Quantcast
Channel: מוסף "שבת"–לתורה, הגות ספרות ואמנות
Viewing all 2156 articles
Browse latest View live

תגובות לגליונות קודמים – 856

$
0
0

בתגובה ל"קידושין כדת משה, נישואין כדת ישראל" מאת רוני שויקה, גיליון פרשת שמות

בין הזוגיות למשפחה

בתחילת דיונו כתב רוני שויקה כי המוטיבציה בדבריו היא לקחת בחשבון את שינויי הזמנים ומשמעותם. ועל סמך הסכמה זו אני בא עמו בדברים. שאם לא כן אין על מה לדון. בחלוקתו בין קידושין לנישואין הוא ראה את הקידושין כמעמד שלא יכול ולא אמור להשתנות, ואת המשמעויות העכשוויות העדיף על כן להפנות אל הנישואין, שהם ממילא לטענתו חסרי עמוד שדרה הלכתי ברור. גם חז“ל להשקפתו עיצבו את הנישואין על פי חיי השעה.

אכן יש להידרש להבדל בין קידושין לנישואין, ואכן הסברו כי הקידושין הם המעמד שמייחד את האישה לגבר כדי לברר את זיקת האבהות יש בו משום חידוש מעניין, מסקרן ומשמעותי. חידוש שעוד דורש הוכחה וראיות, אך אין ספק שיש בחידוש זה יסוד להידרש אליו.

שני גברים ואישה

אלא שהיום אין בעיה לברר אבהות בכלים מדעיים. אם כך, יצא העוקץ מהצורך לייחד את האישה לגבר אחד כדי להגן על הירושה. יכולים אנו לדמיין משפחה של שני גברים עם אישה אחת, ונוכל לדעת מי האב. לכן, לדידו של שויקה, ייחוד אישה אחת לגבר כבר אינו נצרך לעניין הירושה. וכמו בייחוד גבר לאישה, שמן התורה מותר לו לשאת שתי נשים, ולדברי שויקה ממנהג ומנורמת החיים נאסר, נוכל לומר גם את ההיפך. מן התורה בטלה המניעה לשני גברים לאישה אחת, אלא שמנהג העולם המונוגמי גרם. וחזר הדבר למקומו, שגם הקידושין בימינו כבר אינם אלא מנהג העולם העומד על הבנת הזוגיות והמשפחה. שהרי לירושה כבר אין צורך בדבר.

בנוסף, כל דיני הירושה במציאות הישראלית, שמעוגנים בחוק הירושה ובחוקי חלוקת הרכוש המשותף של זוגות, השתנו. הרכוש משותף בין האב לאם, ושניהם מורישים אותו בשווה. אם האב נפטר ראשון לבית עולמו הרי שחלקו מתחלק בין היורשים לבת הזוג, וחלקה של האם נשאר ברשותה, כך שלאם נשאר החצי שלה והיא יורשת יחד עם ילדיה באופן יחסי את החצי השני בחלוקה שווה. כשהיא הולכת לבית עולמה, יורשים הבנים והבנות את היתרה בשווה, וכן להיפך. השינויים הללו אינם רק דין אזרחי. מי שסבור שמעמדה החברתי־כלכלי של האישה השתנה והשתווה למעמדו החברתי־כלכלי של האיש, ראוי היה מזמן שגם בהלכה יקיים את השינוי הזה. כך יצא העוקץ מהרעיון שהאב הוא המוריש היחיד.

ועוד קשה לי בהנחות הייסוד ששויקה מבנה בדבריו – במציאות שלנו אנו יכולים להזריע אישה בהזרעה מלאכותית, ולהוליד ילד של אב ואם אצל פונדקאית. יש גם מצב שבו חד הורית מולידה מתרומת זרע. כל ההתפתחות הזו דורשת חשיבה מחודשת על הגדרות אם ואב לעניין ירושה, כמו גם לעניינים אחרים בהלכה ובפנים אחרות. ברור לי שלא נכון יהיה להמשיך להתייחס לכל הסוגיה הסבוכה הזו בעצימת עיניים מול המציאות המתחדשת, ללא ניסיון כן לחשיבה מחדש ולהגדרות עדכניות, שנדרשות בתוך עולם האגדה וההלכה. להפטיר כדאשתקד ולצייר את הקידושין כבירור האבהות, כאילו רק בדרך איש באישה נולדים ילדים? אתמהה.

על כן בראשית דבריי אני מבקש לחלוק על שויקה ולטעון שהקידושין כבר אינם יכולים להוות מה שרוצה שויקה להכניס בהם, גם אם כטענה היסטורית הוא צודק. נשארנו, כפי שקורה בדיני תורה רבים, עם המסגרת שהתרוקנה מתוכנה ועלינו לחדש את משמעותה על פי חיי השעה הבנויים על עקרונות התורה. לכן לטענתי גם בקידושין יש מקום להדדיות בין איש ואישה, כפי שטען הרב בני לאו. ולכן אם מייחד האיש את האישה לעצמו, צריכה האישה גם היא לייחד את האיש לעצמה.

לחזור למנהג יהודה

לפני שנים העלינו בבית המדרש את רעיון החזרת העטרה ליושנה וחידוש החלוקה בין קידושין לנישואין. בקידושין ראינו את בניין הזוגיות, ובנישואין את בניין המשפחה. ההנחה הייתה שהגלולה למניעת הריון שינתה את הזיקה המוחלטת שהייתה בין הביאה לבין ההולדה, וכבר רבנים רבים הבינו והתירו לזוגות נשואים צעירים לקיים חיי אישות ולדחות מצוות עשה כדי להרבות אהבה בין איש ואישה, ולבנות את הזוגיות (מושג שגם הוא חדש במשמעויות שאנו מייחסים לו בחברה שוויונית). גם תהליך ההתבגרות השתנה בימינו וזוגות שמבקשים לשמור הלכה ולחיות חיי אישות בקדושה מתקשים לעשות זאת אם אינם רוצים למצוא עצמם חובקים עדת ילדים בעוד הם עצמם ילדים במושגים החברתיים־כלכליים של ימינו.

על כן באנו להציע לחשוב על הרעיון להפריד בין הקידושין לנישואין. להתיר לארוס להתייחד עם ארוסתו כמנהג יהודה (כתובות יב ע"א) גם אם צעירים הם. גם אם הוא עדיין בצבא או בישיבה והיא בשירות לאומי, בצבא או בלימודים. יחיו כחבריהם החילונים – בבית הוריו או בבית הוריה, כזוג שעדיין לא מאחד את המערכת הכלכלית ועדיין לא מוליד ילדים ואף לא בונה בית. ואם להיפרד הם רוצים, יעשו זאת עם גט מן האירוסין ללא כתובה. טקס הקידושין ייעשה בצנעה במסגרת המשפחות המצומצמות. כפי שהציע שויקה – להצניע את חיי הזוגיות האינטימית.

וכשתבשיל השעה, ייערכו נישואין ברוב עם. הנישואין יביעו את משמעות הקמת המשפחה, הולדת הילדים, בניית הבית, איחוד החיים הכלכליים והמעמד המשפטי. כל אלו יבואו לידי ביטוי כפי שהציע גם שויקה, בניסוח הסכמה משפטית הדדית במקום הכתובה. וכבר ניסחו חכמים הסכמים טובים שיכולים להיות בסיס לכתובה חדשה. כל זה תוך שוויון מעמדי והדדיות בין איש ואישה. נמצאנו חוזרים ומבקשים קידושין כדת משה – של חיי אישות בקדושה וטהרה, ונישואין כדת ישראל – כבניית מסגרת משפחתית על־פי נורמות החיים הישראליים. אלו הדברים בקצרה, אין כמובן לראות בהם הלכה למעשה, ואין בהם אלא הווה אמינא, ועוד רב הצורך להעמיק ולדון בהם.

שמוליק בן דוד

—-

הצעה תמוהה

רוני שויקה משיב:

אני מודה לשמוליק בן דוד על תגובתו המעניינת, אולם הוא מייחס לי דברים שלא כתבתי.

לא טענתי כי הקידושין נועדו "כדי לברר את זיקת האבהות" אלא "להבטיח את זיקת האבהות". בירור אבהות באמצעות בדיקת רקמות הוא בדיעבד, לאחר שהתינוק כבר נולד. לעומת זאת, ייחוד האישה לבעלה מבקש להבטיח את זיקת האבהות כבר מהביאה. ניתוק זיקת האבהות מרגע ההפריה והעברתה לאחר הלידה אינו טבעי ופוגע בצורה חמורה בערך הרוחני של יחסי המין כבעלי פוטנציאל לבריאת חיים חדשים שבהם שותפים הגבר והאישה יחד. אינני מבין איך המשפחה המדומיינת של שני גברים ואישה אחת שמציע הכותב יכולה לפעול.

האם זהו מצב נורמלי שהגבר לא ידע במשך תשעת חודשי ההיריון האם אשתו נושאת ברחמה את ילדו? ואם יתברר לאחר הלידה שאין זה ילדו מה אז? אם אשתו אינה אסורה לאחרים מה יבטיח לו שבפעם הבאה היא תלד לו ילד מזרעו? ובכלל, אינני סבור שבדיקה מעבדתית, פשוטה ואמינה ככל שתהיה, יכולה להחליף יחס טבעי של אבהות כפי שהוא מתקיים בזוגיות מונוגמית. ודאי שאין באפשרות התיאורטית של קיום הבדיקה כדי לערער על מוסד הקידושין והצורך בו.

הכותב מערער גם על הלכות ירושה שאינן תקפות לדעתו במציאות החברתית של ימינו. זהו עניין בפני עצמו, האם וכיצד יש לתקן את דין התורה שהבת אינה יורשת בין הבנים והאישה אינה יורשת את בעלה. אני מסכים עם הכותב שהמציאות הכלכלית המשתקפת בהלכות ירושה ולאורך כל מסכת כתובות שלפיה הנכסים היחידים של האישה הם כתובתה עם הנדוניה שהכניסה עמה או נכסים שנפלו לאחר הנישואין אינה תואמת את משק הבית המשותף המודרני. וכבר כתבתי שיש לעצב מחדש את הכתובה ותנאי הכתובה בהתאם למציאות החברתית־כלכלית שבה אנו חיים. אמנם אין בכל זה כדי לבטל את ההבחנה היסודית של ההלכה התנאית כי "מי שיש לו בן מכל מקום… בנו הוא לכל דבר". היינו, בין אם הוא בנו מן הנישואין או בנו מחוץ לנישואין בכל מקרה הוא יורשו.

לכן גם אם נסתכל על הרכוש של בני הזוג כרכוש משותף, עדיין יש לבן שנולד לבעל מאישה אחרת ואף מחוץ לנישואין זכות ירושה ברכוש זה כאשר הבעל נפטר. חזרנו אם כן להבחנה בין ירושה מזיקת אבהות ביולוגית לירושה מתוקף נישואים.

הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת המאפשרת תרומת זרע, תרומת ביצית ופונדקאות אכן זוקקת תשובות הלכתיות חדשות, אולם אינני סבור שתשובות אלו אמורות לערער על הגדרות ומוסדות מסורתיים. מנהג העולם עדיין נשאר כפי שהיה תמיד, דרך גבר בעלמה, ואין בכוח היוצאים מן הכלל לקרוא תיגר על הכלל. לדעתי המענה ההלכתי הראוי לטכנולוגיות החדשות הוא זה המתיישב בצורה הטובה ביותר, ככל האפשר, עם ההלכה הקיימת. אינני מסכים עם הכותב כי המסגרת התרוקנה מתוכנה. היא עדיין מלאה וגדושה, ואין צורך לשבור את הכלים.

הצעת הכותב לחזור למנהג יהודה תמוהה בעיניי מכמה בחינות. על פי המשנה (כתובות א, ה) היו שנהגו ביהודה להתייחד עם הארוסה, לפיכך אין לו טענת בתולים לאחר החופה. אולם מנין לכותב שהיתר הייחוד מתיר את יחסי האישות? אדרבה, מסוגיית הבבלי והראשונים שם משמע שמדובר בייחוד בלבד "כדי שיהא לבו גס בה" (בבלי יב ע"א), "וכיון שנתייחד חזקה בא עליה דאין אפוטרופוס לביאה הראויה לו" (רשב"א שם). אבל היתר לקיום יחסי אישות ללא חופה וללא כתובה זו מנין לנו? ועוד יש להאריך אבל אין כאן המקום.

———-

לחזור ולהיות נזקקת

 הדיון בשבועות האחרונים מעלי דפי המוסף בנוגע לעריכת טקס הקידושין והאירוסין מתחת לחופה מאתגר ומעניין. איני מבקשת לדון בהיבטים המשפטיים או ההלכתיים, שהם מעניינים מאוד, משום שבכך, לענ"ד, יש החמצה עצומה של מעמד האירוסין־קידושין מההיבט הפנימי, הערכי, הפסיכולוגי והרוחני כאחד. היבט שהוא נצחי, לא משתנה, למרות השינויים, לכאורה, שעוברת החברה בדורות האחרונים.

הקשר הסודי בין האיש לאישה הוא קשר של סוד, ומשהו בכימיה הזו עובד כשהאישה משדרת נזקקות כלפי הגבר. מהרבנית רבקה שפירא גיליתי את דבריו הנפלאים של המהר"ל מפראג ב"נתיב האמונה", שבהם הוא מביא את הסיפור המופלא על מעשה בחולדה ובור ומשווה את הקשר בין איש לאישה לקשר בין שמים לארץ, אמת לאמונה. מתי יורד גשם? כשהאדמה משדרת לשמים שהיא צמאה, יבשה, משוועת לברכה היורדת משמים להשקות אותה. אם האדמה היא כמו מצח נחושה, השדר לא יעבוד והשמים לא ישפיעו את השפע. לא ירד גשם לארץ.

משהו דומה מתרחש גם בקשר הזוגי. אם אישה לא תשדר לגבר שהיא מייחלת לשפע שלו, לאהבה, לנתינה שלו, מאמינה ביכולתו להיות המשפיע, לא תהיה פה זוגיות. הנזקקות הזו היא נצרכת.

את החוסר בהיבט הזה אני חשה הרבה שנים בנושא של דייטים ומציאת שידוך. באחד הכנסים שנכחתי בהם בשנים האחרונות שמעתי הרצאה מפי המטפלת המשפחתית רחל ארבוס. היא דיברה מול מאות נשים וטענה שגם אם הן כולן מפרנסות והבעלים שלהן לומדים בישיבה, הן חייבות להביא לבעל את המשכורת ולראות את הבעל כמפרנס. האישה החדשה של דורנו, המפרנסת את עצמה, יוצרת בעיה חדשה. היא הופכת להיות ה"בוסית", והיא מפסיקה להיות "נזקקת". בשביל מה היא צריכה גבר?

הדוגמאות שהבאתי הן בכוונה מעולם החומר כי הן באות להצביע על נזק גדול שחל בקשר הסודי הזה בין האיש לאישה. היא הפסיקה להיות נזקקת. במילים אחרות, היא לא משדרת לגבר שהיא עציץ! תשאירו אותנו עציצים במעמד החופה. אל תשנו כלום!

חכמינו, שהיו להם רוח הקודש, יראת א־לוהים והבנה בנפש האדם, ידעו שטוב לה לאישה, בטקס הקידושין או במעמד האירוסין, להיות עציץ. עציץ יבש צמא למים שמשדר לגבר: אני זקוקה לך.

הסיטואציה הנהדרת הזו שבה כלה כלולה מרימה מבט מצועף, תרתי משמע, כלפי הגבר הקונה אותה, היא מעמד מכונן, מעמד בריא בשורשו שמייצב את הזוגיות במקום הנכון. לאמור, את עציץ, ואם הוא לא ישקה אותך, נבול תיבולי. וזה טוב לחופה וזה טוב בתור תזכורת קבועה בעידן פמיניסטי עד מאה ועשרים, להזכיר לנו אמת בסיסית פשוטה שתמסד כל פעם מחדש את מוסד הנישואין שלנו.

וזה טוב מאוד גם בתור תזכורת לעם ישראל איך אנחנו אמורים להתפלל לה'. לא כמו הסתדרותניקים, אלא כמו נזקקים. "עציצים" המייחלים לגשמי הברכה של ה'. רק כך תגיע גם הגאולה המיוחלת.

רבקה שמעון

—–

בתגובה ל"גמרא כפי שהיא" מאת יהושע גרינברג, 
גיליון פרשת וארא

ללמוד מאהבת התורה החרדית

קראתי את מאמרו של ר' יהושע גרינברג והצטערתי צער רב. מה לא נאמר בשנים האחרונות על נושא האהבת לימוד הגמרא על התלמידים (בין אם מדובר על תלמידי תיכון, תלמידי ישיבות הסדר או בעלי בתים שסיימו מזמן את חוק לימודיהם בישיבה). ישנם שהציעו ללכת לכיוונים אקדמיים, ישנם שהציעו להזדקק לנושאים ארכיאולוגיים או חברתיים כדי להבין יותר את רוח התקופה התלמודית, ישנם שהציעו לעקוב אחר השתלשלות הסוגיות לאורך התלמוד ודברי הראשונים וכעת מציע גרינברג, בין שאר הצעותיו, לשלב את מקצוע הגמרא בתוך לימודי התיכון באופן שלא יהיה לו מעמד מיוחד ו"כבד" כלשונו.

כמי שעוסק בחינוך שנים רבות, ועל אף שזכיתי להיחשף לקורסים אקדמיים־תלמודיים בהנאה מרובה, לעניות דעתי אף לא אחת מן ההצעות תשיג את מטרתה, באשר ישנו רק פתרון אחד ויחיד ל"בעיה".

החרדים אוהבים ללמוד

אם חפצים אנו ללמד את תלמידנו מכונאות רכב, מן הסתם נלך לבעלי מוסך מצטיינים ונלמד מהם כיצד להעמיק בכך. אם חפצים אנו להאהיב את הגמרא על תלמידנו, מן הסתם כדאי להציץ קודם אצל אלו שעדיין עושים זאת טוב מאיתנו – הציבור החרדי. משיחותיי עם עשרות תלמידי ישיבה חרדים – הן בגילאי תיכון והן בגילאי ישיבה גבוהה – התרשמתי כי רובם המוחלט (אני יודע, ישנם גם "שבאבניקים", אך הללו עדיין בגדר מיעוט מובהק) אוהבים את לימוד הגמרא ורואים בה את משוש חייהם. נכון הוא כי עולם החוויות שלהם שונה באופן ניכר מעולם החוויות שלנו וכך גם עולמם הרוחני, ועדיין כדאי לפחות "להציץ".

מה עושה את לימוד הגמרא החרדי למוצלח כל כך? א. הרב המעביר את השיעור רואה בגמרא את משוש חייו. הגמרא ממלאת את לִבו ואת חוויות חייו המרכזיות, וממילא כך היא מועברת לתלמידים ומדביקה אותם בחווייתו. ב. בשיעור ישנה בדרך כלל חקירה מעניינת, המחדדת ומאתגרת את הלומדים המנסים למצוא לה נפקא־מינות שונות. ג. הגמרא איננה רק חומר לימודי אלא תורמת לאהבת התורה ומצוותיה. ביחס ישיר להעמקתו בלימוד, כך מעמיק הלומד בקיום המצוות. ד. דמות הרב איננה רק דמות של מרצה והוא מחויב לחומר הלימודי שהוא מעביר. ככל שהלימוד ממלא את עולמו כך הוא ממלא את ערכי חייו.

הדברים נשמעים ישנים וידועים, אך דומה כי כיין ישן הם הערובה היחידה להצלחת הלימוד. נכון הוא כי לימוד הגמרא איננו בנוי רק על הברקות אלא אף על "עבודה שחורה", אך יש בהן כדי לתת טעם מכונן ומכוון.

חוויית לימוד הגמרא

דודי, הרב מרדכי ברויאר ז"ל, היה ידוע לרבים במחקריו התנ"כיים. פתיחותו לעולם המדע והמחקר בכל תחום מתחומי היהדות היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.

אלא שכל מי שהכיר אותו, ידע שד' אמותיו הפנימיות ו"קודש הקודשים" שלו היו לימוד הגמרא. כאשר ביקשו ממנו חברי קהילתו, שבה כיהן כרב, להעביר שיעור קבוע בתנ"ך, סירב בתוקף והסכים להעביר שיעור גמרא בלבד. רוב שעותיו היו מוקדשות לשני שיעורי גמרא שבועיים שהעביר לקהילתו בימי שני ושבת, וזאת בזמן שדרך כוכבו בתחומי התנ"ך והמסורה. בצוהרי השבתות אסור היה לשוחח עִמו משום חרדת הקודש שבה היה שרוי לקראת שיעורו השבועי. על אף שראה בחיוב את הישגי המדע התלמודי, התעקש ללמד גמרא באופן הישיבתי המקובל, שאליו היה רגיל מנעוריו בישיבת חברון ובישיבת הדרום, שם לימד עם ידידו הרב יהודה עמיטל ועם הרב אלעזר מנחם מן שך – לימים ראש ישיבת פוניבז'. תדיר הוא נהג לומר לי כי לעולם לא יקומו ברחבי השטיבלכים היהודיים חבורות של "דף יומי" בתנ"ך או במחשבת ישראל. חבורות כאלו יקומו בגמרא בלבד, בהיותה חומר תוסס ומעורר לדיון, המהווה את לשד המסורת היהודית.

לפני שלושים וארבעים שנה היו הישיבות התיכוניות מאוכלסות ברובן בר"מים חרדים. לעתים יצר הדבר קושי הנובע מהבדלי תרבות והשקפה בין הרבנים לתלמידיהם, אך לא בכך עיסוקנו. המעניין הוא כי לעתים קרובות הצליחו הר"מים להדביק את תלמידיהם בחוויית לימוד הגמרא, מאותן סיבות שהזכרנו לעיל. עולם הגמרא היה מרכזי עבורם ובאהבתו שגו תמיד. את המתכון הזה צריך איכשהו להעביר לדורנו, על אף השינויים המתבקשים. לא כל התלמידים ייסחפו לכך, משום שישנם כאלו שאינם נתפסים כלל להברקות אינטלקטואליות, אך שיעור ניכר בהחלט כן.

נסיים בסיפור על אודות ר' אייזל חריף. ר' אייזל חיפש חתן לבתו ומשום כך נסע לישיבה המפורסמת בוולוז'ין. לתלמידים הודיע כי הוא מקשה קושיה חזקה וכל מי שיצליח ליישבה עד למחרת בבוקר יקבל את בתו לאישה. כל אותו הלילה ניסו התלמידים את כוחם, תוך שר' אייזל מפריך את ניסיונותיהם. למחרת בבוקר, עייף ועצוב, עלה ר' אייזל על מרכבתו כדי לנסות את מזלו בישיבה אחרת. והנה מאחוריו רץ תלמיד, עייף ויגע, תוך שהוא צועק בשארית כוחו לר' אייזל שיעצור את מרכבתו. "האם מצאת יישוב לקושיה?" – "לא", אמר התלמיד, "אך הנה אתה הולך ואיש לא ידע יישוב לקושייתך. את בתך כבר הפסדנו, אך האם תשאיר אותנו ללא פתרון?". "אתה הוא שתקבל את בתי ובך חפצתי. אוהב תורה אתה ולך היא ראויה", אמר בשמחה ר' אייזל.

זוהי הרוח שבה יש לחנך את תלמידינו ודומני כי יש לה סיכוי גם בעולם מערבי עשיר ומגוון.

 ביני ברויאר

—————-

הרמוניה אחרת

יהושע גרינברג משיב:

הייתי שמח אם ביני ברויאר היה צודק. למדתי ב"נתיב מאיר" ובישיבת הכותל אצל ר"מים חרדים. חלק מהם היו מהשורה הראשונה של הר"מים בעולם הישיבתי. ניסיתי מאוד ללכת בדרכיהם, והתוצאה הייתה מה שהבאתי במאמרי. היה אצלי כנראה חלק שלא הצליח להשלים עם עולמם ועם השלֵמות שהם ניסו לייצג. היחיד שאצלו מצאתי מקום לשבר שלי היה הרב שג"ר, ועל דבריו ועל מה שעוררו אצלי כתבתי במאמרי בשבוע שעבר. אינני חושב שילדיי היו נכנסים לאותו עולם שאליו נכנסתי אני, ודומני שאנחנו יכולים להביא להרמוניה אחרת, שונה מזו של העולם החרדי. אלא שהמדרגות אליה מורכבות, וניסיתי במאמרי להצביע על הדרך אליהן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014



נולד כדי להישאר |שלום רוזנברג

$
0
0

העולם זר ואכזרי, ולמרות זאת אסור לבני האדם לברוח ממנו. על האמונה הגנוסטית והטעות של הנסיך הקטן

יש לי הערכה רבה לסיפורים שרבי נחמן מברסלב מכנה "סיפורים קדמוניים". אלה הם סיפורים ישנים נושנים, שאבדו מפתחותיהם ואין אנו מבינים אותם. פסיכולוגים, אנתרופולוגים ומומחים שונים מבקשים לחשוף את סודותיהם. גם אני אוהב אותם, אלא שלי אין אלא הפשט הפילוסופי־דתי שלהם. סבור אני שחלק מסיפורים אלה הם מקראיים. הרבה מהם מבטאים השקפות עולם וערכים דתיים ששרדו מעולמות זרים שב"ה אינם עוד, והסיפורים נלחמים כדי להחזירם לעולם. סיפור פינוקיו, למשל, מבטא כמה מיסודות האמונה המקראית. האחר – "עוץ לי גוץ לי", Rumpelstiltskin באנגלית, הוא בעיניי שריד אלילי ברור. בשורות הבאות רוצה אני לשתף אתכם בהרהוריי בנוגע לסיפורו של אנטואן דה סנט אקזופרי המקסים רבים, הלא הוא הנסיך הקטן. מנין הוא הגיע אלינו?

מסע בין כוכבים

הנסיך הקטן לוקח אותנו למסע בין כוכביות המייצגות סגנונות חיים שונים של האנושות. הספר שייך לסוגה של "מסעות" המבקרת בדרך זו את החברה של התקופה. בולט במיוחד "מסעות גוליבר", המהווה ביקורת קשה נגד החברה האנגלית של תקופתו. יש כמה יצירות בסוגה זאת בספרות היהודית – "ספר המבקש" משל שם־טוב אבן פלקירה (1225־1296) ובמידה מסוימת גם הסיפור "בעל התפילה" של רבי נחמן מברסלב. מספרות היידיש בחרתי להוסיף את "דער גייער" ("המהלך"), ספרו הנשכח של מנחם באָריישאָ.

בכל כוכבית פוגשים אנו דמות מסוימת המבטאת את סגנון החיים שבו בחרה. הנסיך הקטן סולד מעולמות הללו תוך שהוא מצביע על האבסורד שבהם. הוא מבקר את העולמות מהפרספקטיבה של עיני הילדים, שהם ורק הם "מבינים את סוד החיים": "כך טיבם של המבוגרים, ואין לדון אותם לכף חובה. על כן חייבים הילדים להתייחס אליהם בסלחנות ובאורך רוח…".

והנה, לקראת סוף הסיפור פוגשים הטייס המספר את הסיפור והנסיך הקטן דמות נוספת: "על הקרקע מול הנסיך הקטן היה אחד מהנחשים הצהובים שממיתים תוך שלושים שניות". הטייס מחטט בבהילות בכיסו כדי לשלוף את האקדח ולהרוג את הנחש. לא כך חשב הנסיך הקטן. הוא מברך על המפגש. הוא רואה בכך הזדמנות להביא על עצמו את המוות על ידי הכשת הנחש. יש לו רק תנאי אחד: "יש לך ארס טוב? אתה בטוח שהוא לא יגרום לי סבל ממושך?". רצה הוא להיות בטוח שהארס יהרוג אותו מהר וללא סבל. הנסיך מלמד אותנו איך למות! הנחש, אויב האדם המסורתי, נהפך לאח ורע שמסוגל לעזור לנסיך הקטן לחזור לעולמו. הקשבתם טוב, ילדים, ילדות? הנסיך הקטן מתאבד!

זהו המסר של הספר? זהו המסר של גן "הנסיך הקטן" בחולון? לפעמים מרגיש אני ניחומים מוזרים בכך שיש להורים ולילדים רבים בעיות בהבנת הנקרא. או אז, ספר זה שאנו מביאים לילדינו אינו כל כך מסוכן. ושמא אני טועה. שמא טיפות מארס הנחש משאירות רושם בכל הקוראים? אם מישהו מבין אחרת את סיום הספר, אשמח מאוד אם יתקן אותי.

שבוי בעולם

הבה ננסה להבין קצת יותר את התיזה הנסתרת של הספר. למה מבקש הנסיך הקטן את המוות? כדי לחזור אל הכוכבית שלו! רעיונות אלו מאפיינים גישה דתית שנאבקה על השלטון הרוחני של העולם כנגד הדת המונותיאיסטית בערך לפני 2,000 שנה. זאת "הגנוסטיקה", תורת ה"גנוסיס", הידע הסודי. הרבה גוונים בה, אך ניתן אולי לומר שהצד השווה שבכולם הוא הכיוון הדואליסטי שבהם: שתי רשויות יש, בלשון בראשית רבה: "הקב"ה בעליונים יחיד, וזה בתחתונים". וכנאמר במקורות שונים על אלישע בן אבויה, למשל ב"תיקוני זוהר" (טו, א): "…אמר אלישע אחר, שמא חס ושלום שתי רשויות יש".

האל הטוב, נכנה אותו "האחד", הוא רחוק. העולם נברא על ידי "האחר", ש"חטף" נשמות מהעולם הרוחני ואסר אותן בבית המאסר של עולמנו החומרי. בספרי על "טוב ורע" השוויתי את התיאולוגיה הזאת עם המצב שהיה בסיס לסדרה פוליטית אנגלית מעניינת, ובה השר היה טוב וישר אך מנותק מהמציאות, והמנכ"ל שלט על המצב בציניות מוחלטת ואולי גם בסדיזם. כאן המקור לסבל האנושי. לא נשאר לאדם אלא לשאוף לגאולה, השחרור מהעולם הזה שבו אנו שבויים. שחרור, כן! כיצד? כאן נפרדו הדרכים בין קבוצות שונות. הנסיך הקטן בחר בדרך הקצרה – התאבדות.

האמנם אנו שבויים בעולם הזה? לאמונה היהודית השקפה שונה. אני מקווה שאצליח להסביר זאת על ידי מקבילה רחוקה. לדאבוננו היו שבויים ישראלים בסוריה, והם סבלו רבות. המשימה היא להוציא אותם משם. אבל היה לנו ישראלי בסוריה בסיטואציה שונה, וביחס אליו היינו חייבים דווקא לדאוג שיוכל להישאר. אלי כהן זצ"ל. הוא היה שם כחלק של תוכנית "עליונה ונסתרת". משימתו הייתה קשורה בסבל ובסכנה ואכן כך הוצא להורג, אך תפקידו היה להישאר. אסור היה לו לברוח. ומהמשל לנמשל. העולם זר ואכזרי, ולמרות זאת אסור לבני האדם לברוח. הנסיך הקטן ראה שהעולם פגום ושחור משחור, לימד אותנו מוסר אך ברח. הוא מעל בתפקידו. ואם תרצו, ראשית המעילה בעובדה שאין בכוכבית שלו אישה! היה ונשאר בודד. ואולי יש בסיפור הנחש רמז לנסיבות מותו שלו?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014


ימי אידם |אליהו בירנבוים

$
0
0

האם מותר ליהודים לקחת חלק בפסטיבל החגים בסיום השנה האזרחית? על קניות, 
מתנות ואיחולי שנה טובה בסביבה נוצרית

בתקופה זו של השנה, העולם הנוצרי חוגג את כניסתה של השנה האזרחית החדשה, ימי הכריסמס, הסילבסטר וסוף השנה האזרחית. ימים אלו, שבין ה־25 בדצמבר ל־7 בינואר, מהווים ימי חג בדת הנוצרית, אך הם הפכו זה מכבר לחלק מהתרבות והפולקלור של עמים רבים. סממנים שונים מעידים על כך, וביניהם מסיבת הסילבסטר, עץ האשוח, דמותו של "סנטה קלאוס", חלוקת מתנות וכו'.

אפילו בברית המועצות לשעבר, שם לא נשמרו חגים ומועדים דתיים כלל, החג היחיד שנחוג כחג אזרחי היה ליל ה"נובי גוד" (Noviy God) – השנה החדשה. חג המולד בוטל על ידי המשטר הקומוניסטי, ובמקומו העם תיעל את השמחה לחג חילוני “כשר למהדרין“ בראשית השנה החדשה, בעל סממנים דומים מאוד לסממני חג המולד. היה זה החג הלא־קומוניסטי היחיד במדינה.

יהודים החיים בתפוצות שבהן רובה של האוכלוסייה הוא נוצרי אינם יכולים להתעלם מחגיגות הכריסמס הנערכות בראש חוצות. אלו באות לידי ביטוי בקישוט הרחובות, במוזיקה הנשמעת בחנויות ובבקשות הילדים לקבל מתנות. האם מותר ליהודים להשתתף בחגיגות הללו? האם יש לימים הללו דין “ימי אידם“?

להתרחק מן היום

טרם ניגש לסוגיה, נבהיר את הרקע לימים הללו:

חג המולד נקרא באנגלית כריסמס ( (Christmas. רוב הנוצרים רואים בחג זה את יום לידתו של ישו, למרות שאין לכך הוכחה או ביסוס היסטורי. החג נחוג ב־25 לדצמבר על פי רוב העדות הנוצריות, המתנהלות על פי לוח השנה הגרגוריאני (הוא לוח השנה שהונהג בצו של האפיפיור גרגוריוס ה־13 בשנת 1582). עדות נוצריות אחרות שהמשיכו לנהוג על פי הלוח היוליאני (הקרוי על שמו של יוליוס קיסר) חוגגות את חגן ב־7 בינואר.

מעניין לציין שליל חג המולד נקרא בפי חסידים “ליל הניטל“ (ניטל נאכט), ונוהגים בו שלא ללמוד תורה. כדי למלא את תוכנו של הלילה נקבעו מנהגים שונים מה לעשות לאורכו, ממשחקי שחמט וקלפים ועד סידור הבית והארונות וחיתוך נייר טואלט לכל שבתות השנה.

ליל סילבסטר – סוף השנה האזרחית ותחילת השנה החדשה לפי הלוח הגרגוריאני. השם סילבסטר נוסף מאוחר יותר כיוון שבלילה זה נפטר האפיפיור סילבסטר הראשון במאה הרביעית לספירה.

בנוסף לכך, 1 בינואר הוא לטענת הנוצרים גם יום הברית מילה של ישו, אשר כאמור לחלק מהדעות נולד ב־25 בדצמבר. בארצות רבות קראו ליום זה "יום הברית".

עד כמה אפשר להרחיק לכת כדי למנוע התבוללות? כריסמס בלונדון  צילום: גטי אימג'ס

עד כמה אפשר להרחיק לכת כדי למנוע התבוללות? כריסמס בלונדון
צילום: גטי אימג'ס

שאלות נפוצות

מבין השאלות הנפוצות בימים אלו, המלמדות על התמודדות היהודים המהווים חברת מיעוט בתוך חברת הרוב הנוצרית, נציין את הדוגמאות הבאות: האם מותר לברך את חברו הגוי לקראת השנה החדשה האזרחית בברכת "שנה טובה"? מחד, מדובר על שנה אשר נקבעת לפי הלוח הנוצרי ואולי יש בברכה זו חשש להסכמה למועד של עבודה זרה. מאידך, האם אין חשש לאיבה כאשר היהודי אינו מברך את חברו הגוי לקראת תחילת השנה החדשה? הפוסקים התירו להשיב בברכת “שנה טובה“ אולם לא בברכת חג מולד שמח או חג שמח. כמו כן הדגישו שברכה זו מיועדת למי שאינו יהודי, אבל אין לברך את חברו היהודי בברכת שנה טובה בתקופה זו של השנה.

האם מותר לתת מתנה לגוי לכבוד השנה החדשה? כפי שבארץ נהוג שמקומות עבודה מחלקים “שי לחג“, גם בחו“ל מקובל לחלק לעובדים מתנות לפני חג המולד. האם הדבר מותר? האם אין בכך תמיכה בעבודה זרה? הפוסקים ממליצים במקרה זה למסור את המתנה כמה שיותר מוקדם ולא סמוך ליום אידם וכן לא לציין שהמתנה ניתנת לכבוד השנה החדשה דווקא. הרמ“א הסביר זאת כך בשולחן ערוך: “ועוד דאית בזה משום איבה אם נפרוש עצמנו מהם ביום חגם, ואנו שרויים ביניהם וצריכים לשאת ולתת עמהם כל השנה. ולכן אם נכנס לעיר ומצאם שמחים ביום חגם, ישמח עמהם משום איבה דהוי כמחניף להם. ומ“מ בעל נפש ירחיק מלשמוח עמהם אם יוכל לעשות שלא יהיה לו איבה בדבר. וכן אם שולח דורון לעובד כוכבים בזמן הזה ביום אחד שיש להם סימן אם יגיע להם דורון בחג ההוא, אם אפשר לו ישלח לו מבערב; ואם לא, ישלח לו בחג עצמו“ (יורה דעה, סי‘ קמ“ח סעיף יב).

סחורה ביום אידם

שאלות רבות אחרות נשאלו בקשר לשימוש בתאריך אזרחי במשך השנה, קיום חופה יהודית ומסיבת חתונה בליל הסילבסטר (משום מראית עין) ועוד, אבל נדמה שהשאלה המסקרנת ביותר והמעשית ביותר היא האם מותר לקנות מוצרים במבצעים ובמכירות החיסול שנעשים לקראת השנה האזרחית החדשה. האם יש בכך איסור או שמא אפשר לנהוג היתר בדבר?

המשנה במסכת עבודה זרה (פרק א) מציינת את האיסור לסחור עם הגויים סביב ימי חגם:

לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם שְׁלשָׁה יָמִים אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן, לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאוֹל מֵהֶן, לְהַלְווֹתָן וְלִלְווֹת מֵהֶן, לְפָרְעָן וְלִפָּרַע מֵהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵצֵר לוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר הוּא עַכְשָׁיו, שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמָן.

למעשה, כל סוג של סחורה עם גויים אסור בימים אלו, הן קנייה והן מכירה. רש"י מסביר את הסיבה לכך: "וכולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ביום אידו" (וכולן אסורים משום שהוא הולך ומודה לעבודת כוכבים ביום חגו).

