אומרת שירה 1032

אישון אינךְ

הדסה טל

הקיבוץ המאוחד, 82 עמ'

בעמוד האחרון של "אישון אינך", ספרה השישי של הדסה טל, מצוין כי רוב שירי הספר נכתבו בנובמבר 2014. הספר, למרות הגיוון הנושאי של כמה מפרקיו, נקרא כחטיבה אחת, עמוקה ושוברת לב – קינת אם על אובדן בִּתה. קינת הורים על ילדיהם היא תמיד בלתי נתפסת. טל, שבשירתה עוסקת במרחב המופשט שבין המיסטי לממשי, מזקקת בספר הזה את הפואטיקה שלה כדי להביע כאב שלא ניתן לבטא אותו במילים, והתוצאה יפהפייה ושוברת לב.

היכולת של טל לעמוד על סִפּו של הממשי מתחילה בצעקה נוראה המבקשת הבנה שהיא יותר ממצוקתה של החיה הנשארת מאחור, היא בקשת פשר: "רַק דַּבְּרִי אֵלַי, דַּבְּרִי כְּמוֹ הָעוֹנוֹת, דַּבְּרִי אֵלַי כְּמוֹ גֶּשֶׁם, / דַּבְּרִי / אוּלַי אָבִין אֶת הַשִּׁיר הָאַלְמוֹתִי שֶׁל בְּנֵי תְּמוּתָה". טל עוסקת באובדן מנקודת מבט אישית מאוד, החורגת מן הסיפור הנקודתי. העמדה הזו מאפשרת את המעבר מהאישי אל הקיומי. כמו אור הנופל דרך חרך זעיר, יש בשירים שלה עוצמה פילוסופית דקה ומרוכזת מאוד. "בְּתוֹךְ אִישׁוֹן אֵינֵךְ אֲנִי בָּבוּאָה / הָאוֹר הַפְּנִינִי שׁנוֹפֵל דַּק / זוֹ אַתְּ. // מִלְבַד הַכֹּל כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה".

דווקא משום שטל היא משוררת מחוננת, היכולת המובהקת שלה לזקק את הבלתי אפשרי שוברת את הלב בזכות מילותיה ולא רק בשל האסון העומד מאחוריהם: "לָמָּה. הָעַתִּיק שֶׁבְּאָסְפֵי הַצְּלִיל". מצוקת הדיבור נוכח כאב שאין לו שפה מתאפשרת על ידי עיסוק בזיכרון ושימוש בכלים פואטיים חדים ועדינים כדי לחלץ את השיתין שעליהן עומדת אפשרות השפה, כמעט עד לפירוק: "אָדוֹן, / הַפֵּרוּד הַזֶּה / בֵּינָהּ לְבֵין חַיֶּיהָ / בֵּינָהּ לְבֵינִי / בֵּינִי / לְבֵינְךָ /בֵּינְךָ לְ / אֵינְךָ // דְבָרִים שֶׁדִבּוּר נִבְהָל מֵהֶם".

"כָּל לַיְלָה הַחֹשֶׁךְ מַקְלִיד צְעָקָה. אַחַת בִּלְבַד. בּוֹאִי – / כָּל בֹּקֶר נוֹדֵד הַמִּזְרָח מַעֲרָבָה, מוֹשֵׁךְ אוֹתָךְ / בְּאֶצְבְּעוֹת הַלֵּב. מְשׁוֹטֶטֶת, אַתְּ רְשׁוּמָה / בִּוְרִיד דַּק / מַפְקִירָה בַּשֵּׁפֶל אֶת סוֹד הַגֵּאוּת / וְכָל הַגַּעֲגוּעִים זוֹרְמִים אֵלַי. לֹא לַיָּם". העיסוק של אם במות בתה הוא אכן דבר שהדיבור נבהל ממנו; טל מצליחה לעשות את הבלתי ייאמן מתוך הבלתי אפשרי שלה, והתוצאה היא ספר שירה יפה וכואב מנשוא.

הספר שמתחיל בזעקת אובדן נוראה מסתיים בשיר שכותרתו "Que Sera", המזכיר את השיר המפורסם בעל אותו השם, העוסק בשיחה בין אם לבת. "מה שיהיה, יהיה", עונה האם לבתה, וכך משחררת אותה אל עתידה. בחתימת הספר נגמר עתיד האם במות הבת; "מָחָר עִם שַׁחַר אֲשַׁחְרֵר אוֹתָךְ אֶל הַזְּרִיחָה", כותבת האם ומשחררת את בתה אל מותה, ואת חייה שלה בעקבותיה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג אייר תשע"ז, 19.5.2017

קנצלרית גרמניה היא אישה יוצאת דופן, שהגיעה לעמדתה לאחר שגדלה כמדענית במזרח גרמניה הקומוניסטית. ספרו של אלדד בק בוחן את שורשי יחסה האוהד במפתיע לישראל וליהודים

הקנצלרית

מרקל, ישראל והיהודים

אלדד בק

ידיעות ספרים, 2017, 327 עמ'

אין כמעט פוליטיקאים גרמנים שזכו שיתפרסם עליהם ספר בעברית, מלבד ראשי המפלגה הנאצית. בעברית אפשר למצוא רק ספר אחד בודד על וולתר רתנאו, שר חוץ גרמני-יהודי ברפובליקת ויימאר שנרצח בעת מילוי תפקידו, שהוא יוצא מהכלל שמוכיח את הכלל. למעשה, אין בעברית כמעט ספרים על מנהיגים אירופים בכלל, מהדור שלאחר צ'רצ'יל ודה גול. מעניינת אפוא יציאתו לאור של ספר חדש על הקנצלרית הגרמנייה אנגלה מרקל, שמתאר את חייה ומסכם את פועלה עד כה ובעיקר את קשריה השונים עם מדינת ישראל והיהודים. וזאת בתזמון של חודשים ספורים לפני בחירות חדשות בגרמניה.

במה זכתה מרקל שאדנהאואר, ששיקם את יחסי הגרמנים וישראל ושהיה ידיד אישי של דוד בן גוריון, לא זכה? מחבר הספר אלדד בק הוא כתב העיתון "ידיעות אחרונות" בגרמניה ופרסם כבר ספר בשם "גרמניה, אחרת" (ידיעות ספרים , 2014), שבו כלל פרק על הקנצלרית. הוא החליט שהיא ראויה להרבה יותר מפרק והפך אותו לספר שלם, שהוא ביוגרפיה אישית ופוליטית של מרקל. מרקל היא ללא ספק אישיות יוצאת דופן בקרב הפוליטיקאים האירופים בכלל והגרמנים בפרט, כפי שנראה להלן. לטענתו של בק, מרקל היא הפוליטיקאית האירופית האהודה ביותר בישראל, שבה כידוע אירופה אינה אהודה ביותר כיום, ולהפך.

בורות בהקשר היהודי

מרקל היא האישה הגרמנייה הראשונה שעומדת בראש מדינה. היא יוצאת דופן לעומת כל קודמיה מאחר שהיא במקורה ילידת מזרח גרמניה, מדינה קומוניסטית שאינה קיימת עוד. אביה היה כומר מרדני במקצת והיא עצמה הייתה מדענית (פוליטיקאים בכירים בדרך כלל מגיעים מהמחוזות המקצועיים של עריכת דין או עסקים; אם כי גם מרגרט תאצ'ר מנהיגת בריטניה הייתה במקצועה כימאית) ואזרחית נאמנה של מזרח גרמניה.

פרט זה מחזק יותר את האניגמה של מרקל, בעיקר בהקשר יחסה החיובי לישראל, שהרי מזרח גרמניה הייתה מדינה שנודעה בעוינותה הבלתי מתפשרת למדינת ישראל, כמו גם בסירובה לשלם פיצויים לקרבנות הנאצים. לימים הצהירה מרקל שהמדינות שאי קיום קשרים עימן במזרח גרמניה היווה לה מקור השראה הן ישראל, ארה"ב וצרפת, בסדר הזה.

מזרח גרמניה היא מדינה שמוכרת מעט מאוד לרוב הישראלים. מה שמעולה בספר הוא העובדה שבק אינו מסתפק בתיאור חייה של מרקל, אלא גם יוצא מהם ומתאר בפירוט רב את הסביבה שבה צמחה. הוא מספק תיאור מפורט של המדינה המזרח הגרמנית שבה גדלה והתבגרה מרקל, מדינה שכל אזרחיה היו יעד למעקב ורבים רבים מאזרחיה שימשו כמודיעים וכעוקבים מטעם המשטר אחר מקורבים ובני משפחתם. מדינה שבה חי במשך כמה שנים ולדימיר פוטין כאיש קג"ב בכיר ושבה רכש רבים מרעיונותיו על הדרך שבה יש לנהל דברים. בין השאר בק מוסר מידע לא ידוע, שהתגלה רק עם פתיחת הארכיונים בשנים האחרונות, על ניסיונותיה של מזרח גרמניה להתערב במשפט אייכמן בישראל ולהפכו לכתב אישום כנגד יריבתה גרמניה המערבית, כמקום מקלט לפושעים נאצים.

בספר מובאים ציטוטים מפי אנגלה מרקל על חייה במזרח גרמניה ועל יחסה ליהודים בעת שחיה במדינה זאת. מהם אפשר להבין שכמו רוב אזרחי מזרח גרמניה, היא בעצם ידעה מעט מאוד על ישראל והיהודים וכנראה כמעט לא התעניינה בנושא זה.

מנהיגה בין גברים

בק מתאר בפירוט את התהליך, שבדיעבד הוא מפליא ממש, של הפיכתה של המדענית האפורה ממזרח גרמניה לפוליטיקאית מרכזית ומזהירה בגרמניה המאוחדת. הוא מתאר כיצד הפכה מרקל בגיל 36 לשרה הצעירה ביותר בתולדות גרמניה, שנחשבה עד אז ל"מדינת גברים", לפחות בתחום העשייה הפוליטית.

ובכל זאת, בתוך כמה שנים מרקל האאוטסיידרית ממזרח גרמניה הצליחה לעשות את מה שלא הצליחו לעשות לפניה נשים מערב גרמניות מנוסות – להתברג בדרגות הבכירות ביותר של ממשלת גרמניה ולהיות למנהיגתה. וזאת אחרי שהביאה להפלתו של הקנצלר קוהל, שטיפח אותה בפוליטיקה הגרמנית, בשל פרשת שחיתות. קוהל מצא את עצמו נבגד על ידי חניכתו ובת חסותו לשעבר. בשיחות פרטיות אמר "שמתי נחש בחיקי. הבאתי עליי את הרוצחת שלי".

מרקל מצאה את מקומה תוך זמן קצר בהנהגה והפכה גם לקנצלרית הדיגיטלית הראשונה שהשכילה להשתמש במהפכת המידע הגלובלית. היא העלתה כל שבוע מסר וידאו שבועי עוד לפני אובמה וכמובן לפני טראמפ. היא התגלתה כמי שיש לה בעיה עם מנהיגים גבריים שונים, כדוגמת פוטין וארדואן, שלדעתה הם טיפוסים זהים.

למגינת לבה, ארדואן מחזיק כנראה בנאמנותם של מיליוני תורכים שחיים בגרמניה והצביעו עבור סמכויות מוחלטות עבורו, למרות התעמולה הנגדית של ממשלת גרמניה. כנראה הם היו מצביעים גם עבור חידוש עונש המוות בתורכיה אילולא מרקל מנעה זאת מהם. יש מקום לחשש שלא מעטים מהם עלולים להתגלות כגיס חמישי עבור השליט המוחלט של תורכיה, שהצהיר שוב ושוב על רצונו באִסלומה של אירופה.

מערכת יחסים מסובכת באופן מיוחד יש בינה ובין נשיא רוסיה פוטין דובר הגרמנית. לפי הספר מרקל "מאוד לא סומכת" על פוטין ומן הסתם יש לה לכך סיבות טובות מאוד, שמגיעות עד לזמן שבו פוטין ועמיתיו מהקג"ב ניהלו את העניינים במזרח גרמניה.

ישראל כהשראה

אולי במפתיע, המזרח גרמנית לשעבר, שניתן היה לצפות שתספוג את התעמולה האנטי ישראלית העוינת של ארצה שמעולם לא היו לה קשרים דיפלומטיים עם ישראל, הפכה לידידה גדולה של ישראל ולמעשה הידידה הגדולה ביותר של ישראל באירופה כיום. לטענת בק, מרקל, שלא ידעה כמעט דבר על השואה במערכת החינוך שבה גדלה, מתמודדת היום עם העבר הכלל גרמני לא מתוך תחושת חובה אלא מרצון ללמוד, לדעת ולהפיק לקחים.

מרקל נחתה בישראל לראשונה באפריל 1991. ישראל הייתה אז בתהליך התאוששות מהלם מלחמת המפרץ. היא נתקלה במאמצים לקליטת גלי ההגירה שעמם התמודדה ישראל בהצלחה בתקופה של כלכלה מעורערת ונחשפה למאמץ אנושי כלכלי אדיר שהותיר בה רושם עז. לאחרונה פנתה לישראל לסיוע במידע כיצד להתמודד עם קליטה המונית, כדגם למדינה שעשתה זאת בעבר בהצלחה. לדעת בק, מרקל, תוצר של מדינה סוציאליסטית שכשלה ונעלמה, מתעניינת בישראל גם כדגם לניסוי סוציאליסטי שהצליח. מכל מקום, מרקל הפכה למדינאית הפרו-ישראלית ביותר באירופה, שבה הלך וגבר הבון טון של הפניית עורף לישראל.

אולם בתקופה האחרונה יש תחושה של התקררות ביחסים בין גרמניה של מרקל וישראל, כנראה שגם כתוצאה מהיחסים הקרירים בין ראש הממשלה נתניהו לבין מרקל, אולם נראה שמחויבותה של מרקל לישראל נותרה על כנה. בשיחות פרטיות ובנאומים רשמיים מרקל בוודאי מגלה אהדה מופגנת לישראל יותר מאשר כל מנהיג מערב גרמני אחר לפניה מאז ימי אדנהאואר. היא גילתה תמיכה בשמירת זהותה היהודית של מדינת ישראל, דבר שגם הוא אינו מובן מאליו בגרמניה ובאירופה המאוחדת, והצהירה במפורש על מחויבות גרמניה לביטחונה של מדינת ישראל כעקרון יסוד של המדיניות הגרמנית.

תחת הנהגתה של מרקל, נראה שגרמניה השנואה בעבר הפכה לאחת המדינות האהודות בעולם. גם בישראל. בשמונה שנותיה הראשונות הייתה מרקל פופולרית מאוד וסימלה גרמניה חדשה. הגרמנים ראו בה מנהלת טובה ויעילה ואף אם האומה הדואגת לכול. אך כעת נראה שמאמציה להפוך את גרמניה לאומה מכניסת אורחים נכשלו. הגרמנים אינם מוכנים לקבל את גלי הפליטים האסלאמים העלולים להוות איום מבפנים. לא ברור אם תוצאות החלטתה לקבלת גלי הפליטים שחדרו לגרמניה יפגעו במאמציה של מרקל לנצח שוב בבחירות הקרובות ואם הגרמנים יעדיפו על פניה מפלגה ימנית קיצונית.

על שאלה זו הספר המקיף שלפנינו אינו יכול להשיב כמובן, אך הוא נותן לנו תמונה רחבה ומלאה הן על הקנצלרית יוצאת הדופן מכל בחינה, הן על שתי הגרמניות – המדינות השונות מאוד שאותן הכירה בימי חייה, והן על יחסיה המיוחדים עם ישראל ועם היהודים. ועם זאת, גם לאחר קריאת הספר הזה מרקל נותרת בגדר אניגמה שקשה לפצחה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג אייר תשע"ז, 19.5.2017

הציונות הזכירה לנו שאיננו ברווז אלא ברבור. "התקווה" קראה לנו מארץ רחוקה. בעקבות הברווזון המכוער, ר' יהודה הלוי ואיוב

ר' נחמן מברסלב חיבר כידוע סיפורים מופלאים, מלאים רמזים קבליים ופילוסופיים. יחד עם זאת הוא לימד אותנו לשים לב גם לסיפורים הקדמונים, המכילים אף הם סודות עמוקים, למרות שהמספרים אותם איבדו את המפתח להבנתם. ארשה לעצמי להחזיר את המפתחות האבודים לשלושה סיפורים הזכורים לכם ודאי מאז הילדות. עשיתי זאת כי אני מאמין בהם. ברשימתי האחרונה השתמשתי בסיפור היפהפייה הנרדמת כדי לבטא את יחסנו לארץ ישראל. היום מבקש אני להצהיר שאני מאמין באמונה שלמה ב"ברווזון המכוער".

שאלת זהות

הביצים זה עתה בקעו ומהם יצאו ברווזונים. כולם געגעו בצוותא: גע, גע… ביצה אחת השתהתה, וממנה יצא ברווזון יוצא דופן.

– כמה מכוער ברווזון זה! הביטו באפו הנשרי, ראו את נוצותיו המסולסלות…

– הוא כל כך משונה ומסורבל שאי אפשר שלא להרביץ לו.

– הלואי והחתול המאולף שלנו יטרוף אותך, מנוול שכמוך…

הנוסח המקורי ארוך יותר, ואם אבוא להשלים אותו לא יספיקו השורות שברשותי. הברווזון לא סיפר שפגש בדרך עופות שצעדו צעידת אווז. הוא אף לא סיפר שבדרך מצא חרק, שאת סיפור גילגולו הטרגי כתב קפקא:

פעם הייתי אדם, גורג' סמסה היה שמי. גזרות נירנברג של הנאצים הפכו אותי לחרק… אני מתאר לי שהם מכינים עכשיו מערכת גזים קוטלי חרקים, כדי להיפטר ממני סופית.

ישעיהו הנביא (פרקים נב–נג) התייחס במפורש לגורלו וליסוריו של הברווזון. עמד על גורלו גם רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר שני, לד), כשנקודת המוצא שלו הייתה בדברי הנביא (נב, יג) "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד". "יַשְׂכִּיל" פירושו כאן יצליח. בשוב ה' את שיבת ציון נוכל להביט אחורה לתקופת הגלות הקשה, כשהיינו מביטים בראי, והיינו רואים את דמותו של גולה או נווד, ש"לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר", וכל אחד מאיתנו היה "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי…".

אך נחזור אל הברווזון המכוער. המשך הסיפור ידוע. ערב אחד הופיעה להקת עופות מוזרה. היו אלה ברבורים. הברווזון לא ראה מימיו יצורים כה יפים. או אז מגלה הברווזון, אחרי מאמצים לא קלים, שהוא כלל אינו ברווז אלא ברבור. אכן, הברווזון המכוער הוא עם ישראל. זאת הייתה הציונות ששינתה את תודעתו. גילינו שאיננו ברווז אלא ברבור. "התקווה" קראה לנו מארץ רחוקה. מי אני, ברווזון הנרדף במרחקים או ישראלי – ברבור שאיבד את דרכו אך העומד לחזור לזהותו? זאת השאלה העמוקה ביותר שעמה מתמודד הברווזון המכוער, שאלת זהותו. ברווזון מכוער או ברבור יפה שמתגורר בארץ נוכרייה.

ההיסטוריה משתנה

לאורך השנים נתונים היינו בקונפליקטים ובמאבקים דתיים רבים. כאן מבקש אני להדגיש את השניים העיקריים שבהם מצאנו את עצמנו עומדים במאה ה–20: מול הנאציזם ומול הקומוניזם. המיתולוגיה הנאצית השתמשה רבות בדמותו של היהודי התוקע סכין בגב, המנצל ומוצץ הדם, הבוגד ומרעיל הבארות. אך מתחת לפני השטח, לפעמים במפורש ולפעמים בתת–ההכרה הקולקטיבי, התרחש תהליך הפוך: היהודי מסומל במי שהוליד, בצורה מוזרה מאוד, את הנצרות ואת כפיית המוסר על אירופה. איך אמר זאת אותו ארכי–רוצח: הנצרות המציאה את המצפון ועלינו להסיר את הגידול הזה. הגישה הזאת, שפותחה במידה מסוימת על ידי ניטשה, מקבלת גם ממד פסיכואנליטי לאור ההגות היונגיאנית. הנאציזם מהווה מעין ריאקציית–נגד מטורפת נגד כל שריד של מוסר. אם אשתמש בלשון חז"ל אומר עליהם כי "הם לא ראו, אבל מזלם ראה". אולי לא היה זה לגמרי במודע, אך באופן תת הכרתי הם נלחמו כנגד כל מה שיכול היה להציג חוק ומוסר.

ועתה כמה מלים על החזית השנייה – הקומוניסטית. אי אפשר להטיל ספק בממד החברתי של המקרא. ואכן לא לחינם התפתחה הגות חברתית–דתית יהודית, מכיוונים שונים. זכורים לי עדיין ימי הנעורים עם האידיאליזם של תורה ועבודה והאידיאולוגיה של הסוציאליזם הדתי. אלא שמאז משהו חמור התרחש בעולם. הרודנות הסטליניסטית הייתה לזונה. מחשבה חברתית נאמנה, האידיאליזם התמים או המיתמם, הפכו למשרת העיוור של הציניות הקומוניסטית. תהליכים אלה, שלדעתי היו הסיבה המכרעת ללידתו של הפוסט–מודרניזם, גרמו לכך שכל מחשבה חברתית הפכה פסולה ואווילית. פסולה, בגלל שהיא נתפסת כקשורה עם הסטליניזם; ואווילית, כי הממד הכלכלי של קריסת האימפריה הסובייטית הרס את האשליות האחרונות של אלו שהאמינו שהסוציאליזם יכול לבנות כלכלה מוצלחת. ברית המועצות ואלבניה היו שתי הדוגמאות הבולטות לכישלון זה. חבל שהקריסה הקומוניסטית התבטאה בפגיעת מוות לכל רגשות האחריות הכלכלית והחברתית לאדם הסובל.

למרות הערכה מחודשת זו של הסבל, אין ספק שאי אפשר לדון את ההיסטוריה ללא נקודת המבט של פרק מ"ב באיוב – פרק הסיום של הספר. היהדות מאמינה שהגאולה היא הכרחית. לא ייתכן שהקב"ה יסבול את הרע לנצח. אבל לאורך השנים ראינו את המציאות רק מנקודת המבט של הפרק הקודם ללא הפרספקטיבה של פרק הסיום. וכעת, דורנו חייב לראות את עצמו מאושר מפני שהוא יוכל לקרוא את הפסוקים הראשונים של פרק זה, את האתחלתא דגאולה. הוא רואה את ההיסטוריה המשתנה. ר' יהודה הלוי חי בנקודת השפל, כאשר הנוצרי והמוסלמי עמדו במלוא כוחם ואונם. כל אחד מהם שלט על חצי עולם וטען שהצלחתו היא ביטוי לברכת הא–ל והוכחה לצדקתו. היהדות נשארה רק כהימור הגדול של איוב נגד רעיו. זה היה הימור של אדם הסובל, ולא רק שהוא לא נגאל, אלא שהגאולה אף איננה כלל באופק ראייתו. ועדיין, תשובתו של איוב–ישראל היתה: "הן יקטלני לו אייחל", וביחד עם זאת "אחכה לו בכל יום שיבוא".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג אייר תשע"ז, 19.5.2017

המפקד בתחילת הספר לא נועד רק למנות את עם ישראל בכללו – אלא לסדר אותו לקראת השראת השכינה במהלך מסעות המדבר, ועד ירושלים שלעתיד

ספר במדבר פותח במפקד בני ישראל:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן (במדבר א, ב–ג).

מהי מטרתו של מפקד זה?

מעניין לראות שבמפקד זה לא מונים רק את המספר הכללי של האנשים יוצאי הצבא, אלא גם את האנשים "למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם". כלומר, במהלך המפקד כל אדם ואדם נמנה בשמו, אחר כך בדקו לאיזה בית אב הוא משתייך, אחר כך בחנו לאיזו משפחה מתייחס בית האב, ולבסוף – בן איזה שבט הוא. פסוק זה חוזר על עצמו 14 פעמים בפרק א'. חזרה זו מלמדת שמטרת המפקד איננה ידיעת המספר הכולל, וגם לא מספרם של אנשי כל שבט, אלא ייחוס כל אדם, לצורך סידור האנשים על פי שבטיהם. יש כאן דגש על האנשים הפרטיים שמהם מורכב העם.

איור: מנחם הלברשטט

בדמות המרכבה

לאחר מפקד זה, המסדר את האנשים לפי שבטיהם, ניתן לעבור לשלב הבא, המתואר בפרק ב':

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ.

כעת ניתן לסדר את העם לפי שבטים, ולקבוע את סדר המחנה. פרק ב' מתאר את מיקומו של כל שבט, כאשר כל המחנה כולו מסודר סביב המשכן. סידור זה איננו אקראי אלא בעל משמעות. מיקומו של המשכן הוא במרכז המחנה, כך שכל חיי המחנה סובבים סביבו וכל אחד מן השבטים נמצא במרחק שווה ממנו.

לכל שבט היה דגל – מפה ועליה ציור המסמל את השבט (במדבר רבה ב, ז). לפי המדרש, ארבעת הציורים היו כארבע הדמויות במרכבה שראה יחזקאל (א, י): אריה, אדם, שור ונשר. מחנה ישראל סודר לאור זאת בארבעה דגלים, כנגד ארבע החיות שבמרכבת השכינה.

וכאן אנו מגיעים לרעיון העמוק העומד בבסיס הנאמר בפרשה: סידור מחנה ישראל בהתאמה למרכבת השכינה הוא ביטוי להשראת השכינה בתוך המחנה. כאשר השכינה בשמים, הכרובים והאופנים הם המרכבה. אך כאשר השכינה שורה בארץ, כיסא ה' הוא הכרובים והמשכן, וכל מחנה ישראל הוא המרכבה.

משום כך פתח ספר המדבר דווקא בפרשה זו, למרות שמבחינה כרונולוגית קדמו פרקים ז–ט, העוסקים בחנוכת המשכן, למפקד. התורה מבקשת להציב תחילה את הרעיון שהמשכן הוא מרכז המחנה והמחנה הוא המרכבה כבסיס לכל הספר. רק לאחר מכן ניתן לספר על התנהלותו של המחנה, על מעשי האנשים ועל רמתם הרוחנית. לא ניתן להבין את המשמעות של כל הקורות אותם ללא אותה הקדמה.

המשך בירושלים

המיוחד בספר במדבר הוא השילוב של התיאור האנושי של העם עִם האידיאה הגדולה של המשכן ושל שכינת ה'. מחנה ישראל במדבר הוא מחנה אנושי שבתוכו שורה השכינה.

אותו שילוב הולך וממשיך עם ישראל גם לאחר הכניסה לארץ. הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ז הי"א) כותב שירושלים מקבילה למשכן:

שלש מחנות היו במדבר: מחנה ישראל והוא ארבע מחנות, ומחנה לויה שנאמר בה וסביב למשכן יחנו, ומחנה שכינה והוא מפתח חצר אהל מועד ולפנים. וכנגדן לדורות, מפתח ירושלים עד הר הבית כמחנה ישראל, ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור כמחנה לויה, ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה, והחיל ועזרת הנשים מעלה יתרה בבית עולמים.

מדברים אלה אתה למד שלכל אורך הדורות, גם החיים הטבעיים בארץ ישראל סובבים סביב השכינה. אותו סידור מחנה שהחל במדבר המשיך אף לאחר הכניסה לארץ, בירושלים.

ארץ ישראל נכבשה ונתקדשה פעמיים: פעם אחת על ידי עולי מצרים ("קדושה ראשונה"), ופעם שנייה על ידי עולי בבל ("קדושה שנייה"). להלכה, קדושה ראשונה בטלה לאחר שגלו ישראל ממקומם, ואילו קדושה שנייה לא בטלה גם בזמן הגלות (רמב"ם תרומות א, ה).

הגרי"ד סולוביצ'יק בספרו "על התשובה" (עמ' 307–306) מסביר את ההבדל בין שתי הקדושות: בקדושה ראשונה כבשו תחילה את כל ארץ ישראל ורק לבסוף כבש דוד את ירושלים. ההיאחזות בארץ נבעה מהכיבוש, ולכן כשבטל הכיבוש בטלה הקדושה. אולם בקדושה שנייה (זרובבל, עזרא ונחמיה) לא היה כיבוש: עם ישראל התיישב מסביב לבית המקדש, בכל ירושלים, ולאחר מכן בכל הארץ. נמצא שקדושת ארץ ישראל בזמן עזרא נבעה מקדושת המקדש ולא מן הכיבוש. לכן, כשם שקדושת המקדש אינה בטלה כי היא מפני השכינה, כך גם קדושת ארץ ישראל כולה אינה בטלה.

