בעידן של אמת נעדרת, משובב נפש לגלות אוסף סיפורים קצרים שהמכנה המשותף להם הוא חיבתו של המחבר לשני דברים בסיסיים – אמת וסיפור. סופר שהוא תחקירן
גברים לבנים מתים
אבנר שץ
לוקוס, 2016, 219 עמ'
קשה לכתוב על "גברים לבנים מתים" בלי להתייחס לעידן שבו הוא נכתב, עידן חופש המידע. גם כי אוסף הסיפורים הזה מעיד על עצמו שנכתב בהשראת סופרים גבריים היסטוריים, בארומת תקופות קודמות. אבל בעיקר בגלל שני רכיבים נשכחים שמהולים בו: אמת וסיפור.
לכאורה, אנחנו קרובים היום יותר מתמיד לאמת. עידן הרשת והפיכתנו למה ששץ מכנה "בני הקהילה הגדולה של צוקרברג" הפכו את רובנו למיטיבי קרוא וכתוב מעודכנים ונגישים לשלל מקורות, שסופרי העבר ועיתונאי העבר יכלו רק לחלום עליהם. אלא שכמו במשל הלב והמעיין, ככל שאנחנו מתקרבים אל האמת היא נעלמת. ומטריד יותר: ככל שאנחנו מתקרבים גובר החשד כי איננו מתעניינים בה כמו שהיינו רוצים לחשוב.
בעולם הישן, לפחות בכל הנוגע לאנשי המילים, חלוקת התפקידים הייתה מוגדרת. תפקיד העיתונות היה לחשוף שחיתויות, להביא עובדות חדשות, להציף סיפורים שניסו להסתתר. תפקיד הספרות היה לספר סיפור, ובאמצעותו לחשוף אמיתות מסוג אחר. ההבדל הברור הדגיש את המכנה המשותף. הסופר, כמו העיתונאי, הוא בלש עם נפש חקרנית המבקש לספר סיפור.
אלא שבהדרגה העיתונות עברה לניו ג'ורנליזם, שהשתלב עם חסיון מקורות, שמצדם התבלבלו עם בדיון מקורות. ההבדל בין ספרות לעיתונות הפך פחות ופחות ברור. באה הרשת החברתית, ומוטטה את החומות כליל. הרוב המוחלט של הדיונים הציבוריים שאנחנו מנהלים בלהט מתבסס על הנחת יסוד לא קיימת. משפט תמים מוצא מהקשרו, מצוטט ברשתות ומוביל דיונים עתירי מלל, שבבסיסם אין כל אמת. הטריגר הראשוני הוא ממילא רק פלטפורמה. השפה החדשה מגיעה עם צל של מטא שפה. כשמאן דהו מסמן לייק, הוא לאו דווקא מאשר את העובדות או מסכים איתן. בהרבה מקרים הוא בעיקר מאותת לרעהו כמו ציפור ביער: אנחנו מאותה הלהקה. ככל שנהיינו ורבליים יותר והמידע נהיה חופשי יותר, האמת הלכה והיטשטשה. כרגע היא בחזקת נעדרת וקיים חשש לחייה.
פורסט גאמפ של אירועים היסטוריים מכוננים. קולונל מיינרצהאגן בניירובי, קניה, 1915
הנפש החוקרת
על רקע כאוטי זה, "גברים לבנים מתים" התגלה כהפתעה מרעננת וחיננית. שץ, בסבלנות של ארכיבר, כותב מתוך סדר פנימי וחתירה ממוקדת. אין לדעת אם עובדה זו נובעת מכך שהוא קשור, לפחות על פי עדותו, לסופרי העבר, או שהוא פשוט צלח את ים המלל הסוער סביב ושרד כדי לספר. הספר לא מאמץ את תפקידיה הפומפוזיים המסורתיים או החדשים של הספרות. זה לא "הסיפור של כולנו". הספר, שמצהיר על עצמו שמקורותיו נטועים באסכולה הישנה, הוא דווקא דוגמה לתמהיל של ערבוב הנפש הכותבת והנפש החוקרת; תמהיל שעובד.