אולם בתקופה יותר מאוחרת באשכנז, רבינו גרשום מאור הגולה­ נשאל האם מותר למכור בגדים שמיועדים להיות מעיל של כמרים ויכולים לשמש לעבודתם. כך השיב: "אבל בישראל נהגו לישא וליתן באידיהן של גוים ואין לנו לאסור עליהן. מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, לפי שפרנסתם תלויה בסחורתם ורוב ימות השנה יום אידם הם, כמו ששנינו אלו אידיהן… ונמצאת פרנסתם כלה אם לא ישאו ולא יתנו ביום אידם… אלא הנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, לא שנא דאורייתא ולא שנא דרבנן…" (תשובות רבינו גרשום, סימן כ"א).

בדבריו של רבינו גרשום מאור הגולה אנו מוצאים שני נימוקים שונים המשלימים זה את זה: מוטב שיהו שוגגים, ועוד "מפני שפרנסם תלויה בסחורתם". כלומר, כיוון שהיהודים הם מיעוט בתוך חברת הרוב ורוב הקונים הם גויים, ביטול הסחורה בימי אידם יגרום לקיפוח הפרנסה של היהודים ויש בכך פגיעה גדולה.

גם המאירי מצטרף לעמדה זו וכותב:

…אלא שבזמנים אלו אין שום אדם נזהר בדברים אלו כלל, אף ביום אידם, לא גאון ולא רב ולא חכם ולא תלמיד ולא חסיד ולא מתחסד. וי"מ כתבו בה הטעם מפני שאין עכשיו מקריבין לפני ע"ז ואין כאן מכשול… ויש באים בהתרה משום איבה… (על המשנה במסכת עבודה זרה).

אחד הנימוקים של המאירי לביטול האיסור של המשנה לסחור עִמם ביום אידם הוא שאומות העולם אשר היו בתקופתו שונות מאומות העולם שעליהן מדברת המשנה. אלו נכנסות לגדר חדש של "האומות הגדורות בדרכי הדתות": "ומתוך כך עיקר הדברים נראה שדברים אלו כלם לא נאמרו אלא על עובדי האלילים וצורותיהם וצלמיהם, אבל בזמנים הללו הכל מותר…".

לשבור מחיצות

שאלה מעניינת ביותר, המלמדת על ההתמודדות הקשה עם שאלת עתידו של העם היהודי, קיבלתי מאחד מתלמידיי המשמש רב בקהילה באירופה:

אחרי כארבע שנות עבודה בקהילתי, הבעיה המרכזית והקשה במיוחד היא ההתבוללות המתחזקת מדי שנה בשנה. לקראת הסילבסטר הקרב רצה במוחי המחשבה מה לעשות כדי לעצור את המגפה הזאת. אחרי התבוננות ארוכה, החלטתי לארגן מסיבה יהודית ביום הסילבסטר בחיק הקהילה. כמובן שזה כרוך בהרבה מאוד בעיות – הן טכניות, הן השקפתיות והן פוליטיות. סוף סוף הגעתי למסקנה שכל יהודי אשר לא יימצא במקום בילוי גויי בערב זה, זוהי הצלחה לעם היהודי. לכן, בעזרת המשרד אנו מארגנים את הערב עם הרבה מוטיבציה ומקווים בע"ה שזו תהיה הצלחה.

"ההוצאות הינן גדולות מאוד, ונשיא הקהילה מממן אותן מכספו האישי. אך ברגע האחרון לפני הוצאת הפלאיירים התעניינתי עם הצעירים כדי לשמוע את דעותיהם ורובם ככולם שאלו שאלה פשוטה: האם תהיה מחיצה? אני לתומי עניתי בוודאי, ואז הסבירו לי בלשון יפה את טעותי החמורה. אם תהיה מחיצה 50 אחוז מהצעירים לא יבואו.

שאלתי היא: היות שעניינו של ערב זה הוא להילחם בהתבוללות, האם אפשר לוותר על המחיצה?

הרב השואל מבקש לחזק את חומות הדת, להרחיק את הצעירים והצעירות היהודים מעמיתיהם הגויים ולא לאפשר להם להתהולל יחד, להשתכר ולהגיע למקומות רגישים ומסוכנים יותר, אולם לצורך כך הוא נאלץ "לשבור מחיצות" תרתי משמע. עד כמה אפשר להרחיק לכת כדי למנוע התבוללות? עד כמה ניתן לעשות כדי לשמור על עתידם של עם ישראל ושל כל יהודי באשר הוא?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014


מה קטנו מעשיך ה'|יוסי נוסנבוים

$
0
0

מבחינה פיסיקלית אין הבדל בין אדם שבוחר ורוצה ובין בקיעת ים. הנס מתרחש בכל עת, והוא ההוכחה לאמיתותם של סיפורי התורה

ההשקפה הדתית הרווחת רואה בניסים הגלויים שאירעו לאבותינו במצרים ובמדבר בסיס נצחי לאמונה בבורא עולם ובהשגחתו על ישראל. על פי השקפה זו, אותם ניסים גדולים, הכוללים גם את הקולות והברקים של מעמד הר סיני, הם גם המחייבים את אמונתנו באמיתות נבואת משה רבנו ובתורה שקיבל משמים.

קטע ייחודי בפירוש הרמב"ן למצוות מזוזה בפרשת בא מחזק השקפה זו. בקטע זה חורג הרמב"ן מהתייחסות נקודתית למילים או לפסוק הזקוקים לפירוש ומציג בשפה יפה ועשירה חלק מעקרונות האמונה הדתית שלו. לדעתו, פסגת האמונה היא להאמין שכל דברינו ומקרינו ביומיום מתנהלים בדרך הנס (אלה הם הנקראים "ניסים נסתרים"), ולפיכך ההתרשמות שלנו ש"עולם כמנהגו נוהג" (דהיינו, כפי שמכתיבים חוקי הטבע) אינה אלא אשליה.

לדעת הרמב"ן, קל להשתכנע בהתערבותו של הבורא בעולם כשניצבים מול חריגה גדולה וגלויה מדרך הטבע. יותר קשה, לדעתו, לקבל ולהאמין שכל מה שנראה כדרך הטבע גם הוא בעצם נס על־טבעי. כאן, לפי הרמב"ן, באים לעזרתנו הניסים הגדולים־הגלויים. בשלב הראשון ניסים אלו משכנעים אותנו בדבר קיומו של בורא היודע, משגיח ומתערב בנעשה בעולם, ובאמצעות כך קל יותר לקבל את קיומם של הניסים הקטנים־הנסתרים. זו הסיבה, טוען הרמב"ן, שאנו משמרים בכל הדורות את האמונה בדבר התרחשותם של הניסים הגלויים על ידי מצוות שתכליתן אחת – הזכירה. אותם מאורעות על־טבעיים הם המפתח לאמונה בדבר השגחתו של א־לוהים בכל עת.

אם הניסים שאנו חווים באופן יומיומי אפשריים, גם הניסים שקרו במצרים אפשריים.  מכת הארבה, ג'ים פאדג'ט, 1984

אם הניסים שאנו חווים באופן יומיומי אפשריים, גם הניסים שקרו במצרים אפשריים.
מכת הארבה, ג'ים פאדג'ט, 1984

ספק מתמשך

זכורני, כי כאשר קראתי כסטודנט צעיר את דברי הרמב"ן הללו התפעלתי מיפי הרעיון והסגנון שלהם. אולם, עם השנים פג בעיניי קסם הדברים ויכולת השכנוע שלהם. האם "העתקת הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם" יש בה משום הוכחה שהניסים הגדולים־הגלויים ההם אכן התרחשו? שמא מה שאנו עושים הוא הנחלת "אמונת אנשים מלומדה"? האם עצם קיומה של מסורת רצופה יכול לספק הוכחה ושכנוע לאדם בעל חוש ביקורתי?

הרמב"ם, שהרגיש בבעיה זו, שלל את תקפות ההוכחה של הנס. לדעתו, לא רק שסיפורים על אודות נס גלוי אינם יכול לשמש הוכחה, אלא גם עבור אדם שראה את הנס הגלוי אין הנס יכול לשמש כהוכחה. זאת משום שניתן תיאורטית לספק הסברים אחרים לתופעות העל־טבעיות מלבד התערבות א־לוהית. כך הוא מתבטא בעניין זה (הלכות יסודי התורה, פרק ח):

משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה.

טענת התרחשותם של ניסים עומדת לא רק בסתירה למדע הפיסיקה אלא גם לאינטואיציה הפשוטה של אנשים בכל הדורות. כאשר נשאל אנשים מאמינים מה הוא הבסיס לאמונתם שהניסים המסופרים לנו אכן התרחשו, נקבל תגובות שונות. יהיו כאלה שכלל לא יהיו מוכנים להתייחס לשאלה מחשש להידרדרות להרהורי כפירה. יהיו שיענו שהם מאמינים ללא פקפוק בכל מה שכתוב ולכן הם גם מאמינים בניסים המסופרים (בלי שים לב שבדבריהם יש "חשיבה מעגלית"). אין צורך להסביר כי אין בשתי תגובות אלה תשובה לשאלה.

אחרים יענו בדרכו של ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, ויטענו שאירועים שהתרחשו לעיני יותר ממיליון בני ישראל במצרים וסופרו מדור לדור אי אפשר היה להמציאם. לדעתי, הטיעון של ר' יהודה הלוי לחלוטין אינו יכול לשכנע, כי ברור לכל אחד היום שאפשר ואפשר לכתוב ואף לשכתב היסטוריה. לו הסינים היו מספרים על נסים גלויים שהאלים שלהם עשו לעיני מיליוני אבותיהם, והדבר מסופר מאז בספרי ההיסטוריה שלהם מדורי דורות – איש מאיתנו לא היה מאמין לזה כלל.

אז מה יכול לשכנע אותנו בהתרחשותם של הניסים הגלויים, חוץ מהעובדה שהם כתובים בתורה? התשובה יכולה לבוא, לדעתי, ממהלך הפוך לזה של הרמב"ן.

לדעת היום

ברצוני להציע שעצם התופעה של קיום "מהות אנושית" – הכוללת חופש בחירה, יוזמה, מודעות, צפייה והתכוונות אל העתיד, הכרעה ערכית ועוד – הינה חורגת כמעט בכל רגע מחוקי הפיסיקה. כאשר אדם מרים ומושיט ידו לתת צדקה או לחלופין מרים ידו להכות באגרוף רשע, קשה לטעון שפעולות כאלה נבעו באופן הכרחי מחוקי הפיסיקה. בוודאי שקשה ביותר להציע הסבר פיסיקלי־כימי איך נוצרה ההחלטה במערכת העצבים המרכזית לביצוע פעולות גופניות אלה.

גוף האדם הוא "מכונה שלא תיאמן", אך מכונה לעולם אינה מסוגלת לפעול מתוך חופש וצפייה לעתיד ובוודאי אינה מסוגלת להכרעות ערכיות. מכונה אינה נתבעת לאחריות למעשיה ואינה עומדת למשפט. מכונה אינה יכולה ליזום ולהכין תוכניות מורכבות ומתוחכמות ביותר הנדרשות לגילוי הגנום האנושי, לבניית מאיץ חלקיקים או לשליחת חללית למאדים. אם אכן מושגי הפיסיקה תקפים, האדם אמור להיות ישות פסיבית־נפעלת ולא ישות סקרנית, יוזמת ותכליתית. באופן מוזר גופנו נראה כפועל לגמרי לפי חוקי הפיסיקה־כימיה, אך בה בעת הוא מראה חריגות יומיומיות מהמסגרת של חוקים אלה.

מכאן צומח הטיעון הבא: מבחינה מהותית אין הבדל בין המציאות שבה גופנו החומרי, הקטן יחסית, מתנהג בשונה מההתנהגות המצופה ממנו על פי הפיסיקה, וזאת בהתאם לרצון החופשי והמודעות, לבין מצב שבו כמויות אדירות של מים ניצבות כנגד הגרביטציה כחומה, בקריעת ים סוף. חריגה מחוקי הפיסיקה היא חריגה, בין אם היא קטנה ובין אם היא גדולה. ואם הפיסיקה אינה מאפשרת חריגה הרי שהיא אינה מאפשרת אותה בכל גודל שהוא. ממילא, אם הניסים שאנו חווים אותם באופן יומיומי אפשריים אזי גם הניסים העצומים שקרו במצרים אפשריים.

המהלך שהצענו כאן מביא אותנו למהלך הפוך מזה של הרמב"ן. משכנוע בקיומם של הניסים הנסתרים אנו מגיעים לאמונה באמיתות הסיפור על הניסים הגלויים. ואם ישאל השואל: אם כך, לשם מה בכלל יש צורך בשימור הזיכרון של הניסים הגלויים ההם של יציאת מצרים? נענה: גם אם אין בהם כדי לספק הוכחה חותכת לקיומו של הבורא והשגחתו, יכולת השפעה ושכנוע שטחיים ומהירים יש בהם. הם בוודאי היו דרושים לשכנוע קטני אמונה בדור ההוא, כמו פרעה וכל עמו וכמו חלק מבני ישראל, או לשכנע לומד צעיר או חסר הכשרה עיונית.

הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך" מבטא, להבנתי, דרישה מכל אחד מאיתנו, בכל דור, "להשיב אל לבו" עוד ועוד נימוקים וחיזוקים לאמונתו, בהתאם לתקופתו. המהלך שהצענו כאן יכול להיחשב התחלה של היענות לדרישה זו. בימינו, דווקא משום שהחינוך של תלמידינו מכוון לפיתוח חשיבה ביקורתית־רציונלית, ראוי להשקיע מחשבה כיצד לפתח טיעונים מעין אלו שהועלו לעיל, כדי שאמונתנו תהיה חיה וחזקה, ונשענת על חשיבה פתוחה ופעילה.

פרופ' יוסי נוסבוים מלמד מדעים ב"מכללה ירושלים"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014


שחרור אוניברסלי |חנה גודינגר (דרייפוס)

$
0
0

מעקב אחר הופעתם של עבדי פרעה בשלבי המכות חושף מהפכה שחלה בתוככי הארמון עצמו, מהפכה שבעקבותיה גם עבדי פרעה עצמם זוכים בחירות

לאורך הפרשות המספרות לנו את סיפור יציאת מצרים, מתפקדות ליד פרעה שתי קבוצות אנשים המלוות אותו בנקודות זמן שונות: החרטומים, שהיו אנשי הדת של העולם המצרי, ועבדיו של פרעה. על התהליך שעוברים החרטומים תוך כדי מכות מצרים – מהכחשה גמורה של קיומו של הקב"ה ועד להודאה בסוף מכת כינים: "אצְבַּע אֱ־לֹהִים הִוא" – כבר דובר ונכתב (אגב, לאחר מכת כינים מוזכרים החרטומים רק עוד פעם אחת, בסוף מכת שחין: "וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי משֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין". ויש להרהר מה מקומה של תזכורת זו). אני, לעומת זאת, מבקשת להתמקד בעבדי פרעה ולבחון איזה תהליך הם עוברים במהלך יציאת מצרים.

נמען עצמאי

על עבדיו של פרעה אנחנו שומעים לראשונה בסופה של פרשת שמות. הזהות הפרסונלית של קבוצה זו גורמת לקורא התמים בלבול מסוים, שהרי מחד פתיחתו של חומש שמות מתארת את היות עם ישראל עבדיו של פרעה, אך מאידך ברור לכל אורך הפרשיות שכינוי זה מתאר קבוצת עבדים אחרת הצמודה לפרעה.

הנה, בסופה של פרשת שמות, אנו מוצאים כיצד שוטרי עם ישראל מתיימרים לשייך כינוי זה לעצמם באמרם לפרעה: "לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ. תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים" (ה, טז). בתגובה משלח בם פרעה את חרון זעמו ושולח אותם בחזרה אל עבודת הפרך עם הנזיפה "נִרְפִּים אַתֶּם". מיד עם צאתם של השוטרים מארמונו של פרעה הם פוגשים במשה ואהרן וכועסים עליהם על שהבאישו את ריחם בבקשתם לצאת לחופשי. בכעסם נזכר לראשונה הביטוי "עבדי פרעה" שבאופן ברור מתייחס לזהות של קבוצת עבדים אחרת מעם ישראל: "הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו" (ה, כא). כאן ברור כי הכינוי הקרוב והאינטימי של עבדיו של פרעה שייך לקבוצה אחרת המסתובבת בארמון ולא לאנשים מעם ישראל.

החל מנקודה זו, לאורך פרשיות וארא ובא, אנחנו פוגשים שוב ושוב את הכינוי "עבדי פרעה" המתייחס לאותם עבדים לא ישראלים הצמודים למלך פרעה ונאמנים לו. קריאה זהירה ועדינה בפסוקים מגלה שקבוצה זו עוברת תהליך משמעותי במהלך התרחשויות הבאות.

במכות הראשונות – אות התנין ומכת דם – מוזכרים עבדי פרעה כחלק מתפאורת הרקע המלווה את פרעה וממילא רואה ומתבוננת יחד איתו במכה שנעשית לעיניהם: "ויַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹהוְלִפְנֵי עֲבָדָיווַיְהִי לְתַנִּין" (ז, י); "וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם" (ז, כ).

במכת צפרדע ובמכת ערוב, הפותחת את השלישייה השנייה של המכות, מוזכרים עבדי פרעה כבר בדברי ה' המהווים התראה על המכה הצפויה. כאן מוזכרים שלושה נמענים עצמאיים למכות: פרעה המלך, העם המצרי ועבדי פרעה שהופכים מתפאורת רקע לקבוצה עם תפקיד ויחס בפני עצמו: "וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ. וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים" (ז, כח־כט); "כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ" (ח, יז).

במכת ברד, שפותחת את השלישייה האחרונה של המכות וחותמת את פרשת וארא, מזכירים הפסוקים תוך כדי תיאור המכה נקודה מעניינית: "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים. וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה" (ט, כ־כא). כאן עבדי פרעה מתחלקים לשתי קבוצות: יש מהם שהופכים להיות יראי ה' ופועלים בעקבות הדברים ששמעו ממשה, ויש מהם שנשארים בעיקשותם וממילא סובלים ממכת הברד בצורה חריפה יותר. הבחנה זו באה לידי ביטוי גם בדברים שאומר משה לפרעה לפני שהוא נושא את תפילתו לסיום מכת הברד: "וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱ־לֹהִים" (ט, ל). מלשונו של משה ניכר כי בשלב הזה עבדי פרעה הם חלק ממושא ההתייחסות של הקב"ה בתהליך המכות.

דברים אלה של משה – יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן – הופכים במכה הבאה, מכת הארבה, לקריאה בפי עבדי פרעה שצועקים לפני פרעה: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱ־לֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (י, ז).

איור: מנחם הלברשטט

אביב העמים

האזכור המשמעותי הבא של עבדי פרעה מופיע תוך כדי ההתראה על המכה האחרונה – מכת בכורות. בפתיחת הפרשייה הזו מספרים לנו הפסוקים: "גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (יא, ג). אם בתחילת עשר המכות היו עיניהם של עבדי פרעה צופות מנקודת המבט של פרעה ("וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו"), הרי שכאן נפרדים המבטים ועיני העבדים מופנות בהערצה והערכה דווקא אל מנהיגם של עם ישראל, האויב הגדול של המלך שלהם, משה.

אך לא די בכך, הפגישה המתוכננת האחרונה בין משה לפרעה מסתיימת במילים הללו: "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצא" (יא, ח). משה אומר לפרעה שעבדיו שלו יגיעו אליו והם יהיו אלה שלמעשה, גם אם בניגוד לרצונו של פרעה, ישחררו את עם ישראל ממצרים.

נמצאנו למדים שאם בתחילה משמשים עבדי פרעה רק כתמונת רקע לגיבור המרכזי – פרעה, הרי שככל שאנחנו מתקדמים עם סיפור יציאת ישראל ממצרים, הופכים עבדי פרעה להיות גיבורים בפני עצמם. בשלב הראשוני כקבוצת התייחסות עצמאית במתן המכות, בשלב השני כמקשיבים להתראה שלפני המכה ופועלים באופן פרטי בהתאם, בשלב השלישי כצועקים אקטיביים מול פרעה המלך בבקשה שישחרר את עם ישראל, ובשלב הרביעי כמנותקים מפרעה המלך. הם מעריצים את משה מנהיג עם ישראל ומשחררים בפועל את עם ישראל, בניגוד לרצונו של המלך שלהם.

נראה לי להציע לאור זאת שבמקביל לסיפור יציאת ישראל מעבדות לחירות, מספרת לנו התורה סיפור נוסף, והוא סיפור יציאת עבדיו של פרעה מעבדות ושעבוד. מדמויות הנלוות והנספחות למלך פרעה הופכים עבדיו לבעלי עמדה ודעה, ואפילו יוצאים כנגדו בשחרור ישראל ממצרים.

נקודת מבט זו עשויה להאיר את יציאת עם ישראל בשתי נקודות חדשות. ראשית, נראה שהתורה מבקשת לומר שיציאת מצרים לא הייתה רק שחרור עם ישראל משעבוד אלא שחרור אוניברסלי וגדול יותר של עולם העבדות בכלל. אם בתחילה הבקשה לצאת לחופשי הושמעה רק בפיהם של משה ואהרן, נציגי העבדים הישראלים של פרעה, הרי שלאט לאט גם קבוצת העבדים הנוספת שמתוארת כצמודה ונאמנת לפרעה משתחררת מהאחיזה הזו ויוצאת לחופשי (כפי שאכן קרה במהלך ההיסטוריה העולמית, כשסיפור יציאת מצרים הפך למיתוס מעורר השראה בקרב קבוצות אתניות משועבדות ברחבי העולם, וכפי שהרב קוק כתב בפתגם שחיבר לחודש ניסן: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו").

אך מעבר לכך ייתכן שנקודת המבט של התהליך שעוברים עבדי פרעה יכולה לספר לנו גם על התהליך שעבר עם ישראל תוך כדי המכות, ביציאתו המנטלית מעבדות ופסיביות לחירות ואקטיביות. התקופה שבה מצרים חוטפת פעם אחר פעם מכה מאת ה' מתוארת בתורה רק מנקודת המבט של העם המצרי. השאלה כיצד הגיב עם ישראל למכות וכיצד כל מכה ומכה מסייעת לעם העבדים לעבור תהליך ולבנות בתוכו תודעה חדשה חופשית ומשוחררת מכבלי העבדות – נשארת לכאורה ללא מענה טקסטואלי ופתוחה לדמיון החופשי של הקורא. ייתכן שהפריזמה של התהליך העובר על עבדי פרעה יכולה לתת לנו פשר וכיוון לשלבי התהליך שעבר גם עם ישראל במהלך תקופה זו עד ליציאתו ממצרים והפיכתו לעם ה' שמאמין בקב"ה ובמשה עבדו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014


בשפה אחרת –דצמבר 2013 |זאב שביידל

$
0
0

סקירת כתבי עת מן העולם

 לא הכול לבן

מלבד תשבחות וסופרלטיבים, יש גם מי שמבקרים את מורשתו של נלסון מנדלה. מתברר שהכלכלה בדרום־אפריקה עדיין לבנה

מגזינים ברחבי העולם ספדו החודש לנלסון מנדלה. לצד תשבחות וסופרלטיבים, היה גם מי שהתבטא באופן יותר ביקורתי – הן ביחס למפעלו של מנדלה והן לגבי מצבה הכללי של דרום אפריקה.

ברשימתו במגזין המקוון Spiked, צ‘ארלס לונגפורד מזכיר לנו שהיווצרותו של משטר האפרטהייד הייתה דבר מתבקש, אם כי מאוד אכזרי. כשדרום אפריקה השתחררה מעול הקולוניאליזם נוצרה ברית בין בעלי ההון הלבנים למעמד הפועלים הלבן על חשבונם של השחורים. ההפרדה על בסיס גזעי יצרה כוח עבודה זול וזמין, ועצוב להודות – אבל בזכותה דרום אפריקה תפסה טרמפ על גל הפריחה הכלכלי של המערב בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. היא הפכה לגן עדן למשקיעים וגיהנום לשחורים, שניהלו את חייהם תחת הגבלות משפילות והפכו בעצם למשרתים של הלבנים.

רבים נוטים להתעלם מכך, אבל מנדלה עצמו היה בתחילת דרכו, כנציג של מעמד הביניים המתהווה של השחורים, פוליטיקאי מתון ביותר ואף שמרני. הוא סבר שאין לבצע הלאמה, אלא רק לחלק את המשאבים הלאומיים בצורה שוויונית וצודקת יותר. רק אחרי שכיוון זה התברר כמבוי סתום ראה מנדלה שאין לו ברירה אלא להזדקק למפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקנית בתור בעלת ברית בכירה (מדובר בתקופה שבה המפלגה עוד דגלה בדעות סטליניסטיות).

צילום: גטי אימג'ס

צילום: גטי אימג'ס

לאחר צירופו של השמאל לשלטון, לאחר קריסת הקומוניזם הסובייטי ב־1989, נטשה תנועתו של מנדלה את הברית והתמסרה לאג‘נדה הבורגנית של קידום מעמד הביניים. כך שלמעשה מתברר כי רק זקיפת קומתם של השחורים בדרום אפריקה והערעור על תפיסת העליונות הלבנה הם ממורשתו של מנדלה, ולא השגת שוויון כלכלי אמיתי עבור שחורים.

גם רשימתה של אובה פיירבנקס ב“ניו ריפבליק“ עוסקת בנושא. הנתונים הכלכליים בדרום אפריקה אינם מעודדים; שיעורי האבטלה נעים בין 25 ל־40% ומגיעים ל־71% בקרב צעירים לפני גיל 34. רבים חושבים שזו תוצאת החלטתו של מנדלה ליטול לידיו את ההנהגה המדינית ולהשאיר את הצמרת הכלכלית ללבנים. העובדות מדברות בעד עצמן: רק 9% מחברות העילית של דרום אפריקה עברו לידיים “שחורות“.

השחורים היחידים שמצבם הכלכלי השתפר כתוצאה מסיום שלטון האפרטהייד הם ותיקי תנועת השחרור, המכונים “יהלומים שחורים“. הם מכהנים כמנכ“לים של חברות לצדם של לבנים ונוהגים ברכבי פאר. גם משפחת מנדלה לקחה חלק בחגיגה. על אף שמנדלה עצמו סלד מרכושנות, צאצאיו שומרים לעצמם זכות לתמלוגים אפילו על צילום חיוכו המפורסם, ונכדו עמד בראש חברת קידוחים שזכתה לסבסוד ממשלתי כבד ונתבעה עקב מעשי מרמה ביחס לעובדים.

להחלטות של מנדלה לגבי הכלכלה היו סיבות ראויות. בדומה לאלו שעסקו בהפרטה ברוסיה הפוסט סובייטית, הוא חשש שלאחר פירוק מבנה האפרטהייד משקיעים זרים ירכשו את כל התעשייה הדרום אפריקנית בגרושים. לכן הם הציעו לעסקים הגדולים “שלא ייגעו בהם“ – בתמורה להתחייבותם של האחרונים שלא לנטוש את המדינה, וכך העוצמה הכלכלית נותרה בידיהם של אלו שכבר החזיקו בה.

לסיום, כדאי להביא כמה מילים מרשימתו של מייקל לרנר מהמגזין השמאלי “תיקון“. מנדלה לא היה אנטי ישראלי בדעותיו ומעולם לא גרס שלישראל אין זכות קיום או שהיא מדינת אפרטהייד. הוא האמין שיהודים וערבים בישראל יוכלו לסלוח זה לזה ולהתפייס ביניהם, כפי שהשחורים והלבנים בדרום אפריקה עשו זאת, בדרכי שלום. אלא שמתברר שגם שם ההתפייסות הסופית עודנה רחוקה, וייתכן שנראה בדרום אפריקה התעוררות בנוסח האביב ערבי.

 ————

התנגשות ציוויליזציות

הוגה הדעות הצרפתי־יהודי אלן פינקלקראוט גאה בתרבות הלאומית שלו ותוקף את גל ההגירה המוסלמי למדינה

"הדר שפיגל" הגרמני ראיין את הוגה הדעות הצרפתי־יהודי אלן פינקלקראוט, שהוציא לאחרונה ספר חדש על מצבה של צרפת, ובו הוא מתייחס בין היתר, איך לא, לדילמת הזהות של צרפת מול גל המהגרים המוסלמים הגואה והולך.

פינקלקראוט לא חושש לדגול בתפיסה שמרנית לגבי אופייה של צרפת. הוא מסכים שבעבר הייתה להגירה תרומה חיובית לגיבוש אופייה של המדינה, אך תרומה זו נבעה מההשתלבות בתרבות הצרפתית, מה שלא קורה היום. פינקלקראוט טוען כי העוינות של המהגרים המוסלמים לתרבות הצרפתית היום איננה קשורה למצבם הכלכלי הרעוע אלא לסלידה העקרונית שלהם ממנה, וסלידה זו היא שמעוררת אנטישמיות, הדרת נשים וקריאות גנאי בסגנון "צרפתי מלוכלך".

כשהמראיין מזכיר לפינקלקראוט שבארה"ב, שאינה מתעקשת "לגייר" את המהגרים ולשלבם בתרבותה, הם משתלבים טוב יותר – פינקלקראוט משיב כי החברה האמריקנית היא פטריוטית במיוחד ושרבים מבני המהגרים בצרפת הזדהו עם מוחמד מרה שביצע את הפיגוע בטולוז. את התופעה הזו, לדבריו, קשה לדמיין אצל בני הדור השני בארה"ב.

פינקלקראוט עצמו הוא בן לדור שני של מהגרים יהודים לצרפת, ודווקא בגלל שהוא לא נולד לתוך תרבות צרפתית הוא רכש את ערכיה הרפובליקניים במערכת החינוך הציבורית שלה ביתר התלהבות. נימת דבריו לאורך הראיון היא נלהבת למדי ומזכירה את הלהט האופייני של ה"מתגייר" לעומת הקרירות של ה"יליד". הוא מדבר בהתלהבות על הספרות והמטבח הצרפתיים וגאה באבותיה המייסדים של התרבות הצרפתית. הוא אף אומר למראיין הגרמני שגם גרמניה יכולה להיות גאה בעברה, עם כל הכאב שבכך, והוא מזדהה עם פוליטיקאים גרמנים שמדברים על התרבות הלאומית המובילה (Leitkultur).

צילום: אלי דסה

צילום: אלי דסה

לדעתו של פינקלקראוט, ניתן לבחון מחדש את הכלל המקובל שעל פיו כל ילד שנולד על אדמת צרפת הופך לזכאי אוטומטית לאזרחות צרפתית. הוא מסתייג בצורה נחרצת מ“החזית העממית“ של לה פן כי לדעתו מפלגה זו מטיפה לשנאה וחוסר סובלנות, אבל באותה נשימה הוא גם מאמין שבדיוק מהסיבה הזו אסור להפקיר את השיח על מדיניות ההגירה בידי הימין הקיצוני. כשהמראיין מטיח בו האשמה בריאקציונריות, הוא משיב שבדומה לאלבר קאמי, הוא מאמין שתפקידם של בני אדם הוא לא לברוא את העולם מחדש אלא להציל אותו מהידרדרות, ולדידו צריך לשמר לא רק את הטבע אלא גם את התרבות. במובן זה, פינקלקראוט הנו שמרן גאה.

————- 

 למה לא להתאבד?

מרצה לפילוסופיה מודאגת מתופעת ההתאבדויות הגואה והולכת וטוענת: יש סיבה מספיק טובה כדי להמשיך לחיות

רשימתה של ג'ניפר הכט ב־Chronicles of Higher Education, ביטאון לענייני השכלה גבוהה, מתמקדת בתופעת התאבדויות בקמפוסים בארה“ב, שלדעתה נמצאת במגמת עלייה מאיימת. ההערכה היא שבכל שנה מתאבדים במדינה כ־1,300 סטודנטים ושהתאבדות הפכה להיות סיבת המוות הנפוצה השנייה בקרב צעירים, לאחר תאונות הדרכים. הכותבת, מרצה לפילוסופיה, מוטרדת מהתופעה ומחפשת אחר סיבה פילוסופית משכנעת מספיק עבור אדם חילוני שתמנע ממנו לשלוח יד בנפשו לנוכח מצוקות חיים. למען הסר ספק, לגישה המצדדת ב“חופש ההתאבדות“ יש אבות פילוסופיים נכבדים למדי, ביניהם מישל פוקו. מה ניתן להשיב לו ולשכמותו?

ובכן, הכט פותחת בתיאור התפתחות היחס לאובדנות בתרבות המערב. אצל היוונים הקדומים התאבדות של כבוד הייתה נחשבת למעשה ראוי. כך אכן נהג סוקרטס, למשל. הנצרות הקדומה, בעקבות היהדות, גינתה את ההתאבדות באופן חד משמעי, בין היתר כדי להבחין באופן חד בינה לבין התרבות הפגאנית הקדם־נוצרית. הכנסייה אף נקטה סנקציות חריפות כלפי המתאבדים – החרמת רכוש שלעתים רוששה את משפחתו של המתאבד.

בתחילת עידן החילון באירופה התחילו לעלות סימני שאלה ביחס להתאבדות. שייקספיר ב“רומיאו ויוליה“ לא הטיף לה, למשל, אך עשה להתאבדות מעין “פרסומת רומנטית“. גם המלט לא שלח יד בנפשו, אך העז להתלבט בקול רם סביב השאלה “להיות או לא להיות“. הפילוסוף דיוויד יום ראה בהתאבדות דרך לגיטימית להימלט מהסבל האנושי. ככלל, נראה ששלילת הנצרות ושלטונה של הכנסייה הובילו את המערב החילוני לשלילת ההתנגדות הנחרצת להתאבדות.

הכט חושבת שכעת הגיע הזמן לשלול את השלילה. היא מזכירה לנו שגם אינטלקטואלים יכולים לטעות, כמו למשל ברטראנד ראסל, שהאמין בתחילת המאה העשרים שהקיץ הקץ על מוסד הנישואין. הוגים חילונים אחרים שללו את ההתאבדות מכול וכול. ביניהם לודוויג ויטגנשטיין. במקרה שלו מדובר גם בעמדה קיומית שחורגת בהרבה מתפיסה הגותית מופשטת – שלושה מארבעת אחיו של ויטגנשטיין התאבדו והוא עצמו חי את כל חייו עם מחשבות אובדניות, אך בחר שלא לעשות זאת. לדעתו, עצם החיים למרות הדחף לחידלון הם המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים להציע איש לרעהו.

צילום: שטארטורק

צילום: שטארסטוק

וכן להפך. מחקרים בסוציולוגיה ואפידמולוגיה של אובדנות מצביעים בבירור על כך שדפוסי התנהגות אובדנית נוטים לשחזר את עצמם. ילדים שהוריהם התאבדו לפני הגעתם לגיל 18 נתונים בסכנת התאבדות פי שלושה מחבריהם שהוריהם חיים. גם התאבדות בקהילה או בשכונה מעלה את שיעורי האובדנות בסביבה הקרובה. אדם שנוטל את חייו כמעט אף פעם לא עושה זאת לבדו; תמיד אחרים באים בעקבותיו, וכך משתרשת התפיסה שהתאבדות היא דרך לגיטימית להתמודד עם בעיות החיים.

אגב, גם הכלל הזה הוא דו כיווני – ככל שאדם מגלה יותר כוחות להילחם עם משאלת החידלון שלו, כך יש יותר סיכוי שגם סביבתו תגלה כוחות דומים. כבר אריסטו כתב בספרו “האתיקה הניקומאכית“ שהתאבדות הינה פשע נגד הקהילה. הרמן הסה כתב שהמתאבד צריך להילחם נגד הדחף להתאבדות כמו שהקלפטומן נלחם בדחף לגנוב. כעת, ברור שהדבר לא קל. טבעו של דיכאון הוא לצבוע את הכול בשחור ולשדר שזמנים טובים יותר לעולם לא יגיעו. אך הם יגיעו כמעט בוודאות. וכדי לעבור את הזמנים הקשים בשלום, חשוב להגיע מראש להסכמה עצמית שבה התאבדות אינה אופציה בכל מקרה. לא ניתן להימנע מכאב ואולי גם ממחשבות אובדניות, אך ניתן לבחור שלא לפעול על פיהן.

מחקר שבדק 515 איש שניסו לסיים את חייהם בקפיצה מגשר הזהב אך הדבר נמנע מהם מסיבה כלשהי, גילה כי כעבור 25 שנה 94% מהם עדיין חיים ולא עשו ניסיון שני. מחקר אחר שנערך במשך 37 שנה גילה כי רק 12% מהמתאבדים אכן התכוונו לסיים את חייהם בצורה מתוכננת, בעוד בעבור היתר היה זה מעשה אימפולסיבי. הכותבת מאמינה שגם נקיטת אמצעי מניעה (בניית מעקה גבוה בגשרים, פיקוח מהודק יותר על כלי נשק) עשויה לצמצם את מספר המתאבדים. ובעיקר, היא סבורה שנוגדי דיכאון כנראה לא יעשו את העבודה לבד, והעולם זקוק להנמקה פילוסופית חילונית טובה נגד ההתאבדות. הבנה של השלכותיה על חייהם של אנשים אחרים והבנת ערכם של החיים יכולות לסייע לאדם במצוקה לעבור את הלילה האפל של חייו עד שיעלה עמוד השחר.

 ————–

הקשר היהודי של במבי

מחברו של הספר "במבי" שהפך ללהיט הוליוודי היה יהודי־ציוני המקורב להרצל. 
האם הסיפור הידוע הוא סמל ליהודים?

הגיליון האחרון של ה־Jewish Review of Books כולל מגוון חומרים מרתקים על “הקשרים יהודיים בהוליווד“. בחרתי להתמקד ברשימתו של פול רייטר על שורשיו היהודיים של במבי – עופר החמד של אולפני דיסני.

מחבר הספר על במבי, פליקס סלטן, היה עיתונאי יהודי־וינאי שהתפרסם בעיקר בזכות קשריו עם שושלת המלוכה ועם ידוענים שונים בחוגים הנכונים. פחות ידועה העובדה שסלטן היה ציוני וכתב בעיתונו של הרצל “די וולט“. ברשימותיו הרבה לגנות את הזלזול במורשת היהודית ואת האנטישמיות שכבר התחילה להרים את ראשה באוסטריה.

בתחילת המאה העשרים סלטן היה אורח רצוי באירועים חברתיים שונים של ארגונים יהודיים וציוניים, בזכות היותו מרצה רהוט וכריזמטי. ב־1924 הוא ביקר בפלשתינה וכתב בהתלהבות על המפעל הציוני בהגשמתו. זמן קצר לפני כן הוא פרסם ספר שהוביל אותו להצלחה גדולה: “במבי“. הספר הפך לרב מכר, משהו כמו “הארי פוטר“ של אז – בארה“ב נמכרו חמישים אלף עותקים עוד לפני פרסום הספר!