גם כיום, אם כך, כשאנו חיים חיים טבעיים בארץ ישראל, חיים אלו יונקים מהשכינה השורה במרכז המחנה, מקדושת ירושלים והמקדש. קדושת המקדש קיימת גם כיום (לפחות לפי הרמב"ם, בית הבחירה פ"ו הט"ז), ובכל זאת אנו מתפללים לקדושה המלאה בבניין המקדש במהרה.

אנו נפרדים בתודה מהרב מאיר שפיגלמן שליווה אותנו בעיוניו המעמיקים בספר ויקרא, ומקדמים בברכה את הרבנית שרון רימון, מלמדת תנ"ך ועורכת תוכן באתר התנ"ך של המכללה האקדמית הרצוג, שתלווה אותנו בספר במדבר

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א סיון תשע"ז

שאלות // 1. מי ניבא "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים"? / 2. "מעבר להרים ולמדבר / אומרות האגדות, ישנו מקום". כיצד הוא נקרא? / 3. על פי ההגדרה המדעית, איזה מדבר הוא הגדול בכדור הארץ? / 4. מה משותף לתולדות אהרן, תורה אור ומגדל עוז? / 5. מה משותף ל"אמיל והבלשים", "משפחת אדמס", "אלים אמריקאיים", "פרשת ג'יין אייר" ו"רובינזון קרוזו"? / 6. אילו שלושה צבעים מופיעים בפסים אופקיים בדגלי קולומביה, ונצואלה ואקוודור, על פי הסדר מלמעלה למטה? / 7. ואילו שלושה צבעים מופיעים בפסים אנכיים בדגלי רומניה, צ'אד, מולדובה ואנדורה, על פי הסדר משמאל לימין? / 8. איזו עיר עברית מוזכרת בשיר "ונצואלה" שכתב דן אלמגור? / 9. איזו קבוצת כדורגל מכונה "הגברת הזקנה"? / 10. על שם מי נקראת אופרה וינפרי? / 11. איך נקראת הגרסה הישראלית לפסטיבל האדם הבוער?

תשובות // 1. יחזקאל (כ, לה) / 2. "הסלע האדום", בשירו של חיים חפר / 3. אנטארקטיקה, שמוגדרת כמדבר בשל כמות משקעים קטנה / 4. חיבורים שעיקרם ציון הפניות למקורות אחרים – "תולדות אהרן" מפנה מהתנ"ך לתלמוד הבבלי, "תורה אור" מהבבלי לתנ"ך, ו"מגדל עוז" מהרמב"ם למקורותיו / 5. דמויות על שם ימות השבוע: דינסטאג, וונסדיי אדמס, מר וונסדיי, ת'רזדיי נקסט, ששת / 6. צהוב, כחול ואדום / 7. כחול, צהוב ואדום / 8. "אם כך, ניסע לפתח תקווה" / 9. יובנטוס / 10. ערפה ממגילת רות, בהגייה שהייתה נוחה יותר לסובבים / 11. מידברן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א סיון תשע"ז

המעבר לעידן החכמה בימי בית שני נתפס אצל רבים כמהפכה, אך קריאה פשוטה בתורה מלמדת שזה היה ייעודו המקורי של מעמד הר סיני – השלטת התורה במקום מנהיגותו של משה

כותבי קורות ישראל עומדים לא אחת על המהפכה הדתית שחווה העם במעבר מימי בית ראשון לימי בית שני. בבית ראשון הכוח הדתי הדומיננטי שהוביל את העם היה הנביאים. רובם היו נביאי שקר ומיעוטם נביאי אמת, אך עובדה זו לא מנעה מהם להיות בעלי אוטוריטה. הכול – ממלכים ועד פשוטי עם – היו זקוקים להם כדי לדעת כיצד לנהוג ופעול, בהיעדר מקור סמכות אחר.

החל מתקופת בית שני אנו מוצאים שינוי במגמה זו. ראשית תקופת בית שני מסמלת את תום תקופת הנבואה. מנהיגי העם אינם עוד הנביאים, כי אם הכהנים מצד אחד, והסופרים מצד אחר. לאחר כיבושה של הכהונה על ידי בני צדוק ופילוגה של הקהילה הדתית לכתות, גם הכהונה מאבדת את חשיבותה בעיני הזרם הפרושי, ומבחינה היסטורית ידו של האחרון יוצאת על העליונה. הקביעה "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" מסמנת את המסמר האחרון בהנהגה הכריזמטית, ומקבעת מאז ועד ימינו את דמותו הרוחנית של עם ישראל כ"עם הספר". מעתה, חכמת התורה, הנתונה לכל דורש, היא הסמכות הראשונה במעלה.

האמנם מדובר במהפכה? ודאי שמבחינת ההיבט המצומצם של תקופות ימי בית ראשון ושני מדובר בשינוי רדיקלי, אבל להלן אבקש להראות שלמעשה יסודותיו של מהלך זה טמונים בתורה עצמה. לשם כך אבקש לעיין בשתי תחנות לאורך התורה; תחנות שמהן ניתן להסיק בבירור כי מלכתחילה זו הייתה כוונתו של א–לוהים: לשחרר את ישראל מידי המנהיגות הנבואית–כריזמטית ולהציב במקומה את החוק והמשפט כמפתח להכוונה והצלחה.

מרינה פרומן לוי, שדה בצלים, 2017

מתוך תערוכת אמני העמק, שתיערך במסגרת אירועי פסטיבל "חלב ודבש" במרכז הקהילתי תמרת.
אוצרת: נורית טל–טנא

שינוי של הנמען

התחנה הראשונה היא סיפור המים במרה (שמות טו, כב–כו):

ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה. וילנו העם על משה לאמר מה נשתה. ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' א–להיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך.

זהו המסע הראשון של עם ישראל לאחר קריעת ים סוף. עובדה זו חשובה מאוד לענייננו שכן היא מדגישה את מרכזיותו של מוטיב המים בסיפור זה. רק כעת בקע א–לוהים את מי ים סוף מפני עם ישראל וטיבע בתוכו את המצרים. לא עברו שלושה ימים והנה שוב יש בעיה עם המים. העם צמא, צמא מאוד, ואילו מקור המים היחיד שאליו הוא מגיע הוא מר ואינו ראוי לשתייה.

תגובת העם מוכרת. היא זהה לתגובתו על שפת ים סוף. העם מתלונן אל משה, ומשה צועק אל הא–לוהים. בתגובה א–לוהים מלמד את משה מה לעשות כדי להציל את המצב, והנה, הפלא ופלא, "וימתקו המים". שוב משה מתגלה כעושה ניסים. אבל אז מגיע הפסוק האחרון והופך את הקערה על פיה.

לצד מוטיב המים שהולך ונעלם כליל עד הפסוק האחרון, מתחיל ועולה בפסוקים מוטיב אחר, של חוק, מצוות ותורה. רמז ראשון לכך אנו מוצאים במילים "ויורהו ה' עץ". ניתן היה לכתוב כאן "ויראהו", אך הכתוב משתמש בלשון הרומזת למושג ההוראה. משמע שלא הייתה כאן רק פעולה טכנית של ראיית העץ הפלאי אלא גם פעולה של חינוך ולמידה. משה, ובעקבותיו עם ישראל, נדרשו ללמוד לקח כלשהו.

בסופו של הפסוק נאמר: "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו". הכתוב סתום ואיננו מפרט באיזה חוק ומשפט מדובר. אך לענייננו אין זה משנה. שימת החוק והמשפט נשזרת במעשה הנס, וזהו העיקר. הלקח מכאן הוא הנאמר בפסוק האחרון. אם עם ישראל יציית לחוקי הא–לוהים ויעשה את מצוותיו, א–לוהים ישמור עליו ויציל אותו מכל המחלות והמכות שראה במצרים.

לכאורה מדובר בהבטחה שגרתית בתורה, שכמוה מצאנו רבות. אך בעת הזו, ברגעים הראשונים שבהם עם ישראל מתהלך כעם חופשי לאחר היציאה ממצרים, יש להבטחה הזו משקל קריטי ואף מהפכני. עד עכשיו היה עם ישראל תלוי באופן מוחלט במנהיגים עושי מופתים. מעבדות פרעה הם עברו לידי הנהגתו של משה. הוא שחרר אותם באמצעות מופתים, הוא שקרע את הים והוא שהמתיק את המים. לכן, באופן טבעי, התלונות מופנות אליו, לא לא–לוהים. כעת, א–לוהים מבקש לשנות את הנמען ולהטיל את האחריות על ישראל. במקום עץ פלאי נכנסים החוק והמשפט והם אשר ידאגו לצרכיו של העם. בכך יתקיים קשר ישיר בין העם לא–לוהים ללא צורך במתווכים, כי "אני ה' רפאך".

בכך חותם סיפור זה את יציאת מצרים. משה הוציא את העם ממצרים לא כדי ששוב יהיה העם כפוף למנהיג כריזמטי כזה או אחר, אלא כדי שיעמוד כעם עצמאי, הנתון למרותו של חוק.

מפגש בהר סיני

אנו עוברים מכאן אל התחנה השנייה, למרגלות הר סיני. מבחינות רבות הניסיון במרה היה "קדימון" למעמד הר סיני, אך כדי להבין את המתרחש שם עלינו להקדים הקדמה קצרה.

ההגעה להר סיני מגשימה את הבטחת א–לוהים למשה: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא–להים על ההר הזה" (שמות ג, יב). בניגוד לאמור בפרשנים מוקדמים ומאוחרים, לא נרמז בפסוק זה ולו במעט על מה שצפוי להתרחש בהר. לא מוזכר כאן מתן תורה ואף לא התגלות. כל שנאמר הוא שעם ישראל יעבוד את א–לוהים, היינו יקריב קרבנות, על הר סיני, ואז יתרחש האות שיוכיח לכולם שאכן א–לוהים שלח את משה. אך מה בדיוק יהיה האות? מה יקרה בהר סיני? דבר זה לא נמסר אל משה, וכנראה שאין הדבר מקרי.

נעיין לאור דברים אלה בפסוקי הפתיחה למעמד הר סיני (שמות יט, ג–ח):

ומשה עלה אל הא–להים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.

ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'. ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'.

ההכנות למעמד הר סיני מתחילות בעלייתו של משה אל ההר. ניכר כי משה עושה זאת מדעתו בלבד, כנראה מתוך רצון לממש את הבטחת ה' אליו – האות לשליחותו. בתגובה א–לוהים קורא אליו ומורה לו מה לומר לבני ישראל. סגנון המילים מפתיע: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". מה פשר המושג "אלי"? וכי א–לוהים ממוקם בהר סיני? נתעלם לרקע מבעיות ההגשמה ונבין את הכתוב בהוראתו הפשוטה: א–לוהים מציג עצמו כמי שמקומו הוא בהר סיני, והוא שלח את שליחו, משה, על מנת שיביא את עם ישראל אל רשותו.

המילים הבאות מסמנות את היעד של הגעה זו: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי… ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". כאן מתגלה מדוע הביא א–לוהים אם העם אליו; כדי להפוך אותו לממלכת כהנים וגוי קדוש. ממלכת כהנים, משמע שאין חלוקת מעמדות בתוך העם. כל העם כולו, כאחד, משמש כעם כהנים לאנושות בכללותה, "כי לי כל הארץ". אלא שהתנאי לכך הוא שוב, "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי". המצוות והחוק הם המפתח למימוש התכלית שלשמה הוא נבחר.

מאלף לראות כיצד מתגלגל האירוע בהמשך. משה יורד מהר סיני ואומר את הדברים לעם. העם מגיב בחיוב, "כל אשר דיבר ה' נעשה", ומשה מוסר את דבר העם בחזרה אל ה'. זוהי הצגה מאוד מוזרה של האירועים. וכי ה' איננו יודע כיצד הגיב העם, עד שהוא זקוק למשה לשם כך? ככל נראה, הכתוב מבקש בדרך זו להציג את משה כמתווך. כביכול יש לפנינו שני צדדים – א–לוהים ועם ישראל, שהולכים להיפגש. משה מתווך ביניהם כדי לסגור את התנאים ל"עסקה", ומעביר מסרים מן האחד לשני. אם הציור הזה נכון, הרי שהמסקנה שלו היא מהפכנית. תפקידו של מתווך תמיד מסתיים בדרך כלל ברגע שמתרחשת פגישה ישירה בין הצדדים, הסוגרים ביניהם את העסקה. אם כן, מסתבר שגם במעמד הר סיני, כך היה צריך להיות. ברגע שעם ישראל הגיע אל א–לוהים, וקיבל את התנאים הבסיסיים כדי להפוך לעמו, הרי שכעת אנו מצפים למפגש ישיר שבו הוא יקבל ישירות מאת הא–לוהים את תוכן הברית. ובעת הזו, משה – המתווך – אמור היה לסיים את תפקידו.

אם נכונים הדברים, מצטיירת לפנינו התמונה הבאה: מלכתחילה משה כלל לא היה אמור לתת את התורה בהר סיני. שליחותו הייתה אמורה להסתכם בהצלת עם ישראל מידי פרעה ובהבאתו אל הר סיני. שם עם ישראל היה אמור לחוות מפגש ישיר עם א–לוהים, שבו יקבל חוקים ומצוות, ומשם ימשיך בכוחות עצמו אל הארץ. את משה, כמנהיג רוחני, הוא כבר לא היה צריך באותה עת. המפתח להצלחת דרכו מצוי בידו – החוקים והמצוות ששמע בסיני. לכן לא גילה א–לוהים למשה מה עתיד להיות האות בהר סיני. זהו דבר שלא היה אמור להיעשות באמצעות משה.

חזרתו של המתווך

הוכחה ברורה לתפיסה זו מצויה בפסוקים החותמים את מעמד הר סיני (שמות כג, כ–כה):

הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי. השמר מפניו ושמע בקלו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו. כי אם שמוע תשמע בקלו ועשית כל אשר אדבר ואיבתי את איביך וצרתי את צרריך… ועבדתם את ה' א–להיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך.

מיהו אותו מלאך שא–לוהים מדבר עליו? הדעות בעניין חלוקות, אבל דבר אחד ברור: לא מדובר במשה או בכל אדם אחר. מי שאמור כעת להוביל את עם ישראל אל הארץ הוא איזו ישות רוחנית, שתביא את קולו של א–לוהים אל העם ולה יש לציית. ואם אמנם העם עושה כן, הרי שא–לוהים יסיר "מחלה מקרבך". הנה לפנינו אותן מילים שמצאנו במרה. במקום מנהיגות כריזמטית, המפתח להצלחה – הפעם בכניסה לארץ – טמון בציות לחוק. הדבר נתון באופן מלא בידיו של העם.

אם כך היה צריך להיות, אז מה השתבש?

נראה ששרשרת הנפילות של ישראל נעוצה בבקשה שלהם ממשה לאחר שמיעת הדיברות הראשונים להביא עבורו את קולו של א–לוהים (ראו שמות כ, טז–יח). במילים שלנו, עם ישראל נסוג מהמפגש הישיר עם הקב"ה ומבקש ממשה להמשיך בתפקיד המתווך. באופן מפתיע, משה מסכים.

מכאן והלאה, לאורכה של התורה, מעמדו של משה מתבסס והופך למרכזי יותר ויותר, וכך גם התלות של עם ישראל בו. ניסיון לתקן זאת נעשה באמצעות העלמת מקום קבורתו של משה, ואי מינוי מנהיג שימשיך אותו. אבל, כידוע, גם זה לא עבד. משה דורש מא–לוהים יורש, ולאחר מות יהושע, בספר שופטים, עם ישראל נכנס לסחרור שממנו הוא לא מצליח לצאת. התוכנית המקורית לא צלחה.

לאורם של דברים אלה, מתגלה שמהפכת "החכמה" בבית שני איננה באמת מהפכה אלא חזרה למצב הרצוי מלכתחילה. בהצבת לימוד התורה והציות לחוק כערך העליון עם ישראל השלים את הייעוד שלשמו יצא ממצרים – השתחררות מהתלות במנהיגים אנושיים, נביאים או כהנים. וכך אנו, עד היום, בכל לימוד תורה חווים את הפגישה הישירה עם א–לוהים. האיש משה נעלם בדפי ההיסטוריה, תורתו היא שתפסה את מקומו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א סיון תשע"ז

הרבנית ימימה מזרחי, התופעה הסוחפת והמצליחה בעולם הלימוד הנשי, לא מנסה לחקות את בית המדרש הגברי וגם לא נלחמת בו. לשיעורים שלה, המופצים לאלפי מנויות, מטרה אחת: להעצים נשים. היא מספרת על הקול המיוחד שרק אישה יכולה להביא, מסבירה מדוע היא חולקת על הפמיניזם הדתי ולמה לא ניתן לשייך אותה לאף מגזר

הרבנית ימימה מזרחי היא ככל הנראה התופעה הסוחפת והמצליחה ביותר בעולם הלימוד הנשי היום. היא מוזמנת להרצאות בכל רחבי הארץ, ממלאת אולמות עד אפס מקום בהודעת ווטסאפ, ושיעוריה המוקלטים או המתומללים נמכרים לעשרות אלפי מנויות. אכן, הרבנית מזרחי היא דמות קסומה וממגנטת. החיישנים החדים שלה קולטים כל שביב מידע והופכים אותו ל"תורה"; ההבעה שלה מתפרצת ונטולת מניירות. לא לחינם, הכניסה שלה אל בית הקפה בגבול רחביה–שערי חסד, שבו נערך הריאיון, נדמית כתנועה של ספר תורה שיוצא מארון הקודש. כל מטר מישהי עוצרת אותה כדי לחבק, לגעת, להגיד משהו.

אני מבהיר לה כבר בתחילה שאינני הולך לשאול אותה על הג'אגלינג בין הקריירה לגידול תשעה ילדים או על סוגיות בזוגיות, אלא לדבר על נושא אחד בלבד – לימוד תורה נשי. היא לא מסתירה את ההתלהבות שלה. "שיואו, אתה לא מאמין כמה שנים אני מחכה לריאיון כזה. נמאס לי כבר מההתעסקות ב'היא מזרחית', 'היא אישה', 'היא אמא', 'איך את עושה את זה?'. אני כל כך צמאה לשיחה על התוכן".

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

מהפכה של רחמים

יש בכלל דבר כזה "לימוד תורה נשי" כצורת לימוד מובחנת, או שמדובר בנשים שלומדות את התורה באותו האופן שבו גברים לומדים אותה?

"לימוד התורה הנשי הוא מת מצווה. יש המון לימוד תורה של נשים, כמים לים מכסים, אבל לימוד תורה נשי כמעט איננו קיים. רוב הלימוד הנשי היום הוא לימוד בצורה גברית שמחקה את מה שעושים בישיבות, או לימוד אקדמי. אני בכלל לא שם. ילכו להם הגברים אצל נגעים ואוהלות בכיף ובאושר. העולם הנשי בתורה הוא כל כך ענק ומלא שאני לא מוכנה לבזבז אנרגיה על לימוד שהוא לא רלוונטי".

אז מהו לימוד נשי?

"התורה אומרת 'כה תאמר לבית יעקב ותגד לבית ישראל'. זו אותה מטֶריה, אותו חומר, אבל צורת ההיגד חייבת להיות אחרת. ההבנה שלי היא שמהנסירה (בין הזכר לנקבה בסיפור הבריאה; י"י) מתחייב שוני עמוק בתהליך המסירה של התורה. לא יכול להיות אחרת. ללימוד הנשי טעם אחר, יש לו מוסיקה אחרת, פואטיקה אחרת. אני תמיד חוזרת ל'אש קודש' של הרבי מפיאסצנה. הוא מביא את הגמרא שמספרת שכאשר יאשיהו המלך היה במצוקה הוא פנה לחולדה הנביאה. המלך יכול היה לפנות גם לנביא ירמיהו אבל בחר בחולדה – 'מפני שהנשים רחמניות הן. היינו מפני שגם בגופן רחמניות יותר מן האנשים ולכן תמשיך יותר מהרה את הישועה'.

"איזה דיבור מדהים זה. חולדה היא נביאה כמו ירמיהו, אין לה שום בחירה ב'טקסט' שהיא מקבלת. הבחירה שלה היא באינטונציה. יאשיהו יודע שכשהוא יקבל את הדברים דרכה הוא יוכל לשאת את הגזרה הקשה, מפני שהטון שלה יהיה מרחם, מנחם, מזין, מבשר לידה. ה'אש קודש' הוא הראשון שהתייחס לאינטונציה הנשית שאני חפצה בה כל כך. התוכן יהיה אותו תוכן, אני לא אדיר את עצמי משום סוג של לימוד, לא מגמרא ולא מזוהר, אבל האינטונציה שלי תהיה נשית מפני שאני אישה, מפני שאני לא מוכנה שהנשיות תודר מלימוד התורה הנשי. זהו המת–מצווה שעליו דיברתי.

"יש הפרשות חלה, יש פעילות חברתית תורנית לנשים, יש נשים שלומדות בסגנון גברי. אבל אני מחפשת את המסר שיכול להיבלע. אני תמיד אומרת שהדיבר הראשון הוא 'אנכי ה' א–לוהיך' כי הוא מתכתב עם פסוק אחר – 'אנכי אנכי הוא מנחמכם'. למי ניתנה התורה? לאנשים שבורים, לניצולי שואה, לנכים. מה הם צריכים אם לא ליטוף אחד גדול?"

אבל זוהי בדיוק הביקורת של הפמיניסטיות הדתיות נגדך: שאת משרתת את הסדר הישן, שאת מאפשרת את המשך המבנה הפטריארכלי שלדעתן מדיר נשים באופן מובנה ורק מחפשת דרך להמתיק עבורן את הגלולה המרה. שבשורה התחתונה את נמנעת מלחולל מהפכה.

"באשר לטענה שאני לא מחוללת מהפכות, אני רוצה לשמוע כמה נשים מאלו שמלמדות תורה שנים ארוכות פוגשות תלמידות שאומרות להן – הפכת לי את החיים. אני יכולה להצביע על מספר לא מבוטל של נשים שאומרות לי את זה". הרבנית מזרחי משתהה רגע ואז אומרת: "איזה שוויצרית אני נשמעת, אה? אבל זה לא אני, זו התורה שהיא משיבת נפש, משיבה את נפש האדם. אני מאמינה שמהפכה לא חייבת להיות בצעקה, היא יכולה לבוא ברחמנות. הנשים הללו שלא מרשות לעצמן לקרוא את הטקסט באופן נשי לא מבינות עד כמה הן נעולות בקונספט גברי".

אז את לא פמיניסטית?

"הקריאה שלי במקורות לא באה ממקום לעומתי. אני לא פמיניסטית אבל בהחלט פמינינית. מבקשת להיות מי שאני במלוא המרחב, מבלי שאצטרך להעמיד את עצמי כל הזמן למבחן מול מרחבי קיום אחרים. למה לי לבזבז אנרגיה על זה? המדרש מספר שכשניתנו הדיברות כל דיבר ודיבר מילא את העולם בבשמים. כשאני נמצאת בדיבר אחד אני מודעת לכך שיש עוד דיברות, אבל כשהדיבר הזה נוכח הוא ממלא את כל העולם, הוא וואו, באותו רגע אין שום דבר אחר. כזו תורה אני רוצה, שיתעלפו לי בשיעור, שיהיה וואו כמו במעמד הר סיני".

לימוד כהתגלות

בשיעור על פרשת תרומה התייחסה מזרחי לטקסט פמיניסטי שמתח ביקורת על סיפור המגילה, וטען שהאדרת דמותה של אסתר משדרת מסר פטריארכלי לא שוויוני: "כל הדיבורים האלה וכל השיעורים המודרניים בנוסח 'אסתר הקרבן המסכנה' הם השוביניזם בגרסתו הגרועה ביותר, והמון נשים מבלי משים משתפות איתו פעולה. מדברים על פמיניזם ולמעשה מצמידים לך שוב את תווית המוחלשת, המוטרדת, זו שסוחרים בה. זו שזקוקה להגנה של מוסדות פטרנליסטיים של המשפט, החוק והסדר כי אחרת איך תסתדר בעולם, ומאידך גיסא זו שפוחדים ממנה מפני שעל כל שטות היא עלולה להגיש תלונה. האישה ההיסטרית שצריך להיזהר מהטירוף שלה. 'היום כבר אי אפשר להגיד שלום לבחורה', את שומעת אותם אומרים.

"זו אצטלה של פמיניזם ושל הגנה. אבל מי זקוק להגנה הזו? החלש. ואנחנו לא חלשות. אסתר לא מסכנה. היא עוברת טרגדיה איומה אבל לא את זה היא רוצה שיזכרו לה. היא רוצה שיזכרו את האור המעלף שהיא בראה מעצמה. את האופן שבו היא הייתה דיירקט–אור במצב החשוך. מה עשיתם ממנה מסכנה? היא מהממת. נמאס לי, אומרת אסתר המלכה, שאתם מספרים לי או על נשים בחושך או על דירקטוריות. אני רוצה לספר את הסיפור שלי ושלךְ, ושלךְ, על אישה שעברה חושך – ואין אישה שלא ידעה חושך – ואיך היא הופכת אותו לדיירקט–אור. על הדירקטוריות האלה אני רוצה לדבר היום".

המחלוקת שלך עם הפמיניזם הרדיקלי הרבה יותר עמוקה. התורה שלך מבוססת כולה על תפיסה מהותנית, על הבחנה והבדלה יסודית בין מהות גברית למהות נשית, והן טוענות שהמהותנות היא אם כל חטאת שכן לא ייתכן "שונה אבל שווה".

"ברור. הן מתעלמות מכך שתחילת ההדרה היא שא–לוהים ברא לנו גוף אחר, גוף שונה. ה'אש קודש' שציטטתי קודם, מנסה לפענח את הסוד. הוא נכנס לתודעה של יאשיהו ושואל את עצמו: עומדת מולי אישה שהיא בדיוק כמו האיש, חולדה וירמיהו משמשים באותו תפקיד, מה ההבדל בינה לבינו, מדוע שאלך אליה ולא אליו? וההבדל היחיד שהוא מזהה הוא ההבדל שבגוף. הגוף שלה נברא שונה. מה זה אומר, שנשלח אותה להמרה? המסקנה היחידה האפשרית היא שיש קשר בין הגוף לנפש. אני מזהה קשר בין גברים שוביניסטים לנשים שוביניסטיות במסווה פמיניסטי. שניהם חושבים שההבדל הגופני מעיד על יתרון של אחד המגדרים רק שהפמיניסטיות נלחמות בזה. זהו בזבוז אנרגיה עצום, לא חבל? אתה יודע כמה תורה נשית הוחמצה בעולם בגלל הלעומתיות הזו שלא נותנת מקום לתורה הנשית להתפתח?".

הרבנית מזרחי איננה מתעלמת מביטויים מורכבים בנוגע לנשים במקורות אלא שהיא הופכת אותם על פניהם. כך, למשל, את הביטוי "נשים דעתן קלה" שנאמר על ידי רשב"י לאלעזר בנו כנימוק להחלטה לעזוב את בית הכנסת ולהסתתר במערה מהחשש שאשתו תעונה על ידי הרומאים ותגלה את מקום המחבוא, היא דורשת לשבח: דעתן של הנשים גמישה ומסתגלת ואיננה מקובעת. פירוש אחר שלה על הסיפור: לנשים יש נטייה מובהקת לגלות את הסוד. הן לא מסתפקות ברמת הפשט בעולם שיש בו סוד ולכן חותרות לחשוף אותו.

בקטע תלמודי אחר מסופר על אישה שהגיעה לביתה משיעור של ר' מאיר. בעלה הקנאי ביקש לפגוע בה ולא היה מוכן להכניסה הביתה עד שתלך ותירק בפרצופו של התנא. היא חזרה לשיעור, ור' מאיר שהיה רגיש לענייני שלום בית קלט את הסיטואציה וביקש ממנה שתירק בעיניו כדי לרפא אותו ממחלת עיניים. שם דורשת הרבנית מזרחי: "זו שאלה שאני תמיד שואלת: מה, זה שלום בית? איך אתה מגבה בעל אלים? ואני ממציאה, ונראה לי שזו האמת, שכשהיא יורקת לו בעין הוא קורץ לה קריצה ענקית: 'יאללה, עזבי'. זו חכמה נשית אבודה. בעבר היה לנשים שׂכל לומר 'אז מה, אז הוא אמר'. הן לא לקחו ללב, הן לא האשימו מיד את עצמן בכול".

