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

אחוזת בית, 2016, 399 עמ'

ראשית, יש לומר על סיפור המסגרת. מעניין כמה ידיים הרימו את הספר היפה הזה בחנות, קראו את הטקסט על גב הספר, ונרתעו. מי רוצה לקרוא ספר על איידס? אבל הרומן היפה והמשפחתי הזה לחלוטין לא עוסק באיידס. הוא מסופר מנקודת המבט של ג'ון בת ה–15, שדודה האהוב, פין, מת. המחלה של פין היא לא אג'נדה ולא דגל. היא פשוט מה שקרה לו. הסופרת לא התפתתה לתפור את הסיפור סביב סוג המחלה, באותה מידה שלא ניסתה לטשטש אותה. ג'ון היא ילדה. יש לה מערכת יחסים סבוכה עם אחותה ועם הוריה, תחביבים קצת משונים וחריגות חברתית–לייט, והיה לה דוד שהייתה קשורה אליו מאוד. נאמן לגילה של המספרת, הספר הזה, כאמור, לא עוסק באיידס.

במה הוא כן עוסק? כל הטקסטים בעולם מדברים על אהבה. ב"תגידו לזאבים שחזרתי הביתה", האהבה היא אהבה בין קרובי משפחה. הספר מתמקד בשתי מערכות יחסים מרכזיות: בין ג'ון לדודה האהוב, פין, ובין ג'ון לאחותה הבכורה גרטה. ג'ון וגרטה היו קרובות בתור ילדות. בתור נערות הן כמעט אויבות. שתי האחיות הן שיקוף מראה די מדויק של מערכת היחסים בין אמא שלהן, דניאל, לבין אחיה, הלוא הוא פין המת. גם דניאל ופין היו קרובים פעם והתרחקו. מה בדיוק קרה שם? האם בדי–אן–איי של המשפחה המסוימת הזו זורם גן דטרמיניסטי, המפריד, בסופו של דבר, בין אחים?

אבל יותר משהספר מדבר על אהבה, הוא מדבר על רומנטיקה. לא רומנטיקה במובן של זרי פרחים וזוגות מתנשקים על רקע שקיעה, אלא, כפי שפין מסביר לג'ון: "רומנטיקה זה זרם באמנות, שמי שמאמין בו רואה את מה שיפה. את מה שטוב. את לא רוצה לראות כל הזמן את האמת הערומה והמכוערת. את מאמינה שהכול יסתדר בסוף" (145). ג'ון היא רומנטיקנית. זהו לב הספר, וזו המתנה שהוא משאיר.

מי‭ ‬שמאמין‭ ‬ברומנטיקה‭ ‬רואה‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬שיפה‭, ‬את‭ ‬מה‭ ‬שטוב‭. ‬הנס‭ ‬גוד‭, ‬הנורבגי‭, ‬1847

חייבים להאשים מישהו

הציבור הרצחני ביותר בעולם הוא ציבור הרופאים. גם אתם כנראה מכירים מישהו שמאשים את הרופאים במות אדם אהוב. טעויות אכן קורות לפעמים והטוב שברופאים לגיהינום, אבל ברוב המקרים לא זה הסיפור. הסיפור, כשמו כן הוא: סיפור. נרטיב שאנשים מספרים לעצמם. אם משהו רע קרה למישהו שאהבנו, אנחנו רוצים שמישהו יישא באחריות. דאוס–אקס–רופאים הוא לא הנרטיב היחיד בז'אנר. נרטיבים נוספים: מישהו הסית–דרדר–הרס אדם אהוב; אישה רעה פיתתה אותו; המוסד הלימודי קלקל אותו. מצעד האשמים נע על ספקטרום רחב. הסיפור תמיד אחד: משהו רע קרה למישהו שאנחנו אוהבים. הבו לנו מישהו להאשים ולשנוא ולנטור לו לנצח. אחרת, לאן נוליך את הכאב.