במבי, מתוך הסרט

במבי, מתוך הסרט

המפיק סידני פרנקלין קנה את זכויות הבימוי ב־1933 במחיר של אלף דולר, מתוך כוונה לעשות מהספר סרט טבע תיעודי, אך לאחר שנתקל בקשיים ארגוניים מכר את הזכויות לדיסני, שהתחבר מאוד למסר של הספר עקב היותו מתנגד עקבי לציד. סלטן אהב מאוד את סרטו של דיסני, על אף שהוא תמיד התייחס אליו בתור “במבי של דיסני“ ולא שלו. את תנאי החוזה שלו עם דיסני הוא אהב הרבה פחות וחשב שהם גוזלים את זכויותיו. יורשיו נאלצו להתמודד עם העניין עוד תקופה ארוכה. ב־1996 השופט המחוזי של קליפורניה כתב בגזר דינו: “במבי למד מוקדם בחייו כי היער הוא מקום מסוכן בכל אשר יפנה. יש להצטער על כך שמר סלטן, יוצרו של במבי, לא ידע על סכנות דומות האורבות בעולם של זכויות היוצרים“.

על אף סמיכות הפרסום של “במבי“ לרשימות הציוניות של סלטן, מעטים נזקקו עד כה לפרשנות ציונית לספר. המחבר מנסה לעשות זאת תוך כדי הפניה לעבודתה של איריס ברוס לפני כעשור. ובכן, ניתן לראות במצבם של הצבאים בספר אנלוגיה למצבם של יהודים בגולה – תמיד נרדפים ביער, הן על ידי טורפים והן על ידי בני אדם. כשבמבי שואל את הצבי הזקן על אפשרות של דו קיום בשלום עם בני אדם, הלה משיב לו בסקפטיות. שניים מהצבאים שמאמינים בדו קיום שכזה מתים מכדורי הציידים. בן דודו של במבי, גובו, נלקח לשבי וכשהוא משוחרר ליער עם סרט סביב צווארו, שאמור לסמן אותו בתור צבי שלא ניתן לצוד, הוא זוכה לרחמים מצדו של במבי. המנהיג המלכותי של הצבאים מכנה אותו “ילד מסכן“. ומיהו אותו מנהיג מלכותי? האין זה הרצל שכונה “מלך היהודים“?

המחבר גם טוען שייתכן שהיחסים בין הצבאים והאיילים ביער הם מקבילה ליחסים בין יהודי מזרח אירופה ויהודי גרמניה. יש לציין שפרשנויות אלו לא עלו בראשם של רוב המבקרים האוסטרים בשעתו. ובכלל, הם לא התייחסו ליצירתו של סלטן ברצינות רבה, והוא נזכר עד סוף ימיו ולאחר מותו (בדומה למקס ברוד) בעיקר בתור “חבר של“ ו“מקורב ל־“. ובכל זאת, הוא הצליח ליצור יצירה מורכבת שאולי מספקת לנו עוד מבט על הזהות היהודית והציונות. ושמא יכול היה סלטן לפתוח את “במבי“ בפרפרזה על דבריו של הרצל: “אין זו אגדה, אם תרצו או לא“?.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014


ליזום, לתכנן, לחזות, לעשות |יצחק מאיר

$
0
0

האדמו"ר החלוץ, רבי ישעיהו שפירא, כתב פרק מכונן ב"תורה" הציונית־דתית ובנו, יוסקה, יישם אותה ב"עבודה" במלוא הצניעות והפשטות. אחר מיטתו של יוסקה שפירא

הייתי תלמיד תיכון ונקראנו להתייצב לאחר הלימודים ב"בני עקיבא" בתל אביב כדי להירשם לפעולה התנדבותית במעברות. שם, במשרד קטן, צפוף, מרוהט מכתבה ואוסף כיסאות מזדמנים, פגשתי לראשונה את יוסקה.

הוא היה עלם גבה קומה, שיער צפוף על גבהות מצחו, חולצה כחולה של תנועת נוער שהייתה גדולה אפילו על ממדי גופו המרשים, מחייך בדברו, נלבב, פורק מעל המסובים סביבו כל אמתלה להתגונן בפני המשימות שאותן הוא מטיל בקול נינוח, בפסקנות רכה למשמע ונחושה בתהודתה על שומעיו, אדם שצעיר כמותי שאך זה מכבר נצטרף להיות גם הוא בן הארץ הזאת כמו חיכה שיופיע כדי להוליכו אל הכלל שהיה נעול בפניו, ולא יכול היה לעמוד בפני קסמו. הימים היו ימי המאבקים על הרישום לבתי הספר, הממלכתי או הממלכתי הדתי, במעברות. מעברה שהוקצתה לנו ל"חריש" הייתה מעברת באר יעקב.

אין לי כמובן ספק היום כי יוסקה של "בני עקיבא" של אז נתגייס לפעילות שעיקרה היה פוליטי, אם כי לא מפלגתי מכול וכול, אולם גם אין לי ספק כלל כי הוא עצמו לא ראה במאבק על הרישום מאבק סקטוריאלי אלא מעשה של צדק עם העולים שהוטו מדבקותם במסורת לדבוק במפלגות שהיו רחוקות משמירת מצוות, מפלגות שפיתו אותם בלחם ועבודה ושעשועי תקוות להצטרף לשורותיהן ורשמו אותם להגדיל עצמן ולהאדיר.

גם בהוראות שעל פיהן נדרשנו לפעול, הדגיש יוסקה כי תחילה עלינו לברר אם הורי הילדים, שלא ידעו בין ימינם לבין שמאלם בארץ, היו שומרי שבת בקהילות שמהן נעקרו, אם הלכו לבתי הכנסת וילדיהם התפללו עִמהם, ואם הם חפצים שמנהג אבות יישאר בידיהם של בניהם גם במדינתם החדשה. מי שיענה "הן" על כל אלה – ייתבע על ידינו, חיל המתנדבים, לעמוד על זכותו לרשום את בניו ובנותיו לחינוך דתי. מי שלא יענה ב"הן" – אל יתיר לעצמו איש מבין המתנדבים לשדל אותו להירשם לבתי ספר של המזרחי. הדברים בפיו של יוסקה היו בהירים, מובנים מאליהם, יותר מנחרצים. לא ראינו בכך כל מניפולציה ונעשינו מיד מרצון שליחיו של יוסקה האיש שגייס אותנו להרבות יושרה בארץ והטיל עלינו, מעטים מול רבים, לקרא תיגר על אדוני הארץ.

"הצנע לכת" ללא העמדת פנים. יוסקה שפירא, 1988 צילום: לע"מ

"הצנע לכת" ללא העמדת פנים. יוסקה שפירא, 1988 צילום: לע"מ

האמין באמונה שלמה

יוסקה לא היה תמים ובוודאי ידע ידוע היטב שהמאבק על הרישום הוא פוליטי באופיו וגיוס תנועת נוער וצירוף תלמידים שלא היו בתנועה אלא למדו במסגרות דתיות אי אפשר היה לו להיחשב כמרשם ראוי למלאכה פדגוגית לשמה. הכול היו ב"שטח", כל המפלגות הכוחניות או הרעיוניות על פי הגדרתן ולכאורה אפשר היה למצוא צידוק בפעולה שהכול התירו אותה לעצמם. ואף על פי כן, אני יודע גם היום כי האיש האמין באמונה שלמה, בלי העמדת פנים ובלי הטיה עצמית, כי הרישום הוא מעשה חינוכי בעיקרו והקדרה הפוליטית שהונחה על כיריים פוליטיות אינה נוטלת מטעמו הטוב של התבשיל.

אקלים של היום לא היה מאפשר גם ליוסקה של אז להוליך כך את הנוער שנהה אחריו לפעילות שהייתה מוקעת מיד כמפלגתית, אבל גם היום, גם כל ימי פעילותו כנווט חינוכי, הוא ראה עצמו כפטור מזהירויות יתר כגון אלה שקשרו את ידי מי שעושה באמונה לשמה, מפני שהוא היה משוכנע כי העתיד לא יוכרע אלא על ידי הנוער ומי שאינו נוטל על עצמו את האחריות לכוון אותו בנעוריו אל המשימות המוטלות עליו מתוקף היותו בן העם היהודי ובן המדינה שקמה בארץ ישראל, משול כמי שפורק מעל עצמו את עול האחריות למחר.

אני מזכיר את אותה פגישה ראשונה מפני שהיה בה דבר שבישר כבר אז הרבה מטיבה של התנהלותו הציבורית רבת השנים. עיקר כוחו של יוסקה היה במובחנות, המודעת או המולדת, מי יֵדע, בין האידיאולוג לבין בעל השקפת עולם. הוא לא היה אידיאולוג. הוא לא ניסח מטרות. הוא לא עסק בסתירת דעות שלא עלו בקנה אחד עם השקפת עולמו שהייתה מבוססת מתוך עצמה. היא הייתה פשוטה. הוא ספג אותה בבית אבא. אדם בזמננו בא לעולם כדי להציל מן הגלות מדינה שהמתינה שם לגואליה שיבואו ויינטעו אותה ואיתה בארץ ישראל. "תורה" זאת – שהגה האדמו"ר החלוץ, רבי ישעיה שפירא נוחו עדן – צריכה לצלע של "עבודה". לכך נולד יוסקה.

זה היה סדר הדברים שבו בחרה ההשגחה העליונה ובעִתה, עת התעוררות הלאומיות באומות העולם, עת המלחמות שהניעו אוכלוסיות של המון לעבור ארצות וימים כדי למצוא מקום להתיישב בו בביטחון כלכלי, תרבותי, דתי, החישה אותה ההשגחה העליונה. הדבר היחיד שהיה סדור במשנה הזאת היה ש"עבודה" זה יוסקה, הוא וכל חלוץ וכל חלוצה שיצטרפו אליו להיות אבני בניין בתשתיות שעליהן תיבנה ארץ ישראל. בלא בירורים וחקירות בשלה בו הכרה ודאית כי הבונה – נבנה, כי הגואל – נגאל, כי הפודה – נפדה, כי עשיית הטוב היא ערובה לעירוי הטוב אל עורקי לבבו של העושה טוב. זה היה משמעה הרעיוני של "עבודה" במשוואה "תורה ועבודה".

היקף מעורר ההשתאות

 פעם אמר לי כי הרב משה צבי נריה שהיה ממונה על ה"תורה" במשוואה היה גם הוא מוציא מן הכוח אל הפועל את העיקרון של ה"עבודה", ולא ההוראה הוכיחה אלא הקמת רשת ישיבת "בני עקיבא" הוכיחה. בלב לִבו פנימה לא נשאר בצד המשוואה "תורה", אלא אביו מורו שעליו התרפק כל היום ועִמו תִקשר באינטימיות שלא נצטננה לעולם, באמצעות הניגונים שנתנגנו בלבו של הרב והיו לזמירות חייו של יוסקה.

כל גדולי ישראל בתורה ובהוראה לאורך ימי חלדה של האומה היהודית התיזו תמצית תורתם לתוך חצרו של האדמו"ר החלוץ, ומחצר זאת ודרכה למד יוסקה גם מה שהורו לדורות עם מה שחידש בעיניו אביו הדגול. זה היה עולמו של יוסקה, וכך השקיף על עצמו דרך חלונות עולמו זה, וכך ראה את הציווי הפנימי לציית ציות שאין בו ערעור כלל לשליחות ה"עבודה", וכך הפכו גם כוחותיו ההגותיים לכוחות שמתבטאים בהנחת תוכניות לביצוע עבודה.

קוראים לזה חזון. ניחא, אבל לא חזון ישעיה אלא חזון הנדסי. אם העבודה משמעה השתדלות מעשית יזומה מאורגנת למען עזיבת הגלות ולמען העלייה לארץ ישראל או אז החזון הוא "בני עקיבא עולמי", או "תהילה", או "מעלה". התובנה הזאת הפכה את יוסקה למנהיג טבעי של אנשים שהיו נכונים לעבוד את העבודה הצריכה שנשתכנעו כי התוכנית שהבטיחה את ביצועה היא בעצם הכוח המניע את הרעיון של העבודה. לאמת, כשמונים את כל מפעלותיו של יוסקה, אין מנוס מהתפעל מן ההיקף מעורר ההשתאות של תוכניות עבודה שכולן כאילו הועתקו זו מזו כדי לשרת מגוון של עבודות המצטרפות לצלע של "עבודה" בצמד "תורה ועבודה". זה פשוט להפליא. זה גם חד פעמי ומכל מקום נדיר עד למאוד מאוד.

לחד פעמיות הזאת נצטרפה תכונה בונה נוספת. תכונת ה"הצנע לכת". הוא היה שרוי בתוכה, בהילוכו, בלבושו, בשיחו, ברדתו לפני התיבה בקי בנוסח, ובניגונים, ובתיקון המילות על פי מה שגידרו ראשונים, בלי ראווה חזנית, בלי יומרה. ה"הצנע לכת" הזה היה טבעי. לא הייתה בו העמדת פנים כלל, שום ניסיון לקנות את לב המפליגים בהוקעת חמדת הנראות המעמדית של שועים או של פרנסי ציבור כאילו צניעותו שמנגד היא מידה לנגח בה היפוך המידה של חבריו לצמרת. הוא נסע למרחקים, לן בבתי שליחים, נפגש עם בני נוער וקשר עִמם – מעבר למחסומי שפה ולשון – קשרי מבטים ורמזים ושפת גוף ומתק חזות שאמרו תכנים בפשטות מקרבת. הוא לימד אותם שירים שהסבירו עצמם בלחן ובתמליל פשוט. הוא עבד ללא ליאות אבל ה"הצנע לכת" שלו היה כה מוחלט שלא ניכרה בו הזיעה המכרזת מעצם הווייתה עד מה יש להעריך את המרבה לעמול ועד היכן יש לכבדו על מאמציו יוצאי הדופן.

שפירא יחד עם ח"כ יוסף בורג וראש הממשלה יצחק שמיר, 1987  צילום: לע"מ

שפירא יחד עם ח"כ יוסף בורג וראש הממשלה יצחק שמיר, 1987
צילום: לע"מ

אומנותותורתו

אין מי שאינו זוכר את המבוכה האוחזת באיש העומד מול אדם הראוי לכבוד וליקר על פועלו אבל מאמציו המופגנים הופכים למה שמזכיר אגלי זיעה ניגרים. לא יוסקה. אפילו לא עצם עיניו לאורכן של לילות דיונים ופגישות אין סופיות שבהם חושלו דרכי הפעולה וסדרי הקדימויות בביצוע מטלות קרובות ורחוקות, לא רק שלא הזכיר לנוכחים כי עייף כבר, אלא היה נראה כמי שהמלאכה לא דרשה ממנו אלא התמדה, וערנות ודיוק בפרטים, אבל לא כוחות, לא כוחות נפש ולא כוחות גוף. כך נוצר.

גם כשהדיונים היו סוערים, ודעות הושמעו אפילו בתקיפות שלא נצטיינה בהיגיון מדוד, גם כשהוא עצמו סער כנגד מי שסער כנגדו, לא נאמרה מעולם מילה בגנות היריב לדעה ולא בשבח החבר לדעה ובוודאי לא בשבח יוסקה האיש עצמו. לעתים קרובות נתמוגג המתח באזכור של בדיחה עממית נודעת, מחויכת אפילו היא נוטה להיות נועזת, והכול שב למקומו כשכל הנוכחים שוב היו על נדבך שגובהו אחד. שום הטפה. שום פטרוניות. שום נגיעה בבכורת המעמד שלו. שום מילה או תנועה או משיכת כתף שלא היו אלא פשוטים בתכלית הפשטות. לא היה אפוא שום דבר שחצץ בין הנוהים אחרי יוסקה לבין דבקותו בעבודה לשמה. פריו של ה"הצנע לכת" הזה בשל להערכה כי מה שמציין את האיש הוא ההגינות. זאת אינה מטמורפוזה. זה טיבה העמוק של ההגינות הצנועה.

ליוויתי אותו במסעותיו למקומות פעילותי החינוכית בגולה, להתכנסויות של שליחים בערי בירה, לשיוטים ליליים בחבורה באזורי התיירות הארכיטקטונית וברובעי הבידור. הוא לא חדל לדבר, לשאול, לצחוק, להתפעל, להצביע על היופי הגנוז במה שהוא שלנו רחוק בבית אל עומת מה שאולי יפה ממנו אבל איננו שלנו בערי שכיות החמדה הגדולות. ימים של דיונים על עבודה, ועבודה ועוד עבודה נתפרקו בערבים של חברות בלתי אמצעית, ולא בימים ולא בלילות לא הורעפו על העושים במלאכה דברי הגות או מתכונים אידיאולוגיים או דברים הממריצים את הייחוד אל מול ההמוניות כביכול של כל אחר. יוסקה היה איש שהקדוש ברוך הוא בירך אותו בחסד של אומנותו תורתו.

בפוליטיקה לא עמדו לו ליוסקה מעלותיו הייחודיות. הוא תפס את המשרות הרמות שאליהן נבחר כמאחזים של עשייה על פי תורת העבודה, אבל נתברר לו מהר מאוד כי אם במלאכתו החינוכית ובמלאכת עידוד העליות ארצה ובמלאכת גיבוש הרצון לשינוי יהודי בקרב הנוער בארץ ובעיקר בגולה – כוחו הוא בהיותו יוסקה, כי סמכותו נובעת מייחודו שלו, כי תוכניותיו הן חזון מפני שהן טבועות בחותם דמות דיוקנו האישית. בפוליטיקה נקטעו כל אלה. פוליטיקה היא מארג מעייף וטרחני של שותפויות אינטרסים קטנים וגדולים, בעיקר קטנים, של פשרות בתוכן ובמהות כאילו אינן אלא פשרות בפרוצדורה, של תכנונים מוקדמים הקרובים ברוחם למזימות, הדורשות יותר ערמה מאשר חכמה, יותר העמדת פנים מאשר הצנע לכת.

יום פרישתו מן הפוליטיקה החזיר אותו ל"יוסקיותו" הנושנה ואילולא הכריעה חולשת בריות הגוף הבוגדנית את הנהורא מעליא של האיש, היה מוסיף עד לעצם היום הזה ליזום, לתכנן, לחזות, לעשות ולבנות עוד ועוד את הצלע של "עבודה" לשמה של תורה.

דור של עשייה

אהבתי את יוסקה גם בשעה שפניותיו ופניותיי לא כוונו אל אותן שדרות. אי אפשר היה לי לעמוד מול ידידותו האמיצה שהתבטאה ביכולתו לפנות אליי ולבקש גם בעבור ביצוע תוכניות שהוא ידע שאיני חסיד נרצע שלהן את עזרתי הדלה או את עצתי הענייה. הוא ידע כי הקשרים בינינו הם קשרים שבהם אנו מכירים איש בכוח האמת של זולתו ובהם איננו חוסכים איש מרעהו כל סיוע, כי אחר הכול לא נדרשנו לו אלא לשם שמים. יש יותר משמים אחד מעל ראשיהם של אנשים, או שמים אחד ופיסות שמים הרבה, היינו הך. אני יודע בו שהוא סלח לי על שאני הולך בנתיב שהוא לא היה סולל ואני סלחתי לו על הנתיב שבו הוא הולך. אי אפשר היה אחרת.

באנו לעולם בדור שבו העשייה הייתה חמדת חיינו. נתמזל לנו מזלנו והיינו קרובים קרבה יתרה במחוזות שאליהן הלכה העשייה, ויותר מזה נתמזל מזלנו על שלימדנו זה את זה לאהוב את אוהבינו ואת אהובינו גם כשמחוזות קרובים אלה נתרחקו לכאורה מעט. האמת לא נתרחקה. היא נשארה מחוברת, או אולי נשארנו אנחנו מחוברים על ידה.איפה יש עוד אהבה כזאת בעולם? /

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014


חידוש המצווה מתוך המסורת |יובל שרלו

$
0
0

ההצעות השונות לקיום "שמיטה ישראלית" נראות מלאכותיות ומרוקנות מכל תוכן דתי, אך ייתכן שטמונה בהן בשורה גדולה לשיח התורני 

שנת השמיטה עומדת בפתח, ואף אם תתמהמה בוא תבוא. הביטוי העיקרי של שנת השמיטה בחיינו יופיע לצערי ולדאבוני בעיקר בשני מקומות: בדילמה ובמאבק על שאלת היתר המכירה והיקף השימוש בו, ובהלכות הנוגעות למטבח הפרטי של כל אחד בנוגע לפירות שביעית. עוד מחסום בין יהודי שומר מצוות ליהודי שומר מצוות אחר מלבד ענייני הכשרות השונים שבשש השנים, עוד פח שמיטה ואולי מימוש החלומות בדבר שדרוג הגינה הביתית עד לט"ו באב. בזה תסתיים ההשפעה של שנת השמיטה.

לעומת זאת, בשעה שאנו קוראים בתורה על השמיטה וכמובן במסכת שביעית ובירושלמי עליה אנו מוצאים היקף דרמטי של השפעה על מערכת החיים כולה בשנת השמיטה. הסיבה לפער הזה ברורה מאליה: החברה שלנו אינה עוד חברה חקלאית, וממילא השביעית אינה נוכחת בחיינו. יש הטוענים כי אכן החזון היהודי המלא הוא חברה חקלאית, ואנו עוד נשוב וניפטר מהתעשייה הגבוהה ומתחומי כלכלה אחרים ונזכה לשוב להיות חברה חקלאית שהשמיטה נוכחת בה. גם בלי דיון על מופרכות טענה זו, בין מבחינה מעשית ובין מבחינה רוחנית, עמדה זו אינה רלוונטית לשמיטה המתקרבת. כבכל שמיטה בשנים האחרונות עולות אפוא השאלות מהו הדבר הנכון לעשות במצב זה – האם נגזר עלינו להיעקר מעולמה של שמיטה ולהביא אותו לידי ביטוי רק במגדרים המצומצמים שלה? אם אין לשמיטה דבר מה לומר לחברה לא חקלאית? מהי הדרך להנכיח את השמיטה בעולמנו ולקיים בכך את מצוות התורה?

אלו הן שאלות פנים־תורניות ופנים־דתיות עמוקות מאוד, ולו זכינו היינו עוסקים בהן בהיקף הראוי. החשיבות העליונה של סוגיה זו נוגעת בשני תחומים שהם יסודות קיומנו. ראשון בהם הוא המישור התורני. הדיון בשאלת הנוכחות של מצוות השמיטה בחיינו נוגע למעשה למשמעות העמוקה ביותר של נצחיות התורה, ושל הרלוונטיות שלה לחברה משתנה. "דיבר הכתוב בהווה" בשעה שתיאר את משמעות השמיטה בחיי האומה, אולם אנו איננו נמצאים בהווה של התורה, כי אם בעתיד מבחינתה. כיצד מעתיקים מצווה שנאמרה בהווה של חברה חקלאית ונוטעים את חיי העולם שלה בתוך המציאות שבה אנו חיים היום?

שני בהם הוא המישור הנוגע לגוף האומה – ארץ ישראל ומצוותיה, ומשמעות קיומן בחברה לא חקלאית. באופן פרדוקסלי, דווקא בשל מגע סוגיה זו בנקודות המהותיות ביותר של הקיום התורני אנו לא דנים בה, שכן כל עיסוק בגרעין הקיומי הוא עיסוק שיש בו מורא מפני שינוי, ואיבוד הזהות העמוקה של משמעות נצחיות התורה והופעתה במציאות חיינו.

על השמיטה להיות נוכחת בחברה הישראלית כולה. חקלאות ביישוב משכיות  צילום: מרים צחי

על השמיטה להיות נוכחת בחברה הישראלית כולה. חקלאות ביישוב משכיות
צילום: מרים צחי

קליפתו אכל

כיוון שזכינו אך מעט לאזור אומץ ולדון בנושאים אלה בשמיטות הקודמות נותר חלל פנוי. טיבו של חלל פנוי להתמלא, ואפשר שסוגיה זו לא תישאר בתחומם של נאמני התורה והמצוות, אלא תיכנס בדלתה של השמיטה מכיוון אחר. עוד ועוד גופים מדברים בשמה של "שמיטה ישראלית", המעבירה את הדיון בדבר קריאת פרקי תלמוד מעל במת הכנסת למקום מהותי הרבה יותר. השמיטה הישראלית שאנו ניצבים בפניה משמעה שמיטה תרבותית, לא הלכתית, ופעמים שהיא אף מנוגדת לחלוטין להלכה, ואולי אף לרעיון של השמיטה. כדי להדגים למה הכוונה באמירה שמיטה ישראלית בחרתי כמה דוגמאות המרחפות בחלל תרבות "השמיטה הישראלית", שבכל אחת מהן משמשים אור וצל בערבוביה, וכל אחת מהן יונקת מהשמיטה ובד בבד מנוגדת להלכה בכלל ולעתים אף לשמיטה בפרט. המעיין בהן יבחין מיד כי הן יונקות יניקה רבה מתרבות זמננו, מהערכים החברתיים הנוכחים בקיום הישראלי של היום ומיסודות התרבות האוניברסלית.

ואלה חלק מההצעות הקיימות כיום לשמיטה ישראלית: בקק"ל לא יהיו נטיעות בשנה זו, והיא תוקדש לשיפור היערות, לגיזום העצים ולפעולות תחזוקה (שכידוע אסורות מדאורייתא); שנת אחוות כל העמים הגרים על אותה קרקע. פעולות שידגישו את החיים המשותפים שלנו בארץ האחת שהיא של כולנו, ואת שיתופי הפעולה בשמירתה ובטיובה; שיתוף אזרחים מדתות אחרות בכל הפעילויות של השמיטה; שנת ההשתלמויות המקצועיות, שהן למעשה הפסקה מעבודה שוטפת וטיוב האיכות המקצועית, כבבואה לחזונו של הרב קוק בדבר שנת השמיטה, אך ללא כל קשר למהות חזון זו, שהיא חידוש הברית עם הקב"ה.

ועוד: קיום כנס "הקהל" אך בט"ו בשבט של שנת השמיטה, באחד היערות הגדולים של קק"ל, בראשות נשיא המדינה, כינוס שיעסוק בקשר שבין אדם, טבע וחקלאות בארץ ישראל, בשאלות אקולוגיות ובנושאי סביבה שונים; הקדשת שנה זו, יחד עם ארגוני "פעמונים", "מקימי" ודומיהם, לדרכים שיחלצו משפחות ממעגל החובות הבלתי פוסק, במקום לחלום על שמיטת כספים; הגנים הלאומיים ושמורות הטבע יהיו פתוחים חינם יותר ימים מאשר המקובל, לפחות בשבתות ובחגים; כנ"ל לגבי מוסדות תרבות ומוזיאונים – כפיתוח רעיון ההפסקה מעבודה ועיסוק בתיאטרון, בספרות, בתרבות וכדומה; הוצאת עלון שבועי שיופץ לכל אזרחי המדינה, ויעסוק באקולוגיה, בשמירת הסביבה, באיכות החיים, במניעת רעש וזיהום; צמצום העבודה הוא גם הזדמנות לחיזוק הקשרים בתוך המשפחה, ולכן יתקיימו הדרכות הורים, סדנאות זוגיות וכדומה בסבסוד המוסדות הלאומיים.

לאחר ההתרשמות החיובית הראשונה מכל הנושאים האלה צפות ועולות, בקריאה שנייה, המשמעויות הרוחניות המהפכניות של קריאה זו: בראש ובראשונה – הקב“ה כלל לא נמצא ב“שמיטה הישראלית“, ואין היא קשורה למצוות השמיטה; דרך “השמיטה הישראלית“ מוחדרים רעיונות שהם במקרה הטוב לא קשורים כלל לשמיטה, כגון אחוות עמים בקשר לארץ או ענייני השתלמות מקצועית; ההצעות השונות לשמיטה ישראלית כוללות בתוכן באופן מובנה עברות חמורות, כמו חילול שבת, ועוד ועוד.

מבחינות רבות, “השמיטה הישראלית“ דומה למה שעשתה הציונות למערכת החגים: ט“ו בשבט הפך לחג הנטיעות, ואין בו קשר לערלה ולתרומה שהן יסודות החג; פורים היה לחג הקרנבל הישראלי; פסח לחג החירות – “שלח את עמי“ בהשמטה מתריסה של המילה “ויעבדוני“; שבועות לחג תנובה וטרה, עם הבאת ביכורים למוסדות הקרן הקיימת לישראל.

תחושת השמחה הראשונית מפנה את מקומה לביטוי המוכר כל כך: “תוכו זרק – קליפתו אכל“, ויש במהלך זה חילול עמוק של מושג השמיטה. הסנוור שחוללה ההתייחסות לשמיטה מפנה את מקומו לתחושת זרות עמוקה, ולפקיחת עיניים המבארת את טיבה האפשרי של “השמיטה הישראלית“. אפשר שהרפורמה התחפשה בתחפושת מוצלחת, אך אנו מנוסים במאבק נגדה ויודעים לזהות את מהותן האמיתי של הצעות אלה.

בכל זאת הזדמנות

ומתוך סערה זו צומחת גם אפשרות הסתכלות אחרת על כל המהלך. מתחתיות השמחה על עצם העובדה שהמילה שמיטה מוזכרת בהקשר לוח השנה; מהמקום שבו חלק גדול מהערכים המוזכרים לעיל הם יסודות הקיימים גם בתורת ישראל; מפתיחת המהלך שיש בו פוטנציאל ל"כבוד הדת", ואפשרות שהמסע הארוך יוביל למחוזות מרוחקים וטובים; מהיכולת לכנס את האומה הישראלית סביב תרבות ישראלית, שהיא טובה לאין ערוך מכל אלטרנטיבה. כל אלה הן נקודות המבט הראשוניות שיש בהן עדיין הרבה מן הפטרונות ומ"ישחקו הנערים לפנינו".

ואפשר שיש כאן בשורה הרבה יותר גדולה. בדי הארון, שנועדו להעביר את התורה מדור לדור, ניצבים בפנינו במלוא משמעותם. השערים שנפתחו מאפשרים לנו לדון בשאלה מתי מדובר בהתחדשות דתית ומתי ברפורמה; כיצד נדרוש את התורה בכל דור מחדש וזאת בלי לנתק את שלשלת מסירתה; איך פוסעים על הגשר הצר מאוד של אי הכפפת המצווה ל"טעמא דקרא" והתייחסות לעומק הציווי התורתי ומשמעותו גם יחד; האם השמיטה תיהפך להיות אחת מהבשורות הגדולות לעולם כולו שנושאת בחובה תורת ישראל, או שהיא דווקא מחייבת הקפדה על ראייתה כ"שבת הארץ" המיוחדת, ארצו של ריבונו של עולם; האם החברה הישראלית תחובר עוד יותר לשלשלת מסירת התורה בישראל; האם ייפתחו בפנינו שערים נוספים לכוונון ההלכה לאור רוחה המקורית והמשמעותית, ולהגדלת המרחב שבו אנו נפגשים עם מצוות התורה שלכאורה אינן רלוונטיות עוד?

הדיון בכל השאלות האלה נוגע בשורשי הזהות שלנו; בעומק ההבנה של מושג דרשת התורה ונצחיותה; בתפיסות שונות של יחסי מסורת ומציאות; וכל זה לא מתוך פחד וחרדה כי אם מתוך הודאה לריבונו של עולם שזיכה אותנו בדור המיוחד הזה לדון לכתחילה במקומה של השמיטה בחיינו האמוניים והלאומיים.

חזוני הוא שלא נמתין למחלוקות השוליות יחסית שתופענה לקראת שנת השמיטה, ולא נבוש מעצם העובדה שאנו מניחים מלאכה זו לאחרים. חזוני הוא שהתורה תתברך מהדיון הזה; שהשמיטה תהיה נוכחת בחברה הישראלית כולה, ותגרום להתרחשות רוחנית גדולה; שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, כפי שעשינו זאת ביחס ליום השבת; שהדיון על השמיטה יפתח פתח לעיסוק אינטנסיבי בכל אותן מצוות שהן "מת מצווה" וחסרות משמעות בימינו, ואין אנו פוגשים אותן כלל וכלל; ששנת השמיטה תחולל בעולמנו סערה רוחנית עזה שתפיח רוח נאמנה בכל עולמנו הקיומי ובכל מרחב עולם תלמוד התורה שלנו. האם נתבדה?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014



כיוון שניתן רשות למשחית |אביעזר ויס

$
0
0

תופעת "עודף הכוח", שבה כוח יוצא מכלל שליטה, רווחת בתנ"ך ובקולנוע. מסע בעקבות ההגבלות שא-לוהים מטיל על עצמו 

הקולונל קורץ, שפעל בצבא ארצות הברית במלחמת וייטנאם, היה קצין מעוטר שעשה רבות בשליחותה של ארצו, סיכן את חייו והוביל אנשים לקרבות קשים. במהלך המלחמה, לא ברור מדוע, הוא יצא אל הג‘ונגלים של קמבודיה והקיף את עצמו בצבא ממושמע של עבדים נרצעים. רב סרן וילארד, קצין מנוסה בפעולות שהשתיקה יפה להן, מקבל משימה שניסוחה מעורפל: Terminate his command. האודיסיאה של מסעו אל מעבה הג‘ונגל הקמבודי עד למפגש עם הקולונל קורץ הוא עלילתו של הסרט “אפוקליפסה עכשיו“, מהחשובות ביצירות הקולנוע במחצית השנייה של המאה ה־20.

לפני מותו בידי וילארד (נושא מעורפל בפני עצמו) אומר קורץ את המילים הידועות: “The horror, the horror“ (האימה, האימה). אלו גם מילותיו האחרונות של קורץ אחר, שחרג ממשימתו בתקופת הקולוניאליזם הבלגי בקונגו והקים לו מושבת עבדים קניבלים במעלה נהר הקונגו, בספרו הידוע של ויליאם קונראד “לב המאפליה“. סלבוי ז'יז'ק, במאמרו "התשוקה אל הממשי, התשוקה אל מראית העין", מעלה דרך אפיונו של הקולונל קורץ היבט מיוחד של הקיום האנושי, היבט שאפשר שיקבל אף ממדים קוסמיים או מטפיזיים. הוא אומר שכאשר מופעל כוח, נוצרים תמיד עודפי כוח. העודפים הללו כבר אינם לרצונו של מפעיל הכוח, ואותם יש לחסל.

הקולונל קורץ הוא חייל שהזדהותו עם מערכת הכוח הצבאי הייתה הזדהות יתר, כך שהוא עצמו הפך לחריגה שהמערכת חייבת לחסל. העיקרון של עודפות הכוח הוא עיקרון שראוי לבחון אותו ביתר העמקה, שהרי אינו ייחודי רק לחייל שסטה מן הדרך.

בסרט אחר, "חיילים היינו", המתאר את הקרב הגדול הראשון של האמריקנים במלחמת וייטנאם, העיקרון הזה מתואר בפשטות באופן מטפורי: לשונות האש האיומות של פצצות הנפלם שמטילים המטוסים האמריקניים אוכלות גם את החיילים האמריקנים עצמם. האש אינה מבחינה בין "צדיק" ל"רשע".

הזדהות יתר שהופכת לחריגה. קפטן וילארד וקולונל קורץ בסרט "אפוקליפסה עכשיו"

הזדהות יתר שהופכת לחריגה. קפטן וילארד וקולונל קורץ בסרט "אפוקליפסה עכשיו"

משחית נעלם

העיקרון הזה חל, כך מסתבר, על כל תחומי ההוויה. סלבוי ז'יז'ק הוא מבקר תרבות בן זמננו, שהרצאותיו ממלאות אולמות ברחבי אירופה וארה"ב, והוא, כביכול, "גילה" את עקרון עודפות הכוח וניסח אותו. ואולם מסתבר שאמורא חשוב בבבל עמד עליו כבר לפני כ־1,700 שנה וניסח אותו במלוא עוצמתו הטראגית:

תאני רב יוסף: מאי דכתיב "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר"? כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה שנאמר "והכרתי ממך צדיק ורשע" (בבא קמא ס, א).

אותו "משחית" קוסמי הוא כוח שמפעיל הקב"ה. הוא פועל ברשותו ובסמכותו. אבל, קובע רב יוסף, ללא התערבות חריגה של הקב"ה, כפי שהיה בזמן מכת בכורות, מהותו של כוח זה שהוא חורג מגבולות הגזרה של סמכותו ופוגע גם בחפים מפשע. היטיב לנסח את הדברים נתן אלתרמן ב"שירי מכות מצרים":

כי צדיק בדינו השֶלח,

אך תמיד, בעוברו שותת,

הוא משאיר, כמו טעם מלח,

את דמעת החפים מחטא.

דברי רב יוסף הם חלק מדיון מקיף בסוגיה העוסקת בנזקי האש. עמנואל לוינס הקדיש לסוגיה זו הרצאה מפורטת שכונסה בספר "תשע קריאות תלמודיות", ועניינה המרכזי הוא האחריות שצריך לקחת על עצמו מי שהפעיל כוח בלתי נשלט, גם אם היה מוצדק. עיון בסוגיה זו, בעקבות לוינס, מבהיר שבמהלך הדיון הופכת האש ממשחית פיזי פשוט וברור למשחית מטפורי נעלם ובעייתי. האש "יוצאת" – "כי תצא אש". בכל שאר הנזיקין, המתוארים בפרשת משפטים, אדם הוא נושא המשפט: "וכי יריבון אנשים", "וכי יכה איש את עבדו", "וכי ינצו אנשים", "וכי יכה איש את עין עבדו", "וכי יפתח איש בור", "כי יבער איש שדה", "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים". אבל האש היא נושא בעצמה: "כי תצא אש ומצאה קוצים". ברור שיש מי שמבעיר את הבערה, אבל האש היא כוח בלתי נשלט שהמבעיר שילח, ומכאן הוא מאבד את השליטה. כך גם ה"משחית". מרגע שהוא שוּלח לדרכו, שוב הוא עומד בפני עצמו ואין למשלח שליטה עליו.

שלושה הם המגלמים במעשיהם לאורך המקרא את העיקרון הזה: מצביא – יואב בן צרויה, נביא – אליהו התשבי, והקדוש ברוך הוא בעצמו.

קצין משתולל

יואב בן צרויה הוא בן דמותו של הקולונל קורץ. הוא קצין מצטיין, נאמן ומסור, שבשל מסירותו קיבל על עצמו גם משימות שהשתיקה יפה להן. עם זאת, טמונה באישיותו סכנה, שכן לא ניתן לעצור בעדו כשהוא מקבל החלטות בעצמו ואף מבצע אותן. רצח אבנר בן נר היה המעשה הראשון שבו ניצל את כוחו הרב. הוא רוצח את אבנר חסר ההגנה כנקמה על הריגת עשהאל אחיו. הריגה לגיטימית לחלוטין באותן נסיבות. תגובתו של מי שנתן את הכוח בידי יואב, דוד המלך, מוזרה. הוא אינו עושה דבר ממשי בעניין זה, אלא מסתפק בקביעה שהוא עצמו נקי מהדם הזה ובקללה נמרצת שהוא מקלל את בני צרויה. מי שעתיד להיות האדיר במלכי ישראל טוען להגנתו שהוא “רך ומשוח מלך“ (ש“ב ג, לט) ואין לו יכולת להתמודד עם בני צרויה.