מדובר באוסף סיפורים קצרים, חלקם אישיים ובגוף ראשון, שהמכנה המשותף לרובם הוא חיבתו של המחבר לשני דברים בסיסיים: אמת וסיפור. שץ כותב בכנות על התבגרותו מול אמיתות ונרטיבים. הוא לא מתלהם, הוא מדייק. משהו בלב נרגע ומתקפל אל תנוחת קריאה שנשכחה. לפעמים האמת היא איתור מדויק של רגע הפקיעה, שבו כל הרכיבים מתגבשים לכדי תבשיל אחיד ומעלה ריח, ולפעמים היא אמת היסטורית.
הסיוט של כל היסטוריה לא מדויקת, פרטית או כללית, היא שמתישהו יצוץ מישהו שבניגוד לכל היגיון יתעניין בסיפור הנידח ויטרח לברר את פרטיו. שץ מתגלה כטרחן מקסים, שמקדיש את חייו לאיתור שגגות היסטוריות זעירות ולהרכבת חלקי פאזל. חוסר היכולת שלו לשמוע סיפור, לחוות עליו דעה מתבקשת ולהמשיך הלאה בחייו משעשע ומעורר הזדהות. הוא לא מסוגל לראות דמות על בול בלי לברר מי היא, לאתר את קרובי משפחתה ולשמוע את סיפור חייה.
הפייק הקדמון
המלבב בסיפורים בעיניי, לחלוטין וללא תחרות, הוא סיפור בשם "תרמית הציפורים הגדולה". אין מילים לשמחה שהוא גרם לי. וזה עניינו בקצרה: הכותב שומע ברדיו עובדה זעירה וחסרת חשיבות על ברנש בשם קולונל מיינרצהאגן. סיפור היסטורי המתאר איך מיינרצהאגן דנן דיכא מרד, בתקופת הקולוניאליזם הבריטי, במו אקדחו. השם מיינרצהאגן מצלצל לו מוכר, והוא נזכר שכשהיה תלמיד המורה בתיכון דיבר עליו בהערכה גדולה. מתוך סקרנות ונוסטלגיה הוא מחפש אותו באמצעי החיפוש שהומצאו בינתיים. הוא מגלה כי הקולונל מככב בהערות שוליים של ספרי היסטוריה וצפרות, כלוחם, כחוקר, כמגלה 14 (!) סוגים שונים של ציפורים וכציוני מושיע העם.
הקולונל נפגש עם היטלר. הקולונל הציל את חיפה. הקולונל הוא פורסט גאמפ של אירועים היסטוריים מכוננים. לאות הערכה על פועלו יש על שמו כיכר בירושלים. אלא שחיפוש עומק מעלה נתונים די מפתיעים. ככל שהמספר מחטט בעובדות הניתנות לבדיקה מסתבר שאף סיפור מסיפורי הגבורה שהקולונל מתאר ביומניו לא התרחש במציאות. הקולונל בעיקר גנב סיפורים של אחרים ומחקרים של אחרים. את יומניו ההרואיים זייף ואף הפך אותם לנבואיים רטרואקטיבית. הקולונל ראה 14 סוגים של ציפורים שאף אחד אחר לא ראה מעולם, לא לפניו ולא אחריו. אשתו של הקולונל, אגב, גילתה כנראה את תרמית הציפורים. מעט אחר כך מצאה את מותה בתאונת ירי משונה, שבה נכחו רק המנוחה ובעלה עתיר העלילות.
הקולונל, אם כן, הוא הפייק הקדמון. האיש שהצליח להושיט יד מן העבר ולכתוב על עצמו את הערך בוויקיפדיה. מונעת מרוח הסיפור, הלכתי לגגל בעצמי. מתברר שאכן יש בארץ רחוב וכיכר על שם הקולונל. הערך בוויקיפדיה כבר עודכן, ועכשיו הוא מתאר את חשיפת התרמית ומוביל (גם) לסיפור של שץ. הסיפור הקטן והאמיתי הזה, שסופר כפשוטו ובלי יומרות, מתקן בעולם האמיתי. ומה שכל כך שובה לב בו הוא שגם אם היה מומצא לגמרי, עדיין היה בבסיסו יותר מרובד אחד של אמת.
הגיגול של קולונל גאמפ לא היה הגיחה היחידה שלי אל מחוץ לספר. האופן שבו הוא כתוב משפיע על הקריאה. בהיתקלות בפרט מוכר, שהאופן שבו שץ מתאר אותו לא לגמרי הולם את הידוע לי, מתעורר דיסוננס. הייתכן ששץ עצמו, בשבתו כסופר היסטורי, הוא לא תמיד היסטוריון מדויק? זה בכלל משנה? כנראה שלא. תמהיל העיתונאי–סופר–בלש עובד כאן כמו שהוא.