זה בדיוק מה שקורה לאמא של ג'ון. אחיה האהוב, פין, התרחק ממנה ואחר כך מת. היא מסמנת את המטרה הנוחה ביותר: בן הזוג שלו, טובי. הנרטיב נבנה כמעט מעצמו. טובי הדביק את פין באיידס. טובי הרחיק אותו מהמשפחה. טובי הוא הרעים. לשנוא. לנקום. לשלוח אותו לכלא.

אבל ג'ון היא, כאמור, רומנטיקנית. תשוקתה הגדולה היא לחיות בתקופה קדומה יותר בהיסטוריה, תשוקה שמשתלבת נהדר עם נטייתה הטבעית לא לאמץ אוטומטית דברים שהומצאו. היא עדיין יודעת להקשיב, ולראות את הדברים כמו שהם. טובי מסומן כאויב המשפחתי, אבל ג'ון לא מצטרפת ללינץ' האוטומטי. יש לה מה להפסיד אם תבחר בשנאה ובעיוורון. ההפסד הוא מוחשי: האדם השנוא מחזיק פיסות מהאדם האהוב. לשנוא אותו פירושו לוותר עליהן. ויותר מזה: אפשר להתעקש שטובי הוא האיש הרע, אפשר לספר שהוא רוצח בכוונה תחילה. אבל ג'ון מזהה שזה בעיקר נרטיב שמקורו בעצב לא מעובד. היא יודעת שפין אהב את טובי, וזה מבחינתה העיקר. המחשבה שהעמדת מישהו לדין היא כבוד אחרון למת היא לאו דווקא נכונה, ולאו דווקא תביא הקלה. לפעמים אין אשמים. כיבוד הבחירות שבחר והאהבות שאהב הוא מחווה אנושית יותר, שבסופו של דבר יש בה יותר נחמה.

העדפת הספרות הפסימית

התהליך שג'ון עוברת הוא התהליך שהוביל להתפתחות התנועה הרומנטית הספרותית. זו, ככל הנראה, אמירה מודעת של הסופרת. הקורלציה מדויקת מכדי להיות מקרית. התנועה הרומנטית מאופיינת, בין היתר, בכיסופים לימי הביניים. עם תום ימי הביניים, הם זכו לשמות לא מחמיאים כמו "התקופה החשוכה", והעולם אתחל את עצמו בחדווה ובמרץ. ההשכלה והשחרור של תקופת הנאורות היו משכרים בהתחלה. אלא שבהדרגה הם פיתחו סיאוב משל עצמם. ההתפכחות הפכה לציניקניות. הערנות לחשדנות. בתגובת נגד, הסופרים התחילו לחזור אחורה, ולהתבונן על ימי הביניים במבט חדש. האמנם היה שם רק חושך מוחלט? היו שם דברים די איומים. מסעי הצלב, בין היתר. גם על הוצאות המוניות להורג קשה לסנגר. אבל היו עוד דברים. ספרים וציורים ומוזיקה. האם תפקידה של הספרות, והאמנות בכלל, הוא לא לראות תמונה שלמה?

בתקופה הרומנטית הסופרים גילו אמת פשוטה: לא הכול היה שחור בימי הביניים, ממש כמו שלא הכול ורוד בנאורות. ג'ון היא דור הילדים, שמגלה שמה שהדור הקודם מסר לו בתור אמת וחניכה הוא לא מדויק. אפילו היער שאליו היא נמלטת כדי להסתתר מהעולם הוא אחד הסממנים הספרותיים המובהקים של התקופה הרומנטית. ג'ון מגלה שהסיפור שהמבוגרים מספרים לה הוא סיפור מוטה. דור המבוגרים מבוהל מדי, פגוע מדי. הם איבדו יכולת לראות את מה שיפה. ואם הדור הבוגר רואה את העבר בצורה כה חד צדדית ולא מדויקת, האם לא הגיוני לפקפק גם באיך שהוא רואה את ההווה? ואם כבר בוחרים לצייר תמונה לא מדויקת דרך נרטיב, למה הצבעים המומצאים השחורים עדיפים על המומצאים הזוהרים? זה מה שג'ון עושה. זה מה שאסכולה ספרותית שלמה עשתה. וזה מה שהביא לתקופה ספרותית חדשה.