בהמשך טועה דוד טעות טראגית ומפקיד בידי יואב את סודו הגדול, רצח אוריה החתי. הוראת החיסול של אוריה החתי נשלחת אל יואב במסמך שמוגדר “לעיניך בלבד“ על ידי הקצין הנאמן אוריה עצמו, נאמן עד כדי כך שדוד בטוח שהוא לא יפתח את המסמך. איש מלבד נתן הנביא, מכוח היותו נביא, אינו יודע את אשר קרה. את הסוד הזה נושא איתו יואב כל ימיו ואינו מדבר עליו עם איש, ואולם בעקבות כך תמיכתו נתונה לבני המלך ה“לגיטימיים“, אבשלום ואדוניה, ולא לשלמה שנולד בעקבות הפרשה הזו.

אבשלום, שיואב התאמץ להחזירו מגלות גשור, טועה טעות טראגית בכך שהוא מבעיר את שדהו של יואב באש כדי לאלצו לסדר לו פגישה עם דוד אביו. אין “מתעסקים“ כך עם אישיות בעייתית כמו יואב. את הפקודה בדבר אבשלום נותן דוד בלשון מעורפלת: “לאט לי לנער לאבשלום“ (ש“ב יח, ה), אך ליואב אין התלבטויות. ברור לו שלטובת שלטונו של דוד, לטובתו הוא, לטובת החיילים הנאמנים לדוד וכדי להפסיק את מלחמת האזרחים, אין מקום להשאיר את אבשלום בחיים.

במהלך שירותו את דוד הפעיל יואב כוח מוצדק ולגיטימי על פי ההוראות שקיבל ממנו. כאשר חרג מגבולות הגזרה של הכוח המוצדק הסתיימו הדברים בחילופי מהלומות מילוליות קשות, אך לא במעשה כלשהו. השורה התחתונה אמרה שנוח לו לדוד שקצין כזה עומד בראש צבאותיו ושמלבד היותו מצביא מוכשר הוא גם איש נאמן ושומר סוד. כל זה, ידע דוד, יסתיים כששלמה ימלוך.

דוד מורה לשלמה לחסל את יואב באותה לשון עמומה של הפקודה שמקבל רב־סרן וילארד: “ולא תורד שיבתו בשלום שאול“ (מ“ב ב, ו). מובן שהוא אינו יכול לנמק את הוראת החיסול בסיבותיה האמיתיות, והוא תולה אותה באופיים הבלתי מוסרי של החיסולים של אבנר ועמשא, שפיקד על צבאו של אבשלום המורד. בהזדמנות זו, כפי שנהוג לומר, הוא מורה לחסל גם את מי שהוא עצמו הבטיח לו את חייו, שמעי בן גרא. שלמה, שלומד מהר, מוצא את ההזדמנות הראשונה לנהוג כך גם באדוניה בן חגית, שלו הבטיח חסינות מלכותית זמן קצר קודם לכן. ללמד להיכן יכולה עודפות הכוח להביא.

לא כך הוא נביא

בתחילת דרכו אליהו התשבי פועל בשליחות עצמו ומקבל אישור לפעולותיו בדיעבד מהא־לוהים. "חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו אם יהיה הימים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מ"א יז, א), אומר "אליהו התשבי, מתושבי גלעד אל אחאב". אף שהוא עצמו ובני אדם אחרים קוראים לו נביא, המספר המקראי אינו מכנה אותו "נביא" לאורך כל סיפורי אליהו שבספר מלכים. את גזרת אליהו על הגשמים מקיים הקב"ה במלואה, משל לראש מדינה כביכול שאחד מנאמניו יצא לכבוש עבורו יעד בלי תיאום מוקדם, אבל לראש המדינה נוח בכך. אלא שמעתה הכוח שמפעיל אליהו נתון בידיו שלו ("כי אם לפי דברי"), והקב"ה כביכול אינו יכול לעקוף אותו.

בהמשך דרכו אליהו ממלא את הוראות הא־לוהים באופן סלקטיבי ומוסיף יוזמות חריגות. כשה' רוצה להביא גשם, בניגוד לגזרת אליהו, ההוראה לאליהו היא להיראות אל אחאב ("לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה"; מ"א יח, א). אף שהניסוח ברור מאוד ואינו כולל דבר מלבד הפגישה עם אחאב, אליהו מוביל אירוע משמעותי, דרמטי וטראומתי שבסופו הוא שוחט במו ידיו שמונה מאות וחמישים איש, נביאי הבעל והאשרה, ומחסל, למעשה, את עבודת הבעלים בישראל (כך על פי קויפמן). במעמד הר הכרמל הוא מבקש מא־לוהים להכיר בכך ש"בדברך עשיתי את כל הדברים האלה" ומתחנן שיענה לו באש מן השמים. אף שא־לוהים לא ציווה על התמודדות עם נביאי הבעל וודאי לא על הריגתם, הוא נענה לתפילתו.

הפעלת עודפות הכוח של אליהו מביאה את הקב"ה לניסיון הראשון להסירו מן הדרך. הבדלי הגישות בין ה' לאליהו מתפתחים לעימות: בהר סיני, שם חווה אליהו חווית אימה (the horror), ה‘ מלמד את אליהו ש“לא באש ה‘“. משפט קצר אך רב משמעי: האש שהורדתהּ מהשמים, אומר לו ה‘, אינה מייצגת את הקדושה האמיתית. וגם: האש – כוח בלתי נשלט – אינה הדרך שבה הקב“ה מדבר עם העם דרך נביאיו.

כשאליהו מבהיר לקב“ה שהוא אינו מתכוון לפרוש מדרך הקנאה, התוצאה היא הדחה מוחלטת עם הוראות פעולה מדויקות, שאינן משתמעות לפנים אחדות ועם רמז ללקח שיש ללמוד ממה שקרה: “לך, שוב לדרכך מדברה דמשק (מסיני!), ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם, ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל, ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה (ההוראה כוללת כתובת מדויקת) תמשח לנביא תחתיך. והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע“ (מ“א יט, יז).

אמת, אומר כביכול הקב“ה, יש לבער את נגע עבודת הבעלים מישראל, אבל שפיכות הדמים אינה תפקידו של איש הא־לוהים. כשיש צורך להשמיד יהודים – אפילו הם חוטאים – זו מלאכה המוטלת על הגוי, שבהמשך ה‘ ייפרע ממנו. כשהגוי אינו משלים את המשימה – היא מוטלת על המלך, וגם ממנו ייפרע ה‘ (“כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל“, הושע א‘). נביא הורג אחרון ולא ראשון. אליהו, כידוע, אינו מבצע אף לא אחת מהפקודות הללו.

העימות בין אליהו לה‘ מתפתח עוד בפרשת נבות היזרעאלי. ה‘, שמתחילת סיפורי אליהו נראה שעניין סבלם של בני האדם נוגע לו יותר מאשר עבודת הבעלים, מצווה על אליהו לצאת לקראת אחאב ולומר את הפסוק המרשים: “הרצחת וגם ירשת?!“, ואולם התפתחות הפגישה בין המלך לנביא היא כזאת שאליהו אינו אומר את הפסוק הזה אלא מקלל את אחאב קללה נמרצת, והמספר מצדיק את הקללה הזאת בהיותו של אחאב עובד אלילים. במהלך העימות בין אחאב לאליהו בפרשה זו עניינו של נבות כלל אינו עולה! יש להבין שהחוקיות האימננטית של דמותו של אליהו מחייבת שלא יאמר “הרצחת וגם ירשת“. זוהי אמירה מוסרית, שהייתה מתאימה לנביא כמו ישעיהו, אבל אליהו מודרך על ידי קנאה ולא על ידי מוסר.

שיאו של העימות בין ה‘ אוהב האדם לבין הנביא המקנא קנאה גדולה הוא בהריגת חיילי היחידות ששולח אחזיהו להביא אליו את אליהו. “ואם איש הא־לוהים אני“, אומר אליהו שכבר אינו בטוח במעמדו, “תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך“ (מ“ב א, י). שוב אש, שוב חריגה מהמסגרת המוסרית הנאותה. מאה איש שעדיין לא עשו לאליהו כל רעה מוצאים את מותם באש. רגע לפני מותם של חמישים איש נוספים מתערב ה‘ ומורה לאליהו לרדת מההר וללכת עם יחידת החיילים אל המלך.

בעקבות המעשה הזה לא נותר אלא To terminate his command. אליהו מועלה בסערה השמימה ברכב אש וסוסי אש. לומר לנו שהאש שיצאה משליטה היא שהביאה את גזר דינו. כבודו נשמר, שליחותו הסתיימה. את מקומו יחליפו, לאחר תקופת אלישע, נביאים אוהבי אדם, המונעים על ידי כוחות מוסריים ולא על ידי קנאת־אש: ישעיהו, ירמיהו ועמוס.

במידת בני אדם

בעוד שניתן להבין את עקרון עודפות הכוח כשהוא מתבטא בפעולתו של בן אנוש, אף אם הוא נביא, הרי שאלת עודפות הכוח שמפעיל הקב"ה מעלה תהיות תיאולוגיות קשות, המבקשות פתרון.

כבר משה רבנו לימד את עמו בנאום הפרדה שלו שה' פועל באופן מידתי – על פי שלוש עשרה המידות – עד שמופעלת קנאתו, אז הוא "אש אוכלה, אל קנא" (דברים ד, כד), בדיוק כפי שמתואר באותו פסוק נורא שמצטט רב יוסף: "ואמרת לאדמת ישראל, כה אמר ה', הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע" (יחזקאל כא, ח). כשרב יוסף מבין את עומקו של עקרון עודפות הכוח ואת משמעותו המטפיזית הוא מביט בתלמידי החכמים היושבים לפניו בבית המדרש ופורץ בבכי: "בכי רב יוסף: כולי האי נמי לאין דומין! [= כל אלה לא נחשבים לכלום]" (בבא קמא ס, א). הוא מבין שייתכן מצב שבו יפעל המשחית ללא כל בקרה א־לוהית ולשום דבר, גם לא לצדקה, לא תהיה משמעות.

לקראת סיום הסוגיה בבבא קמא מלמד רבי יצחק נפחא שאכן אפשר שהקב"ה יפעיל את "המשחית", אותו כוח בלתי נשלט שסמלו האש, והוא עצמו, הקב"ה, כפי שהוא דורש מבני האדם, ייטול על עצמו את האחריות:

אמר הקב"ה, עלי לשלם את הבערה שהבערתי. אני הצתי אש בציון, שנאמר "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה", ואני עתיד לבנותה באש שנאמר: "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".

עמנואל לוינס אומר שאולי יש כאן מענה לשאלות התיאולוגיות שמעלה השואה. אולי. אבל השאלה התיאולוגית העיקרית היא איך כוח שמופעל על ידי ה' יוצא כביכול משליטתו וממית צדיק ורשע, ואינו מבחין. אני מבקש להציע את התשובה העקרונית הבאה: אף שהקב"ה הינו כול יכול, ואף שאיננו יודעים, למעשה, דבר על מהותו, אנו יודעים מהכתובים שהוא מקבל על עצמו כביכול את אותם כללים שהוא מניח ביסוד הבריאה, אף שהם סותרים את מהותו, ושהם התנאי להתפתחות האנושית ולקיומו של העולם. ניתן להבחין בשלושה כללי יסוד כאלו:

1. "טוב אחרית דבר מראשיתו", כך מנסח קהלת את הכלל הראשון. רק באחריתו של התהליך ניתן לדעת אם הדבר "טוב" או "רע". "טוב" או "רע" במשמעויותיהם הראשוניות אינם תארים מוסריים. "טוב" משמעו "מסוגל להתקיים ולפעול באופן עצמאי ללא תקלות" (כמו "זו מכונית טובה"). "רע" משמעו "רעוע", אינו מסוגל להתקיים לאורך זמן.

"יצר לב האדם רע מנעוריו", למשל, משמעו שלאדם יצר הרסני, שמביא חורבן, מביא להתרועעות של העולם. ואולם, לא ניתן לחזות מראש אם הדבר יהיה טוב או לא. רק באחריתו. לכך נדרש זמן ולפעמים אפילו חיים שלמים. ה' מקבל על עצמו כלל זה, כפי שנראים הדברים בכל ששת ימי המעשה, שבהם רק לאחר מעשה הבריאה "וירא א־לוהים כי טוב", שהרי כיוון שה' יודע מראשית אחרית אין לו צורך לחכות לגמר הבריאה כדי שיראה שהדבר "טוב". ואולם, רק לאחר שהדבר מתקיים מכריז עליו ה' "כי טוב". בכך הוא מקבל על עצמו כביכול כלל שבלעדיו אין האדם יכול ליצור, לפתח ולקיים יחסים עם בני אדם ועם סביבתו.

2. "בחירה באדם היא למעלה מהשגחה עליונה". כך מנסח הנצי"ב מוולוז'ין בחדות את עקרון הבחירה החופשית. ללא בחירה חופשית אין קיום לעולם, אין מוסר ואין היסטוריה. ה' מקבל על עצמו כביכול את הכלל הזה שבלעדיו לא יהיה לעולם קיום.

3. כאשר מופעל כוח, נוצרים עודפי כוח בלתי נשלטים. ה' מחיל על עצמו כביכול גם כלל זה, ללמדנו שנמצא בדרכיו שתי דרכים של פעולה: גם פעולה על פי מידות מוגדרות, אבל גם אותו כוח בלתי מידתי ובלתי נשלט שהוא כאש אוכלה. כשכוח זה יופעל שוב לא תהיה כל משמעות להיותם של בני האדם צדיקים או רשעים, והעולם ייפול אל תהום האבסורד.

הקב"ה מחיל על עצמו את הכלל הזה כדי ללמדנו עד כמה יש להיזהר בכוח, בין אם הוא כוחנו שלנו בין אם אנחנו מעניקים אותו לאחרים. רק עם מגבלת הכוח ועם ההכרה בסכנת עודף הכוח – יוכל העולם להתקיים. גם הקב"ה כביכול אינו יכול להימנע מעודפות הכוח. הדבר הוכח במקרים אחדים שבהם רק התערבותו של צדיק כיבתה את האש האוכלת, ואם הקב"ה כך – בני תמותה על אחת כמה וכמה.

*

הרעיון שה‘ מטיל על עצמו כללים מגבילים קשה לקבלה, שהרי הוא סותר את המושגים שיש לנו על אינסופיותו ועל היעדר מגבלותיו, ואולם כפי שאנו “חיים בשלום“ עם השאלה הנצחית של הסתירה בין הידיעה המוחלטת של הקב“ה לבחירה החופשית של האדם, כך אנו יכולים לקבל את הסתירות שבין היעדר המגבלות של ה‘ לכללים המגבילים שהוא קיבל על עצמו כביכול. ואולי, בדור של מכניקת הקוונטים, המלמדת אותנו שייתכן שמציאויות סותרות יהיו נכונות בד־בבד, כבר מצוי בידינו קצה החוט גם לפתרון השאלות התיאולוגיות הקשות הללו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014


תורה על הבר |אריאל הורוביץ

$
0
0

הרב דוד מנחם, בוגר ישיבת "מרכז הרב", רב קהילה, מקורבו של הרב עובדיה ומהשמות הבולטים בעולם הפיוט הישראלי, מלמד מוסר בברים ואין לו בעיה עם שירת נשים צנועה. והוא גם מופיע בערבית עם שייח' ממסגד אל־אקצא

 סלון ביתו של הרב דוד מנחם (33) בשכונת רסקו בירושלים לוכד, במשהו, את פסיפס הזהויות שמרכיב את אישיותו: במרכז הסלון דיוקנו של רבי יוסף חיים, הבן איש חי, ניבט מעל לספה שעליה מונח עוּד; ממול תלויה תמונה של הראי"ה קוק, ומימין מדפי ספרים, עמוסים בכתבי הרב עובדיה יוסף, בספרי פיוטים, בספרים של הרב אברום שפירא והרב יהודה עמיטל.

כל העולמות הללו – פיוט, הלכה, ציונות דתית, שאלות ותשובות – נפגשים בסלון הבית כמו גם בהווייתו של הרב מנחם; את כולם הוא מכיל, את כולם הוא מפגיש בתוכו, בכולם הוא אזרח. הוא רב קהילה בירושלים, מן השמות המובילים בעולם הפיוט הישראלי כיום, ומי שנהנה מקרבתו של הרב עובדיה יוסף כמו גם מעבודה משותפת עם אמנים ישראלים מובילים, שמגלים בעשור האחרון את עולם הפיוט ושואבים ממנו השראה.

רנסנס הפיוט בהוויה התרבותית הישראלית פגש את הרב מנחם כשעוד היה בחור ישיבה צעיר ב"מרכז הרב", ועד מהרה הוא היה לאחד ממעצבי התופעה ומכונניה. כיום הוא מעביר את המורשת התרבותית שהנחילו לו סבותיו, מנגיש אותה לציבור הישראלי. יש שיאמרו – בעיקר בקרב בני העדה – שהוא "משכנז" אותה לאוזניים שמעולם לא שמעו צלילי עוד וקאנון. אך היכרות קצרה עם מנחם מגלה כי הביקורת הזו, לצד ביקורות אחרות, רק מוכיחה לו את מה שכבר ידע: שהדרך להגשמת המשימה שלקח על עצמו, חיבור בין עולמות מקוטבים, היא קשה וסיזיפית; אך בראש ובראשונה, כפי שלמד על בשרו, הדרך הזו שינתה בעיקר אותו.

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

תלמיד של רב אברום

דוד מנחם נולד בשנת 1980 בירושלים למשפחה עיראקית. סבו, חכם גורג'י יאיר, עלה ארצה מבגדד בשנות החמישים והביא אתו את מורשת הפיוט של המקובלים העיראקיים. תמונתו של הסבא קם בכל לילה לומר תיקון חצות עד אור הבוקר נחרתה בלבו של הילד דוד. בבית הכנסת "עדס" הסמוך לביתו למד את מורשת הפיוט הירושלמי, וכבר בגיל חמש החל לסלסל בשירת הבקשות.

הוא קרוי על שם דודו שנהרג בצבא. אני שואל האם הבית היה ציוני; “זה היה בית ספרדי, אין לו הגדרה אחרת“, עונה מנחם. “סבא היה ציוני, כל הילדים שלו שירתו בצבא. אבא שלי למד ב‘פורת יוסף‘, הוא הולך עם כובע וחליפה, אבל אומר הלל ביום העצמאות. כנער, התחלתי את לימודיי בישיבה חרדית־ספרדית, והייתי בהלם כשגיליתי שלא אומרים שם ‘מי שבירך‘ לחיילי צה“ל. אחרי שמונה חודשים עזבתי. הייתי אז בן 15, וחיפשתי את הדרך שלי. הלכתי לפורת יוסף, אפילו לישיבה של סאטמר, אבל הרגשתי שהמקומות הללו לא הרוו את הנפש שלי. זה לא היה זה“.

במוצאי שבת אחת בחשוון תשנ“ו, בלילה שבו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, הגיע הנער דוד מנחם לישיבת מרכז הרב. הוא מספר כי כלל לא תכנן ללמוד במרכז, והגיע לישיבה כדי לפגוש חבר, אך הוא התאהב במקום, נשאר, והיה לתלמיד מן המניין. את ימיו הקדיש ללימוד תורה – בהפסקות הצהרים היה שומע בחדרו שבפנימיית הישיבה את שירי אום כולתום ועבד אל ואהב – ובערבים, מפעם לפעם, היה יוצא להופיע. בשבתות היה עובר לפני התיבה בבית הכנסת של משפחתו. הוא נקשר בדמותו של ראש הישיבה, הרב אברהם שפירא, ועד היום הוא רואה את עצמו כתלמידו.

“אהבתי אותו אהבת נפש“, הוא אומר, “הוא האדם הראשון במרכז שהתחברתי אליו, ודווקא כי הוא היה דמות מאוד ירושלמית, מן הדמויות שהייתי רואה בילדותי מסביב לשכונה שלי, בבתי ברוידא ובתי ראנד. נשארתי קשור אליו גם אחרי שנות הישיבה, והייתי מתייעץ איתו הרבה מאוד. הייתה לו חכמה אדירה, אנושיות, וחוש הומור בלתי רגיל. הבדיחות שלו היו הכי טובות בעולם. תמיד ידעת שכשאתה מגיע אליו לשאול שאלה או להיבחן, אחרי כל השאלות והפלפולים תגיע בדיחה טובה“.

כבר בגיל 15, כשהתחיל ללמוד במרכז, נחשף לעולמו של הרב קוק. “אני זוכר את הפעם הראשונה שבה למדתי ‘אורות‘, בגיל 15“, הוא משחזר. “למדתי בחברותא את הפסקה על ‘ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה‘. הייתי בהלם. זו לא הייתה שפה רבנית, וזה היה מוזר לי מאוד. גם את הרעיונות לא הצלחתי לעכל בגיל הזה. בכל יום הבטחתי לעצמי שמחר זהו, לא אפתח את הספר הזה יותר“. בהמשך, כשהתבגר, הכיר לעומק ואף אימץ את רעיונותיו של הרב קוק. כיום הוא לומד בחברותא את תורת הרב עם אמנים ישראלים שהוא עובד איתם.

“אני לא מלמד את הרב קוק שמלמדים במרכז הרב“, הוא אומר, “אני משתדל לקרוא אותו בעיניים של אנשים כמו הרב אשכנזי (מניטו) או הרב אורי שרקי. אני מרגיש שהקריאה שלהם משוחררת יותר, אין לה הצורך להצטדק כל הזמן. תלמידי הרב צבי יהודה מנסים תמיד לעדן את הדברים של הרב קוק, לרכך אותם. כנראה שזה קשור לעובדה שהם חיו סביב העולם החרדי בגאולה ובמאה שערים, והם רצו להתאים את הדברים של הרב לסביבה. אוהבים לשאול באיזה מגזר הרב קוק היה מרגיש בנוח, ולפעמים אני חושב שהרב קוק היה מרגיש בנוח בעולם החילוני. כל כך הרבה הוא מדגיש את החופש המוחלט, את חירות המחשבה והיצירה, ואלה מושגים שכמעט לא קיימים בעולם הדתי־לאומי, בטח לא החרד“לי. לפעמים העולם החרד“לי גרוע מן העולם החרדי. בקיצוניות שלהם הם יכולים לעקוף את החרדים מימין, אם מתוך יראת שמים אמיתית ואם מתוך רצון למצוא חן. זה לא הרב קוק שאני מכיר“.

נוקם ונוטר כנחש

לפני מספר חודשים, בהלווייתו של הרב עובדיה יוסף, עמד הרב מנחם עם אביו, שבכה כפי שבנו מעולם לא ראה אותו בוכה. הרב עובדיה היה דמות מרכזית במשפחתו של הרב מנחם; כילד, גדל הרב מנחם על דמותו של הרב עובדיה יוסף, על ספריו, על דרכו בפסיקה ועל שיעוריו. בהמשך אף הופיע בפניו, יחד עם בן דודו הפייטן משה חבושה. "זו הייתה חוויה יוצאת דופן", הוא נזכר. "היה מדהים לראות את רמת הדיוק שלו, את ההקשבה שלו. הוא היה יכול להפסיק אותנו באמצע קטע ולהחזיר אותנו אחורה אם הוא חשב שדילגנו על קטע או שהביצוע לא היה מדויק. אני זוכר שפעם אחת ישבנו בחדרו וניגנו, ומסביב היו המון אנשים שדיברו ופטפטו, אף אחד לא הקשיב. בסוף הוא ניגש אלינו ואמר: 'כולם דיברו, אבל אני הקשבתי'".

בשנים הבאות, כשסיים את לימודי הרבנות והחל לעסוק בפסיקה, התייעץ עם הרב עובדיה בשאלות הלכתיות שהופנו אליו. מבעד למחיצות, נחשף הרב מנחם לאדם אחר לחלוטין מזה שהתקשורת החילונית ותנועת ש"ס הציגו. "הרב עובדיה לא היה שייך לציבור מסתגר ומתבדל", אומר הרב מנחם, "הוא לא היה כזה. הוא הכיר בעל פה את שירי אום כולתום ולילה מורד. אלה כוכבי זמר מצרים משנות החמישים, והוא היה מדקלם את כל שירי האהבה שלהם. מה שמחוץ למסגרת היהודית לא היה דבר פסול. הרבה אנשים התקוממו על דברים שהוא אמר נגד הגויים, אבל כשהוא אמר 'גוי' הוא לא התכוון ללא־יהודי, אלא לאויבים של עם ישראל.

"לא נוח לי עם הדיבורים האלה, אני לא מנסה להצדיק אותם, אבל אני יכול להבין אותם. הרב עובדיה הרגיל את עצמו לשפה עממית, וגם בזכות זה הוא היה רב של המוני בני אדם. הוא היה יכול לבחור להיות כמו הרבנים הבגדדים, שהיו יותר אליטיסטיים, אך הרב עובדיה החליט ללכת אל העם. הוא לא התנשא – הוא דיבר אל כל אדם בשפה שלו, ולכן הוא סחף אחריו כל כך הרבה אנשים".

איך הדמות הזו הוחמצה?

"הרבה באשמת התקשורת. אהבו לצטט את הדברים שהוא אמר נגד הגויים, אבל לא סיפרו שהייתה לו עוזרת בית במצרים, שהוא היה נזהר בכבודה ותמיד מכין לה כוס תה. הם לא הכירו את הצד ההומני והאוניברסלי שלו. גם הציבור הדתי־לאומי פספס אותו. הרי הוא היה יכול להיות המנהיג שלנו – הוא בוודאי היה ציוני הרבה יותר מדמויות אחרות שניכסנו לעצמנו בשנים האחרונות. אבל זה לא היה אפשרי. כל מי שדחה את הרב עובדיה, הרב עובדיה דחה אותו בחזרה. אם העיראקים עשו לו משהו רע – הוא נלחם כל חייו נגד העיראקים. אם המפד"ל נקמו בו – הוא היה נגד המפד"לניקים. במובן הזה, הוא היה תלמיד חכם שנוקם ונוטר כנחש. הגלגול האחרון הזה של תנועת ש"ס, שהיא מין מוטציה ליטאית, הוא טעות אדירה, ואני בטוח שהוא לא התכוון לזה".

 עם הרב עובדיה יוסף, תשע"ג  צילום: שלום אריאלי


עם הרב עובדיה יוסף, תשע"ג
צילום: שלום אריאלי

ללמוד בלי ספר

הרב מנחם מעולם לא חשב לעסוק בפיוט באינטנסיביות כזו; בוודאי לא חלם שביום מן הימים הוא יתכתב בענייני הלכה עם קובי אוז, או ינגן ביחד עם שם טוב לוי. הרנסנס שידע עולם הפיוט בעשור האחרון תפס אותו לא מוכן. ב־2001, כשהיה עוד תלמיד ישיבה בן 21, הופיע במסיבת חנוכה משפחתית. שם פגש את הפייטן אלעד גבאי, וזה הזמין אותו לנגן מוזיקה עיראקית בפסטיבל העוד. "אז עוד לא ידעתי מה זה בית הקונפדרציה, מהו קהל לא דתי", אומר הרב מנחם, "חבל שלא הייתה מצלמה שצילמה את הפנים שלי כשנכנסתי לאולם. אני נכנס, ורואה קהל חילוני לגמרי. איך זה יכול להיות? אמרתי לאלעד שאולי נכנסנו בטעות לאולם הלא נכון, אבל הוא אמר שזה האולם. הצעתי לו שאולי נשנה את ההופעה – תכננו לנגן מוזיקה עיראקית 'כבדה' – אבל הוא אמר שיהיה בסדר. אני מתחיל לנגן, ואני רואה את כל הקהל בעננים. לא האמנתי שזה קורה. זו הייתה חוויה מדהימה".

בסוף ההופעה פגש את יאיר הראל, מנהל אתר "הזמנה לפיוט". הראל סיפר לרב מנחם על קבוצה שהוא מקים שתלמד יחד פיוטים, והוא ביקש ממנו ללמד בקבוצה. הוא החל ללמד פיוט באופן קבוע, וכך נפתח בפניו עולם. כיום הוא מלמד קבוצות של דתיים וחילונים בירושלים ובתל אביב, מופיע בפסטיבלים ובקונצרטים ומקליט שירים עם אמנים כמו קובי אוז, ברי סחרוף, שלומי שבן וערן צור. "כשהייתי צעיר, חשבתי שבשלב הזה אהיה עכשיו במקום אחר לחלוטין", הוא מתוודה, "למדתי למבחני הדיינות, וחשבתי שאהיה דיין. אבל אני מבין שהיום יש לי קהל גדול שאני יכול לתקשר איתו וללמוד איתו, ואני יכול להשפיע הרבה יותר. אני מלמד עשרות ומאות אנשים לא דתיים בשיעורים שלי בתל אביב, אנשים שרוצים לשמוע אמן שמלמד זוהר או תלמוד. אני מכיר לא מעט דיינים, הם עושים מלאכת קודש, אבל אני מרגיש שהם לא משפיעים באמת".

לא היה קל לבחור הישיבה ממרכז הרב להתרגל לעולם של הופעות וקהל. הוא עדיין מובך כאשר הוא נפגש עם אמנים בבית קפה, ולפתע עובר צלם פפראצי שמתעד אותם במצלמתו. הוא גם לא רגיל לביקורת – כבר זמן רב שהוא לא קורא טוקבקים על מאמרים שהוא מפרסם באינטרנט. "בישיבה אתה כמו אתרוג שמור בתוך פשתן", הוא אומר, "ופתאום אתה חשוף לביקורת, אנשים רואים מה אתה עושה ולא אוהבים, ואתה חוטף את זה. התרגלתי שאין כזה דבר 'הערצה'. אני לא כוכב טלוויזיה ואני לא רוצה שיעריצו אותי. אבל הבנתי שזה לא עובד ככה. כשאתה מופיע בפסטיבל העוד, אתה צריך להסתגר בחדר שלך אחרי ההופעה, כי אחרת ייגשו אליך מאתיים אנשים. וכמובן, צריך לזכור שאחרי הופעה חוזרים ללמוד תורה, חוזרים להיות אדם".

כיצד המפגש הזה עם העולם החילוני התרבותי שינה אותך? את הלימוד שלך, את התורה שלך?

"היום אני יותר רחב, יותר מכיל. התורה שלי רחבה יותר. למדתי מהו חופש אמיתי, שזה דבר שלא לומדים בישיבה או מרבנים. עד לפני ארבע שנים לא הייתי מסוגל ללכת ברחוב בלי לקרוא ספר, כדי לנצל את הזמן. ואז הבנתי שאפשר ללמוד גם בלי ספר. אפשר גם ללמוד מאנשים, מהיחס שלהם לסביבה, מהפנימיות שלהם. אלה לימודים אדירים, שבישיבה לא הייתי מגיע אליהם. אני מבין היום שהתורה היא מעל לזמן, היא מתאימה גם לעולם הפוסט־מודרני, וזה משמח אותי. כשרק התחלתי להופיע ברצינות, הייתי עצוב על הריחוק מהישיבה. התרגלתי לסדרים בישיבה, ללמוד ביאור הגר"א או אורות הקודש, ופתאום אני יוצא ורואה עולם אחר. בהתחלה זה דכדך את הנפש, עד שלמדתי להכיל את זה ולשמוח בזה".

ההלכה יכולה להקטין

מה אתה מוצא שם?

"היום אני מלמד בברים, מקשיב לאנשים שם, ומגלה דברים מדהימים. אני מרגיש שהדור הזה הרבה יותר גבוה מן הדורות הקודמים. לפני שלושים שנה, אם הייתי רואה אדם עם קוקו וראסטות, הייתי משייך אותו באופן אוטומטי לתרבות אחרת לחלוטין. היום, אני יודע שהוא משתייך לתרבות שלי. הוא לומד יהדות, הוא יודע מסילת ישרים לא פחות טוב ממני, ואפשר לדבר איתו. לפעמים אני כותב לעצמי דברים ושולח לרבנים וגם לאנשים שאני לומד אתם בבאר, ואני מגלה שהרבנים לא מבינים מה אני רוצה, ודווקא אלה שלא ציפיתי שיבינו הם אלו שמבינים לעומק".

המפגש עם העולם החילוני שינה לא רק את תורתו של הרב מנחם אלא גם את לחניו. כיום, הוא מעיד, הוא מלחין בצורה משוחררת הרבה יותר, דואג שהמוסיקה שלו תנעם לא רק למתפללי בית הכנסת אלא גם לקהל הרחב. הוא גם מלמד את לחני המסורת העיראקית־הקבלית באוזני זמרים ישראלים, ואלה מעבדים את הלחן בצורה שלא כל כך בטוח שהייתה ערבה לאוזנו של הסבא, חכם גורג'י. "כשבני משפחתי שומעים את הלחנים האלה, זה נראה להם משוכנז, זה מצחיק אותם", אומר הרב מנחם. "אני דווקא מרוצה מזה. יש ההקלטה שלי והמסורת שלי, ויש אחרים שנותנים לזה פרשנות משלהם".

העולם המוזיקלי שלך מציב אתגרים גם בפני העולם ההלכתי שלך? יש דילמות סביב זה?

"הדילמה המיידית ביותר היא שאלת שירת נשים. אני סבור כמו מרן בשולחן ערוך, שכותב שקול באישה ערווה קשור רק לקריאת שמע, או להופעות לא צנועות. זה מעניין שהעולם הרבני הספרדי, גם בשאלה הזו, נהג בצורה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום. ב־1933 אום כולתום באה להופיע בקולנוע אדיסון בירושלים. יש חייט אחד בנחלאות שהיה ילד באותן שנים, והיה בהופעה הזו. הוא סיפר לי שבמו עיניו ראה את כל הרבנים הספרדים המכובדים של ירושלים יושבים בשתי השורות הראשונות ומקשיבים בהנאה.

"יש כאן שאלה של עולם רוחני מול עולם הלכתי. אנחנו מחויבים להלכה, אבל כשאדם נמצא רק בארבע אמות של הלכה העולם שלו מצטמצם, הוא נהיה קטן. אנשים שלומדים רק הלכה, ההלכה יכולה להקטין אותם. בישיבה ראיתי אנשים שמסתכלים על העולם דרך 'מותר' ו'אסור', דרך גדרים. אני לא אפרוץ את הגדרים, אבל אני יכול להתרומם מעליהם, שלא הם יובילו את תפיסת העולם שלי, שהם לא יחסמו את שדה הראייה. אני תמיד נזכר בסיפור המכונן על הרב צבי יהודה, שביום העצמאות הראשון הלך לכיכר העיר וראה את כל עם ישראל רוקד בהתלהבות, ריקודים מעורבים כמובן, ומה שהטריד אותו היה העובדה שהרבנים לא הגיעו לשם. זו השאלה: האם אתה רואה משהו גדול או משהו קטן. ראייה שהיא רק הלכתית, מצמצמת".

שמח ברות קלדרון

עולם הפיוט משתלב היטב ברנסנס היהודי־ישראלי של השנים האחרונות. אתה עצמך לומד תורה עם אנשים לא דתיים. איך אתה רואה את התופעות האלה?

"אני רואה בזה ברכה עצומה. היו רבנים שמיד התנגדו, למשל, לכך שרות קלדרון לימדה אגדה תלמודית במשכן הכנסת. אני שמחתי בזה. פעם הייתי מזדעזע ממי שלא מאמין בתורה מן השמים ומתחיל ללמד דברי חכמים. היום אני גאה בכך שהציבור הישראלי מבין שארון הספרים היהודי הוא גם שלו. אדרבה, שכמה שיותר אנשים ישתעשעו בתורה, והאור שבה יחזירם למוטב. אם הרבנים כל כך חוששים מכך שהחילונים מתחילים ללמוד, אני אומר: תנו להם. בזכות הסקרנות הזו הם ימשיכו ללמוד, ובסוף הם יגיעו ללמוד אצלכם".

אני שומע אצלך קולות סותרים. מצד אחד אתה רואה ערך בלימוד כזה, אתה שמח בו, אבל מיד אחר כך אתה מסביר שאתה מקווה שהלימוד יחזיר אותם למוטב ויביא אותם אל הרבנים. אבל האם יש ללימוד הזה ערך בפני עצמו, בלי קשר לשאלה האם מי מהלומדים יחזור בתשובה?

"בוודאי שיש לזה ערך גדול מאוד. הקב"ה קבע שהרוח תנשב בכיוון הזה, שיהודים יתחברו למסורת שלהם. כל כך הרבה אנשים פוחדים שהיהדות תהפוך לתרבות, אבל מה עדיף – שאדם יהיה בן בית בתרבות זרה לו לחלוטין, או שיינק מהתרבות שלו? אני מכיר זמרים לא דתיים שעסוקים היום בשאלות הלכתיות, ושואלים אותי בנושאים של דיני שכנים ונזיקין. חשוב להם לדעת מה ההלכה היהודית אומרת בנושא הזה. איך זה יכול להיות לא חיובי? אני מברך על זה, בלי קשר למה שיקרה או לא יקרה בעתיד. אני לא מחזיר אף אחד בתשובה. אני בא מעולם של תורה ופיוט, משתדל ללמד אנשים וללמוד מהם. חשבתי שהכול נמצא אצלי – כל היהדות וכל החכמה – ונוכחתי שיש כל כך הרבה עושר בעולם הזה, שלמדתי ממנו וקיבלתי ממנו".

לא מזדהים עם הפלשתינים

ביום ראשון הקרוב יופיע הרב מנחם בתיאטרון היהלום ברמת גן יחד עם התזמורת הערבית נצרת, ויארח את הזמר מאמון זיוד. הוא דובר ערבית שוטפת, שר את שירי אום כולתום ועבד אל והאב, והמראה הזה, של רב ציוני שמופיע על במה יחד עם אמנים ערבים, נראה בעיניו כמעט טריוויאלי.

הקשר המוסיקלי עדיף בעיניו על פני המפגשים הבין־דתיים הסטנדרטיים. "אלו לא מפגשים אמיתיים", הוא אומר, "זה מס שפתיים. יש נטייה במפגשים בין־דתיים להציג את כל מה שמאחד בינינו, ואיך הכול כאילו בסדר גמור. נכון, כולנו יודעים שהרמב"ם כתב שהאסלאם הוא לא עבודה זרה, אבל הוא גם כתב שמוחמד היה משוגע. את זה לא אומרים במפגשים הללו. הנצרות היא בכלל סיפור אחר. ברגע שאנחנו לא מדברים על מה ששונה בינינו, אלא רק על הדברים הטובים שהדת שלנו אומרת כלפי הדתות האחרת – לא יצא מזה כלום. צריך לפתוח את הסוגיות מההתחלה. לדון ברצינות בנצרות ובאסלאם, להבין באופן אמיתי מה הן עבורנו כיום, מה השתנה מאז ימי הרמב"ם והתלמוד ומה לא. לא מספיק לצטט שוב ושוב את אותם טקסטים".