געגוע ללא ידוע
אזהרת מסע: הקריאה מצריכה סבלנות. חרף הצהרת הספר על היותו מושפע מגברים לבנים מתים (ורוחם אכן שורה על הסיפורים, במוזכר ובמובלע), הוא הזכיר לי בעיקר את הסיפורים הקצרים של סופרת קנדית חיה – אליס מונרו. כמו אצל מונרו עתירת הנופים, גם כאן קריאה מרפרפת לא תעבוד. אין עלילה מובהקת שמאפשרת לדלג על פסקאות בתוכה ולגלות מי היה הרוצח. הסיפורים ארוגים בפרטים, ורק קריאה איטית וסבלנית תשחזר את אותו רגע הפקיעה שרבים מהסיפורים משחזרים, שבו כל הרכיבים מתגבשים.
סיפורים רבים בקובץ הם סיפורים על יורדי ים ישראלים למהדרין. עושה רושם ששץ עצמו מכיר את הים היטב. הקריאה מעלה קימוט מצח של היזכרות בפרט נושן: משונה שאין לנו יותר סיפורים וספרים על הים הגדול. כל כך התרגלנו להסתכל על עצמנו מזווית אחת, פנימית, ספציפית, ששכחנו שיש לנו ים. גם הכמיהה של שץ אל הנדודים היא בו זמנית מוכרת ונדירה. בסיפור נוסף וחינני הוא מתאר איך נתקף דחף עז לנסוע בעקבות "טייפי", ספרו הראשון והנשכח של מחבר "מובי דיק", אל איי הים הדרומי.
תשוקת המסע לא עולה בקנה אחד עם היכולת הכלכלית, ומאוחר יותר הפיזית, בעולם האמיתי, והמחבר נקלע אל מערבולת קומית מכמירת לב כשהוא מנסה לנסוע בדרך היחידה המוכרת לו: לשכנע מישהו לשלוח אותו לשם כאדם כותב. בסיפור הזה מסתתר, בין היתר, פריט טריוויה שהוא מתנה, ומתנות יש להעביר הלאה. הנה הוא: בגרמנית, יש מילה ייחודית המתארת את תחושת הגעגוע אל מקום שמעולם לא היית בו, Fernweh.
הצורך הבסיסי בחקר האמת אולי עוד יקום כמו הספינקס ויגדיר את עצמו מחדש. ואולי באמת תם זמנן של העובדות, ותפקיד האנשים הכותבים, עיתונאים כסופרים, הוא לנווט בין קרחוני רלטביזם. כך או כך, בזמן הקריאה הנוכחי, "גברים לבנים מתים" הוא ספר מענג, עם תמהיל מדויק של אמת וסיפור.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז כסלו תשע"ז, 16.12.2016
ספר כתר שם טוב מפורש ומבואר
דלתות התודעה, עדן ושאול
פליקס קרול
אחותי הדסה
המקום והזמן שבחר איצקוביץ' להעמיד בהם את הרומן הגדול שלו הם מעין הצהרה: באתי לעשות ספרות. באתי אל כור המחצבה, אל יורת הניסיונות הרותחת. באתי מישראל, מרכז הספרות העברית דהאידנא, אל רוסיה הלבנה של מינסק ופינסק, הצומת הומֵה–היהודים שבין פולין וליטא ורוסיה, בין השכלה וחסידות ומתנגדות. באתי אל ימי דמדומיו של הצאר, אל ימי הפוגרומים הגסים ותאי המחתרת הרדיקליים, אל זמנם ומושאי השראתם של רומני המופת הרוסיים, אל מכורתם של המתרגמים העבריים הקלסיקונים מרוסית ומיידיש. באתי לדובב אתכם שוב, הדברנים הגדולים, אלופי המונולוגים. באתי לצקת מחדש את עולמכם, היצוק זה מכבר באנדרטאות הברונזה של הספרות הגדולה.