הקריאה שלך בטקסטים הללו היא קריאה חתרנית. הפמיניסטיות יגידו לך שאת מתעלמת מהצורה שבה חז"ל תפסו את הנשים.

"מה אתה חושב, שאני לא מודעת לפשט? אני לא רואה שר' מאיר משלים עם אלימות במשפחה? אבל כן, אני בוחרת לקרוא את הסיפור בקריצה ולהציע לו משמעויות חדשות. בשביל זה נבראו נשים בעולם, כדי להציע קריאה חדשה ויצירתית של הטקסטים. אגב, כשאני עושה את זה אני אציע גם את הפשט ואתן לתלמידות לבחור. יש לחז"ל אמירה לא פשוטה, 'יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים', ואני אומרת שאת הגווילים אפשר לשרוף אבל את האותיות אי אפשר לשרוף, ולכן אי אפשר למנוע תורה מנשים. דברי תורה ניתנו לנשים ואף ניתנו להן ראשונות, 'כה תאמר לבית יעקב'".

את מדברת על לימוד נשי ועל העצמת נשים אבל לא נותנת בשיעורים שלך כלים ללימוד אישי. יש בהם התייחסויות מפורטות לסיטואציות שמעסיקות נשים בחיים אבל אין דפי מקורות, אין לימוד מסודר של טקסטים ואין מתודולוגיה שהלומדת יכולה לרכוש ולהמשיך בעצמה בבית.

"נכון. כשאתה קורא 'פרשה ואישה' אתה מחזיק תמלול כתוב של שיעור פרונטלי. בשיעור המקורי את חייבת להיות אש ולפידים, את מעמד הר סיני. שיעור הוא התגלות, כך הוא אמור להתנהל והאמת העמוקה היא שאי אפשר לסכם ממנו שום דבר. אני כן אשאיר זיזים שבהם תוכל מי שרוצה להחזיק ולצלול אחר כך, אבל אסור באיסור חמור ששיעור ישעמם. לשיעור אינטימי במדרשה אביא דף מקורות, אבל בשיעור לקהל גדול אני מרצה טוטליטארית: עוף לא צייץ ופרה לא שלחה ווטסאפ".

למה, את פוחדת שיברחו לך?

"כן, אבל זה יותר עמוק: תורה שלא ערבה על שומעיה ככלה שערבה על בעלה מוטב לה שלא תיאמר. זה מדרש מפורש. אני לא אלמד תורה משעממת כדי לצאת אינטלקטואלית, ואני משלמת על זה מחיר כבד. זה חשוב לי בגלל שאני רוצה שנשים יפגשו את התורה ויגידו 'וואו', את זה חיפשנו. לפעמים נשים יוצאות מתוסכלות מהשיעור. רגע רגע, היא אומרת, ומה איתי, איזה כלים היא השאירה לי? את זה אני רוצה, את התסכול, את הפה הפעור. מה נראה לך, שאחלק דף מקורות? אני רואה דף מקורות ונובלת למוות. אני רוצה לשמוע את הכלי שהמקור עובר דרכו. מקורות יש בשפע. אני רוצה להיות דף מקורות בעצמי, אני בעצמי מקור. למה אישה לא יכולה להיות מקור, למה היא חייבת להסתתר מאחורי דפים?".

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

שיעור לשבורים

הרבנית ימימה מזרחי חוגגת בימים אלו 50. היא נולדה בקזבלנקה שבמרוקו בסמיכות למלחמת ששת הימים ונקראה על שם המלחמה ("אם הייתי נולדת אחרי יום כיפור היו קוראים לי כפרה"). בהמשך למדה באולפנת חורב ושירתה בשירות לאומי כמטפלת בקשישים. לאחר מכן הוסמכה כמשפטנית באוניברסיטה העברית ובהמשך גם כטוענת רבנית ("הייתי רק שלוש שנים עורכת דין והייתי גרועה בזה, אין לי תובנות בנושא"). היא נשואה לרב חיים, עורך דין בעברו, מקובל בישיבת "לשם" בירושלים מיסודו של רבי ציון ברכה. מעבר לגידול תשעת ילדיהם בני הזוג מזרחי מחזיקים בתנאים פיזיים מאתגרים את "אבני קדש" – ישיבה לנערים בסיכון במושב עמינדב. בשבוע שעבר החלה הרבנית מזרחי לשדר תוכנית אישית בימי ראשון בערב ברשת ב' של התאגיד.

ההבדל הבולט בינה לבין רבניות פופולריות אחרות הממלאות אולמות הוא רוחב היריעה התורני שלה. עולם התורה הנשי העמיד לא מעט דמויות בעלות התמחות צרה: אלו יכולות להיות מורות טובות לתנ"ך או לחסידות, למדרש או להלכה. ייחודה של הרבנית מזרחי הוא בשליטתה בקשת רחבה ועשירה מאוד של מקורות מוקדמים ומאוחרים: מהתנ"ך ופרשניו הקלאסיים, דרך סוגיות תלמודיות, מדרשים מתקופות שונות, מחשבת ימי הביניים, הזוהר, כתבי בעלי מוסר ומורי החסידות, ועד החזון איש והרב שלמה וולבה, הרב שג"ר והרב מנחם פרומן. הכול מעניין אותה, ואת הכול היא תופרת במלאכת מחשבת אל מהלך השיעור השבועי הארוך והעשיר, יחד עם הערות על נושאים שבאקטואליה. מאפיין בולט נוסף שלה הוא השליטה המרשימה בשפה ומשחקי הלשון המרובים שבהם היא עושה שימוש בתהליך הפרשני.

בשיעור על פרשת אמור את מזכירה את מאמר חז"ל שמזכיר את הביטוי "דם נעכר ונעשה חלב" ונראה שמוסוות שם כוונות האר"י על ספירת העומר. את לומדת קבלה?

מזרחי נדרכת לרגע, ואז אומרת, "אתה רואה? זה אחד המחירים הקשים שאני נאלצת לשלם. אני חייבת להשטיח את הדיבורים הללו, ללעוס אותם ולרדד אותם. אני חייבת להיניק ושזה יצא דליל. אני נשמעת שוויצרית, זה נשמע מתנשא כי זה באמת מתנשא. כל הכיף שלהם זה לטפש אותי, לעשות אותי מזרחית, דוסית, אם לתשעה ילדים".

ממי את מתוסכלת, מהרבנים הגברים שלא מכירים בתורה שלך או מהנשים שמגיעות לשיעור?

"גם וגם. כשאישה זוכרת משיעור שלם רק קצה של בדיחה זה מתסכל, אבל אני אומרת לעצמי ימימה, זה מה שהיא היתה צריכה לקבל ברגע הזה".

השיעור עצמו לא בנוי כמהלך אחד עם התחלה אמצע וסוף אלא כאוסף של אייטמים על הפרשה והזמן, אך כשמעמיקים מגלים תמיד סיפור מסגרת חוזר. כנגד ארבע בנות דיברה ימימה: הרווקה המתוסכלת, העקרה המתוסכלת, הרעיה המתוסכלת והאמא המתוסכלת.

התחושה היא שמשהו לא עובד אצל הנמענות של השיעור שלך, שהחיים שלהן דפוקים. החיים באמת כל כך דפוקים?

"למי אתה חושב שהקב"ה נתן את התורה, למי שמחפש רק העשרה אינטלקטואלית או לדפוקים? מה הוא ראה במעמד הר סיני? אנשים דפוקים. הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. אני לא באה להשביע שבעים. אני באה לסייע לנשים עם התמודדויות לא פשוטות להישאר עם הראש מעל המים, לעזור להן לקום בבוקר עם חיוך, לחזק להן את האמונה. 'רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך', אומר הפסוק. התורה היא רטייה קרה לנפש, שיעור לשבורים. אבל לא למי שמתכוונת להתבוסס במקום השבור אלא למי שמוכנה להגיע לגבוהה שבברכות, ל'ואולך אתכם קוממיות', בקומה זקופה".

האדמו"ר מקומרנא סיפר פעם שאנשים מאוכזבים ממנו, הם מגיעים אליו כ"בבא" והוא עונה כפסיכולוג, במקום פתרונות מיסטיים הוא שולח אותם לעבודה. את לא מתנזרת מכובע ה"בבא". נשים עומדות בתור ארוך כדי לקבל ברכה.

"אני לא יודעת אם אני ראויה לברך, אבל האישה שבאה לקבל ברכה בוודאי ראויה להתברך, ואם היא מבקשת מדוע שאמנע זאת ממנה?"

מגדר ולא מגזר

הורתך ולידתך במוסדות הציונות הדתית אבל ילדייך לומדים במוסדות חרדיים. בין תלמידותייך יש חרדיות ליטאיות, ספרדיות, חסידיות, סרוגות וחילוניות. איפה למקם אותך בסקרים של הלמ"ס?

"המגזר שלי הוא המגדר. 'נשים עם בפני עצמם', אומר עולא, ואני שייכת למגזר הנשים באשר הן. בסוף כולנו מתעניינות באותם דברים, החילונית מרמת השרון והדוסית עם 12 ילדים מקריית ספר. כשהגעתי לטכניון אמרו לי: תיזהרי, הסטודנטיות אינטלקטואליות ואת צריכה להתאים את השיעור. השיעור היה בסוף בדיוק אותו הדבר. השליחות שלי היא לגלות לנשים שהן מהממות".

באחד משיעוריה אמרה: "אנחנו דור שעשה אלילות מהמין הגברי. בימי השופטים הייתה עבודה זרה שקראו לה 'הבעל', ואנחנו נתקענו באותו מקום. הם צעקו 'הבעל עננו', ואנחנו צועקות 'הבעל עננו'. הבעל לא יציל אותך. קחי אחריות על החיים שלך. אל תטילי הכול על בן הזוג. אני משתגעת כשאני רואה נשים נמוכות רוח. זה לקוח מהעולם הנוצרי, והרבה מזה באשמת הפמיניזם הלוחמני שאמר 'אל תיתני להם להשפיל אותך' ופעל מתוך משנה של נחיתות. אישה יהודייה היא דבר מלכותי, מורם מעם, מי יכול להשפיל אותה. הנשים העצובות הן המחלה של הדור שלנו, ומשם נובעות הרבה בעיות".

יש סיכוי שנראה אותך בעתיד מעבירה שיעורים גם לגברים?

"אני מאמינה שהפרדה מלאה היא יתרון. ראה את החברה החרדית, האישה שם היא מלכות, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. יש שם מרחב של מאה אחוזי ביטוי לנשים, בניגוד לחברה מעורבת שבה הביטוי הנשי הוא בחצי כוח. יש חלום של ר' נחמן שבו הוא רואה נשים רוקדות בתוך ישיבה. הוא מביט במרחב הקיום הזה בסמי–קנאה מבחוץ. אני מאוד אוהבת את הציור הזה כדימוי למרחב הנשי".

מעניין אותך להשפיע על תלמידי חכמים גברים, ליצור איתם שיח?

"אין לי עניין להשפיע על גברים, התורה הנשית מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יתעשר, ואם לא רוצה שילך. רבנים מעתיקים את השיעורים שלי בלי בושה ודורשים אותם בבית הכנסת מבלי לתת קרדיט. הם לא יעזו להגיד שהם דורשים תורה ש'פרנקית' כתבה. אני דמות שיוצרת תסכול כי אני לא צדקנית. הקנאה מניעה. אני מחפשת את השומעת שתגיד לעצמה עליי, מה היא חושבת את עצמה? אני מעוניינת בתסכול הזה. המטרה שלי היא להעצים את הלימוד הנשי, שנשים יאהבו את התורה, שלא יפסיקו ללמוד בה, לסלסל בה, שאישה תסתובב בעולם בעיניים של לומדת.

את מאוד מחוברת לאקטואליה, ממאמרי מערכת פרובוקטיביים ב"הארץ" ועד ללהיט החדש של סטטיק ובן אל תבורי.

"לגמרי, אני מתה על זה. בנוגע ל'הארץ', אם כבר מדברים על לשון הרע, אז אני שמחה שעושים את זה טוב, עם עברית משובחת וניסוחים קולעים ומדויקים. השמאל הרדיקלי סובל מהדרה, הם מודרים לגמרי מהשיח היהודי, מזלזלים ברוחניות שלהם, ומצד שני הם גם פוגשים הרבה דתיים נטולי כל זיקה לרוחניות, ולכן הביקורת שלהם צודקת. על הפסוק 'וכי ימוך אחיך' אומר אור החיים הקדוש שכאשר יהודי מתנמך ברוחניות גם הקב"ה נהיה 'מך'. זה מדהים, כשאנחנו מנמיכים אותם גם ה' נהיה נמוך. החילונים רוצים שיכירו ברוחניות שלהם, מבקשים לגיטימציה לחלק שלהם בתורת משה. לכן אני מאמינה להם ומציעה להם לא להמשיך לשבת בחוץ".

איך את מכינה את השיעור?

"אני דוגרת את עצמי לדעת. זה מתחיל בערב שבת, וביום השבת לאחר הסעודה. בבקרים אין לי טלפון ואין מיילים ואין פגישות. כל בוקר אני מתפללת לרוח הקודש, שהחונן לאדם דעת יגלה לי את מסתוריו. אני יורדת לספרייה וקודם כול רואה פנים של אישה, אישה ספציפית שכל השיעור מכוון אליה. כל שיעור אני מכינה לאישה אחת, ואז אני שולפת ספר אקראי ומתחילה את המסע. התוצאה לפעמים מדהימה"

"זה התחיל מהבית. סבא שלי, הצדיק העצום ר' חיים שושנה, היה דיין בבית הדין הגדול במרקש ובבאר שבע, בלשן ופייטן שכתב את 'אעירה שחר'. המילים האחרונות שאמר לי היו בערבית מרוקאית – תלמדי, רק תלמדי. במשך כל השנה הוא היה מלמד אותנו תורה, מושיב אותנו ללמוד בשבתות נביאים וכתובים וגמרא עד שהיינו בוכים, ובחופשים מלמד אותנו שפות: גרמנית וערבית ולטינית וצרפתית. אמא הייתה קוראת לנו את מגילת אסתר ממגילה כשרה".

זה מזכיר לי את הרב פרומן, שאמר פעם שאת רוח הקודש הוא רואה בלימוד.

"בדיוק ככה. פתאום משהו מאיר, רעיון שחשבתי עליו מתחבר. כאישה שלומדת בשפה נשית יש לי פריבילגיה אדירה. אני לא כבולה לכלום. אתם למדתם שנים גמרא ושו"ע וגם אם אתם רוצים לעוף בלימוד יש לכם שלשלאות על הרגליים. הישיבות קיבעו אתכם ואתם פוחדים מלגשת אל המקורות בגישה יצירתית. אנחנו באנו לעולם כדי לפתוח מחדש את המרחב היצירתי הזה. ליצור, ליצור וליצור".

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א סיון תשע"ז

מאז מתן תורה, ומשך כל הדורות, נכתבו אלפי ספרי קודש בעם ישראל. ספרים המדברים את הקודש ומבקשים להביא אותו אל הלבבות, המושכים נהרות ויובלים מתורת השמים אל תורת העולם והעם, האדם והארץ. ביקשנו מתשעה כותבות וכותבים לשתף אותנו בספר שמלווה אותם שנים רבות, שהולך איתם בכל המסעות. הנה בחירתם לפניכם

אברהם ורעיה מוסקל 

זהו הספר שפתח לנו את הסוד של השבת. כשגילינו אותו הבנו שהתורה יכולה להיות מתוקה, מלאת אהבה, החוט המחבר בינינו

נתיבות שלום

ר' שלום נח ברזובסקי מסלונים

2000-1911

הספר "נתיבות שלום", הוא ספר מלא רעיונות פשוטים, וכדי להבין את הכתוב אינך מחויב להיות בקי בספרי חסידות קודמים. את הספר הזה גילינו אצל חברינו הטובים מויש ואלה צוקרמן מעין כרם, והוא היה החיבור הראשון שלנו כזוג לספר תורני. אברהם גדל במשפחה שבשלב מסוים גילתה את שורשיה בחסידות ויז'ניץ ורעיה במשפחה חילונית–מסורתית–בוכרית, ושנינו היינו במסע ארוך של חיפוש, אך בשלב זה שנינו היינו רחוקים משמירת תורה ומצוות ולא ידענו דבר. בהתחלה לא הבנו, אבל המשפטים שלו שבו את לבנו ולא עזבנו אותו.

הוא זה שהצליח ליצור בינינו אהבה, רוך ועדינות, הוא הנתיבות של השלום בינינו ושלנו והוא זה שפתח לנו את הסוד של השבת. כשגילינו אותו גילינו שתורה יכולה להיות מתוקה, יכולה להיות מלאת אהבה, יכולה להיות החוט המחבר את השלום הפנימי בין אדם לעצמו ובינו לבין האדם שחי איתו.

היינו יושבים איתו בכל שבת בבוקר, עם הקפה והעוגיות ברגעים שלפני ההליכה לבית הכנסת, והוא היה פותח לנו שיחות רבות על יהדות וחסידות, אהבת תורה, חיבור לקדושה וחיבור לה'. הוא זה שהצליח לדבר על עבודה נכונה על האגו והאנוכיות.

וכך, עד היום אנחנו לא מוותרים על פתיחת שבת בבוקר עם נתיבות שלום. כי הקביעות חשובה לנו מאוד ואנחנו גם ממליצים לכל זוג לא לוותר על לימוד משותף. אמנם בשנים האחרונות קצת יותר קשה כי הילדים דורשים בתוקף קורנפלקס, חלב ויוגורט, אבל עדיין ממשיכים להקפיד בקריאת טקסט אחד או שניים עד שאנחנו נתקלים במשפט שתופס אותנו בקרביים ואז אנחנו מתחילים לדבר עליו מכל זווית אפשרית ונפתחים מזה עולמות שלמים.

לסיום, הנה ציטוט מתוך נתיבות שלום שאליו אנו שבים שוב ושוב:

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א–לוהיך נותן לך". ויש פירוש שאומר שכל השערים יכולים להביא את האדם אל הטוב ויכולים להביאו אל הרע, וכמו שאמר הבעל שם טוב הקדוש, שכאשר מתעוררת באדם אהבה לדבר אסור, הרי באמת אין רע יורד מן השמים ובעצם זה טוב שנתנו לו מן השמים מתנת מידת אהבה כדי להשתמש בה לאהבת ה' ולאהבת ישראל ולכל הדברים הטובים שצריך לאהוב.

צילום: יוסי אלוני

אברהם ורעיה מוסקל הם חברים בלהקת "עלמא". אלבומם השלישי, "לכבוד המקום", יצא לאחרונה

—

שלום רוזנברג

מאז הנס בכנרת אמרתי בכל יום עשרה פרקי תהילים כמעין קרבן תודה להקב"ה. כשאבי רביצקי ראה אותי עושה זאת ושאל על כך, אמרתי לו: 
"אני אומר תהילים כמו יהודי פשוט"

תהילים

כיצד אפשר לבחור ספר אחד? הייתכן לבחור בין הרמב"ם לר' נחמן, הרמב"ן על התורה, או אחד ממפרשי אגדות הש"ס? הראי"ה קוק או הרי"ד סולובייצ'יק? התבקשנו לקחת ספר אחד שממנו אשאב כוח בעת צרה או ברגעים קשים. אני מקנא במי שיש לו ספר כזה או שעל כל פנים הוא יודע את שמו.

בסופו של דבר החלטתי שאם אהיה מוכרח לבחור, תוך איום עם אקדח על הרקה, אבחר בראי"ה קוק. אבקש לבחור את הקטעים שמדברים אל לבי יותר מאשר אל מוחי, להדביק אותם, ולקחת. אלא שעד מהרה חזרו אליי תמונות מן העבר שאינני מסוגל לשכוח, והשתיקו את הרהוריי. בחרתי בתהילים. ומעשה שהיה, כך היה.

לפני שנים רבות, כשהכנרת המזרחית הייתה תחת שליטה סורית, לקחנו אשתי ואני סירת מנוע כדי לטייל במימי הכנרת. היא הייתה במים ואני בסירה. והנה הסכנות כולן התנפלו עלינו. מנוע הסירה הפסיק לעבוד, הרוח דחפה אותנו למזרח הכנרת והגלים הלכו וגבהו. הצלחתי ברוך השם להדליק שוב את המנוע ולעזור לאשתי לעלות לסירה, אך הרוח החזקה המשיכה להשתולל, לכיוון המזרח. בינתיים הגיעו משכירי הסירה עם סירה חזקה יותר, ועזרו לנו. מאז ובמשך לא מעט זמן אמרתי בכל יום עשרה פרקי תהילים כמעין קרבן תודה לקב"ה.

אני זוכר שיום אחד הייתי יחד עם פרופ' אביעזר (אבי) רביצקי, אי שם בצבא (ריבונו של עולם אנא הושיעה נא, שלח לו רפואה שלמה, אפילו אם תצטרך לעשות עבורו נס). שנינו היינו אז מרצים, מאמינים שאנו בעלי תחכום לא מבוטל, עם לא מעט שנים של דיונים מלומדים על "מחשבת ישראל". כשהלכנו לישון, ראה אותי אבי אומר תהילים, והוא שאל אותי על כך. עניתי לו, "אני אומר תהילים כמו יהודי פשוט". הוא צחק וענה לי – "מי שאומר 'אני אומר תהילים כמו יהודי פשוט' איננו יהודי פשוט".

אבי היקר, תאמין לי – אמרתי תהילים כיהודי פשוט. הלוואי שהייתי יכול לשמור על פשטותו של אותו יהודי. הזמן האכזר עשה את שלו. כמה פעמים התחלתי את האמירה מחדש, הפעם תוך ניסיון לקרוא את הטקסט תוך שאני נעזר באחד הפרשנים. כעת, כשהחלטתי שהספר שאני לוקח עמי הוא ספר תהילים, בחרתי דווקא בעותק שהודפס עם פירושו של רש"ר הירש (ודרך אגב, הוא יצא בהוצאת מוסד הרב קוק, כלומר לא עבר את הצנזורה שעברו הרבה כתבים של הגאון הזה בהוצאות החרדיות).

הרבה יש בך, ספר תהילים שלי. פרקי ההיסטוריה הם חשובים, אך אני זקוק לפרקים המדברים אל תוככי נפשי, ובייחוד אלה שמבקשים מהקב"ה, "הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי“ (קג, ג), סליחה על שגיאותיי וחטאיי.

ואולי הערה אחרונה שקיבלתי ממך. כשאני כותב על השואה, ובייחוד כאשר אני נזכר או שומע שוב את אלו המנסים להסביר את השואה על בסיס חטאינו, מופיע לפניי פסוק אחר של תהילים (מד, כג): "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ, עליך. דווקא כי היינו שומרי מצוות, או סתם יהודים פשוטים.

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

פרופ' שלום רוזנברג הוא פרופ' אמריטוס למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובעל טור שבועי במוסף זה. השבוע הוענק לו אות יקיר ירושלים

 —

אהד טהרלב 

לאחר ה"שלושים" של בננו אלחי הי"ד, ראיתי בחלומי כמות עצומה של בצלים קטנים שאיני יכול להשתלט עליהם ולאוספם נופלים מכל עבר, ומעליהם עומדת לה דמעה גדולה בין שמים וארץ

סידור התפילה

הספר התורני שלי הוא סידור התפילה. נפגשתי איתו בהתרגשות גדולה בפעם הראשונה עוד לפני מסיבת הסידור בגן, כשהוריי קנו לי סידור "שירה חדשה" וכתבו בו הקדשה מאירת עיניים. לעולם לא אשכח את האותיות המחייכות של אבי: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון א–להים ברוב חסדך ענני באמת ישעך".

מאז יצאו דפי הסידור לריקוד כלפי מעלה, הזיעו בקופצם ולא שבו למקומם, ולאחר כמה שנים בעולם בית המדרש, כשעולם התורה שלי הלך והתעמק, חשתי שאם הבנתי בתורה הולכת ומתעצמת הרי שתפילתי עומדת במקומה ומתדפקת על דלתי נשמתי ואין עונה, ויצאה נפשי בלימוד שפת התפילה.

שפה שביכולתה לברוא עולמות ולבטל גזרות. שפה שמזרימה אנרגיות אינסופיות. שפה שפותחת לבבות. שפת "עבודה שבלב". שפה ששופכת לבבות כמים. שפה שיש בה עמל ועבודה אבל גם חופש והרפיה. שפה שהיא לא רק שפת הנפש אלא גם שפת הגוף. וכך מצאתי את עצמי לומד לימודי משחק ועוסק ברזי הנשמה בבחינת "מבשרי אחזה א–לוה".

פעמים המילים היו שוחקות ופעמים עצובות אך תמיד הן היו מחבקות ומאירות. כשהשתוקקתי למפגש מצאתי בהן מרחב מתאים למפגש אינטימי בזמן שמחה ובזמן מצוקה. תמיד מצאתי בתפילה כנות, שהרי תפילה שהיא לא כנה ואמיתית אינה תפילה. כשהרגשתי ריקנות וחיפשתי ממשות ומלאות צללתי לתוכה, וכך חשתי שאין דבר יותר קיומי מתפילה.

לאחר ה"שלושים" של בננו אלחי הי"ד והנה בחלומי כמות עצומה של בצלים קטנים שאיני יכול להשתלט עליהם ולאוספם. נופלים מכל עבר, ומעליהם עומדת לה דמעה גדולה בין שמים וארץ.

ר' נחמן אמר: "האדם הוא כמו בצל. כשמקלפים אותו נשארת רק דמעה". וכך לאחרונה מאחרי–מות בני אלחי הי"ד, כל יום כשמשיל אני את תכריכי המת, כשנעמד אני בתפילת עמידה ומתקלפת ממני עוד קליפה, המילים נהפכות לדמעות ובמקום מילים שיצאו משפתיי הן יוצאות מעיניי. והדמעה נהפכת לתפילת עמידה.

דע לפני מי אתה דומע.

דמעה נוכח פני ה'.

ה' עיני תפתח ודמעתי תגיד תהלתך.

וכך כשיורד אני לחלל שבתוכי, חלל שבתוכו כאוס גדול, משתדל אני לסדר את סידור תפילתי ומוצא מזור לתהום שבנשמתי.

בעבודתי החינוכית–תורנית אני משתדל להפוך את התפילות לתורות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות; להפוך את בית המדרש, הבית שדורשים בו יומם וליל, לבית תפילה, לבית ומרחב לעבודת הלב. אבל גם את בית התפילה להפוך לבית מדרש, לבית שדורשים בו את התפילה, ולהפוך את הדמעות לתיבות ומילים.

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

הרב אהד טהרלב הוא ראש מדרשת לינדנבאום וחבר הנהלת בית הלל

—

ויקטוריה חנה 

התאהבתי בחכמה העתיקה והפה שלי רצה לדבר את הטקסט ולא רק לקרוא ולהבין. מאז אני לוקחת ואוספת את הרמזים שספר היצירה מסמן לי, וחוקרת אותם פיזית

ספר יצירה

הספר שבחרתי הוא ספר יצירה, ספר הקבלה הקדום ביותר המיוחס לאברהם אבינו. הספר הזה קרוב אליי מאוד ומשמש השראה למחקר הקולי שבו אני עסוקה. בעיניי הוא ספר חכמה עתיקה, וככזה אני מוצאת בו קשר מרתק בין המשמעות שלו למוסיקליות שלו.

כאשר נתקלתי בו לראשונה מיד התאהבתי והפה שלי מיד רצה לדבר את הטקסט ולא רק לקרוא ולהבין. ואכן כתבתי והלחנתי את השיר 22 אותיות המופיע באלבום החדש שרק יצא:

בעשרים ושתים אותיות יסוד

חקוקות בקול חצובות ברוח

קבועות בפה בחמשה מקומות

בגרון

בחיך בלשון

בשיניים בשפתיים

עשרים ושתיים אותיות שקשר בלשונו

וגילה את סודו

משכן במים דלקן באש רעשן ברוח בערן בשבעה

נהגן בשנים עשר מזלות

עשרים ושתים אותיות

חקקן, חצבן, שקלן, המירן, צרפן,

צר בהן נפש כל יצור וכל העתיד לצור

פזמון:

יצר מתוהו ממש

עשה אינו ישנו

חצב אבנים גדולות

מאוויר שאינו נתפס

בעשרים ושתים אותיות יסוד

שלוש אמות שבע כפולות

מם דוממת שין שורקת אלף חוק מכריע בינתיים

שלוש אמות שהן שלושה אבות מהן יצא אש רוח מים

שבע כפולות – בּב, גּג, דּד, כּכ, פּפ, רּר, תּת

שבע כפולות – שבע ולא שש

שבע כפולות – שבע ולא שמונה

שתי עיניים שתי אוזניים, שני נקבי האף והפה

צא וחשוב, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.