המוסיקה, הוא אומר, מצליחה לחולל שינוי. כך כאשר ישב, במפגש בין־דתי טעון, בחבורה של ישראלים ופלשתינים, וביקש לחתום את דבריו בשיר של עבד אל חלים חאפז, שיר ששבר את הקרח בחדר; כך כאשר לפני חודשים אחדים, בפסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת, ישב לצדו על הבמה, בפנים חתומות, שייח' ממסגד אל־אקצה, שהתחיל לחייך ולהתרכך כאשר הרב מנחם שר שירים בערבית.

"הניגון מעביר מסר אחר", אומר הרב מנחם, "יש משהו במוסיקה שיכול לרפא את הסכסוך, לשבור את המחיצות, לקרב בינינו. פעם אחת ניגנתי יחד עם נגנים ערבים, ואנשי ההפקה רצו שנשיר שיר של עבד אל והאב, 'פלשתין', שמדבר על צרת הפליטים ולא מזכיר בכלל את מדינת ישראל. דווקא הנגנים הערבים הרגישו לא בנוח עם השיר הזה. בחוץ לארץ, כשאני מופיע יחד עם זמרים ערבים־ישראלים, הם מתקוממים כשקוראים להם 'הזמר הפלשתיני'. בעיני עצמם הם לא פלשתינים, אלא ישראלים לכל דבר.

"אני מרגיש, בעקבות העבודה שלי איתם, שהרבה מהערבים בישראל לא מזדהים עם הפלשתינים. מי שמכיר אותם מקרוב רואה שבתחושה שלהם הם ישראלים, והם לא מרגישים חלק מן הפלשתינים. גם אני, אף שלא שיניתי את עורי מעולם ואני גאה בהיותי יהודי וציוני, מבין כיום את הקונפליקט שהזמרים הערבים נתונים בו. זמרת ערבייה אחת אמרה לי שהיא לא מרגישה בנוח לשיר את ההמנון. אני לא יכול להגיד לה כלום. זכותה לא לשיר את ההמנון, אם זה לא נוגע בה".

לבטים מודרניים

עד לפני שנה וחצי גר הרב מנחם עם משפחתו במקור ברוך. לפני כשנתיים פנו אליו מבית הכנסת הוותיק "משכן יוסף" שברחוב שמעוני בירושלים בבקשה שישמש כרב קהילה, ומשפחת מנחם עברה לשכונת רסקו. "זה בית כנסת מאוד מסורתי, עממי", הוא אומר, "על ספסל אחד יושבים מוכר בשוק מחנה יהודה וחתן פרס נובל, והם חברים טובים". השיעור המרכזי שהוא נותן הוא לנשים דווקא, בסיפורי מעשיות לרבי נחמן. בליל שבת הוא מארח בביתו טיש עד השעות הקטנות של הלילה.

כרב הקהילה הוא מצא את עצמו פוסק בענייני טהרת המשפחה, אך גם בשאלות שקשורות לפילוסופיה ולאמנות. "בשבוע הראשון שלי כאן ניגש אליי אחד מבני הקהילה ואומר לי: מה דעתך על מה ששפינוזה כתב על החמלה ב'אתיקה'. עניתי לו מה שעניתי, והוא ניגש לגבאים ואמר: סוף סוף הבאתם רב שמדבר לעניין. יש כאן בקהילה פסל אחד שמתייעץ אתי לגבי תצוגה של מקווה. זה עולם אחר של שאלות, אלה לבטים של עולם מודרני. לא מספיק רק לפתוח 'ילקוט יוסף' ולענות, צריך להיות יצירתיים יותר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014


דיאלוג באקדמיא דרקיעא |שלום רוזנברג

$
0
0

האם שפיכות הדמים נובעת מפסיכולוגיית המוות או משאיפות הרוע? בין פרויד והראי"ה קוק

מלכתחילה רציתי שנלמד יחד קטע מ"אורות הקודש" (חלק ב, תפח) של הראי"ה קוק (להלן הרא"ה). אך בדיעבד, במקום שאסביר את דברי הרב בחרתי להביא בפניכם קטע משיחה שהתנהלה ב"אקדמיא דרקיעא" בינו לבין זיגמונד פרויד (להלן ז"פ).

ז"פ: אכן, כבוד הרב: בעקבות מלחמת העולם הראשונה הרחבתי את שיטתי. הליבידו, האינסטינקט המיני על סוגיו, לא יכול היה להוות הסבר מספיק לשפיכות הדמים שהתרחשה אז. הייתי מוכרח להניח שיש דחף נוסף, הדחף למות, מה שתלמידיי כינו במונח היווני "תנטוס". זהו דחף לחזור למצבנו שלפני החיים. איך אמר איוב: "יָשַׁנְתִּי – שנת המוות – אָז יָנוּחַ לִי". אלא שפעמים רבות בכוחות פסיכולוגיים מתהפך הכיוון. כך גם כאן כיוון הדחף התהפך. האדם פוגע בזולת ולא בעצמו. או אז אימי המלחמה משתלטים. ההמשך הלוא הוא כתוב ב“מעבר לעקרון העונג“ שלי, משנת 1920.

הרא"ה: אני חלוק עליך. במלחמות אלו פעל דחף אחר: "שאיפת הרע הגמורה". רצון אלילי להשליט את הרע "בכל ערכי החיים והעולם".

ז"פ: עדיין האלילות מאיימת על העולם?

הרא"ה: כן, כבוד הפרופסור! "היא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה… בכל רשעה, מחלה, סכלות, וחורבן, בין הגלויים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה…". והוספתי "ומשטר ממשלת תבל", אף במעטה המשפט הבינלאומי. גם תחת כיסויים אלה משליטה האלילות העוול והרוע.

ז"פ: האמנם אתה מאמין שהמעורבים במלחמה היו מפלצות? נאמן לשיטותיי סבור אני שלפנינו דחף רגיל, שאינו דווקא קטסטרופלי, דחף שהפך ממאיר ולכד את האנושות.

הרא"ה: קשה לי לקבל את דבריך, אני חייב לתקן אותם. עמדתך קרובה מאוד לזאת של שופנהאואר. איתו מתקרבים אנו לעמדתם של המאמינים בשתי רשויות, בהבדל חשוב. זה לא א־ל דמוי אדם שחולל את העולם הרע, אלא כוח רצון עיוור שאותו כיניתי בקובץ ד (קכד) "התנין העיוור". הרצון הוא אב כל חטאת. תנין זה מתבטא ברצונותינו העיוורים, באינסטינקט המיני, אך גם ביצר הקיום.

ז"פ: אני מודה שקיימות מקבילות בין שיטותינו. כתבתי ב־1932 שהקוראים המשכילים יתמהו ויגידו לעצמם: טענותיו אינן מדע אלא המשך לספקולציות הפילוסופיות של שופנהאור. אז מה? זה לא פלא שגאונים מקדימים בכתביהם דברים שעתידים להתגלות בעקבות המחקר המדעי.

הרא"ה: הזכרתי בספרי "אותה ההסתכלות הרשעה, הפסימיסתית, הקיצונה, שנתבטאה בפלוסופיא החדשה, על ידי כפרנים כשופינהויר וחבריו". הפסימיזם הופך לתורת הגאולה, שהמוקד שלה הוא השאיפה לביטול העולם, פרי הרצון. זה מזכיר את הדרך של בודהה, נכון? ואכן שופנהאואר הזדהה עם דתות המזרח, הברהמניזם ובייחוד הבודהיזם, עם רעיון הנירוונה שבו. איך אמר אחד מתלמידיי: המערב מפחד מן המוות, אך יודע שימות וזה עלול לאמלל אותו. והמזרח? מפחד מהחיים, אך יודע שלא יוכל בפשטות למות. גלגול הנפשות מאיים עליו. צריך לגאול את העולם כולו, על ידי ביטול הרצון.

ז"פ: אתה לא אוהב את דתות המזרח. נכון?

הרא"ה: לא בדיוק, פרופסור פרויד! בבודהיזם מסתתרת עובדה מופלאה, ניצוץ האמת שבו. הבודהיזם "הוא הכרת הרע ברשעתו", הוא שונא את הרע, אך מרגיש שאי אפשר להתגבר עליו. מכאן "הכרזת הייאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכיליון מוחלט". במילים אחרות, צדקת פרופ' פרויד כשגילית שיש דחף מוות. אכן יש אמת בשאיפה לכיליון. אבל זה לא האדם או העולם המבקשים את הכיליון. זה הרע המבקש להיעלם. הוא, דווקא הוא, מצפה ומייחל לנירוונה. הוא אותה שאיפה לכיליון, הוא חלק הטוב שיש ברוע, והוא עתיד להיכלל בטוב האמיתי, שיאסוף את הניצוצות המפוזרים בעולם.

ז"פ: כדרכך מצאת גם בבודהיזם נקודה טובה, ואולי אף קדושה? אך מה היא עמדתה של הנצרות? ודאי תענה: "ייאוש למחצה".

הרא"ה: כן, "להתייאש… למסור בידו [של הייאוש] את החומר ואת העולם החברותי… ולהציל מתוך ייאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם".

ז"פ: אכן, אנו ממשיכים לחקור באקדמיא דרקיעא, אבל כבר לא יכולים להוסיף על מה שכתבנו, אלא דרך תלמידינו, ואגב, לא את כולם אני סובל. אך אני חייב להודות שנראה לי היום שאורגיית המוות של הנאציזם אינה יכולה להיות מוסברת על ידי תורת התנטוס, היא עדינה מדי. ההשקפה שלך על תחיית האלילות נראית נכונה יותר. בגרמניה קמו לתחייה האלים הקדומים, על רשעותם האיומה. ולמרות זאת אתה חייב להודות ששם מצאנו את יצר המוות. איך מסתיימת "טבעת הניבלונגים" של ואגנר? הוואלהלה, משכן האלים, עולה בלהבות, ובתוכה האלים, הממתינים לקצם בשלווה. או אז, המסך יורד. זו הייתה אכן גם השאיפה הנאצית.

הרא"ה: אתה רואה? איפכא מסתברא. זאת לא ההתאבדות שהפכה לרצח, אלא הרצח שהפך להתאבדות. "ומובן הדבר, שבין הייאוש הגמור של הבודיסמוס, ובין הייאוש למחצה, של הנוצריות" משרתים "את הרשעה העולמית" על ידי כך שהם מודים בממשיותו וניצחונו של הרוע. היהדות מלמדת אותנו שיש "להסיר כל חושך, ולהעביר מן הארץ כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט על כל העמים…". במילים אחרות, עלינו להילחם בפסימיות, ולראות את היופי ואת הטוב שיש בעולם. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014


מלך הארץ |ערן מאיר

$
0
0

על הקשר המיוחד של עץ התמר לארץ ישראל, מתקופת בית שני 
ועד חידוש ההתיישבות בארץ

שלג על עירי כל הלילה נח
אל ארצות החום אהובי הלך,שלג על עירי והלילה קר
מארצות החום לי יביא תמר.

(נעמי שמר)

 בכל שנה, לרגל ט"ו בשבט, נשלפים הפסוקים והמדרשים העוסקים בפירות ארצנו. אחד הידועים שבהם הוא דברי רב יצחק לרב נחמן במסכת תענית (ה, ב): "אמשול לך משל – למה הדבר דומה, לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו. וכשביקש לילך אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך".

הדרשן אינו מציין איזה עץ פגש ההלך במדבר. לכאורה לפנינו סיפור סתמי המתאים לעצי הפרי בכללם. אולם אם נעצור רגע לחשוב נגלה לא מעט רמזים לזהותו של העץ. עצי פרי יש רבים, אך הם אינם צומחים במדבר. זאת ועוד, גם אם נתאר שניתן לגדל עצי פרי במדבר, לא זה המצב המתואר במדרש. ההולך במדרש נתקל בעץ בודד, לא במטע מוסדר. מיהו אם כן העץ הנדיב בגרסה החז“לית?

בתקופת בית שני היה התמר סמלה של הארץ. המטבע הרומי "יהודה השבויה"  Classical Numismatic Group, Inc

בתקופת בית שני היה התמר סמלה של הארץ. המטבע הרומי "יהודה השבויה"
Classical Numismatic Group, Inc

נווה מדבר

על מנת לתת תשובה עלינו לנתח תחילה את המאפיינים השונים של העץ המתואר במדרש. סביבת גידולו היא מדברית, ועם זאת בנקודת צמיחתו ישנם מים זמינים (אמת מים בלשון הדרשן), העץ נותן צל, ובעיקר מעניק ליושב בצילו פירות מתוקים. ולסיום, צאצאיו של העץ דומים לו (במאמר מוסגר ראוי לציין כי המשל כולו הוא ברכת פרדה של רב יצחק לרב נחמן, מגדולי אמוראי בבל, שיהיו צאצאיו כמותו. ואכן זכה רב נחמן לשלושה בנים תלמידי חכמים ידועים).

סיכום הנתונים הללו מביא למסקנה כי המועמד המתאים ביותר הוא התמר. הפתגם הערבי אומר על התמר כי ראשו באש ורגליו במים. יש בכך ביטוי לאזור גידולו של התמר, שמחד אוהב חום ומאידך זקוק למים. אין זה מקרי שדווקא התמר צומח בנאות המדבר של המזרח התיכון (למשל בא־נח'ל שבסיני. נח'ל הוא שמו הערבי של התמר). מסיבה זו גם נקשרו כמה מאתרי ארצנו לתמר, כמו יריחו הנקראת עיר התמרים שבמקרא, ועין גדי אצל בן סירא: "כתמר התרוממתי בעין גדי" (י, יד).

זאת ועוד; יש לדעת כי פירות התמר הנמכרים כיום בשוקי הארץ אינם זהים לפרי תמר הבר. האדם השביח את הפרי, הגדיל את הציפה (החלק הנאכל בפרי) והקטין את הגלעין, לעתים עד כדי העלמתו לגמרי. פה ושם עדיין ניתן למצוא עצי תמר בר ולאכול את פירותיהם, למשל בעין־זיק שבנגב. הפרי הטבעי הוא קטן, וגודלו כפרק העליון של הזרת. הגלעין מכוסה שכבת ציפה דקה, אך טעמה אינו שונה מזה המוכר בתמרים התרבותיים. הציפה הדקה מספיקה כדי לפתות את הציפורים לאכול את הפרי וכך להפיץ את הזרע.

התרבותו של התמר על ידי האדם אינה נעשית באמצעות גרעין אלא על ידי חיתוך החוטרים היוצאים מגזע העץ הצעיר. אולי לכך מתכוון המדרש באומרו – נטיעות שנוטעין ממך. התמר גם דומה לאדם בכך שדווקא עצים צעירים הם אלו היכולים להעמיד צאצאים. עץ בוגר נותן פירות אך מפירות אלו כבר לא יצמחו עצים מניבים חדשים.

בעל הדרשה הוא כפי הנראה רב יצחק בר יוסף, מחכמי בבל המכונים רבנן נחותי, היינו אלו שעברו בין בבל לארץ ישראל והביאו מתורתם של אלו לאלו. אם נרצה קצת להפליג בדמיון הרי שנוכל לראות את רב יצחק בעצמו מהלך בדרך הארוכה שבין בבל לארץ ישראל ובדרכו נקלע אל אחד מאותם נאות מדבר.

סמל ההתיישבות

לוח השנה העברי מזמן מדי שנה סמיכות זמנים של שני מועדים הקשורים בעץ התמר. בפרשת בשלח נאמר שאחת מתחנותיהם הראשונות של היוצאים ממצרים היא אילים, "ושם שתים עשרה עינות ומים ושבעים תמרים" (שמות טו, כז). כאמור, אין זה מקרי שבני ישראל מצאו תמרים ומים בכפיפה אחת. התמר הוא המאפיין את נאות המדבר. בסמוך לקריאת פרשת בשלח חל ט"ו בשבט, יום העץ הלאומי. בשנת ה־60 למדינת ישראל נערך משאל לבחירת הציפור הלאומית (הדוכיפת היא שנבחרה). אך מהו העץ הלאומי? רבים יאמרו ודאי זית. גם חז"ל המשילו את ישראל לזית (לצד התמר). יהיו אולי מי שיציעו את האורן או האקליפטוס, סמל ההתיישבות הציונית. ואולי בכלל הצבר, סמל לילידי הארץ, הוא המתאים לתואר? ושמא האלה או האלון, שליטי החורש הים־תיכוני?

במשל יותם (שופטים ט) הלכו העצים למשוח עליהם מלך. המועמדים אצל יותם הם הזית, התאנה והגפן, והמולך לבסוף הוא השפל שבעצים, האטד. דומה כי לו היה משאל כזה נערך לפני 2,000 שנה היה מתמנה למלך העצים דווקא התמר. בתקופת בית שני, היה התמר סמלה של הארץ. כמו במקרים אחרים, גם כאן נוכל ללמוד זאת מאויבינו, מהדרך שבה הם מגדירים אותנו.

עם תום דיכוי המרד ביהודה, ששיאו שרפת המקדש, הטביע הקיסר הרומי אספסיאנוס מטבעות הנושאים את הכתובת "יהודה השבויה", Iudea capta. קיסר זה לא היה הראשון לטבוע מטבעות מעין אלו. מייסד האימפריה, אוקטביאנוס (בן ימיו של הורדוס, הידוע יותר בתוארו אוגוסטוס), טבע מטבעות דומים לאחר ניצחונו על אנטוניוס וקליאופטרה מלכת מצרים. מטבעותיו נושאים את הכיתוב “מצרים השבויה“ ואת סמלה של מצרים, התנין. בנו של אספסיאנוס, דומטיאנוס, טבע מטבעות “גרמניה השבויה“ ועליהם דמות אישה יושבת ובוכה. המטבע המנציח את דיכויה של יהודה משלב את שני המרכיבים. בצידו האחד (פני המטבע) מופיעות פניו של הקיסר המנצח, ובצידו האחר (גב המטבע) מופיע הצבא המנצח – בדמותו של לגיונר רומי זקוף קומה, העם המובס – בדמותה של האישה הבוכייה, ובתווך – הארץ, בדמותו של עץ התמר.

ארץ ישראל הייתה אמנם מקור מרכזי גם לייצור שמן בעת העתיקה, אולם בעיקר נודעה בתוצרת שמן האפרסמון שלה וכמובן בתמרים (גם בבבל היה התמר מקור מזון עיקרי, אך בבל הייתה מחוץ לגבולות האימפריה הרומית וכלכלתה לא היוותה מרכיב במערך הרומי).

סמל לחיבור בין עבר להווה. מדליון יהודה המשוחררת עיצוב: רוטשילד את ליפמן (רולי), באדיבות החברה הישראלית למדליות ומטבעות

סמל לחיבור בין עבר להווה. מדליון יהודה המשוחררת עיצוב: רוטשילד את ליפמן (רולי), באדיבות החברה הישראלית למדליות ומטבעות

חג התחדשות לאומי

סיפורו של גידול התמר בארץ הוא סיפור מופלא של חורבן ותקומה. הארץ שהייתה מזוהה כל כך עם גידול התמר איבדה את תמריה במהלך מאות שנות השלטון המוסלמי, עת התפוררו לאיטן המערכות החקלאיות בארץ. ראשוני המתיישבים בעמק הירדן מצאו אותו קירח. חידוש ענף התמרים בארץ נזקף לזכותו של בנציון ישראלי, מאנשי העליה השנייה וממייסדי קבוצת כנרת. וכך כתב ישראלי בשנת תרצ"ג: "אף על פי שלפנים היה התמר נפוץ מאוד בארץ הרי במשך התקופה הארוכה של שממון ארץ ישראל נכחד כולו. עצי התמר הבודדים שנשארו לפלטה פה ושם הם לרוב ממינים לא משובחים" ("על שפת אגם סואן", עמ' 214).

בסדרה של כמה מסעות חשאיים נסעו ישראלי ושותפיו לעיראק ולארצות נוספות והבריחו משם אלפי חוטרים. תמרים אלו ניטעו תחילה ליד בית הקברות של כנרת ונקראו על שמה של רחל (לאחרונה נעקרו חלק מהתמרים הוותיקים). מכנרת יצאה בשורת שיבת התמר לארץ וכיום שוב מהווה הענף מרכיב חשוב עבור יישובי בקעת הירדן. על מצבתו של ישראלי נחקק עץ תמר.

לט"ו בשבט פן נוסף של חג התחדשות לאומי. לא רק יום הולדת לאילן אלא גם יום הולדתה של כנסת ישראל, סמל הריבונות היהודית בארץ (יום השבעתה של הכנסת הראשונה, שנת תש"ט).
שיבת התמר לארץ היא חלק ממפעלה הגדול של הציונות, שיבת העם לארצו. אין כמו התמר לבטא זאת. בשנת העשור למדינה הנפיקה החברה הממשלתית למדליות ומטבעות מדליון המבטא את ההתחדשות. היה זה המדליון הראשון שהונפק על ידי מדינת ישראל. על צידו האחד מופיע המטבע הרומי, ועל צידו האחר מופיעה תשובה ציונית הולמת: הכיתוב השתנה ל"ישראל המשוחררת", את החייל הרומי הגאה מחליף חלוץ הנוטע עץ (זית?), ואת האישה הבוכייה מחליפה אם צעירה המניפה את תינוקה. ורק התמר נשאר אותו תמר. סמל לחיבור בין עבר להווה.

 ערן מאיר הוא ארכיאולוג, חוקר ארץ ישראל, מדריך טיולים ודוקטורנט במחלקה ללימודי א"י באוניברסיטת בר אילן

הדברים מוקדשים לזכרו של סבא יצחק קורן שבא מארצות הקור אל ארצות החום, היה בין מייסדי קיבוץ עין הנצי"ב שבעמק המעיינות ומומחה לגידול תמרים. נפטר בז' בשבט תשע"ב. זכה וראה נטיעות כמותו

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014


תגובות לגליונות קודמים – 857

$
0
0

בתגובה ל"להתפלל בעולם נטול דמעות" מאת סמדר שרלו, 
גיליון פרשת שמות

אמונה ומסכה

סמדר שרלו היטיבה לתאר את תחושת השחרור, ואף הגאולה, שמרגישים יהודים דתיים רבים בעקבות ההחלטה לוותר על ניסיונות הפולמוס והשילוב עם "המודרנה" ולאמץ עמדה של "אמונה משוחררת מרפלקסיה" המבוססת על הערעור השייך לעולם הפוסט־מודרני. היא עוזרת לקורא להבין את מסעם הרוחני של יהודים שאחרי שנים של התמודדות ו"חיפוש אחר צידוקים חיצוניים" לאמונה, שרק גרמו להם לתחושה של עייפות וניכור, הגיעו סוף סוף למנוחה ולנחלה של אמונה המתבססת על "ככה זה אני" בלי שום צורך לטעון לאיזו אמת תיאולוגית או היסטורית.

אני שמח ששרלו ואחרים מצאו דרך לחדש את התפילה בחייהם. מה שמפריע לי הוא ההטעמה בלשון המאמר שדרך זו, הפוסט־מודרנית, היא הדרך היחידה או הטובה ביותר להתמודדות עם המודרנה בימינו. לאורך כל המאמר מדובר ב"אנחנו", והרושם הוא שזה כולל כל יהודי דתי שמתמודד עם המודרנה. אבל אני אדם דתי שמתמודד עם המודרנה, ואיני שותף למסקנות שהגיעה אליהן שרלו, וכמוני עוד רבים מאוד. דומני אפוא שה"אנחנו" כאן מתייחס לדתיים השותפים לחוויה של שרלו – אלה שהתעייפו מהמתח של העימות עם המודרנה החילונית. לדעתי היה ראוי לציין זאת בבהירות, או לדבר בגוף ראשון יחיד, כמו בשיר הנוגע של רחל חלפי.

לגופו של עניין יש קשיים בגישה הדתית הפוסט־מודרנית, ושרלו בעצמה מתייחסת לחלקם, שבעיניי הם חמורים: מדוע מישהו יבחר ביהדות, אם אין כל קשר לאמת כלשהי? אם הבסיס הוא "נוח לי מפני שככה גדלתי", האם יש סיכוי לקיום הלכה בדקדוק ובמסירות נפש? האם יש מקום לביקורת על צורות אחרות של יהדות? מה נשיב לילדינו או לתלמידינו כשישאלו "מדוע לא להיות חילוני? יותר קל לי!"?

האם תפילה בתחושה שאני “עוטה מסכה“ או “משחק בהצגה“ באמת יכולה להתקרב לתפילה מעומק הלב? לכאורה יש הבדל תהומי בין להיות מאוהב באדם אמיתי ובין להיות שחקן ב“רומיאו ויוליה“. הפוסט־מודרניות טוענת שכל עולמנו הוא הבניה מלאכותית ומדומיינת. אך לדעתי רוב האנשים יודעים להבחין בין יחס ממשי בין שני בני־אדם ובין יחס שקיים רק בספר. הספר גורם לחוויה – אך היא נשארת מחוץ לחיים הממשיים.

נכון שההתמודדות עם המודרנה החילונית אינה קלה – אבל היא יכולה להיות מאתגרת ובונה. כך סברו גדולי ההתמודדות של המאה הקודמת – הרבנים קוק, סולובייצ‘יק, השל וברקוביץ, ואחרים. הם נתנו כלים ליהודי המודרני שבהם הוא יכול גם לאמץ את הטוב שבמודרנה וגם לעמוד גאה באמונתו ובתורתו בלי רגשי נחיתות. הכלים האלה אינם לאליטה קטנה בלבד – לדעתי הם הוכיחו ומוכיחים גם היום את כוחם לאפשר לרבבות מאמינים מודרניים לחיות בשילוב ביקורתי עם המודרנה – כל אחד בדרכו, אך מבלי לאמץ, מתוך עייפות וייאוש, עמדה “משוחררת מרפלקסיה“.

לדחות את הקצוות

ומילה באשר לשואה. השואה מאפשרת קשת רחבה של תגובות ומסקנות, וכל אחד רשאי לבחור את שלו. אך אסור להכתיב מסקנה לאחרים. בניגוד לשרלו אני סבור שהתפילה לא "מתה באושוויץ", וכראיה אני מציין את רבבות התפילות שנישאו שם, בזמן השואה ועד היום. השואה ממחישה לנו באופן דרמטי וכואב ביותר את מה שהיינו אמורים ללמוד, לדעתי, גם בלעדיה – שיש לדבר על מעורבות ה' בענייני אנוש בצניעות, בעדינות, במודעות לספק ובענווה היודעת את מקום האדם מול הא־ל גם כקורא תיגר וגם כמקבל את אי־היכולת להבין – כפי שלמדתי מספר איוב.

טוב שהאופציה של האמונה הפוסט־מודרנית קיימת, והיא מצילה אנשים חכמים ומלומדים כמו שרלו. אך לדעתי זהו פתרון בדיעבד, למי שניסה להתמודד עם המודרנה אך התעייף או התייאש. העמדה לכתחילה לדעתי היא להמשיך את דרכם של הרבנים קוק, סולובייצ'יק, השל, ברקוביץ והרבה אחרים, ולחפש שילוב ביקורתי בין היהדות לבין תרבות המערב.

מוטב לנו לדחות את שני הקצוות של "האמונה המשוחררת מרפלקסיה" הפוסט־מודרנית מחד, ואת "האמונה המוכחת" מאידך, ולהשתדל לפתח את "אמונת הספקן" – אמונה שיודעת שלא תגיע להוכחות, ובמקום ידיעה תבוא אמונה – מתן אמון בדרך מסוימת, לא באופן שרירותי אלא מתוך שקילה ביקורתית וניסיון לברר את ההחלטה הקיומית בקישור עם מה שאנו מכירים בעולם הממשי. במקום "לשחק" את האמונה בעולם של דמיון הנפרד "מהעולם האמיתי" שבו נדמה לנו שאנחנו יודעים דברים, עדיף לחיות בעולם ממשי אחד – שבו אנו מבחינים בין ידיעה לאמונה, ועדיין האמונה קשורה למה שידוע לנו על אותו עולם וחיה במתח פורה עמו.

דוד דישון

דוד דישון הוא מחנך בתיכון הרטמן. ספרו "ספקן באמונתו יחיה" יצא לאור לאחרונה בהוצאת "ראובן מס"

————

מימוש החופש הדתי

סמדר שרלו משיבה:

בדבריך ערערת על השימוש שעשיתי בלשון "אנחנו". אני מקבלת באהבה את הצורך להודות שה"אנחנו" שבדבריי החביא בתוכו "אני". כשאמרתי שהמתנה הגדולה ביותר שהרב שג"ר נתן לנו היא האפשרות לשוב ולהתפלל, אכן החבאתי מאחורי לשון הרבים לב רוגש ורוטט… במידה רבה שרטטתי בדברי את הדרך המתמירה שזימנו לי באופן אישי המפגש עם ספריו של הרב שג"ר בשילוב עם חשיפה לעולמות רוחניים שחלקם צמחו בערוגתו, כגון "בית המדרש להתחדשות". הרב שג"ר העניק את ה"הכשר" לשחרור. תלמידיו (ותלמידי הרב מנחם פרומן) פתחו בפניי דרכים לממש בהן את החופש הדתי ואופק שקורא להמשך יצירתיות.

אתה כמובן צודק שאיני יכולה (ואיני רוצה) לדבר בשם "אנחנו" גורף, וטוב שכך. עם זאת הדברים שכתבתי אינם רק סיפור אישי, והשימוש בלשון "אנחנו" מבטא את העובדה שאני מצביעה על מגמות הנוכחות במרחב התרבותי שלנו. אני מתכוונת לתרבות העידן החדש ולרוחניות העכשווית ההולכות וחודרות מהשוליים למרכז בחברה המערבית, בחברה הישראלית ולאחרונה גם בחברה הדתית (גם האורתודוקסית). חידוש פרקטיקות של תפילה והתבודדות הוא חלק מהביטויים של השינוי התרבותי הזה. גם אם מדובר עדיין בתופעות זניחות מבחינה כמותית הרי שהן יוצרות מעגלי השפעה עקיפים ויש בהן כדי לאתגר את התרבות ההגמונית. אני חושבת שעבור קבוצה מסוימת בציונות הדתית הרב שג"ר היה חוליית מעבר שאפשרה את כניסתה של הרוחניות החדשה אל העולם הדתי שלהם. אל השינוי התרבותי הזה לגווניו רמזתי בלשון "אנחנו".

ואחרי הכול כמובן שדבריי מתארים תמונה חלקית שאינה שוללת את קיומם של מרחבי משמעות ואופני קיום נוספים. כפי שציינתי במאמרי גם הרב שג"ר לא התכחש למרחבי משמעות שיש בהם שניות, רפלקסיה וספק. הוא רק טיפח את אותו מרחב של תמימות שבו ניתן להשאיר את הרפלקסיה ב"ממתינה". עולמות של ספק והאתגרים שהם מזמנים עבורנו ימשיכו להתקיים כנראה, הן עבור מי שמתנסה לפסוע לצד הרב שג"ר, והן עבור מי שבוחר בדרכים אחרות לקיומה של אמונה בעולם מודרני ופוסטמודרני.

שאלת "האם תפילה בתחושה שאני 'עוטה מסכה' או 'משחק בהצגה' באמת יכולה להתקרב לתפילה מעומק הלב". התפילה הצומחת בקרקע של גישות ביקורתיות פוסטמודרניות אינה העמדת פנים של שקרנים או זייפנים הבוחרים לוותר על האמת שלהם ולהעמיד פנים שהם מישהו אחר. זו אינה הצגת תיאטרון בעולם שבו יש גם חיים "אמיתיים" מחוץ לבמה. תיאוריות פוסטמודרניות אינן מניחות שיש זהות אמיתית, מקורית או אותנטית שאנחנו מתכחשים לה כשאנחנו משתתפים במשחק של התרבות שלתוכה נולדנו. המשחק שאנחנו משחקים באמצעות השפה והביצועיות הוא ה"אמת", והוא הדרך שבאמצעותה אנחנו מכוננים את הזהות שלנו.

הרב שג"ר זיהה שיש בגישות הללו משהו משחרר ומאפשר. בפילוסופיית הלשון הוא זיהה הזדמנות לכונן את האמונה על ידי דיבורים של אמונה. בעזרת הוגים פוסטמודרניים הוא היה יכול לחזור מתוך תמימות שנייה לדברי ר' נחמן שאמר: "האמונה תולה בפה של אדם, בבחינת: אודיע אמונתך בפי. היינו, על ידי שמדברין האמונה בפה זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה" (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה מד).

אבל לשאלה שלך יש תשובה נוספת, אמפירית: בדבריי התייחסתי לאופנים חדשים של תפילה, זעקה, התבודדות ושיחה עם ריבונו של עולם שמתקיימים במרחב התרבותי העכשווי. התיזה שהצעתי הייתה שהרב שג"ר היה חוליית מעבר וגשר שאפשר לתופעות הללו לחדור גם לקבוצות ופרטים מקרב הציונות הדתית. הוא עצמו הצביע על הקשר שבין הפוסטמודרניזם והרוחניות העכשווית וקידם אותם בברכה. בדבריי ביקשתי אם כן להצביע דווקא על חיוניות חדשה של עולם התפילה הקשורה לרוחניות החדשה הצומחת בקרקע הערעור הפוסטמודרני.

לגבי הקשיים שהעלית על חינוך ילדינו קצרה היריעה לדיון מקיף. אעיר רק ש"מסירות נפש" זרה גם לעיון התיאורטי והרפלקסיבי שהתרחק מהחיים. עולם של דבקות דתית עשוי לצמוח דווקא במסגרות חינוך ניאו־חסידיות, שבהן "עושים" דבקות ולא מדברים עליה. יחד עם זאת אני מסכימה שלצד המעגל הזה של דבקות וחיים של אמונה יש מקום לפתח גם מרחבי משמעות נוספים. מן הבחינה הזו של השאיפה לכונן מרחבי משמעות ואופני קיום מגוונים נדמה לי שדרכינו נפגשות. 

————–

בתגובה ל"שמש אברהם תאיר בגלות" מאת אליעזר יסלזון, גיליון פרשת וארא

להגיב כשחקן פעיל

אליעזר יסלזון צודק בזה שהוא מתאר את הרש"ר הירש כאחד ממייסדי האורתודוקסיה המודרנית, אך לא רק בגלל שהוא היה מוכן "לקבל ברצון את הדרך־ארץ החדשה כאובייקט לשלטון התורה", אלא בגלל שהוא הרחיב את התחום של דרך־ארץ. הרחבה זו כללה מעבר לדברים המקובלים, כמו אמנות ושפה לועזית ולבוש וכלים חדשים להובלה ולתקשורת, חלקים נבחרים מהספרות, האמנות, מדעי הרוח והפילוסופיה.

במקום לברוח מפחד מן האמנציפציה וההשכלה, הרש"ר זיהה בהן הרבה מרכיבים חיוביים. השיטה של "תורה עם דרך ארץ" לא נשארה עבורו רק כתיאוריה הניתנת לדרוש בלבד. הוא הצליח להגשים אותה בכמה מוסדות חינוכיים וחברתיים בקהילה משגשגת.

יסלזון טוען שמשנתו של הרש"ר ביחס לכרונולוגיה של הגלות הביאה אותו למסקנה כי על עם ישראל להמתין בגלות "ולצפות לגאולה בכל יום", ולסירובו להשתתף בקריאה של הרב צבי הירש קלישר לקנות ולבנות בארץ ישראל. המחבר מסכם: "הבה נלמד מכאן לגשת אל האירועים ההיסטוריים בענווה גדולה ועם הרבה סימני שאלה ולא סימני קריאה".

השקפתו של הרש"ר על הגלות והגאולה ראתה בנתינת זכויות מסוימות ליהודים שלב מוקדם בתהליך ההיסטורי, המוביל בסופו של דבר להכרת האומות באמת של היהדות. לשיטתו, קיבוץ הגלויות והחזרה לארץ ישראל יתקיימו רק לקראת סוף התהליך. אכן, דעה נועזת. אבל חייבים לומר לטובת הרש"ר שדעה זו נתמכה באופן משכנע על ידי תנאי הזמן דאז, כמו גם על ידי המצב הכלכלי של היהודים בעולם.

למנהיג יהודי והוגה דעות נאור כמו הרש"ר, הנמצא באמצע המאה התשע־עשרה באירופה המערבית וחש כי חובתו להסביר לקהילתו את המשמעות של השינויים ההיסטוריים המתרחשים בזמנו, לא הייתה אלטרנטיבה אמינה אחרת. החזרה לארץ ישראל השוממה, שהייתה עדיין תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, לא הייתה נראית כשלב הקרוב של תהליך הגאולה. בעבור הרב קלישר, המהפכות באירופה המזרחית באותו זמן יצרו הזדמנות לדרישה לחזור למולדת.

האמת היא שלגבי שניהם אפשר לומר "היטבת לראות!". כל אחד ראה מרכיבים משמעותיים שונים באירועי זמנו, מנקודת ראייתו, והגיב להם כמו שצריך: בסימני קריאה! אין ספק שהנס הגלוי המתפתח לעינינו היום, נס שנקרא "מדינת ישראל", לא היה יכול לקרות בלי עזרת שני התהליכים שתחילתם הוכרו על ידי הרש"ר והרב קלישר – דהיינו הדמוקרטיזציה של אירופה וייסוד ארגון בין לאומי וכן האפשרות של היהודים לגור ולפעול בארץ ישראל.

ישיבה והתבוננות באירועים היסטוריים עם "הרבה סימני שאלה" טובה ומתאימה ליהודי הפרטי. מנהיגים, החייבים "להבין שנות דור ודור", מוכרחים להגיב יותר כשחקן פעיל. אילו הבינו מנהיגי יהדות אירופה את המשמעות של עליית הנאצים לשלטון, אולי ההיסטוריה הייתה נראית אחרת. /

שמעון אליעזר הלוי (שוברט) ספירו

————–

בתגובה ל"להקשיב למה שקורה בתוכי" מאת אדמיאל קוסמן, גיליון פרשת שמות

חיים בורגניים שבלוניים

קל מאוד להעריץ את אתי הילסום ממרחק של שבעים שנה ומעבר לתמרות עשן הכבשנים, אבל תהליך החיפוש של הילסום והתרגילים שאימצה לעצמה נראים כמו סקיצה חובבנית של אימונים יומיומיים ובנאליים שמאפיינים קבוצות רוחניות רבות, במיוחד כאלו שמייחסות עצמן להגותו של ג' גורודיף ושל בהגואן שרי ראג'ניש, הלא הוא אושו.

