לפני תשעים ושתיים שנים, בכ"ד בשבט תרפ"ב (1922), הלך לעולמו אהרן דוד גורדון, אחד ההוגים החשובים והמקוריים של המחשבה היהודית במאה ה־20. בטרם מותו כתב:
הרוצים לכבדני – יכבדוני בשתיקה. לפחות שנה אחת לא ידברו ולא יכתבו עלי כלום. [...] לאחר שנה – מילא! זה כבר יהיה דבר שנתיישן. ידברו בי כמו שמדברים בדבר שנתיישן, למשל, כמו שמדברים במודה שעבר זמנה, או בשלג דאשתקד. במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי, כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים.
החיים – החיים עצמם והתחדשותם – היו העיקר בעיניו, המבחן היסודי לכל דבר; מעֵבר לרעיונות, אידיאולוגיות, תבניות חברתיות, תפיסות דתיות. הוא חזר והדגיש:
החיים צריכים להיות חיים, לא אידיאל ולא עבודה לשם אידיאל. החיים הם היצירה ולא האידיאל, – החיים של יוצר החיים בעצמו.
החיים הולכים בלי דרך, מתחדשים ומחדשים בלי תכנית. כל צעד מצעדיהם הוא עצם ההתחדשות והחידוש.
גורדון היה איש של תפרים – בין משפחת המתנגדים שלה נולד למשפחת אשתו החסידית, בין לימודי קודש מסודרים ללימודי חול אוטודידקטיים, בין עיירה קנאית לעמיתיו הפקידים המשכילים־חילוניים. סביבת תפרים היא סביבה המצמיחה יחידים ופורצי דרך, וגורדון היה קודם כול יחיד. מתוך ה"אני" שלו, מתוך יחידותו הוא חשף את התבוננותו באדם ובלאום, בטבע ובעולם ויצר את המוזיקה העדינה־חזקה ההולכת וממגנטת אליה יותר ויותר.
גורדון היה הוגה שלא ברור כמה קראו אותו. מתוך הקוראים, לא בטוח כמה הבינו את עומק הדברים, וכמה הצליחו להתחבר לרוחם. כתיבתו משקפת חשיבה עמוקה בדבר התחדשות אישית, לאומית, דתית וקוסמית. אבל גורדון לא היה הוגה שהסתגר בספרייה. הוא דיבר על ערך העבודה מתוך חיי העבודה, מתוך חייו עם העובדים, אנשי העלייה השנייה. גורדון גר איתם באותם החדרים, שר איתם (וכדאי כדאי לשמוע את ניגונו המרגש והעדין המצוי בערך שעל שמו ב"ויקיפדיה"), רקד איתם, התכתב איתם, התווכח איתם וכל זמן שמצב בריאותו אִפשר, עבד איתם. מתוך חיים המשלבים מלאכה ומחשבה כתב דברי הגות, מכתבים וגם פובליציסטיקה אקטואלית.
גורדון נפטר בדגניה בהיותו בן 67. בתו, יעל גורדון, סיפרה על ימיו האחרונים:
בהתעוררות רבה היה מתאר לפניי את עתידו הנעלה של האדם, כאשר ימצא ויחפור את המטמונים שבנפשו, ואיך יפרוץ אורו הגנוז ויאיר את יחסי בני האדם עד שיגיעו למדרגה של "שמים חדשים וארץ חדשה". לבסוף הוסיף: אם אנו מאמינים באפשרות של התקדמות גדולה כזו של רוח אנוש בעתיד, עלינו להתחיל לכוון את אורח חיינו מהיום לקראת העתיד הגדול הזה.
אלה היו מאחרוני דבריו בליל מותו. אחרי הדברים האלה הוסיף עוד, שכנראה הוא חי כבר את רגעיו האחרונים. הטון – שקט ופשוט, כאילו הייתה זו שיחה יום יומית רגילה. ועוד ניסה בפעם האחרונה להתרומם ולהביע דבר־מה, אך הדברים לא היו ברורים ואני לא יכולתי להבינם. הוא הכיר את זה על פי הבעת ההתאמצות בפניי; אמר שאין יותר ביכולתו לבטא את מחשבתו.
ראשו צנח על כר המטה ויירדם לנצח.
אילו ערכים בדבריו מאז נותרו חיוניים היום? דומנו כי המחפש חיים חדשים, המחפש באמת, ימצא בדברי גורדון תובנות חשובות. כאן ביקשנו מהקרובים להגותו לספר מיהו גורדון בשבילם ואיזו השראה הם מוצאים בכתביו לחייהם. לחיינו.
אלחנן ניר | נעמה שקד
—————
![איור: מוריה מאיר, צילום: לע"מ]()
איור: מוריה מאיר, צילום: לע"מ
לשיר איתו | מוקי צור
גורדון היה האקולוג הראשון בעם היהודי. הוא חשב שהיהודי השב מגלותו יכול לתרום לשיקום
הפצעים שפגעו באנושות עקב הפיתוח הטכנולוגי
ראשית קשרי עם גורדון הייתה מעשה של ילדות. הייתי בן אחת עשרה, בן של דיפלומט של מדינת ישראל, מדינה בצנע, שטולטל בעקבות הוריו, מראשוני משרד החוץ הישראלי, לארץ שופעת בשרים. הילד, כלומר אני, חשתי אי־נחת מ"מעמדי" המשונה כנציגה הקטן של מדינת ישראל. החלטתי כי תשובתי למצב המוזר היא להצטרף לתנועת נוער חלוצית שקראו לה גורדוניה. והנה אני עומד מול תמונת גורדון הזקן ומעיין בכתביו. תגובתי המיידית כבן אחת עשרה הייתה הזדהות. היום אני לא כל כך מבין איך יכול ילד לחוש קרבה לבעל זקן לבן, לישיש שמת לפני המון שנים. אך אז חשתי כי אני מבין מה הוא רוצה ממני, מה הוא חושב. כילד חשבתי כי לגורדון כל הפתרונות. היום לעומת אז אני חש שהוא חד את כל החידות. מאז ועד היום הוא לא עזב אותי ואני מגלה בו כל פעם ממדים חדשים.
מסעי בזמן עושה אותו כל פעם יותר אקטואלי ואותי יותר מלא פליאה.
זקן בין צעירים
היום איננו יכולים לדבר עם גורדון כפי שהוא רצה. בחייו היה הפוגש בו צריך לשיר איתו. לרקוד איתו, לדבר איתו, לקבל ממנו מכתב אישי. אך אולי דווקא הניתוק שנכפה עלינו על ידי הזמן מחריף את זיקתנו לשאלותיו, לכנותו העמוקה.
גורדון הקדיש את חייו הבוגרים לצעירים. הוא היה מודע לכך שהוא זקן בין צעירים. היום אולי לא היינו קוראים לאדם בן חמישים־שישים "זקן", אך אז, בין החלוצים הצעירים, הוא היה נראה כסבא טוב שהיה כה חסר להם. אך בניגוד לסבא רגיל הוא לא נכנע לנסיבות, לא התכופף בפני המצבים. הוא היה אדם המחובר לקרקע ולשמים ויודע כי יש ללמוד לסלוח אך גם לתבוע. מעצמו ומחבריו.