אני לוקחת ואוספת את הרמזים שהספר הזה מסמן לי, וחוקרת אותם פיזית וקולית. לפי ספר יצירה כל אות ממוקמת במקום אחר בגוף, והגוף עצמו במבנהו המדויק הוא השתקפות של מהויות גבוהות יותר. כך למשל האל"ף ממוקמת בבית החזה – והיא האמצע המפריד בין שמים לאדמה .המ"ם ממוקמת בבטן ושייכת לאדמה, והשי"ן ממוקמת בראש ושייכת לשמים. וכך אני מנסה להרגיש את העיצורים האלה במקומות הספציפיים האלה בעזרת הוצאת קול – וזה מרגיש ממש מדויק. ואז אני לוקחת מילים. למשל, אל"ף ושי"ן – אש, ומתחילה מבית החזה ועולה לראש, ויש פתאום חיבור פיזי למשמעות – מרגישים את האש עולה מעלה.

הספר נחתם בטקסט המתאר איך א–לוהים חיבק את אברהם וקרא לו "אוהבי" וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והיא ברית הלשון, וכרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והיא ברית המילה. מבחינתי זהו מפתח מדהים לעבודת הקול – שני המשולשים המקבילים: ידיים ופה. שני רגליים ופתח תחתון. הפתח העליון מוליד יצירות רוחניות בדיבור וקול, והפתח התחתון יצירות פיזיות: עוד גופים .כך בשימוש בקול אני מתייחסת אל הגוף ככלי ועובדת רבות במעברי הקול בין שני המשולשים המקבילים הללו.

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

ויקטוריה חנה היא יוצרת ואמנית קול בינלאומית. בימים אלו יצא אלבום הבכורה שלה, המורכב כולו מטקסטים עבריים עתיקים

—

דניאל זמיר 

חיפשתי בכל מקום וניסיתי בודהיזם, נצרות ואסלאם, אבל רק בספר התניא מצאתי התייחסות למאבק התמידי בין שתי הנפשות המתרוצצות בתוך האדם ואת התקווה לניצחון

ספר התניא

ר' שניאור זלמן מלאדי

1812-1745

בשנים 2000–2001 החלתי את המסע הרוחני שלי. גרתי אז בניו יורק, בן עשרים מחפש משמעות. השאלה הבסיסית שהניעה אותי היא איך זה יכול להיות שאני עושה דברים שאחר כך אני מבין שהיו טעות. איך יכול להיות שאותו אחד שלפני זמן קצר עשה מעשה כלשהו הוא אותו אחד שפתאום חושב שזה היה לא טוב לעשות את זה?

חיפשתי בכל מקום. הייתי בפאריס וגם ברומא, כמו ששר יהורם גאון. זן, בודהיזם, נצרות, אסלאם, משוררים, אנשי רוח ועוד ועוד. לא חשבתי לחפש ביהדות כי חיפשתי רוחניות ולא ידעתי שהיהדות מתעסקת ברוחניות. ידעתי אז שהיא ערמת חוקים של אסור ומצוות.

בדרך מקרה ממש מישהו שפגשתי פעם אחת בחיי על חוף הים בתל–אביב בקיץ בשנת 2000 המליץ לי לקרוא את משלי ואת קהלת. שם בעצם נחשפתי לכך שהתורה שלנו אכן מתעסקת ברוחניות ובמשמעות. כבר מההתחלה הבנתי שיש כאן משהו.

בכל מה שלמדתי עד אז תמיד הנקודה, התכלית, הייתה בסופו של דבר – אני. אפילו בזן–בודהיזם התכלית היא להיות "מאושר", להיות "מואר". אבל כל אלה הן תכונות שלך, כלומר התכלית היא אני. רק יהודים הולכים כל בוקר לתפילת שחרית עם טלית ותפילין גם כשלא בא להם, וגם כשהם לא מרגישים שזה הופך אותם ל"מואר" יותר או אפילו "מאושר" יותר. אפילו אם בא לו עכשיו לשבת עם כוס קפה ולקרוא עיתון הוא דוחה את הסיפוק שלו עצמו ועושה משהו אחר. בשביל מישהו אחד. לא אני אלא הקדוש ברוך הוא.

את התשובה הסופית לשאלתי קיבלתי בספר התניא כמה שנים מאוחר יותר, כשלמדתי בישיבת חב"ד ברמת אביב. אתה, יהודי יקר, כלומר "אני", לא אחד. אני שניים. יש בתוך הגוף של כל אחד ואחת מאיתנו שתי נפשות, לא אחת. נפש גופנית, גשמית, שנקראת גם "נפש בהמית", ונפש א–לוהית.

בכל רגע נתון בחיים שלנו יש מאבק בין שתי הנפשות בשאלה מי ישלוט בגוף ובשלושת הלבושים החיצוניים שלו, המחשבה, הדיבור והמעשה. ואני צריך לשאול בכל רגע מי הוא זה שמנהיג עכשיו את הגוף שלי, ולוודא שהנפש הא–לוהית שלי היא האוחזת בהגה בכל רגע נתון.

כל אחד מאיתנו צריך להסתכל על עצמו כעל "בינוני". מה הוא בינוני? הוא מי שהמאבק בין שתי הנפשות אצלו קורה תדיר ומורגש, והנפש הבהמית נמצאת ובתוקף. אבל עדיין הוא יכול לנצח בכל רגע. יש לנו כוח מאת הבורא תמיד להגביר את הטוב על הרע.

וההגברה הזאת, הניצחון הזה, הוא המפתח לגאולה. גאולת הניצוץ הא–לוהי משביו בחשכת העולם – עולם מלשון העלם – אל החירות האמיתית, אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות. התורה, היא היא המפתח לשלום–אמת פנימי וחיצוני תיכף ומיד ממש.

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

דניאל זמיר הוא מוזיקאי ג'אז יהודי, סקסופוניסט, זמר ומלחין‎

—

דוד ביגמן 

הרב הוטנר היה חניך תנועת המוסר, תלמיד קרוב של הרב קוק, 
ונטוע עמוק בעולם הפילוסופיה המערבית. הוא לא חשש להתמודד בכנות עם קשיים

פחד יצחק

ר' יצחק הוטנר

1980-1906

בקיץ תשל"ו הגעתי למעלה גלבוע. עליתי לארץ אחרי שלוש שנים וחצי של לימודים בישיבה ליטאית בדטרויוט עיר הולדתי, שם למדתי אצל הרב אריה ליב באקשׂט, יוצא ישיבת מיר וחניך תנועת המוסר. במקביל ללימודים בישיבה השלמתי תואר ראשון באוניברסיטה והייתי פעיל בבני עקיבא בעירי. כשהגעתי למעלה גלבוע מצאתי אנשים נפלאים, חלוצים, חברי בני עקיבא שהגיעו להקים מחדש את הקיבוץ לאחר שהתפרק כשנה קודם לכן. המאמץ החלוצי קסם לי, והתאהבתי במקום ובאנשיו. אבל מאוד חָסַר לי האתגר האינטלקטואלי התורני.

כשׁשׂחתי את אשר על לבי לחברים הוותיקים בקיבוץ, חברי שבט יחדיו שעברו הכשרה בקיבוץ שדה אליהו, הם הציעו לי לפגוש את אברהם אורן. אברהם, תלמיד חכם חלוץ, חבר שדה אליהו, מורה ומחנך יוצא צרפת, הציע שניפגש אחת לשבוע. הפגישות לא היו לימוד בחברותא במובן המקובל. במקום זאת הוא הפגיש אותי בכל פעם עם ספר אחר, ספרים שלא הכרתי מאחר שלא היו חלק מהמדף הקלאסי של ישיבות ליטא.

שניים מהספרים שהכרתי במפגשים איתו משכו את לבי כבר אז, ומלווים אותי עד היום. אחד מהם הפך ברבות השנים למוכר מאוד בציונות הדתית, אך באותה תקופה כמעט אף אחד לא למד אותו. היה זה ליקוטי מוהר"ן, שמשך אותי בעיקר כתרגיל בפתיחות. הוא היה זר לעולמי, שונה, אפילו קצת אקזוטי. לעומתו, המפגש עם הספר השני, פחד יצחק, היה אהבה ממבט ראשון. הוא היה קרוב מאוד לעולמות שהכרתי, אך מאוד חריג בנוף התורני באותו הזמן. הרגשתי שהוא מנסח היטב תחושות שהיו לי ולא הצלחתי לבטא.

פחד יצחק הוא סדרת ספרי דרשות למועדים, שנשא הרב יצחק הוטנר בישיבתו, והועלו על הכתב. בקריאה שטחית הדרשות הן בסגנון תורני מובהק, מתובלות בפסוקים, בגמרות ובמדרשים; אך אין צורך לנבור הרבה מתחת לפני השטח כדי להבין את הסבטקסט ההגותי המקורי של הדרשות.

שתי נקודות משכו אותי אליו מתחילה. נקודה אחת היא סגנון הדרשות שלו. הן בנויות כ"שיעור כללי" קלאסי בישיבה ליטאית: פתיחה בסדרת שאלות, שאחת מהן מכריחה אותנו לחשוב מחדש על העניין הנדון ולהציע כיוון חדש להסתכל עליו. חידושו הסגנוני היה השימוש במבנה הזה, כדרשה שנועדה להביע רעיונות הגותיים ולא חקירות למדניות. הנקודה השנייה שמשכה אותי הייתה התוכן. הרב הוטנר הציע חידושים מחשבתיים והתמודדות אמונית לבן דורנו שיש לו אחיזה מסוימת במדע ובפילוסופיה של סוף המאה העשרים. הרגשתי שחידושים אלה מדברים אל לבי ומתאימים למחשבות שאפפו אותי. ככל שקראתי בספר גיליתי עוד ועוד דברים. לאט לאט הצלחתי להבין בדיוק מה הוא עושה, ולאפיין מדוע משך את לבי מתחילה.

בתקופה שבה התחלתי להכיר את הפחד יצחק, טסתי לחו"ל לחתונה של אחותי. הטיסה התעכבה, ואני ישבתי על רצפת שדה התעופה, שעון על קיר ואוחז בידי כרך של פחד יצחק. לאותה טיסה המתין גם הרב חיים ברוונדר. הוא ניגש אליי – מבלי שהכיר אותי – הסתכל עליי מלמעלה ותמה בקול: "כיפה סרוגה ופחד יצחק?!" אז אמנם הייתי עם כיפה סרוגה ופעיל בבני עקיבא, אבל הייתי גם עם רגל אחת בתוך העולם הליטאי המתון, וגם בתוך העולם של הפילוסופיה המערבית. בצומת הדרכים הזה ישב גם הרב הוטנר – הוא היה חניך תנועת המוסר, תלמיד קרוב של הרב קוק, ונטוע עמוק בתוך עולם הפילוסופיה המערבית.

תורת הרב הוטנר רחבה והרבה יש לדבר בה, אך אבקש להציע כמה רעיונות החורזים רבות מדרשותיו, שמצאתי את עצמי מזדהה איתם מאוד. לרב הוטנר הייתה נכונות לשים את הקשיים על השולחן ולהתמודד איתם בכנות, בסגנון תורני מובהק אך עם ניואנסים נוגעים מאוד ומשמעותיים, לעתים קרובות בלשון פיוטית. הוא היה מודע לכך ששמירת אמונים לתורה ולמצוות איננה בבחינת "פשיטא" לבן דורנו, ושהיא דורשת מאמצים אינטלקטואליים ונפשיים לא פשוטים. מאידך, התמודדות זו אצל הפחד יצחק איננה מגיעה ממקום ניטרלי, אלא מתוך אהבת תורה גדולה ומתוך קשר אינטימי עמה.

בדומה לכך, הייתה לו הבנה עמוקה כי הפילוסופיה, המדע וההיסטוריה במאה העשרים לא ערערו רק את האמונה בא–לוהים, אלא גם את האמונה במשמעות חיי אדם, והוא השקיע לא מעט בטיפול בנושא הזה. ועם כל זאת, עולה בהגותו ניסיון מתמיד שלא לדבר בסיסמאות, ולא לאפשר לשפה הדתית להיות מנותקת מהחיים, מנימי הנפש ומהחוויות הראשוניות שהאדם עובר, כבן אנוש בכלל וכבן תורה בפרט.

צילום: גיל אליהו

הרב דוד ביגמן הוא מראשי ישיבת מעלה גלבוע

—

ראובן טבול 

נפגשתי איתו בשנה הראשונה בישיבה שבעיר העתיקה, בחברותא כל בוקר מוקדם לפני התפילה, וגיליתי תורה שלא הכרתי

אורות התשובה

ר' אברהם יצחק הכהן קוק

1935–1865

הגוף זוכר. מכיר את קצב דפיקות הלב, את מגע כף היד התומכת בראש. ויש גם אור מיוחד, והאותיות השחורות שמבהיקות מן הנייר. ופסקול שעוטף מסביב, משלים את התמונה. והגוף שלי זוכר שקט, שקט עמוק של בוקר, בבית המדרש ומהרחוב שמתחתינו, ורק קולו של חיים נשמע, קורא לאט מאורות התשובה, וקולי לפעמים מצטרף בזהירות.

העיון באורות התשובה התחיל אז, שם, בשנה הראשונה בישיבה שבעיר העתיקה. קבענו חברותא כל בוקר מוקדם לפני התפילה, משתדלים כל יום פסקה. האותיות המנוקדות אמרו שירה, וגיליתי תורה שלא הכרתי. ידעתי בתוך תוכי שחייב להיות שביל שכזה, שפה שכזו, אחרת אין מוצא, אין סיכוי לכל הסיפור הזה, אך רק באורות התשובה גיליתי רמזים ראשונים.

חשבנו שהכרנו מעט את הרב קוק ואת תורותיו, מהישיבה התיכונית, מדפי מקורות של "אל עמי", ובתחילה הלב ביקש להיצמד למוכר, להבטחה ולהרמוניה. לסימן הקריאה המעודד. "כְּשֶׁעוֹלֶה עַל לִבּוֹ שֶׁל אָדָם לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וּלְתַקֵּן אֶת כָּל מַעֲשָׂיו וְרִגְשׁוֹתָיו, אֲפִלּוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד, לֹא יִפֹּל לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ מִמַּה שֶּׁהוּא נֶחֱרָד מִפְּנֵי רֹב הָעֲווֹנוֹת, שֶׁנַּעֲּשׂוּ אֶצְלוֹ יוֹתֵר מֻרְגָּשִׁים". הביטחון והאזהרה החמורה מהעצבות שזרו את כל הספר, אך הרב גילה לנו גם את סוד ההתבוננות החודרת, המתעכבת בעוון ובכאב, המבקשת לחוש כל רגע וכל שעל כתורת א–לוהים חיים.

למדנו: התשובה קלה היא, אך כמה קשה להאמין בקלותה, וכמה עוונות באים עלינו משום כך. התשובה חרגה מפעולה אלוּלית ספציפית, אט אט היא נהפכה לשיטה, לתשתית של כל מערכת יחסים, לנקודת מבט הכרחית בכל רגע או מחשבה. "מַהֲלַךְ כָּל הַיֵּשׁ הוּא בָנוּי עַל יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה".

ומאז אני מבקש לשוב, להרהר בה תדיר. לפעמים לומד על הסדר, פרק אחר פרק, מהתשובה הפרטית, והכרחיותה של תשובה, וערך הרצון ועד תחיית ישראל. ולפעמים פותח לרגע, בצימאון או געגוע, מעיין בשורות שהזדמנו לי. תמיד נכון, מכוון. כמו אותו בוקר שהודיעו שחיים נרצח כששב מתפילתו. פתחתי כחסיד המבקש נחמה מרבו. קראתי: כָּל מַה שֶּׁהַתְּשׁוּבָה מִתְעַמֶּקֶת יוֹתֵר, הוֹלֶכֶת יִרְאַת הַמָּוֶת וּמִתְמַעֶטֶת. באורות התשובה אני מוצא פתח למנוחה וליישוב הדעת, אמון ואהבת עולם, אבל לצידם תמיד זועק אליי קול דורש ומעורר. מתחדש עוד אופק מחשבתי וקיומי שלא ידעתי בכלל על קיומו, שכאילו לא היה שם בפעם הקודמת. מגלה שתשובה חדשה נולדה, דבר מתוך דבר, "מִצַּד הַבִּינָה הַתְּשׁוּבה בָּאָה".

תורת התשובה של הרב מתקיימת בי בכל רגע של יצירה – בתורה ובמשפחה, בחינוך ובכתיבה. היא האפשרות לגשת אל העולם, להיות מונח בתוך המעשה ולחוש את שמחת הסיפוק יחד עם גבולות הגזרה המהודקים. להכיר בסוד ההדרגה והצמצום ולזכור "כִּי עַל פִּי רֹב צְרִיכִים לְדַלֵּג כַּמָּה מַדְרֵגוֹת". משורר התשובה והמורה הנערץ למסע החיים שמצאתי באורות התשובה מתעקש תמיד לבחור בדרך הארוכה, בשביל המפותל והעמוס אבנים וקוצים. מזהיר אותי מפני כבישים עוקפים המובילים לתשובה של רמייה וזיוף, לדתיות של כאילו וליד. חייב אדם לשוב ראשית אל עצמו, לאחוז, להרפות, לדעת, לעשות לעצמו מקום, למצוא שייכות. רק אז. בעזרת ה'.

"אֶת אוֹרוֹת הַתְּשׁוּבָה צְרִיכִים לִלמוֹד בּלִי גבוּל!", היה קורא לנו הרב מהכריכה האחורית עת סיימנו כל בוקר את לימודנו. תמיד להמשיך ללמוד, לבקש את הרצון הטוב ללא הפסק. משמעות נוספת גיליתי לאורך השנים: יש להסיר את הגבול על מנת לבוא בשערי הספר הקדוש הזה. יש לבוא מבקשת חירות וברק רוחני. "מִי שֶׁזּוֹכֶה לִתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, זוֹכֶה לְעוֹלָם אָרֹךְ". וזדונות מתהפכים לזכויות.

צילום: אבישג שאר-ישוב

ראובן טבול הוא מראשי מדרשת שובה בעפרה וראש החוג לספרות במכללת אורות ישראל

—

רות יאיר–נוסבאום 

"מי השילוח" ערבל את עולם המושגים שעליהם גדלתי וחייב אותי, לאט ועמוק, לפתח לקסיקון חיים חדש. והוא גם מלווה אותי בכל תחנות חיי

מי השילוח

ר' מרדכי יוסף ליינר

1854-1800

קצת מביך אותי לדבר על "הספר התורני" שלי, לא בגלל שיש לי בדל היסוס לגביו אלא בגלל שאני חווה את הקשר איתו ככל כך אינטימי.

כמו שאמר לר' מרדכי יוסף הרבי שלו, ר' שמחה בונם מפשיסחא, בתום מפגשם הראשון: "אתה כמו מי השילוח, מימיך זורמים לאט ועמוק" – כך, כבר עשרות שנים, אני חשה בכל מפגש עם תורותיו: מימיו זורמים לאט ועמוק אל תוך חיי.

למרות שישנם ספרים נוספים המעיפים גיצים לעברי, כמו, למשל, מורה נבוכים או ליקוטי מוהר"ן, הלימוד במי השילוח הוא אחר. באמצעותו למדתי שאותיות יכולות לפרוח באוויר מרוב התרגשות. ראיתי את זה קורה אצל המורה שלי, ר' שלמה קרליבך, בכל פעם שהוא לימד מתוך הספר. על החוויה הזו עדיין קשה לי לדבר אך אני ערה לאירוניה שבעובדה שלמרות שהאיז'ביצר או מי מצאצאיו (בעיקר בנו ה"בית יעקב" ונכדו ה"סוד ישרים") נוכחים כמעט בכל שיעור חסידות שאני מלמדת, ההתייחסות שלי אל "מי השילוח" היא עדיין פרטית מאוד.

מי השילוח עִרבל את עולם המושגים שעליהם גדלתי וחייב אותי, לאט ועמוק, לפתח לקסיקון חדש ששורשיו עתיקים אך מופעו מטלטל ומאתגר. טוב, רע, גלות, בית, דרך, טומאה, טהרה, רצון ה', מסורה, חורבן, תיקון, תפילה, משפחה, חיים, מוות, כעס, הומור, קדושה, והרשימה עוד נכתבת.

חלק ממוטיבים אלו נידונים גם בכתבי בני המשפחה, משפחת ליינער לדורותיה, באופן כה רגיש ומקורי, שאני מוצאת את עצמי חוזרת ונפעמת כל פעם מחדש: מי זו המשפחה המופלאה הזו?! ומהו הגֵן הפלאי הזה שעובר ביניהם ומעצב את מבטם יוצא הדופן על התורה?

עברתי תנועות מאוד משמעותיות בחיים בליוויו הצמוד של האיז'ביצר. ביניהן, למשל, תורה אחת שאפשרה לי לצאת ותורה אחרת שאפשרה לי לבוא. בזכות "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך… לא נאמר שיצאו חוץ לגבולם רק שגבולם יתרחב", תורה שלו על פרשת ראה, יכולתי לבחור בלב שלם לחיות עם בעלי מספר שנים בחו"ל למרות כאב הריחוק מהארץ, ובזכות משא ומתן סוער עם תורה אחרת שלו, על "לך לך", יכולתי לחזור משם (ובשביל בעלי – לעלות משם) באופן המלא והישר שביקשנו.

בזכות תורה שלו על פרשת אמור, "אמור אל הכהנים… לנפש לא יטמא בעמיו" – תורה מבריקה העוסקת בכהן, עובד השם האולטימטיבי, המוצא עצמו, באופן פרדוקסלי, כועס על היות המוות בעולם – התעצבה, לאט ועמוק, הבנתי בדבר בחינות החיים ובחינות המוות שבמציאות.

בתורה זו האיז'ביצר לא רק מכיר במוות, על כל בחינותיו (וגם נותן בו סימנים, כמו, למשל, ה"הפסד" – מה שהיה לי וכבר אין, או ה"העדר" – מה שמעולם לא היה לי אך אני משתוקק כל כך שיהיה), אלא מכיר בכך שאין, למעשה, פתרון דתי להימצאותו של המוות בעולם.

מכיוון שאין ביכולתנו להתמודד בעומק עם הכעס, התרעומת התיאולוגית העולה בעקבות המפגש עם המוות, ומכיוון שהכעס הוא המדד הרוחני להיות האדם במצב של טומאה, הצעתו של האיז'ביצר היא חד משמעית: יש להתרחק מ"בית הקברות". יש לעשות מאמץ מיוחד להתרחק מאזורי בחינות המוות שלנו, להתרחק מן הטריטוריות הנפשיות שמעוררות בנו תרעומת, או במילים אחרות: להתרחק מן המקומות ה"מטמאים". התורה הזו חלחלה אל תוך חיי וממשיכה, בחיות ערה ומשמחת, לתת בהם סימנים.

מעבר להיותה של תורה זו, במישור הפרט, אבקת חיים שכדאי ומשמח לפזר, יש בה, לדעתי, גם אמירה קריטית לדורנו, דור פוסט חורבן השואה. מה נעשה ואנו מבקשים להיות הכהן אך אנו עדיין מצויים, במובן מה, בתוך בית הקברות? האיז'ביצר פותח פתח עדין אך בוטח חזרה אל "בחינת החיים", בחינת אפשרות החיים, באמצעות ציטוט מן הזוהר, "ואמרת היא בלחישה". מסתבר שיש דברים שאי אפשר למסור בקול ובוודאי שלא ממרחק. את הדרך אל הריכוך, התגמשות הלב, יעשה הקב"ה בלחישה רכה על אוזנו של הכהן, בלחישה רכה על אוזננו.

אבקת החיים שהאיז'ביצר מפזר מתבדרת ברוח גם במרחב זה. הושט היד וגע.

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

רות יאיר–נוסבאום מלמדת חסידות בבתי מדרש שונים, בתוכנית לנשים במדרשת לינדנבאום ובבית מדרש "דרישה" בניו–יורק‎

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א סיון תשע"ז

מהפכת הצעירים, שביקשו להתפלל ב"ישראלית" משוחררת מגינוני הגלויות, הביאה עמה סידור תפילה שענה על צרכיה. המהדורה החדשה של "רינת ישראל" מציעה ניחוח ישן לצד שוויון חדש

סידור רינת ישראל

עורך: הרב שלמה טל

ההדיר: הרב יואל קטן

מורשת, מהדורה חדשה תשע"ז

"רינת ישראל" הוא סידור שבנה ציבור. בשנות השישים והשבעים התחוללה בציבור הדתי–לאומי מהפכת "מנייני הצעירים". בוגרי בני עקיבא עזבו את בתי הכנסת של אבותיהם, שהמשיכו את מנהגי הונגריה או גליציה, מרוקו או פרנקפורט, ועברו להתפלל יחדיו ב"מניין הצעירים" המקומי. הם התפללו בלי חזנות ארוכה, במבטא ישראלי, בלי "חזקות", ובנוסח האחיד של בני עקיבא וצה"ל, הלוא הוא נוסח ספרד. זו הייתה מהפכה, שהיו לה גם מחירים רבים. בשנת תש"ל (1970) המהפכה הזו קיבלה קול, שהפך לעמוד השדרה שלה: סידור רינת ישראל, שקבע את נוסח התפילה ואת מנהגיה לשני דורות סרוגים. הסידור יצא גם בנוסח אשכנז ובנוסח עדות המזרח, אך הגרסה הקנונית שלו הייתה ונותרה נוסח ספרד, ואין זה פלא שדווקא הנוסח הזה יצא ראשון במהדורה חדשה.

יש שיאמרו שמה שהיה מיוחד בסידור רינת ישראל הוא הוספת התפילה לשלום המדינה, "מי שבירך" לחיילי צה"ל ותפילות יום העצמאות. אך לטעמי קסמו של הסידור הזה, בעריכתו המעולה של הרב שלמה טל, נובע ממקום בסיסי הרבה יותר. לכאורה מדובר בעובדה שולית, אך בזמן שהסידורים החרדיים מודפסים במכוון בגופנים עתיקים, רינת ישראל הודפס בגופן פרנקריהל, הגופן המודרני שבו מודפס גם העיתון הזה, וכמוהו כמעט כל העיתונים והספרים בישראל. עוד לפני שקוראים בו מילה אחת, כבר מקבלים את הרושם של סידור מודרני: רינת ישראל הוא סידור מסודר, שיטתי, מאיר עיניים, בגופן ישראלי עכשווי. ביאורי המילים הקצרים של הרב טל, בעברית עכשווית, הוסיפו גם הם לחוויית התפילה הישראלית.

המתחרה הבולט לאחרונה, הסידור המעולה של קורן, בחר בדרך אחרת. בבחירה בין הגופן המיושן של הסידורים החרדיים לבין הגופן הרגיל של העיתונים הישראליים, הוא בחר בדרך שלישית ויצר לעצמו גופן חגיגי ויפהפה משלו. דומה שמרבית הסרוגים העדיפו את המראה היומיומי של רינת ישראל על פני המראה המטופח והייחודי של קורן.

הילה קרבלניקוב פז, הכנסת ספר תורה בחברון, 2007
מתוך התערוכה "קו 400: ירושלים–בני ברק", המוצגת בגלריית המקלט לאמנות בירושלים

חובת תפילה לנשים

המהדורה החדשה של הסידור הייתה נחוצה כבר זמן רב. בעידן שבו סְדר ועימוד היו עניין יקר ומסובך, רינת ישראל צילם את כל פרשיות הקריאה בתורה מסידורים עתיקים. די בזה כדי להצדיק מהדורה מחודשת. את המהדורה החדשה, שיש בה הרבה יותר, ערך בקפדנות הרב יואל קטן, שהסתפק בצניעותו בתואר "מהדיר". טכנולוגיות הדפוס החדישות מעוררות את היצר הרע של מדפיסי הסידורים להוסיף בתוך הטקסטים שלל סימנים שונים ומשונים. המהדורה החדשה של סידור קורן נכנעה במידה רבה לפיתוי הזה, בעוד הרב קטן בדרך כלל עמד בו בגבורה, ונכשל רק בשימוש מוגזם באותיות מודגשות. לסידור נוספו 300 עמודים, גם בגלל הגדלת הטקסט וגם בגלל תוספות רבות ונחוצות; הבולטות בתוספות הללו הן סליחות לתעניות וספר תהילים. כיוון שהסידור מודפס על דפים דקים ואיכותיים הרבה יותר מאשר בעבר, עוביו לא גדל.