אתי הילסום זוכה לתשבחות בגלל מותה הטראגי ואולי בגלל מידותיה התרומיות והמוטיבציה האותנטית שלה להתחדשות רוחנית. אך אילו הייתה הילסום חיה בישראל של שנות האלפיים, היא הייתה, מן הסתם, מוצאת את מקומה הטבעי בכת ה“אימן“ או בקיבוץ נאות סמדר והייתה יכולה ליהנות מניסיונם של מורים ומחפשים רבים, שהם שותפים גם לניסיונות הרוחניים שלה וגם לשאיפה שלה לחקירה העצמית. ייתכן מאוד שאחרי תהליך של אימון לא ארוך הייתה הילסום מוצאת את מקומה והופכת  להיות מורה ומתוות דרך למחפשים אחרים, אלא שפריחתה התיאורתית של הילסום הייתה נשארת נחלת השוליים האקסצנטריים והתימהוניים של החברה הישראלית, ובוודאי לא הייתה זוכה לשבחים במוסף “שבת“ של “מקור ראשון“.

כך קוסמן ודומיו מעדיפים להעריץ את החיפוש הרוחני ממרחק כרונולוגי וגיאוגרפי בטוח, ומתעלמים במופגן מהתרחשויות רוחניות משמעותיות שמתפתחות במרחק קצר מאוד מסביבתם הקרובה.

גם קרבן שואה נוסף, ר' קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, זוכה לעדנה רבה בשנים האחרונות, במיוחד בישיבות חרד"ל בעלות אוריינטציה "חסידית" ובחוגי ניו אייג' חרדיים. בקבוצות האלו מתארים את תורתו כ"חכמת הנפש על פי התורה" או כ"מדיטציה יהודית אמיתית". אין ספק שבחברה החסידית של אמצע המאה שעברה היו ניסיונותיו של הרב שפירא חדשניים וראשונים, אבל מבט מיומן מצד מי שהתנסה בתרגולים רציניים של תורות המזרח ימצא את המלצותיו של שפירא כהתחלתיות ושטחיות ביותר; באותה מידה שגילוייו הראשוניים של שפירא בנושא דפוסי התנהגות ההכרה נחשבים טריוויאליים ומובנים מאליהם באשראמים במזרח ובקבוצות המדיטציה הרציניות בישראל ובכל מקום במערב.

מאמרים כמו "להקשיב למה שקורה בתוכי" של קוסמן יכולים להבהיר לנו עד כמה גדול המרחק בין החברה הדתית־לאומית לבין מה שהיא מתיימרת להיות, מרחק בין חיים בורגנים שבלוניים לבין יומרות ספיריטואליות לא ברורות. כנראה שהמחפשים האמיתיים, שצצים בתוכה מדי פעם, יצטרכו לחכות שישים או שבעים שנה עד שמישהו יעצור ויקשיב למה שקורה בתוכם.

בצלאל אבנון

בצלאל אבנון, בוגר הטכניון, הוא מהנדס אזרחי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014


להפוך מר למתוק |חנה גודינגר (דרייפוס)

$
0
0

תיאור מפגשם הראשון של בני ישראל עם הקב"ה במרה מהדהד את מכת דם, 
ומלמד כי הכוח הא־לוהי שעד כה הרס וחיבל יכול גם לרפא ולהחיות

השקט שאחרי הסערה. הים שב אל מסלולו, העם המצרי, זה שכבר מאתיים שנה רודה בנו בפרך, שוקע לו אט אט בתחתית ים סוף, וסוף סוף אפשר לנשום לרווחה. האמנם? סביר להניח שהרגעים המיוחדים הללו היו מלאי הוד ושמחה אבל גם מלאי פחדים וחששות: מה מכאן והלאה? ובעצם מי אנחנו ומהי הזהות שלנו כאומה עצמאית לאחר שהעבדות והגרות הארוכה נמוגו? ואולי עמוק מכך: כיצד ינהג בנו הקב"ה, אותו א־ל שיודע ויכול להרוס ולהחריב את הממלכה המצרית, עכשיו כשנותרנו רק אנחנו והוא?

זיכרון היסטורי

התורה, כדרכה, לא מכבירה בתיאור ההרגשות הללו, אלא מתארת את שהתרחש באותה עת. "וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר" – עם ישראל צועד במדבר הצחיח והשקט והנופים החדשים נותנים מרחב לשלל ההרגשות והמחשבות לצוף ולהיות. ואז: "וְלֹא מָצְאוּ מָיִם" – הקושי מתחיל. אין מים, והצמא, חוויה שמן הסתם הייתה מוכרת לעם העבדים, מתחיל להציק. "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם" – מגיעים למקום חדש, והנה יש בו שפע של מים. טועמים, אך המים מרים ולא ראויים לשתייה.

ננסה לחשוב מה עובר בראש העם שזה עתה יצא ממצרים. נדמה לי שהאסוציאציה הראשונית שאליה נזרק העם היא לא אחרת מאשר מכת דם שפתחה את עשר המכות שנתן הקב"ה לעם המצרי. גם שם מתואר מקום ובו שפע של מים, אך גם שם המים הם כאלו שאי אפשר לשתות אותם. אסוציאציה זו רמוזה גם בפסוקים המשתמשים בביטוי זהה. במכת הדם: "וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר"; אצלנו: "וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה".

הדמיון בין אופי המפגש הראשוני של הקב"ה עם המצרים למפגש עִם עם ישראל נותן ממשות וקרקע פורייה לכל הפחדים של העם. אולי הקב"ה, זה שהציל אותנו מיד המצרים, הוא א־ל קנוא ונוקם, בעל כוחות ועוצמות שיודעים רק להרוס ולהחריב? כשהיינו במצרים ניחתה זרועו הקשה על המצרים המעבידים אותנו. עכשיו, כשנותרנו רק אנחנו והוא, מתחילה סדרת מכות חדשה, אלא שהפעם הכתובת שלה היא אנחנו.

את הבהלה הגדולה הזו בוחר הקב"ה להרגיע בדרך יצירתית. לא מים חדשים נובעים מהסלע אלא המים המרים ממותקים בעצמם. דבר ה' מורה למשה לקחת עץ ולזרוק אותו אל המים המרים, והנה: "וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם". מיד אחר כך נותן הקב"ה לעם ישראל "חוק ומשפט", ולאחר נתינת המצוות מציגים הפסוקים באופן מפורש את הקשר שהצעתי קודם לכן: "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ". לעם ניתנת הבטחה שהמחלה והמכה שפגעו במצרים לא יפגעו בישראל, הזוכים לשמירה ולרפואה מאת הקב"ה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

קולות מן ההר

נדמה לי שסיפור זה, שנותן ביטוי ויזואלי לפחד העם מפני כוחו של הקב"ה והמעמת את עם ישראל בכל העוצמה עם שאלת הקשר של הקב"ה אליהם, מבקש ללמד את עם ישראל נקודה עמוקה. ממש אותו כוח ואותה עוצמה שבמצרים היו להרס ולענישה יכולים להפוך למתוקים ונעימים. אותו כוח א־לוהי שהיה נדמה להם עד כה ככוח בעל עוצמות אדירות היכולות לזרוע הרס, חורבן והפיכה בממלכה הגדולה של מצרים יכול להיות בעצמו כוח א־לוהי מתוק המביא שפע ברכה ומפגש אינטימי וקרוב מולם.

נדמה שגם בפרשת השבוע הבאה מתרחש מהלך זהה. גם שם עוברים על עם ישראל שלושה ימים של ציפייה שקטה. ובדומה לשקט שאחרי קריעת ים סוף, גם הרגעים הללו שלפני ההתגלות הא־לוהית מלווים בערבוב של הוד ושמחה לצד חשש ופחד. ואז, "בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", הקב"ה מתגלה על ההר. "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים", ובהמשך "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ". גם כאן נדמה שהמציאות זורקת את עם ישראל לזיכרון ההיסטורי של מכות מצרים. מתי שמע העם קולות מדברים מהשמים ואש בוערת המהלכת על הארץ? סיטואציה זו מזכירה את אחת המכות המשמעותיות שהביא הקב"ה על מצרים: "וה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה".

תיאור מתן תורה בספר דברים חושף את ההרגשות של עם ישראל ברגע זה: "וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ־לֹהינוּ עוֹד וָמָתְנוּ כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ־לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי". מתוך כל התפאורה הוויזואלית של מתן תורה בוחר עם ישראל לציין את הקולות והאש כמעוררים את הפחד הגדול שלהם מפני המוות כתוצאה ממפגש זה. קשה שלא לקשר חוויה זו למכת הברד שניחתה על מצרים. רגע לפני מתן תורה נדמה לעם ישראל שגם הוא הופך לכתובת למכה דומה.

בנוסף, במכת ברד מתואר שהקולות מהשמים אמורים להפוך את השומעים אותם ליראי ה': "וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ  יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה'". גם הקולות של מתן תורה הופכים את העם ליראי ה', וכך מגיב הקב"ה לפחד עם ישראל מפני הקולות והאש: "הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ; מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים".

ביד האדם

נדמה לי שאותו לימוד של מרה מתרחש גם במתן תורה בממד נוסף. אם במרה למדנו שהכוחות הא־לוהיים הם כאלה המופיעים במציאות ככוח הורס או ככוח בונה בהתאם להתנהגות האנושית – אצל המצרים העוצמה הא־לוהית מחריבה ומפרקת ולמול עם ישראל הכוח עצמו ממתיק ומרפא – הרי שכאן אנחנו למדים שהכוח והעוצמה הא־לוהית הם כוחות שהבחירה כיצד להתייחס אליהם, כיצד להיענות אליהם, נתונה ביד האדם. יש כמו פרעה ועבדיו שהפחד מהקולות הא־לוהיים גורמים להם להמשיך ולהסתגר בתוך עצמם, לנעול עוד את לבבם הערל והכבד, ויש כמו עם ישראל במתן תורה, שהפחד מהקולות הא־לוהיים גורם להם לעדן את לבבם ולהכפיף אותו לדבר ה'.

ייתכן שדווקא ברגעים שלפני שתי הסיטואציות הראשונות שבהן מקבל עם ישראל חוק ומשפט – מרה וסיני – נצרך הלימוד על הדואליות שבכוח הא־לוהי ועל היכולת לבחור כיצד לנהוג בו וכיצד להתייחס אליו. כדי ללמד את העם שגם בתוכם הם יכולים להפוך מר למתוק; את אותה מידת עבדות שנאלצו לפתח בתוכם בכל מאות השנים של עבדות מצרים ניתן עכשיו להמתיק גם כן, ולהפוך כוח זה לברכה בעזרת היכולת להפוך להיות עבדי ה' הסרים למשמעתו ולמצוותיו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014


נבחר בין נבחרים |אלחנן שילה

$
0
0

בעולם של שוויון יש לפרש את רעיון בחירת ישראל במונחים היסטוריים ותרבותיים. עלינו להרחיב את גבולותיו ולאפשר גם למי שאיננו מאמין בו בצורתו המסורתית להזדהות עמו 

עדיין לא הגיעה ההיסטוריא לבאר באופן מתקבל על הלב איך נהיה הדבר, שבתוך אומה אחת קטנה בקרן זוית שבאסיא נולדה השקפה דתית ומוסרית מיוחדת במינה, השקפה שהשפיעה כל־כך על שאר העולם. [...] כל החזיון ההיסטורי הזה [...] עדיין סימן השאלה מלַוֵהוּ (אחד העם, “על שתי הסעיפים“, כל כתבי אחד העם, תשי“ט, עמ‘ שעז).

רעיון "סגולת ישראל" ו"העם הנבחר", העומד בניגוד לערך ההומניסטי של שוויון בני האדם, גורר בעקבותיו לא פעם פולמוס העולה לטונים גבוהים תוך כדי האשמה ב"גזענות", עם כל האסוציאציות הקשות המתלוות למונח זה. יש המנסים לבסס את סגולת ישראל באופן אמפירי על סמך "הראש היהודי", בדרך כלל תוך התמקדות בשיעור הגבוה של מקבלי פרס נובל יהודים. לא ברור אם הדבר קשור בביולוגיה או אולי רק בסוציולוגיה – תרבות של "עם הספר" ושל מיעוט נרדף שצריך להוכיח את עצמו. בכל מקרה, הסבר זה הוא בעייתי גם מסיבות נוספות: א. יהודים בעלי רמת משכל נמוכה נחשבים לחלק מ"עם הסגולה" למרות שאצלם ה"סגולה" לא באה לידי ביטוי. ב. גישה זאת מעלה ניחוח גזעני, דבר המביא להסתייגות בלי קשר לשאלה הלא־פתירה בנוגע לסיבות שמהן נובעת תופעה זאת.

בדברים הבאים אנסה לתת פרשנות חדשה למושג "סגולת ישראל" ו"העם הנבחר" באופן שגם מי שמרגיש סלידה מהרעיון מבחינה מוסרית או לחלופין אתיאיסט השולל הנחות יסוד מטאפיסיות דתיות יוכל לקבלו ואף להזדהות עמו. פרשנות מחודשת של מושגים דתיים חיה באופן מודע במתח דיאלקטי בין המשכיות לחידוש. למרות המודעות לכך שלא מדובר במשמעות הראשונית המקורית, כל עוד הפרשנות איננה מלאכותית היא לוקחת רכיבים מתוך העולם הישן אל תוך עולם המושגים החדש ויוצרת המשכיות.

פשרה הכרחית

לוּ היה רעיון “העם הנבחר“ רק בגדר רכיב צדדי במסורת שלא נוח לנו איתו, כדוגמת הדין שבסכנת חיים יש להציל גבר לפני אישה – “ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר, הצלת האיש קודם“ (שולחן ערוך יורה דעה סימן רנב) – העניין לא היה צריך להטריד כל כך. ואולם, רעיון בחירת ישראל הוא רעיון מרכזי בחיים היהודיים. הוא מוזכר תדיר בתפילות, בקידוש ובברכת התורה. אין לנו אפשרות לברוח ממנו, אלא להתמודד עמו באופן גלוי ונוקב.

המקום שממנו אני מבקש לצאת להתמודדות עם רעיון הבחירה הוא סידור התפילה. על עצם יכולתו של אתיאיסט או ספקן להיכנס לחוויה דתית של תפילה כתבתי מעל דפי מוסף זה בעבר (הועלה לרשת תחת הכותרת "דתיות אתיאיסטית"), ואילו כאן ברצוני לרדת מהמישור התיאורטי ולהיכנס לרמה הפרטנית, לנוסח, שאיננו תואם תמיד תודעה מודרנית־ליברלית, כפי שמתבטא הדבר באופן בולט בתפיסה של "אתה בחרתנו". מה שייעשה כאן הוא יותר קריאת כיוון מאשר פתרון מלא.

התנועה הרפורמית נוהגת לשנות בנוסח התפילה קטעים או אמירות שאינם נוחים לה, אולם דעתי היא שיש להיות שמרנים בנוגע לנוסח (מעבר לדברים שהם ממש "צועקים", כמו נוסח תפילת "נחם" בט' באב על ירושלים החרבה או ברכת "שלא עשני אישה"), כדי שלא ליצור אנדרלמוסיה בין בתי הכנסת השונים ובתוך חברי הקהילה עצמה (בשונה מסוגיית מעמדה של האישה בבית הכנסת, שבה התועלת גדולה יותר מהנזק). לא זו אף זו, בשונה מרוב המצוות המתקיימות במישור הפרט, התפילה, במיוחד בשבתות ובחגים, מתקיימת בקהילה. הקיום המשותף לא מאפשר את הגיוון שיש בקיום המצוות בעם היהודי, הנעשות באופן מלא או חלקי, בצורה כזו או אחרת, אצל כל אחד בביתו.

על הבעיה של חוסר יכולתו של המתפלל להזדהות עם חלקים מסוימים של נוסח התפילה כבר עמד א"ד גורדון: שאלה זו "עדיין לא מצאה את פתרונה [...] הברירה היא או להסתגל ולבקש פשרה, או להתבודד ולהתייחד בפינה וכאילו להיקרע מהעם ומנפש העם. הפשרה היא, כנראה, הכרחית שכן אם אין פשרה יש ניתוק" (מובא בספרה של עינת רמון, חיים חדשים, תשס"ז, עמ' 224). את הקרע שבין "אחד בפה ואחד בלב" ניתן לצמצם באמצעות יציקת פרשנות מחודשת למושג "עם סגולה" היכול ליצור הזדהות וחיבור עם רעיון זה גם אצל מי שכבר איננו מאמין בו בצורתו המסורתית.

חתן פרס נובל לכימיה, אריה ורשל, בטקס הענקת הפרס, שטוקהולם 2013   צילום: אי.פי

חתן פרס נובל לכימיה, אריה ורשל, בטקס הענקת הפרס, שטוקהולם 2013
צילום: אי.פי

אהבת המסכן

ביקורת על תפיסת הבחירה הוא לב ספרו של א"ב יהושע, "בזכות הנורמליות" (תש"ם). הרעיון והאמונה שא־לוהים בחר את העם היהודי מכל העמים הוא בעייתי לא רק בגלל שהוא מצריך אמונה באמת תיאולוגית מסוימת אלא בעיקר מפני שהוא יוצר בעיה מבחינה מוסרית:

אי אפשר לבקש כל הזמן שוויון משפטי־פוליטי לעם היהודי כאשר אין מכירים בשוויון מעמדנו הרוחני השוה לאנושות כולה. התנ"ך, התפילות, נתחים שלמים מן המסורת והתרבות שלנו, מוצפים ביסוד "הנבחרות". שום הוראה הומנית אינה יכולה לטשטש יסוד זה במסכתות או בפלפולים. עלינו להתחיל לגעת במושג תשתית זה ולנסות לעקור אותו אט אט (עמ' 62־64).

כשמנתחים את רעיון "העם הנבחר" ניתן להבחין בשלושה מישורים: עבר, עתיד והווה. בנוגע למישור העתיד, חזר בו א"ב יהושע המאוחר מהגותו המוקדמת ושינה את גישתו השלילית למסורת. הוא הציע לממש את רעיון עם הסגולה ואור לגויים על ידי הקמה של חיל מורים שיקדמו השכלה בארצות נחשלות בעולם השלישי (אחיזת מולדת, תשס"ח, עמ' 68־73). למרות השינוי שחל אצלו ביחס למסורת, כששוחחתי עמו הוא טען שאין סתירה בהגותו ושהתנגדותו היא רק כלפי רעיון "עם הסגולה" במתכונתו המסורתית. ואולם, פרשנותו המאוחרת למושג זה איננה מביאה את המענה הנדרש בהקשר של נוסח התפילה, מכיוון שרעיון הבחירה נקשר במאורע שהתרחש בעבר ("כי בנו בחרת"), בעוד אצל א"ב יהושע המאוחר ישנו רק חזון עתידי להיות עם סגולה.

גישה מעניינת אחרת לרעיון בחירת ישראל מופיעה במדרש על הפסוק "והא־להים יבקש את נרדף" (קהלת ג, טו): "ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל, שנאמר (דברים יד, ב): 'ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה'" (ויקרא רבה, כז, ה). תפיסה זאת אומצה על ידי הרמן כהן שכתב שבחירת ישראל נובעת מכך שהוא המסכן והחלש: "יכול א־לוהים לאהוב את ישראל כשם שהוא אוהב את העניים" (דת התבונה ממקורות היהדות, תשל"ב, עמ' 185־186).

תרומה לעולם

מן הצד השני, ניתן לפתח את המושג "עם סגולה" דווקא מתוך העליונות התרבותית של העם היהודי בעבר. המונותיאיזם־המוסרי שצמח בעם היהודי היה קפיצת מדרגה ביחס לעולם העתיק והייתה לו השפעה כלל עולמית. הנבואה שניתנה לאברהם, "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג), שנראתה בתקופת המקרא כחלום רחוק, הפכה באורח פלא לחזון שהתממש. תפיסה זאת, הקושרת את הסגולה בעבר, בהשפעה העולמית של היהדות על העולם, באה לידי ביטוי על ידי צבי מַסְלִיַאנְסְקִי (1856־1943, פעיל ב"חיבת ציון") בנוגע לרעיון השבת: "אלמלא נברא עם ישראל אך להמציא את השבת ליתר העמים יוכל בצדק להיקרא בשם 'העם הנבחר'" (ספר השבת, תשי"ח, עמ' 531). מושג זה של "עם סגולה" הוא רך יותר מהתפיסה המסורתית בשני היבטים:

א) מכיוון שהקריטריון קשור לעם שתרם לעולם בצורה יוצאת דופן, ניתן לומר שלא רק העם היהודי הוא עם סגולה, אלא אף העם היווני, שגם הוא היה עם פורץ דרך שהשפיע על כל העולם בתחומי מדע, פילוסופיה, אמנות ודמוקרטיה. אף ההינדואיזם שצמח בהודו, שאחד מחידושיו הוא העמדת הערך המוסרי של "אי פגיעה" וצמחונות, התפשט באמצעות הבודהיזם שיצא ממנו בכל המזרח הרחוק, והגיע לסין, לטיבט, למונגוליה, לתאילנד, לווייטנאם, לקוריאה וליפן. תהליך זה מקביל להשפעת המונותיאיזם היהודי דרך הנצרות והאסלאם. בשונה מהיוונים, הצליחו העם היהודי והעם ההודי לשרוד. למרות הכיבוש הפיסי של ארצם (והגליה מארצם בהיסטוריה היהודית) לא הצליחו השולטים עליהם לנצח את רוחם ו"לכבוש" את תרבותם. עוצמות רוחניות אלה אולי יכולות לתת פשר לקרבה שמוצאים ישראלים רבים בהודו.

ב) תודעת סגולה זאת מתמקדת בעבר ולא מדברת על חזון עתידי. משמעות הקיום היהודי בהווה תהיה במימוש תרבות ייחודית ואורח חיים ייחודי לצד תרבויות אחרות. ייתכן שחזרתו של עם ישראל לארצו והקמת מדינת ישראל באות לבטא את סיום ייעודו האוניברסלי ואת המשך קיומו הפרטיקולרי, כחלק מהרבגוניות התרבותית של כלל האנושות, בלי שאיפות מגלומניות להיות מרכז העולם ואור לגויים, כפי שהיה בעבר. שאיפות אלו הן חסרות כיסוי לאור העובדה שבימינו העם היהודי איננו "מטאור" דתי מוסרי יוצא דופן, בעל השקפה תיאולוגית־מוסרית פורצת דרך כפי שהיה בעת העתיקה.

מבחינה זו, העמדה ביחס לשאיפותינו לעתיד משפיעה גם על חיינו בהווה. לעמדה נפשית זאת יתרון וחסרון. מצד אחד היא מכבה אנרגיות מוסריות שרעיון "אור לגויים" מזין אותן, ובזה חסרונה. מצד שני, היא מביאה אותנו לענווה במפגשנו עם תרבויות אחרות. במקרים רבים עלינו להודות שהדת היהודית נמצאת בנחיתות לעומת הערכים הליברליים שצמחו באירופה בעידן המודרני. בנוגע לדינים המפלים נוכרים, הצליחה היהדות לסגור את הפער במישור המעשי בעקבות הקביעה שדינים אלו אינם רלבנטיים מכיוון "שהעיקר הוא כדעת המאירי" (אגרות ראי"ה, ח"א אגרת פט) המחלק בין נוכרים של ימינו לנוכרים הנזכרים בתלמוד. ואולם, עדיין ישנן אפליות ביהדות האורתודוכסית בנוגע למעמד האישה ובנוגע למי שנולדו עם נטייה מינית פגומה, שלא מאפשרת להם להוליד ילדים באופן טבעי. במקום להיענות למצוקתם ולאפשר להם להתקרב אל חיי משפחה נורמטיביים עד כמה שניתן (כפי שמסייעים לכל בעל מום אחר), שוללים מהם את הזכות לזכות בחיי זוגיות ואהבה.

בנוגע למצבו של העם היהודי, אין כמו דבריו העוקצניים של ברנר בשביל להעמיד אותנו על מקומנו. בעוקצנות האופיינית לו, הוא התפלמס עם רעיון "תעודת ישראל בעמים" – תפקיד הפצת המונותיאיזם, שהיה פופולרי במאה ה־19, וכתב בהתרסה: "תעודתנו עתה היא דווקא להכיר [...] בפסול האופי שלנו – ולהתעלות, ולהתחיל הכל מחדש. לא מיוחסים אנו, אחינו בני ישראל, הוי, כמה לא מיוחסים, אבל [...] תמיד יש מקום לתקון" (מתוך דברי הסיום של "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים"). ברנר דיבר בהקשר של בריחה מעבודה וחיי טפילות, ואילו בימינו ניתן לדבר גם על פרצופו של "הישראלי המכוער" ההופך את האידיאל של "אור לגויים" למגוכח.

סגולה בהווה

למרות כל דברי הביקורת, כשמסתכלים מנקודת מבט אחרת ניתן למצוא את הסגולה גם בימינו. ניתן לראות בחזרת העם היהודי למולדתו לאחר אלפיים שנות גלות ובהחייאת שפתו העתיקה אירועים שאין להם אח ורע בהיסטוריה העולמית. ניתן לראות בתהליכים היסטוריים מופלאים אלה ביטוי לסגולתו הרוחנית יוצאת הדופן, כפי שכתב השל בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים: "אין עם ישראל כשאר העמים" (אלהים מאמין באדם, עמ' 85). גם ההתעסקות יוצאת הדופן של אומות העולם במה שקורה בישראל מחזקת את תחושת הייחודיות הסגולית של העם היהודי, שלעולם לא יוכל להתקיים כעם רגיל בין כל העמים, ותמיד ידרשו ממנו סטנדרט מוסרי גבוה יותר.

כללו של דבר, בשביל לאמץ את הרעיון של "עם סגולה" ו"העם הנבחר" אין הכרח להאמין בהנחות תיאולוגיות מסורתיות וניתן לקבלו על סמך עובדות היסטוריות ממשיות, השפעת המונותיאיזם המוסרי על העולם בעבר וקיום יוצא דופן ביחס לשאר העמים, הן בנוגע ליכולת ההישרדות והן בנוגע לחזיון קיבוץ הגלויות בימינו.

היכולת להזדהות עם רעיון "העם הנבחר" סולל פתרון לעניין אחד בנוסח התפילה, הכוללת תכנים רבים. לא לכולם יש פתרון. באמצעות פרשנות יצירתית ניתן להגדיל את מספר הדברים שעמם ניתן להזדהות ולהקטין את מספר הדברים שלא מזדהים עמם, ולהפוך את המסורת היהודית ככלל ואת נוסח התפילה בפרט למשמעותיים יותר גם בעבור מי שיצא מגבולותיה של האמונה האורתודוקסית.

מעבר לשאלת נוסח התפילה, ברעיון "עם סגולה" טמונה גם משמעות לחיינו בהווה. כשם שעל התורה ככלל דורש רבי יהושע בן לוי: "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה" (יומא עב, א), כך גם בנוגע לרעיון "העם הנבחר". זכה נעשית לו סם חיים בריא של גאווה לאומית והעצמה מוסרית, לא זכה נעשית לו סם מוות של אטימות מוסרית והתנשאות תרבותית.

ד"ר אלחנן שילה הוא מרצה במכללת דוד ילין ובמכללת ספיר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014



נעורים אל מול יופייה של הארץ

$
0
0

הילדות במשמר העמק, מאורעות תרפ"ט, הנסיעות לחיפה והמחנות ביער – ע. הלל מספר 
על ימי נעוריו בארץ ישראל המתחדשת. מתוך תוכנית הרדיו "ארץ חמדת"

 שנים רבות לא ידענו על הקשר המשפחתי בינינו. הורינו – אביו, בנימין עומר (חתולי), ואבי, דב רפל – היו בני דודים מדרגה ראשונה. אביו של הלל עומר, המוכר בשמו הספרותי ע. הלל, עלה לארץ עוד בטרם החל בן דודו – הוא אבי – את לימודיו בבית הספר. כך שבעיר הולדתם ורשה כמעט לא התקיים ביניהם קשר. בארץ היו שני בני הדודים חברי קיבוץ, משמר העמק של השומר הצעיר וקבוצת יבנה של הקיבוץ הדתי, והמרחק המפריד ביניהם, בעיקר באורח החיים היהודי, היה כמעט בלתי ניתן לגישור. שני בני המשפחה החלוצים בחרו לעצמם דרך הגשמה שונה לחיים בארץ ישראל.

בשנות ה־70 של המאה הקודמת נוצר הקשר בין הלל לביני. דומני שהחוט נקשר בעת שיחה עם חיים גורי, שסיפר על חברותם הקרובה. תוך זמן קצר מצאתי עצמי מבלה כמה שעות עם הלל בביתו (אז) בגני־עם שליד הוד השרון. באותה שיחה הזמנתי את הלל להגיש את אחת מתוכניות "ארץ חמדת" שהייתה תוכנית שבועית שערכתי בקול ישראל. לזכרו של ע. הלל אני מגיש כאן את שנאמר בתוכנית "ארץ ישראל שלי" ששודרה בקיץ 1979.

יואל רפל

 —–

 בימי בראשית

השנה היא שנת 1931 ואולי 1932. המקום, קיבוץ משמר העמק, שזה מקרוב עלה על הקרקע, בקצהו הדרומי־מערבי של העמק, הוא עמק יזרעאל. את הזמר שרה מזמזמת קבוצת ילדים קטנה, יחפת רגליים, מלווה בצלילי הקונצרטינה, בה מושך המלחין הצעיר, מורה לזמרה, אחד מחברי הקיבוץ וממייסדיו, בנימין, המכונה חתולי, הוא אבי מולידי.

לפני שלוש שנים הלך לעולמו האיש התם והישר הזה ונקבר בבית העלמין שביער משמר העמק, שם נחים גם אמי, סבי וסבתי, ואחי שנהרג באימוני צניחה, והוא נער, טרם מלאו לו עשרים. לפני עלייתו על הקרקע חנה הקיבוץ בעיבורה של עיר העתיד, בירת העמק, הלא היא עפולה, זו העיר אשר כל בתיה מחוץ לעיר. שם מצאתי אל נכון להגיח מרחם אמי אל תוך הקיץ הלוהט של שנת תרפ"ו, היא שנת 1926.

מן העיר ההיא איני זוכר דבר זולת אותו לילה, ליל ריצה ומהומה כשאנו הילדים נחטפים ממיטותינו ומובאים בחיפזון למקום מבטחים, משמע לבניין הבטון המכונה "בניין פיינגולד". לימים הוסברה לנו אותה מהומה וגם שם קראו לה: מאורעות תרפ"ט. הייתה זו פגישת ההיכרות הראשונה שלי עם קרובינו מצד הדודה הגר.

"המחנה", כך נקרא הקיבוץ בפי החברים. המחנה אשר זה מקרוב התנחל בשיפולי גבעות אפרים (או מנשה) בין הכפרים הערביים רוביה תחתה ורוביה פוקה ממזרח ואבו שושא ממערב. והמחנה כל־כולו אינו אלא תריסר צריפי עץ קטנים למגורים וצריף עץ גדול – חדר האוכל, לפתחו עצי פלפלון אחדים אך אתמול ניטעו. לצריף גג פחים לוהט בקיץ ורועש בחורף. בעוד שמונה־עשרה שנה ייקרע הגג הזה וישוסף באחת על־ידי פצצה שתוטל בו ממטוס עיראקי (או מצרי) חולף. והנספים שלושה ילדים וצעירה בהריון.

אך אנו עדיין בימי הבראשית. בקיץ קוצרים החברים את השעורה והחיטה ודשים במורג. אני זוכר הרבה ברחש והרבה זיעה. בחורף נוטעים שתילי אורן במדרונות ההרים כשעל המלאכה מנצח יערן צעיר, עמנואל שמו – בעוד עשר עשרים שנה, מבטיח הוא, יהיה כאן יער, יער של ממש! אלא שבעוד שש שבע שנים תטרופנה שריפות ענק, מעשה ידי אדם, באילנות הצעירים, אלפים ורבבות, להותיר צלקת לאות ולעדות למאורעות תרצ"ח. אלא שעבורנו, הילדים, תהיינה שרפות אלו מחזות של הוד חגיגי ומרומם. צלצול פעמון האזעקה, מרוצת החברים להציל, לכבות, השלהבות הנישאות שמימה – אימה וחלחלה ורוב תפארת! ובלילה יריות. לילה לילה יורים ויורים. וממרום מגדל המים אלומת אור תרוץ תקיף את המחנה, להאיר את מדרונות הכפרים השכנים, לבלוש אחר כל תנועה חשודה. על המגדל, ליד הזרקור, רובה אנגלי על כתפו, ער יעמוד על משמרתו – השומר. עמנואל היערן, הוא עמנואל לין, כתב את המילים:

מֵעַל הַמִּגְדָּל סָבִיב אַשְׁקִיפָה,
עֵינִי תִּגְמַע מֶרְחַקִּים,
אֶרֶץ רוֹגַעַת בִּדְמִי הַלֵּיל,
הוֹי, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?

חֲלִיל רוֹעִים יָרֹן
גּוֹלְשִׁים עֶדְרֵי הַצֹּאן,
מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?

רוּחַ מִיָּם הָמָה,
בֵּין שִׁבֳּלֵי קָמָה,
מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?

סַהַר עָלָה מִן הֶהָרִים
הָעֵמֶק עָטָה עֲרָפֶל
אֵי שָׁם נוּגוֹת הַתַּן מְיַלֵּל
הוֹ, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?

חֲלִיל רוֹעִים…

את השיר הזה הלחין אבי, בנימין, תרומה צנועה לחיזוק רוחו של היישוב במצור ובמצוק. ובאחד הימים יירצח חבר. גולדשלגר שמו, כדור יפגע בו מן המארב, והוא קרבן הדמים הראשון של הקיבוץ.

את הזמר שרה מזמזמת קבוצת ילדים קטנה, יחפת רגליים. קיבוץ משמר העמק, 1948  צילום: לע"מ

את הזמר שרה מזמזמת קבוצת ילדים קטנה, יחפת רגליים. קיבוץ משמר העמק, 1948
צילום: לע"מ

אל העולם הגדול

מה ייפלא־יישגב בעיני הילד הסקרן ההוא, אשר הייתי, זמן הדמדומים היורדים על הכרמל, עת תגבה תינשא פסגתו של ההר ובראשו מצבת המוחרקה – זה המנזר העוטה הילה של קסם, או שמא אלו קרני השמש המשחקות בעננים ומדליקות את ההר, זה הכרמל אשר לימים יהווה מוקד ויעד לטיולי שבת וחג, שמחה לא תשוער לרגלינו הקטנות העולות במשעוליו. זה ההר האוצר זיכרונות אפופי הוד, מימים עברו, עת נתרחשו כאן דברים גדולים ומסעירים, כמו מלחמות הנביא הזועם אליהו בנביאי הבעל, או פגישת נערי דוד בנבל הכרמלי, והוא איש קשה ורע מעללים, וזה סופו המר והנמהר אשר משום מה נותר בעיניי תמוה ואכזר מדי.

וזה גם ההר אשר לרגליו יתפתל הכביש הצר והנשכח, עליו יעשה דרכו יומיום האוטובוס הערבי, היחיד, בקו ג'נין־חיפו־ג'נין, כשעל ההגה מושל הנהג השמן ראג'י ומן הדלת הפתוחה תמיד כמו דגל תתבדר הכאפייה הנצחית, החומה, של עוזרו הנאמן קימל. ובאוטובוס פנימה – סלים ושקים וערביות ותרנגולות ועבאיות, ועשן סיגריות והקיבוצניקים שניים שלושה, ועִמם, לעתים איזה ילד אחד קטן לרפואה, זה אני, אולי.

לאן נוסעים? לקופת חולים, כלומר לחיפו.

חיפו – מה זה?

זאת העיר הקרויה היום חיפה. אבל אז – חיפו, זה העולם הגדול, עיר של ממש, בתי אבן עצומי מידות, תחנת רכבת אמיתית, נמל ואוניות שרוח חוץ־לארץ מרחפת עליהן. רחובות הומים ערבים ויהודים ושוטרים ואנשים מצחיקים שמוכרים משקה וצועקים: תמרהינדי, תמרהינדי! או קפה בספלוני נחושת מצלצלים. ובחנויות צנצנות ענק ובהן משקאות בצבע לימון, פטל וחציל. ויש גלידה וגזוז בכל אשר תפנה. זה חיפו עיר.

וחיפו־הדר זה קופת חולים ובמסדרונות שצבעם כעין המרק צועדים נמרצות, חמורי סבר, לובשי לבן, רופאים ייקים אשר למצחיהם הקשים מראות עגולות, מוזרות, ומכיסיהם מבצבצים מקלות עץ מרושעים להגיד: אה!

בעוד חמש שנים, כאשר נגדל מעט ונלבש חולצות כחולות, נהיה צועדים ברחובותיה של העיר הזאת במצעדי האחד במאי, להאדיר אחוות אחים וברית עמלים, כפי שיוסבר לנו, בין החלוץ העברי, עובד האדמה, לפועל העירוני העמל, משמע הפועל החיפאי, כי זו היא עיר הפועלים – חיפה האדומה! וכשנוסיף לצמוח, מי אם לא ראשונים תמיד אנחנו נרוץ להפגנות הענק של היישוב המאורגן, הפעם בחולצות לבנות, נגד הספר הלבן, כאשר בראש הצועדים רוח תזזית תשתולל, אף היא בחולצה לבנה, והכול יכנוהו בשם: בני מהרשק.

מפגש גילאים

נחזור לחיפו של הילדות, אל יערות האורן בכרמל, למחנות התנועה הגדולים, עת לראשונה נפגשנו עם בני גילנו (וכאן חשוב להוסיף בנות גילנו) שנקבצו ובאו מכל קצוות הארץ. כאן, בין העצים ואוהלי השמיכות, בין קשרי הסבתא והמוט והדייסות החרוכות, אל הדגל היינו מגיעים ובגרונות צרודים מנעורים ואושר היינו מצריחים.

מן הסתם ילד סקרן הייתי התוהה על תופעות הטבע, כמו עלות הירח הענק על כיפת התבור או על הגלבוע, לזרוח על הרים רחוקים־קרובים אלה, אשר להם נוכחות עזה ומרתקת, אולי בזכות עצמם ואולי בשל זיכרונות העבר הדבוקים בהם, שנתרחשו משכבר הימים, ככתוב בספר שמואל א': "וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ".

כמו חיה ניצבת התמונה לנגד עיניי היום, כפי שחזיתיה לראשונה. ולאחר מכן הקינה ההיא – קינת דוד אשר מאז נשמעה באוזניי ועיניי ראוה חזור והשמע, חזור והקרא אין ספור פעמים, בתוך המלחמות וביניהן, שהרי זו הקינה אשר יקונן ישראל על בניו הנופלים בקרב, עד עצם היום הזה.