איך תיזכר התקופה הספרותית הנוכחית? עדיין מוקדם לומר. אבל אפשר לדווח מההווה, שבאופן די גורף ספרות אופטימית נחשבת אוטומטית לפופולרית ונמוכה. ספרות שמכה על חטא ומדייקת את הנזקים שבעוולות נחשבת אמיצה ואיכותית. יש, כמובן, נזקים בעוולות. ותפקיד הספרות הוא לדייק אותם. אבל כשהספרות מתאהבת בתפקיד השופטת היא מועלת בתפקידה כמספרת. תיאורים חמוצים מדי הם לאו דווקא תיעוד אותנטי. לפעמים הם פשוט רוח התקופה האמנותית. תהיה מציאותי, תהיה פסימי. תתבגר.

מספרים במקום להקשיב

לא שלג'ון אין בעיית נרטיבים משל עצמה. כשג'ון וגרטה היו ילדות, הן היו החברות הכי טובות. מתישהו גרטה, היפה והמוצלחת, התבגרה והתרחקה אל חייה. אין לה יותר סבלנות לג'ון. למזלה של ג'ון, יש לה את דוד פין. ג'ון ופין חולקים חיבה משותפת לימי הביניים ולמוזיקה, ויש לה עם מי לבלות כשהיא משונה מדי לחבריה ולאחותה. זה הסיפור שג'ון מספרת לעצמה. האם זה הסיפור הנכון? או שאולי מנקודת מבטה של גרטה הדברים נראים אחרת?

דניאל, אמא של ג'ון וגרטה, היא בוגרת סיפור דומה. היא ופין היו קרובים מאוד בתור ילדים. מתישהו פין השאיר אותה מאחור. ואז הוא פגש את טובי, ונלקח ממנה לעד. האם זה הסיפור הנכון? דניאל היא נציגה נאמנה של אסכולת הנרטיב המאשים. היא לא רוצה לראות סיפור אחר. מבחינתה היא איבדה את אחיה, טובי אשם, וזהו.

אבל ככל שהקריאה מתקדמת וחלקי הפאזל מתחברים, סיפור שונה נרקם. לא רק על אשמתו של טובי, אלא בעיקר על האשמים האמיתיים. הזמן והגורל הם שותפי פשע שהרבה אנשים היו שמחים להעמיד לדין. אבל יותר מהם, ובאירוניה מלבבת, גורמי הנזק הגדולים ביותר הם הנרטיבים. אותם סיפורים שאנשים מספרים במקום להקשיב. אותה כפיית פרשנות מאשימה ונוטרת על מצבים במקום לראות אותם כמו שהם. הם אלו שמצמצמים אפשרויות ומסתירים חלקים מהתמונה.

מקובל להאשים רומנטיקנים בחוסר חיבור למציאות. "תמים" היא כמעט מילת גנאי. "פסימיסט" היא כמעט המקבילה של הריאלי. תפיסת העולם הרומנטית לאו דווקא יוצאת נשכרת כשמייצגת אותה ילדה (או מבוגר על איזשהו ספקטרום, כמקובל בשנים האחרונות). נחוץ מבוגר ספרותי שיגיד באומץ: להקשיב בלי דעות קדומות זו לא נאיביות, אלא להיפך. זו דרך הגיונית יותר להבין את הסיפור האמיתי. אבל גילה הצעיר של ג'ון הוא גם יתרון: היא תזכורת לאיך דברים היו לפני שהם התקלקלו, ולאיך העולם נחווה לפני שמצטברות עליו שכבות אוטמות של כעס ופחד. מהבחינה הזו היא גיבורה מושלמת.

האם ג'ון היא ממבשרי תקופה ספרותית חדשה? האם אנחנו אמיצים מספיק להודות שלא הכול גרוע? מוקדם לדעת. הלוואי.