רינת ישראל החדש הוא גם מסורתי יותר מרינת ישראל הישן, וגם מודרני ממנו. הוא מסורתי יותר בשינויים כמו הוספת טעמים לקריאת שמע, וגם בתוספות לגוף הסידור. הרב קטן בחר לפתוח את הסידור ברשימת התנועות בעברית: קמץ אלף אָ, קמץ ב בָ, וכן הלאה. הרשימה הזו מופיעה בסידורים הנושנים, והייתה כנראה נחוצה כאשר הסידור שימש כספר ללימוד עברית. בימינו הפונקציה היחידה שלה היא ההצהרה: לפניך סידור נושן ומסורתי. בסיומו של רינת ישראל החדש מופיע "תיקון חצות". דומני שהדפים הללו יישארו חדשים ומבהיקים בכל העותקים שיימכרו מעתה ועד עולם, ללא סימני אצבעות, ותכליתם היחידה היא הצהרה דומה: אנחנו כמו הסידורים של פעם.

מצד שני, רינת ישראל החדש הוא גם מודרני יותר. לא רק בעיצובו ובאיכות הדפסתו, אלא גם בתכניו. בסידורים החרדיים בדרך כלל לא מופיע בכלל הנוסח הנשי של ברכות כמו "מודֶה/מודָה אני" ו"א–לוהי נשמה". הרב טל חידש והוסיף את הנוסח לנשים כנוסח חליפי, כאשר הנוסח העיקרי הסתמי הוא הנוסח לגברים. בגרסתו של הרב קטן, הנוסח לגברים והנוסח לנשים מופיעים זה לצד זה, שקולים זה לזה. יש לשער שהמניע של המהדיר לא היה קשור בעולם הזכויות, אלא בעולם החובות: כיוון שכבר המשנה קובעת שנשים חייבות בתפילה, ובדורנו יותר ויותר נשים מקפידות על ההלכה הזו, מצוותן צריכה להתבטא גם במבנה הסידור ובנוסחו.

מחמד לבי

הרב טל, העורך הראשון, עשה עבודה גאונית, והצליח ליצור סידור מופת. הרב קטן, מהדיר המהדורה החדשה, החרה–החזיק אחריו. הרב טל הקפיד להכריע בין הנוסחאות הסותרות, ולא הותיר למתפללים לבחור ביניהן, כמנהג כמה סידורים. הוא אף שינה כמה נוסחאות מוכּרות, ובזכותו בני הציונות הדתית שרים ב"ידיד נפש": "אנא א–לי, מחמד לבי" ולא "אלה חמדה לבי", ומברכים את כל אחינו בית ישראל הנמצאים "ביבשה, באוויר ובים", כאשר התווך האווירי לא היה בגרסה המקורית. הרב קטן הקטין עצמו וכיבד כמעט תמיד את הכרעותיו של קודמו, אך בעלי העין החדה ישימו לב גם לתיקוניו הקלים (למשל, בברכת "אהבת עולם" החליף את הנוסח המצונזר "ושבור עוּלנו מעל צווארנו" בנוסח המקורי: "ושבור עול הגויים").

במקום שבו החזן נוהג לעשות הפסקה קלה, אף שמדובר באמצע עניין, הרב טל נטה להעדיף את העיקרון על פני המנהג, ולא לסמן פסקה חדשה (למשל, בברכות קריאת שמע במילים "ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך"). הרב קטן הקצין את המגמה הזו (למשל ב"ומעריצין ומקדישין וממליכין"). נותר לתהות האם יצליח לחנך את הציבור, והאם רצוי שיצליח בזה.

הסידור החדש שימושי ומרשים, ואפשר לשער ולקוות שגם הוא ישמש דורות של מתפללים. מי שגדל על ברכי רינת ישראל הישן ישמח על המהדורה החדשה כמוצא שלל רב, ורק תלונה אחת תהיה בפיו: אחרי כל כך הרבה שנים, ברכת המזון כבר לא בעמוד 109, והלל כבר לא בעמוד 367.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א סיון תשע"ז

תורת הראי"ה קוק עודנה אקטואלית. כך עולה מספר שיחות הפורש מפה הכרתית של האדם, ובו קריאה טבעית להעמקת עולם הרגש, היצירה והדמיון כחלק מעבודת השם

פני מלך חיים

עיונים במאמר דעת אלוקים

הרב אמנון ברדח

בית המדרש ראש פינה, תשע"ז, 182 עמ'

שאלת מידת הרלוונטיות של תורת הרב קוק לדורנו מנסרת בחלל הציוני–דתי בעוצמה רבה. התגובות של בתי המדרש השונים לשאלה זו בונות עולם אמוני מגוון, בעל דגשים שונים ושאיפות שונות. בחלק מבתי המדרש מבקשים לפטור את הלומד מעיסוק בתורת הרב קוק, באומרם כי רב בה הנסתר על הנגלה, ומי מאיתנו יכול באמת להבין את ההגות הפיוטית והרזית הזו. שם יספקו את הדרישה האמונית בלימוד כתבי החסידות והגרי"ד סולובייצ'יק.

אך המחלוקת הקשה ניטשת בקרב אלה הרואים את תורת הרב קוק כרלוונטית לדורנו, אך בוחרים להדגיש צדדים שונים לגמרי שלה. מצד אחד עומדים תלמידי הרב צבי יהודה אשר דבקים בתורת הרב קוק כתורה הגואלת, אך מתנהלים איתה בהתאם לדור שאינו ראוי עדיין להיחשף לפארה הגדול. הם מדגישים את הדבקות בקודש כערך היחידי כיום, ואילו אחדות הנסתר והנגלה, החול והקודש נשמרת לעתים עתידיות מוארות יותר. השאיפה לגדל "גדודים של מאמינים" מתבטאת בשליחת אנשי אמונה לצבא, ואילו עולם היצירה והאמנות נדחק לשוליים. מנגד, קם הרב שג"ר וביקש יחד עם תלמידיו למצוא בתורת הרב קוק את החופש, היצירה והעומק שבעולם החול. כדי לצאת לדרך זו התמקד הרב שג"ר דווקא בדמותו של ר' נחמן, כפי שדייקה ד"ר סמדר שרלו. תודעתו המפוצלת של ר' נחמן, הפרדוקסלית והשרירותית, החליפה אצלו את אחדות ההפכים וההרמוניה של הרב קוק. במובן מסוים בחר הרב שג"ר לבחון את עולם המחשבה הפוסט–מודרני באמצעות מערך הכלים של הראי"ה, אך את התוכן שיצק הרב קוק לפני מאה שנה הוא השאיר לתקופה ההיא, וכמעט לא מצא אותו רלוונטי לימינו.

מבחינה זו, מהווה ספרו החדש של הרב אמנון ברדח, "פני מלך חיים", בשורה של ממש. הספר מציג קריאה ייחודית ועמוקה בכתבי הראי"ה, הפורשת מפה הכרתית של האדם על פי תורת הרב קוק. זו מלווה בקריאה טבעית להעמקת עולם הרגש, היצירה, הדמיון והאמנות, כחלק משמעותי בעבודת השם.

צילום אילוסטרציה: יוסי זמיר, פלאש 90

אינטימיות שבדמיון

הרב אמנון ברדח החל ללמוד בישיבת מרכז הרב בגיל 16, בתקופתו של ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק. שם התמקד בלימוד אמונה ומחשבה ודבק במורו ורבו הרב צבי טאו. במהלך השנים הקים בית מדרש ביישוב כוכב השחר שבבנימין ולאחר עשור פנה להקמת בית מדרש חדש בראש פינה שבגליל, בית מדרש הפועל מזה כחמש שנים.

ב"פני מלך חיים" פורש הרב ברדח תפיסה אמונית שמרכזה קשר ישיר בין האדם לקב"ה, והיא מבוססת על עולם הרגש והיצירה. נקודת המפתח להבנת התפיסה היא מאמר "דעת א–לוהים" שכתב הרב קוק ביפו ונכלל בקובץ "עקבי הצאן". הרב ברדח מבקש לדחות הבנה רווחת של המאמר, הגורסת שמטרתו לשלול את היחס האישי בין האדם לקב"ה ולחייב את הפנייה אליו דרך האידיאלים הא–לוהיים. הרב ברדח טוען שחידושו המרכזי של הרב הוא דווקא היחס האינטימי של האדם לקב"ה, זאת על ידי עולם הרגש והדמיון. כדי להראות זאת הוא מפרק את נושאי ההכרה של האדם לגורמים ומוצא את היחס שביניהם ואת התוצר המהותי שהם יוצרים. בעבורו, "הרגש חודר לתוך מעמקי המציאות בצורה שלמה ומקורית יותר מהשכל. בצורה בלתי אמצעית הוא מכיר את ההוויה הא–לוהית, כיצד היא שוכנת במציאות ומובילה אותה קדימה כמלכותו של הקב"ה וכנשמת המציאות וההיסטוריה" (עמ' 22).

בתורת הרב קוק הוא מוצא את החלקיקים שמרכיבים את הרגש – הפיוט, הדמיון, השתפכות הנפש, נועם ה' ועוד. כך למשל הפיוט מתאר את השגת הרגש, הדמיון את דרכי ההשגה הרגשית ונועם ה' הוא אשר מתאר את השירה הא–לוהית השוכנת בתודעות שלנו. את המקור לתורת ההכרה המדוקדקת הזו מוצא הרב ברדח בעיקר בכתבי עין אי"ה השונים, לצד עיונים בספרים אורות ועולת ראיה.

כך למשל הוא מסביר את הסוגיה במסכת ברכות כ ע"א, השואלת מדוע לאמוראים הראשונים התרחשו ניסים בעוד לדור האמוראים המאוחרים לא. התשובה היא שהראשונים מסרו את הנפש על קדושת ה'. מסירות הנפש קשורה בדמיון, שבניגוד לשכל "המחויב לאמות מידה של היגיון ולמבנים סיבתיים, הוא חופשי ואינו כפוף להם" (עמ' 25). לכן התקבלה תפילתם של הראשונים.

המדען כנביא

בנספח לחלקו הראשון של הספר, המאמר "בקשו פני", עוסק הרב ברדח בסוגיית הצמצום כפי שהיא משתקפת בחסידות ואצל תלמידי הגר"א. ההשלכות של הסוגיה אינן מרחפות בחלל מופשט, אלא מוצאות ביטוי בעולם המעשה: "קריאת שמע מעלה את האדם הישראלי עד אור אין סוף ובוקעת את כל המחסומים והגבולות. יחד עם זה, בתוך החלל הפנוי שבה, היא מאפשרת לדמות הישראלית אוטונומיה מוחלטת, יכולת לספר את הסיפור, ואפילו יותר מזה – את הסופר" (עמ' 51).

במאמר "הקדמות למאמר דעת א–לוהים" הוא משרטט את הקו שמותח הרב קוק בין תפיסת התארים של קאנט לתפיסת העצם של שפינוזה, שהן שתי תפיסות חול המייצגות את הדבקות בקב"ה מול החופש האנושי. הרב משוטט בתוך העולם הפילוסופי כדי לבאר את נקודת הרצון ואת היכולת של הדמיון "להשיג את הדבר עצמו, ברמה הא–לוהית" (עמ' 75). כדי לבאר את ההבדל בין אומות העולם לעם ישראל הוא מתאר את דמותו של עם הארץ הישראלי. תחת הגדרה זו נכנסים אישים כמו היינריך היינה, קפקא, ביאליק וברנר. עם הארץ של הרב הוא בעל יכולת להשיג דברים נשגבים, ואת דמותו משלימה דמות הנביאים, שגם הם "קודם כל השיגו את הקב"ה. אבל הם דימו את הצורה ליוצר. כלומר, קודם כל השיגו את הדבר עצמו" (עמ' 79).

המאמר השלישי, "הדמיון כאספקלריה של המציאות", עוסק ביחסו של הרב קוק לאמנות כסוג של נבואה. המושג נבואה נמתח כאן למקומות חדשים ומפתיעים: "יכול מדען לשבת עם סטנדר ועיפרון… אין לו שום קשר עם המציאות המעשית, אין לו קשר לניסיון, והוא יכול לגלות דברים – זוהי נבואה. גם לאמנות יש את אותה היכולת של המדע לבוא ולנבא את המציאות" (עמ' 87). הדמיון של המדען חושף תגליות אזוטריות שלעולם לא ניתן היה להגיע אליהן באמצעות ניסוי, מה שמהווה מעין נבואה. אבל הדמיון עולה על המדע – "המדען מתאר רק את הטכניקה והאמן מתאר את הדבר עצמו" (שם). הדבר עצמו הוא ההוויה הא–להית אשר נחשפת באמצעות ההוויה האמנותית.

נהלך ברגש

במאמר "השתפכות הנפש" פורש הרב ברדח את דמות האדם המתפלל. השאלה הקשה הניצבת בפני המתפלל היא האם הרצון הא–לוהי משתנה בעקבות תפילתו. "העניין של התפילה הוא לא לשנות את המציאות. עניינה הוא חיי שעה: לחיות את החיים של העולם הזה בצורה הנכונה… לבנות קומה לקב"ה בעולמות הרגשיים שלנו" (עמ' 129–128). על האדם פשוט להתפלל ולהציל את עצמו מהחקירה הפילוסופית הזו. התפילה מסלקת את תחושת הניכור שחש השכל. מכוח הרגש והתפילה יכול עם ישראל להיפגש עם הקב"ה. ודווקא האופי הרגשי הזה של עם ישראל יכול להיות בסיס ותשתית לאנושות כולה.

המאמר האחרון בספר, "פני משיחך", דן בדמותם של דוד ושלמה המהווים את "עמוד העתיד", המסוגלים לחיות בעולם של מעמקים ותהומות. הרב ברדח מציע כאן מהלך מקורי ומורכב על יחס טרנסצנדנטי, אימננטי או אותנטי למציאות. הוא משווה בין מאמרו של הרב קוק לבין תורה של אדמו"ר הרש"ב ומציג את תפיסתם לגבי הארת האור הא–לוהי באורגנים הגופניים כמשל – האם האור המופשט מופיע בכל איבר דרך הכלים של אותו איבר – רגל כרגל, ראש כראש, או שמא האור המופשט מופיע בעצמו כפי שהוא בכל האיברים יחד, גם באלו הנמוכים?

ספר הביכורים של הרב ברדח עמוס בתיאורים פיוטיים ועדינים לצד מהלכים מופשטים מורכבים, מושגים פילוסופיים לצד מושגים קבליים וזרקור אדיר המופנה לצד החירותי שבאדם ולרגש ולדמיון שבו. כתבי הרב קוק מלאים ביופי פיוטי שלפעמים מסנוור ומאפיל על התוכן הפנימי. הרב ברדח כמו חופר מתחת למילים וחושף את העומקים החבויים שם. בכך הוא יוצר שפה פרשנית עצמאית אך צמודה למקור.

כמי שנכח בשיעורי הרב ברדח בשנה האחרונה אני מודע לפער שבין שיעוריו המועברים בעל פה לבין המאמר הסופי. בשיעוריו כמו זורק הרב אבן דמיונית למים, ועל ידה הוא מתמקד בנקודה אחת עקרונית וסביבה הוא פורש אדוות של מחשבות. כל שיעור חג סביב הרעיון המרכזי אך עומד באופן עצמאי והמהלכים נבנים אט–אט. לכן ראויה לציון עבודת העורכים, אב"ש לוין ויצחק קרומביין, אשר הפכו את שיחותיו של הרב ברדח לאסופת מאמרים מרשימה ובעלת משמעות לדורנו.

אלעד נבו הוא אברך בישיבת הגולן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א סיון תשע"ז

הכלל "כופין על מידת סדום" נועד להחזיר את הממד המוסרי ולהילחם בנוקשות של החוק היבש. תגובה לרב יובל שרלו

מקרב לב מודה אני לרב יובל שרלו על הערותיו הביקורתיות  שהתפרסמו כאן בשבוע שעבר, למאמר שפרסמתי במוסף זה לפני כשלושה שבועות, ובו צידדתי בזכות הורים שכולים להשתמש בזרע בנם כדי להביא ילד לעולם. בפתח דבריי מבקש אני להזכיר כאן משפט שהתרחש בארץ ב–1982. מדובר היה שם בילדה בת שלוש, שסבלה ממחלה חשוכת מרפא. האפשרות היחידה להציל אותה ממוות הייתה להשתיל בגופה מוח עצמות שיילקח מאחותה בת התשע – תהליך שכמעט אינו מסכן את התורמת. היועץ המשפטי לממשלה והורי הילדה פנו לבית המשפט בבקשה שיורה לרופאים לבצע את ההשתלה. בית המשפט פסק: "החלטת האם היא החלטה שכל הורה מסור היה מקבל בנסיבות העניין".

השופט צבי טל, דמות מופלאה שישבה בדין, נתן דעתו על עמדת המשפט העברי, והצביע על כך שעל פי המקורות חלה חובה מן התורה להציל אדם הנתון בסכנת חיים: "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר… לא תעמוד על דם רעך", ובנוסח מצוות עשה, נצטווינו גם להציל את הנתון בסכנה מדין השבת אבדת גופו, שנאמר "והשבותו לו", ודרשו חכמים: "אף את עצמו אתה משיב לו", אפילו אם ההצלה כרוכה בצער למציל. והשופט טל מוסיף: "כופין על מידת סדום" (בבא בתרא יב ע"ב).

לדעתי, המיוחד בדבריו הוא שנזקק לעיקרון של "כופין על מידת סדום". הוא עובר מהדיונים הכלכליים המאפיינים את הסוגיה ועוסק בשאלות קריטיות ובדילמות של דיני נפשות ומראה בכך שטווח היישום של "כופין על מידת סדום" הינו רחב יותר ממה שהיה נראה מלכתחילה.

מסקנה הפוכה

במקרה שלפנינו, מדובר היה בחייל מת שהוריו הצליחו לשמור זרע שלו, תוך תקווה שיוכלו בעזרת אם פונדקאית לזכות לנכד. אחרי משאים ומתנים בלתי מוצלחים התעוררה מחלוקת גלויה וקשה בין ההורים השכולים המבקשים להשתמש בזרע לבין אלמנת החייל שהתנגדה לכך באופן מוחלט. פעמיים דנה המערכת המשפטית בקונפליקט זה. בית המשפט לענייני משפחה הסכים עם ההורים ופסק לטובתם, אך בעקבות ערעורה של האלמנה עבר הדיון לבית המשפט העליון, וזה קבע שתי הוראות ברורות ששינו את המצב:

א. ההחלטה הסופית תהיה תלויה ברצונו של החייל המת, אם רצון זה ידוע בצורה מפורשת או בעקבות רמזים שנתן בחייו שבהם הוא מביע השתוקקות להמשכיות.

ב. במקרה של מחלוקת או ספק, תקבע דעתה של האלמנה, שידעה בוודאי מה היו רצונותיו, ידיעה שסביר להניח שהשתקפה ביחסים האינטימיים שביניהם.

במאמרי ניסיתי להראות את הבעייתיות שבקביעת בית המשפט העליון, שעלול לתת לגיטימציה למצבים שיהיו בגדר "מידת סדום". ועתה אתייחס לשאלות הקריטיות, ובהן ייבחנו דבריי בוויכוח עם הרב שרלו, ואשתדל גם להראות שדווקא לא "התרשלתי להוכיח שאכן מה שהם מציעים הוא הוא 'הישר והטוב'", כדבריו. הרב שרלו הביא דוגמאות שונות שבהן ניתן להפוך את התיזה שעליה הגנתי, ואכן המסקנה שלו תואמת להחלטת בית המשפט העליון: "גם כשאנו נכנסים לעולם של מידת סדום היה אפשר להגיע בדיוק למסקנה ההפוכה. על כן אני (= הרב שרלו) סובר כי היחידה הרשאית להשתמש בזרעו של נפטר שלא הותיר צוואה מראש, היא האלמנה ולא אף אחד, כולל ההורים".

כאן חלוק אני וטוען איפכא מסתברא! הבה נחזור לדיון המשפטי. הפרוטוקולים של בית המשפט לענייני משפחה מוסרים לנו נתונים חשובים: בין החייל לבין אשתו הייתה מערכת זוגית ארוכת שנים "שידעה עליות ומורדות". רק לפני זמן התחתנו משפטית. כמובן שאין לחייב את האלמנה להרות מזרעו של המנוח, אלא שהאלמנה הקימה משפחה חדשה, התרחקה ממשפחת החייל ואינה מגיעה לאזכרות ולימי הזיכרון. אי לכך, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי "ספק אם היא האדם המתאים ביותר לייצג את עמדתו של המנוח באשר לשימוש בזרעו לאחר מותו, על ידי אישה אחרת". כשבעקבות ערעור האלמנה הגיעו הדברים לבית המשפט העליון, הוראותיו החדשות הפכו קביעה זו. בפשטות, מעתה יש לאלמנה מעין "זכות וטו", היא יכולה למנוע מהורי המנוח את האפשרות לזכות בנכד, ואכן כך עשתה. האין זה מקרה ברור של מידת סדום?

תמיד הורים

כאן יכולים אנו לעמוד על משמעות המאבק נגד "מידת סדום". האלמנה התרחקה ממשפחת בעלה, אבל עדיין יש בידה הכוח המשפטי למנוע מאחרים את מבוקשם. סביר מאוד שהתנהגותה נובעת משנאה או טינה או רצון נקמה. ואולי לא, אך עדיין נשאר בסירובה שמץ של "מידת סדום". וכך, בפנינו מצטיירת התנגשות בין החוק, או ליתר דיוק בין הזכויות שהחוק מעניק לאדם, לבין מה שיכול היה להיות עזרה לאדם אחר, כאשר אין בעל הזכויות נפגע בגלל זה. האלמנה יכלה לאפשר להורים להגיע לנכד שהם כל כך רצו, אך בחסות זכויותיה על פי חוק בחרה למנוע זאת מהם. "כופין על מידת סדום" איננו מצווה קונקרטית דוגמת "ועשית הישר והטוב" אלא עיקרון חשוב ורחב מאוד – הוא ביטוי למאבק נגד הנוקשות המלווה לעיתים את החוק היבש, ומנסה להחזיר את הממד המוסרי שהלך לאיבוד.

לסיום אביא קטע שריגש אותי, שהוסיפו ההורים בטיעוניהם:

הורים אשר היו ראויים דיים לגדל ילדים ולשלוח אותם אלי קרב, זכותם מתגמדת, נדחקת ולא קיימת… אנחנו מגדלים ילדים, אוהבים אותם, מטפחים אותם, דואגים להם, משקיעים בהם, הם כל חיינו, תמצית ולשד קיומנו… ובאם קורה להם משהו נגזלת מאיתנו ההורות… לשיטת המערערת ולשיטת המדינה, את המעמד האיתן שלנו כהורים אנחנו מאבדים יחד עם אובדן ילדינו, ובת זוג, ללא קשר לטיב היחסים או לזמן המשכם, היא לשיטת המדינה מי שיכולה להעיד על רצון או היכרות בלבדית. ובכל זאת… אין זה אומר שהמדינה אינה טועה ושלא הגיעה העת לשנות ולרענן ולהתאים למציאות הישראלית.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א סיון תשע"ז

שאלות // 1. מי מנשיאי ישראל היה בעברו אלוף אירלנד באִגרוף במשקל תרנגול? / 2. באיזה מדינה כיהנה כנשיאה מֶגָוואטי, בתו של נשיא המדינה הראשון סוּקַרְנוֹ? / 3. מי כתב בעקבות פוגרום שחזה בו בגיל חמש את המילים "אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה, אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אַז מִפַּחַד"? / 4. איזו משפחה אירית עברה למחוז קוניאק בצרפת באמצע המאה ה–18, וכיום מייצרת 40% מהקוניאק בעולם? / 5. מי כתב את "משא האדם הלבן", שיר שמטרתו להצדיק את הקולוניאליזם האירופי? / 6. מי חיבר את שו"ת אחיעזר? / 7. מהו ספרו הידוע ביותר של רובין שארמה? / 8. איזה חומר מעניק למשקאות כמו מי טוניק או ביטר למון את טעמם המר? / 9. איזו תספורת נקראת בהומור על שם בנק ישראלי? / 10. לפי הביטוי, מה נמצא בפה של מי שנולד למשפחה עשירה? / 11. איזו סדרת בעלי חיים כוללת למעלה מחצי ממיני היונקים הקיימים, כולל צ'ינצ'ילה ארוכת–זנב, ירבוע גמדי ונמנמן קוצני?

תשובות // 1. חיים הרצוג / 2. אינדונזיה / 3. יעקב אורלנד / 4. הֶנֵסִי / 5. רודיארד קיפלינג / 6. הרב חיים עוזר גרודזנסקי / 7. "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" / 8. כינין / 9. הלוואה וחסכון / 10. כפית זהב או כפית כסף / 11. מכרסמים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח סיון תשע"ז

ההקשבה המתחדשת לקולה של הנבואה באה לידי ביטוי בעיון בהפטרות השבוע. קהיליית מכרים נתקבצה לכתוב את עיוניה לכבוד בעלת היובל ומציגה למעשה את ההפטרה כמדרש לפרשה

רצה בדבריהם

מסביב להפטרות בשמונים מאמרים

עריכה: מנחם דסברג 
ובראון דסברג

טפר, 2016, 374 עמ'

לקט המאמרים "רצה בדבריהם – מסביב להפטרות בשמונים מאמרים", המוקדש לדינה אמיר בהגיעה לגבורות, יצא לאור על ידי בניה ומשפחתה. "שמונים" כמניין הפטרות השנה וכמניין שנותיה של הדמות ששימשה רקע לכתיבת הדברים. כדי לסבר את אוזן הקוראים שאינם מכירים את הדמות הנידונה, אומר כי מדובר על אישה שלשאלה "במה את עובדת" השיבה: "אני מורה!" (עמ' 9). ומשום שהתנ"ך והוראתו עמדו בראש מעייניה, כובדה בספר על הפטרות, כשברכת ההפטרה העניקה את מילות "רָצָה בדבריהם" לשם הספר, שעל דרך "כפל לשון מחויך בקריאה מלעילית של המילה 'רצה'" (עמ' 10) תיאר גם את בקיאותה המרובה של דינה אמיר בספר הספרים.

המאמרים נכתבו על–ידי קהילה: "נציגים מבין תלמידיה, עמיתיה, משפחתה, רבנים וחבריה לקיבוץ ולדרך" (עמ' 10). יש בעיניי משהו מקסים בכתיבה של קהיליית מכרים ומודעים, כאשר דמות מאירת דרך עומדת לנגד עיני הכותבים; זה עושה משהו לפרשנות! השראה איננה מושג כללי ואף לא תופעה כללית; היא תלויה במקורה. אולי עדיף בכלל לדבר על השראות ולא על השראה. אדם שהוא מקור השראה לחבריו ותלמידיו משפיע בהכרח על הדרך שבה הם מתבוננים בדברים. וכך קיבלנו שמתוך תודה לדמות התעשרה הבנתנו בדברי תורה, בבחינת תודה מובילה לתורה.

הרב ד"ר בני לאו, העורך הראשי של הספר, הקדיש לספר דברי הקדמה קצרים המציינים את גישתו המתודולוגית; הוא פותח בחידוש הטמון בפרשנות הדתית לתנ"ך: "במשך דורות רבים היו האוזניים ערלות וחסומות מלשמוע את קול השירה המופלאה של התורה בכלל ושל נביאי ישראל בפרט. הקשבה זו הצריכה פתיחות גדולה. ליהדות המסורתית לדורותיה היו סיבות למנוע את תלמידי ישראל מלבוא במגע עם קולה הישיר של הנבואה" (עמ' 13). ועתה, ניתן לומר כי "ההקשבה הישירה לקולם של הנביאים היא מחידושי דור הגאולה" (שם). בהישענו על הרב ליכטנשטיין, עמד על כוחה המפרה של השאיבה מעולם הרוח הכללי: "החיבור של הישגי הרוח של האדם, שחתר ומצא כלי מחקר להבנה מחודשת בדברי התורה", כלי יעיל, אם כי "לא מקובל בכל עולמות היהדות הדתית" (עמ' 14), וסיכם "שעושר זה משמש בו זמנית מקור להשראה ולחיכוך, […]" (שם). הדברים – גם אם אינם מושמעים לראשונה – חשובים; הם וסגנונם. מול המתנגדים, שכינו את פרשנות התנ"ך ברוח החדשה בכינוי הלא–מכבד "תנ"ך בגובה העיניים", טוב שייאמרו מפי נציגי אסכולת החידוש דברים ענייניים בסגנון המתרחק מביטול והשמצה.