כרמל, תבור, גלבוע, הרים הרים שלי, ובין ההרים למרגלותיהם משתרע העמק – עמק יזרעאל, אשר לדידי כמו לרבים אחרים איננו אך ערש ילדות וארץ מכורה אלא הוא הוא ארץ ישראל עצמה, או בקיצור; הארץ. כאז כן עתה פרוסים שדותיו מאופק ועד אופק, ירוקים בחורף, חומי חריש בסתיו וצהובי שלף בקיץ (לימים תשבש הכותנה את סדר צבעי העונות). כאז כן עתה טרקטורים וקומביינים יהלכו בשדות, משאיות עמוסות פרי ומכליות חלב בכבישים. כאז כן עתה, כמו מאפסי ארץ, יעלה יזדמר השיר היפה: שדות שבעמק שכתב לוי בן־אמיתי חבר קבוצת דגניה ב.

מעמק זה ניבטות פניה של ארץ ישראל היפה, פנים חרושות עמל ומחשבה ופניהם החמודים של הטף – ופניהן של הנערות כבדות הצמה, אשר לעיניהן יופי תמים, עד כלות הנשמה. ואותם הנערים, כאז כן עתה, בחורים בלוריתניים, שזופי גו ומישירי מבט, כמו חברי לקבוצה, דן, המכונה דונקי. השנה היא שנת 1943. לאחר תום לימודנו במוסד, במשמר העמק, עושה קבוצתנו שנת שירות בקיבוץ מרחביה. כאן בשדות בשלף שלרגלי גבעת המורה רוכב לו דן־דונקי על המגוב ומגובב את הקש ואילו אני רועה את צאן הקיבוץ. רתום לסוסה חולף המגוב על פניי, אחת הנה ואחת הנה, כשדן בכל מאודו וקולו הצרוד מזמר שיר זמר לשדות השלף, לזנבה של הסוסה ולעולם כולו.

דן־דונקי הוא נער צעיר, נאה, מלא בדיחות הדעת ושמחת חיים. בעוד חמש שנים, בקרב על כפר דרום, הוא ייהרג. אחד מבין ששת אלפי נערי מגש הכסף של תש"ח.

עיר זרה

כשדיברתי נכבדות בחיפה כמו נתעלמתי, במזיד, מקיומה של עיר אחרת, עיר גדולה ותוססת, עיר על־אמת! תל־אביב שמה. כי כן בימים הרחוקים ההם היה עבורנו השם תל־אביב, שם של עיר זרה ורחוקה, אמנם בארץ, אך לא יותר מאשר פאריס בצרפת, לונדון באנגליה או ביאלסטוק בפולין. ועד שהגעתי לעיר הזאת חלפו עברו כמה משנות חיי הראשונות ביותר. ומשהגעתי, משמע הגענו, הוריי ואנוכי לביקור משפחתי, ארכה לנו הדרך, שלוש או ארבע שעות מסע מייגעות (כהיום טיסה לפאריס) ומשהגענו, א־לוהים אדירים! מה כל זה? חולות במקום אדמה! ובחולות בתים גדולים ולבנים, ביניהם אנשים נדחפים ורצים צועקים וצוחקים, קונים ומוכרים ומצטלמים וקוראים אסקימו אסקימו! ויש ים ושפת ים. ויש מין שמחה באוויר, כמו איזה חגיגה, או הכנות לחגיגה, ומי שלא בחוץ, יושב לו במרפסת, בגופייה, ומביט החוצה, ומי שלא – סתם יושב ומזיע.

והרי זו תל־אביב כמעט כמו שהכרתיה שלושים שנה לאחר מכן, כשבאתי – כדרך כל בשר – להתגורר בה, או אז גיליתיה שנית וכתבתי את שיר המרפסות שהלחין ידידי הטוב סשה ארגוב:

שחר צח שלווה וחסד 
נח הפיקוס במרפסת 
מטולל צינה ושקט 
פתע שמש מגהקת 
מרביצה קללה רוסית 
אדירה ועסיסית 
נפקחים ריבוא תריסים 
עיר נעורה למסים 
מרפסת מול מרפסת 
אל בוקר טוב פורצת 
שלום וד"ש פורשת 
זו עיר של מרפסות

תל־אביב. מה זאת תל־אביב? בקיץ עיר בלתי נסבלת, לא, לא למגורי אנוש, ואלמלא הלילות שקוצבים לה חיים ונשימה הייתה מזמן נעלמת ובטלה מן העולם, אך בחורף – עיר יפה לא־לוהים ולאנשים, יפה בגשם וברוח, יפה בשמש ובסערה, יפה, יפה.

ויש מסע נפלא

המסע אל העבר הוא המסע אל המסעות, אל הטיולים, עת העיניים ברגליים תיפקחנה ובעיניים יתרונן הלב. ואולי אלו הנעורים עצמם, הטיולים הללו, והנעורים – זאת ארץ ישראל. מכל צד ועבר תחדור היא אליי, אלינו, תפרוץ ברוח דרך כל החושים, בעד כל נקבוביות העור, הישר אל הדם, אל הבשר ואל העצמות. ויש טיולים למדבר יהודה, לוואדי־קלט, לעין פשחה, לעין גדי. צלליות הבדואים שבמצוקים נאות לעין אך רעות לאצטומכא, ויש טיולים לתבור, לגליל, לנחל עמוד ולמצוקי הארבל. ויש מסע נפלא אל פסגת הג'רמק – הוא הר מירון, הגבוה בהרי הארץ, 1,208 מטר מעל פני הים. שם על הסלעים, בין שיחי האלה הקיסוסית, תנוח־תשתרע קבוצתנו, קבוצת אילה, לשמוע לקח דברים והסברים מפי המדריך התוסס והנמרץ, המכונה שיגויגר. בחור צעיר ומוכשר המפליא לגלגל דברים בלשונו ומפוחית בשפתיו. בקיצור, בחור מבריק. שמו אל־נכון אפרים ריינר.

יש טיולים ומסעות ברגל, אך יש גם מסעות ברכב, משמע טרמפים, במשאיות, בטנדרים, במה לא? – העיקר לנסוע מפה לשם ומשם להתם, בכביש הסרגל או בואדי־ערה, בכביש השרון, לתל־אביב או לירושלים, ככה סתם לנסוע לנסוע, עם סיבה או בלי סיבה או עם סיבה שאין לה כל סיבה, העיקר בדרכים לנוע, הכול לחטוף בעיניים, באוזניים, לנשום את הארץ, לחיות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014


מתנבאים בשער השירה |מנחם פאלק

$
0
0

האחים המשוררים הרצל ובלפור חקק רואים בשירה לא רק אמנות אלא התייחסות כמו נבואית למציאות ההווה. יש להצטער על ששירתם הפוליטית אינה זוכה לכבוד הראוי לה

האם משורר או כל אמן – סופר, מחזאי, צייר, פסל ומוסיקאי – צריכים לקחת חלק פעיל בחיים הפוליטיים במדינתם, או שעליהם להתנזר מעשייה פוליטית? תהא התשובה אשר תהא, מה שברור הוא שיש בחברה הישראלית מי שנותנים ביטוי לתפיסתם הפוליטית באמצעות שירתם, בין באופן חשוף יותר ובין במרומז. כאלה הם האחים המשוררים הרצל ובלפור חקק.

הרצל ובלפור חקק פרסמו קובץ שירים ראשון (ביחד) ב־1970. אחריו יצאו כל ספרי השירה הבאים שלהם בנפרד. בשנת 2010 פרסמו בו זמנית את ספרי השירים “אנא בכוח אנא בשיר" (הרצל חקק) ו"משורר של חצות" (בלפור חקק): ארבעה עשורים של שירה. שירתם ברובה היא שירה לירית, ויש בה חטיבות שלימות של שירי משפחה, שירי ירושלים ואהבת המקום, שירים רומנטיים ושירים המנהלים דו שיח עם סופרים מדורות קודמים.

מי שעוקב בעין חדה אחר כתיבתם של המשוררים התאומים מגלה מובלעות של שירים לאומיים־חברתיים. החל משנת 1992 הם מפרסמים גם שירה פוליטית המגיבה על ענייני השעה. באותה השנה ראו אור קבצים שבהם כל השירים היו פוליטיים־ישראלים: הרצל חקק בספר "כתובת על קיר בוער", ובלפור חקק בספר "שירי מולדת", תחת קורת הגג של מוסד ביאליק כמפיק ומביא לדפוס. מאז שני הקבצים האלו מופיעות בכל ספריהם חטיבות של שירים פוליטיים.

פרשנות להווה

מי שקרא את כל קובצי שיריהם של התאומים חקק הבחין בכך ששירה עבורם אינה רק דרך לבטא חוויה אישית. יש חטיבות שירים שנועדו לתת פרשנות אחרת למציאות ולבעיות הקיום; שירים שנועדו להעניק פרספקטיבה יהודית ציונית לחיים כאן ועכשיו.

במאמרו "שירה פוליטית" כתב צבי לוז הנחות יסוד פואטיות לשירה פוליטית ("מאזניים", אוקטובר 2008, עמ' 4־2). הוא מבחין בין שירה פוליטית שהיא הוראת שעה, עוסקת באקטואליה גולמית ונאמרת מתוך להט – לבין שירה שהיא הוראת דורות, הנוסקת מעל לאקטואליה וכוללת בתוכה ליריקה.

הרצל ובלפור חקק מנסים לאורך כל שירתם הפוליטית לכתוב שירים שהם "הוראת דורות": בכתיבתם על ההווה הם רואים מעבר לעכשיו, ולשירים יש תפיסה היסטורית כוללת. כתיבתם הפוליטית צומחת מן החרדה לגורלו של היישוב היהודי בארץ ישראל, והדבר ניכר גם בסגנונם, ברובדי השפה, בהתכתבות עם הדורות הקודמים. כך בשירים שלהם, אך גם במאמרים פובליציסטיים שפרסמו בשנים האחרונות. קיימת התאמה בין תפיסתם בכתיבתם הפובליציסטית ובין תפיסתם השירית. המאמר המרכזי והחשוב שבו ביססו את תפיסתם הוא "על דעת המקום והזמן" (כיוונים חדשים 10, חורף 2004, עמ' 96־91), מאמר שהופיע גם באתרים ברשת.

יהיו שיקראו לחלק מן השירים הפוליטיים של האחים חקק "שירה נבואית" או "שירה משיחית", בגלל אופיים וסגנונם הנבואי־משיחי או בגלל שיש בהם יש התייחסות למשיח. לא במקרה הם פרסמו גם מחקר על דמות המשיח הגנוז במשל של הרב יוסף חיים בספרו "משל ונמשל" (הרב יוסף חיים, פרקי מחקר ועיון במלאת 90 שנה לפטירתו, מרכז מורשת יהודי בבל, אור יהודה 1999, עמ' 35־41. הופיע גם ברשת). אצל הרצל חקק יש מספר שירים על אודות שבתאי צבי והעוצמה המשיחית שלו.

גם כשפורסמו מחקרים על שירה פוליטית בישראל, החוקרים התמקדו לרוב רק בשירה מן המרכז הפוליטי שמאלה, כמו אומרים שבצד ימין של האמירה הפוליטית לא נכתבה שירה. כך ספרו של יוחאי אופנהיימר "מה זה להיות אותנטי?" (על שירה מזרחית בישראל, הוצאת רסלינג 2012), וכן ספרה של קציעה עלון, "אפשרות שלישית לשירה" (פואטיקה מזרחית בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2012), לא מתייחסים אליהם, וכך גם המצב במאסף מיוחד של מאמרים על שירה פוליטית, "קול קורא בעוז" (הוצאת מוסד ביאליק 2012). המפתיע הוא שדווקא שני חוקרים ערבים בעיראק ובקהיר חוקרים את שירתם של האחים חקק: ד"ר אחמד שאמס, מרצה לעברית מקהיר, וד"ר ג'אבר ג'אמל אלדין מעיראק ("פסיפס" 84, תשע"ב, עמ' 10).

פרספקטיבה יהודית ציונית. האחים בלפור והרצל חקק צילום: יוסי אלוני

פרספקטיבה יהודית ציונית. האחים בלפור והרצל חקק צילום: יוסי אלוני

מגש הדם

כאמור, בספרי שיריהם בשנת 1992 ראינו לראשונה התמודדות של האחים חקק עם מה שקרוי "המצב הישראלי", עם סוגיות פוליטיות שהן גחלים בוערות: היחס לשטחי ארץ ישראל, המאבק על ארץ ישראל, הכאב על הניתוק ממקורות היהדות ועל שברו של החלום הציוני.

באותם הספרים הם לא היססו להוסיף בגב העטיפה דברים שמהם השתמע כי החליטו במודע לכתוב שירה פוליטית. בלפור כתב בגב ספרו: "משורר צריך ללכת לפני המחנה", ובאופן דומה יש כיתוב בגוף שלישי בגב ספרו של הרצל חקק: "המבט הרב־ממדי נותן למלים ולמעשׂים משמעות מעבר לאישי ולחד פעמי". בראיון של השניים עם ד"ר משה גרנות אומר הרצל חקק: "התחנכנו על המורשת ההיסטורית ועל המחויבות לעם. לדור הקודם היה הידע והייתה המורשת, אך הוא הנחיל מרד ושברים. השיבה לזיכרון היא קימום השברים" (מתוך: משה גרנות, שיחות עם סופרים, הוצאת קווים 2007, עמ' 432).

יש לתאומים שירים שבהם מובעות עמדות פוליטיות מעבר לליריקה. באותם השירים יש התייחסות לאנשי רוח ישראלים, המאמצים את הצדק של האויב ובו זמנית יוצאים נגד הקיום של בני עמם. כך בלפור בשירו "הפוסחים על הדם", ב"שירי מולדת", יוצא נגד אבירי זכויות האדם שאינם מגלים אמפתיה לבני עמם, הנמצאים תחת מטח אבנים (שם, עמ' 84).

בשיריו של הרצל חקק יש הטפת מוסר לאנשי הרוח שעמדו "שלובי ידיים" עם בני האויב, שהסתירו בבגדיהם סכינים במטרה לפגוע ביהודים: כך ב"כתובת על קיר בוער", עמ' 41. בשיריו הוא מקונן על הריחוק מחבלי מולדת, על השׂנאה שדבקה בקשר אליהם: "הושטתי שוב ושוב יד אל הרי גולן/ ולא יכולתי לגעת. שׂנאה זרה דבקה בם" (שם, עמ' 37). ובהמשך: "חולה ילדתי, חולה מולדת…/ עכשיו סבלי וחיי נאבקים במעוננים".

שני האחים כתבו שירים רבים שהם עיבוד פרודי של “מגש הכסף“, כדי לבטא את האידיאולוגיה שלהם בניגוד ליריביהם: כך בספרו של הרצל “כתובת על קיר בוער" (עמ' 40) – וכך בספרו "אהבה היא מולדת" נכלל מחזור בשם "מגש הדם" (עמ' 83־85). לאחרונה פרסם הרצל חקק שיר נוסף בנושא זה ב"מאזניים", גיליון אפריל 2012. בלפור חקק כתב שיר בשם "מגש הזכוכית" ב"שירי מולדת", עמ' 74.

בלפור חקק כואב את הדיבה שמוציאים על הארץ אותם אחים שאימצו אמת אחרת, והם נאבקים בעמם למען אמת של עם אחר: "אני תר וסובב הארץ ברוח / זה ארבעים יום בשווקים וברחובות. / שיירה אני רואה שיירה נגררת / אל ברית אחרת" ("שירי מולדת", עמ' 32).

הרצל חקק, ב"אנא בכוח, אנא בשיר" (2010) יוצא למלחמה באלה שמעוותים את המציאות, אלה שמבקשים למחוק את הקשר לעבר, לקדושה, לעברית הנושמת מדורי דורות.

שירתם של האחים חקק מבקשת לגלות ממעמקי ההיסטוריה את זכותם על מולדתם, את צדקתה של האומה. לפקוח את עיני העם: בלפור חקק כותב לאומה ב"שירי מולדת":

עיניךָ עצומות, יעקב, ואינךָ רואה / קורעים מגילות בתער סוערת / משליכים פסוקים לאש הבוערת. / אומה נְצורה כבָבַת / עומדת אילמת לאה. / עיניהם עצומות לראות את השׂרפה / הבאה, את יפי אדמתנו לזרים / כוחנו לנוכרים (עמ' 56).

בספר שיריו האחרון "משורר של חצות" יודע המשורר את הצופן לאותו שובל נסתר של המציאות:

ואני ההולך בשווקים / ואני שכותב / שירתי הנעלמה / נגעתי בשובל המציאות / בשובל הגלימה. ("משורר של חצות", עמ' 41).

על פי תפיסתו, המשורר כותב לבעלי העיניים העצומות והוא מבקש לפקוח אותן, להציג בפניהם את המציאות כהווייתה.

כדי לחדד את האמת שלהם היונקת מן ההיסטוריה והאמונה אין הם חוששים לקרוא תיגר על אויבים מוצהרים: הרצל כותב על מפגש עם צלאח א־דין ומתייחס לקרב קרני חיטין ("אהבה היא מולדת", עמ' 63־65). גם בלפור מתייחס לקרב קרני חיטין ב"מצב החומר, מצב הרוח", עמ' 100. בלפור כותב גם למחמוד דרוויש (שם, עמ' 88), בעקבות קריאת דרוויש ליהודים בישראל לצאת מכאן (השיר של דרוויש חולל סערה מיד עם פרסומו ב־1988).

המפתח בעבר

הכמיהה למורשת העבר היא הדרך להוביל את העם להכרת האמת לפי תפיסתם. הרצל חקק כותב: “אבל לבי עדיין במחצבות ובטלית הבוכה / שם אבני הבניין, שם תורת חיי / זה הסיפור גם אם יש בו לבטים ומבוכה“ (“אהבה היא מולדת“, עמ‘ 38). המורשת התרבותית והעבר הם אבני המסד לצקת חיים בחלום הישן ולבנות מציאות יהודית אמיתית. וכך אומר בלפור: “אנשים עולים ויורדים מתוך חלום / להביא טיט ולבֵנים ואדמה. / ראשיהם כשׂרפים / והם בונים מחדש מן השברים / את הסולם, את הארץ / הנשכחת, הארץ מובטחת“ (“משורר של חצות", עמ' 51).

שירה זו, הספוגה בלשון תפילה ומדרשים, צובעת את המציאות בגוון של זהב הפרוכת, בהארה אחרת של המציאות, אור רוחני ולא "אור המקרר" שציין את הכמיהה לשירה של יומיום בשירת יהודה עמיחי. וכך כותב הרצל חקק: "ובאו חלומות חדשים בינינו והשתנו הפנים", ובהמשך מתואר המהפך בחיי בני העם, שהתרחקו מן ההוד האמיתי: "מבקשים… מכרה זהב / אור מעולם אחר / לא אור בארות ולא זהב פרוכת / הם פשוט פתחו מקרר" (שם, עמ' 38).

בלפור חקק רוצה לגלות את האור לאֶחיו בארץ ישׂראל, אותו אור של עַם נביאים ואמוראים:

בנסתר אני אכול געגועים / נכסף בשיריי לשׂאת את האור / אל אחיי. / שמִזֶרע מלכים אני מִזרע נביאים / מִזרע אמוראים. / אכן כך אני חי. / בַּנסתר אני משורר נָגיד / לַימים הבאים" ("שירי מולדת", עמ' 9).

כל זה מוביל אותנו לקידוש מושג הזמן, לחיבור העם לרצף הזמן, לציר הזמן, לקריאה לא להינתק מן החיבור הזה. גם הדיסקית על חזהו של החייל אינה רק פרטים של כאן ועכשיו, היא מתחברת לכל הדורות. כך כותב הרצל חקק ב"אהבה היא מולדת" (1998): "על הדיסקית שלי תמצאו מספר אישי / שֵם פרטי, שֵם משפחה / ואני רציתי שתכתבו שם משהו אנושי / ותחרתו באש מי היו אבותיו איכה / ומתַי חרבה הממלכה" (שם, עמ' 57). בהמשך השיר הזמן מקבל הַעֲצמה של כאב ושל חזון: "הזמן האמיתי מטפטף כפצע לאורך מבראשית, / לאורך כל השבר, / והדיסקית מתגלגלת בו כְּלַבָּה גבישית / כתמצית שמבקשת את נפשי".

ציר הזמן של החיבור לדורות קדומים, לָאבות, הוא המעניק מובן לחיים. כך בלפור חקק ב"משורר של חצות" כותב: "ממעמקים קם ציר הזמן / גחלים דורךְ / אֶל נוכח פנייךְ / אשיר גם חשכתךְ. / ושירתי – / תהילתךְ" (עמ' 48).

התפיסה היא שהשירה מעניקה פרשנות למציאות, מעניקה משמעות לאירועים שקורים ולמותם של הקרבנות במאבק על ארץ ישראל.

שני המשוררים מאמינים ובטוחים שיש לשירה כוח להפיח אור אחר, רוח אחרת, לאַחות את השברים, לתקן את המציאות: "האור היורד נופחַ בשׂיחַ חיים / האוויר הרועד נופח בשׂיחַ נשמה". כך כותב בלפור בשירו "מתוך השברים" ("מצב הרוח מצב החומר", עמ' 41) – והסיום הוא סמלי: "נשׂרף כמו סנֶה עד אור / ועצָמות. עד זמן השירים. / וכמו היה כאן נס / נשמת כל חַי קמה / מתוך השְברים". שיר שיש בו תשתית של שיר הַקדשה, של צְפייה בסנֶה הבוער – אך יש בו גם רמזים השבים אל חזון העצמות היבשות והציפייה לישועה.

חיבור שלא תם

השירה חוצה מחיצות, מאפשרת לקוראים בה קליידוסקופ שמאיר חלקים רוחניים כמוסים, מעיינות חיים המרווים צימאון, צמא למשמעות חייהם: "והתפללתי אל א־לוהי צבאות / השוכן מעל גגות הנחלאות: שיורה לנבוכים בעולם החומר / איך לשוב לרוחם" (בלפור חקק, "מצב החומר, מצב הרוח" – עמ' 46). להרצל חקק מחזור שלם ב"אנא בכוח, אנא בשיר" הקרוי "לשוב אל קסם השירה" (עמ' 43). בלפור חקק פרסם ב"משורר של חצות" את השיר "טעם השירה" (עמ' 198). בכתיבתם רואים האחים הֶכרח לשוב אל השירה, שירה כמבטאת צופן קדוש המחובר לעולם ערכים.

בלפור חקק אינו רואה עצמו כמשורר של חול, את המילים הוא שואב מן הקודש: "מפי הבּוֹר / מפי הסוד. / להבין נתינתי / להבין נתינתם / להבין חייהם. / להבין חיי" ("משורר של חצות", עמ' 199). הרצל חקק בבואו לכתוב שיר מבקש לעורר את כולם. המשורר לובש קדושה: "נעטפתי טלית. ספרים. ארונות. / פּנס הילדות. / זה אני. שַמש חדש. / בלב נרעש. / אעיר שחר. / דופק בחלונות. / אֶלאט. אשַׁחֵר / לרעיון. לנשמַת" ('אנא בכוח, אנא בשיר", עמ' 130). אל מול עולם הקדושה והסוד של שירת התאומים יש עולם זר ומנוכר, ושירתם שלהם נאחזת במורשת ובעבר וביהדות כדי לעמוד איתן כנגדו.

בספרי שיריהם השונים נכללים מחזורי שירים על משוררים ועל היצירה העברית – והמסר הבוקע מן השורות: יש חיבור שלא תם. המסעות הרוחניים בשירים הם המחברים את הקוראים למורשתם. אצל בלפור נמצא חיבור רב יותר לטקסים ולמפגשים מיסטיים. התחברות לסוד ולפנימיות מעניקה לקוראים דרך לגלות מציאות אחרת. בשירתו של הרצל חקק נמצא יותר סיפורי ילדות ובתי כנסת מן הילדות, ביקורים רוחניים במסע לעומק ארץ ישראל. להרצל קינה מיוחדת על חורבן חבל קטיף, שירה רוויה בארמזים, מחאה נוקבת שמקימה לחיים את טקס שילוח השעיר לעזאזל, שמחזירה לחיים את ביאליק שכתב את "בעיר ההרגה".

לשניהם יש מחזורים מיוחדים של איגרות למשוררים מן העבר, רצון לדלות משירתם של ענקי הרוח סימני דרך, סימני אור לדור הזה, לדורות הבאים. מבחינתם ציר המשוררים מן העבר הוא עמוד אש, גשר רוחני שיש להתחבר אליו.

הרצל חקק כותב, ומגייס את כל ההיסטוריה איתו: "ארבעת אלפים שנה אני יושב וכותב / את השיר הזה. / כל מה שמנסים למחוק" ("אנא בכוח אנא בשיר", עמ' 237). החיבור למקורות מעניק כוח אחר, חיוניות אחרת. על החיבור הזה לעברית ולרבדיה כתב ד"ר דרור אידר ברשימתו על הספר "משורר של חצות" ("ישראל היום", 8 באוקטובר 2010: "מעיסוק במשפחה מסתעף הדיון לעיסוק במסורת, בשפה, בזיכרון, בגעגוע, ולא רק בגעגוע כנוסטלגיה אלא באקטואליזציה שלו".

ד"ר אביבית לוי־קפאח כתבה במוסף זה מאמר על שירת התאומים (כ"ח באדר תשע"א), ובו היא מגלה בשיריהם דרך להגיע לרובד הסוד של המציאות, מעבר לַפּשט, כדי לראות את המציאות בדרך הנכונה.

בלפור מֵצר על אותם משוררים היונקים רוחניותם ממשוררים זרים שאינם מבינים את רוח העם הזה: “אם היו כותבי העברית / צומחים ממקורם ולא מנהרות / טד יוז, ג‘ון ברימן, וולט ויטמן / קמינגס ואליוט / היו נושמים את רוח האבות/ … הייתה אש א־לוהים יורדת אליהם מן השמים“ (“משורר של חצות", עמ' 13). עבור בלפור חקק זו מחויבות להנחיל את העושר שנובע מאוצרות האומה הזאת, עושר שממנו ניתק העם. ההתחברות לתולדות ולעושר הזה היא הכרחית, והוא כמשורר חש מחויב להעביר את המורשת, להציל את רוח העם: "ואני שהדברים באו לי בירושה / חייב להנחיל לכם כאן בירושלים / את הזמן, את העושר הרב / שהוא סמוי מן העין" ("משורר של חצות", עמ' 60).

שיפוט ראוי

ד"ר דרור אידר, שפרסם מאמרים אוהדים על ספרי שיריהם האחרונים של התאומים, פרסם בעבר מאמר שבו יצא נגד ההדרה של המחנה הלאומי. למאמר קרא "שריונו הטראגי של דון קישוט".

פרופ' נורית גוברין בחנה כיצד האש של יוסף חיים ברנר הותירה צריבה בשירת משוררים בישראל, וכללה בדבריה באומץ גם שירים של התאומים חקק. וכך כתבה בספרה "צריבה":

שניהם מזוהים עם "מחנה הימין" במפה הפוליטית, … וגם בכך הם מושכים אליהם "אש" מכל הכיוונים… האם בכלל יכול להיות ספק בדרישה האלמנטרית שיש להתייחס אליהם ואל שיריהם לגופם, ולשפוט אותם בהתאם לרמתם האמנותית, באותה דרך שבה יש להתייחס לכל משורר ולכל ספר שירים".

כך בספרה "צריבה" (עמ' 133), ולצד הדברים יש ניתוח מעמיק של שירים שלהם שבהם נצרבה דמותו של ברנר.

באופן דומה כתב המבקר הספרותי ד"ר ישראל רינג ב"על המשמר" מאמר ביקורת אוהד על ספרי שיריהם של האחים – ובדברי הסיכום התייחס לתופעת ההדרה הפוליטית:

סופו של דבר: ממורי ומדריכי דוד כנעני ז"ל למדתי שכאשר במחנה שלנו מאסו באורי צבי גרינברג, המשמיץ הלאומני הגדול, המליץ לפניי על יצירתו 'אנקראון על קוטב העיצבון' בגלל טיבה הפיוטי והאנושי. הוא ידע להפריד בין מחלוקת פוליטית קשה לבין שיפוט ראוי של יצירה לגופה. סבורני כי מגיע להם, לבלפור ולהרצל חקק, כי יתמודדו עם יצירתם לגופה, יגלו את ערכיה הפיוטיים והאנושיים ויכבדו את מגמת קירוב הלבבות הבין עדתי הניכרת בכתביהם. ("על המשמר", 24.7.87).

 התאומים חקק כותבים בצד השירה הפוליטית גם שירה לירית, שירה מחאתית (שירה עדתית) וכן שירה חינוכית, ולמעשה הם מעורבים כמעט בכל סוגות הכתיבה. ניתן לראות בשירתם שירה ייחודית, הן בלשונם, הם בסגנונם הן בתפיסתם האידאית־נבואית־משיחית, וקשה לראות יוצרים עכשווים נוספים המקבילים בכתיבתם אליהם.

בחינה כזאת של שיריהם הפוליטיים תאפשר לדלות מן השירים מאפיינים של פואטיקה ייחודית משלהם. חבל להחמיץ שירה זו – ויש לתת לה את המקום הראוי לה במחוזות הרפובליקה הספרותית.

מנחם פאלק הוא סגן יו"ר אגודת הסופרים העברים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014


היציאה מתוך ההפקר |מיומני פנחס שדה

$
0
0

"עזרוני אבות קדושים שאזכה להיות משרת צנוע בקודש". שדה מתאר ביומניו, הרואים כעת אור, את מפגשיו עם ימימה אביטל, 
ר' אשר פריינד ואהוד בנאי, ובעיקר עם פנחס שדה היהודי. טעימות

2.4.93

> אצל ימימה: מבעד לחרכי התריס: הבחנתי לראשונה, ואולי רק לאחר גשם, עשבים צומחים בחריץ דק מאוד בין מרצפות, חיים שלמים. אפשר גם כך, אם רוצה השם. אור יקרות, פיסת עשב וקצת עפר וחלוקי אבן [תהלים כד א:] "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" — פשוט גם הארץ.

התפללתי בדמע בעיני לאבות עולם, — עזרוני אבות קדושים שאזכה להיות משרת צנוע בקודש, ואולי זו המטרה של הכול וייעודי. [היום] הבנתי: קדושה במקום הזה, בקוטג‘ הרגיל בהרצליה. מה מקום קדוש? מקום ששוררת בו אמת, נכונות, ומציאות. בניגוד לתוהו, טעות, ליצנות. הסתכלתי גם באבני הגדר, בכברת עפר וחול. לה‘ הארץ. בכול הוויה אינסופית. קדושה אינסופית. חידה ופשטות.

1.3.93

> כשעלינו אליה אמרה: "איחרתם, ונאמר לי שאטפל בכם בָּעֹרף". ואמרה: "כל אי־דיוק נרשם בסופו של דבר בגוף. וכל מה שבגוף נראה בעורף".

1.9.93

> אני משתדל תמיד לומר תהלים עם יקיצתי, בעודי במיטה. כך ראוי, כי אז המוח עדיין לא הסתבך בהסחות־הדעת ובפיזור־הנפש של היום־יום, והוא מוגן כמו ע“י איזה ערפל ועודו בין שינה לערות. אמנם, גם אז יכולות לבוא מחשבות זרות ושטותיות, ואין להיבהל מזה כלל, אך בוודאי זה עדיף על פיזור־הדעת שבא בהמשך שעות היום. ורצוי ממש לומר את התהלים כשעדיין במיטה, בטרם קמים ובאים במגע עם הסביבה החומרית. הלוא אמירת התהלים היא פנייה אל ה‘, ואמנם הוא יודע את דלות שכלנו ונפשנו וגם אנו בל נתיימר לבקש גדולות ולצפות שנתכוון כוונות נשגבות וכו‘, כי מי ומה אנו, אך בכל זאת לא ייתכן שנדבר אל ה‘ כאילו חלילה אנו משוחחים בטלפון שיחה של פיזור־דעת עם מאן דהו. צריך אפוא לעשות מה שאפשר אם גם לא יותר מזה.

אולי יותר מכל מקום אחר הגעתי לנגיעה אישית בפסוק טז פרק קטז, “אָנָּה ה‘ כִּי־אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי־עַבְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי“.

כבר באחת הפעמים הראשונות שהגעתי לטכסט זה נטלתי עיפרון והוספתי בשולי המילים (אינני נוהג לשרבט דברים בשולי הספר, זה מקרה יחיד), ליד המילה “עבדך“ את השם “פנחס“, וליד המילה אמתך את שם אמי “חיה בת חנה“. זה היה ונותר לי מובן מאליו שאני מדבר על עצמי ועל אמי, ולא מדקלם על אודות מישהו אחר ואמו, ואפילו הוא מחברו הנעלה של המזמור (אין מזמור זה מיוחס למישהו). ומה גם, ובעיקר, אני מאמין מאוד כי אמי ז“ל חיה בת חנה היא שעזרתני והמליצה וביקשה בעדי. להתייחס לתהלים באופן לא אישי (מדרשי, לאומי, פרשני, היסטורי) הרי זה בפירוש הדבר הכי גרוע שאפשר לעולל לספר, ושאדם יכול לעולל לעצמו בהקשר לתהלים. בניגוד ליצירות ספרות, באמירת תהלים אדם אמור לבטא את עצמו באוזני ה‘. אמונה היא הדבר הפשוט ביותר בעולם, ועם זה הקשה ביותר. היא כמו הנפש, היא ישנה, היא מחויבת המציאות שהרי בלעדיה אין לך חיים, – ועם זה היא משהו שאינך יכול לתפוש ביד, להחזיק ביד, לדמיין במוחשיות, לדעת, להבין. ושוב, כיצד התערפלה האמונה, ואפילו התחבאה לפעמים, אפילו אצל בני ישראל שראו את משה וניסיו.

9.9.93

> רובי סח לי, כי ימימה סיפרה לו זה עתה שנטפל אליה איזה סופר או עיתונאי אמריקאי בהצעה לכתוב עליה ספר. היא היססה קצת, ולבסוף סירבה וענתה כי תסכים רק אם יכתוב ספר שכל דפיו חלקים ועל הדף האחרון כתוב, “כי אני ה‘ רופאך“.

11.9.93

> בתהלים קג, דוד אומר (פסוק ב): “בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת־ה‘ וְאַל־תִּשְׁכְּחִי כָּל־גְּמוּלָיו“. אפילו דוד, שמלכותו הלוא אמורה להזכיר לו יום יום את אשר ה‘ גמל עמו, מרגיש צורך לומר אל נפשו: אַל תשכחי, אַל תשכחי. וזה מראה את התופעה הקשה, והלא מעט חידתית, של נטיית האדם לשכוח, לשכוח חסדי אל, לשכוח נסים, בעצם לשכוח את הווייתו האמיתית. והצורך לזכור שוב ושוב, להיאבק כנגד חולשה זו של שכחה.

22.9.93

> יש לי איזה מיעוט סבלנות ביחס לספרים רבים ושונים, כבדים מאוד כשלעצמם, אשר בימים עברו הייתי מוקיר אותם ומבקש ללמוד מתוכם. ואולם בזמן הנוכחי, אם נוטל אני מי מהם לידי, הם פתאום נראים לי יותר עניים, כמעט חסרי־כול, ומה יוכלו לתת לי.

… בעת האחרונה נטלתי לידי ספרים מן הארון, שהיו כה נחשבים בעיני כחיוניים לקיום, להתייחסות אל הקיום: למשל, שפינוזה (“מאמר על תיקון השכל“, ספר אשר לפני כשנתיים כתבתי עליו מאמר שכולו הערצה), ועכשיו אני מסתכל עליו בחיבה, בהמיית־לב אל איש נפלא זה, אך באיזה עצב, מה יכול הוא לומר? כמעט ולא כלום. היכול הוא להושיע לעצמו, או למישהו אחר, בחוליו? היכול הוא לרפא אפילו זבוב שנשברה כנפו? היש לו מילה של תפילה או קשר אל ה‘, לאחר שפיתח לעצמו תיאוריה המנתקת ניתוק גמור את האדם מהאל? כן, הוא טווה רשת אמנותית משוכללת של איזו תמונת עולם, אך אין זה אלא יציר מוחו של אדם, ילוד אישה, קצר ימים ושבע רוגז, צל צלו של צל. ואיני מדבר כבר על פסקל, אשר כה היה יקר ללבי בעבר. הואיל ודברים מתייחסים לנצרות, ומה גם דברים שעיקרם סנגוריה עליה, איני יכול אפילו להניח עליהם את מבטי.

ואיני מתכוון בכך לומר – זאת חייב אני כמדומה להעיר – שספרי יהדות כשלעצמם שובים את לבי ויהיו אשר יהיו. כלל וכלל לא כן. תהלים הוא כיום, כמובן, ספר שבו קשורים חיי. אני מעיין לפעמים בלב פתוח ב“מסילת ישרים“ של רמח“ל, בספרי רבי נחמן, ועוד זעיר פה זעיר שם. אך הביאו לי, ופתחתי וקראתי מעט והנחתי לגמרי, ספרים כגון ה“תניא“, ספרים של המהר“ל מפראג, ספר קבלה של רמח“ל, ועוד. לא מצאתי את הקשר האישי שלהם אלי, או שלי אליהם, או דרכם אל האל. מן הסתם הליקוי בי, אולי. (ואולם בכל לב חזרתי וקראתי בימים האחרונים ביוגרפיות של בטהובן, ברהמס, ועוד. חשתי קרבה).

6.11.93

> לפני ימים אחדים ביקר אצלי אהוד בנאי, שחיבר מוסיקה נהדרת לשירים שלי, וישבנו בערב שעות אחדות. סיפר לי שהקדים לבוא מביתו ברמת גן ושוטט בחוצות ירושלים, בשכונות ובסמטאות. כשירד גשם ביקש מחסה באיזה מקום בשכונת מקור ברוך (הוא לא ידע כי זו שכונת מגוריו של רב אשר), ושם מכרו ספרי־קודש, וקנה שני ספרי תהלים קטנים ויפים כ“א בשישה שקלים, ובבואו אלי נתן לי אחד במתנה עם הקדשה יפה מאוד (לבקשתי שירשום משהו, כי בתחילה לא העז לכתוב על ספר תהלים).