נגיעה אחרת, טרגית, בשאלת היהודים בגלות והכוח מספקת מיכל בן–נפתלי ב"המורה". לבן–נפתלי, או לבת דמותה הבדיונית, הייתה בתיכון מורה מיוחדת לאנגלית. אישה קפדנית, מרוחקת, נערצת. קצת אחר כך קפצה המורה אל מותה. כעבור כשלושים שנה הבחינה בן–נפתלי שמסלול חייה דומה לזה של המורה, והחליטה לחקור מי הייתה בעצם מורתה. את החללים שבין פיסות המידע המעטות שמצאה מילאה בתעצומות דמיון של סופרת ובהיגיון של פסיכואנליטיקאית. זה מקצועה.
מלאכה רבה של שחזור העלילה הותירה לקוראיה מיה לוי–ירון בספרה "אישה בשמלה ירוקה". אמה של לוי–ירון, חיה ורד, הייתה בצעירותה משוררת מעולה ומבטיחה, אך פרסמה רק ספר אחד. מתי? ספרה של בתה מתרוצץ בין הזמנים ולעתים מערבל אותם, אבל נראה שזה היה בשנות החמישים. ורד, אישה נסערת, משוררת עם כל קטלוג המוזרויות והקסמים שהמקצוע הזה עשוי להדביק במחזיקות בו, חיה עם בעלה ובנותיה ובלעדיהם בקיבוץ ובעוד קיבוץ ובעיר. בסערות חייה נישא גם בעלה, פליט מגרמניה, אך סופו שטבע בסערת הים. מיה חיה חיים משוגעים, בעיקר במובן המילולי של המושג. היא גדלה על דיאטה של חרוזים ומטפורות, נשמה אוויר מלוח מים וצרוב מסיגריות, ועם זה ניהלה ילדות ישראלית מאוד. על זה הספר.
דינמיקה משפחתית בעייתית, בדיונית הפעם, מתוארת גם בספרו של שמעון צימר, הקובע בכותרתו כי "לפעמים הבית הוא רוצח". משפחה בורגנית נוירוטית בהתפרקותה היא אולי הנושא הנדוש ביותר בספרות המודרנית; אך צימר מצליח להתגדר באיכויות המקפיצות אותו מנקודת מוצא חשודה זו לגובה רב למדי. ההתפרקות מתקיימת בספר הקצר והדליל משהו ברבדים מרובים, ויפה הוא מארג המוטיבים האחיד המשלב את הרבדים הללו ואת התהליכים השונים שכל בן משפחה עובר.
המחַברת, וכך, לשמחת הקורא, נותרים בספר עשרות עמודים ריקים או ריקים למחצה שאי אפשר לומר שהם גרועים. שאר העמודים הם לעתים שנונים ולעתים שוממים ותמיד מיותרים. שבתאי החליטה לעשות קטלוג שיימינג בלי שֵמות לשפע הנבזים וחדלי האישים (לפי עדותה), מחצית תל אביב כך נדמה, שידעוה.
עד כאן – החמישייה שעלתה לגמר. ספרה של שבתאי, שאינו מתאים לתחרות של ספרות יפה, העפיל עד אליה. רומן נוסף שמקומו לא יכירנו בתחרות כזו הצליח לחדור לרשימת המועמדים הארוכה: "גלבי" של איריס אליה–כהן. רב המכר הזה עזר להעלות לכותרות את פרשת ילדי תימן. הוא מאמץ עמדה מקסימליסטית כלפי הפרשה, ומדבר על מגנון חטיפת ילדים תימנים למען ניצולי שואה שַׁכּוּלים בארצות הברית, בסיוע פעיל וסביל של הרשויות בארץ.
ספר שעל פי כותרתו נושא אף הוא קול זהותני של "מיעוט" הוא "המרוקאי האחרון" מאת גבריאל בן–שמחון; אך תוכן הספר הזה עשיר משמו. הגיבור והמספר והאיש שתודעתו ההוזָה היא העדשה שהסיפור נמסר דרכה הוא יונתן מרציאנו, צעיר חובב ספרות וקולנוע שעלה בילדותו ממרוקו, היה מהצונחים במיתלה במלחמת סיני, ועתה, כמילואימניק, הוא לוחם במלחמת ששת הימים. היותו מרוקאי גזלה ממנו בנעוריו את אהובתו הצברית, בשל דעותיו הקדומות של אביה. עכשיו, במלחמה, היא פתאום מצטוותת אליו, תחילה בספק–מציאות ובהמשך בהזיית–ודאי.
מעניין: מכל ספרי ה"מיעוטים" ה"מוחלשים" שברשימה הארוכה, מצטיין בזכות עצמו דווקא נציגו של המיעוט האולטימטיבי: "תִשרין", מאת איימן סיכּסֶק. המשפחה הערבית–ישראלית בעלילת "תשרין" נוצרת סוד הנוגע לרצח בת המשפחה לפני שנות דור – על רקע "כבוד המשפחה" ושמא גם בהקשר לאומני. וַאחיד, אחיינה של הנרצחת, מנסה לגלות מה בעצם קרה. זה נשמע כמו תיאור של עוד ספר ממוסחר על סוד משפחתי אפל, אבל סיכסק עשה את ההפך ממש. העלילה שיצר מותחת לא מפני שהסוד לא ידוע – הוא כן – אלא משום שהיא מעשה חושב של משחק בין ידוע לעלום. בין כל שתיים מחמש הדמויות המרכזיות מתקיים ערוץ תקשורתי אחר, עם מפלס ידיעות אחר ומתח ייחודי בין גילוי והסתרה.
כמו "תישרין", כך גם "טיט" מאת דרור בורשטיין היה ראוי להיכנס לחמישייה. שני ספרים קודמים של בורשטיין כבר היו מועמדים לפרס ספיר, אך הפעם, לראשונה, זהו ספר קריא שאינו יושב באולימפוס ניסיוני. "טיט" מספר מחדש את ספר ירמיהו. הוא עושה זאת מתוך מזיגה יצירתית, גאונית לעתים, בין המציאות ביהודה סביב חורבן בית ראשון לבין המציאות הטכנולוגית והתרבותית בירושלים בת זמננו. ירמיהו כ"ץ מענתות, משורר צעיר המקבל התקפי נבואה, הוא גיבורו. בן גילו וידידו מילדות, מתניה ממשפחת המלוכה, משורר היפסטר המתמתג כחובב התרבות האשורית המובסת, הוא גיבורו השני.
בית המקדש, הבנוי בשולי "טיט", מככב ב"השלישי" מאת ישי שריד. זהו אחד הרומנים המרהיבים ביותר שנכתבו פה בזמן האחרון. בכליו המדודים והקליטים הוא מכיל עושר לשוני, תרבותי ועלילתי. שוחרי המקדש לא יאהבו את המסר המזהיר מפני בניין המקדש בימינו, אך הם ישמחו לראות ששוב, זמן לא רב לאחר "הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר, מספק המִקדש לסופר עברי דֵי ריגוש והתפעמות אסתטית להעמיד יצירה גדולה.
במקום האפוקליפסה של שריד, משה סקאל הציע בספריו הקודמים אוטופיה מזרח תיכונית נוסטלגית. סקאל מתגעגע למרחב ים–תיכוני נינוח, שאין בו חציצה בין יהודים לערבים ואשר מִנַרגילותיו נשאפת תרבות אירופה עם קורט זעתר, וממואזיניו מסתלסל קולה של האהבה החופשית שוברת המוסכמות המגדריות. בספרו השלישי, "אחותי", חגיגת הזהויות נמצאת בעיקר ברקע. כזיכרונות, וכמורשת משפחתית, וכקווי אופי ומוזרויות מצחיקות עד סמי–פתולוגיות. ואילו בחזית נמצא, גרוטסקי מעט אך רחום, סיפור משפחתי כמעט בורגני של אהבת אישה וגבר וכמיהתם לילד.
מוזרויות של ידיעה ותודעה הן גם גיבורותיו של ספר ניסיוני יותר: "יש לך בשביל מה" מאת אודי שרבני. "קורא יקר, אם הגעת עד לכאן, אנא פנה לטיפול", אומר המספר ישירות לקורא בנובלה השלישית והאחרונה בספר. ודמות אחרת אומרת למספר הזה, "אתה מוצא משפטים, מאפסן אותם, אוגר ואוגר. למעשה, אתה עובד הפוך; אתה מוצא מטפורות, דימויים, ורק לאחר מכן מלביש אותם על מקרים. אם יבואו בכלל" – מילים המתארות בעצם גם את טכניקת הכתיבה של אודי שרבני. הוא מודע לכך עד לשד עצמותיו. ודאי שהוא מודע: כל ספרו הוא חגיגה מטורפת של מודעוּת עצמית. זה הנושא.