נמצא שבספר זה שלפנינו בולטת נוכחותם של שני יסודות: האחד, הקהילה המפרשת, והשני, הפרשנות החדשה; שני מוטיבים אלה נשזרים זה בזה כדי להוביל לתוצאה היפה של שמונים מאמרים רבי–ערך על שמונים הפטרות. על יסוד נוסף שחבוי בדברים אעמוד בשורות הבאות.

גם אם מפעילים לגביהן את "הישגי הרוח של האדם", פרשנות ההפטרות שונה מהותית מפרשנות קטעי האם שלהן בהקשרם המקורי. על המפרש נכוחה הפטרה מן ההפטרות ליתן דעתו לקשר בינה לבין הפרשה; ומבחינה זו – לעניות דעתי – יש להפטרה אופי מדרשי מסוים המוציא אותה מהקשרה המקורי בנביאים. וכל זאת כדי לחזור לפרשה מחד גיסא ולאקטואליה מאידך גיסא. רוצה לומר, כדרכו של מדרש באשר הוא, יש בו כדי להאיר באור מאתגר את פסוקי המקור הנדרשים בד בבד עם פיזור רמזים אקטואליים. עיקרון זה מובלע בספר שלפנינו. אדגים זאת בשלוש דוגמאות.

רותי‭ ‬סגל‭, ‬עצים‭ ‬ברוח‭, ‬2015‭. ‬מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬אדם‭, ‬תבנית‭, ‬נוף‭", ‬המוצגת‭ ‬במוזיאון‭ ‬עוקשי‭, ‬עכו

מדרש אישי

הקשר בין הבריאה שמובעת בהפטרת בראשית ב"כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם רקע הארץ וצאצאיה נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה" (ישעיהו מב, ה) לבין הבריאה בפרשת בראשית הוא לכאורה פשוט – בפרשה ובהפטרה מדובר בבריאה. אולם הקשר איננו רק טכני, והוא מוביל לשאלות לא פשוטות, שתמציתן מדוע צריך להביא את הבריאה כאסמכתא לגאולה; הן לא בכל פעולה של ה' בעולמו מובאת הבריאה כחיזוק וסיוע לנאמר. כותבי הדיון הנידון (מיכה ומתן אמיר) מתבססים על צד מהותי בנבואת ישעיהו של שמירת מסרים לדורות הבאים, כדי לקבוע: "'צור תעודה וחתום', כדי שידעו הדורות הבאים שכל ההתפתחויות ההיסטוריות הן תכניות מאת ה', שלפניו אין הבדל בין עתיד לעבר. כשם שהקב"ה שולט במרחב המקום […] כך הוא שולט במרחב הזמן, […]" (עמ' 22).

"צור תעודה וחתום…" הוא מבע ידוע בישעיהו שמיטיב להציג את תודעתו ההיסטורית בפרט ואת תודעתה ההיסטורית של הנבואה בכלל. הנביא מכוון למשמעותה ההיסטורית של היהדות. הבריאה הפיסית של העולם, וזה לא מובן באופן ישיר מבראשית פרק א', איננה עומדת בפני עצמה; היא פלטפורמה להיסטוריה. ומבחינה זו ההפטרה איננה רק עיטור נאה לפרשה ולטקס בבית הכנסת, אלא גם הארה מגדילה של פרט חשוב מאוד להבנת הפרשה בהקשר רחב ומעמיק. יתרה מזאת, הקריאה "צור תעודה וחתום" היא בסיס לשימוש האינסופי בדברי נבואה שנשמרו, מעיין של אקטואליה מתמדת הנובע במקורות המתחדשים דור אחר דור. ההפטרה הניתנת לפרשנות אקטואלית היא אחד מהם.

שאלות מיוחדות קשורות בהפטרת "רני עקרה לא ילדה" (ישעיהו נד, א), המוקדשת לשתי פרשות שונות מאוד בתוכניהן ובמסריהן – נח בבראשית וכי תצא בדברים כאחת מהפטרות הנחמה שאחרי תשעה באב. הדימוי המנחה בהפטרה זו הוא דימוי העקרה. למעשה, קובעת הכותבת (הרבנית דבורה עברון), הוא נגזרת של דימוי חזק ביותר הנפוץ בהקשרים אלו – דימוי האם שאיננה עוזבת את ילדיה. העקרה שנפקדה מעצימה את הדימוי הזה; ברי שהיא כאם לא תעזוב את ילדיה. זהו רקע לבריתות של ה' עם העולם אחרי המבול ועם עם ישראל בסוף ספר דברים. "שתי הבריתות קיימות לעולם ללא תנאי" (עמ' 26).

בהבנה זו של דבריה אומר כי ההפטרה מאצילה מרוחה גם על הפרשה; הברית עם עם ישראל הנשענת על דימוי העקרה משווה תוקף ועוצמה גם לברית עם האנושות. ועל עיון מעניין זה, מוסיפה הכותבת ברמיזה אקטואלית את מה שנראה כמדרש אישי יפה המקשר את שתי ההפטרות ללוח השנה היהודי: "בצמוד לפרשת נח, ממש בתחילת הסתיו, עם הפנים אל החורף, אל הגשם, החשכה, הקור – אנחנו רוצים לזכור שהברית קיימת, זה יחזק אותנו בתקופה הקרה שלפנינו. בצמוד לחודש אלול, עם תחילת זמן של חשבון נפש ומשפט פני מלך מלכי המלכים, אנחנו מבקשים להזכיר לעצמנו שכניסתנו למשפט היא ממקום של ברית, הן כעם והן כפרטים […]" (עמ' 26). פרשנות ההפטרות מעודדת אפוא גם מדרש אישי.

פרשנות אקטואלית

בדיונו בהפטרת וישב בספר עמוס מסביר הכותב (ד"ר שלמה פטיה) את העיקרון הפרשני הכללי: "יש קשר ברור בין דברי הנביא עמוס בפסוקי ההפטרה לבין פרשת וישב, ויותר מזה קשר ברור ומובהק לימינו, ולכל יום בחיינו ממש" (עמ' 53). הפתיחה להפטרה מונה חטאים הנכונים לתקופת עמוס: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים השאפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענוים יטו ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח, ויין ענושים ישתו בבית אלהיהם… ותשקו את הנזרים יין ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו…". אולם, לא רק בתקופתו!

מבאר הכותב: "פסוקי ההפטרה העומדים כמובן בזכות עצמם ובהקשרים אחרים, מזמנים התייחסות לכמה אירועים קשים בפרשת וישב: למכירת יוסף על ידי אחיו […] לפרשת יהודה ותמר, […] ולפרשת יוסף ואשת פוטיפר […]" (עמ' 54–53). ומהו העיקרון המקשר הספציפי של הפרשה וההפטרה: "[…] יסוד משותף המשותף לטעמי לכולם, והוא ההאשמה, או הצורך לברר את האמת: מדובר ב'דיבור' המחייב בירור, בדברים שנאמרו ולא נעמו לאוזן, בעלילות שווא שהוטחו, באמיתות שהתבררו או שלא התבררו בדיעבד […] מדובר בכלל במה שמוגדר כ'חופש ביטוי', שיש שיגדירו לעתים כ'חופש שיסוי'" (עמ' 54).

חופש הביטוי של נביא האמת, ממשיך הכותב בהבהירו נקודה ידועה, כלל איננו מובן מאליו. עמוס כמי שאיננו הולך בתלם הנבואי, שאיננו נביא "מטעם", אינו כפוף למלוכה, ולא מצטרף לנביאים המגבים אותה. האקטואליה המצטיירת לדידו של הכותב ברורה: "גם במדינת ישראל של ימינו נטען כלפי מתנגדים לשלטון ולהתנהלותו כי הם ניזונים מכספי תורמים שמניעיהם אינם טהורים, וכי יש בדבריהם משום הסתה, המרדה או פגיעה במלכות; גם אותם רודפים, מגדירים כבוגדים, מנסים להשתיק או עושים להם דה–לגיטימציה. נראה כי בכל עת מבקשים ממי שדבריו אינם פופולריים וחורגים מתפיסות רווחות לשתוק, להסתלק או לחלופין מסלקים אותו ממש" (עמ' 55). אכן, דברים כדורבנות; אולם, לענייננו חשוב כי ההפטרה מאירה את הפרשה. דברים שנאמרו בפרשה בענייני מכירת יוסף, מעשה יהודה ותמר ומעשה יוסף ואשת פוטיפר נכללים לכאורה בחופש הדיבור, אך מנוצלים ל"שיסוי".

כללו של דבר, גם אם לא נאמרה בספר היפה שלפנינו במפורש, משוקעת בו התפיסה כי ההפטרה מהווה מעין מדרש לפרשה, המגלה בה צדדים חדשים וחושף תובנות חדשות לפרשנותה. וזאת בצד יכולתה הבלתי–נדלית של ההפטרה להעביר את דברי התורה למישור האקטואלי הנדרש כדי לקיים תורת חיים.

פרופ' ישראל רוזנסון מלמד במכללת שאנן חיפה. לשעבר ראש מכללת אפרתה בירושלים

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז

שיפוט מהיר 

שמשהו יקרה

יאיר אגמון

כתר, 284 עמ'

"שמשהו יקרה" הוא נגיף מוחלש של "יאיר ויהונתן", ספרו הקודם של יאיר אגמון.

התוכן והמתכונת שונים תכלית שוני. "יאיר ויהונתן" היה רומן כפול ומלווה בסרטונים משלימים שהופקו במיוחד והועלו לרשת עם קישוריות קיו–אר בספר. כפול – כי הסיפור הראשי, סיפורו הקיצוני מאוד של גיבור בדיוני ושמו יהונתן ההופך לרוצח, לווה ב"הערות שוליים" שהן סיפור–צל; סיפור המספק זיקות מציאותיות לאֵימֵי הסיפור הראשי. בספר כולו אין שימוש בסימן הפיסוק נקודה, אלא רק בפסיקים וביצירת פסקאות חדשות, והתוצאה היא שרשרת תודעתית רוחשת בלי די.

ואילו "שמשהו יקרה" עשוי באופן סולידי לכאורה. יש בו חמש נובלות; בגב הוא מכונה "רומן סיפורים", כנראה כדי שהקורא יראה את הנובלות כנרקמות למסכת של סיפור גדול אחד. אך אלו הן נובלות נבדלות, והסיפור הגדול הוא לכל היותר סיפורו הגדול של היחיד המחפש משמעות, סיפורו של וירגיליוס הישראלי הצעיר המחפש את עצמו בתופת, בגן עדן ובכור–המצרף וסופו שהוא חוזר אל המסלול שנועד לו מימים ימימה. כאן המחבר משתלב בסיפור המעשה לא כמנגנון מקביל של הערות שוליים וסרטונים, אלא כמספר פעיל, הנכנס לפעמים בגוף ראשון אל הסיפור המסופר בגוף שלישי ומספר איך למד שככה זה, ומתי קרה לו משהו דומה, או למה הוא, הכותב, "מתרגש מהדימוי הפשוט הזה, של ההטענה של הפלאפון, שמזכירה לקוראים, בכזאת פשטות אלגנטית, שבכל הטענה מטומטמת כזאת של נקסוס חמש ליד המיטה בלילה יש יסוד עמוק של תקווה".

החלשת הווליום ב"שמשהו יקרה" מתבטאת לא רק במסגרת אלא גם בעוצמת הגירוי. האירועים אינם כה קיצוניים ופסיכוטיים כפי שהיו ב"יאיר ויהונתן"; אבל הגרסה המוחלשת קשה דיה. גבולות נחצים, פנים הנפש מתהפך החוצה והוא לפעמים שחור, הבוטות המינית כפייתית ומתפקדת לפעמים כהמחשה עכשווית לקסמה הקדמוני של הטומאה, ולפעמים, כגון בסיפור אהבה חטופה בין תלמיד ישיבה לרבו, כנצנוץ של גאולה כוזבת. גיבורי כל הסיפורים זורקים את עצמם ליורה מרוחקת רותחת כדי שמשהו יקרה להם, ודברים באמת קורים, אבל קורים בהם במקום שיקרו להם.

אגמון מתבונן בגיבוריו כמין קהלת מנוסה ועדיין אדולסנטי להחריד. תשוקת התאפסות מתנגחת אצלם ואצלו בתאוות חיים. קיום משועמם ולא סקרני משול בעיניו, שוב ושוב, לזִקנה, והוא בז לזִקנה הזו, ועם זאת הכול בעיניו הבל.

אולי טוב שאגמון צר צורה נסבלת, קונבנציונלית איכשהו, לטירוף של "יאיר ויהונתן". אולי טוב לקרוא את הנגיף המוחלש לפני שנדבקים בנגיף האמיתי. ועדיין כמה משיאיו של "כשמשהו יקרה" הם הקטעים המחזירים אותנו לשפת הגוף הבלתי נשכחת של קודמו. אל הצלופחים הלחים השוחים בגוף, והרימות והכנימות הטובות, והפצפוצים והשפיצים, והפסיקים, – כן, זה נגמר בפסיקים, כי זה לא נגמר.

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז

אישה זוממת לרצוח את בעלה, אלא שהעובר שהיא נושאת ברחמה עד למזימה ומספר עליה לקוראי הרומן. יותר סימני שאלה מהנאת קריאה

קליפת אגוז

איאן מקיואן

מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, 191 עמ'

אני חייב להתוודות ולומר שהקריאה בספר "קליפת אגוז" הייתה עבורי מאתגרת במיוחד. רוב זמן הקריאה חשבתי שהספר מופרך ומיותר. אחר כך קראתי ביקורות שכתבו אחרים על הספר, ולמרות שעלו בהן סוגיות והערות דומות לאלה שאני חשבתי עליהן, השיפוט של המבקרים היה שונה לגמרי. התעוררו בי ספקות, שמא אני לא משכיל או מומחה מספיק, שמא חל שיבוש מדאיג בטעמי הספרותי. בהמשך, לקראת סופו של הספר, נשביתי – בניגוד לרצוני ולמרות הכול – בשיאה של העלילה. וגם אם אני עדיין חושב שזה הספר הגרוע ביותר של מקיואן שקראתי, הוא עדיין כתוב במיומנות העולה לעתים עד כדי וירטואוזיות, ועדיין זה מקיואן הגדול שכתב ספרים נפלאים כמו "אהבה עיקשת", "דברי מתיקה" ומעל כולם "כפרה".

"קליפת אגוז" הוא וריאציה על "המלט" של שייקספיר. בראש הספר מופיע ציטוט מהמחזה, בתרגומו של שלונסקי: "הו, א–ל עליון, הלא גם בתוך קליפת אגוז יכולתי להיות בנפשי מלך על מרחבי אין קץ, לולא חלומותיי הרעים". גיבורי הספר הם טרודי וקלוד (גרטרוד וקלאודיוס הם מגיבורי "המלט"). טרודי היפה בגדה בבעלה המשורר ג'ון קרנקרוס והיא מנהלת רומן עם אחיו קלוד. השניים זוממים לרצוח את הבעל, ג'ון, ולהשתלט על רכושו, בית מידות גדול ומתפורר בשכונת סנט גונ'ס ווד היוקרתית בלונדון. מבלי שיהיו מודעים לכך, לתוכניתם הזדונית יש עד: העובר שאותו נושאת טרודי ברחמה כבר שמונה חודשים, בנו של בעלה הנבגד. העובר – מלומד וידען – הוא הוא המספר של "קליפת אגוז", ומתוך רחם אמו הוא שותף למתרחש.

שייקספיר‭ ‬כתב‭ ‬אותו‭ ‬טוב‭ ‬יותר‭. ‬ילדים‭ ‬מעלים‭ ‬את‭ ‬מחזה‭ "‬המלט‭", ‬צ‭'‬רלס‭ ‬האנט‭, ‬1863

השכלה ברחם

מקיואן אינו הראשון הכותב וריאציה על "המלט". קדמו לו, בין השאר, אייריס מרדוק בספרה "הנסיך השחור" וג'ון אפדייק בספרו "Gertrude and Claudius". גם הצבת עובר כגיבור מוכרת מספר שכתב הסופר המקסיקאי קרלוס פואנטס: “Christopher Unborn“. וכן זכור הסרט "תראו מי שמדבר", שבו הגיבור הוא תינוק בשם מייקי, המשתף את הצופים ברגשותיו ובמחשבותיו. אבל, כפי שציין אחד המבקרים, מקיואן הוא כנראה הראשון שעושה את שני הדברים בעת ובעונה אחת: משכתב את "המלט" ומספר אותו באמצעות עובר.

מעבר לאתגר, ולגימיק, לראות את העולם ולחוות אותו מנקודת מבטו של עובר, לא הצלחתי להבין מה התרומה האמיתית של העובר לעלילה. מה אנחנו, הקוראים, לומדים או מרוויחים מכך שדווקא עובר הוא המספר לנו את מזימת הרצח, מתאר לנו את הדמויות, מציג לנו את הקונפליקטים? אמנם מקיואן מיטיב לתאר את נקודת המבט הייחודית של עובר המחובר בטבורו אל אמו והחווה מתוך רחמה, שתיית אלכוהול למשל, או חש מאוים פיזית כאשר אמו ומאהבה מקיימים יחסים, אבל הדבר נתפס בעיניי כתרגיל בכתיבה ותו לא. סדנת כתיבה שמקיואן היה מקבל בה ציון גבוה.

לכאורה, מה עובר יודע על העולם שסביבו? מתברר שהעובר של מקיואן יודע המון. הוא מכיר לא רק את העולם המיידי שסביבו, אלא יש לו ידע היסטורי ופוליטי ותרבותי נרחב ויש לו דעה על כל דבר. למרבה המבוכה, מקיואן מנסה להסביר לנו את רוחב השכלתו וידיעותיו של העובר בכך שאמו טרודי מכורה לפודקסטים ושהיא מקשיבה כל העת להרצאות משודרות. אם מדובר בפנטזיה, מדוע לנסות להסביר אותה, לעשות לה רציונליזציה, שבכל מקרה אינה עומדת בשום מבחן מציאותי? למה לא ללכת עד הסוף?

העובר הזה מעצבן. בנאומיו על המצב הפוליטי בעולם, שבהם אנו זוכים לציטוטים נרחבים מהרצאה של מומחית ליחסים בינלאומיים; בהתנסחויותיו שיש בהן העמדת פנים; או כשהוא מגלה מומחיות אנינת טעם ביינות. העובר הזה יוכל עם היוולדו להצטרף מיד למעמדות המפטפטים (באנגלית זה נשמע טוב יותר). איאן מקיואן אולי לועג למעמד הזה, אבל הוא למעשה משתייך לו. הרי הוא סופר הבורגנות של צפון מערב לונדון. אז אולי זו אירוניה עצמית?

לשאלה למה לספר את העלילה על ידי עובר מצטרפת השאלה החשובה יותר: למה לכתוב מחדש את "המלט"? אמנם, מקיואן יודע לכתוב משפטים יפים כמו: "מחוץ לכתלים החמימים והחיים האלה זולג סיפור קר כקרח אל סיומו המתועב". אבל אם מדברים על "המלט", אני מעז לומר ששייקספיר כתב אותו טוב יותר. יש משהו בסיסי בעלילה שלא זוכה להנמקה ספרותית עמוקה. אפשר לנחש מדוע מאסה טרודי בבעלה המשורר, גם אם הספר אינו מנמק זאת באופן משכנע. אבל מדוע בחרה טרודי במקומו את אחיו המשעמם, הבנאלי וכנראה גם הטיפש למדי? מה חיבר ביניהם? האם הוא היה המפלט היחיד שלה? האם תאוות הבצע שלו הדביקה גם אותה? האם זו המשיכה הפיזית, שגם היא אינה מנומקת כמו שצריך? ומהם הכוחות המביאים את שניהם לתכנן רצח, המתועב שבחטאים? האם הם בנויים לכך? אם המניע שלהם הוא כסף, האם לא חשבו על דרך נוראית פחות להשיגו? ואם המניע שלהם הוא תיעוב ושנאה, היכן ההנמקה לרגשות עזים אלה? ואם רצח הוא דבר שאנשים לפעמים מבצעים באופן סתמי, משועמם, מה מקומה של כל הדרמה מסביב? בניגוד לספרים אחרים של מקיואן, הדמויות, הרגשות והפעולות אינם זוכים כאן לבנייה הדרגתית, לנפח ולהנמקה פנימית.

מה עמדת המספר לגבי מזימת הרצח? מהם רגשותיו כלפי אביו? מה יכול בכלל עובר לעשות? האם הוא יכול לפעול? זו דווקא נקודה מעניינת, ומקיואן מיטיב לתאר את מוגבלותו של העובר, את חוסר האונים שלו, את היותו מכווץ כמעט ללא יכולת תנועה בתוך רחמה של אמו. אבל גם עובר יכול לעשות משהו, ומקיואן יוצר עניין ומתח בהקשר זה: מה יבחר העובר, איך יפעל, האם זה יצליח?

כמעט שכחנו, אבל יש כאן סיפור מתח. האם מזימתם של טרודי וקלוד תצליח? האם הם יצליחו לבצע את הפשע המושלם? האם הם חשבו על כל פרט ופרט? צריך להיזהר מספוילרים. אוכל רק לומר שטמון בשאלות אלה פוטנציאל רב של מתח ועניין. למרבה הצער, הטיפול בהיבט הבלשי של העלילה הוא שטחי ולא מפותח, למרות שמקיואן זרע את הזרעים שיכלו להפוך לסיפור מתח משובח. זרע, אך לא טיפח ולא באמת קצר.

בשולי הספר הזה תהייה: אינני יודע מהי עמדתו של מקיואן בשאלת ההפלות. אבל קבוצת הייחוס שלו, הליברלית והנאורה, תומכת בביצוע הפלות, גם אם בסייגים מסוימים. בספר זה יצר מקיואן עובר שהוא בן אדם שלם. עם רגשות, רצונות, דילמות מוסריות, ידע רב, חשיבה ביקורתית וכדומה. עובר כזה אסור להפיל. זה רצח מובהק. סוגיית ההפלות לא עולה ב"קליפת אגוז", ואולי זה לא הגון להעלותה בהקשר זה. ובכל זאת, אני לא יכולתי להתעלם ממנה לכל אורכו של הספר.

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז

שחרור מקיבעון רפואי ומלחצים כלכליים של חברות התרופות, בשילוב ספקנות בריאה, עשויים לגרום לרופאים ולמטופלים כאחד להיפתח לאפשרויות אחרות בדרך לריפוי, להקלה ולשיפור איכות החיים

רפאו את עצמכם

מסע להבנת השפעת 
הנפש על הגוף

ג'ו מרצ'נט

מאנגלית: צילה אלעזר

כנרת, זמורה–ביתן, 2017, 380 עמ'

ספרים נושאים לעתים שמות בלתי מתאימים. בעיקר בתרגום. הכותרת הפשטנית בעברית שהועדפה על ה–"cure" האנגלי הפשוט משייכת את הספר לז'אנר ספרי הניסים המבטיחים גדולות ונצורות, כאילו שריפוי עצמי הוא דבר כל כך פשוט. רק כותרת המשנה משנה את התמונה: מסע להבנת השפעת הנפש על הגוף. כותבת הספר היא דוקטור לגנטיקה ומיקרוביולוגיה שדוגלת במדעיות ואינה מאמינה ברייקי ובאנרגיות קסומות, אך בכוח סקרנותה ופתיחותה חקרה מחוזות רפואיים שונים ואף מוזרים.

נושא הספר הוא השפעת הנפש על הגוף, משמע דיון בפרקטיקות שונות הממחישות את השינויים החלים בגוף בעקבות גורמים נפשיים מסוגים שונים. הדיון מתבסס על מחקרים מדעיים שמתוארים בספר לפרטיהם, כולל הפניות למקורות השונים. המחברת תיארה טיפולים שונים וגם סיפרה על התנסויותיה האישיות. נקודת המבט של הכותבת היא של ספקנות בריאה, ומקורות יניקתה אינם "ניו–אייג'יים" אלא מדעיים, מה שתורם לאמון הרב שהספר מעורר.

הרעיון שהנפש משפיעה על הבריאות מוכר מהחכמה העממית היומיומית ומהפולקלור. ידוע שאנשים עלולים לחלות ואף למות מרוב צער. לב שבור הורג את בעליו, כמו בנובלה "בדמי ימיה" של עגנון, שבה מתוארת אישה שנפטרה ממחלת לב, תרתי משמע. החיים היומיומיים מלאים עדויות לכוח ההרסני הטמון בגורמים נפשיים כמו מחלות שפורצות בעקבות מתחים וטראומות. ברפואה הקרויה "הוליסטית" מקובל להשתמש במושג "גופנפש", ולהקדיש זמן רב לשיחה עם החולה. מרצ'נט מציינת שהרפואה לא תמיד מצליחה לתת מענה ומזור, ולעומת זאת יש טיפולים בלתי מקובלים שמוכיחים את עצמם.

תחושת‭ ‬השלווה‭ ‬וההרמוניה‭ ‬עשויה‭ ‬לייתר‭ ‬תרופות‭ ‬למיניהן‭. ‬מתרגלים‭ ‬מדיטציה‭ ‬בפורטוגל
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬איי

תשומת לב ומדיטציה

בפרק הקרוי "טיפול דמה" מתוארים שיפורים שהתחוללו בעקבות "תרופה" שאינה מכילה מרכיבים פרמקולוגיים, הידועה בשם "פלצבו" – מילה שמקורה בתרגום ללטינית של ספר תהילים ומשמעותה לשאת חן, להפיק רצון. הפלצבו ידוע בעולם הרפואה, אך השימוש בו מועט בשל הרתיעה האתית משימוש בתרופה שאינה תרופה. הפלצבו מועיל במקרים רבים. בניסוי על חולי פרקינסון התברר שכאשר חולים חשבו שהם מקבלים דופמין, אותו חומר שחסר לחולים הללו, הם הגיבו כאילו קיבלו את החומר. במחקר אחר על אודות מחלת גבהים, הגיב מטפס הרים לחמצן דמה כאילו נשם חמצן אמיתי. המחברת אמנם מסתייגת ואומרת שהפלצבו לא עשוי להשפיע על נתונים פיסיים כמו מחסור בחמצן או באינסולין, ובוודאי לא על זיהומים חיידקיים, אך היכולת להחליש סימפטומים או לבטלם היא רבת ערך ביותר ומצמצמת סבל וגם לקיחת תרופות.

יתרה מזאת, אף תרופות כימיות פועלות במקרים רבים בערוץ הנפשי. האפקט של תרופות פסיכיאטריות לדיכאון וחרדה קשור לכך שהחולה יודע שהוא נוטל תרופה – עובדה שחברות התרופות משתדלות להסתיר, לטענת המחברת. עובדה מדהימה אחרת היא שגם כאשר המטופל יודע שהוא מקבל פלצבו הפלצבו מסייע לו. נקודה חשובה במתן תרופות היא הריטואל. יש חשיבות לצבע הכמוסה ולרופא שמעניק אותה בטקס הרפואי המקובל. תשומת הלב של הרופא היא חלק חשוב בעניין, בין שהחולה מקבל תרופה אמיתית ובין שהוא מקבל פלצבו.

תחום נחקר אחר הוא המדיטציה. יש אינספור דרכים למדוט, ביניהן "שיטת סילבה" לשליטה מוחית, שיש בה הרבה אלמנטים של אוטוסוגסטיה. שיטה נפלאה אחרת היא הריכוז בנשימות. מחקר המוח תרם רבות להבנת השינויים המוחיים המתחוללים בעת פעולת המדיטה, והפרק מלא וגדוש במידע מדעי מרתק. אין ספק שתחושת השלווה וההרמוניה והשינויים המוחיים שנוצרים בעת המדיטציה עשויים לייתר תרופות למיניהן, ביניהן תרופות ללחץ דם גבוה, לחרדה ולשינה. בפרק גם תיאור של פרקטיקות בודהיסטיות של קשיבות, "מיינדפולנס", ביניהן אסטרטגיה להתמודדות עם כאבים.

מעי רגיז ולידה מרגיזה

מצעד המחלות והריפויים האפשריים עובר לאורך הפרקים, כאשר פרקים מסוימים מתמקדים במחלות ספציפיות. תשומת לב רבה מופנית לבעיות של מעי רגיז שמאמללות אנשים רבים ומגבילות את חייהם. בפרק הקרוי "בטראנס" מתוארת השפעת ההיפנוזה על צרות הכרוכות בבטן אומללה. מעי רגיז נחשב ל"הפרעה תפקודית" יותר מאשר למחלה של ממש. אבל גם הפרעה תפקודית עשויה לפגוע מאוד באיכות החיים. החדשות הטובות הן שהבטן קשורה למוח ולכן ניתנת להשפעה נפשית.