והנה היום, עכשיו בצהריים, זמן מה לאחר קומי משנתי, בשבתי לשתות קפה, ראיתי את הספר על השולחן, ואמרתי בלבי: אפתח במקום שאפתח ואראה מה ידובר אלי. ופתחתי בהמיית־לב מסוימת והשורה העליונה היתה: “הַסֹּלֵחַ לְכָל־עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל־תַּחֲלוּאָיְכִי, הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים“ (תהלים קג ג־ד). נפעמתי, ואמרתי בלבי, אנסה ואפתח במקום אחר, לראות האם משופעים דפי התהלים בשפע ברכות או שמא קל היה לי גם להזדמן למקום שאינו כן. וחזרתי ופתחתי את הספר, רק לשם בחינה, וקראתי את הבחינה, וקראתי את השורה העליונה הזאת: “אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא־דֻמִיָּה לִי“ (כב ג).

נתן לו במתנה ספר תהילים קטן. אהוד בנאי. ברקע: תמונת פנחס שדה צילום: פלאש 90

נתן לו במתנה ספר תהילים קטן. אהוד בנאי. ברקע: תמונת פנחס שדה
צילום: פלאש 90

23.11.93

> במזמור קמד פסוק א דוד אומר: “בָּרוּךְ ה‘ צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה“. פתיחה מלחמתית. יציאה לקרב. פירשתי על עצמי: המדריך ומחזק אותי למלחמה על חיי, נגד אויבי, המחלה. שני פסוקים לאחר מכן הוא אומר: “ה‘ מָה־אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן־אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ, אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר“. הלוחם האמיץ אינו משתטה לשכוח את מצבו האמיתי של האדם. ובכל זאת הוא ממשיך: “שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר“. האדם הבל, חייו צל, ובכל זאת עליו להילחם, ולהאמין כי ה‘ יצילנו מטביעה במים הרבים.

התאים החולים הם בני־נכר, גופים זרים, עוינים, “אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר־שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר…“. הם כוחות שווא ותוהו, שקר ושלילה, ואצלי הם התמקמו בצד ימין של הריאה. פסוק ט: “שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ…“ וגו‘. תשלומו של האדם על חסדי הא־ל והגנתו הוא התהילה והתשבחות. חוזר פעמים רבות בתהלים. פסוק טו, אחרון: “אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה‘ אֱ־לֹהָיו“. זה המקור והתנאי לטוב. כל הישועה וההצלה תיתכן רק בהיותי בן העם שה‘ אלוהיו. מחוץ לזה אין ישועה. פסוקי הסיום פונים אל איזה תיאור של התמזגות עם החיים בכללותם, לאחר הניצחון על כוחות האויב, חיים של טבע, פשטות ונחת.

היום, בגלל שעם השכמה הקדמתי לסדר בטלפון עניינים נחוצים (נחוצים?), אח“כ בעת אמירת תהלים היתה דעתי מוסחת ואמרתי ברפיון וברוח נמוכה. ואז אמרתי אל לבי: ברפיון וברוח נמוכה ובהיסח דעת מתאים לך. מה לך להתיימר לומר ברוח גבוהה וכדומה? אדם להבל דמה…

כל מה שקראתי יום־יום בתהלים קראתי על עצמי, וזה כמובן מאליו. (רק ברבות הימים נזכרתי באמירתו של רבי נחמן כי כך ראוי שאדם יקרא תהלים, על עצמו, והיה נעים לי ששנינו נוטים לאותה גישה, אך הייתי נוהג כך מטבעי גם אלמלא אמר כן)…

פסוק נפלא ששמחתי מאוד כל פעם שחזרתי והגעתי אליו, ושלא היה לי ספק בהתייחסותו אלי, ושעל־כן קראתיו שלוש פעמים בזה אחר זה, היה בפרק קו פסוק ל: “וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה“. מה יכול להיות נפלא מזה בשבילי? ומה גם שאחריו בא הפסוק, שגם אותו קראתי תמיד שלוש פעמים: “וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד־עוֹלָם“.

אבל, כמובן, מעל לכול הם הפסוקים הפונים ישירות אל ה‘, המבטאים את ישועתו ועזרתו המוחלטים.

24.11.93

> אצל ימימה: איזו אנושות במהותה, ללא שום הבדלים חיצוניים טפלים, שתי זקנות גוצות בשביסים, אחת בנעלי בית. אישה צעירה תמירה הדורת לבוש, עם כובע. גבר על קביים. שני ילדים קטנים. בחור ישיבה. בחור בג‘ינס ונעלי התעמלות, גלוי ראש. קשיש בחליפה. בחורות, בחורים, קשישים, זקנות – ־ – בעת הריפוי, כשישבתי או עמדתי, – ביקשתי עזרה וחיזוק ומליצות־יושר מהכול – ממשה רבנו עבד ה‘ שעמדתי באור עיניו ביריחו לפני זמן מה, מהעשבים המעט שניבטים מבעד לחרכי התריס, מאור השמש הנכנס, מאבני הגדר הנראות, מכל עולם החיים.

באמצע הריפוי הקבוצתי, בעת שתיקה, שמעתי פתאום את ימימה קוראת בקול רם אל מישהו: גש מהר לטלפון וטלפן אל אחת בשם רחל (וכאן העירה: אינני זוכרת אם זה שמה או שם אמה), מספר טלפון כך וכך (וכאן נקבה בלא היסוס כלשהו במספר טלפון), היא עומדת לעבור עכשיו, בקרוב מאוד, ניתוח. אמור לה בשמי כי היא אינה צריכה לעשות את הניתוח הזה. וכשסיימה לומר זאת, חזרה לחלוטין אל ההתייחסות אלינו, ואליי. בעודי עומד, פניי אליה אך עיניי עצומות, אמרה: אתה מקבל עכשיו (הכוונה לקבלת המהות שהיא מעבירה, אור, כוח מרפא, ברכה) בכל הגוף, מכף רגל ועד ראש.

18.1.94

> היום, תוך כדי קריאה פה ושם בתורה, נפל מבטי על הפסוקים (שמות כ טו־יז): “וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן וַיַּרֵא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה דַּבֶּר־אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן־נָמוּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם, אַל־תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל־פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ“.

העם סבורים כי מגעו של א־לֹהים, דברו אליהם, עלול לשאת עמו מוות. הם מעדיפים אפוא שלא יהיה מגע כזה. הקיום, כביכול, בריחוק, יותר בטוח, יותר קל. אך משה מסביר להם כי התקרבותו של הא־לֹהים, מגעו, ההתרחשות הבאה בעקבות זה, הם בבחינת ניסיון. ולשם מורא שמים, דהיינו היציאה מתוך ההפקר, הבלבול והטעות.

שבת 22.1.94

> ערב. יושב בכורסה כל היום, בחדרי ב"הדסה" עין כרם, קורא לרוב תנ"ך. נביאים: נושא בעייתי מאוד, פתאום מתחוור לי. החל מן הגאוני שבהם, ישעיה, וכלה בהיסטרי שבהם, יחזקאל, וכל המגוון והמופלא וכו' שבאמצע, משהו בעייתי משותף: אני חש איזו מגבלה בסמכותיות שלהם, הם אינם סמכותיים ממש. ריבוי הדיבורים האינסופי, החזרות, ההפצרות, ההתפרצויות, אי־השקט, האיומים, כל זה יותר מדי אנושי, והמילים כיוצאות מפי אלוהים, אבל האם כך מדבר אלוהים? כעין תהום בין דיבור זה והדיבור, למשל, של אלוהים בבראשית. כעין משהו נואש כאן, בכתבי הנביאים, בדבריהם, בחייהם. איזו צעקה, איזו חרדה. ערב חורבן? אנושי, אנושי. והם פשוט מכניסים את אישיותם יותר מדי. האישי, שפעם קסם לי אצלם, עכשיו הוא שמבוטל בעיני.

לעומת זאת אני חוזר בחמדה, בענווה, ביראת־כבוד, בנטיית־לב, אל דמויות האבות הראשונים. אף כי לא דיברו בשם אלוהים אלא עמדו לעומתו ודיברו אליו, הנה יש בדבריהם איזו קירבה גדולה לאין־ערוך לאלוהים. הם עצמם יותר קרובים. לרגעים ממש קרובים. האנשים הבודדים הללו התהלכו בשקט, אחד אחד, לבדם, על אדמת ה'. חיו, התייסרו, נאבקו, פנו אל ה', דיברו עמו, התנסו על ידו. אני, צאצאם הרחוק, אוהב אותם.

מעיין גם קצת בקהלת. לשעבר ספר נפלא בעיני. אין ספק, כספרות זה גאוני. ובפני פיתוי זה לא עמדו כנראה אותם חז"ל שסידרו את התנ"ך, וכבר חיו בתקופת ירידה מסוימת ועל כן הכניסוהו לתנ"ך. אך הכללתו בתנ"ך זו בגלוי שערורייה. זהו הטקסט המנוגד ביותר הקיים בתנ"ך למזמורי התהלים, וממש אפשר להעמיד פסוק מול פסוק, כפירת קהלת וייאושו מול אמונת התהלים. אינני מעוניין לחזור ולקרוא בקהלת.

שאלה קשה שהבחנתי בה תוך כדי קריאה, ואינני מעוניין בנסיבות הנוכחיות אפילו להרהר בה: דוד, המלך המשיח, מלך 40 שנה, ומהן קשות. מי שהיה אולי הרע מכל המלכים, מנשה, מלך 55, ונקבר בגן ביתו.

מדי פעם חוזר ומעלעל ומגיע לקרוא בעשרת הדיברות. החל מ"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" וכלה ב"לֹא תַחְמֹד".

עכשיו עולה בדעתי: כאשר רב אשר, בפגישתנו הראשונה, האריך בכך שלא רצוי לגנוב את הכפית שעל השולחן, הרי אולי זה הפשר: "לא תחמוד" זה סיום 10 הדיברות. ומן הסתם הרי משמעו שתשעת הקודמים כבר קוימו.

24.1.94

> רובי היה היום אצל ימימה, ובבואו אלי לכאן ל"הדסה" סיפר כי לראשונה סחה לו משהו על מהות ראייתה, "דיברה תורה בלשון בני אדם": היא רואה את הגוף כאור, כמשהו מואר, ואת האבר המסוים כמחובר יותר או כרופף. כחוזק החיבור כן בריאותו, כרפיונו כן חולשתו, חוליו, וכו'. היא רואה זאת.

קורא בתנ"ך, פה ושם. נקלעתי לסיפור שאול והאתונות (שמואל א פרק י). מתי קראתיו לאחרונה? אולי כתלמיד בי"ס. לא ציפיתי למשהו מפליא כל כך, עלילה ומילים. החל מהיציאה ברחבי כל הארץ אחרי כמה אתונות. הרי חמורים לא מגדלים בעדרים, וכי כמה כבר היו שם? עשרה? תריסר? ואיזה מאמץ ועמל. והנדודים, ותיאורם המפורט. וכל זה לקראת המלוכה. איזו תעלומה מופלאה. והתום בפגישה עם הנביא. לבוא אל הנביא הלאומי לשאול על חמורים אחדים. והשיחה בין שאול ונערו על כך שאין להם מה להעניק לנביא, אפילו הלחם אזל. והפנייה התמימה של שאול לשמואל בשאלה איפה גר כאן שמואל. וכן הלאה, והלאה, האתונות והמלוכה. ועד סיום פרשה זו, הסיום המקסים שאין כדוגמתו, כששאול מתחבא בעת משיחתו, ובל ייאמן, אבל אין לי שום ספק בכתוב כי אכן כן ייאמן, "ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים"… ה' אלוהים בכבודו ובעצמו, אמנם איך, ממש מצביע ואומר: הנה הוא שם, תסתכלו טוב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014


התפילה, הביצים והאונייה הנשברת |אילעאי עופרן

$
0
0

הכרסום במעמדו של בית הכנסת וחוסר הרלוונטיות שלו עבור חלק ניכר מהציבור עלולים למוטט את עולם ההלכה כולו. קריאה לחשיבה מחודשת וארבע הצעות בצידה

כשהייתי בן שש, התחילו הוריי לחנכני לתפילה במניין. בשבת ובחול, בימי הלימודים ובחופשה – מתפלל הייתי שחרית, מנחה ומעריב בבית הכנסת השכונתי וכך עודני משתדל לנהוג מאז ועד היום. בשנים האחרונות דומה עליי כי יסודותיו של בית הכנסת שלנו הולכים ומתערערים ועמם מיטלטל עולמנו הרוחני והדתי כאונייה על פני מים סוערים, עד כדי ש“האונייה חישבה להישבר“. סערה זו נוגעת לסוגיות רבות המסעירות את עולמנו בעת הזאת וחוששני כי אם לא ייעורו כל מלחיה, לא תגיע האונייה אל החוף…

צמצום "המעשה הדתי"

מקומו של המעשה הדתי בפרקטיקה היומיומית של חיינו הולך ומצטמצם. תרי"ג המצוות, על דקדוקיהן ופרטיהן, מקיפות כמעט כל תחום בחייו של האדם – בבית ובשדה, בשכבך ובקומך, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. למרות היקפו העצום של עולם המצוות וההלכה, רק חלק קטן ממנו נתפס בעינינו כ"מעשה דתי". חלק ניכר ממצוות התורה מתקיימות גם בידי אלו המכונים בפינו "לא דתיים". המצוות שבין אדם לחברו, כמו גם מצוות שאינן יומיומיות כדוגמת מילה, פסח, נר חנוכה או מזוזה, אינן נתפסות בעינינו כ"מעשה דתי", שכן יהודים רבים המקיימים אותן ממשיכים להיתפס בעינינו כ"חילונים". "המעשה הדתי", שהוא המאפיין המובהק של התנהגות "דתית", הינו מצוות עשה, יומיומית, בתחום שבין אדם למקום. לו יחסר אחד משלושת הקריטריונים הנ"ל, הרי שאין הוא נתפס בעינינו עוד כ"מעשה דתי".

העולם המודרני והמעבר מעיסוק בחקלאות למקצועות חדשים הביא לצמצום ניכר במקומו של המעשה הדתי בחיי האדם. הלכות יומיומיות רבות נוגעות לענייני חקלאות וגידולי שדה, ובעבר נגעו דינים אלו לכל יהודי בצאתו לעמל יומו. מצוות אלו אינן נוכחות כלל בחיי היומיום של רוב העם היושב בציון העוסק ברפואה או בפסיכולוגיה, במסחר או בנגרות, ואינו נדרש לעשייה חקלאית כלל. תקומתה של מדינת ישראל וכינונם של גופי הכשרות הממלכתיים גרמו לדחיקתו של המעשה הדתי מתחום יומיומי נוסף – תחום התזונה. עד לעשרות השנים האחרונות, יהודי המקפיד על כשרות נדרש היה בכל יום לעיסוק דתי נרחב כדי שיוכל לסעוד כהלכה. שחיטה ומליחה, הפרשת חלה או תרומות ומעשרות היו חזון נפרץ בכל בית שומר תורה. כיום, רוב מוחלט של הציבור שומר המצוות קונה במרכול תבואה מעושרת, לחם מוכן ובשר מוכשר והלכות אלו כמעט נעלמו מחיי השגרה שלנו.

תהליכים אלו הביאו לכך שרוב מרחבי חיינו חפים מכל עשייה דתית. המצוות התלויות בארץ נעשו רלוונטיות בעיקר למיעוט העוסק בחקלאות, רוב דיני הכשרות אינם רלוונטיים כלל למי שרוכש את מזונו בסופרמרקט, הלכות נידה שייכות בעיקר לחלק קטן מהאוכלוסייה (נשים נשואות, בגיל הפוריות, שאינן מעוברות או מיניקות) וגם עבורו לא מדובר במעשה הנעשה בכל יום. המצוות שבין אדם לחברו אינן נתפסות כמעשה דתי מובהק, מצוות הקשורות בשבת ובמועדים שייכות מעצם הגדרתן לזמן מצומצם מאוד בחיינו, ומצוות הקשורות בשמחות ובאבלות אף הן נדירות וחריגות.

רוב מוחלט של חיינו הדתיים היומיומיים "נדחס" לבית הכנסת. מצוות התפילה, קריאת שמע, קריאת התורה, העיטוף בטלית והנחת התפילין מתקיימות כולן בבית הכנסת. כך הפך בית הכנסת למוקד הבלעדי כמעט של החיים הדתיים. היחס לבית הכנסת ותדירות הביקור בו נעשו להבדל העיקרי בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו. מעמד זה של בית הכנסת הוא למעשה "הנחת כל הביצים בסל אחד", שהרי כפי שתואר לעיל הימנעות מהגעה לבית הכנסת גורמת ל"חילון מעשי" וגוררת מציאות שבה העולם הדתי כמעט אינו נוכח בחיי היומיום.

בצער רב ובלב דואב אני כותב כי סל זה הולך ונשמט מידינו, והביצים המונחות בו עלולות להתנפץ כולן. בתי הכנסת הנאמנים למסורת אבותינו אינם רלוונטיים עבור רוב הציבור. בתי כנסת רבים אינם פועלים כלל בימי החול וגם אלו המקיימים שלוש תפילות בכל יום, עושים זאת במיעוט משתתפים שרובו משתייך למגזר מצומצם של גברים בגיל הפנסיה. אף בימי שבת ומועד, שבהם בתי הכנסת מלאים אמנם מפה לפה, מקומו של רוב הציבור המגדיר עצמו "דתי" נפקד מבית הכנסת. נשים, ילדים, הורים לילדים, אנשים הסובלים מקשיי קשב וריכוז, בעלי מוגבלויות (חירשים, נכים וכו') ועוד מתקשים מאוד להשתייך לבתי הכנסת שלנו ולמצוא בהם את מקומם. כל המגזרים הללו מדירים רגליהם בהמוניהם מבתי הכנסת, המתאימים במתכונתם הנוכחית לכ־30% מהציבור באומדן גס. ייתכן כי יסוד העניין הוא בהגדרת המושג "ציבור". בעבר ברור היה כי מושג זה מתייחס אך ורק לגברים בגירים ובריאים. פשוט היה לכול כי נשים, ילדים או מוגבלים אינם חלק מהציבור. מציאות זו השתנתה לבלי שוב ולא ניתן עוד להתייחס ל"ציבור" בהגדרה כה מצומצמת.

רוב מוחלט של חיינו הדתיים היומיומיים "נדחס" לבית הכנסת צילום: מרים צחי

רוב מוחלט של חיינו הדתיים היומיומיים "נדחס" לבית הכנסת
צילום: מרים צח

מחויבות יומיומית: הצעות

ההלכה היהודית מושתתת מראשיתה על "תמידים כסדרם" – מחויבות סדורה ומתמדת למצוות ה'. היעלמותן של המצוות המעשיות מחיי השגרה של רוב הציבור עלולה לבשר חלילה על מותה של ההלכה היהודית במתכונתה המסורתית. איננו יכולים להשלים עם לידתה של "יהדות של שבת", שעל פיה מתרכז המעשה הדתי כולו בשבת בלבד, וגם אז רק עבור חלק קטן מהציבור. תהליך זה כבר החל ודומני ששומה עלינו להציע אפיקי פעולה בטרם תביא ירידת קרנו של בית הכנסת המסורתי לקריסת כל מחויבות הלכתית בחיי היומיום. להלן אבקש להציע ארבעה כיווני מחשבה אפשריים לפתרון בעיה זו. בכל אחד מהם כרוכים סיכון וסיכוי, יתרונות וחסרונות.

1. "הנגשת בית הכנסת" – אפשרות אחת לפתרון הבעיה היא לחולל שינויים במבנה בית הכנסת המסורתי ובמנהגיו, במטרה להנגיש אותי פיזית ומהותית לאוכלוסיות שאינן פוקדות אותו כיום, כדוגמת נשים, ילדים והוריהם או בעלי מוגבלויות. מהלך שכזה כרוך בשינוי מנהג ישראל ובמתיחת גבולותיה של ההלכה המקובלת, וכידוע "כל המשנה ידו על התחתונה". עם זאת, ההתנגדות לשינוי אף היא אינה מוכיחה את עצמה כיעילה, שהרי כאמור הציבור (בהגדרתו הרחבה) “מצביע ברגליים“ ונעדר מבית הכנסת. תהליך זה מתקיים בקהילות שונות כבר מספר שנים ומעורר מחלוקות רבות, הצלחות נאות וכישלונות צורבים.

2. “פירוק החבילה“ – קריאה חינוכית והדגשת החובה ההלכתית לקיום מצוות תפילה וקריאת שמע, טלית ותפילין במנותק מסוגיית ההגעה לבית הכנסת. דוגמה טובה לצורך בהפרדה שכזו קיימת כמדומני בנוגע למצוות תפילה בקרב נשים. הסכמת הפוסקים היא כי נשים חייבות בתפילה בכל יום, אלא שהקישור בין התפילה לבית הכנסת הביא לכך שנשים יראות שמים רבות מתפללות רק כאשר הן מגיעות לבית הכנסת, דבר הקורה כאמור לעתים רחוקות, לאור חוסר הרלוונטיות של הנעשה בבית הכנסת עבורן.

דוגמה נוספת קשורה בבני נוער המתקשים פעמים רבות “להתחבר“ לתפילת הקבע השגרתית וה“אפורה“ (שהיא בלא ספק מצווה קשה ביותר). כריכת התפילה בחבילת “בית הכנסת“ גורמת לכך שנער המתקשה להתמיד בתפילה מוותר בשל כך גם על טלית ותפילין, קריאת שמע וקריאת התורה, שהן מצוות שונות בתוכנן ובמהותן וייתכן שבהן דווקא יכול היה להתמיד אילולא הקושי המהותי שבתפילה. הקושי (האובייקטיבי) להתמיד בתפילה מנתק אותו כמעט כליל מכל מעשה דתי. עם זאת, משמעותו של פתרון זה היא השלמה עם ירידת קרנו של בית הכנסת וויתור, לפחות בטווח הקצר, על הניסיון לחולל שינוי ולהקים את סוכת בית הכנסת הנופלת.

שני הפתרונות הללו אפשריים רק במקומות שבהם שכרם גדול מהפסדם, בחישוב כולל של הציבור שיהפוך להיות חלק מבית הכנסת לעומת הציבור שלא ימצא את מקומו בו יותר, או בחישוב של הציבור שיעלה את רמת המחויבות ההלכתית שלו לעומת הציבור שיפחית אותה.

3. הדגשת הלכות ברכות והלכות צניעות – נראה כי צניעות וברכות הינן שני התחומים היחידים בעולם ההלכה המודרני הנהוגים על בסיס יומיומי בציבור כולו, ולא “נדחסו“ אל תוך בית הכנסת. הדגשה הלכתית וחינוכית של תחומים אלו עשויה להנכיח את המעשה הדתי בחיי השגרה של הציבור הרחב. לשם כך יש לחדד את מושג הצניעות כמתייחס לכלל האוכלוסייה ולא רק לנשים ולעסוק בו באופן עדין וצנוע. ייתכן שחלק מהגורמים לעליית קרנו של העיסוק ב“צניעות“ בדור האחרון קשורים בין השאר ברצון להנכיח עשייה דתית בחיי היומיום, במיוחד בקרב נשים במגזרים שבהם הרחבת מקומה של האישה בבית הכנסת אינה עולה על הדעת.

4. גמילות חסדים כמעשה דתי – כבר צוין לעיל כי רוב הציבור מקיים באופן שגרתי מצוות רבות שבין אדם לחברו – צדקה וכיבוד הורים, ביקור חולים או ניחום אבלים. ייתכן שהדגשה חינוכית יסודית כי מצוות אלו הינן מעשה דתי מובהק, והתייחסות אליהן בקטגוריות הלכתיות, בשפה הלכתית וברמת מחויבות והקפדה הלכתיות, עשויות למתן את דחיקת מקומה של ההלכה מחיי השגרה.

רבני קהילות

דומני שהיתרון שבמגוון ההצעות הללו הוא בכך שמרגע שיוסכם כי הבעיה אכן קיימת, תוכלנה קהילות שונות ויוכלו ציבורים שונים על הספקטרום הדתי לאמץ מתוך ההצעות מודל המתאים לכל קהילה וקהילה ככתבה ולכל בית כנסת ובית כנסת כלשונו.

כל אחת מן ההצעות הללו שוברה בצדה, והמחיר שעלול עולם התורה להידרש לשלם בעקבותיהן נקוב כבר בהצעות עצמן. מחיר זה, שעיקרו הכרה והשלמה עם הפיחות במעמדו של בית הכנסת בקהילה הדתית, הינו מחיר כבד מנשוא. עם זאת, התהליכים שתוארו לעיל, שבהם נותר בית הכנסת כסוכה בכרם וכמלונה דתית במקשת חיי החומר, תוך דחיסת כל המעש הדתי לבית הכנסת וצמצומה של כל עשייה דתית שמחוצה לו, מביאים את העולם התורני־הלכתי אל עבר פי פחת שאחריתו מי ישורנו.

דומני שעל המנהיגות הרבנית להכריע האם היא רואה את עצמה כאגודה לשימור בתי הכנסת במתכונתם הנוכחית או שמא כמנהיגות דתית כלל ציבורית הנושאת בגאון את דגל המחויבות להלכה. עד כמה בית הכנסת הוא תכלית בפני עצמה ובאיזו מידה אינו אלא כלי להשגת התכלית. האם אנו רבני בית הכנסת האחראים לציבור המצומצם הבוחר לפקוד את בית הכנסת או שמא רבני הקהילה אנו, המבקשים שיפרצו מעיינותינו חוצה אל כלל הציבור. האמת המרה, שלפיה רוב הקהילה המבקשת להגדיר עצמה "דתית" אינו מחובר לבית הכנסת באופן יומיומי וממילא אינו חי את "המעשה הדתי" באופן שגרתי, הינה מציאות בלתי נסבלת.

כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות ולא ראי הפתרון הראוי לאחד כראי הפתרון הראוי לרעהו. ההצעות שנפרסו לעיל אינן סותרות זו את זו אלא משלימות. אלו אפיקי מחשבה שעשויים לאפשר לציבור רחב, על שלל גווניו ומרכיביו – מנער ועד זקן, טף ונשים – למצוא את האופן שבו ניתן לקיים חיים הלכתיים שלמים, "תמידים כסדרם", בעולמנו רב התהפוכות.

כשאני לעצמי, אמשיך כנראה לפקוד את בית הכנסת המסורתי שלי השכם והערב, אך אולי אם אדע שקיימים אפיקים נוספים לחיים הלכתיים שלמים ויומיומיים אוכל להתפלל בנחת ואחדל לחוש כקברניט הנאחז בספינתו הטובעת.

 הרב אילעאי עופרן הוא רב קבוצת יבנה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014


מִשבר לתיקון הלב |אלחנן ניר

$
0
0

בשנים האחרונות רחקתי ממנו. האש שלו כבר נראתה לי ילדותית־משהו. ביומנים היוצאים כעת 
מועצמת תחנתו האחרונה שבה חי כיהודי פשוט שבלב נשבר אומר תהילים

 חיינו בתוך הספרים. מנסים להנביט את הגוף הצומח, את השערות המכסות אט־אט כל יבּשה שעל הגוף. עולים מתוך האותיות, ומתוך החיים שלא היו אלא "דיבור המתחיל", לכל מובניו. הנביטה הייתה קשה. והייתה איזו חרפה בגוף הזה, בבקשה שלא ידענו לתת לה מילים, לקרוא לה בשם. להסכים לה. ובשעות שהן לא יום ולא לילה היינו נמלטים אל הספרייה. וחומות בית המדרש היו הולכות איתנו ואינן מניחות.

כך, בערב חורפי אחד גלשתי לספרייה שבגבעת שאול ובקשתי מהספרנית ספר שיהפוך לי את החיים. ככה. כמו היו החיים עומדים יצוקים על מקומם וניתן להפוך אותם. היא הסתכלה עלי, ויותר אמרה משאלה, אתה בטוח. ואני רק הנהנתי.

היא לקחה את "החיים כמשל" ואמרה: הנה.

ושוקע כולי בעליית הגג של פנחס שדה, ופתאום אני כמעט שומע את קולו עולה מתוך המילים:

אם ספר זה יופיע אי פעם בדפוס, אבקש מאת הקורא כי יאמר לעצמו: ספר זה נכתב בעת החושך. מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב בעיניו כעורק־הלב של החיים היה מוזר וזר בעיניהםהעיקר בעיניהם היה להתקיים קיום חומרי, סתמי, ציני; העיקר בעיניהם היה להיות איבר מן הגוף הגזעי, המדיני, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להבין מה זו באמת אהבה, מה זו בדידות, מה זו שירה, מה זו גאוניות, מהם טומאה וטוהר, מה זה קיום לפני א־לוהים, מה זה א־לוהים; הם היו יושבי חושך שכחי־א־לוהים, וזה כלל לא היה אכפת להם (החיים כמשל, עמ' 415).

ופתע קול הספרנית לוחש בתקיפות: "בחור, אנחנו סוגרים עוד חמש דקות, בבקשה להזדרז".

ובמבט אחרון בולע את המילים, את החיפוש והחופש והאהבה והייאוש. ולמחרת בא ועושה מנוי לספרייה ולוקח בידי את הנפץ אל הפנימייה הצפופה. ואיך שהספר עבר מיד ליד, עף במין קדחת מחתרתית מתחת לשולחנות וכל באיו לא ישובון. הכיתה התבתרה אז, במין חלוקה לא־נאמרת אבל ברורה וחדה, לאלו שכבר קראו את הספר ולאלו שלא. כי זה היה ספר החיפוש הנוקב ביותר שהכרנו, ולא נמצא לו אף מתחרה, גם לא "סידהרתא" של הרמן הסה או "מרד הנפילים" של איין ראנד שנשרו אז בהסתר תחת חיקנו.

כי הוא גילה לנו על א־לוהים ואת הגעגועים אליו ואת הבדידות המייסרת למולו.

והכול נכרך גם בזה שלחש לנו את לשונות המוות.

ומשהו בלהטי נפשו לכד. ביכולת לפרק הכול, להתהוות ולא להניח, אבל מיד גם להציב סולם גנבים מאולתר על כל חומה ולראות בכל מקסם את הרקב והשווא, לרדוף אחר הנפש עד מאחורי המילים, ולהפוך אותן על כרעיהן ועל קרבן עד שיוציאו מתוכן את שמתחבא בהן, את מטבע־הסוד המסתתר בכיסי המוסכמות ולגלות, בעצם, את האין־מטבע. "כי רק אובדי דרך מגיעים אל מחוז ערגתם", אני כבר מצטט ממנו מבלי משים.

משהו בלהטי נפשו לכד. פנחס שדה, 1993  צילום: ראובן קסטרו

משהו בלהטי נפשו לכד. פנחס שדה, 1993
צילום: ראובן קסטרו

אנושיות וא־לוהות

במשך השנים רחקתי ממנו. המגע שלו עם החיים (או אולי מוטב: עם דכדוך החיים) כבר חדל מלגעת בי. האש הזו נראתה לי כבר ילדותית־משהו. מאוהבת בעצמה עד לזרא; גיל התבגרות המסרב להסתיים. וגם חוסר האנושיות המובהק שלו הרתיע. וכמובן היחס לנשים. ולפני עשור, עת ציינו עשור לפטירתו, כתבתי, כמו מבקש לתקן, את השיר "רֶבּ פנחס" המדמה אותו לרבי רב־צאצאים:

א
רֶבּ פִּינְחָס יוֹרֵד בְּאִטִּיּוּת מֵעֲלִיַּת הַגַּג
עַכְשָׁו הוּא מִסְתּוֹבֵב אֶצְלֵנוּ בָּרְחוֹב
מְסַפֵּר לַחֲתָנָיו כְּשֶׁהוּא עָטוּף בְּקַפְטָן עַל תְּקוּפוֹת בַּתֹּהוּ
עַל נְעָרוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁהָיוּ רַק מָשָׁל, עַל מָשִׁיחַ שֶׁלָּנוּ שֶׁהָיָה לְאֵירוֹפָּה.
רֶבּ פִּינְחָס כְּבָר לֹא מַזְמִין לִרְקֹד
כְּבָר לֹא יוֹשֵׁב בְּחֶדֶר סָגוּר וּמוֹרִיד עָלָיו עֲלָטָה עֲשׂוּיָה אִידִישׁ
כְּבָר לֹא מֵפִיק מִ"נֶּפֶשׁ נֶעֱצָבָה“ אֶת סוֹד הַחַשְׁמַל
רֶבּ פִּינְחָס נוֹסֵעַ לְתַקֵּן אֶת הַלֵּב. בּוֹדֵק שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה גְּלָאט, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה תַּעֲרֹבֶת
שֶׁלֹּא יִהְיוּ הֵיכְלוֹת תְּמוּרָה וּמְפֻרְסָמִים שֶׁל שֶׁקֶר
בּוֹדֵק שֶׁיִּהְיֶה מִקְוֶה חַם.

 ב
רֶבּ פִּינְחָס מְסַפֵּר לְכַלּוֹתָיו עַל אֵלוֹת שֶׁהָיוּ כָּאן
לִפְנֵי מְלֹךְ מֶלֶךְ, עַל ז‘ מְלָכִים שֶׁהִזְדַּוְּגוּ בְּעַצְמָם וּמֵתוּ
צוֹעֵד לִפְנֵיהֶן בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
מְעַשֵּׁן נוֹבְּלֶס בְּהֶכְשֵׁר מְהַדְּרִין שֶׁל הָעֵדָה הַחֲרֵדִית
זוֹרֵק בַּאֲדִישׁוּת אֶת הַפִילְטֶר שֶׁפַּעַם קָרָא לוֹ בְּדִידוּת.

 ג
כְּשֶׁרֶבּ פִּינְחָס דּוֹרֵשׁ בִּסְעוּדָה שְׁלִישִׁית
הוּא קוֹשֵׁר גְּמָרוֹת בְּזֹהַר, מִדְרָשִׁים בַּחֲסִידוּת
הַנְּכָדִים שֶׁלּוֹ בּוֹכִים
וְהַשַּׁבָּת
יוֹצֵאת.

  (תחינה על האינטימיות, "הקיבוץ המאוחד" 2008, עמ‘ 67).

פעם אחת, אחר שכבר השלכתי אותו אחר גווי, שאלתי את עזה צבי, נוחה עדן (שהייתה קרובה אליו ובעיקר נודעה כחברתה הקרובה של זלדה), ליחסה של זלדה לשדה. ועזק'ה ענתה: "נתתי לזלדה לקרוא את הספר ('החיים כמשל') והיא הייתה מרותקת וכתבה לי עליו מכתב. היא אמרה שהוא כנען". וכמה מדויקת המילה. כנען. וכמה עוצמות. אבל אני כבר ביקשתי להיכנס לארץ, למצוא אדמה. להניח את הראש.

עכשיו, בדיוק שני עשורים מפטירת האיש – היומנים שלו יוצאים. ויש בתיעוד הזה משהו מביך, בחינת "מה קטנו מעשיך". אני מעדיף לדלג על כל שנות התוהו הראשונות שלו, על המלל האבוד של הנער המתבגר ותר אחר התיקון. כי בשנות השמונים הוא הגיע, כמעט באקראי, לר' נחמן (האיש והאש שתמיד מגיעים אליהם כמעט באקראי) ופתאום לכל השברים נוספה תנועת תיקון שהלכה והעמיקה, הלכה והתדייקה.

כך בראשית שנות השמונים מוציא שדה את "תיקון הלב – סיפורים, חלומות, שיחות של רבי נחמן מברסלב"; והספר הזה היה רק היה הפתח לזרם האדירים שבא אחריו: "ספר הדמיונות של היהודים", ולאחריו "סיפורי הבעש"ט", "ענני – מבחר התפילות והפיוטים" ו"אשתי אהובתי, בואי ונרקוד – ספר שני של סיפורי הבעש"ט". וכמובן את "איש בחדר סגור. לבו שבור. ובחוץ יורדת אפלה: אמרות, תורות וסיפורי חיים של רבי מנחם מנדל מקוצק", שיותר משנכתב על הקוצקר נכתב בידי שדה עליו עצמו ועל האפילה היורדת על חייו מלאי הסערות. והספרים הללו זכו כולם להצלחה מרשימה, ולהיות למדף שלם בקשר המתחדש שלנו עם היהודים לדורותיהם. וכמובן – עם א־לוהי היהודים.

ר' פנחס תהילים־זאגר

כך אל מול שדה הצעיר ומלא הפרא עולה ומתעצם שדה אחר, והנה הוא כבר יודע לערב את הפראות בנינוחות, החיסרון בשלמות, אירופה בישראל, תל־אביב בירושלים, שאליה הוא חוזר ולרחובותיה הוא שב באחריתו. באחרית הוא מכניס לחייו את הצדיקים ימימה אביטל (1999־1929) ורבי אשר פריינד (2003־1910), ומבקש להיות יהודי פשוט שמחכה בתחנה לאוטובוס שיבוא לקחת אותו, לשאת אותו מחדר אחד לחדר אחר. אבל בינתיים מה יש לעשות? היהודי אומר תהילים; ר' פנחס תהילים־זאגר.

אודה, יש משהו לא אמין בתנועות המהירות שהוא עושה אל מול אימת המוות. פתאום הוא חוצה קווים, חוזר בו, זורק ספרים מתוך ביתו. ועדיין, קשה להיוותר אדיש למנסרת הזהויות הרוחשת בו אל מול הסוף, ומולידה מתוכו רגעי אמונה מלאי זוך ולב. הנה, למשל, תיאור פגישתו עם רֶבּ אוּשֶׁר הנזכר (יהודי שהיה בו שילוב של אמת נוקבת, חסד ללא גבולות, עמידה מוחשית נוכח פני הקב"ה וידיעת הערך העצמי ללא "קבלת שוחד"):

רב אשר ביקור ראשון (סוף אוקטובר 1992). הרחוב והבית. נשים ממתינות. שיעול. אישה: שתה מים. הכול מבורך כאן. ר' אשר מקבלני. חביב. צורתו. כמו רבי, או סב. דיבר על: התגברות על כעס; חמדה (מזלג). אמר לי: "אני ידעתי הרבה ייסורים" (אך באמירתו היה איזה הדר, גבורה. הוא עבר זאת, היה עם זאת אך למעלה מזאת).

ברבות הימים סיפר לי רובי (קסל, שהפגיש את שדה עם ראושר ועם ימימה; אנ) שהצדיק אוכל במבה בפרהסיה ומכבד, מתרגז כשבא לו, נוזף ואף מקלל, וכן הומור. השווהו למשה רבנו, שלא הייתה מחיצה בין אנושיותו לבין נגיעתו בא־לוהות. היה שלם (עמ‘ 235).

כאן הבאתי מעט מזעיר מאחרית חייו, מאחרית דיבורו ונשימותיו שכבר ניכר שנעדרת מהם המחיצה. כל אלו לופתים שוב ואינם מניחים, ומודפסים בספר "פנחס שדה: היומנים" (כנרת זמורה ביתן) שראה אור השבוע.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014


Viewing all 2156 articles
Browse latest View live