יש דברים שגם הרומנטית בהשקפות העולם לא תשנה. את המתים אי אפשר להחזיר. אבל לא כל מה שנדמה שנהרס באמת אבוד לנצח. לא בשביל דניאל, וודאי לא בשביל ג'ון וגרטה. הספר הזה לא חף לחלוטין מרגעים שבהם התפרים מבצבצים פתאום, והקריאה הופכת משהות ביקום מקביל לקריאת ספר. אבל הרגעים האלו מעטים, והוא משתקם מהם בחן. ובשורה התחתונה, זהו ספר שובה לב ורומנטי כמו הגיבורה שלו. הוא לא משיב את מתיו, ומסתיים בדמעות, אבל גם בנחמת אמת: מי שידע להסתכל ולהקשיב יוכל להציל דברים שהתגדרות בהאשמות הייתה מעלימה לנצח. ובעולמו יהיו פחות רוע מומצא, מיותר, ויותר אהבה. רומנטיקה היא לא האהבה עצמה, אבל עין טובה והשתחררות מהנחות לא מבוססות היא, ללא ספק, הדרך אליה.

אחרי שעושים את כל הדרך עם ג'ון, השם היפה של הספר מתנקז אל משמעותו האמיתית: היו שלום, נרטיבים. תגידו לזאבים שחזרתי הביתה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016

בהתנהגותנו הרעה אנו מכתימים לא רק את עצמנו, אלא כביכול גם את הקב"ה בכבודו. על השם ועל חילול השם בעקבות קהלת

שאלות רבות נשאלות בקוראנו את קהלת. נברח הפעם מאלו הקשות יותר, ונקדיש לחג הסוכות דיון על פסוק אחד "פשוט" (י, א): "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט". נתחיל בהסברנו במושג החבוי בפסוק למרות שאינו מופיע בו במפורש: שמו של האדם. במקרא מייצג השֵם את הכבוד האנושי. על כך קוראים אנו בקהלת (ז, א): "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב". שמו הטוב של האדם חושף את תכונותיו האנושיות הרבה יותר מהבושם המשובח ביותר: "שֶׁמֶן רוֹקֵחַ" בלשון המקרא – הבושם שהאדם מסוגל למשוח על עצמו. שמו של האדם וכבודו הם מקור לברכה והם "הולכים לפניו" כריחו של בושם טוב. לעומת זאת (משלי י, ז): "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" – השם הרע, ריח ריקבון מוסרי הנודף מהרשע, "יבאיש" את הבושם, ואת הריח שהאדם "מקרין". כדברי אבותינו ברגע של ייאוש במצרים (שמות ד, כא): "הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ".

נשוב כעת לפסוק בקהלת שבו פתחנו. הוא מזהיר אותנו מפני הסכנה העלולה לפגוע בבושם, דהיינו השם הטוב של האדם: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ" – זבוב קטן מת יַבִּיעַ (=יגרום לבועות), יתסיס ויבאיש את השמן המשובח ביותר. ומוסיף קהלת "יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט". אקט של סכלות עלול להיות "יקר", דהיינו – כבד, בעל גרביטציה גדולה יותר "מֵחָכְמָה, מִכָּבוֹד". ואולי יש לדייק כדברי רב (ברכות סא, א): "זְבוּבֵי מָוֶת" אינם זבובים מתים, אלא זבובים הגורמים מוות: "יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב", כנאמר "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ", "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ" – הזבוב הטורדן רודף דווקא אותך! ולמרות זאת "וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ", אתה יכול להתגבר עליו, כדי שהשמן הריחי לא יחולל.

אחריות לשם ה'

האדם בונה את שמו בחייו. על זאת רמזו חז"ל במדרשים שהיו בסיס לשיר הקלאסי של זלדה: "לכל איש יש שם". במדרש קהלת (ז, ג) אמרו: "שלשה שמות נקראו לאדם… אחד שקראו לו אביו ואמו, ואחד שקראו לו אחרים ואחד שקרוי לו בספר תולדות ברייתו". בתנחומא (ויקהל א) מוגדר השם השלישי כשם "שקונה הוא לעצמו" והוא השם ה"טוב מכולן". ומתוך כך מבינים אנו את סיומו של הכתוב בקהלת: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ". רק ביום המוות גומר האדם לבנות את שמו. רק אז נוכל לדעת אם הוא לא חילל אותו.

"כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ" אומר דניאל בתפילתו (ט, יט). בביטוי זה, "שִׁמְךָ נִקְרָא עַל…", מבטאת הלשון המקראית את האצלת השם לזולת תוך יצירת ברית, כמו בנישואים. קשר זה יוצר אחריות. אכן, לפעמים שמו של אדם מוכתם לא בגללו, אלא בגלל בני ביתו החוטאים, בגלל חבריו המפוקפקים או שותפיו הפליליים. הקב"ה שיתף, ייחד, קרא את שמו על ישראל: "כֹּה אָמַר ה' אֱ–לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי". הוא "אֱ–לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" ואת עם ישראל הוא מכנה "עַמִּי". המסקנה האיומה היא שמעשיו של עם ישראל משפיעים, לטובה ולרעה, על שמו של הקב"ה. זהו הבסיס לעימות שבין קידוש החיים או חלילה חילולם.

אחריות זאת בוטאה בדבריו המופלאים של ר' משה בן  יעקב מִקוּצִי ((Coucy, החכם הצרפתי בן המאה הי"ג, שהיה מטיף–נודד מעיר לעיר וב–1236 הגיע לספרד. וכך קוראים אנו בחיבורו "ספר מצוות גדול" (מצוות עשה עד): "כבר דרשתי לגלות ירושלים אשר בספרד ולשאר גלויות אדום [הנצרות] כי עתה שהאריך הגלות יותר מדאי יש לישראל להבדיל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקב"ה שהוא אמת ושלא לשקר לא לישראל ולא לגויים ולא להטעותם בשום עניין ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר (צפניה ג, יג) 'שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית'".

לא יכולים להיות סתם

בספרו "הלילה" כתב אלי ויזל ז"ל על הצדק הא–להי ש"כבר לא קיים" והוא מוסיף: "אחרי 'כל נדרי', 'על חטא שחטאנו', ושוב נשמעו הדברים מזויפים… 'בגדנו גזלנו'… מה מי? אנחנו חטאנו כנגד מי? במה? ודאי הייתה זאת הפעם הראשונה… שהקרבנות היכו על חטא". אכן, חובה קשה מנשוא מוטלת עלינו. ר' משה מקוצי מקשר אותה עם הגאולה שבוא תבוא: "וכשיבוא הקב"ה להושיעם יאמרו הגויים 'בדין עשה כי הם אנשי אמת ותורת אמת בפיהם'. אבל אם יתנהגו עם הגויים ברמאות יאמרו 'ראו מה עשה הקב"ה שבחר לחלקו גנבים ורמאים'". פשעים אלה יש בהם משום חילול השם. וכאן באה תוספת מדהימה שנועדה כאילו לענות על שאלה הראויה להישאל: הלוא גונבים ועושקים אותנו, האם לא מן הצדק שנגנוב חזרה? ור' משה עונה: "והרי הקפיד הקב"ה על גזל הרשעים" – אפילו כשמדובר בצדיקים שנגזלו על ידי הרשעים ושרק "משלמים" בגנבה תחת גנבה.

זבובי המוות שהנאצים גידלו פגעו בגופנו ולמרות זאת, לפני מותם ביקשו רבים מאבותינו סליחה מהקב"ה על חטאותיהם. הקב"ה קרא אותם אל גן העדן המסתתר מאיתנו אי שם למעלה. לדאבוננו, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות "סתם" בני אדם הזכאים לחיים בנאליים. מאיתנו דורשים כנראה יותר, כאילו איבדנו את החופש לטעות ולחטוא. בכל מעשינו, היכן שלא נהיה, ניחשב לנציגיה ושגריריה של היהדות ושל הישראליות, דבר ש"הישראלי המכוער" איננו מסוגל להבין. אולם אנו גם שגריריו של הקב"ה, שגרירים שאינם פטורים מקנסות חנייה. בהתנהגותנו הרעה אנו מכתימים לא רק את עצמנו, אלא כביכול גם את הקב"ה "בכבודו" – בשמו, ובעצמו, שהרי שמו נקרא עלינו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט תשרי תשע"ז, 21.10.2016