בפרק מתואר מפעל חיים של רופא בכיר שמחוץ לבית החולים עובד בשיטת היפנותרפיה ממוקדת מעי, ומשרדו טובע במכתבי התודה של מטופליו. ומכיוון שטיפולים אלה מעצם מהותם אינם עשויים להיבחן לפי קטגוריות המקובלות בעולם הניסויים הרפואיים, קשה לממסד לקבלם, למרות היותם כל כך מוצלחים ומשני חיים.

"דבר אלי" הוא שמו של פרק אחר, שבו המחברת מספרת מניסיונה על לידה טראומתית שעברה בבית חולים עם מיילדות מנוכרות וחסרות רגישות, ועל לידה מסוג אחר שגם בה היו לה קשיים, אך תשומת הלב האישית והאמפתית אפשרה לידה ללא התערבות כירורגית. כאן עולה הנושא השנוי במחלוקת של לידה בבית חולים לעומת לידה בבית. המחברת אינה נוקטת עמדה חד משמעית, ומניחה שיש נשים שמוטב להן ללדת בבית חולים, אבל המסר החשוב העולה מדבריה הוא שהתערבות רפואית שאינה אמפתית עלולה לסבך את מהלך הלידה, והיפוכה, האמפתיה והשיחה התומכת, חשובות בזמן בדיקות קשות, ואף במצבים סופניים.

חשוב לציין שיחס טוב ויצירת דיאלוג משפיעים על תהליכים שיש להם שמות רפואיים. הרגשה טובה בעת טיפול או בדיקה משפיעה על המצב הגופני. הנושא עולה גם בפרק אחר, העוסק בחיים החברתיים. קיומו של מגע אנושי חיוני לשרידות ולבריאות. מחקרים על קהילות מאריכות חיים גילו שאחד האלמנטים החשובים בבריאות הוא התחושה שאיננו איים בודדים אלא חלק בלתי נפרד מקהילה.

רמזים מוקדמים והשפעות שליליות

סקירה מועטה זאת נועדה אך לטעימה, כי אין כל אפשרות לפרט את שלל הגילויים: מידע על שיטות שונות לשיכוך כאבים קשים; השפעה של טיפול קוגניטיבי–התנהגותי על חולי פיברומיאלגיה עד כדי יכולת להתגבר כליל על החולשה האופיינית לחולים אלה; טכניקות המשפיעות על מערכת העצבים; התמודדות עם ילדים על הרצף האוטיסטי; השפעת החוויה הדתית על מצבים בריאותיים. תופעת ה"נוצבו" (nocebo) – יצירת השפעות גופניות שליליות על ידי רמזים מוקדמים והשפעות שונות. כך למשל באחד הניסויים חוו המשתתפים תופעות לוואי שליליות מתרופת פלצבו, משום שידעו עליהן. ומוטב לא לספר לחולה שעומדים להכאיב לו – "תכף תרגיש דקירה קלה" – כי הידיעה עצמה עלולה לגרום לתגובת "נוצבו" שפירושו המילולי: אני אזיק.

אחד המוטיבים השזורים לאורך הספר הוא חברות התרופות. נתקלתי בזה רבות גם במאמרים עיתונאיים. יש ארגונים כלכליים שמעדיפים את המצב הנוכחי של שימוש מוגבר בתרופות כימיות. הכוחות הללו משפיעים על הממסד הרפואי ועשויים למנוע תזוזות בכיוונים שיגרמו להפחתת השימוש בתרופות. גורם מעכב אחר הוא הקיבעון הרפואי וההליכה בדרכים מקובלות עד כדי היאטמות לאפשרויות חדשות.

בזמנו נסקר במוסף זה המחקר הסוציולוגי של יעל קשת (רסלינג, 2010), שבו היא מתארת את התופעה של טהרנות רפואית והישמרות מכל דבר שמתקרב לרפואה בעלת אופי שונה. ברור שהטהרנות יותר פסיכולוגית מאשר מדעית, למרות היותה נושאת את שם המדעיות. על כל פנים, המסקנה של הספר אינה ויתור על הרפואה המקובלת, אלא היפתחות לאפשרויות נוספות, להרחבת המנעד הרפואי. זהו ספר מוצלח במיוחד בתרגומה היפה והרהוט של צילה אלעזר. הוא לא מבטיח לנו "לרפא את עצמנו", אך פותח אופקים חדשים להתמודדויות במצבים קשים.

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז

מבני מנשה ששומעים שיעורים של ערוץ "הידברות" ועד קהילות באמזונס שיודעות לקשור ציצית – בזכות האינטרנט העולם היהודי הפך לכפר גלובלי קטן

האינטרנט הוא ללא ספק אחת ההמצאות הגדולות של המאה ה–20. מדובר בהמצאה כה עוצמתית, עד כי קשה לאמוד את השלכותיה על עולם העסקים, התקשורת, החברה והתרבות, בעתיד הקרוב והרחוק. בדברים הבאים אנסה לבחון את ההשפעה של האינטרנט על יהדות התפוצות, מתוך המפגשים עם יהודים וקהילות במקומות שונים בעולם.

למדו‭ ‬להתפלל‭ ‬ביוטיוב‭. ‬תפילה‭ ‬בקהילת‭ ‬הגרים‭ ‬במדגסקר‭, ‬2016
צילום‭: ‬אליהו‭ ‬בירנבוים

מרגישים קרוב

ככלל, השימוש באינטרנט הביא ברכה לעולם היהודי בתפוצות. קהילות המרוחקות גיאוגרפית מרגישות בזכות האינטרנט שהן שייכות ומחוברות לעולם היהודי. התחושה שהמידע קרוב וזמין ושניתן להיות חלק מרשתות חברתיות יהודיות גם כאשר גרים במרחקים מאפשרת להרגיש קרוב. ביקרתי לפני כמה שנים בקהילה היהודית באוקלנד, ניו זילנד. מדובר באחת הקהילות הרחוקות ביותר בעולם מבחינה גיאוגרפית, אבל לדברי נשיא הקהילה הקהילה קרובה נפשית לעולם היהודי בגלל החיבור דרך האינטרנט.

לא רק הפסיכולוגיה השתנתה על ידי החיבור לאינטרנט אלא גם אופן הלימוד בכלל ולימוד התורה בפרט. אם בעבר לא היו מקורות מידע מספיקים לכל יהודי שרצה ללמוד תורה, הרי שכיום הבעיה היא לא חוסר מידע אלא עודף מידע. קיימים אתרים ללימוד תורה בכתב ושיעורים מוקלטים, שיעורים המתקיימים באופן אינטראקטיבי, פורומים לשאלות ותשובות בהלכה, יהדות למתחילים, יהדות למתקדמים, הוראת השפה העברית, לימוד ישיבתי, אתרים ללימוד הסכמה לרבנות ותעודות כושר שונות, לימוד חזנות וקריאת התורה ועוד היד נטויה. לפני מספר חודשים ביקרתי בקהילה של גרים במדגסקר, והם הזמינו אותי לתפילת שחרית של חול. התפילה התנהלה בנוסח ספרדי ירושלמי, ללא טעויות, ועם ניגון מדויק של מקאמים ספרדיים. כאשר שאלתי מי המורה שלימד את החזן והאם הוא למד בישיבה בארץ, תשובתו הייתה: לא, למדתי להתפלל ביוטיוב!

מאות אלפי האתרים הקיימים הפכו את היהדות לנגישה לציבור הרחב. אדם יכול ללמוד תורה מבלי לצאת מביתו, מבלי להגיע לבית הכנסת או לקהילה היהודית במקום מגוריו ומבלי להיכנס לפקקי תנועה ובעיות ביטחון הקיימים בערים שונות בעולם. ר"מים מישיבות ומדרשות בארץ מעידים שהם יוצרים קהילות וירטואליות עם תלמידים ותלמידות שהגיעו לשנת לימוד בארץ והקשר נמשך גם אחרי חזרתם לחו"ל. במוסקבה, סאו פאולו ומקסיקו, ערים גדולות עם עומס תנועה אדיר, מתקיימים שיעורים קבועים באמצעות סקייפ כדי לא להיכנס לפקקי תנועה.

לא רק היהודים הפכו להיות לומדי תורה בעקבות התפתחות האינטרנט אלא גם העולם הלא יהודי. העולם הנוצרי ובעיקר האוונגליסטים, המרגישים כל כך קרובים ליהודים וליהדות, עושים שימוש באתרים ללימוד מעמיק של יסודות היהדות ואמונתה. מספיק לקרוא תגובות של גולשים נוצרים באתרים שונים, המבקשים להבין את המילים והמשמעות של שירים חסידיים, ומעידים על אהבתם לַמוסיקה על אף חוסר הבנת התוכן, כדי לקבל הצצה לגודל התופעה. בנוסף, גם מתייהדים, אנשים המבקשים להתגייר ולהצטרף לעם היהודי, לומדים תורה באמצעות אתרי אינטרנט בשלל שפות ומרגישים קרבה ליהדות.

גם תהליך ההתעוררות וההתקרבות של יחידים וקבוצות שונות של נידחי ישראל מושפע מהחיבור לאינטרנט. קיימות ישיבות מיוחדות און ליין ללימוד תורה לבני אנוסים, כמו גם אלפי אתרים המעודדים את בני האנוסים לצאת מהארון, לעזוב את הנצרות ולשוב לדת אבותם. כל מי שמחובר לאתרים אלו מרגיש שאיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.

הרב גוגל

לא פעם ביקרתי באיים רחוקים במזרח ובמערב, במדינות שונות באפריקה ואסיה, שבהן אין יהודים וקהילות יהודיות. לא מעט אנשים שפגשתי ידעו לצטט שיעורים שלמים של ערוץ הידברות או ערוץ מאיר, ואפילו הכירו את "יהודי עולמי" ואת "רב עולמי". פעמים רבות כאשר ביקרתי אצל בני מנשה בהודו, נוכחתי לדעת שהם לומדים תורה ברמה גבוהה. הם תמיד ציינו את אתרי האינטרנט ככלי לחיזוק לימודם. גם התחומים הפרקטיים נלמדים דרך האינטרנט. ביקרתי בקהילה קטנה של שמונה משפחות ליד נהר האמזונס בפרו. להפתעתי לכולם היו טליתות וציציות שהם קשרו בכנפות הטליתות. חלקם קשרו את הציציות בקשר אשכנזי וחלקם בקשר ספרדי, וכולם למדו מאתרים באינטרנט כיצד לעשות זאת.

כזכור, חז"ל מסבירים את ערך הגלות באומרם: "לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שייתוספו עליהם גרים" (פסחים פז, ב). אבל כיום אנו עדים לתופעה הפוכה. גרים מתרבים דווקא במקומות שבהם אין יהודים ואין קהילה יהודית, אין רבנים ואין בתי כנסת. הקשר של גרים רבים בעולם עם היהדות ועם ישראל הוא דרך האינטרנט. אנשים הפכו למלומדים ותלמידי חכמים באמצעותו.

אולם נדמה לי שהלימוד וההתקרבות ליהדות באמצעות האינטרנט יכול להיות בבחינת אליה וקוץ בה. הולך ונוצר ציבור של "יהודי אינטרנט" – גרים ומתייהדים המכירים את התורה ובונים את זהותם לא על ידי מורים ורבנים, לא איש מפי איש אלא באופן אינטרנטי. לעתים, לא את היהדות עצמה הם לומדים אלא פסידו–יהדות, משהו שנמצא ליד היהדות המסורתית. לימוד התורה הקלאסי מבוסס על כך ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים…". כך התורה אמורה להילמד ולהימסר, איש מפי איש, דרך קשר אישי ובחינה משותפת של העולם והמקורות; ואילו לימוד התורה באינטרנט יצר משהו שונה וחדש. אז אמנם יש התקרבות לתורה וקבלת ידע, אבל הרגש והמסורה נעלמו מן הלימוד.

הלימוד הבלעדי של הלכות דרך האינטרנט, בלי הוראה ישירה, מביא גם לטעויות רבות בקיום ההלכה. זכורני שכאשר הגעתי לבקר בקהילה קטנה של גרים הם סיפרו לי שהם שומרים שבת באופן מלא. שיבחתי אותם על כך, אבל במהלך השיחה הם סיפרו לי שהם רגילים לנסוע ברכבת בשבת. תמהתי על כך ושאלתי מדוע, הרי הנסיעה בשבת ברכבת אסורה. הם הופתעו ואמרו לי: "למדנו באינטרנט שמותר לעלות בערב שבת על ספינה המפליגה בים. ואם כך, חשבנו שמותר לעלות גם על רכבת לפני השבת".

קיימת תופעה ידועה של "הרב גוגל", ובה אנשים מחפשים את התשובה ההלכתית הרצויה עבורם, ואינם נעזרים ברבנים שהוכשרו לפסוק הלכה מתוך מקורותיה ומתוך רגישות אישית ואנושית.

לא ניתן לסיים את הרשימה ללא אזכור יתרון משמעותי שקיים לשימוש באינטרנט: השימוש ברשת הביא ברכה גדולה לעולם השידוכים בתפוצות בכלל ובקהילות קטנות בפרט. בקהילות קטנות של מאות יהודים, הצעירים התלוננו תמיד שאין להם דרך להכיר בני זוג או בנות זוג יהודים. כיום, אתרי אינטרנט כג'יי דייט ואחרים הפכו למקום מפגש וירטואלי לצעירים ומבוגרים רבים כדי להקים בתים יהודיים והתוצאות טובות ומפתיעות.

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז

מאת נריה כנפו, גיליון פרשת במדבר

שיח לאומי טהור

במאמרו מציג נריה כנפו שלושה מפיוטי ר' דוד בוזגלו (להלן: רד"ב): "בינו נא מורדים", "אתם יוצאי מערב" ו"לא הכוחות לא המוחות", ודרכם מבקש הוא להטיף לעם היהודי מוסר נוקב, על פיו "מוכרחים לוותר על ההרגל המגונה שלנו לשים את 'הערבים' בסל אחד". בחירתו של הכותב בשניים מן הפיוטים – "בינו נא מורדים" ו"אתם יוצאי מערב" – מכוונת מראש. כפי שעשו קודמיו, אף הכותב עושה את פיוטי רד"ב קרדום לקידום אג'נדה פוליטית, תרבותית ודתית חדשה, וזאת תוך התעלמות מופגנת ומודעת ממאה ארבעים ושמונה שירים ופיוטים אחרים שכתב. מדבריו ניכר היטב כי מסתמך הוא על מאמרו של ד"ר מאיר בוזגלו, "סאלים, חיים ודוד: וריאציות של שכחה" (תיאוריה וביקורת 22, עמ' 184-171) ועל סרטו של הבמאי רפאל בלולו, "שיר ידידות", על אודות חייו של רד"ב.

בנקל לי להפריך את טענתו של כותב המאמר "כי תפיסה זו של רבי דוד בוזגלו, שניתן אולי לחשוב שהיא תמימה או מנותקת מן המציאות, היא מוטיב חוזר בשירתו". היכן חוזר מוטיב זה בשירת רד"ב? יתרה מכך, אל מי מפנה רד"ב את הקריאה לשלום בשירו "בינו נא מורדים"? במקום להפריך את טיעוני הכותב אבקש להציג את תפיסתו וחזונו של רד"ב על אודות ארץ ישראל, מדינת ישראל ועם ישראל, ואת יחסו אל שכנינו הערבים, כפי שעולה משיריו ופיוטיו.

הפיוט "ירושלים עיר הבירה" הוא שיר עתירה לזירוז הגאולה. תוכנו של השיר מלמד כי ייתכן שנתחבר קודם מלחמת ששת הימים ואיחודה של ירושלים. הסימנים המובהקים לכך מצויים בעיקר בשתי המחרוזות האחרונות בשיר, שבהן הוא פונה בבקשת עזרה וסיוע בבניית העיר: "דָּר מָרוֹם שֹׁוכֵן / עֶזְרָתְךָ לָנוּ תֵּן / רַחֲמָן כָּמוֹךָ, אֵין / נִמְצָא בְּעֵינְךָ חֵן // אֲדוֹן עוֹלָמִים / מָלֵא רַחֲמִים / זַכֵּנוּ לִבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם". הרמיזה לברכת "הרחמן" מחדדת את רצון העם וכמיהתו לאיחוד חלקי העיר ושיקומה, רצון המתעצם עם בקשת הנקמה באויביו: "הַשְׁפֵּל אֶת אוֹיְבֵינוּ / הַקָּמִים עָלֵינוּ / וּנְקֹום נִקְמָתֵנוּ / מִיָּד שְׁכֵנֵינוּ // נֵשֵׁב לָבֶטַח / אָבוֹת עַל בָּנִים / תִּבְנֶה חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם". משחק המילים "תִּבְנֶה חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם" המושתת על הפסוק "תבנה חומות ירושלם" מלמד יותר מכול על כמיהתו של הדובר לאיחוד העיר ולקימומה.

אחד השירים המשמעותיים יותר בשירת רד"ב הוא הפיוט "אורו בת ציון עינייך", שבו נותן המחבר להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, תוך נשיאת תפילה לשיקום מעמדה הרוחני, לרבות החזרת עבודת בית–המקדש למקומה. את הפיוט פותח רד"ב בטור השירי: "אוֹרוּ בַּת–צִיּוֹן עֵינַיִךְ / יוֹם בּוֹ שִׁמְשֵׁךְ עָלְתָה / וּכְשׁוּלֵי פָּארוּר נֶהֶפְכוּ / פְּנֵי חוֹבְלֵנוּ" – ובו מעלה הוא על נס את שמחתם, התאוששותם והחייאת רוחם של תושבי ירושלים ביום עליית העיר לגדולה, הוא יום שחרור העיר משליטת הצבא הירדני, תוך תיאור חרפתו ובושתו של צבא האויב, כתוצאה מכישלונו מול חיילי צה"ל.

השימוש בדימוי "וּכְשׁוּלֵי פָּארוּר נֶהֶפְכוּ / פְּנֵי חוֹבְלֵנוּ" המופיע בנחום ב, יא: "ופני כלם קבצו פארור", מתעצם בבבלי שבת ל, א: "נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה", ומגיע לשיאו בשיר המלחמה המפורסם "אלו–ה עוז", מאת ר' שמואל הנגיד: "וּפָנִים קִבְּצוּ פָארוּר וְהָדָר / וְנֶהֶפְכוּ אֱלֵי שׁוּלֵי קְדֵרָה". רד"ב שהיה ער לעוצמת הדימוי המתפתח משתמש בו לצורך העצמת תחושת הבושה של האויב ואכזבתו לנוכח מפלתו, שכן "תּוֹחֶלֶת צָרִים חוֹנַיִךְ / נִכְזְבָה וְכָלְתָה / כָּל–עֻמַּת שֶׁבָּאוּ הָלְכוּ / מִקּוֹל יוֹבְלֵנוּ". הביטוי "מִקּוֹל יוֹבְלֵנוּ" שפירושו "קול השופרות שלנו" קושר את ניצחון צה"ל במלחמה לכיבושי יהושע ביריחו, למלחמות גדעון ולשרשרת ניצחונות גיבורי המקרא. בעקבות הניצחון עולה מעמדה של ירושלים וחוזר ונקשר הקשר בין עם ישראל לבירתו הנצחית:

וְעַל הָרַיִךְ / יְרוּשָׁלַיִם

    וּבִשְׁעָרַיִךְ / עָמְדוּ רַגְלַיִם

    רַגְלֵי דְּרוֹרַיִךְ / טְהוֹרֵי שׁוּלָיִם

יוּקַם עָל שִׁלְטוֹנֵךְ / לָנֶצַח עַל הַר מוֹר

    כֹּהֲנֵךְ וּסְגָנֵךְ / יָרִיעוּ שִׁיר מִזְמוֹר

עַל כַּנֵּךְ דּוּכָנֵךְ / הַהַלֵּל שָׁם נִגְמֹור 
הקשר לשירי המעלות בתהילים, ויותר מכול לפסוקים "עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם", "ירושלם הרים סביב להּ", ניכר היטב בשתי מחרוזות השיר הללו. מרכזיותו של הכינוי "דְּרוֹרַיִךְ" נודע עוד בהקשרו המילולי לחירותו של עם ישראל וריבונותו במדינתו החופשית וברמיזה לפסוקים מתהילים: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'… גם ציפור מצאה בית ודרור קן …", המלמדים יחדיו על הגשמת חלומו של המחבר יחד עם חלומם של כלל ישראל.

*

אחד מביטויי הגאולה המיוחדים בשירי רד"ב הוא תיאור המקומות הקדושים: מערת המכפלה בחברון, קבר רחל בבית לחם, קבר יוסף בשכם והכותל המערבי בירושלים. התוצאות המדהימות של מלחמת ששת הימים והמפגש המחודש עם המקומות הקדושים יצרו תחושה של נס והרגשה של אתחלתא דגאולה. הגעגועים העזים לירושלים והכמיהה למקומות הקדושים המצוינים לעיל, שעד למלחמת ששת הימים נשלטו בידי ירדן, באים לידי ביטוי בטורי שירו של רד"ב:

עוֹד שָׁפְרָה לָנוּ נַחֲלָה / בְּחֶבְרוֹן הַמְּהֻלָּלָה

וּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה / מַצֶּבֶת רָחֵל אֵם הַסְּגֻלָּה

עִם יוֹסֵף רַב הַמַּעֲלָה / אַף כֹּותֶל מַעֲרָבִי לִתְפִלָּה

עַד יָקִים בֵּית זְבֻולָהּ / אֵל גָּדוֹל נוֹרָא עֲלִילָה

האפשרות המחודשת לשוב ולפקוד את המקומות הקדושים עוררה אצל רד"ב את הצורך לתת לרגשותיו העצומים ביטוי ומשמעות מעשיים, ולהם נתן דרור בנאום שנשא בערב יום העצמאות תשכ"ח בעיר בית שאן:

יש לזכור כי לא על מגן נעשו נסים לדלתותינו שלא נפתחו בפני האויב. ולא על חינם זכתה שארית ישראל להוציא את המוחזקים בה מאז ומקדם ולשבת עצמאית במקומה, אם לא למען עשות רצונו יתברך כרצוננו בעבודת לב טהורה ורוח נכון ובמשמעת גמורה לקדושים אשר בארץ, אחרת אי אפשר להאמין כי זכות זו ששמה עצמאות תקום לנו למקנה לדורות עולם.

כפי שניסיתי להראות, מתוך השירים והפיוטים שהצגתי ניכר כי עלייתו של רד"ב לארץ ישראל חיזקה בו את עמדותיו הקודמות של איש הגולה שחלם במשך זמן רב לחיות בה, והצליח לעלות אליה רק בסוף ימיו. בשירים אלה ההיצגים המיתיים, הדתיים והמסורתיים של ארץ ישראל על אתריה השונים חוזרים ונשנים. נסיעותיו ברחבי הארץ לשם הנחלת מסורת שירת הפיוטים והבקשות, האהבה הרבה שלה זכה מתלמידיו ומעריציו וביקוריו בירושלים ואולי אף במקומות הקדושים שנכבשו במלחמה הפיחו עוצמה בשיח הלאומי שלו.

יוסי בן שבת

ד"ר יוסי בן–שבת הוא חוקר שירתו של רבי דוד בוזגלו, מכללת חמדת הדרום, נתיבות

 —

אידיליה מדומה

את הביקורת על הפרשנות הייחודית שהעניק נריה כנפו לשיריו של רבי דוד בוזגלו אניח למומחים ממני בתחום הספרות והשירה. בשורות אלו באתי להציג זווית ראייה שונה מזו של כנפו בכל הנוגע לסוגיית השלום עם שכנינו המוסלמים, תוך התמקדות ביחסי יהודים–מוסלמים במרוקו, הארץ שממנה עלו אבותיי ואבותיו של כנפו.

בדומה לכנפו, אף אני נולדתי לשושלת מפוארת של רבנים ומקובלים במרוקו – משפחת דנינו, המחזיקה בשושלת יוחסין ישירה מאב לבן עד לאבינו הגדול הרמב"ם. אולם בשונה מכנפו, מעולם לא חשתי סלידה ממאפיינים רבים של המורשת המרוקאית. מאז ומתמיד אהבתי את השפה, הלבוש, המנהגים והפיוטים המרוקניים שהיו ערבים לאוזניי, ולא היה בדמיונם לשירה המוסלמית לפגום בכך. נהפוך הוא. דווקא מתוך אהבה והערכה רבה לתרבות מפוארת זו, אשר שזורים בה מאפייני תרבות והשפעה גדולה, הן ערבית והן ברברית, הגעתי לחקור את התרבות וההיסטוריה של מרוקו בכלל ושל היהודים בה בפרט. אהבתי והערכתי הגדולה לתרבות המרוקנית מאפשרות לי גם לבחון בעין ביקורתית את החלקים הפחות נעימים בה.

מסוף תקופת המואחידון (1269) ועד לתחילת שלטון החסות הצרפתי (1912), חיו יהודי מרוקו תחת שלטון מוסלמי אדוק, לרוב סובלני כלפי היהודים, אשר היו נתונים במעמד שאותו נהוג לכנות "בני חסות", וחיו תחת מגבלות "תנאי עומר". באמצע המאה החמש עשרה הוקם המלאח הראשון בפס, והוא מהווה למעשה הגטו היהודי הראשון בעולם (הקדים בכמאה שנים את גטו ונציה, הראשון באירופה). מאז ועד המאה העשרים הורשו יהודים להתגורר אך ורק במלאחים היהודיים אשר היו מצויים בכל עיר, עיירה וכפר, הן בבלאד למחאזן (השלטון המרכזי של המלך) והן בבלאד אל שיבא (השטחים שתחת שלטון ראשי השבטים הברבריים). בניגוד לדברי כנפו כי "אלה לבשו את בגדיהם של אלה" המציאות הייתה שונה. היהודים חויבו ללבוש ג'לביות בצבעי שחור ולבן בלבד, ונאסר עליהם לעטות כיסוי ראש המזכיר את כיסוי הראש הערבי או הברברי.

המוסלמים במרוקו אכן ביקשו להשתתף בחג המימונה, והביאו תשורות של קמח, סולת ודבש לשכניהם היהודים, כדי להיות מבורכים אף הם בברכת "תרבחו ותסעדו", ואין ספק שמחווה זו מצביעה על כך שהסביבה הערבית במרוקו, ובמיוחד הסביבה הברברית, ידעה להכיל ואף לכבד את התרבות והדת של יהודי מרוקו, ואת מנהיגיה הרוחניים. אולם עלינו לזכור כי הם נהגו לעשות כך בעת שיהודי מרוקו שמרו על מעמדם הנחות תחת תנאי עומר. כאשר היה נדמה למנהיגות המקומית כי ידם של היהודים במעל כלשהו, הם הגיבו בעוצמה ובאכזריות כלפי היהודים. בוודאי ידוע היטב לכנפו הסיפור המזוויע על הוצאתו להורג באכזריות יתרה בעצם יום השבת של רבי דוד אביחצירא "עטרת ראשנו", אחיהם הבכור של בבא סאלי ובבא חאקי (סבו של כנפו), רק משום שחשדו בו כי שמח על עצם הכיבוש הצרפתי.

כנפו כותב כי "מי כמונו יכולים להבין את החיים תחת שלטון זר", אולם הוא מתעלם מן העובדה שיהודי מרוקו תחת השלטון הזר מעולם לא ביקשו לערער את יסודות המדינה שבה חיו, ולא ניסו לפגוע בשליטי הארץ, וכל שכן לטעון לבעלות כלשהי עליה (למרות שהגיעו למרוקו כשש מאות שנים לפני הכובש המוסלמי), וזאת בניגוד למצב בארץ ישראל ולתפיסת ערביי הארץ את לגיטימיות השלטון היהודי בארץ.

אני מצטרף לקריאתו של כנפו: "אנחנו מוכרחים לוותר על ההרגל המגונה שלנו לשים את 'הערבים' בסל אחד". אף אני סבור כי יש לחתור לשוויון מלא בין כלל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין, ובאותה מידה אני גם דורש מכל אזרחיה לגלות נאמנות למדינה שבה הם חיים, גם אם הם חולקים נקודת מבט אחרת על היווצרותה של המדינה. וכאן יורשה לי להעיר כי ההכרה בנראטיב של האחר אין משמעה אימוץ הנראטיב שלו, כפי שעשה כנפו באמצו את המספר המפוברק והדמיוני של מיליון וחצי פליטים ערבים ב–48'.