ראייתו של גורדון חורגת מהגות פוליטית המגיבה לתהליכים, למאורעות, להיסטוריה. הוא מבקש לשוב לזמן הרגיש ביותר לקיום: לרגע ולנצח, לטבע ולתיקון האדם.
גורדון היה לדעתי האקולוג הראשון בעם היהודי. זיקתו לטבע בפרטיו הייתה קשורה לזיקתו ליקום – לקוסמוס. הוא ביקש להשתחרר מאינטרסים של יצרן המשתמש בטבע ומקיומיות אנושית הקורעת את האדם מהמכלול הגדול. הוא העמיד מול מדרון החיים החבוי בזמן הקיומי את הביטוי האנושי של החיים. חיפושו של העם היהודי אחרי קרקע תחת רגליו היה בעיני גורדון הזדמנות לגלות בעבודה בטבע דרך להשיב לאדם את היכולת להשתלב בטבע. הוא חשב שהיהודי השב מגלותו יכול בקשריו המחודשים לטבע לתרום לשיקום הפצעים שפגעו באנושות עקב הפיתוח של טכנולוגיה שאוהבת להפוך לטכנוקרטיה, לשלטון הטכניקה על הטבע ועל חיי האדם.
כאקולוג גורדון ביקש לא להשתמש בטבע, לא לנצל אותו, לא לראות בו משלט או מקלט אלא לחוש אחריות לכוליותו. כשם שכל אדם המתייחס לחברו מציין ביחסו את מחויבותו לאנושות כולה, כל אדם העובד בחלקת שדהו צריך לראות את היקום כולו. זוהי פעולה גופנית החושפת עניין רוחני מוסרי. בניגוד לציונים רבים שביקשו לעצב דמות של פועל חקלאי המשוחרר מכל פעילות רוחנית שעלולה להדיח אותו מאורח חייו כפועל חקלאי, גורדון ראה בעבודה בטבע עניין רוחני. איננו זקוקים לפועלים נעדרי רוח שיוכלו לחיות ככאלה בלי לשאוף אל הדעת, בלי להתחייב אל המוסר. צריך לעבוד בטבע כבני אדם החיים חיי רוח ופורצים אל אוצרות הדעת.
האינסופי שבאנושי
השמירה על הטבע לא נעשית מתוך זעם על הציביליזציה אלא מתוך מודעות לאינסופיות הגנוזה באדם, במשפחה, בחבורה, באנושות. אינסופיות זו שכה הודגשה בתורות הסוד היהודיות ובהגות דתית רחבה הייתה לגורדון למחויבות מוסרית אישית בעולם הנגלה. הוא היה מודע לכאב, לייאוש הגדול המתלווה לתהליך שבו מתגלה המחויבות לטבע ולאדם.
גורדון האמין כי מעבר ליצרים שהציביליזציה המנותקת מהטבע פיתחה וזיקקה באופן מלאכותי, אלה יצרי השלטון והמין, יש סיכוי להתנסות מוסרית הלוקחת בחשבון את האינסופי שבחיים האנושיים. את האופק הפתוח של הטבע. הוא לא היה רומנטיקן המבקש את הפרא האציל ששועט ללא חוק ומקסים את החברות האנושיות השבויות בבית הכלא האורבני. געגוע זה נראה היה בעיניו פרי של מצוקת המונים שאיבדו את תחושת החיים, שנתלשו ממקור, שגלו מביתם.
הוא חיפש את היחיד ואת העולם, את הקשרים בין האנשים. הוא האמין שבפגישה שבין האדמה והמילה העברית, בזיקה שבין השיבה מגלות לבניין הארץ בעבודה, יוכל העם היהודי לקדם את האנושיות, את האחריות ליחיד, את קשריו של האדם אל הטבע. פגישה כזו לא יכולה להתקיים בחברה שהכוח הצבאי הוא לה עיקר. שהריבונות הפוליטית היא לה סם המרדים את החוש המוסרי.
גורדון האמין כיהודי מסורתי כי העיקר נעוץ ביכולת של האדם לחנך את עצמו. לגלות בתוכו את היכולת לחתור אל המעשה המחדש, לא זה השובר, המהפך, אלא זה המסוגל לשוב אל יסודות קיומו ואל פסגת יצירתו.
מוקי צור, חבר קיבוץ עין־גב, חוקר ומחנך, ערך את הספר "את אינך בודדה במרום – מכתבים מא.ד. גורדון ואליו" (הקיבוץ המאוחד, 1998)
—————–
חיים של אהבה עליונה | עינת רמון
מבחנם הגדול של הדורות החדשים, דורו של גורדון כדורנו, הוא היכולת לקיים חיי משפחה שיש בהם טהרה ו"יחסים גדולים בין הגבר והאשה"
כיצד יחיה האדם המודרני – זה שיש לו "אנכי" לא ידע שׂבעה, המשועבד לאליל היופי – חיים של אהבה עליונה? עם שאלה זו פתח א"ד גורדון את מפעלו הפילוסופי, בראשית החלק הראשון של מאמרו "האדם והטבע" שפורסם ב"הפועל הצעיר" בשנת 1910 (החלקים האחרים לא פורסמו בחייו). במציאות שבה "אהבת הבריות, אהבת משפחה, אהבת רעים, מדת הרחמים הולכות ופוחתות במדה שהאדם 'מתקדם' [...] ואפילו הרגש היותר פשוט, שפחות מכל הוא זקוק לאיזו רוח יתירה – האהבה בין גבר לאשה – פוחת והולך (בתוך החברה הנאורה בכלל, ולא רק בקרב היהודים) – כיצד יחיה [האדם] חיים של אהבת אדם, אמונה באדם ואמונה בכל אשר יש להאמין?".
עין גנים, שבה כתב את המאמר, הייתה יישוב־שכונה של משפחות פועלים שתססה רעיונית וחברתית. ימים של חורף גשום בשנת תרס"ט–תר"ע, שבהם הניס הבוץ של פרדסי פתח תקווה את גורדון ואת רעיו־שכניו לבתים, הניבו פולמוסים נוקבים עם י"ח ברנר וברל כצנלסון והגיגים על מוסר, דת ותכלית חיי אדם.
פתרונות בזק לבדידות
גורדון ביקש לברר מדוע הבדידות האנושית מתפתחת לכלל אלימות ומונעת מן האדם את היכולת לחיות חיים רוויים ב"אהבה עליונה", שהיא רגש איחודה של הנפש עם כל מה שחי והווה. אהבה כאהבת האם לילדיה הבוקעת ומתפשטת מן הלב אל הזולת, ללא חישובי תועלת. כחוט השני עובר בכתביו של גורדון הניסיון לפענח את המלכוד הפסיכולוגי האנושי, החוזר על עצמו בשיח זכויות האדם, ש"הרגשת הזכאות העצמית העליונה על האחריות, הרגשת השנאה, העליונה על הרגשת האדם, [...] צומחות ומתפשטות אל מעבר לגבול, אשר גבלו להן התורה והנביאים".
מדוע, שאל, מטפחות תנועות רעיוניות נאורות את רגשות השנאה והעדר, עד כי "בכוח אידיאל האהבה לכל אדם [...] נולדת בלב נושאי האידיאל שנאה ארסית כזאת לכל מי שאינו עומד במחיצתם, שאין דוגמתה אפילו בקרב עובדי האלילים היותר פראים. וכן בדרך כזו נעשה לאפשר, כי בכח האידיאל של חרות, שויון, אחוה תיברא הגיליוטינה" (מתוך: "לבירור רעיוננו מיסודו" 1920, תר"פ). הוא סבר שהדחף האנושי לאהבה מתעוות בהיעדר תרבות, דוגמת התרבות היהודית המסורתית, המחנכת להתמודדות עם תסכולים. אידיאולוגיות־על להשגת שוויון ואחדות מדומים משמשות פתרונות בזק לבדידות.
מתוך הקפדה שלא להפוך בעצמו למושא הערצה והיפנוז של תלמידיו, נמנע גורדון מהנהגה פוליטית ומהתקשרויות שיש בהן שמץ של פולחן אישיותו. גם פולחני אישיות הם בבחינת "קיצורי דרך" למעגלי אחריות מאוד ברורים והכרחיים: זוגיות בין איש ואישה, הורות, משפחתיות רחבה, קהילתיות קרובה, לאומיות ורק אז – אחריות לאנושות ולטבע; אין מעגל שניתן לפסוח עליו. זו מהות ה"חינוך העצמי" שדרכו כל איש או אישה יכולים להתוודע למקום שבו מזין אותם צינור ה"חוויה", השמן למאור הרוחני המניע את חייהם. גורדון רמז בכתביו שכללים לחינוך הדרגתי ואחראי לאהבה מצויים בעולם התורה שעל ברכיה התחנך ושאת כל מצוות הלא־תעשה וחלק ממצוות העשה שבה הקפיד להמשיך ולשמור גם בחובן של קהילות החלוצים החילוניות שבקרבן חי. במאמרו "לבירור ההבדל בין היהדות והנצרות" הסביר:
היהדות כאילו מוסרת לאדם אור גנוז בפנסים רבים, פנס בתוך פנס, ועבודת חייו היא להוציא את האור מתוך הפנסים, להביאו יותר ויותר לידי גילוי. בתחילה הוא רואה את האור רק לפי כוח ראייתו, אבל הוא יודע כי האור גנוז וכי עליו לפתוח ולהסיר פנס אחר פנס. קשה עליו הדבר, אינו יודע איך לפתוח ואיך להסיר את הפנס הראשון וגם קשה העבודה הזאת, וכן בפנס השני וכן הלאה. היהדות אמנם מוסרת לו כללים ידועים, אבל אלה הם בעיקר כללי הכנה. בעיקר כללים שליליים, איך להיזהר מכל רפש ומכל זוהמה, כי העבודה היא דקה מאוד ודורשת כי כלי העבודה – המחשבה, הרגש, הרצון, כל האברים המשתתפים בעבודה – יהיו נקיים בתכלית. קשה (התורה ניתנה ביסורים, אומרת היהדות), אבל העבודה הזאת היא כל חיי רוחו, והחיים מלמדים, וכך הוא פותח ומסיר פנס אחר פנס, ובינתים עיניו מתרגלות והוא כולו בכל ישותו מסתגל אל האור ההולך וגדל ויודע ליאור באור הזה, לחיות לאור הזה.
טהרה גמורה
עבודת המידות, המוכרת מתורות המוסר והחסידות כמהות הפנימית של התורה, משתקפת בכתביו מבעד לדימוי הפנסים שעלינו לפתוח בזהירות, אחד אחד, לצורך חילוץ ה"אור". קבלת ה"אור" האנושי והאהבה בדרך קצרה מרוכזת ופתאומית היא מהפנטת ומסמאת. היא מייצרת עיוורון מוסרי, שנאה ואכזריות. גורדון מתייחס רבות בכתביו לערך האחריות המלאה של אדם לאומתו, כשלב שלא ניתן לפסוח עליו בדרך בין אהבת עצמי לאהבת האדם באשר הוא, ומדגים את רעיון הגילוי האיטי של אור האהבה דרך הבנת היחס הרצוי בין איש ואישה:
חיי האדם מתחילים מן הזוג, מחיי המשפחה. [...] תכלית החיים היא לא נזירות ופרישות [...] ובכלל זו אחת השאלות העולמיות העיקריות, היותר גדולות והיותר עמוקות, ואולי נכון לאמור, אחת מחידות העולם. אולם עד כמה שאפשר לתת לשאלה זו פתרון לאומי ודתי, בפרט אם להביא בחשבון כי הפתרון ניתן בזמן שיתר העמים מסביב היו שקועים בזימה עד אמונתם ודתם ועד בכלל, – מותר להחליט, כי היהדות נתנה את הפתרון היותר נכון והיותר יפה, אם גם נשמרה טהרת המשפחה – טהרת הגבר כטהרת האשה – בקרב עם ישראל בתוך כל הפורענוּיות והרדיפות עד הדורות האחרונים, דורות החיקוי וההתבטלות, שמירה מעולה מאוד. [...]
היהדות המסורה והחיה, אותה הידועה לנו מתוך הסתכלות עמוקה, לא משוחדת ולא מתבטלת בחיי המשפחה של הדורות שלפנינו ובחיי נשמתנו בלי אמצעי, עד כמה שהיא בת־חורין ונאמנה לעצמה, – היהדות נותנת לנו כלל גדול לפתרון השאלה בעתיד. היא נותנת לנו כלל פשוט וטבעי, כי אותו 'קדושים תהיו' הקודם ל'ואהבת לרעך כמוך' קודם גם ל'עזה כמות אהבה' של שיר השירים, לאותה האהבה העמוקה והטהורה, שאינה פוסקת עם הנשואים, כי אם בעצם מתחילה עם הנשואים. [...] קשה, קשה מאוד להשיג יחסים גדולים כאלה בין הגבר והאשה, יחסים של טהרה גמורה של הגבר ושל האשה יחד, לאין ערוך יותר קשה מאשר לחיות בפרישות מוחלטת, אבל חיי משפחה כאלה הם גם נעלים לאין ערוך על חיי פרישות מוחלטת, וחובה על האדם לשאוף לחיים כאלה, – לחיים כאלה ולא לפרישות מוחלטת.
נרמז מדבריו כי המבחן הגדול של הדורות החדשים – דורו של גורדון כדורנו – ואולי של האנושות בכללה הוא היכולת לקיים חיי משפחה שיש בהם טהרה ו"יחסים גדולים בין הגבר והאשה". או כפי שכתב במכתבו לברנר (ולא העז לשלוח): "צירוף חיי העבודה והטבע של הגבר וחיי העבודה והטבע של האשה". המשמעות המשתמעת מן הניסיון הקיומי הזה היא שהגבר יהיה תלמיד עצמו והאישה – תלמידת עצמה, ושניהם יקיימו יחדיו ברית. בימינו מסתבר כי כל מבחניה המוסריים של האנושות מותנים בברית הזו.
מחיר השבר המשפחתי
תדירות אני נזכרת בתנאים הצנועים שבהם נכתב חזון זה: עם שחר, בטרם החל יום עבודה מפרך בשדה, בחום הקיץ של עמק הירדן ועמק יזרעאל, או בקור. לאור עששית שנשא עמו ממקום למקום, בעיפרון מחודד על גבי פיסות נייר קטנות. רשימות הספרים שהזדמנו לידיו וביקש להשיב לבעליהם – ספרי פילוסופיה בעיקר – נמצאו בין ניירותיו הגנוזים בקופסאות מתכת בדגניה א', המנותקת כיום מאוצרות הרוח החבויים בתולדותיה.
עננת העצבות והייאוש ריחפה על פני מסכת חייו לא רק משום שקבר את אשתו בפתח תקווה ארבעה חודשים אחר עלייתה ארצה, והתבשר על מות בנו, יחיאל מיכל, בפודוליה ממגפת הטיפוס בטרם הספיק לעלות ארצה – שנה לפני מות גורדון עצמו. ילדיו יעל ויחיאל מיכל גורדון שילמו את מחיר השבר בתפיסת המשפחתיות המודרנית ונותרו ברווקותם־בדידותם עד יום מותם. את משפחתו המורחבת וקהילתו ליחכו אש הפוגרומים והמהפכות לשוויון, שעה שכאן בארץ היה גורל היישוב הנתון לחסותן של האימפריות המתחלפות לוט בערפל.
מול להבות אנטישמיות ומהפכניות אלו, שכילו לימים את יהדות אירופה כולה, קיננה בקרבו ללא הרף התהייה האם המאמצים הדרושים לחידוש החיים היהודיים בארץ ישראל ולהתנערות מן הגלותיות הישנה והמודרנית יניבו פרי. על שאלה זו, עד עצם היום הזה – ואפילו נוכח תקומתה המופלאה של מדינת ישראל – יש מענה הנשען לא על ידיעה אמפירית אלא על אמונה תמה בנבואה שכך עוד יקום ויהיה. ועל כן ביקשו תלמידיו, חלוצי העלייה השנייה, ובעיקר יעל – בתו, יוסף אהרונוביץ', ברל כצנלסון ואחרים, שהותירו לנו עדויות על דמותו ועל חייו המסורים לאהבת ישראל ולאהבת אדם, להנחיל לנו, בני הדורות הבאים, את מורשתו. זהו דף נוסף בין גווילי הנבואה העברית־היהודית המבקשת להתחדש בכל דור.
ד"ר עינת רמון מלמדת במכון שכטר. ספרה "דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון" ראה אור בהוצאת "כרמל", 2007
———————–
קריאה לתיקון | אבשלום בן צבי
מי שאינו תופס את גודל המעשה אינו מסוגל למעשים גדולים, גם כשהוא מדבר בשם אידיאלים גדולים
בגיל ארבעים ושמונה עשה גורדון את השינוי הגדול בחייו, עלה לארץ ישראל והיה לפועל. גורדון לא היה הוגה שהסתגר בין ספריו בחדרו. לצד המחשבה הייתה גם המלאכה, היו גם החיים. גורדון דיבר על ערך העבודה מתוך חיי העבודה, מתוך חייו עם העובדים. גורדון גר איתם באותם החדרים, שר איתם, רקד איתם, התכתב איתם, התווכח איתם, וכל זמן שמצב בריאותו אִפשר, עבד איתם. מתוך חיים המשלבים מלאכה ומחשבה כתב (בעיקר בשעות הלילה בטרם יום העבודה) דברי הגות, מכתבים וגם פובליציסטיקה אקטואלית.
להאשים את היהודי בתור יהודי בברור, בהחלט, אפשר רק פה, המקום שיש לנו אפשרות להיות מה שהננו. מובן, כי גם פה עוד הגלות שוכנת בנו, בתוך נשמתנו הרצוצה והלקויה, ולא במהרה יעלה בידינו לעקרהּ כולה ולמחות את זכרה מקרבנו, – אבל פה אנחנו יכולים ופה אנחנו חייבים מטעם חיי עצמותנו ומטעם החיים בכלל לאמץ את כל כוחותינו להשתחרר מן הגלות הפנימית הזאת, להיות בני חורין ברוח ("הערכת עצמנו", כנרת, 1916).
גורדון ראה בקיום היהודי בגולה מצב לקוי, מכיוון שאין בו עצמיות, אלא תמיד הסתמכות על חיי זרים, המעצבים גם את המקום שהם מותירים ליהודים ובכך את דמותם של היהודים. את האפשרות לחיי חירות ולפיתוח דמותם של היהודים והיהדות ראה רק בארץ ישראל, במקום שבו יוכלו להקים לעצמם בית לאומי וקיום עצמי, הנשען על עבודת העם ולא על עבודת זרים.
לצד אמונה זו, חשש גורדון והתריע מפני חוסר הסבלנות, הנטייה להסתמך על פתרונות "מן המוכן" ועל נוסחאות קבועות, מפני הציפייה ל"גאולה" הבאה בקלות, בקפיצת הדרך. על מנת שיוכלו להתחדש החיים היהודיים דרש גורדון את התחדשות היחיד היהודי במובן העמוק ביותר, בשינוי שאיפותיו וטעם חייו: מחיים שהפרנסה הקלה עיקרם אל חיים שטעמם הוא היצירה והעבודה החופשית. בחוסר היכולת לעשות את השינוי הזה ראה גורדון את שורש כישלונם של ניסיונות ההגשמה הציוניים שבזמנו. גורדון ראה מול עיניו בחשש גדול את הסכנה ההולכת ומתגשמת של היווצרותו של יישוב יהודי בארץ־ישראל שחייו חיי גלות, ועתידו כעתיד היהודים בגולה.
בכל מעשיהם של 'הבונים' שלנו, בכל האיניציאטיבה הפרטית הבריאה שלהם, בכל הספקולציה הכשרה שלהם, בכל מלחמותיהם בעבודה העברית ובעובדיה וכו' וכו' אתה רואה לא רשעות או שפלות, אף לא רשלנות ואהבת הבטלה, ואפילו לא טפשות, ואפילו לא תמיד אהבת הבצע והכבוד, כי אם קטנות. ואפילו כשהם נכשלים במה שרחוק מן האמת ומן המוסר ומן היופי כרחוק 'בנינם' מבנין לאומי ממש, הרי זה לא מתוך נטיה נפשית לשקר או לכיעור או לאי־מוסריות, אלא מתוך שכל המידות והמרחקים הם אצלם קטנים, ובכללם גם המרחק שבין האמת והשקר, שבין הנאה והמגונה, שבין המוסרי והבלתי מוסרי (שם).
גורדון ראה את מקורם של מכשולי הגשמת הציונות בבעיה של קנה מידה. אנשים שאינם תופסים את גודל המעשה אינם מסוגלים למעשים גדולים, גם כאשר הם מדברים בשם אידיאלים גדולים. כל עוד קנה המידה שלהם שבוי במדדי ההצלחה של החברה שמסביבם לא יוכלו לתקן אותה, אלא רק לתת כסות "אידיאליסטית" למעשיהם המצומצמים, המרוכזים בטובתם האישית.
גורדון ראה בציונות "יצירה שלא ראה עוד העולם דוגמתה, קשיים, מעצורים וכו' גדולים מעל לכל כוח אנוש. עלינו לברוא עם שאיננו או שהולך ומת, לגאול ארץ, להיקלט בארץ, שנתלשנו מתוכה, נתרחקנו ממנה, ונפזרנו לכל רוח" (מכתבים מארץ ישראל, מכתב חמישי).
על מנת להשלים מלאכת יצירה זו יש צורך לפעול בקנה המידה המתאים. גורדון מציב בפני מגשימי הציונות את הדרישה להבין את מפעלם כשינוי בקנה מידה עצום, החורג מגבולות "החיים" המקובלים על מנת לתקן את החיים באמת. רק תפיסת המעשה בגדולתו האמיתית היא שמאפשרת למגשימיו לפרוץ את צמצומם בגבולות העצמי, ולהרחיב את חייהם אל ספירות החברה, העם והאנושות.
את סביבת החיים, לפי גורדון, אין לבחון לפי המטרה הסופית שהיא מציבה לאדם, אלא לפי יכולתה ליצור את התנאים להתעלות האדם בדרך אל המטרה, שהרי חיי האדם לעולם אינם מגיעים אל המטרה אלא נמצאים תמיד בדרכם אליה. גם כאשר המטרה היא לחבר את הארץ אל השמים, אומר גורדון: "'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם?…" ("מכתב שלא נשלח בזמנו", אביב 1912).
גם יותר מתשעים שנים לאחר פטירתו של גורדון, עדיין לא התגברנו על סכנת הגלות האורבת בקרבנו, ועדיין אנו נדרשים לתפוס את גודל המעשה על מנת שנוכל להכין בחיינו היום־יומיים את המקום בשביל הסולם.
אבשלום בן צבי הוא חבר הקיבוץ העירוני "משעול" בנצרת עילית, לומד ומלמד תרבות יהודית וציונות במכון "שיטים" ועורך יומן־הרשת "מלאכת מחשבת"
![ראה בציונות יצירה שלא ראה העולם דוגמתה. שומרת בקיבוץ מעברות, 1936 צילום: לע"מ]()
ראה בציונות יצירה שלא ראה העולם דוגמתה. שומרת בקיבוץ מעברות, 1936
צילום: לע"מ
כולם כולם ברכה | שרית ומיכאל תנחום
הטיול הראשון שלנו מחוץ לירושלים היה לדגניה. עלינו לקברו, הזמנו אותו להצטרף אל משפחתנו ומאז הוא מלווה אותנו בכל מסעינו
גורדון עבורנו הוא התודעה שעזרה להוליד את המשפחה שלנו. התודעה של הגילוי של מי אנחנו בהרמוניה עם מולדתנו, עם עמנו, בהרמוניה עם העבר ועם העתיד. בפגישה הראשונה שלנו, לב דיבר אל לב, שכל דיבר אל שכל, תבונה דיברה אל תבונה. כשמיכאל סיפר לשרית שהוא כותב ספר על הערכים והחזון של גורדון, וכששרית הביעה את התלהבותה הרבה, נוצר החיבור. זהו גורדון עבורנו – חיבור. הטיול הראשון שלנו מחוץ לירושלים היה לדגניה. עלינו לרגל לקברו של גורדון, הזמנו אותו להצטרף אל משפחתנו לעתיד, כאשר במהלך הטיול נרקמה המודעות שאנחנו משפחה, כלומר, חיבור.
נישואים – חגגנו את מיסוד הקשר שלנו עם החברים היקרים לנו בחתונתנו בהרי ירושלים, וגורדון היה שרוי עמנו בברכה כפי שהיה מההתחלה. רצינו להוסיף משהו משלנו בחופה והסכמנו בינינו שכל אחד מאיתנו יחפש קטע אהוב עליו מתוך כל כתביו. מתוך עלעול בחמישה כרכים חזרנו אחד אל השני עם אותו קטע. שִכתבנו את נוסח הדברים לברכה והוספנו אותה לשבע הברכות המסורתיות הנאמרות בחופה. שילבנו אותה בין הברכה השלישית לרביעית, ברכות החותמות בברכת "יוצר האדם".
ברכת גורדון שלנו היא: "ופקחתם ביום ההוא את עיניכם… והצצתם ישר לתוך עיני הטבע וראיתם בהן את תמונתכם. ונשאתם ביום ההוא סביב עיניכם, ונשאתם עיניכם למעלה, וראיתם את הארץ ואת כל היקום אשר בה, וראיתם את השמים עם כל צבאם, עם כל העולמות אשר בהם עד לאין תכלית ואין חקר – והנה כולם כולם קרובים אל נפשכם, והנה כולם כולם ברכה. וברגע זה תשיגו את הנצח שברגע, והיתה הרגשתכם ומחשבתכם, והיתה רוחכם כמעין המתגבר… והיה ביום ההוא וניתנה בכם רוח חדשה. ברוך חי העולמים!!".
מיכאל תירגם את הברכה לאנגלית על מנת שהכול יוכלו להבין. עבורנו זהו חיבור תמידי, וכדברי גורדון, התפשטות.
לידה – בננו בכורנו נולד. נס, ממש כמו הפגישה הראשונה שלנו, ממש כמו מערכת היחסים שלנו. מעל הטבע, וכדרכו של גורדון – דרך הטבע. בברית בירכנו אותו בברכתו של גורדון, שאותה שכתבנו עבורו: "ופקחת ביום הזה את עיניך… והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בו את תמונתך… והתברכת בשפע, שפע אור, אור עולם ממקור עליון ומהמקור שלך, והתברכת בשפע אהבה, שפע שמחה, שפע אמונה, שפע בריאות, שפע רגישות, דיוק בנחישות, שפע אומץ, שפע יצירה וכל טוב. וביום הזה תשיג את עצמותך, את הנצח, וביום הזה והתקדשת" – ועבורנו, חיבור נצחי, מתוך התפשטות.
מוות – אמו של מיכאל עזבה את העולם, לפני חודשיים, אבל נשארה בלבבנו ובלב כל מי שאהב אותה. שכנתה בארבעים השנים האחרונות תיארה אותה כ"נשמה יפה". כמו גורדון, היא הייתה צעירה נצחית, מלאת חיים, מה שטשטש את השנים. היא אהבה את מדינת ישראל ואת הטבע. היא פשוט אהבה, היא מעולם לא קראה מילה של גורדון, אבל בלִבה היא הייתה האדם והטבע. הנעימות שלה והטוב והאהבה שבה היו התפשטות. וזה נשאר חיבור נצחי.
גדילה – אנו מצפים להמשך הרחבת המשפחה. גורדון, כמו הטבע, מהותו היא גדילה, זו המשמעות של להיות בחיים, להיות עם החי מתוך התפשטות, לחוות חיים. גורדון חידש את המילה "חוויה", בבואו להגדיר את מהות החיים, חוויה מתוך ההוויה, חוויה של גדילה, מעגל חיים שלם של התפשטות מתוך חיבור נצחי, מעל הטבע ודרך הטבע.
שרית תנחום היא מנחה סדנאות הורים ועוסקת בייעוץ פרטני. ד"ר מיכאל תנחום הוא עמית במחלקה ללימודי המרכז התיכון ולימודים אסלאמיים במרכז האקדמי "שלם", במחלקה ללימודי המזרח התיכון ואסיה במכון טרומן לקידום השלום באוני' העברית ומלמד במחלקה ללימודי מזרח אסיה באוני' תל אביב
![זהו גורדון עבורנו – חיבור. קברו של גורדון בדגניה א' צילום: Hanay]()
זהו גורדון עבורנו – חיבור. קברו של גורדון בדגניה א'
צילום: Hanay
פטרונם של היחידים המרובים | נטלי קמיל
תמונתו משקיפה עליי בחדר המטבח. בדרך כלל נשוחח בערוב תקווה, עת אנסה למולל קושי עקשן באפיסת אצבעות. אז מביט בי גורדון ומניס טרדות במילותיו הנגוהות
לא הצער שבחיים מביא בני אדם [...] לידי יאוש, לידי שלילת החיים ולידי כפירה בעיקר, כי אם התפלות שבחיים, הריקניות והטמטום שבחיים. בעיקר זה מביא לידי הרהורים קשים וערעורים מדכאים: האדם מבקש, כמו שאומרים, אושר בחיים, אושר פרטי ואושר כללי, – אבל האושר – גם האושר הרוחני במובן ידוע – מביא לידי המעטת הדמות של האדם [...] ודוקא הצער, בעיקר הצער העליון כמובן – עוד מבהיק במידה ידועה את צלם האלוהים שבאדם, עוד שופך אור ידוע על החיים. כל כך עמוקה טרגיותו של האדם. עד שאין האדם יודע לחיות בטובה, אבל גם בצער אינו יודע לחיות. הנה הקושיה, היש לה פתרון? הנמצא? – לבקש בכל אופן חובה עלינו ("האדם והטבע").
בשיר חיי בן 29 הבתים א"ד גורדון הוא סבי שאימצתי לעצמי, רֵעי הקרוב. תמונתו הזעירה, בעלת המבט ההווה, החי בכל תוקף, משקיפה עליי בחדר המטבח (החף מטֶבַח, ברוחו של גורדון), זיכרון נובע של תביעה דחופה וחמלה סוללת נתיבים. בדרך כלל נשוחח בערוב תקווה, עת אנסה למולל קושי עקשן באפיסת אצבעות. אז מביט בי גורדון, מחליק את קמטי נפשי ביד חמה ומניס טרדות במילותיו הנגוהות. רק אתמול פתחתי במילותיו לרחל, שכמו נכתבו אליי: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. שמחה של מצווה נחוצה לך שם".
בקו הישיר שבין כנרת לירושלים (מאמריו, רשימות היומן, המכתבים, כולם תחנות בדרך) החלונות צופים היישר אל הנשמה. בדלת חוקר גורדון "בָּרוּא או בּוֹרֵא?", משאיר מאחור את המשיבים הפאסיביים, שסדר עדיפויותיהם משובש כסדר אותיותיהם, ואז דוהר לכל רוחות השמים בעוד הוא מזעזע את המושבים היציבים בחיפוש משותף, חסר פשרות ורצוף חתחתים אחר מקור החיים והיצירה, האור הגנוז ושביליו האינסופיים.
קל להבחין כי מקומות יש כאן לאין ספור, אך נוסעים – זעיר פה זעיר שם. היכן כולם? אומרים, גם אז לא היו רבים. אולי כי גם הבטחה לא הייתה, ולא שלטי חוצות, אלא רק הפצרה נוקבת לחיות חיים של אמת, שיימהלו מעת לעת, מעצם טבעם של חיים כאלה, בבדידות או ביגון. שני אלה, לצד הכאב והספק, הם אושפיזין קבועים, רמי מעלה אפילו, בכתביו של גורדון. נוכחותם מחוללת ורבת עצמה, מציבה את האדם בפני הכורח למשות את עצמו מן הקרקעית ולסובב את ההגה לכדי תפנית:
זה כוחו של הצער הגדול שבכל מקום שהוא נמצא הוא יוצר. הצער הגדול אינו נותן לבעליו מנוחה, אפילו לבקש מנוחה במוות אינו נותן לו, כי מה יועיל המוות למצטער הגדול, אם הצער נשאר בעולם גם אחרי מותו? [...] בעל כרחו הוא חי, בעל כרחו הוא נושא את הצער הגדול – כי מי כמוהו נושא אותו. מי כמוהו יעצור כוח אף ידע ויבין לשאת אותו? – ובעל כרחו הוא מבקש אמצעים לכל הסובלים לשאת אותו – ויוצר.
אך אל לאדם להתיירא מפני כובד החילוץ, כי גורדון עִמדו. מילותיו מתירות את המתמסר המתייסר מבית האסורים ומושות את קוראיו ממצרים בת זמנם, שחשכתה ידועה לו על כל מבואותיה וגווניה האטומים. זוהי הידיעה הגורדונית, ידיעת המכאוב העמוקה, שמתוכה עולה ומתבהרת ידיעת המרפא ההכרחי. גורדון, שבניגוד לרבים לא בירך על הצהרת בלפור בנתינתה, חשש מפני ההגעה הכוזבת למנוחה, המבטלת את ערך העשייה המתחדשת והיצירה העצמאית, שבו תלה גורדון את הצלחת מפעל ההתיישבות בארץ.
90 שנה לערך מאז לכתו ונראה כי עודנוּ מסתפקים בחצאי־תשובות לשאלות שאין אנו מעִזים לשאול, שעה שאנו מוסיפים להמעיט בערכו של האדם המגשש, כאילו שאלות והתלבטויות הן נחלתם הבלעדית של תלמידים, שפרוכת בית הספר מסמנת את גבולן. "בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ“ (ישעיה מ, כח), אך אין אנו זוכרים כי הבורא, כך אליבא דגורדון, הוא גם האדם. תחת זאת הפכנו לאומרי הן, העומדים בבטחה על מסוע הדרכים המפולסות כבר, המפוסלות בדמות אחרים; עינינו נשואות אל הנכר, ידינו דרוכות ללקיחה, גוונו אל המנוחה ותאוותנו אל בשר שדמיו זועקים בלא שומע.
האדם שוכח את חובתו כנברא בצלם אלוה ושומט עיניו מן החזון, אופקי כאנכי. “אחרים כבר יביטו, כבר הביטו, ומה לי ולזה?“. הבה נרימה, את עינינו, לבותינו, אבוקתנו. בואו, עלו, מקומות יש כאן לאין ספור, והנסיעה, דמֶיה הם כל מה שלא נִכמת: שאלה, הסגת גבול, התרחבות. הבה נהסס, נירתע, נשמוט ונאחז חלילה. הבה נאבד ונמצא.
נטלי קמיל היא מורה לתנ"ך ולתרבות ישראל
בתיכון לאמנויות שבירושלים ומקימת העמוד של א"ד גורדון בפייסבוק
![צילום: לע"מ]()
צילום: לע"מ
מדבֵּר לנפש היחידה | נעמה שקד
הוא מדבר לא רק למחשבה או לרגש, להתעוררות ציונית או להתחדשות דתית ורוחנית – אלא אל עצם החיים.
מקיף וחודר יחד את כולם. שותל שאלות, ופותח דרך
לאט, לאט, לאט התוודעתי לכתביו של גורדון. בקריאה חוזרת ושבה. ואז נפתחו לרווחה, ונגלה לי הדיבור החי, הנוגע בנפש. מעורר ומרגיע, תובע ומנחם. נמשכתי אחוזת השתאות, סקרנות, געגוע, לקרוא עוד ועוד. מילים מחלחלות ויורדות בתוכי, עד נימי הנפש, עד דמעות. מה בָּכן מילים מביא אותי לבכות?
כּנוֹת, חשופות, בערייתן, כמו שהן הנן, – תהיינה הידיעות אשר תובאנה אל הנשמה מאת הקרוב ויקר לה. יש בזה לטהר, לשחרר, להאיר, משום שזה משיב חיים, משום שזה נותן את החיים כצורתם, כמו שהם (מכתבים לגולה, מכתב ראשון).
איזה צליל שפותח את הנפש ונוסע בה פנימה־והחוצה־לעומק־ולרוחב ־־־ ומתעוררת השתוקקות לחיים גדולים ועשירים ועמוקים יותר. והשתוממות על שדברים כאלה מונחים בספרים סגורים ולא נודָעים בחיינו. הלב מוצף אהבה. איך למסור במילים פתח קטן לעולם עצום ונפלא?
לב דופק
אני פותחת במכתביו – לרחל, לבנימין, למנחם, לחיותה – דיבור בלתי אמצעי, קול אישי, חשוף:
אני מבקש לב דופק, נפש חיה. אני הייתי חפץ כי בני אדם ימָשכו זה לזה ככוכבים האלה, הגדולים כשהם לעצמם והגדולים ביחסם זה לזה. אלה הם יחסים גדולים, הנאים לאדם, אם הוא באמת נזר היצירה. ואל תאמרי כי אני דורש יותר מדי, כי אני דורש מבני האדם כי יהיו בני עליון. לא! אני רק דורש כי יהיו טבעיים, אמתיים, ככל אשר בטבע (לרחל בלובשטיין).
הוא כותב לאנשים הצעירים החולקים איתו את התחבטויותיהם, משתֵף ומגדֵל, נותן מעצמו מבלי לתת פתרונות, מתוך אֵמון בכוח האינסופי של החיים על כל עושרם וצערם, ייסוריהם וצמיחתם:
רואה אתה בנפשך סערות, זועות, חשכת תהום, – והרי אתה נבהל, נרעש, נדהם. ואני רואה בזה עושר, עומק, תהום של נפשיות. אותו הנעלם, שאתה נתקל בו, שאתה תוהה עליו ושואל עליו, הרי היא ההויה העולמית, המשתקפת בנפשך בצורות, גונים ומצדדים כל כך מרובים, בעומק כל כך תהומי, עד שהיא מביאה אותך במבוכה, מטילה עליך אימה. ואתה שואל אותי: מה זאת? ואתה מבקש ממני, שאני אבאר לך את הדבר… אבל, חביבי, כל זה משתקף בנפשי באופן אחר לגמרי… ואיך אוכל אני לעשות חשבון עולם שאינו שלי?… בכל נפש משתקף העולם באופן אחר, בנוסח אחר. ויותר שהנפש עמוקה ועשירה, יותר עמוק ועשיר נוסח ההשתקפות הזאת.
יש לי איזו הרגשה או איזו השגה עמומה שלפני ההרגשה, כי החיים, החיים הנפשיים בלי אמצעי הם העונים על כל השאלות והמיישבים את כל הפליאות והסתירות, הם המבארים והמאירים (למנחם ברקוביטש).
אני לומדת לקרוא כך גם את מאמריו והגותו התובענית, כמו מכתבים. "ובדַבְּרי לרבים אני מדבר באמת גם לנפש היחידה". לשמוע בהם את הקול החם, החי, את האירוניה המרירה לעתים, ההומור, הביקורת הנוקבת, התבונה. כשהוא כותב את טלטלות העם היהודי הקרוע והמפרפר, את ההתמסרות למשימה הכבירה של עבודת התחייה בארץ־ישראל, את החזון הגדול, הנבואי, של התחדשות החיים. כותב בעֵרוּת, בישרוּת, בבהירות, בהתגעשות הנפש, בגילוי הלב עד עומק תהומו. כותב בצער וחרון וייאוש מול צמצום וטמטום, מול אובדן כיוון פנימי, נסער ומתריס ומוכיח. וחוזר ומברר ופורשׂ במתינות, בהתבוננות רחבה ועמוקה, מה העיקר, מה חיינו, מה אנחנו מבקשים… ותמיד אחוזים אצלו בשורש אחד כל הממדים: ה"אני" האישי – והלאומי – והאוניברסלי – והקוסמי – חוליה בתוך חוליה, מעגלים מתפשטים ומתרחבים. ותמיד־תמיד השאיפה לחיים גדולים, חדשים.
דבריו נהיו לי לספר קודש, למכתב יקר, לנבואה מאירה ומכוונת.
נפש אחת מישראל
אני מתרגלת לדרך הכתיבה המתאמצת להסביר את עצמה, לדייק ולבאר בתוך מהלכה. לומדת להתוודע אל שפתו (העברית העשירה, הרעננה!), להתמסר לָאורך, לקצב המניע, כתֵיבה על גלי נהר. ולא אכפת לי כשהמשפטים ארוכים ומורכבים ומתמשכים, מפני שכבר התיידדתי איתם ואיתו. מפני שיש בהם קצב הנשימה של דיבור, של מחשבה חיה חותרת וחוצבת ומצרפת את מילותיה, של נפש פתוחה והומה.
איך הוא עושה זאת? לדוגמה, בסוף מאמרו "לחברַי ברוח המנוצחים" הוא כותב: "הנצליח?… מי יכול להגיד?… נחיה כמה שכל אחד מאתנו יוכל לחיות ונהיה מה שכל אחד מאתנו יוכל להיות. ואם נחיה כך, לא נחיה לבטלה". ומסיים: "בשר ודם אנחנו, ומוכרחים להסתפק במה שאפשר. די יהיה לנו אם כל אחד מאתנו ייתן לעם ישראל נפש אחת מישראל".
איזה צירוף מדהים, שמתחיל כמו בהנמכה, בספק ובהסתפקות במועט, במין הבנה אנושית של מה שאפשר ומה שאי אפשר: "די יהיה לנו אִם" – ומתהפך פתאום לתביעה כולית, מוחלטת – "אם כל אחד מאתנו ייתן… נפש אחת מישראל". הוא מניח על הדף את ההזמנה לתת את הנפש, כמין אמת פשוטה. ולא מסירות נפש במשמעות של מוות אלא להפך, של חיים. להביא את הנפש במלואה, הרי "נפש אחת מישראל", נפשו של כל אחד מאיתנו, היא "עולם מלא", וחיותהּ וגידולה הם מה שנוכל להביא לתחיית העם, לתיקון עולם.
מה פירוש לתת את הנפש, הוא מפרש במאמרו הגדול "הקונגרס" (ויכול הקונגרס להיות משָל לכל דבר שנרצה).
מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת? אַל לבעל נפש לשאול שאלה כזאת! הקונגרס יוכל לתת רק מה שנותנים לו… השאלה היא אפוא: מה יש להביא אל הקונגרס?
אבל אם יש לך לב כואב, אם יש לך נפש, היכולה באיזו מידה לשמש בית קיבול לצער האומה, – הרי יש לך מה להביא. אם יש לך מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים, שעדיין לא עמדת על סודם, חלום שאין לו פתרון, – הרי יש לך מה להביא.
אם יש בך רוח חיים, רוח שואפת לחיים, ליצירה, – הרי יש לך מה להביא. ואפילו אם יש בך ייאוש עמוק, ייאוש שאינו יודע פשרות, כלומר אם יש לך חלק בייאוש הגדול, – יש לך מה להביא. כי גדול כוח הייאוש הגדול ביצירה אולי לא פחות מכוח האמונה הגדולה.
אבל, בייחוד, אם יש לך מעשה, שאתה משתתף בעשייתו, שאתה שואף לעשותו באופן שלא יתחלל בעיני עצמך, – יש לך מה להביא… ואם נתבונן, ואם נחשוב, ואם נרצה, – עשׂה נעשה וגם יכול נוכל… אז לא ייאָמר עוד: מה יש בקונגרס? מה יכול הקונגרס לתת? משלנו יתן לנו ומעבודתנו יאיר לנו.
אותה פנייה פשוטה – "נחיה כמה שכל אחד מאתנו יוכל לחיות", ואותה נימה מינורית של "די יהיה לנו", באות גם בפרקי "האדם והטבע". שם, במעוף מחשבתי בלתי־רגיל, במבט צלול ונוקב, הוא יורד לחקר שאלות הנפש והחיים והעולם.
אמנם אין אדם, בשר ודם וצלם אלוהים כאחד, יכול להיות שלם, אבל הוא יכול לחיות בשלמות, כלומר לחיות את כל עצמו כמות שהוא, עם כל אורותיו ועם כל צלליו… בבת אחת, בלי אמצעי, בכל רגע של חיים. וזה די. זה קובע לו את מקומו בעולם, את מקומו בתור חוליה קטנה שאינה יכולה להיות שלמות בפני עצמה, שמקום פגימתה הוא אולי מקום דבקותה ביתר החוליות בתוך שלמות עליונה, אין־סופית.
"זה די"! – כאילו מדובר בהצעה קטנה, צנועה. כן, הוא אומר, אפשר לחיות בשלמות למרות הפגימות והקרעים והניגודים שבנו. לחיות את ה"אני" כולו כמו שהוא, בהווה, ברגע החי – חלקיים וחסרים כמו שאנחנו – בין קבלה עצמית לתביעת תיקון וצמיחה. ודווקא בחלקיוּתה, בפתיחוּתה של החוליה הקטנה, יוכל להיות חיבור עם ההוויה הגדולה לאין־סוף.
השאיפה הקיימת בנפש לחיות בשלמות את כל החיים בכל כיווניהם; לחיות בכל מה שהשכל תופס וגם למעלה מזה… נשמת האדם – ה"אני" של כל אדם ואדם – שואפת בפשטות לחיות חיים נעלים מאלה שהיא חיה, כי אין היא מסכימה לחיות חיים סגורים בתוך קליפתה הצרה… כי רוצה היא לחיות חיים משותפים את עולם ומלואו, לחיות בתוך כל מה שחי וקיים; להתמזג את הטבע, את כל מעמקיו ומרחביו, לחיות את חייו הקוסמיים הכבירים, – לחיות באין־סוף. …כל מה שהוא מעמיק יותר לחדור לתוך נבכי החיים וללמוד אותם, – כן ירבה, יגדל, יעמק תוכן חיי האיש, כן תעצם שאיפתו לחיים מלאים, מאומצים יותר (מכתבים לגולה, מכתב שלישי).
אוויר ומרחבים
הלימוד של אהרן דוד גורדון פתח שער בחיי. מפני שהוא מדבר לא רק למחשבה או לרגש, להתעוררות ציונית או להתחדשות דתית ורוחנית – אלא אל עצם החיים. מקיף וחודר יחד את כולם. שותל שאלות, "איך לחיות יותר? איך לחיות חיים חדשים בכל רגע של חיים?", איך לחיות חיים משותפים עם העולם? איך לחיות את המפגש עם בני אדם ביחסים גדולים, ישרים, גלויים, כמו בטבע? והוא פותח דרך.
אני שבה להשקיע את הנפש בדבריו המאירים, במעיין החי.
מתבוננת בתצלום הנדיר: בפָּנים, במבע עיניו, קורנות נהרה וצער ועומק ואמת. בנוכחות הגוף, בידיים העובדות, הנפלאות. אני מניחה ראשי אצל ידיו המגוידות הרכות הקשות, הוא סבא ומורה שלי, הוא שׂם על ראשי את כפות ידיו ומברך. מעורר ומרגיע את לבי, אומר לו "גדַל!"
ככה, כשידיך על ראשי אני חוזרת להיות נטיעה באדמה, אני צומחת, שורשיי דבקים בצידה הסמוי הסתום של ההוויה, וגווי מתיישר, נִפרשׂ לאור, גומא אוויר ומרחבים ושמש נדבה.
נעמה שקד היא רכזת בית המדרש המתחדש "אלול" בירושלים. קובץ שיריה "נחושת ונהר" ראה אור לאחרונה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג שבט תשע"ד, 24.1.2014
![]()
![]()