חובה עלינו לחתור לשלום עם שכנינו שכל חפצם לחיות את חייהם בשלווה. אף אני נמשך אחר תפיסת עולמו של רבי דוד בוזגלו ורבנים נוספים יוצאי המגרב וארצות המזרח, אשר ביקשו לחיות כאן בארץ אבותינו בשלווה עם שכנינו הערבים. יחד עם זאת, עלינו לזכור כי אותם אנשי הדמים – "המגוגים" בלשונו של רבי דוד בוזגלו – הם אלו השולטים כיום במוקטעה ברמאללה וביתר שאת ברצועת עזה. ובשל מנהיגים אלו, גם הרב עובדיה יוסף (שאותו אוהבים תומכי השלום לצטט) חזר בו מתמיכתו בהסכם אוסלו, וכפי שכתב ביום כ"ג בשבט תשס"ג: "ברצוני להבהיר את עמדתי בעניין יש"ע, לא פעם הסברתי מכבר כי פסק ההלכה אשר נתתי בזמנו 'שטחים תמורת שלום' אינו תקף כלל לרגל המצב הנוכחי. אני התכוונתי אך ורק לשלום אמת, שבו ירושלים וסביבותיה ישכנו לבטח, בשלום ובשלווה. אולם עתה עינינו רואות וכלות, כי אדרבה מסירת שטחים מארצנו הקדושה גורמת לסכנת נפשות. לא לשלום כזה ייחלנו ולא לנער הזה התפללנו. לפיכך הסכם אוסלו בטל ומבוטל, כי אני שלום, וכי אדבר המה למלחמה…".

דורון דנינו

הרב ד"ר דורון דנינו הוא חוקר ומרצה באוניברסיטת בר אילן, ומשמש יועץ בכיר בסוגיית הסכסוך הישראלי–פלשתיני במכון הרברט קלמן ליישוב סכסוכים בינלאומיים

—

שלום נטול חתימות והסכמים / נריה כנפו משיב:

בניגוד לטענתו של ד"ר בן שבת, לא ביקשתי להציע דרך אחת להבין את דברי רבי דוד אלא עמדתי על כך שדמותו מורכבת וכי יש באמתחתו הן פיוטים המדברים בשפה אוניברסלית והן המדברים בשפה פרטיקולרית לאומית וחריפה, ואף הבאתי לכך דוגמה אחת.

ביקשתי ללמוד מרבי דוד את היכולת לדבר בשתי שפות מקבילות, נוקבות וחריפות, אך מבלי להיות מזוהה עם מחנה מסוים. וכפי שאני לומד מרבי דוד על שיח הלאומיות ושמחת הניצחון והכרעת הערבים, אני לומד ממנו על שיח השלום ומציאת המכנה המשותף עם הערבים. אך בניגוד לבן שבת אינני מבקש לטעון לגישה ותפיסה אחת בדרכו של רבי דוד.

בדבריי אכן הסתמכתי על דבריהם של ד"ר מאיר בוזגלו, בנו של רבי דוד, ועל סרטו של רפאל בלולו, שהציגו את המורכבות שעליה דיברתי – המתאפשרת בזכות ההיכרות המעמיקה של אב ובנו ששום מחקר אקדמי לא יצליח להשיג. ואף סרטו של רפאל נתן במה לתלמידים שונים של הרב שיכולים להשלים יחד דמות מורכבת.

באשר לדבריו של הרב ד"ר דנינו – אבקש לעמוד דווקא על החלק העיקרי של דבריו שבו הוא חולק על עמדתי בעניין עשיית השלום, ולהבהיר כי לא ביקשתי להכריע בעניין צורת עשיית השלום אלא להתייחס לעצם ההתכוננות אליו.

כתבתי על הצורך לעשות שלום דווקא במנותק מחתימה על הסכמים ומשיח של ויתורים או נסיגות. שלום במובן הרחב ביותר של המילה, כפי שמעיד דנינו, התקיים בפועל בין יהודים לערבים במרוקו, כבני אדם, כצאצאים לאברהם אבינו, כמאמינים בא–ל אחד. אכן אין בגישה זו כדי לפתור את ה"סכסוך" הישראלי–פלשתיני על כל מורכבויותיו, אך בהחלט יש בו כדי לקדם שיח שונה, בגובה העיניים, שנחוץ לנו מאוד.

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז

לאחר שציוותה על הדלקת המנורה בשני הספרים הקודמים, שבה התורה ומצווה על כך בפעם השלישית בפרשתנו. על משמעות הקשר שבין המנורה למסע המדבר

פרשת בהעלותך פותחת בציווי משה לאהרן להדליק את המנורה, ובקיום הציווי על ידי אהרן (במדבר ח, א–ד):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה.

הציווי על הדלקת המנורה הופיע כבר פעמיים בתורה – בפתיחת פרשת תצווה (שמות כז, כ–כא) ובסיום פרשת אמור (ויקרא כד, א–ד). מדוע חוזרת התורה על הציווי בפעם השלישית, ומדוע דווקא כאן?

איור: מנחם הלברשטט

הזווית של העם

כאמור, בפרשת תצווה מופיע הציווי על הדלקת המנורה בפעם הראשונה. הדגש ניתן שם על חלקם של ישראל בהדלקת המנורה. כל שאר הציוויים על הכנת המשכן מופיעים בפנייה ישירה של ה' אל משה רבנו – "ועשית ארון", "ועשית שלחן" וכדומה – ואילו רק לגבי הדלקת המנורה נאמר: "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן" (כז, כ). סגנון דברים זה מדגיש את העובדה שבמנורה עם ישראל שותף באופן פעיל.

הפרשייה בפרשת אמור זהה כמעט לחלוטין לפרשייה שבפרשת תצווה, אך דווקא על רקע הדמיון בולט ההבדל שביניהן. בפרשת תצווה הציווי מסתיים במילים "מאת בני ישראל", ואילו באמור הסיום הוא: "על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד". מכאן אתה למד שבעוד פרשת תצווה מדגישה את חלקו של העם במצוות ההדלקה, פרשת אמור שמה דגש על טהרת המנורה ועוצמת קדושתה, וכן על העובדה שהכהן עורך את נרות המנורה "לפני ה' תמיד".

ניתן להסביר לאור זאת שהתיאור הכפול של הדלקת המנורה, בספר שמות ובספר ויקרא, נועד ללמד על שני הפנים של הדלקת המנורה: מצד אחד הכהנים מדליקים את המנורה כנציגי ישראל (כמתואר בפרשת תצווה); ומצד שני, הכהנים מתפקדים בהדלקת המנורה כנציגי הקודש (כמתואר בפרשת אמור).

ומה לגבי הציווי שבספר במדבר? פרקים ז–ח בספר במדבר מתארים שלושה אירועים הקשורים לחנוכת המשכן: קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח (פרק ז), חנוכת המנורה (תחילת פרק ח) וטהרת הלויים (המשך פרק ח). מדוע אירועים אלה מתוארים דווקא בספר במדבר, ולא תוארו בספר שמות או בויקרא, שבהם כבר מתוארת חנוכת המשכן?

ייתכן שהסיבה לתיאור הנוסף של חנוכת המשכן נעוצה באופיו המיוחד של ספר במדבר: הספר מתאר את מסע העם במדבר כמחנה שהשכינה בתוכו, ואת היחס שבין העם ובין המשכן. כחלק מתיאור זה מובא בספר במדבר תיאור של חנוכת המשכן מן הזווית של העם. לכן הקדשת הלויים מתוארת דווקא בספר במדבר, מפני שהלויים הם מחליפי הבכורות בעבודת המקדש, ובכך הם מהווים נציגים של העם במקדש. וכך גם לגבי המזבח והמנורה. שני כלים אלה הם היחידים שהעם שותף בעבודתם באופן קבוע – על ידי הבאת קרבנות המוקרבים על המזבח, ועל ידי הבאת שמן המאור שבעזרתו דולקת המנורה. לפיכך הם נשנו והופיעו בספר במדבר.

קשר הדוק למקדש

כעת נותר לברר: מהי המשמעות של שני הפנים שבהדלקת המנורה? מהי המשמעות של שותפות העם בהדלקת המנורה? את התשובה לכך ניתן למצוא במדרש (תנחומא בהעלתך סימן ב):

כביכול אמר הקב"ה למשה: אמור לישראל: 'לא בשביל שאני צריך לאורכם אני אומר לכם להדליק נר, אלא בשביל לזכותכם… בא וראה, כשאדם בונה בית והוא עושה חלונות בתוך ביתו, והוא מבקש שיהא האור נכנס, הוא עושה את החלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים; למה? כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים. וכשבנה שלמה את בית המקדש לא עשה כן את החלונות, אלא צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר מבחוץ, שנאמר ויעש לבית חלוני שקופים אטומים (מלכים א ו', ד), להודיעך שכולו אור ואינו צריך לאורה משלך, ולמה צויתי אתכם? בשביל לזכותכם, לכך נאמר בהעלתך את הנרות…

המדרש מבהיר שהדלקת המנורה איננה לצורך ה': ה' איננו צריך שיאירו לו את ביתו אלא להפך – המקדש נבנה כך שאור יֵצא מן המקדש ויאיר כלפי חוץ. על פי תפיסה זו היינו מצפים שדווקא בהדלקת האור המיוחד הזה, המאיר החוצה, לא ישתתפו ישראל, והיא תבוצע רק על ידי הכהנים כנציגי הקודש (כפי שמוצגת הדלקת המנורה בספר ויקרא, כהדלקה על ידי נציגי הקודש). אולם התורה בחרה להדגיש דווקא את חלקו של העם בהדלקת המנורה.

הסיבה לכך היא שהמנורה מסמלת את האור של המקדש היוצא ממנו ומשפיע על העולם שבחוץ, והתורה מדגישה כי לכל העם יש חלק בכך: אורו של המקדש קשור אל העם בקשר הדוק, וללא ישראל המדליקים את המנורה – אורו של המקדש לא יכול היה להשפיע כלפי חוץ.

משום כך קיימת חובה גדולה מצדם של ישראל לזכך ולטהר את מעשיהם, שהרי מעשיהם של ישראל משפיעים על אורו של המקדש. כאשר ישראל חוטאים הם פוגמים בכך בקדושתו ובטהרתו של המקדש ולכן יש צורך לכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ביום הכיפורים (ויקרא טז). כאשר ישראל שומרים על קדושת המחנה (כפי שמצווה עליהם בספר ויקרא ואף בספר במדבר) ובנוסף לכך הם מביאים שמן למאור – הם שותפים בהעלאת אור המקדש והפצתו כלפי חוץ.

הרבנית שרון רימון מלמדת תנ"ך ועורכת תוכן באתר התנ"ך של המכללה האקדמית הרצוג

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז

כיצד ניתן להפוך את לימוד הגמרא לרלוונטי לחיי התלמידים, ולהתאים אותו למאה העשרים ואחת? 
כך תהפוך התורה שבעל–פה מנטל על התלמידים למרכיב חשוב בגיבוש זהותם הדתית

סוגיית מקומם של לימודי התלמוד בפרט ולימודי הקודש בכלל במערכת החינוך הדתית–לאומית עלתה שוב לדיון ציבורי רחב. במקביל התעורר דיון רחב, חשוב לא פחות, בשאלת היקף תופעת החילון של צעירים וצעירות דתיים. בעיניי, שתי הסוגיות הללו קשורות קשר הדוק. למגינת לבי, כל צד רואה בנתונים השונים הוכחה ניצחת לשיטתו. שוב אנו מחמיצים הזדמנות לדיון עומק על חיינו הדתיים בכלל, ועל מקומם של הקודש ולימודי הקודש בפרט. דיונים מסוג זה צריכים להיערך באומץ לב. אין בהם האשמה, תחושה של כישלון או ניצחון. כולנו מפסידים מהמצב הנוכחי, כולנו נרוויח מתיקון.

תרבות דיאלוגית

הנחת היסוד היא שהכול פועלים לשם שמים, שאיש לא פוסל את רעהו, שכל עמדה לגיטימית לדיון בבית המדרש. שאלות כגון היחס בין שעות לימוד הגמרא והעניין שמגלים בו תלמידים; מידת המשמעות הקיומית של הלימוד בבניית אישיותם של הבוגרים; הטענה שלפיה תלמידים מסיימים שתים–עשרה שנות לימוד ללא שליטה בסיסית במיומנויות; מקומן של הבנות בלימודי התושב"ע בכלל ובלימודי הגמרא בפרט; היחס בין לימודי הגמרא ללימודי ההלכה והמחשבה – כל אלו אינן שאלות פדגוגיות, ואפילו לא טענות כלכליות (תשואה ביחס להשקעה), אלא סוגיות קיומיות הנוגעות לאופיים של הבוגר או הבוגרת ולמאפייני הציבור.

לימוד גמרא מכיל בתוכו ידע נרחב, אבל לא פחות מכך – תרבות דיאלוגית וכישרון לניהול מחלוקות נוקבות (לעתים ללא הכרעה: "תיקו", כך מסיימת הגמרא סוגיה ארוכה ורבת דעות, ומה זה אם לא חינוך עמוק לכך שלא תמיד יש הכרעה?), כלי מחשבה, שפה. לימוד הגמרא אמור היה להשפיע על כל תרבות החיים שלנו בענייני הפרט, הקהילה והמדינה, לא רק בשל מסקנותיה של סוגיה זו או אחרת, אלא בשל ההשראה שהתרבות התלמודית הייתה אמורה להשרות עלינו.

השאלה הופכת לחמורה משלושה טעמים: ראשית, החשיבות שאנו מייחסים ללימוד בשיח הציבורי לעומת התוצאות הגלויות לעין כול; שנית, ההשקעה הרבה בשעות לימוד; שלישית, ההשקעה במשאבים. מניסיוני כמורה לגמרא בכל שכבות הגיל, מכיתות היסודי ועד לישיבת ההסדר ולמדרשות לבנות, בהוראת הגמרא לבנים ולבנות בישיבה תיכונית ובאולפנית ישורון, אני מבקש למקד את המבט בשלוש הערות שנוטים לא לעסוק בהן. אך קודם לכן, אני מבקש לשתף בשלוש תמונות, בשלושה אירועים משמעותיים שנתקלתי בהם על פני רצף של כשלושים וחמש שנות לימוד והוראה, והם מבחינתי יסודות לדיון.

איור: נעמה להב

שלוש תמונות

תמונה ראשונה: לפני כשלושים וארבע שנים הייתי תלמיד שנה א' בישיבת מרכז הרב. למדנו מסכת בבא קמא. קיבלנו דפי מקורות כהכנה לשיעור. הם דרשו מאיתנו זמן ומאמץ לא קטן. החברותא שלי, יואב ברי (היום הרב יואב ברי, ראש אולפנה בחיפה), הסתייע במחברות שבהן סיכם את החומר הנלמד בכיתה י"ב. לא היה ראשון או אחרון שהופנינו אליו במראה המקום שלא הופיע בסיכומים של ר' יואב מכיתה י"ב. נדהמתי. הוא סיפר לי בעיניים נוצצות על הר"מ שלו, הרב זרח נובוגרוצקי, שלימד אותו ואת חבריו גמרא, "אבל על רמה". הוא כבר ידע את החידוש של ה"נחלת דוד" על "אישו משום חיציו", הוא כבר הכיר את החילוקים המרכזיים בין "אבות" ל"תולדות". בעוד אני מתמודד עם לשונו של רש"י, יואב כבר הכיר את הראשונים והאחרונים המרכזיים בש"ס. מה גרם לתלמיד של הרב זרח להבין – ואני מדגיש: לא לדקלם, להבין – את יסודות הסוגיה? מה גרם לו ללמוד גמרא בתשוקה בלתי נתפסת?

תמונה שנייה: כעשרים שנים לאחר מכן עמדתי בראש אולפנית ישורון בפתח תקווה. במקביל זכיתי לייסד ישיבה תיכונית בפתח תקווה ולעמוד בראשה. קבוצה של תלמידות כיתה י"א ביקשה להיבחן בגמרא במקום בתוכנית הלימודים המקובלת בתושב"ע. הסכמתי. החוויה הייתה מרתקת, מפני שלימדתי את תלמידי הישיבה ואת תלמידות האולפנה את אותן סוגיות. בישיבה הוקדשו ללימוד כעשרים שעות שבועיות. בישורון הקדשנו כארבע או חמש שעות שבועיות. על התוצאות וההישגים אין צורך לכתוב. אתם כבר מבינים לבד.

תמונה שלישית: בעת כהונתי כשר החינוך הובלנו רפורמה מקיפה – שנעצרה לצערי – לצמצום מספר הבחינות החיצוניות. התחושה הייתה שרוב הלמידה במערכת החינוך מוכוונת לבחינה ולא ללמידה עצמה, שלא לדבר על חוויה, העצמה, פריחה אישית וגיבוש זהות ומשמעות. אני מבקש להדגיש שעל אף שצמצום הבחינות והעברת הלמידה ליחסי מורה–תלמיד–בית ספר–קהילה–הורים הם תופעות עולמיות מוכחות; ועל אף שכל מי שמוכן להיות ישר יודע שבחינות לא מספקות תוצאות (ולא כאן המקום לעסוק בנזק התרבותי והלימודי העמוק של "תרבות של בחינות") – מקור ההשראה שלי היה בית המדרש: צורת הלמידה במדרשה, במכינה ובישיבה. תוכנית הלמידה המשמעותית נוסדה בבית המדרש. זהו המקום שבו יושבים צעירים וצעירות עד השעות הקטנות של הלילה ומבקשים לעמוד על סוד הקיום של העולם. לא הבחינות מדרבנות אותם, אלא חיפוש אמת פנימית נוקבת.

נפגשתי עם אנשי החינוך הדתי והצעתי להם ללמד תלמוד שלא לבחינה חיצונית, תוך עמידה על שלוש הנחות יסוד: לא ייפגע היקף השעות, לא ייפגע שכר המלמדים, לא תיפגע הקרדיטציה הנהוגה בבר אילן ללומדי חמש יחידות תלמוד. קמה סערה גדולה. "פגיעה בלימוד התורה"; "גזרה ההופכת כוהנת להיות פונדקאית" ועוד. שני רבנים בלבד הגיעו ללשכתי לחזק את הכיוון ולשוחח על ההזדמנות של לימוד תורה לשמה: הרב דוב זינגר והרב איתן צוקר. אני מציין אותם בשמותיהם, מפני שעל פני הדברים הם נמנים עם שני בתי מדרש שונים. אבל הבנתם את נפש התלמיד הובילה אותם לראות בצמצום הבחינות גאולה והזדמנות. הם לא ראו בביטול הבחינה גזרה, כי אם הזדמנות נהדרת ללמוד גמרא באמת. דרכי ההערכה צריכות להיות דומות לאלו של השפה התלמודית, ולא לאלו של החשיבה המערבית. אין סיבה שמה שקורה בישיבה הגבוהה, במכינה או במדרשה לבנות לא יקרה בשנות התיכון. וגם אם יידרשו כמה שנים כדי לחולל שינוי תרבותי, הוא נצרך, חשוב ומעורר תקווה.

בין המחנך למורה לגמרא

אלו שלוש התמונות. מה אם כן אני מבקש להציע?

ראשית, להפריד בין מקצוע המחנך לבין מקצועו של המורה לגמרא. לא בכדי נקטתי במילה "מקצוע". עבודת המחנך איננה רק "תפקיד"; זהו מקצוע הדורש ידע, מיומנויות והכשרה. זוהי עבודה מקצועית שלא יכולה להסתמך רק על אינטואיציות או על ניסיון מוקדם בהדרכה בבני עקיבא או בסמינריונים ובמדרשות. גם לימוד גמרא הוא מקצוע. צריך להיות תלמיד חכם אמיתי, בעל ידע נרחב והיכרות מעמיקה עם הראשונים והאחרונים על הסוגיה, לצד ידיעת מתודות של הוראה, יכולת ניתוח של סברות, מיקוד בשאלות שמעוררות את הראש ואת הלב לעיצוב חיים של משמעות, ועוד.

אני מודה: מעולם לא קיימתי שיעור מבחן בגמרא כשביקשתי לקבל אדם מסוים להיות מחנך בישיבה. זאת משום שחיפשתי מחנכים טובים, ולא מורים טובים לגמרא. היה לי חשוב שהר"מים בישיבה יצטיינו במקצוע החינוך. הגמרא היא על הדרך. אינני חושב שהייתי ראש ישיבה חריג. אבל אילו הייתי מחפש מורה שילמד חמש יחידות במתמטיקה, אני מעריך שלא הייתי מתפשר על איכות ההוראה של המורה, גם אם הוא חלש בשיחות אישיות או לא יודע להיות סחבק של החבר'ה בטיול השנתי. לא כל מי שראוי להיות מחנך ראוי להיות מורה לגמרא, ולהפך: לא כל מי ששבילי הגמרא נהירים לו צריך להתמחות בנבכי הנפש.

אנחנו חייבים להתחיל להפנים שהחיבור בין מלאכת החינוך לבין הוראת הגמרא יוצר נזק. אנו מחברים ביניהן בגלל השעות הרבות המוקצבות למקצוע הגמרא. אך הבה נבחן ביושר: כמה זמן מתוך שיעורי הגמרא מוקדש ללימוד הגמרא? כמה זמן מוקדש לשיחות מחנך, לאקטואליה, לבירורים על דרכה של הישיבה, לחריקות ולחריגות התנהגותיות של הכיתה ועוד? האם אלו שיחות חשובות? מאוד. אבל מה זה אומר על חשיבות שיעור הגמרא? על קדושת הטקסט? את שיעורי הגמרא צריכים להעביר מומחים בידיעת הגמרא ובהוראתה. את הנהגת הכיתות צריכים להוביל מומחים בתורת הנפש, בהנהגת חבורת צעירים, כאלה היודעים להניע, להפעיל, להותיר רושם בנפש, להשרות אווירה של טוב וכמיהה לתיקון היש.

הלימוד‭ ‬איננו‭ ‬רק‭ ‬מהות‭, ‬אלא‭ ‬גם‭ ‬כישרון‭. ‬לומדים‭ ‬גמרא
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר

מעל למקום ולזמן

שנית, אני מבקש להפנות את תשומת הלב לשלושת ערכי היסוד של הלומד: אתגר, תובנה והארה. למידה הופכת למשמעותית כשהיא מאתגרת. המוח והלב הם שרירים הדורשים אימון. מערכת חינוך מפנקת אינה מערכת מחנכת. מה חושב על הלמידה תלמיד שעיקר לימודו מסתכם ביכולת להתמסר במשך חודש או חודשיים לפני הבחינה ללימוד בעזרת כלי עזר, כגון גמרא שוטנשטיין או תלמוד הרב שטיינזלץ, ובעזרת ספרים כמו "שערי תוספות" או "מי מנוחות", המאפשרים לו "לדעת" את דברי בעלי התוספות בלי ללמוד אותם אפילו פעם אחת? הקומה הראשונה של הלימוד היא אם כן האתגר. צעירים אוהבים אתגרים.

הקומה השנייה היא התובנה. לימוד ראוי מוביל למסקנות מהותיות, כאלה שגורמות ללומד לשנות את מבטו על העולם. היחס למושגים כמו "נזק", "אבדה" או "מלאכה בשבת" אינו כפי שהיה לפני השיעור; אלו מושגים תלמודיים והלכתיים, אך הם גם מושגים משמעותיים שיש ללמוד מהם לכל תחומי החיים. "אבדה" נוגעת גם לתחושה של איבוד חלקים משמעותיים בחיינו; יש לה משמעות גדולה בחייו של האדם המודרני. התאמת המושג "מלאכה", וממילא איסור המלאכה בשבת, לתנועה בנפש, לכלי חשיבה מופשט ומוגשם כאחד, הופכת את מושגי השבת לעל–זמניים, כאלה שלא תלויים (רק) בחידושים טכנולוגיים. סברות פשוטות שנאמרו במאות הקודמות עלולות להפוך ללא רלוונטיות בימינו. מחנכים רבים מנסים להפוך את הלימוד לאקטואלי, וזו טעות. הלימוד צריך להיות רלוונטי, מעל למקום ולזמן.

השלב השלישי הוא ההארה: ההבנה שבעקבות התובנות שהתחדשו חיי ייראו אחרת. המושגים הופכים להיות תמרורי הארה לחיים מלאי הוד, חלק מאבני היסוד של בניין חיי.

האם לימוד הגמרא בתיכון מושתת על אתגר, על תובנה ועל הארה? האם מבנה הלימוד בתיכון מאפשר לתלמיד הממוצע לראות בלימודי הגמרא תשתית לעיצוב דפוסי חייו? בשנים האחרונות התפתחה שורה ארוכה של שיטות לימוד גמרא קיומיות. אפשר לבחון את שיעוריו של הרב שג"ר זצ"ל, ללמוד ממנו איך ר' שמעון שקאפ איננו "רק" אחרון, אלא מורה דרך, מחנך, פילוסוף מעורר השראה. אפשר לעיין בספרו של הרב ד"ר יהודה ברנדס או בספריו של הרב דוב ברקוביץ. יבחר לו כל אחד את הדרך הראויה. אבל נפרצה דרך חדשה, המשלבת בין עיון מאתגר בראשונים ובאחרונים לבין גיבוש תובנות רלוונטיות ויצירת נתיבי הארה אישיים. איננו זונחים את הראשונים והאחרונים. אבל מותר לזכור ששיטת הלימוד הקיימת לא ניתנה למשה מסיני, אלא נוסדה בבית מדרשו של רבי חיים מבריסק לפני 120 שנה. חובה עלינו לבחון את הדרך המתאימה לשעה ולדור.

גמרא בהקבצות

ההצעה השלישית היא לעבור ללימוד גמרא בהקבצות. אין לי כלים מדעיים להעריך זאת, אבל מניסיוני, יותר תלמידים ותלמידות עזבו את חיי התורה והמצוות בגלל עודף בשעות לימודי קודש מאשר כאלה שעזבו בגלל מיעוט שעות לימודי הקודש. יש מי שחושב שמספר השעות מעיד על רמת יראת השמים. כל התורני מחברו – לומד יותר שעות גמרא מחברו. אך לימוד הגמרא איננו רק מהות, אלא גם כישרון. גמרא היא שפה. אני מאמין שיש ללמוד גמרא בהקבצות. יש כאלה שמסלול בקיאותי, שיטת לימוד ספרדית או לימוד לפי נושאים מתאימים לאישיותם. לאחרים מתאים ללמוד בעיון. אין הבדל בין החלוקה להקבצות במתמטיקה לבין אופי לימוד הגמרא. כאמור, בכל אחד מהמסלולים הללו יש צורך במורה מקצועי לגמרא, וכל אחד מהמסלולים הללו חייב להיות רלוונטי ונוגע בנפש הלומד – אבל המחשבה ששלושים צעירים יושבים יחד באותו שיעור גמרא לא מתיישבת עם נקודות החוזק המאפיינות את התלמידים השונים בכיתה.

כאמור, לא באתי לעסוק רק בשאלת לימוד הגמרא, לבחון את מידת הצלחתו ולהציע כלים פדגוגיים וחינוכיים לשיפור המצב. לא באתי למעט כהוא זה ממסירות נפש עצומה של מחנכים ומחנכות המתלבטים בשאלות אלו לילות כימים, במשך שנים רבות, ומוסרים את נפשם באמת ובתמים על חינוך ליראת שמים. סוגיות חשובות רבות ממתינות לגואל: כיצד ייתכן שבעוד שבמקצועות אחרים הולכת וגדלה המגמה של לימוד עצמאי, חוקר – בישיבות הולך ומצטמצם הזמן המוקדש ללימודים בחברותא? בכל העולם מדברים על מורה מנחה, ולא על מורה שמערה את החומר לתוך מוחות הלומדים, ודווקא בגמרא, המקצוע הדיאלוגי ביותר, אנו ממשיכים לדבוק בהוראה הפרונטלית?!

אני סבור שמדובר בשאלת עומק, המלמדת על אופן הדיון בשורה ארוכה של נושאים אחרים: דיון בתוך תחומי המגרש הקיימים ללא פריצת דרך מחשבתית הוא לא יעיל, לא ראוי ולא נכון.

הרב שי פירון כיהן כשר החינוך, שימש כראש אולפנית ישורון וישיבת כפר גנים, והיה מראשי ישיבת ההסדר אורות שאול. מכהן כרב השכונה הדתית באורנית

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז