מקום ארון הברית ומזבח העולה, המכונים בכתובים קודש קודשים, מלמדים 
על תנועה כפולה במפגש עם השכינה – אקטיביזם והקשבה

פרשת תרומה פותחת רצף של פרשיות שחותמות את ספר שמות ועוסקות בעיקרן בבניין המשכן – מקום המפגש בין ארץ לשמים, בין חומר לרוח ובין אדם לא־לוהים. כבר בראשית הפרשה מכנים הפסוקים את ביתו של הקב"ה בשם "מקדש", ומגדירים אותו כבסיס ליצירת קדושה ולהשראת השכינה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח).

אחד הביטויים המעניינים המוזכרים בפרשיות המשכן הוא "קודש קודשים". ביטוי זה צד את עיני שכן הוא מכיל בתוכו קביעה שגם בתוך המקדש, בתוך המרחב המקודש כולו, יש מה שיקבל את ההגדרה הגבוהה יותר, מעין הקודש שבקודש. בדיקה קצרה של המקומות שבהם מוזכר ביטוי מיוחד זה העלתה בפניי שהצירוף "קודש קודשים" מופיע בפסוקים בשני אופיים: כתיאור של מקום פיזי־גיאוגרפי בתוך מרחב המשכן וכתיאור של חפץ ממשי בתוך כלי המשכן.

כתיאור של מרחב ומקום מופיע הביטוי בסמיכות לארון העדות: "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (כו, לד); וכתיאור של חפץ וכלי מסוים מופיע הביטוי דווקא ביחס למזבח העולה: "שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּש" (כט, לז) (אמנם, בתחילת פרשת כי תשא נראה כאילו שמן המשחה הופך את כל כלי המשכן לקודש קודשים: "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים"; אך השוואה לסוף פרשת פקודי, כאשר הכלים למעשה נמשחים בשמן, מלמדת שכל הכלים מסתפקים בהכרזה: "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ", ורק מזבח העולה זוכה לתוספת: "וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים").

הבחנה זו מעניינת, שכן אם נשרטט את מבנה המשכן נראה שאין כלי המצוי במקום מרוחק יותר מהמרחב המכונה "קודש קודשים" מאשר מזבח העולה היושב לו אי שם בחוץ בתוך החצר. כלומר, בעוד המרחב הפיזי המכונה "קודש קודשים" מצוי בחלק הפנימי ביותר של המשכן, החפץ המכונה "קודש קודשים" מצוי בחלק החיצוני ביותר של המשכן.

איור: מנחם הלברשטט

בין פעולה והקשבה

הפער בין השניים איננו קשור רק למיקום הגיאוגרפי שלהם במשכן, אלא למהות הכלי ולצורת העבודה הנעשית בו. העבודה הנעשית במזבח היא הקרבת הקרבנות, הפעולה האקטיבית ביותר שעושים הכהנים במשכן. כבר בפרשת השבוע הבא, כשתתאר לנו התורה את תהליך הקדשת הכהנים, יתפוס המזבח בפסוקים תפקיד מרכזי. בניגוד לשאר הכלים, שמשיחתם בשמן המשחה היא שמקדשת אותם, המזבח הופך לקודש קודשים על ידי עבודת הקרבנות הנעשית עליו. כמו כן, מיד לאחר תיאור הקדשת הכהנים תצווה התורה על קרבן התמיד שיוקרב על ידי הכהנים בוקר וערב על המזבח.

לעומת זאת, העבודה הנעשית בארון מתוארת בפסוקים כך: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻות" (כה, כב). מכאן נראה שהעובד בכלי זה איננו הכהן אלא דווקא הקב"ה שנועד ומדבר עם משה. מה שנדרש ממשה הוא לעמוד בשקט ובנחת ולהקשיב לדבר ה' אליו.

אז היכן נמצא קודש הקודשים במשכן והיכן מתרחש שיא המפגש המקודש ביותר בין האדם לבין הא־לוהים – על המזבח או מעל הכפורת? כדי להעשיר ולהעמיק את ההבחנה העולה מפשטי הפסוקים כדאי לעיין במחלוקת ראשונים הנוגעת בדיוק בנקודה זו. הראשונים חלוקים בשאלה מהי בדיוק המצווה העומדת בתשתית החיוב לבנות משכן או מקדש. הרמב"ם בוחר לפתוח את הלכות "בית הבחירה" באופן הבא: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש..". המצווה לדידו של הרמב"ם היא לבנות בית שתכליתו העיקרית היא הקרבת קרבנות ועלייה לרגל שלוש פעמים בשנה. הרמב"ם בהמשך הפרק ממשיך את הקו המתבקש מהגדרתו זו, כשהכלי הראשון שהוא מציג, כנראה כביטוי למרכזיותו, הוא מזבח הנחושת.

הרמב"ן, לעומתו, מגדיר בפירושו לתחילת הפרשה את תכלית המשכן באופן אחר: "ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו… והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר: 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת', על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה". לב לבו של המקדש מצוי לשיטתו של הרמב"ן בארון העדות, שם נחה השכינה ושם מתקיים הדיבור בין הא־לוהים לבין משה. הרמב"ן מוצא סייעתא לדבריו בסדר הפסוקים בתורה שמקדימים את פרטי הארון לכל שאר הכלים.

ראויים הדברים לבעליהם. מתאים שהרמב"ם הרציונליסט, הרואה באדם, בשכלו וביכולתו לפעול ולשנות את המציאות את נזר הבריאה, יסמן את המזבח כלב המשכן ואת פעולת ההקרבה ההופכת את האדם לאקטיבי ופעיל בכינון קשריו עם הקב"ה כמעשה המרכזי ביותר הנעשה במשכן. לעומתו, ראוי לו לרמב"ן, איש הסוד, האמון על "דרך האמת" והרואה בהשגחה וביד ה' כוח מרכזי בשאלת התפתחות ההיסטוריה, שיסמן את הארון כלב המשכן ואת פעולת ההקשבה כמעשה המרכזי ביותר במשכן ובכינון הקשר של האדם עם הקב"ה.

המזבח האחרון

המקדש מהווה מקום מפגש בין אדם לבין א־לוהים. מפגש זה מתרחש בשני אופנים שונים: במקום שבו האדם פעיל ואקטיבי ובמקום שבו האדם קשוב ופאסיבי. המקום הראשון מיוצג בצורה העוצמתית ביותר במזבח, שעליו מוקרבים הקרבנות שמביא האדם. המקום השני מיוצג בצורה הטובה ביותר בארון העדות, שבו לא מתרחשת עבודה של ממש, אלא הקשבה לדבר ה' המדבר מבין הכרובים. נראה לי שהגם שהראשונים חלוקים בשאלה היכן המוקד ומהו העיקר, מספרת לנו התורה ש"אלו ואלו דברי א־לוהים חיים", וקודש הקודשים מתגלה במקום שבו מדבר ה' אך גם בכלי שבו מגלה האדם את שאיפתו ורצונו לפעול ולהתקרב אל הקב"ה.

להכרעה הכפולה של התורה יש ביטוי נוסף בפסוקים, שכן לא רק מזבח העולה אלא גם מזבח הקטורת זוכה לכינוי "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". בסופה של פרשת תצווה, לאחר שעל פניו מסתיים הציווי על בניית המשכן כולו – הארון, השולחן, המנורה, היריעות והכיסויים, הקרשים, מזבח העולה, עמודי החצר ובגדי הכהנים ־מופיע לפתע מעין "נ"ב" ובו הציווי לבנות את מזבח הקטורת, המסתיים במילים: "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'" (ל, י). קריאת מזבח הקטורת בכינוי "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" מקבלת חיזוק נוסף בהמשך הפסוקים כאשר גם הקטורת המועלית על המזבח מצטרפת להגדרה: "וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת… וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם" (ל, לו).

אם נדייק בפסוקים נמצא שמזבח הקטורת והקטורת אשר עליו מתייחסים לכינוי "קודש קודשים" בשני אופנים – הראשון, בדומה למזבח העולה כחפץ וכלי; והשני, בדומה לארון העדות כממוקמים גיאוגרפית אל מול המרחב המכונה קודש קודשים, "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה". הכפילות הזו מתאימה למזבח הקטורת שמחד גיסא הוא מזבח המסמל את פעולת האדם המקריב ומקטיר אך מאידך גיסא עיקר הפעולה הנעשית בו, הקטרת הקטורת, היא פעולה שהמשמעות שלה איננה כפרה כקרבן אלא הכנת האפשרות לדיבור הא־לוהי ולהשראת השכינה (כך ביום הכיפורים: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", כך בסיפור קורח ועדתו: "וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה'", כך בחטא נדב ואביהוא וכך לאורך התנ"ך כולו, כאשר ההתגלות הא־לוהית תמיד מלווה בענן וערפל).

אם כך, מזבח הקטורת מהווה את החיבור העמוק בין המרחב לבין החפץ, בין ההתרחשות הא־לוהית לבין הפעולה האנושית – האדם מקטיר קטורת ויוצר מסך של עשן ובתוכו הקב"ה בוחר להופיע ולהשרות שכינתו. תפקיד פעולתו של האדם הוא לאפשר את גילוי השכינה בעולם, אך מרגע שזו הופיעה נדרש הוא לפתח בתוכו כישורים של הקשבה, עדינות ורגישות רוחנית לפגוש את ההשראה הזו.

קריאה זו יכולה אולי גם לתת פשר למיקומו המוזר של מזבח הקטורת בפרשיות הציווי על בניית המשכן. הציווי לבנות בית לה', מקום שמתיימר להצליח ולהפגיש בין האדם לבין הא־לוהים, יכול להתרחש רק דרך התנועה הזו המשלבת את המזבח והארון, את האנושי ואת הא־לוהי, את הפעולה וההקשבה. ואם כך אין מתאים מסיכום כזה לפרשיות המשכן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

מול הספרות העברית המתחדשת יצרו כמה מגדולי הסופרים היהודים בראשית המאה הקודמת סיפורים שהווייתם יידישאית־אמריקנית. ניצחון השפה העברית יצר פער בין התרבויות

אמריקה – העולם החדש ביידיש ובעברית

סיפורים קצרים

עורך: מתן חרמוני

עם עובד ואמנות לעם, 2012, 193 עמ'

הקובץ “אמריקה“ הוא מעין מחוות־זיכרון לסיפור הקצר היהודי־יידישאי־אמריקני של ראשית המאה ה־20. הספר כולל שבעה סיפורים קצרים פרי עטם של סופרים שונים: שני סיפורים מאת שלום עליכם, סיפור אחד של יצחק בשביס־זינגר וארבעה מאת סופרים לא מוכרים אצלנו: משה נאדיר, ל‘ שפירא ול“א אריאלי־אורלוף. יש להעיר שחיפשתי במבוא ובאחרית הדבר שנכתבו על־ידי העורך את שמותיהם המלאים של שני הסופרים הנשכחים הללו, שפירא ואריאל־אורלוף – ולא מצאתי. דווקא משום שחרמוני עצמו מצר על השכחה ועל היעלמותם של סופרים אלה מן הזיכרון התרבותי היהודי־ישראלי, חבל שאינו מציין את שמותיהם המלאים.

מתן חרמוני, עורך הקובץ, מוכר לקוראים מן הרומן שלו “היברו פבלישינג קומפני“ – על ספרות ה“שונד“ (“ספרות הזבל“ או הספרות ה“נמוכה“) בחברה היהודית־אמריקנית בראשית המאה ה־20. הפעם בחר חרמוני לערוך ספר המהווה אסופה של סיפורים קצרים יהודיים־אמריקניים שרובם נכתבו במקור ביידיש ושניים מהם בעברית, ושאותם הוא מגדיר “קלאסיקה“. איני בטוחה שההגדרה הזאת נכונה לגבי כל הסיפורים בקובץ, אבל היא נכונה ללא ספק לשני הסיפורים הראשונים, ששניהם – בתרגום לעברית בת־זמננו – מתעלים מן הזמן והמקום הספציפי והם אוניברסליים ונכונים לכל מקום וזמן.

כוונתי לשני הסיפורים של שלום עליכם: “למיסטר גרין יש ג‘וב“ ו־“מעשה ב‘ירוק‘“ (שניהם בתרגומו מיידיש של בני מר). קל לדמות את הסיפורים האלה כסיפורים על יאנק הפולני שמסדר את יאשק, על ג‘וזפה האיטלקי שמסדר את שיינון האירי, או על הודי אחד שמסדר הודי אחר וכדומה. לטעמי, דווקא התרגום החדש, הישראלי־עברי העדכני, שמשוחרר לגמרי מבנות־הצל היידישאיות שליוו עד כה את כל התרגומים המקובלים (כמובן של י“ד ברקוביץ, אך גם של אריה אהרוני, דן מירון ובנימין הרשב), מבליט ומדגיש את האופי העל־זמני ועל־מקומי של הסיפורים, ועושה עִמם צדק היסטורי וספרותי יותר מקודמיו.

התרגום העדכני אינו פוגם כהוא זה בחן ובהומור שמאפיינים את סגנונו של שלום עליכם, באופי המיוחד של הדיאלוג שלו וב“יהודיות“ – ובמקרה זה ה“יהודיות־האמריקנית“ שלו. שני הסיפורים, שבהם יהודי אחד “מתחמן“ יהודים אחרים ואנשי עסקים זעירים מתגלים כנוכלים גדולים, מרתקים. ולמרות שהקורא המיומן יכול לנחש מראש מה יהיה הסוף – הסוף בכל זאת מפתיע ומפולפל, כדרכו הטובה של שלום עליכם. קל מאוד לשכוח שסיפוריו של שלום עליכם נכתבו לפני כמאה שנה, והרלוונטיות של הסופר הענק הזה לא נמוגה גם בימינו.

פער בין שתי הספרויות, ואולי בין יהדות ארה"ב ובינינו. יהודים בניו יורק, ראשית המאה העשרים
אוסף ספריית הקונגרס

במכונית נוצצת וסיגר

 עוד סיפור "קלאסי" בתוכנו ובאיכותו הוא "ביגביז" של מישה נאדיר (בתרגום מיידיש של מתן חרמוני). זהו מעין סיפור סוריאליסטי־פוליטי, סוציאליסטי או "בונדיסטי" באופיו, שמשקף יפה את מאבק הפועלים היהודים באמריקה בעשורים הראשונים של המאה ה־20, אך תקף לפחות בחלקים ממנו גם לימינו אנו.

הסיפור מתחיל במילים חריפות, שמכינות את הקורא לקראת הסיפור שלפניו: "אתמול בלילה חלפתי על פני וול־סטריט וראיתי את המהומה הקדחתנית של תולעי הזהב בטוותן זהב. נזכרתי בשכני ביגביז. קיצור לביג־ביזנס. ירקתי הצידה שלוש פעמים ואמרתי 'שהאופל ייקח אותך בשנתך…'". ההמשך הוא ברובו דיאלוג הזוי למדי בין ביגביז, היושב "במכונית הירוקה והנוצצת שלו", לבין "פועל עם מגרפה וגורף זבל". למעשה זהו דיאלוג בין חירשים, שמערב ומערבב נושאים שונים ומשונים, מאמונה באלוהים ועד ניצול, פשיזם ועוד. אבל יש בו לא מעט משפטי מחץ ואמרות ראויות לציטוט: "כל אדם שמכבד את עצמו צריך שיהיה לו אדם אחר שידאג למזונו…", אומר ביגביז. והפועל משיב, "זה נכון מאוד… (בתנאי ש־) הלב שלו צריך שיהיה מת לגמרי…".

הניסוח של ה"קפיטל" של מַרקְס במילים הספרותיות של נאדיר מחייב קריאה מוקפדת וקילוף של רמזים וצעיפים, אבל אין ספק שהסיפור בכללו נכון לכל זמן ובוודאי גם לציטוט על ידי סוציאליסטים אמיתיים בני ימינו (אילו היו לנו כאלה…).

התואר "קלאסי" שמצמיד חרמוני לאוסף הולם פחות את איכותם ואת שרידותם בזמן של סיפורים אחרים בקובץ שלפנינו. הסיפור "ניו־יורקיש" של ל' שפירא (תורגם מיידיש על־ידי רועי גרינוולד) הוא לדעתי מיושן מאוד, הן בלשון התרגום שלו והן בתוכנו. צריך אולי להיות חוזר בשאלה מנותק מאוד מהוויות העולם הזה כדי להתרגש עדיין מסיפור התפקרות של יהודי – שמתחיל פתאום לאכול "אויסטרים" (צדפות), או נסחף למעשה אהבה עם דולורס, שהיא חצי־מלצרית ושני שליש זונה. ואולי הניגוד בין החמימות הרכה, הקפריזית והאמיתית של דולורס לבין המהות המסוגפת של הגיבור, או הניגוד שבין האהבה האמיתית שהגיבור חש כלפי דולורס לבין העובדה שאהבתו זו היא אהבה קנויה – הם החידושים ההופכים את הסיפור הזה ל"קלאסי"? אתמהה.

ספרות כתובה בגרזן

סיפורו של ל"א אריאלי־אורלוף, "ניו יורק", נכתב במקורו בעברית, אך בשל המועד המאוחר יחסית של כתיבתו (שנות ה־30) הוא נקרא כסיפור מודרני למדי מבחינה לשונית. מאידך גיסא, עלילתו נושאת חותם מובהק של זמנה ומקומה, ושל סוגיות שהיו משמעותיות אז: בית ספר יהודי של יום ראשון, התמיכה במפעל הציוני לעומת הגישות ה"בונדיסטיות" ועוד.

"יומנו של איש בודד" של אריאלי־אורלוף הוא יותר על־זמני ואוניברסלי, אם כי אלמלא ה"פיקנטיות" של היותו סיפור משנות ה־20 שנכתב עברית באמריקה לא היה בו מה שיזכה אותו לחיי נצח ספרותיים. זהו סיפורו של איש צעיר ובודד שמגשש את דרכו ומתחבט בבעיות של כל צעיר עירוני בכל מקום וזמן: נשים ואהבה, מקצוע וקשרים חברתיים. בסך הכול זהו סיפור לא מעניין במיוחד או איכותי באורח יוצא דופן, ואפילו השנאה העצמית היהודית והניסיון להעלים את הזהות היהודית מפני העולם שמסביב, אף על פי שהם מאפיינים של יהודים מסוימים גם בזמננו – אין בהם די כדי להפוך את הסיפור ליצירה נצחית.

אבל הוא לפחות לא מרגיז ומביך כמו הסיפור האחרון בקובץ, סיפורו של יצחק בשביס־זינגר "הקפטריה". הסיפור הזה משקף היטב את הכתיבה של הסופר בחלק גדול מספריו: תערובת של יהדות ומין, עם וולגריזציה ומסחור של השואה. יש בסיפור הזה הכול, כולל חזיונות־רפאים, מחלת נפש והתאבדות: סוג של ספרות שכתובה בגרזן ולא בעט. למרבה הצער, כתיבה כזאת על יהודים ועל שואה קיימת גם בזמננו.

לתואר "קלאסי", מכל המובנים, ראויים לדעתי מכל סיפורי האוסף הזה רק שני סיפוריו של שלום עליכם. ותרגומם המוצלח על־ידי בני מר מעורר משאלה אחת בלב: שמישהו ירים את הכפפה ויממן את תרגומם מחדש של כתבי הסופר הגאוני הזה לעברית בת זמננו, באופן שיהיה נגיש ומושך גם עבור מי שבדנ"א התרבותי או הנפשי שלו כבר לא משולבת העיירה היהודית האשכנזית, עם העגלון והפרה והמנחם־מנדל שלה.

האוסף מלווה בפתח דבר ואחרית דבר מאת העורך, שמציג את הסופרים וממקם את כתיבתם בזמן ובמקום, ושם דגש מיוחד על העימות שבין הספרות העברית בארץ ישראל לספרות היהודית בארצות הברית. הפיכתה של ישראל למרכז התרבותי של הספרות העברית היא בוודאי ניצחון גדול לתחיית השפה, אבל היא גם יצרה פער בין שתי הספרויות הללו ואולי בכלל בין יהדות ארה"ב ובינינו.

ההוצאה המוקפדת והמלומדת של אוסף הסיפורים הזה ראויה לכל שבח, ויכולה להוות מופת לאופן שבו יש לחדש ולגאול מן השכחה ספרות איכותית של סופרים שנשכחו מן המודעות והשיח התרבותי של זמננו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

סקירת כתבי עת מן העולם

 יציאה מארון הפחדים

עורך הגיליון יוצא עם מאמר אינטימי ומפתיע על החיים בצל החרדתיות הכפייתית

רשימתו של סקוט סטוסל בירחון Atlantic היא עוד אחת מהרשימות המתארות את חייו של אדם הסובל מחרדה קשה ומפוביות שונות. אך כשמבינים במי מדובר, התמונה משתנה מן הקצה אל הקצה. סטוסל, האיש החרדתי מהמאמר, איננו אלא אחד העורכים של המגזין שבו הרשימה מתפרסמת. כן, גם בימים שבהם בערך כל אמריקני שלישי צורך בשלב כלשהו בחיים כדורים נגד חרדות ודיכאון, להיות חרדתי זה עדיין לא מחמאה, ולהודות על כך בפומבי זה סוג של “יציאה מהארון“ מבחינת האומץ הדרוש.

ובכן, כעת, כדי לקחת את עצמו בידיים, סטוסל, עיתונאי ועורך מוערך, זקוק לכדור נגד חרדות, כדור נוסף להורדת לחץ הדם וכן שוט או שניים של ויסקי או וודקה, כדי להרגיע את הגוף. בלי זה הוא לא מסוגל לשאת נאום בציבור. בעגה המקצועית קוראים לאנשים מן הסוג הזה “חרדתיים ברמת תפקוד גבוהה“, כלומר אנשים שרוב הזמן מצליחים להסתיר את החרדות מהסביבה בהצלחה. במהלך חייו סטוסל ניסה כמעט את כל שיטות הטיפול הפסיכולוגי הקיימות (רשימתן המלאה עולה לכדי אורך של פסקה במאמר) וגם שורה ארוכה של תרופות נוגדות חרדה (עוד פסקה). הוא גם יודע ששילוב שלהן עם אלכוהול הוא לא בריא ואפילו מסוכן, אבל רק ככה הוא מצליח לדבר בציבור מבלי לחוש בחילה חזקה, התכווצויות בגרון ותחושה שהוא עלול להתעלף בכל רגע.

גם ניוטון, דארווין ופרויד סבלו מהפרעות חרדה
צילום: שאטרסטוק

על השאלה האם הגורם לחרדה הוא סביבתי או תורשתי סטוסל עונה שכל התשובות נכונות. כמה מקרובי משפחתו מצד אמו סבלו מחרדות קשות עד כדי חוסר יכולת לשלוף את עצמם מהמיטה (מה שלא הפריע להם להצליח בין התקף אחד למשנהו), ואביו היהודי היה רופא מצליח שתכופות היה משתכר עד אובדן חושים. הוריו התגרשו בשלב מסוים. סטוסל מספר שהוא התחיל את מסכת הטיפולים הפסיכולוגיים והפסיכיאטריים בגיל תיכון, ומאז לא הפסיק. בכל פעם טיפול חדש או תרופה חדשנית עזרו לו לצלוח פרק כזה או אחר בחייו, אבל אז החרדה שבה והשתלטה.

בנוסף לחרדות סטוסל סובל ממגוון של פוביות, כולל פחד ממרחבים פתוחים, ממרחבים סגורים ומהקאות. הרשימה כוללת תיאור נטורליסטי למדי של הניסיון לרפא אותו מפוביית ההקאות, ואני מזהיר: מדובר בקטע שבהחלט מצריך קיבה חזקה. מספיק לומר שהפסיכולוגית שטיפלה בו סבלה מבחילות כל היום למחרת, ואילו הפוביה נותרה כפי שהייתה. בפעם אחרת נקלע סטוסל להתקף חרדה באירוע חברתי נוצץ ועמוס ידוענים, ורק הטקט הגדול של המארחים הציל אותו ממבוכה גדולה.

באופן כללי, ניכר שהמחבר ספקן לגבי הטיפולים נגד חרדות הקיימים היום בשוק. התרופות הנפוצות הן ממשפחת מעכבי ספיגת הסרוטונין במוח (SSRI), אך כלל לא ברור שיעילותן גדולה יותר מכדורי הדמה (פלסבו). רק כשליש מהנוטלים אותן חשים הקלה בסיבוב הראשון. כשליש לא חשים כל הקלה גם אחרי הסיבוב השלישי. גם טכניקות התנהגותיות ושיחות לא מניבות תוצאה טובה בהרבה. ובכל זאת, סטוסל חי ומתפקד. הוא מזכיר את העובדה שרבים מגדולי האנושות סבלו מהפרעות חרדה או דיכאון (ביניהם ניוטון, דארווין ופרויד בצעירותו). יש גם מחקרים חדשים שמראים כי אנשים חרדתיים משקיעים יותר בתחומי עבודה שונים ואף מצטיינים יותר. זהירות היתר החרדתית עשויה לשמור עלינו במצבים מסוימים. לכן, ייתכן שבמצב שבו לא ניתן לרפא חרדה או להיפטר ממנה, יש ללמוד לחיות איתה הכי טוב שאפשר.

————————-

השרוול המתנדנד של רוסיה

המהומות באוקראינה נובעות ממשבר זהות חברתי עמוק – האם המדינה סוף סוף תשתחרר מחיבוק הדוב הרוסי?

רשימתו של טים ג'ודה ב־ New York Review of Books מוקדשת לאירועים האחרונים באוקראינה – מחאת ההמונים נגד השלטון של הנשיא ינוקביץ‘. לדעת ג‘ודה מדובר בהתפרצות של הקונפליקט המצוי בלב לִבה של הזהות האוקראינית, הקונפליקט בין אוקראינה “אחותה הצעירה“ של רוסיה והנתונה תחת חסותה ובין אוקראינה העצמאית, החברה באיחוד האירופי.

באופן כללי, נהוג לחלק את אוקראינה לאזור המזרחי הגובל עם רוסיה, שבו מתגוררת בעיקר אוכלוסייה רוסית, ולאזור המערבי, הנוטה יותר ללאומנות אוקראינית ולכיוון של אירופה. חלקים מהחלק המערבי – למשל חצי האי קרים – היו תחת שליטה רוסית זמן רב. אחרים, כגון אזור לביב, החליפו ידיים פעמים אחדות.

לאוקראינה מערכת יחסי אהבה־שנאה ארוכה עם רוסיה. כפי שאמר שר החוץ האוקראיני לכותב הרשימה: “יתר מדינות ברית המועצות היו בשביל רוסיה כמו כפתורים על השרוול. אך אוקראינה הייתה השרוול עצמו“. הניסיון להשתלב באירופה נעשה עוד ב־2004, בתקופה המכונה “המהפכה הכתומה“. מנהיגים פרו מערביים, כמו ויקטור יושצ‘נקו ולידיה טימושנקו, עלו לשלטון והציפיות היו גבוהות. אלא שהם כשלו לחלוטין בניסיון לבנות באוקראינה מדינה מודרנית מתפקדת עם כלכלה יציבה, וב־2010 עלה לשלטון ינוקוביץ‘ הפרו־רוסי מאזור התעשייה דונבאס. כליאתה של טימושנקו נעשתה לדעת רבים כנקמה פוליטית. מפלגתו של ינוקוביץ‘ ניצחה גם ב־2012, ורבים היו סבורים שאוקראינה בדרכה לחסות בחזרה בצל רוסיה – יחד עם בלארוס וקזחסטן (אגב, בשנת 2015 רוסיה מתכוונת להשיק את “האיחוד הכלכלי היורו־אסיאתי“, שישמש משקל נגד לאיחוד האירופי ויכניס תחת חסותו את מדינות ברית המועצות לשעבר).

יחסי אהבה-שנאה ארוכים עם רוסיה. מהומות באוקראינה
צילום: EPA

אלא שבדיוק אז ינוקוביץ‘ התחיל להתנהג בניגוד למצופה ממנו. נראה כי הוא חש כי בכוונתה של רוסיה לכפות על מדינות האיחוד ההולך ומתרקם את המדיניות שלה ולהפוך אותן לבנות חסות, כמו בתקופה הסובייטית. מכר רוסי של המחבר ובן גילו של פוטין אמר לו ש“אמנם פוטין מכיר בריבונותה של אוקראינה מן השפה ולחוץ, אך בתוכו הוא חושב, כמו כל הרוסים בני דורו, שאוקראינה יום אחד תזחל אליהם על ארבע“. ייתכן שהיחס המזלזל הזה בא לידי ביטוי בפגישת פוטין עם ינוקוביץ‘, שבה האחרון המתין שעה ארוכה לפגישה הקצרצרה (יש האומרים שפוטין מזלזל בינוקוביץ‘ בגלל העובדה שהנ“ל ריצה בצעירותו תקופת מאסר בשל מעשה שוד).

ככלל, אוקראינים רבים מאמינים שהשתלבות באיחוד האירופי תשתלם כלכלית לטווח ארוך, והם מביאים בתור דוגמה את פולין. ב־1990, שנת הקריסה של מסך הברזל, בשתי המדינות היה תל“ג זהה לאדם וגם תוחלת חיים דומה. כעת, התל“ג הפולני גדל פי שלושה ותוחלת החיים התארכה בחמש שנים. איש עסקים אוקראיני אמר בראיון שעל אף העובדה שהוא אישית היה נהנה יותר משיתוף פעולה כלכלי עם רוסיה, הוא מבין שהשתלבות באיחוד אירופי נכונה יותר לארצו, בין היתר מתוך תקווה להשליט באוקראינה נורמות אירופאיות ביחס לשחיתות.

העיתונות הפרו־רוסית, מצידה, מנסה להלך אימים בטענה שהשתלבות באיחוד אירופי תביא בעקבותיה התייקרות של מחירי הגז והכרח להכיר בנישואין חד מיניים. בתגובה לפזילה לאירופה, גם רוסיה מקשה יותר ויותר על מעבר של סחורות אוקראיניות, וחברות רוסיות רבות מפרות הסכמים חתומים בדבר שיתוף פעולה כלכלי.

ובינתיים, הנשיא ינוקוביץ‘ מזגזג. היום הוא חותם על הסכמים עם האיחוד האירופי ולמחרת הוא מסרב לחתום על הסכמים נוספים ונפגש עם פוטין. פעילי אופוזיציה, כולל אלוף האגרוף לשעבר ויטלי קליצ‘קו, נושפים בעורפו. בריסל ומוסקבה ממשיכות למשוך בחוזקה בשני צידיו של השרוול האוקראיני, אך נראה שההכרעה הסופית תגיע מרחובות קייב.

 ————————

פלורליסט על הגבול

הפילוסוף ישעיהו ברלין סבר שלאמת פנים רבות, עד שפעם אחת הוא נדרש לחוות דעה על יריבו, ההיסטוריון יצחק דויטשר

רשימתו של סטיבן לוקס בגיליון החדש של הרבעון הסוציאל־דמוקרטי Dissent מוקדשת ליריבות אינטלקטואלית מן המאה שעברה שיכולה לשפוך אור גם על מספר מחלוקות בימינו. מעשה בפילוסוף הדגול ישעיהו ברלין שנשאל בשנת 1963 האם תיתכן תכונה כלשהי שבשלה ראוי יהיה לשלול ממישהו תפקיד אקדמי בכיר. הוא השיב שדבר כזה לא ייתכן, להוציא יוצא מן הכלל אחד – ההיסטוריון יצחק דויטשר. לדעתו של ברלין מדובר באדם חסר יושר אינטלקטואלי עד כדי כך ש“הוא לא רואה את עצמו חולק את אותה קהילה אקדמית איתו“.

מינויו של דויטשר כראש הקתדרה ללימודי סובייטולוגיה באוניברסיטת סאסקס לבסוף נבלם, כנראה גם עקב התנגדותו של ברלין. כעבור שש שנים, לאחר מותו של דויטשר, הסיפור נחשף בציבור וברלין הכחיש אותו נמרצות ואף התאמץ לשכנע את אלמנתו של דויטשר, תמרה, שידו לא הייתה בדבר. בכל מקרה, מן הראוי לנסות לרדת לשורשי חילוקי הדעות ביניהם כדי להבין מה גרם לליברל עם קבלות כמו ברלין לנהוג בצורה כה בלתי ליברלית.

נהג בניגוד לכללי הליברליות שבהם האמין. ישעיהו ברלין צילום: גטי אימג'ס

ברלין ודויטשר חלקו רקע משותף. שניהם היו יהודים ממוצא רוסי שמצאו את ביתם באקדמיה הבריטית. לשניהם גם היה עניין רב במרקסיזם, וכאן בדיוק טמון השוני ביניהם. בעוד דויטשר היה טרוצקיסט (הביוגרפיה של טרוצקי בשלושה כרכים נותרה עבודתו העיקרית) ברלין הפך לאחד המבקרים החריפים של הפילוסופיה המרקסיסטית במערב. למעשה, ברלין מייחס את הפילוסופיה המרקסיסטית לסדרה של השקפות עולם אחדותיות (מוניסטיות) שנועדו לגבש תפיסת עולם כיחידה קוהרנטית אחת שנשמעת לחוקים פשוטים, ובגין כך ניתן לספק לבעיות השונות המתעוררות פתרון אחיד.

בפתרון האחיד של המערכת הטוטליטרית ברלין ראה את אבי אבות הטומאה. הוא האמין בעולם פלורליסטי עם ריבוי פנים וריבוי דעות. פעם הוא כינה את התעמולה הסובייטית “התרמית הגדולה בתולדות האנושות“, ועל אף הכחשותיו הנמרצות יש רגליים לסברה שאף שיתף פעולה עם שירותי הביון הבריטיים והאמריקניים כדי לסכל פעילות קומוניסטית. דויטשר, מצדו, ראה את עצמו כנביא הבשורה המרקסיסטית. קשה להתעלם מהעובדה שבספריו האכזריות הבולשביקית, ההלאמה האלימה, מחנות הגולאג והטרור האדום זוכים לסירוגין למינימליזציה ולרציונליזציה. דויטשר אימץ מה שנקרא “תפיסת אמת אסטרטגית“, שפירושה הוא שהאמת נקבעת לפי המידה שבה היא משרתת את האידיאולוגיה הרלוונטית (סארטר החזיק בתפיסה דומה). הסבר זה אולי עוזר להבין מדוע ברלין ראה בדויטשר לא סתם בעל מחלוקת חריף אלא שרלטן מסוכן.

בשורה התחתונה, ברלין נהג בניגוד לכללי הליברליות שבהם האמין. דויטשר, לעומת זאת, פעל לפי האמונה שהמטרה מקדשת את האמצעים, או כלשונו: “אין תשובה אחידה מה נכון או לא נכון בכל מקרה ספציפי, כיוון שבעיות של מוסר מהפכני כרוכות בבעיות של אסטרטגיה וטקטיקה מהפכניות“. אמנם ברלין ודויטשר כבר לא איתנו זמן רב, אך שאלת גבולות השיח הלגיטימיים בדמוקרטיה רחוקה מלהיות פתורה. לאלו שטוענים כי לא ניתן לעזור לדמוקרטיה לקעקע את עצמה, ברלין יכול לשמש תנא דמסייע רציני.

 ——————

נופלים בסקרים

בעקבות נתוני סקר Pew, הקונסרבטיבים תוהים האם לא התעסקו יותר מדי בהיתרים הלכתיים במקום בהעמקת הזהות היהודית

הגיליון האחרון של Jewish Review of Books עוסק בכמה ממאמריו בסקר הגדול של מכון Pew על מצבה של יהדות ארה“ב. אחד הבולטים מבין המאמרים הוא רשימתו של דניאל גורדיס על היהדות הקונסרבטיבית, אשר גררה תגובות רבות מבכירי התנועה ואף תגובה חוזרת של גורדיס עצמו.

סביב מה סערו הרוחות? הסקר המפורסם מעורר דאגה ברורה לעתידה של יהדות ארה“ב. שיעור נישואי התערובת עומד על כ־60% ועולה לכ־70% אם מורידים מהמדגם את האורתודוקסים. רוב הילדים בבתים המעורבים אינם מקבלים חינוך יהודי, דתי או לאומי, ואינם גדלים כיהודים. במצב כזה, קיים צורך ב“מרכז רוחני“ כלשהו שימשוך אליו את יהדות ארה“ב. פעם, אומר גורדיס, התנועה הקונסרבטיבית אכן הייתה בית כזה ושיעור ההזדהות איתה עמד על כ־40% מסך כל יהודי ארה“ב. כעת המספר צנח לכ־18% כשהמגמה היא שלילית.

אגב, לגורדיס עצמו זיקה גדולה לזרם הקונסרבטיבי. סבו מצד אמו, רוברט גורדיס, היה אחד מהרבנים המובילים בתנועה, וגם הכותב עצמו ספג את ראשית הזדהותו היהודית במחנות הקיץ של הקונסרבטיבים. אמנם מאז הוא באופן אישי בחר דווקא את האורתודוקסיה המודרנית ככיוון הזדהות, אך חשוב לו שהתנועה שבה גדל תמשיך ולא תיעלם. לכן חשוב לו להבין מה גרם להצטמקות.

גורדיס סובר אפוא שהבעיה הייתה התמקדות היתר של התנועה בנושא ההלכתי. התנועה עסקה ועוסקת רבות בשאלת הרלוונטיות של ההלכה לחיים המודרניים, במקום ביצירת שיח משמעותי סביב השאלה מדוע אותה הלכה, מותאמת או לא, כלל חשובה בחייו של יהודי אמריקני־מודרני. בנוסף, גורדיס חושב שהתנועה נכשלה ביצירת סביבה משמעותית של זהות יהודית ובהתמודדות עם הפער בין הרצוי והמצוי. הוא נזכר איך בילדותו הוא ומשפחתו היו הולכים לבית הכנסת בשבתות ברגל, בעוד רוב שכניהם האורתודוקסים נהגו בשבת והחנו את הרכב מספר רחובות מבית הכנסת. השכנים הללו אמנם התמודדו עם דיסוננס מסוים, אך לא העלו בדעתם לבקש מהרבנים להתיר להם לנסוע בשבת.

צילום: גטי אימג'ס

כתוצאה מכך, אותם שכנים אורתודוקסים המשיכו להשתייך לקהילה האורתודוקסית ולקחו חלק פעיל בחיים דתיים אינטנסיביים. ילדיהם כיום כבר אינם נוסעים בשבת. לעומת זאת, הקונסרבטיבים ביקשו מרבניהם היתר לנהוג לבית הכנסת בשבת, והוא אכן ניתן להם, אך המחיר היה תחושה של חוסר מחויבות רצינית. גורם נוסף לפגיעה בתנועה הקונסרבטיבית הוא מחסור משמעותי באוריינות יהודית בסיסית. קשה לצפות לדבקות בזהות יהודית ממישהו שאינו יודע מה ההבדל בין נידה ונדר ובין תנא לאמורא.

גורדיס טוען טענה נועזת, ולפיה גם היום סביבת הקהילה האורתודוקסית היא מקום של הזדהות סוציולוגית ולאו דווקא תיאולוגית או הלכתית. אמנם קשה היום למצוא אורתודוקס שייסע בשבת, אך רבים מהאורתודוקסים, למשל, אוכלים מאכלי חלב ודגים במסעדות לא כשרות. ברור שאף רב לא סיפק להם אישור לכך, והם גם לא מרגישים צורך לבקש אישור כזה. קהילתם האורתודוקסית היא המקום שבו הם רוצים לחיות חיים יהודים משמעותיים ולגדל את ילדיהם. שמירת ההלכה האישית היא עניינם האישי, אך הם לא מוכנים להגחיך אותה או לכופף אותה בקלות יתר.

בחזרה לענייננו, גורדיס טוען כי לא הנוקשות הרעיונית של האורתודוקסיה ולא הליברליות הדיפוזית של הזרמים הליברליים מסוגלות להבטיח את המשכיותה של זהות יהודית אמריקנית. כדי להצליח בכך בכל זאת צריכה לקום התארגנות שתהווה מוקד שבו מתקיימת זהות יהודית משמעותית שאינה מצטמצמת לדיבורים נעלים על תיקון העולם וצדק חברתי. מקום שבו קיים לימוד יהודי משמעותי, מקום שבו מתקיימת ביקורת עצמית. בהתארגנות כזו יכולים לקחת חלק רבנים אורתודוקסים מהפלג הליברלי, קונסרבטיבים מהפלג השמרני יותר, רפורמים מהזרם שמחויב יותר הן להלכה והן לציונות וכל מי שעתידה של הזהות היהודית חשוב לו.

כסיכום לדיון ניתן להביא את דבריו של סב המחבר, הרב רוברט גורדיס. כשנכדו הקשה עליו בצעירותו על מקור המחויבות ההלכתית והדתית לאור האתגרים של ביקורת המקרא, הסב השיב לו בפשטות “מנהג ישראל הוא“ – כך היהודים עושים וכך ראוי לעשות. לא שאמירה כזאת פותרת את כל הבעיות, אבל אולי היא מסמנת כיוון עבור הזרם הקונסרבטיבי, כיוון שבו, גם לדעת התיאולוג המוביל, “לא המדרש עיקר אלא המעשה“. גורדיס מזמין אותנו לדיון על המעשה הנכון.

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

סקר Pew האחרון מצא תמורות גדולות בהתפלגות היהודים בארה“ב לזרמים דתיים ולא־דתיים, והציף מחדש את סוגיית משבר הזהות היהודי־אמריקני. העתיד לוט בערפל

צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים. בין 1970 ל־2000, מדי עשור, יזמו הפדרציות היהודיות בארה"ב "סקר לאומי על אוכלוסיית היהודים" (National Jewish Population Study) שבדק את מספר היהודים בארה“ב, את זהותם הדתית והלאומית ואת רמת החשיבות של היהדות בחייהם. לאחר שהסקר משנת 2000־2001 פרץ בשיעור ניכר את מסגרת התקציב שלו ולאחר שסוציולוגים יהודים תקפו את אמינותו והתנצחו בעקבותיו בחריפות בעיתונות היהודית, החליטו התורמים לבטל את הסקר הבא.

  בין האתני לדתי

ישראלים רבים, החושבים בקטגוריות של "דתיים" ו"חילונים" (ובמקרה הטוב מדברים גם על חרדים ומסורתיים), מתקשים להבין את המציאות היהודית־אמריקנית. קטגוריות אלו אינן מספיקות כדי להבין את המציאות הישראלית, לא כל שכן כאשר מדובר ביהדות שמעבר לאוקיינוס האטלנטי.

היהדות האמריקנית בנויה מערבוב מוזר וייחודי של ההגדרות הדתיות והאתנו־תרבותיות. מצד אחד, היהדות האמריקנית מארגנת את עצמה סביב זרמים ותנועות דתיות. הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים, שאיתם רוב היהודים האמריקנים מזדהים, הם זרמים דתיים לכל דבר. פעילותם מתרכזת בבתי כנסת, והיא מתפרשת לתנועות נוער דתיות, להכשרת רבנים, לבתי ספר יומיים, לחינוך דתי לאחר שעות בתי הספר הציבוריים ולמחנות קיץ דתיים. הפעילות הדתית שלהם, כמובן, שונה מזו של הדתיים־הלאומיים או החרדים בארץ. התפילות הן שוויוניות, ונשים וגברים לא רק יושבים יחד בבתי הכנסת אלא משרתים כרבנים יחד.

האידיאולוגיה הקונסרבטיבית מתרכזת בשמירה על מחויבות להלכה תוך גמישות רבה והתחשבות בנסיבות ההיסטוריות המשתנות. למעשה, רוב החברים לא ממש עומדים בדרישות הללו, אך לפחות זו התיאוריה. התנועה הרפורמית מדגישה את הפן האוניברסלי ביהדות ודוגלת בצדק חברתי. היא מבקשת מכל יהודי לבחור את המצוות המדברות אליו. שני הזרמים נוטים לכיוון האוניברסלי, וקיים פחות לחץ חברתי לקיום מצוות או טקסים. הפרט חופשי יותר מאשר המקובל אצל הדתיים בארץ, והוא מוצא לעצמו את האיזון בין שמירת הדת להתעלמות ממנה.

גם האורתודוקסיה האמריקנית שונה מזו הישראלית. למרות ההקפדה על שמירת המצוות, חסרה לאורתודוקסיה האמריקנית ההתרכזות בלאומיות ובארץ ישראל החשובה כל כך לציונות הדתית. החרדיות האמריקנית מתונה מזו הישראלית ומעורה הרבה יותר בתרבות הסובבת. בסופו של דבר, חברים בכל הזרמים, כולל אלה שרמת ההשתייכות או ההשכלה היהודית שלהם נמוכה, רואים את יהדותם כפעילות דתית.

מצד שני, ההשתייכות הדתית נובעת במקרים רבים לא מתוך אמונה עמוקה אלא מתוך הזדהות אתנית ותרבותית. באופן אירוני, למרות שיהודים אמריקנים מזהים את היהדות כדת, ולמרות העובדה שהמרכז המוסדי של יהדות אמריקה נמצא במוסדות דתיים, היהודים באמריקה הם אחת הקבוצות הכי פחות דתיות בארה"ב. יהודים מאמינים פחות בא־לוהים מאשר אמריקנים אחרים. הם מגיעים לתפילות בתדירות נמוכה, ורואים את הדת כפחות חשובה בחייהם. החיבור שלהם לעם ישראל ולתרבות היהודית הוא בעיקר על בסיס הזדהות אתנית.

פרדוקס זהותי זה, הנע בין האתני לדתי, איננו נוסחה מנצחת לחיזוק היהדות, ואכן הסקר האחרון מספק לקוראים בו סיבות טובות להיות פסימיים לגבי עתידה של יהדות אמריקה.

יהדות ארצות הברית מתונה יותר מזו הישראלית ומעורה יותר בתרבות הסובבת אותה. ברוקלין, 2013
צילום: פלאש 90

מספרים צונחים

תוצאות הסקר מחלקות את הקהילה היהודית האמריקנית לארבע קבוצות: אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים ויהודים ללא שיוך דתי (יש עוד מספר קבוצות קטנות המופיעות בדו"ח, אך כעת נתעלם מהן). שלוש הקטגוריות הראשונות די ברורות למי שעוקב אחרי יהודי אמריקה במאה השנים האחרונות. לאורך עשרות שנים, שלושת ה"זרמים" (denominations) מהווים את רוב מניינה ובניינה של יהדות אמריקה. לכל שלושת הזרמים אידיאולוגיה משלהם, מוסדות ומבנה חברתי מיוחד. לאחרונה הצטרפה לרשימה הקבוצה הרביעית, והיא זוכה לתשומת לב מוגברת.

לכל ארבע הקבוצות יש סיבה טובה לפסימיות, אם כי לחלק מהן יש גם סיבה לאופטימיות. התנועה הקונסרבטיבית ספגה את המכה הקשה ביותר. בשנות ה־50 של המאה הקודמת היהדות הקונסרבטיבית מצאה את עצמה כמובילה בציבוריות היהודית. הדת הייתה אז חלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקנית של הפרברים החדשים והלבנים, כפי שמלמד הציטוט המיוחס בטעות לנשיא איזנהאואר: “אין כל היגיון לאמריקה ללא אמונה דתית עמוקה – ולא אכפת לי איזו מהן תהיה“. בניגוד לקומוניזם האתיאיסטי, שנוא נפשה של הדמוקרטיה האמריקנית, אמריקה דרשה מהיהודים להשתייך למוסד דתי ולהאמין בא־לוהים, אך בעת ובעונה אחת לא להתבלט יותר מדי. התנועה הקונסרבטיבית מצאה את נקודת האיזון – להיות מסורתי מספיק כדי להרגיש אותנטי אך אמריקני לחלוטין.

כיום, כך על פי הסקר, התנועה הקונסרבטיבית מצויה הרחק מאחור. רק כ־18% מהאוכלוסייה היהודית בארה“ב משתייכים לזרם הקונסרבטיבי – כמחצית משיעורם באוכלוסייה בסקר משנת 1990־ כשגילם הוא המבוגר ביותר מכל קבוצה אחרת בסקר. ההצטמצמות של התנועה נובעת בין היתר מהעובדה שהתנועה הרפורמית המתחרה התאימה את עצמה יותר טוב לתופעת נישואי התערובת שפשתה בחברה היהודית. בנוסף, אם בעבר ניזונה התנועה הקונסרבטיבית מיהודים שעזבו את האורתודוקסיה, היום היהודים שנושרים מהאורתודוקסיה נוטים לוותר על הכול. מי שעוזב פשוט עוזב.

למרות החדשות הלא ממש אופטימיות ביחס לתנועה הקונסרבטיבית, הרב ברדלי שביט ארטסון, אחד ממנהיגי התנועה בארה“ב, מפגין ביטחון עצמי מפתיע: “מבחינת גודלה אכן היהדות הקונסרבטיבית מצטמקת, אך אני רוצה להתרכז באיכות“. אינני בטוח שהוא בעצמו מאמין למה שהוא אומר, אך רבנים קונסרבטיבים אחרים מודאגים יותר. הרב דוד וולפה שאל בדאגה מעל דפי “הוושינגטון פוסט“: “האם היהדות הלא־אורתודוקסית יכולה לשרוד?“. הרב וולפה ללא ספק מגזים, אך במסדרונות ה־JTS הקונסרבטיבי כבר עורכים חשבון נפש עמוק.

חשש נשירה

לעומת היהדות הקונסרבטיבית, היהדות הרפורמית יכולה להיות גאה בנתונים שלה. כ־35% מיהודי אמריקה מזדהים עם הזרם הרפורמי, אך מתחת לפני השטח מסתתרות עובדות מדאיגות על עומק הזהות והפעילות הדתית של החברים. רק 16% מהיהודים הרפורמים אומרים בסקר שהדת "חשובה להם מאוד" (לעומת 43% מהקונסרבטיבים ו־83% מהאורתודוקסים). שני שליש מגיעים לבית הכנסת רק פעמים אחדות בשנה. לא מפתיע שהרפורמים מופיעים בסקר בתחתית המדד של פעילות יהודית ודתית – כולל הזדהות עם ישראל, חשיבות זיכרון השואה ועוד. לשליש מהיהודים הרפורמים היה עץ אשוח בביתם בחג המולד. והנתון החשוב ביותר: רק לחצי מהיהודים הרפורמים הנשואים יש בן זוג יהודי, והמספר נמוך יותר ככל שהנשאל צעיר יותר.

ההתייחסות למשפחות רב־דתיות היא נושא ראשון במעלה בשיח הרפורמי, במיוחד לאור העובדה הלא ממש מפתיעה שלפי סקרים רבים (כולל הנוכחי) רמת החינוך וההזדהות היהודיים של ילדים של זוגות מעורבים נמוכה בהרבה מאלו של בנים להורים יהודים. הדעה השולטת בתנועה הרפורמית גורסת שאין ממש טעם בנסיבות הקיימות להילחם נגד נישואי תערובת, והתנועה צריכה להשתמש במשאבים שלה כדי לקרב את המשפחות המעורבות ליהדות. לשיטתם, מדיניות של דלתות פתוחות ועידוד נטילת חלק בפעילות בבתי הכנסת עשויה להעלות את רמת המחויבות של המבוגרים והילדים ליהדות, גם במשפחות שבהן בן־הזוג הלא יהודי אינו מתגייר. המיעוט טוען מנגד שגם פעילות אינטנסיבית לקירוב לבבות לא תוביל לשינוי דרמטי במצבם של הדור השני והשלישי לנישואי תערובת, ועדיף אפוא להפנות את המשאבים לניסיונות לעודד נישואים בין יהודים.

לא מזמן טענה רבה רפורמית מעל דפי העיתונות היהודית שבניגוד למדיניות העכשווית, על התנועה להתחיל להסמיך לרבנות גם כאלה שיש להם בן או בת זוג לא יהודים. לטענתה, רב כזה יוכל לקרב את המשפחות ה"חצי־יהודיות" בצורה יעילה יותר. טענה זו גרמה לרב רפורמי אחר לתהות אם התנועה "כלל מאמינה במשהו היום".

ועכשיו לאורתודוקסיה, שם נמצאים היהודים הפעילים, המשכילים והמעורבים יותר מבחינה יהודית ודתית. חברי התנועה רואים את היהדות כחשובה ביותר. הם רוכשים יותר חינוך והשכלה יהודית מכל הקבוצות האחרות. באמצע המאה הקודמת, כאשר העתיד היהודי נראה צבוע בצבעים קונסרבטיביים, המומחים צפו את היעלמותה של האורתודוקסיה, אך היום היא חיה וחזקה מאי פעם. היא בנתה מערכת מפוארת של בתי כנסת, בתי ספר יהודיים, ישיבות ומוסדות חסד, שנמצאים בשכונות אורתודוקסיות חזקות ברחבי ארה"ב. בתגובה לסקר החדש דוברים אורתודוקסים אחדים התבטאו בסוג של תרועות ניצחון מתלהבות: אמרנו לכם שרק הנוסחה האורתודוקסית יכולה לעבוד. אחרים התאבלו על יהודים רבים שהולכים לאיבוד ביהדות לא עמידה ולא "אותנטית". אצל בודדים נשמעה אפילו טיפת שמחה לאיד על הצרות של הלא־אורתודוקסים.

אך לא הכול ורוד גם באורתודוקסיה. היהודים האורתודוקסים מהווים כיום כ־10% מהאוכלוסייה היהודית האמריקנית היום, שיעור כמעט זהה ליחסם באוכלוסייה היהודית לפני חצי מאה. הדבר מעורר תמיהה: אם, כפי שטוענים דוברים אורתודוקסים רבים, האורתודוקסיה משגשגת; אם לאורתודוקסים יש יותר ילדים מהממוצע; אם היא הדרך היחידה לשמור על גחלת היהדות האותנטית, ואם אותנטיות זו היא הדבר היחיד שיכול למשוך יהודים לטווח ארוך, מדוע הקבוצה אינה גדלה?

דוברים מסוימים, כמו בבלוג החרדי המתון Cross Currents, טוענים שהסקר הנוכחי טועה. לא ייתכן שהם לא גדלים, הם טוענים. הסוקרים לא ממש מבינים יהודים חרדים ואינם סופרים אותם נכון, טווח הטעות אצל האורתודוקסים בדו“ח גדול יותר מאשר הלא־אורתודוקסים, ובכלל הסוקרים לא הבינו את הדרך המיוחדת של חב“ד. ייתכן שיש אמת בטענות אלה, אך הסיבה האמיתית לדריכה במקום של האורתודוקסיה היא נשירה מסיבית. פחות מחצי מיהודי אמריקה שגדלו כאורתודוקסים נשארו כאלה. אמנם אחוזי הנשירה נמוכים בהרבה אצל צעירים היום, כך שייתכן שהאורתודוקסיה תצליח לשמור על בניה והיא תתחיל לגדול בדור הקרוב, אך ייתכן גם שהצעירים האורתודוקסים של היום ינטשו את הדרך במהלך חייהם. ימים יגידו.

יהודים אקראיים

הקבוצה שזכתה לתשומת הלב הרבה ביותר היא ה־22% שמגדירים את עצמם כיהודים אך רואים את עצמם כמחוסרי דת. כינויה של קבוצה זו הוא "nones", אלה שאין להם דת כלשהי. במדד של אותם nones יהודי אמריקה מובילים את האוכלוסייה הכללית ביבשת בגידולם ההולך וגובר. אך אין להתבלבל. לא מדובר על מצביע מרצ אתיאיסט, על שמו“צניק סוציאליסט, היורש האינטלקטואלי של י“ח ברנר, או אפילו על המילואימניק החילוני. היהודים האמריקנים ללא שיוך דתי, או לפחות רובם, אינם מאמינים בזהות יהודית חילונית פוזיטיבית. הם יודעים שדם יהודי כלשהו זורם בעורקיהם, ואפילו גאים בכך, אך עם זאת הם אינם רואים בעובדה זו חשיבות רבה. העובדה היא שלכשני שליש מהנשואים בקבוצה זו יש בני זוג לא יהודים, והם מספקים לילדיהם פחות חינוך והשכלה יהודית מאשר זוגות מעורבים שכן משתייכים לזרם יהודי. פחות מ־5% מהם חברים בארגון יהודי כלשהו.

מספר סוציולוגים העלו ביקורת על גישתו של הסקר לקבוצה זו, בטענה שהשאלון שואל שאלות על אמונה והשתייכות דתית את אלה שמגדירים את עצמם לא דתיים. “זה כמו לשאול ‘מהי הגבינה האהובה עליך?‘ את מי שאלרגי לחלב“, כותב פרופ‘ ארי קלמן מאוניברסיטת סטנפורד. צריך לשאול שאלות אחרות לחלוטין את קבוצת ה־nones, ואולי כך תתגלה זהות יהודית אחרת, עשירה יותר. הרי הרוב המוחץ של יהודים אלה (83%) גאה להיות יהודי, וחשוב להבין במה מתבטאת גאווה זו.

דוברים אחרים אינם מתרגשים מהגאווה היהודית של אותם nones. “גם יהודים שמגדלים את ילדיהם בדת אחרת גאים להיות יהודים“, אומר בלוגר אחד באופטימיות מוזרה. ג‘יי ג‘יי גולדברג, עיתונאי בעיתון Jewish Daily Forward (בימי הזוהר שלו, כשהעיתון עוד היה ביידיש, ה“פארווערטס“ היה העיתון הנפוץ ביותר באמריקה שנכתב בשפה זרה), כותב שמבחינתו הביקורת על יהודים כאלה אינה במקומה. “הסקר מצא לא מעט יהודים שאינם מעורבים מדי ביהדותם, אך הם גאים באמונתם ובמסורתם. האם יש בזה בעיה?“. מי אנחנו – טוען הכותב בשם היהדות המוסדית – שנכתיב לצעירים איך להתנהג? זו מדינה חופשית, ואין דבר יקר יותר לאמריקנים מאשר החופש.

אך האמת היא שקשה לדמיין עתיד יהודי עשיר במיוחד בקרב קבוצות יהודים שאינם קוראים עברית, נשואים ללא יהודים, ואינם חברים במוסד יהודי כלשהו. סביר להניח כי גאווה שאינה מתורגמת להשכלה יהודית או לחיים יהודיים פעילים אינה יכולה לעבור בקלות מדור לדור. שמואל רוזנר, עיתונאי ישראלי שעוקב אחרי מצבם של יהודי אמריקה, סבור אחרת מגולדברג. אם בני קבוצת ה־nones אינם מתעסקים בפעילות יהודית, אינם מתחתנים עם יהודים ואינם מגדלים את ילדיהם כיהודים, אז באיזה מובן הם נשארים יהודים? אולי הם רק “קבוצה אקראית של אנשים שמחוברים יחד על ידי הסוקרים עצמם“.

אתגר של זהות

קל מאד ליהודי ישראל להביט בציניות על הקהילה היהודית האמריקנית המבולבלת. בארץ, כמובן, אנחנו גוזרים לגזרים אחד את השני בכל מערכת בחירות, פונים לבג"ץ נגד יהודים אחרים על כל צעד ושעל ומתחלקים למגזרים ותת־מגזרים קטנים יותר ויותר, אך לפחות אנחנו יודעים שאנחנו יהודים, דואגים לעם ישראל ואיננו נסחפים בזרם ההתבוללות. אך מן הראוי להבין מספר דברים.

ראשית, בעיותיה של הקהילה היהודית האמריקנית אינן נובעות מהעובדה שחבריה הם אנשים חלשים וחסרי עמוד שדרה. הבעיות הן התוצאה הישירה של המבנה החברתי בארה"ב. ישראל מספקת סביבה חברתית ופוליטית שתומכת בהזדהות יהודית – מערכת החינוך, התרבות הציבורית ותקציבים רבים מגויסים למען עם ישראל וזהותו הקולקטיבית. לעומת זאת, התרבות האמריקנית – שבה הדת מופרדת מהמדינה, קיים חופש דת וקיימת תרבות כללית מפתה – דורשת מהיהודי לעשות מאמץ מיוחד כדי לשמור על זהותו היהודית.

בררת המחדל, לפחות לאורך מספר דורות, הייתה זהות יהודית מינימלית, אם בכלל. כמו אמריקנים רבים, היהודים גאים בזהות הדתית־אתנית שלהם אך הם לא ממש יודעים הרבה על היהדות. הם לא מעמיקים בה וּודאי שאינם מארגנים את חייהם ותרבותם סביבה. בניגוד לישראל, הזהות היהודית אינה יוצרת את עצמה.

שנית, בלשונו של שחקן הבייסבול הידוע יוגי ברה, "קשה להתנבא, בעיקר בקשר לעתיד". אתמול התנועה הקונסרבטיבית שלטה בכיפה והיום היא מצטמקת. אתמול האורתודוקסיה הייתה על סף הכחדה, והיום היא חזקה הרבה יותר. אם הפדרציות היהודיות יתארגנו ויחליטו לממן סקר נוסף בעוד עשור או שניים, ללא ספק הן יגלו שהמגמות הנוכחיות השתנו. יהדות אמריקה תיראה שונה מכפי שהיא נראית היום, ובדרכים שלא ניתן לצפותן מראש. מוקדם מדי להספיד את הקהילה הקדושה דגלות אמריקה.

ד"ר יואל פינקלמן מלמד במסלול ליהדות בת זמננו באוניברסיטת בר־אילן ובמדרשת לינדנבאום בירושלים

————————–

 כולם מדברים עליו | יואב שורק

סקר מכון "פיו" מביא תמונת מצב עדכנית ומורכבת 
למדי על יהדות ארצות הברית

פיו (Pew) הוא שמו של מכון מחקר עצמאי אמריקני מוערך, המרבה בניתוחי חתך של החברה האמריקנית. הפעם – כלומר בקיץ 2013 – הוא עשה זאת ביחס לציבור היהודי. בתחילת אוקטובר פרסם המכון את הסקר המקיף ביותר שנערך בקרב יהודי ארצות הברית מזה יותר מעשור.

חשוב לזכור שבארה“ב, שבה מופרדת הדת מן המדינה, אין רישום פדרלי או מדינתי בדבר דתו של אדם; למעשה, אין דרך פשוטה לדעת כמה יהודים חיים בארה“ב, ואין דרך פשוטה לגשת אל כולם ולברר את תפיסות עולמם ואורחות חייהם. כל זאת עוד לפני שאלת “מיהו יהודי“, שהיא מורכבת מאוד בחברה בעלת שיעורי התבוללות כה גבוהים.

אז מה לימד הסקר? בגדול, הוא לימד על ירידה בזיקה ליהדות – ובמיוחד על כך שרוב היהודים בארצות הברית נישאים ללא־יהודים. 58% מהיהודים שנישאו משנת 2000 ואילך עשו זאת עם בן זוג או בת זוג לא יהודים. אם מוציאים מן הסקר את המרכיב הקטן של היהודים האורתודוקסים, המספרים מזנקים ומלמדים שיותר מ־70 אחוז (!) מהיהודים נישאים לבני זוג לא יהודים (אגב, גברים כנשים). נוסף על כך, הסקר מלמד שברוב המקרים ילדים שגדלים במשפחות מעורבות אינם גדלים כיהודים.

על ־פי תמונת המצב של הסוקרים, יהדות ארצות הברית מונה בין 6 ל־7 מיליון נפש. עורכי הסקר בחרו כאוכלוסיית המחקר את כל מי שהשיבו בחיוב לשאלה האם דתם היא יהודית – ובנוסף על כך גם את מי שלא הגדירו את דתם כיהדות, אך גדלו כיהודים ולא אימצו דת אחרת. האחרונים, המכונים בסקר “יהודים ללא דת“, מהווים על פיו כ־22% מהאוכלוסייה היהודית בארה“ב. מתוך כלל היהודים, 30% אינם משייכים עצמם לאף אחד מן הזרמים הדתיים; 35% משתייכים לתנועה הרפורמית (אף שרק שליש מהם חברים בבית כנסת כזה); 18% לתנועה הקונסרבטיבית (ומחציתם חברים בבית כנסת) ו־10% מגדירים את עצמם כאורתודוקסים – כשישה אחוזים כחרדים וכשלושה כאורתודוקסים־מודרנים.

אמנם הכללת ה“יהודים ללא דת“ בסקר מטה את תוצאותיו לכיוון דלות הזהות היהודית, אך כך או אחרת התמונה המצטיירת היא עגומה, עגומה מאוד. למרות שמספר היהודים בארה“ב גדל שיעורם באוכלוסייה ירד, ולנוכח שיעורי הריבוי הטבעי שלהם – הנמוכים משל שאר האוכלוסייה – הוא ימשיך ויצטמק. האוכלוסייה היהודית מזדקנת (למעט זו האורתודוקסית, המצטיינת בריבוי טבעי גבוה) ואחוזי הנישואין המעורבים הופכים את הדורות הבאים של יהדות ארה“ב לבעלי זהות יהודית חלקית, אם בכלל.

מעבר לחלוקה הראשונית הזו, הסקר נכנס לפרטים בשאלות רבות ומגוונות – החל מטיב החינוך היהודי שקיבלו משתתפי הסקר והאופן שבו הם מגדלים את ילדיהם כיהודים (או לא), ועד לשאלה האם הומור הוא מאפיין חיוני של הזהות היהודית, והאם הנסקרים תורמים דרך קבע לארגונים יהודיים או למטרות יהודיות. הנסקרים נשאלו על מידת ידיעת העברית שלהם, על השתתפותם בסדר פסח ועל שמירת שבת, האם הוריהם ערכו להם בר או בת מצווה והאם לדעתם ארץ ישראל ניתנה לעם היהודי על ידי האל – ואפילו מה מידת תמיכתם בעקרון “שתי המדינות“. ברוב המדדים, מסתבר, נרשמה ירידה ברורה במידת הזיקה ליהדות ולישראל. עם זאת, השאלות הרבות והחתכים הרבים מספור של סוגי היהודים המשיבים על השאלות הללו הופכים את הסקר למקור מסחרר של עובדות מבלבלות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

סטודנטים בועטים בהנחיות הארגון היהודי שתובע פרו־ישראליות בקמפוסים האמריקניים. האם הזהות היהודית בארה"ב עדיין קשורה בישראל?

 במעגל הראשון ישנו הסיפור: לכאורה סיפור קטן, כמעט זניח. קבוצה של סטודנטים יהודים מאוניברסיטה במדינת פנסילבניה – סוורת'מור קולג' – החליטה למרוד בהנהלת ארגון הסטודנטים היהודים "הילל", ובהנחיותיה הנוגעות לשאלה למי מותר ולמי אסור לדבר על ישראל במסגרת הארגון. נייר לקמוס כזה – הם מכנים אותו "פוליטי" – איננו מקובל על הסטודנטים הללו, המעוניינים, כדברי אחד מהם, ג'ושוע וולפסון, "להאזין לאנשים חכמים מכל קצות הקשת הפוליטית על ישראל".

כללי ההתנהגות של הילל קובעים כי הארגון איננו מארח את מי שמקדם חרם על ישראל או מתנגד לקיומה של ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית". הסטודנטים – ואין מנוס מלומר זאת, מדובר בסטודנטים בעלי השקפות שמאליות – רואים בזה פגיעה ביכולתם לקיים שיחה חופשית על ישראל. "אנשים חכמים", באנגלית סטודנטיאלית־יהודית־ליברלית מדוברת, משמעו: אנשים שעמדתם ביחס לישראל מתיישרת על פי סרגל שבקצהו האחד ביקורת חריפה ובקצהו השני תיעוב.

התמיכה בישראל ניצבת במוקד פעילות הארגון. חנוכת בית הילל באוניברסיטת מינסוטה, 1944

דרשוביץ תומך

באוניברסיטת הרווארד, לדוגמה, נמנע מקבוצת סטודנטים שרצתה בזה לארח את יו"ר הכנסת לשעבר אברום בורג בשיתוף עם קבוצת סטודנטים פלשתינים הקוראים לחרם על ישראל. כלומר, הם יכלו לארח אותו, וגם אירחו, אבל הייתה הפרדה. בורג דיבר בהילל באירוע סגור. האירוע הפתוח בשיתוף הפלשתינים נערך תחת קורת גג אחרת. ועוד: שני סטודנטים מאוניברסיטאות היוקרה בראון וברקלי מחו גם הם, לפני כחצי שנה, על מה שהם מכנים "מניעתו של דיון נחוץ מאוד" על החרמת ישראל. שניהם פעילים מאוד בארגון ואחד מהם, לקס רופוס, אף חבר במועצת המנהלים שלו. הוא אמר לי שהמחאה שלו מונעת מדבר אחד בלבד: אהבה להילל, היקר ללִבו.

וכאמור, העימות הנוכחי מתמקד בסוורת'מור. עימות לא נעים: הסטודנטים הכריזו על מרד, הנהגת הארגון וראשה, אריק פינגרהט, השיבו במכתב מאיים: מי שאיננו מקבל את כללי המשחק של הילל לא יכול להמשיך להשתמש בשם של הילל, ומי שיעשה זאת מסתכן בתביעה משפטית. פינגרהט הוא חבר קונגרס לשעבר מאוהיו. עם מינויו לנשיא הילל בשנה שעברה הבהיר כי בכוונתו להציב את התמיכה בישראל במוקד הפעילות של הארגון – מה שגרר מיד טענות משמאל על גיוסו של ארגון סטודנטיאלי לטובת ה"לובי" (שהוא, כמובן, "ימני" בגלל תמיכתו הבלתי ביקורתית בישראל). אך פינגרהט סירב להיבהל. מי שרוצה למתוח ביקורת על ישראל ולהעלות שאלות הנוגעות למדיניות שלה מוזמן לעשות זאת, אך את מי שרוצה להתחבר עם קבוצות שעצם קיומה של ישראל מפריע להן, או את מי ששותפים לקמפיין ההחרמה של ישראל, הוא לא רוצה במועדון שלו. הם יכולים לבוא כ"יחידים", אך כקבוצה אידיאולוגית ופוליטית לא ימצאו בהילל מארח מסביר פנים.

פורמלית, אין שאלה שראשי הילל יכולים לקבוע כללים ולתבוע מאורחי הארגון לעמוד בהם. רבים, כולל יהודים המזוהים עם עמדות שמאליות, גם תומכים בכללים הללו. הרב אריק יופה למשל, מי שהיה עד לפני כשנה נשיא התנועה הרפורמית, כתב ש"אין מקום" למקדמי חרם על ישראל בהילל. המשפטן הנודע אלן דרשוביץ אמר שאין מדובר בשאלה של חופש ביטוי, אלא בשאלה של מיתוג. להילל יש זכות לקבוע איך ייראה המוצר שלה. וכמובן, יש להילל כמה מניעים למתג את המוצר כפרו־ישראלי. חלקם מהותיים – ראשי הארגון רואים בציונות אבן יסוד של הזהות היהודית המודרנית; חלקם מוסדיים – יש תורמים שימשכו את התמיכה בהילל אם יהפוך למוסד המארח את משמיצי ישראל ומחרימיה.

השאלה היא, כמובן, כמה סטודנטים יוותרו על חברות בהילל, ולמעשה יתנתקו מהארגון שאמור לשמר את הקשר שלהם לקהילה היהודית בשנים החשובות של החיים בקמפוס, בגלל תחושתם שהארגון שלהם הוא ארגון כופה שאיננו מאפשר להם חופש ביטוי בעניין הקרוב ללִבם. בקרב המורדים קל למצוא את הסטודנטים המתלוננים על כך שאינם "מרגישים בבית" בארגון. אך בהנהלת הארגון נשלפת למול אלה טענה נגדית, סבירה גם היא: אם הכללים ישתנו והילל יארח קבוצות אנטי־ישראליות, גם אז יהיו סטודנטים שלא ירגישו בבית, שהילל יהפוך עבורם למקום שלא נעים להיות בו. במילים אחרות, כך או כך הילל מפסיד מישהו. השאלה היא רק את מי מוטב לו להפסיד, הן מהותית והן מספרית.

הנה, כך מתחבר המעגל הקטן של הילל סוורת'מור למעגל הגדול יותר של הקהילה היהודית האמריקנית ויחסה לישראל. ובמעגל הזה אפשר לזהות את קו השבר בין מי שסבורים שהדיון על ישראל מושתק ומודחק, ושיש צורך לפתוח אותו להרהור גם על שאלות יסוד הנוגעות לעצם קיומה של המדינה היהודית – לבין מי שמזהים צורך דחוף יותר דווקא בהגנה על ישראל לנוכח מגמה מתרחבת של דה־לגיטימציה שלה. בין מי שרואים בקמפוס האוניברסיטאי את הזירה המתאימה לבדיקת דעות, כולל רדיקליות, בנושא הישראלי, לבין מי שרואים בקמפוס זירת קרב שיש לפרוס בה קווי הגנה למול הניסיונות לקעקע את מעמדה של ישראל בקרב הצעירים.

צעירים מתרחקים מישראל

המעשה האופנתי יותר, הצעיר יותר, כך נראה, הוא לחבוט בישראל ובאמצעותה בממסד היהודי כולו. זו דרכם של צעירים. סימניו ניכרים במחקר הגדול של מכון "פיו" על מצבה של יהדות אמריקה, שהתפרסם לפני כמה חודשים. זה מחקר שאפשר היה למצוא בו חדשות טובות על היחס לישראל – רוב היהודים באמריקה עודם רואים בישראל מקור לגאווה ויעד לתמיכה. אך אפשר היה למצוא גם חדשות טובות פחות: הצעירים יותר קרובים פחות.

מי שמוצאים בן זוג שאיננו יהודי קרובים פחות – ואחוזי הנישואים הבין־דתיים עולים בקצב מסחרר עד כדי שמונים אחוז מהיהודים הצעירים שאינם אורתודוקסים. מי שאינם מגדירים את עצמם "יהודים על פי דת", כלומר, שהשיבו בשלילה לשאלה האם הם שייכים לדת כלשהי וזיהו את עצמם כקשורים ליהדות רק במסגרת שאלות המשך, הולכים ומתרחקים מעשייה יהודית, מהשתייכות יהודית – ובמסגרת זאת גם מישראל.

יש מהם מי שהקשר שלהם לישראל נחלש מחמת אדישות. אך יש גם מי שמונחים על ידי אידיאולוגיה, והסבורים כי החיבור בין יהודי אמריקה לבין ישראל הדוק מדי. שהילל צריך להיות ארגון של "זהות יהודית" ולא של "קשר לישראל", כפי שקבע אחד מראשי המורדים. הארגון עושה "עבודה מצוינת בחיבור של יהודים מכל הזרמים הדתיים, אורתודוקסים עם רפורמים" – בלי להדיר אף אחד מחוץ לגדר – ואין סיבה שדווקא בשאלות פוליטיות יקבעו לפתע גבולות גזרה.

בהנהלת הילל מגחכים לשמע ההשוואה הזאת. ודאי שיש גבולות גזרה גם בתחומים אחרים. הילל לא יאפשר פעילות של "יהודים למען ישו" במסגרתו, אמר לי אחד מראשי הקהילות היהודיות הגדולות התומך בעמדת הנהלת הילל, וגם לא של קבוצה של חסידי סאטמר שתשרוף דגלי ישראל (אם אפשר היה למצוא כאלה באוניברסיטה). הנה השוואה שמעניין לדבר עליה: האם בולטות של פעילי "ג'ואיש ווייס פור פיס", התומכים בחרם על מוצרי ההתנחלויות, דינה כבולטות של פעילי "ג'וז פור ג'יזס"?

זו השוואה שבעצם נגזרת ממנה הבנה שונה של תפקיד ישראל בהבניית הזהות של יהודי אמריקה. יש מי שרואים במבקרים החריפים, הבוטים, של ישראל קבוצה שבחרה לנתק את עצמה מהזרם המרכזי של העם היהודי, להתחבר ליריביה ואולי לעתים גם לאויביה, ועל כן רוצים לשלול מהם כל סממן של לגיטימציה קהילתית – לא אירוח, לא ויכוח, לא מימון, לא שותפות. אך יש גם מי שסבורים שעוצמת היהודיות איננה מותנית בעמדה כזאת או אחרת בנושא הישראלי, ושעל כן אין להציב מבחן נאמנות לישראל בסל המבחנים הקובעים את גבולות ההשתייכות של הקהילה היהודית.

שמואל רוזנר הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, עורך ספרי העיון של כנרת־זמורה־דביר, העורך הפוליטי של ג׳ואיש ג׳ורנל ובעל טור במהדורה הבינלאומית של הניו יורק טיימס

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

יהדות ארצות הברית כבר מזמן לא נחלקת לאורתודוקסים, לקונסרבטיבים ולרפורמים. לצד הזרמים הוותיקים נוצרות כל הזמן יוזמות ואופציות יהודיות חדשניות וקהילות המסרבות לשייך את עצמן לזרם כלשהו. האם מדובר ברנסנס יהודי או באשליה המסווה את מצבה האמיתי של הקהילה היהודית הגדולה בעולם? תלוי את מי שואלים 

הרבָּה שרון בראוז היא מנהיגת קהילת "עיקר", קהילה יהודית פופולרית מאוד בלוס־אנג'לס. היא מתארת בהתלהבות את חווית יום הכיפורים האחרון בקהילה שלה, חוויה שלפחות בחלקה תישמע מוזרה למדי לקהל ישראלי: "בתפילת נעילה כבר הגענו ל־1,500 אנשים בחדר. כולם היו תשושים, אבל בהדרגה הכיסאות נעלמו ואנשים נעו בהתרגשות. גם אחרי תקיעת השופר וההבדלה, ולמרות הצום, אנשים עוד נשארו לשיר במשך 45 דקות. אחרי שאכלו משהו, הם חזרו לעוד ארבע שעות של ריקודים עם די.ג'יי. זה אומר שהיה כאן משהו שהם חסרים אותו, משהו שהם מתגעגעים לו".

הקהילה של בראוז, שהוקמה לפני כעשור, נחשבת לאחד מסיפורי ההצלחה היהודיים של העשור הזה: קרוב ל־600 בתי־אב (המונח הזה בא להדגיש שחלק גדול מהקהל אינו חלק ממשפחה מסורתית, אלא רווקים ומשפחות מאוד לא־מסורתיות), רובם המכריע צעירים מהמעמדות הגבוהים ביותר בחברה האמריקנית – כאלה שהיו מסומנים עד לא מכבר בוודאות כאבודים מבחינת זיקתם ליהדות.

כמו הרבה קהילות צעירות מסוגה, קהילת "עיקר" מקפידה שלא לשייך את עצמה לאחד הזרמים הדתיים הממוסדים והיא פתוחה לכל יהודי המעוניין בה; למעשה, לכל אדם, שהרי רבים מהחברים אינם מוגדרים הלכתית כיהודים. הדגש בכל הקהילות האלה הוא על "הכלה" של כלל המעוניינים. בראוז עצמה, שכמו קהילתה נחשבת בעצמה לאחת המנהיגות הצעירות הבולטות כיום ביהדות ארה"ב, אומרת שההרכב האנושי של הקהילה הוא חיבור בין "צעירים שלא מתחברים בכלל לקהילה היהודית הממוסדת לאנשים יותר מסורתיים שרצו חיבור משמעותי עם ערכים עכשוויים. גם אופי הקהילה מושתת על שילוב בין מרכיבים מסורתיים וחדשים". בראוז מציינת גם שבעקבות הצעירים, המהווים את רוב הקהילה, "מצטרפים לעתים גם הוריהם".

עמיחי לאו לביא (מימין) בטקס שמחת תורה במנהטן עם קהילת Lab/Shul – מעבדת
צילום: ג'ניפר לי

בחזרה למסורתיות

גם עמיחי לאו־לביא (אחיו של הרב בני לאו, ובן דודו של הרב הראשי דוד לאו) נחשב לאחד הכוחות הבולטים כיום בסצנת ההתחדשות היהודית בארה"ב. מאחוריו כבר כמה רעיונות מקוריים, והוא ממשיך ליזום ולהתחדש כל הזמן. הוא יצר, למשל, את תופעת ה־storahtelling, מין דרך מקורית לקריאת פרשת השבוע, שבה מומחזים הקטעים השונים כשקהל השומעים מתבקש לבחון את יחסו והזדהותו עם גיבורי העלילה בהתאם לניסיון חייו. לפני שנים אחדות, במסגרת ארגון re־boot המאגד כמה עשרות יוצרים יהודים בולטים, הוא עיצב את ה“טק־שבת“, שבת שנתית שבה מתחייבים המשתתפים להימנע מצריכת טכנולוגיה מכל סוג שהוא במהלך יממה אחת. לאחרונה הקים את ה־labshul (בעברית: מַעְבָּדָת – קהילה ניסיונית שייחודה אמור להיות בבחינה של רעיונות חדשים לעיסוק ביהדות). לאו אומר שהעיקרון המנחה אותו הוא “להשתמש ביהדות כארגז כלים להתמודדויות שיש לנו ממילא בחיים המודרניים“.

מי ששומע את בראוז ולאו, בוודאי מי שחבר בקהילותיהם, עשוי לקבל את הרושם שיהדות ארה“ב פורחת, ממש מתפוצצת, מרוב עניין ביהדות ומשלל של יוזמות יצירתיות בתחומה. איך מתיישבים הדברים האלה עם כל הדיווחים הקודרים על ירידה דמוגרפית עקבית בגודלה של הקהילה? החוקרים של יהדות ארה“ב מדברים כבר כמה שנים על תופעה כפולה: ירידה במספרים, לצד התחזקות הזהות היהודית של רבים מקרב הנשארים. במידה רבה, אלה שני צדדים של אותו מטבע: בעידן שבו קל וכמעט טבעי עבור רבים לעזוב את היהדות, יש צורך בזיקה משמעותית כדי להישאר בעל זהות יהודית. או כפי שהרב אלי קאונפר, מנכ“ל מכון “הדר“ בניו־יורק, מגדיר זאת: “יש היום הרבה בלבול הגורם לרבים לעזוב את היהדות, אבל לאנשים שמזהים את עצמם כיהודים יש הרבה יותר אופציות, הרבה יותר מסלולים, כדי לבטא את יהדותם“.

שמואל רוזנר, מומחה ליהדות ארה“ב המכהן כעמית מחקר בתחום זה ב“מכון למדיניות העם היהודי“, מדבר על שלוש רמות, בדירוג עולה, של התחדשות יהודית: חזרה לדפוסים מסורתיים; ביטויים יהודיים מקוריים וחדשים לגמרי; והגדרה מחודשת של מהות הזהות היהודית: יותר על בסיס אישי והזדהות רוחנית מאשר על פי הקשר ביולוגי או לאומי. “למעשה“, הוא אומר באירוניה, “גם הקריסה של נורמת הנישואים בתוך הקהילה היא סוג של התחדשות יהודית, שהרי זה מצב שלא היה קיים בעבר“.

שלוש הרמות שעליהן מדבר רוזנר מתקיימות בכל רחבי היהדות האמריקנית, אולי למעט האורתודוקסיה “הקשוחה“. שם אמנם הדמוגרפיה מנצחת, ואחוז היהודים האורתודוקסים עולה בהתמדה – אבל זאת תודות לשיעורי ילודה גבוהים ולהידלדלות של התנועות האחרות ולא כתוצאה מפריחה עצמית מחודשת. כפי שאומר פרופ‘ יונתן סרנה, אחד ההיסטוריונים החשובים ביותר של יהדות ארה“ב: “תנועת בעלי התשובה די נבלמה, וכיום אני שומע גם יהודים אורתודוקסים מדברים בדאגה על העתיד“.

החזרה למסורתיות בולטת אפוא דווקא במחוזות אחרים. כפי שאומר רוזנר: “בחלקים היותר מחויבים של התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית ניכרת היום חזרה לדפוסים יותר מסורתיים. זה בולט במיוחד אצל הרפורמים; שם הבינו שהלכו כל־כך רחוק עם דלדול המסורת, עד שעוד מעט לא יישאר להם כלום. אתה מוצא שם חזרה למרכיבים כמו לימוד תורה, לימודי עברית – בסידורים הרפורמיים של השנים האחרונות יש הרבה יותר עברית מאשר בעבר – ואפילו עיסוק בכשרות: לא תמיד לפי ההגדרות ההלכתיות, לפעמים יותר סביב שאלות כמו תנאי התעסוקה של העובדים או שאלות אקולוגיות, ובכל אופן השאלה איזה מזון ראוי שנאכל חוזרת ונשאלת“.

גם בראוז מספרת ש“כשאחי למד בבית־ספר רפורמי ורצה לחבוש כיפה, איימו עליו בסילוק מבית הספר. היום יש שם יותר פתיחות גם לגישה המסורתית“. בתנועה הקונסרבטיבית בולטת בהקשר זה שניות מעניינת: התנועה עצמה הולכת ונחלשת, אבל בוגריה, שגדלו על רעיון השילוב בין מסורת וחידוש, הם שמהווים את חוט השדרה של שלל יוזמות החדשנות העצמאיות: כך, למשל, בראוז הוכשרה לרבנות בתנועה הקונסרבטיבית, ולאו לומד כיום לרבנות במוסדות התנועה הזו.

במחוזות האורתודוקסיה המודרנית, אלה שממילא מדגישים את הפן המסורתי, בולט הניסיון ההפוך – להטמיע בכל זאת באורח החיים המסורתי גם עקרונות יסוד ליברליים, במיוחד בתחום השוויון לנשים. הרב אבי וייס, אולי הבולט ביותר בין הרבנים האורתודוקסים־ליברלים, הקים בשנים האחרונות את ישיבת מהר“ת (מנהיגות הלכתיות־רוחניות־תורניות) – ישיבה שנועדה להכשיר נשים לתפקידי רבנות בלי לקרוא להן במפורש בשם זה. ראש הישיבה, הרבָּה שרה הורוביץ, דווקא קיבלה בשעתו מוייס את התואר המפורש “רבה“, אבל בעקבות ביקורת חריפה בממסד האורתודוקסי, שחשש מהדמיון לרפורמים ולקונסרבטיבים, הסכים להתפשר על התואר מהר“ת (גם זה, כזכור, הספיק לאחרונה לרבנות הראשית כדי לפסול את כשרות עדותו של וייס על יהדותם של תלמידיו, עד שחזרה בה בלחץ הביקורת הציבורית). רוזנר מספר שהחדשות האחרונות בתחום זה, ממש מן הימים האחרונים, הן החלטתו של בית־ספר אורתודוקסי בריברדייל, האזור שבו מכהן וייס ומוסדותיו מושפעים ממנו, לאפשר גם לבנות להניח תפילין.

קאונפר וכמה מעמיתיו במכון הדר – עוד קבוצה של אורתודוקסים־מודרנים – הקימו במסגרת המכון את “ישיבת הדר“, ישיבה שהלימוד בה נעשה ברמה הישיבתית הגבוהה ביותר, אבל בניגוד לישיבות המסורתיות היא פתוחה לנשים, ולמעשה לכל המעוניין. קאונפר וחבריו קשורים גם לעוד יוזמה שתופסת תאוצה בדור הצעיר של הקהילה: מנייני תפילה עצמאיים – עד היום הוקמו יותר ממאה מניינים כאלה בכל רחבי ארה“ב – שאינם מוגדרים מבחינת השתייכות לזרם כלשהו, ויש בהם דגש על איכות גבוהה של תפילה (למחפשים חוויה רוחנית גבוהה), כמו גם איכות אינטלקטואלית גבוהה לדרשות השבועיות ולשיעורי התורה, מתוך הנחה שקהל היעד הוא בעל רמה אינטלקטואלית גבוהה. היוזמה הזו מצליחה, משום שהיא עונה על כמה מכללי היסוד החדשים: לא עוד קשר לממסד, זרם או ארגון כלשהו; הכלה של כל המעוניינים להשתתף, וחוויה רוחנית ואינטלקטואלית גבוהה. בהקדמה שכתב סרנה לספרו של קאונפר על המניינים העצמאיים (“יהדות מועצמת“) הוא מזהה ביוזמה המשך לחבורות קודמות של צעירים – כמו מייסדי התנועה הקונסרבטיבית, מייסדי ארגון “ישראל הצעיר“ בתקופת מלחמת העולם הראשונה וה“חבורות“ של שנות השישים העליזות – שהזרימו בכל תקופה דם חדש ורוח רעננה ליהדות האמריקנית.

הרבה שרון בראוס
צילום: שריל קאופמן

קבלת שבת בכנסייה וביקב

לצד היוזמות היותר מסורתיות האלה, קיימות כמובן גם מגוון של יוזמות יצירתיות, מקוריות ופרועות במיוחד, כמו אלו של לאו. לפני שנים אחדות הייתה קהילת “בני ישורון“ בניו־יורק הדבר החם ביותר בקהילה היהודית בעיר: כולם דיברו עליה, ורבות מקהילות התפילה החילוניות שהוקמו בשנים האחרונות בישראל הושפעו ממנה. הייחוד של “בני ישורון“ היה גם כן בהיעדר שייכות ממסדית; בשילוב בין חוויית קבלת שבת מוזיקלית בסגנונו של הרב שלמה קרליבך עם מוזיקה וריקודים סוחפים, ובצמד רבנים כריזמטיים, רולי מטלון ומרסלו ברונשטיין (שניהם מארגנטינה, תלמידיו של הרב מרשל מאייר), שידעו לקשור כל עניין חברתי שהעסיק ממילא את הצעירים היהודים למקורות היהדות, באופן שנתן למקורות רלוונטיות עמוקה. זו הייתה הצלחה סוחפת כל־כך, עד שכעבור שנים אחדות נאלצה הקהילה להתפצל בקבלות שבת (מועד המפגש המרכזי) לשניים – לרווקים, שעבורם התפילה היא כמובן גם הזדמנות מפגש עם בני זוג יהודים, ולמשפחות. מכיוון שבמשך זמן רב לא נמצא לקהילה מקום התכנסות שני לפיצול הנדרש, היא שכרה אותו מכנסייה ובכל יום שישי, לקראת תפילות השבת, כוסו דיוקנות ישו ושאר הסמלים הנוצריים של הכנסייה בבד לבן.

כיום נדמה שפרץ החדשנות והיצירתיות של לאו ודומיו כבר מאפיל אפילו על אלה של “בני ישורון“. כך למשל מתאר לאו את תפילת השבת ב“מעבדת“ שלו: “מכיוון שלאנשים יש רתיעה גדולה מכל מה שמזוהה עם הממסד היהודי, אנחנו רוצים לחשוב מחדש על הכול: מה זה בית כנסת, מה זו קהילה. אנחנו לא פועלים במבנה של בית כנסת אלא בכל מיני חללים אחרים – גלריות, מוזיאונים, כרגע אנחנו פועלים במבנה שהוא בעצם יקב. התפילה עצמה היא מאוד מוזיקלית, ויש בה יותר אלמנט של חוויה אישית, כמו מדיטציה, מאשר תפילה מסורתית. גם אין לנו סידורים; כל התפילות מוקרנות על גבי מסכים. בהדרגה זה תפס תאוצה: בימים הנוראים השנה עברנו את ה־4,000 איש, וביום כיפור התפילה הועברה לייב באינטרנט לעוד כאלף איש“.

הניתוח המקובל של הכיוונים החדשים מדבר על מעבר מהזדהות עם היהדות על בסיס לאומי־אתני לבסיס רוחני־אישי, כמו גם על המעבר מזהות קהילתית לזהות אינדיבידואלית. אבל בשטח עצמו יש גם מי שחולק על ההערכות האלה, או לפחות מציע ניתוח מורכב יותר. קאונפר, למשל, אומר שכל ההבחנה בין אינדיבידואליזם וקהילה “נשמעת לי יותר מדי ישראלית. אנשים באמריקה דווקא מחפשים היום קצת לברוח מתרבות היחידים אל קשר קהילתי, וזה חלק ממה שמושך בקהילות שלנו. הרי אנשים שבאים למניינים יכלו, אם רצו, להתפלל או ללמוד תורה לבד. גם ההצלחה של פרויקט ‘תגלית‘ קשורה בין השאר בעובדה שזה מסע קבוצתי ולא רק טיול יחידים בישראל“.

בעניין ההבחנה בין האתני והרוחני, קאונפר מזכיר שבכל הסקרים עדיין נחשב זיכרון השואה כיסוד החזק ביותר של זהות יהודית בארה“ב, “וזה בוודאי יסוד אתני“. מצד שני, גם הוא מודה שחשיבותו של המרכיב הרוחני בהחלט בסימן עלייה.

בראוז אומרת שהצורך בזיקה ליהודים וליהדות נשאר כשהיה, אבל תוכן הזיקה השתנה מאוד: “האנשים שבאים אלינו הם אנשים שהחיים היהודיים הממוסדים זרים לגמרי עבורם, אבל יש להם רעב לזיקה משמעותית ליהדות. פעם, בזמן שבו רבים מהמועדונים החברתיים היו סגורים בפני יהודים, בית הכנסת היה ‘המועדון‘ שקיבל אותם. היום, כשכל המסגרות פתוחות בפניהם, הם לא זקוקים לבית הכנסת כמקום מפגש, אבל הם עדיין מעוניינים מאוד להיות קשורים ליהדות וגם ליהודים אחרים. הם יכלו לבטא חיפוש רוחני בכל מיני מקומות. אם הם באים לקהילה יהודית, זה מפני שהם רוצים להיות קשורים למשהו עתיק, כמעט שבטי.

“אני עצמי גדלתי בהסתייגות עמוקה מהיהדות. למדתי את תרבות המזרח, אבל הרגשתי לא מסופקת. הרגשתי רעב לקשר משמעותי עם ישראל ועם חיים יהודיים. יחד עם זה, אם פעם השואה ומדינת ישראל היו מוקד הזהות היהודית, השאלות שמעסיקות את האנשים היום הרבה יותר נוגעות לחיי הפרט, חיי היומיום: מה פירוש להיות יהודי בעולם של כאב נורא ושל הזדמנויות גדולות? מה המשמעות של להיות יהודי אם יש לך אמביוולנטיות לגבי קיומו של אלוהים? איך להתפלל אם אינך יודע למי? מה יש ליהדות לומר לי כרווק מבוגר, או כהורה צעיר, או כאדם בכלל“.

לפיכך, ההבחנה החשובה יותר שעליה יש הסכמה כללית מדברת על מעבר מזהות יהודית המבוססת על ערכים חיצוניים, כמו שמירת הרצף ההיסטורי או ההלכה, ליהדות שתורמת לפרט במקום שבו הוא נמצא ממילא. כמו שאומר אחד המרואיינים לכתבה: “אנשים לא ימשיכו להיות יהודים רק כדי שהיטלר לא ינצח; הם לא יהיו יהודים אם הם לא יחושו שזה נותן להם משהו לחיים שלהם כאן ועכשיו“. ובניסוח של בראוז: “המוקד שלנו הוא לא מה אני צריך לעשות כדי להתאים את עצמי למסורת, אלא מה למסורת היהודית יש לומר לי, במקום שבו אני נמצא“.

הרב אלי קאונפר
צילום: עליזה קוטלר ברקוביץ'

סטטיסטיקה עגומה

רוזנר מזהה גם את הצד הבעייתי בכיוון הזה: "המכנה המשותף של כל היוזמות האלה הוא ההנחה שבמקום שיש הנגדה בין היהדות לערכים הליברליים האמריקניים, היהדות וההלכה הן שצריכות להתגמש ולהתאים את עצמן לערכים הליברליים. זה נכון לאורך כל החזית, מהאורתודוקסיה המודרנית ועד הרפורמים וכל הגורמים העצמאיים. ולכן, בסופו של דבר, האורתודוקסים המודרנים צועדים בעקביות אחרי הרפורמים והקונסרבטיבים, רק בעיכוב של כמה עשרות שנים. היחידים שבאופן עקרוני לא חושבים כך, ואפילו קצת חוגגים את ההנגדה, הם האורתודוקסים 'הקלאסיים'".

ברמה המעשית, החדשנות היהודית מציבה שתי שאלות מנוגדות: ראשית, האם היא יעילה כבר כיום למשיכת המוני הצעירים היהודים, או שהיא מתאימה רק לאליטה מסוימת, זו שנהנית ממנה כבר עכשיו. ושנית, עד כמה זהות יהודית שאינה מושתתת על מחויבות לערך שהוא גדול מן הפרט – כמו זיקה לאומית או מחויבות דתית – יכולה להיות עמידה לאורך זמן.

הסקרים למיניהם, המדברים בשפת המספרים ולא בשפת החוויות הסובייקטיביות, שופכים קצת מים צוננים על ההתלהבות מפרץ היצירתיות. כך למשל, לפי סקר פיו (Pew) האחרון ככל שמדובר במסות, במספרים הגדולים, מצבה של יהדות ארה“ב מעולם לא היה גרוע יותר. לא רק שאחוז הנישואים המעורבים כבר חצה מזמן את קו ה־50%, אלא שכ־80% מהיהודים שאינם אורתודוקסים אינם רואים כל בעיה בנישואים כאלה (רוזנר אומר שמחוץ לאורתודוקסיה, למעשה קרסה לגמרי ההתנגדות לנישואים מעורבים). יתר על כן: יותר מרבע מהמגדירים עצמם יהודים גם אומרים במקביל שאינם מזהים את עצמם עם דת כלשהי, כלומר גם את זהותם היהודית הם אינם תופסים כשייכות דתית.

הסקר הזה, כמו מחקרים אחרים מהשנים האחרונות, מעיד לא רק על התגברות תופעת “היהודים מתוך בחירה“, כלומר מתוך הגדרה עצמית וללא כל מרכיב אתני־ביולוגי, אלא מלמד גם שהזהות היהודית עצמה נתפסת יותר ויותר כעניין רוחני כללי, לא כזה שמחייב אורח חיים כלשהו, או אפילו הגדרה של השתייכות לאומית. אגב, עם הגדרות גמישות כל כך לזהות היהודית, אין פלא שהנתון האופטימי היחיד בסקר היה שמספרם הכולל של המגדירים עצמם יהודים דווקא נשאר יציב, בניגוד להערכות של דמוגרפים בעלי הגדרות הקשוחות יותר.

סקרים ומחקרים מהסוג הזה גורמים לחוקרים של יהדות ארה“ב, המתייחסים לתמונה הגדולה, להיות בדרך כלל הרבה יותר פסימיים מאשר פעילי השטח – בוודאי ביחס לעתיד, ואפילו כלפי ההווה. רוזנר, למשל, מתאר אפילו את המצב הנוכחי כאיים של התחדשות יהודית בתוך ים של עזיבה: “יש הרבה יוזמות מקסימות, אבל הן נוגעות רק למיעוט מחויב, כשסביבו קיים רוב גדול שהולך ונעשה אדיש“. גם כלפי העתיד הוא מרשה לעצמו להיות ספקן: “עד היום לא הוכח שזהות יהודית שאינה מבוססת על מחויבות דתית או לאומית יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן“.

גם פרופ‘ חיים וקסמן, סוציולוג של יהדות ארה“ב מאוניברסיטת רטגרס שבניו־ג‘רזי וכיום עמית מחקר במכון ון־ליר בירושלים, לא רואה עתיד גדול לכל התופעות שתוארו כאן: “קשה לי להגדיר את מה שקורה בעשור האחרון כרנסנס של היהדות. יש אולי יותר התעניינות בדברים יהודיים, גם על רקע העובדה שלהיות יהודי נחשב היום יותר מכובד מאשר בעבר, אבל קשה לי לראות בזה רנסנס“. בעיניו, אפילו רנסנס היהדות הישראלי עמוק ומשמעותי יותר: “בישראל, אתה רואה את החזרה ליהדות משפיעה על תחומי חיים אחרים, כמו המוזיקה. בארה“ב אין לכך ביטוי. יש תופעות של גאווה ביהדותך, אבל לא חיפוש זהות מעמיק“.

פרופ' יונתן סרנה
צילום: ג'וזף ורטהיים

סטארט־אפים של יהדות

בראוז ולאו, כצפוי, לא מסכימים. לדברי בראוז, "מבחינתנו, רק המגע הראשוני של הצעירים עם הקהילה נעשה מתוך החיבור האישי של 'מה זה נותן לי'. אחר כך אנחנו מצפים מהם לעבור שינוי, ליותר מחויבות ומעורבות, ומשתדלים לעודד אותם לכך: להכין אוכל לאנשים שיושבים שבעה ולבוא לבקר אותם, גם אם מה שמעניין אותך באותו רגע זה לבכות על רווקותך". אשר לשאלת האופי האליטיסטי של קהל היעד, היא טוענת שהשפעת התהליכים החדשים רחבה יותר ממשתתפיהם הישירים: "בקהילה שלנו יש כמה מאות אנשים, שהם מעגל ההשפעה המיידי, אבל יש לפעילות הזו הד רחב יותר גם במעגלים נוספים".

לאו עוד יותר חד משמעי בביטחון שלו בדרכו: "אין לי ספק שהכיוון שאנחנו מייצגים יכול להיות יציב ובעל עתיד. 'ושננתם לבניך ודברת בם' אין פירושו שתחזור בכל דור בדיוק על מה שנאמר קודם. הרי גם השבת המסורתית לא נראית בדיוק כמו השבת המסורתית בעבר. יש שאלות חשובות שחייבים להתמודד איתן: שאלת מעמד האישה, היחס ללהט"בים. דווקא בלי התמודדות כזו לא יהיה עתיד. כמו שאמר הרב אברהם יצחק קוק: הישן יתחדש והחדש יתקדש".

בניגוד למה שעלול להשתמע, הוא מדגיש שגם אצלו יש גבולות לפתיחות. למשל: "התחלנו בקהילה ברעיון של סעודות ליל שבת בדירות פרטיות, לחזור למנהג של סעודת שבת משפחתית. אנשים העלו רעיון שהקידוש בדירה שבה אני אוכל ישודר בסקייפ לשאר הדירות שמשתתפות ביוזמה, ואני התנגדתי. אמרתי ששבת היא זמן להתנתק מהטלפון, לא להתחבר אליו. הסברתי שאת תפילת יום כיפור העברנו באינטרנט לטובת זקנים וחולים שלא יכלו להשתתף בעצמם, אבל כשמדובר בצעירים אין לכך הצדקה. בכלל, אני רוצה לקרב אנשים להלכה – לא זו של השולחן ערוך, אבל בהחלט לאורח חיים יהודי – לא רק רעיונות".

בהקדמה שכתב סרנה לספר של קאונפר הוא טוען שכל היוזמות החדשניות האלה, כולל מנייני התפילה, מושפעות מתרבות הסטארט־אפ. למעשה, מדובר במעין סטארט־אפים של יהדות. כמו הסטארט־אפים הם קטנים, ממזריים, צצים כפטריות אחר הגשם, וכמותם הם גם תלויים מאוד במצב הכלכלי. כמו שאומר סרנה, בשיחה לכתבה זו: "המשבר הכלכלי של 2008 פגע מאוד בגל החדשנות הזו. היום אנחנו כבר במהלך של ירידה מהגל". גם לאו מדבר באופן דומה: "כיום ברור שצריך לפחות עשר שנים כדי להטמיע יוזמה חדשה, שינוי כלשהו. הבעיה היא שלקרנות המממנות יש בדרך כלל אורך נשימה של לא יותר מארבע־חמש שנים, וליזמים עצמם יש לרוב אורך נשימה של שבע־שמונה שנים, וזה פוגע בחלק גדול מהיוזמות".

דימוי הסטארט־אפ מחדד כמובן עוד יותר את שאלת היציבות והעמידות של התופעות שבהן מדובר. אבל דווקא סרנה, שיצר את הדימוי, אופטימי יותר מרוב עמיתיו החוקרים: "כרגע אנחנו בתקופה של שקיעה, וגם היוזמות החדשות שנוצרו לא מצליחות להתרומם. בסך הכול אכן מדובר במספרים קטנים. אבל אני מאמין שכמו בכלכלה, גם הזהות הדתית היא עניין של מחזוריות ואחרי תקופות שפל יש תקופות גאות, ולהיפך. כמו בתקופות קודמות בהיסטוריה של יהדות ארה"ב, אני מאמין שהיוזמות החדשות, שהיום נראות קטנות ולא כל־כך משמעותיות, הן הזרעים שישפיעו אחר־כך גם על הקהילות הגדולות ויהוו את זרעי ההתחדשות של יהדות ארה"ב בעשורים הבאים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

האיום המיידי על יהדות ארה"ב איננו נישואי התערובת, אלא חוסר ההזדהות עם מורשת יהודית פרטיקולרית. ההיסטוריה הוכיחה שבכך טמון המפתח להישרדות

בחודש שעבר התכנסו מנהיגי יהדות צפון אמריקה (על זרמיה) בבנייני האומה בירושלים. הם הגיעו לאירוע המכונה "האספה הכללית" (GA) של הפדרציות היהודיות. האספה נערכת מדי שנה, וכל ארבע שנים היא מתקיימת בארץ הקודש. התוכנית הייתה מגוונת מאוד ודנה בשלל נושאים הקשורים לחיים היהודיים בגולה מחד וליחסים עם מדינת ישראל מאידך. בפני הצירים הופיעו גדולי האומה והעם: הנשיא פרס, ראש הממשלה נתניהו, שרים, ח“כים, אנשי ציבור ואנשי רוח כמו הרב הלורד יונתן זקס, הרב הראשי לשעבר של בריטניה. האווירה ששררה במסדרונות ובאולמות השונים התאפיינה בעוצמה וסחבקיות ארגונית, כמיטב המסורת היהודית האמריקנית.

עם זאת, למרות אופיו הנוצץ והמרהיב של הערב, ריחפה עננה שחורה מעל המתכנסים בבנייני אומה והעיבה על כל הדיונים. לעננה קרואים דו“ח מכון פיו (Pew). הדו“ח מכיל תוצאות סקר רחב ומעמיק שבוצע במשך השנים האחרונות בידי אחד ממכוני המחקר היוקרתיים ביותר בעולם, במגמה לשרטט את קלסתר פניה של יהדות צפון אמריקה (בעיקר ארה“ב).

הדו“ח הכניס את יהודי ארה“ב להלם. מהממצאים עלתה מסקנה ברורה ומפחידה. הקהילה היהודית בארה“ב, המונה יותר מחמישה מיליון נפש, הולכת ונטמעת בתוך המרחב הלא־יהודי. כמעט רבע מהנשאלים טענו שהם אינם מזדהים כיהודים מבחינה דתית (הקריטריון המוביל בחו“ל) ועוד 34% סבורים שאפשר להיות גם יהודי וגם להאמין בישו. שיעורי נישואי התערובת מגיעים לכ־71% מכלל המתחתנים (לא כולל האוכלוסייה האורתודוקסית והאגף השמרני של התנועה הקונסרבטיבית). במקומות שונים, השיעור נושק ל־90%. מחקרים שבוצעו בעשרים השנים האחרונות מוכיחים שזיקתם של ילדים הנולדים לזוגות כאלה לזהות יהודית בעלת ערך מהותי שואפת לאפס.

המשך קיומם של היהודים נחשב כחידה. ניו יורק
צילום: גטי אימג'ס

זהות אוניברסלית

באופן די מקרי, בשבועות שקדמו לפרסום הדו"ח התנהל ויכוח ער, לוחמני ומנומס (מהסוג שרק אמריקנים יודעים לנהל) סביב שאלת המענה הראוי והרצוי לנחשול זה של נישואי התערובת. היו כאלה שצידדו בהקשחת עמדות ובהתוויית קווי הגנה מסביב לקהילה. אחרים טענו שחייבים לבוא לקראת זוגות מעורבים, לכלול אותם כחברים מלאים בקהילות היהודיות למיניהן, מתוך תקווה שכך יגדלו ילדיהם כיהודים מזדהים, ואולי אף יתגיירו (באיזושהי צורה). תימוכין לעמדה האחרונה מצאו תומכיה בנתון המדהים והמלבב שלפיו יותר מ־90% מכלל יהודי ארה"ב וקנדה הגדירו את עצמם "מאוד גאים" ביהדותם. התקווה הייתה שחרף ההתבוללות, הגאווה היהודית תביא להישרדות.

לטעמי, כהיסטוריון וכיליד ארה"ב, ההתמקדות בהיבט הדמוגרפי מחמיצה את הנקודה העיקרית. נישואי התערובת ושיעורי הילודה הנמוכים אינם מהווים את הסיבה להתכווצות הקיצונית של הקהילה היהודית בארה"ב, אלא הם מסמנים תהליך הרבה יותר עמוק. יהודי ארה"ב תולים את יהדותם ואת המשך קיומם על בלימה. אסביר את דבריי.

כשהיהודים נשאלו לגבי המרכיבים העיקריים של זהותם היהודית, הרוב המוחץ של הנשאלים השיב: פעילות לצדק חברתי, חיים מוסריים, זיכרון השואה וחוש הומור בריא (41%). נתונים אלה מאוד מאלפים ויש בהם משהו מאוד עמוק, אמיתי ואותנטי. בשורה התחתונה, כל מרכיבי הזהות הללו הם אוניברסליים במהותם. אין בהם שום דבר המיוחד ליהדות. הדברים נכונים, במידה משמעותית, אפילו לגבי זיכרון השואה הפושטת בהדרגה את הייחוד היהודי שבה, לפחות בשיח המערבי הכללי. כך, בסך הכול, הסקר מוכיח שהרוב המוחץ של יהודי ארה"ב הפנימו את האתוס השלט במערב הפוסט־מודרני, הנקרא "אתוס ההכלה". אתוס זה, בין השאר, שולל הבחנות בין אנשים וקבוצות מכל סוג שהוא. הוא מקדש את היחיד על פני כל שיקול אחר, ומקדם מגמות סינקרטיסטיות בתחומי הדת, המוסר והזהות. האוניברסליות המוחלטת היא אמונת היסוד של התפיסה הזאת, והיחסיות התרבותית חרותה על דגלה.

מסקנה זו מתבררת כנכונה עוד יותר לאור עוד ממצא, שלפיו מרכיבי זהות יהודיים סגוליים (בעגה המקצועית: פרטיקולריסטיים) הולכים ונעלמים מהחיים היהודיים. ליתר דיוק, רק 19% מהנשאלים סברו שקיום מצוות התורה ו/או רכישת אוריינות יהודית על גווניה מהווים מרכיב חשוב בזהותם (בהשוואה ל־41% הסבורים שחוש הומור הוא אבן יסוד לזהות יהודית!). לאור האמור לעיל, תופעה זו לגמרי מובנת. הרי המורשת היהודית מיועדת לשימור העם היהודי כחטיבה לאומית־דתית מזוהה, מבוררת וסגולית. היא אמורה לשמר את הזיכרון היהודי ואת הזהות הפרטיקולרית. אך את זאת מי שאמון על אתוס האוניברסליות הדוגמטית שמאפיין את התרבות המערבית השלטת אינו מסוגל להכיל. לכן יהודי ארה"ב מתרחקים דווקא מתורה ומצוות ומזהות פרטיקולרית. לכן גם צעירים יהודים רבים והולכים בצפון אמריקה סבורים כי העדפת בן זוג יהודי היא לא פחות מגזענות טהורה.

מפתח להשתלבות

כיליד ארה"ב, בוסטונאי דור רביעי (אמנם בן למשפחה שגורשה מארץ ישראל על ידי התורכים), ראיתי בשנותיי המכוננות (שנות ה־60 וה־70) איך הנאמנות היהודית־האתנית של דור הוריי הלכה והתפוגגה בקרב בני דורי ועוד יותר בדורות שלאחר מכן. הסנטימנטים למזרח אירופה (משם היגרו רוב יהודי ארה"ב) פשוט לא היו בני העברה, או שלא היו מספיק חזקים לעמוד בפני הסחף של תרבות הרוב, הפוסט־אתנית והרלטיביסטית. התוצאה הייתה כפולה וטבעית: האצת קצב ההתבוללות וזינוק שיעורי נישואי התערובת.

למה טבעית? בגלל שהתבוללותו של מיעוט אתני־תרבותי בתוך רוב היא תהליך נפוץ, נורמלי וכמעט בלתי נמנע שעברו אותו מאות ואלפי עמים וקבוצות במהלך ההיסטוריה. אין דבר מתבקש יותר מכך שמיעוט ירצה להצטרף ולהיות מקובל אצל רוב מושך ומשגשג. הטכניקה להשגת יעד נכסף זה היא יחסית פשוטה: החלפת דיסקט. מחליפים את הזיכרון הקולקטיבי ואת אורח החיים הקודם באלה של הרוב.

לשם דוגמה, אציג סיפור אישי. כשהייתי בכיתה ד' קיימנו מופע לרגל ימי ההולדת של הנשיאים לינקולן ווושינגטון (שנולדו ב־12 וב־22 בפברואר). הצגנו את חתימת הצהרת העצמאות האמריקנית, וכל ילדי הכיתה היו לבושים כמו האבות המייסדים, עם כובעים משולשים וכדומה. היה מאוד נחמד ומאוד מרגש. שנים אחר כך, כשהתחלתי את דרכי כהיסטוריון, שמתי לב שכל חבריי וחברותיי לכיתה היו צאצאי מהגרים שהגיעו לארה"ב לא לפני אמצע המאה ה־19 (חוץ מילדה שחורה אחת שאבותיה מן הסתם הובאו לשם כעבדים). למרות זאת, כולנו הזדהינו לחלוטין עם האבות המייסדים. זו הייתה התבוללות במיטבה וכך היא פעלה בכל מקום ובכל זמן.

בסיפור זה של התבוללות וטמיעה, לפחות עד למודרנה, היוו היהודים החריגה הבולטת. המשך קיומם, הן בצל הצלב והן בצל הסהר, סותר את כל כללי הדינמיקה הבין־קבוצתית ונחשב כלא פחות מחידה. כפי שציין עמיתי, ד"ר שמחה גולדין, פתרון החידה טמון בכמה גורמים משתלבים: אמונה בקב"ה, התעמקות בתורה ובמורשת היהודית, הצבת הקשר לעם ישראל בראש סולם העדיפויות הציבורי, מוכנות להקריב נוחות אישית לטובת הכלל ושרטוט מרחב חיים יהודי ייחודי בתוך המרחב הכללי. במילים אחרות, ההמשכיות היהודית, פרוות הזהב של יהדות ארה"ב, מושתתת בדיוק על אותם מרכיבים שמהם מתנערים יותר מ־80% מיהודי ארה"ב. לאור מציאות עגומה זאת, תוצאות דו"ח פיו היו צפויות.

יהיה מי שיציין, בצדק, שישנם סימני עשייה ופריחה יהודיים בארה"ב. יש יצירתיות רבה בתחום הפולחן והדת, האמנות והמוזיקה. מגייסים מונחים מהמורשת היהודית, כמו "תיקון עולם", ומציבים אותם בראש סדר היום של הקהילה. אולם, כפי שהראה מזמן החוקר פרופ' ג'ק ורטהיימר, חלק הארי של העשייה הזאת מהווה ניסיון לנכס את הלך הרוח הכללי במלואו דרך קישוטו בסממנים יהודיים. בקיצור, ובאופן אירוני, ניתן לתאר את המצב הזה בדימוי משירו של טשרניחובסקי "לנוכח פסל אפולו" בהפך המכוון בו במקור: "ויאסרוהו ברצועות של תפילין".

חיזוק פנימי

כמי שעלה ארצה לפני יותר מעשרים שנה, ולמרות היותי מעורה בנעשה שם, אינני מתיימר להכתיב לאחיי מעבר לים איך להתנהג. אולם בניסיון האמריקני יש לקח ברור עבורנו בארץ, והוא נמצא בניגוד בולט בין המצב כאן למצב שם. כאן, בצורה פלאית, מתחוללת בעשור האחרון תחייה יהודית עוצרת נשימה. דו"ח גוטמן האחרון המחיש את ההתרשמות הקיימת מזמן שהציבור יהודי מחזק ומעמיק את זיקתו למורשת היהודית (תופעה ברוכה כשלעצמה, אפילו כשביטוייה אינם מסורתיים). ההיסטוריה מלמדת שדווקא חיזוק אושיות היהודיות של הציבור היהודי מאפשר מפגש מפרה עם תרבויות החוץ. כך היה בספרד המוסלמית, וכך היה באיטליה בתקופות הרנסנס והבארוק. בשני המקרים המגע עם תרבות אחרת עורר יצירה יהודית פנימית מזהירה, מבלי שהציבור היהודי יוותר על יושרתו המהותית. בעולם שבו התבצרות מהעולם איננה אפשרית, ולדעתי גם איננה רצויה כלל, חיזוק המגמה הברוכה הזאת תאפשר העצמה של קיומנו הלאומי בארץ אבות.

לבסוף, אולי בכל זאת נקווה שיהיו כאלה בין יהודי ארה"ב שיחקו את המתרחש אצלנו. אירוני ככל שזה יישמע, העשרה פנימית ושרטוט גבולות בינם לבין הציבור האמריקני יבטיחו גם את המשך קיומה של קהילתם. ואולם, כפי שהדברים נראים כעת, בפעם הראשונה זה אלפיים שנה, עומדת להיעלם קהילה יהודית המונה מיליונים. גם אז, בשלהי התקופה הרומית, נעלמה יהדות האימפריה המערבית בגין בורות יהודית, סינקרטיזם דתי וערעור הזהות הלאומית. איך אמר פעם הפילוסוף ג'ורג' סנטיינה? "מי שאינו זוכר את העבר, נגזר עליו לחזור עליו".  

ד"ר ג'פרי וולף הוא מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן, חבר בארגון בוגרי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק וחבר לשעבר בוועד המנהל של הסתדרות הרבנים דאמריקא

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

ההבדל בין ניו-יורק לירושלים הוא שבניו-יורק כל הרצף בין הקצוות הדתיים השונים מאוכלס. על שני בתי כנסת בכרך הגדול

בביקורים המזדמנים שלי בכור מחצבתי בניו־יורק, יוצא לי להתפלל לעתים תכופות בשני בתי־כנסת. השוואה ביניהם עשויה לספק כמה תובנות לגבי אופיו של הציבור הדתי בארה"ב.

בין גברא לגברא

בית־הכנסת הראשון הוא "שטיבל" בברוקלין. בעל הבית הוא צאצא לאדמו"ר הונגרי לא־נודע־למי הנותן דרשה קצרה בשבת ביידיש בסגנון חסידי. מסתובבים שם גם כמה כלי קודש בלבוש הולם הדואגים לאווירה טובה, קידושא רבא ראוי בשבת וקפה חם בימות החול. המתפללים, רובם בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, מגיעים בחליפות ומגבעות, מתעטפים ב"טליתים" המקושטות בעטרות כסף גדולות, ויושבים מסביב לשולחנות.

השיחה־בטלה לפני התפילה ואחריה (ובין הפרקים ובין גברא לגברא) מתנהלת ב"יינגליש", דיאלקט יהודי של אנגלית. רוב הנשים אינן מגיעות לבית הכנסת כלל (לאלה עם ילדים קטנים ממילא אין סיכוי להגיע בשבת כי לא מחזיקים מהעירוב), ואלה המגיעות מתפללות בגלריה מאחורי חלון חד־כיווני עד התקרה. הבנים שלהם לומדים ב"ישיבות קדושות" ורובם לומדים בירושלים שנה או שנתיים לפני החתונה או אחריה בישיבת מיר, באחת מישיבות בריסק או באחת מעשרות הישיבות המשרתות אמריקנים. אורח מצוי מהמעגלים הנכונים בבני ברק עשוי להרגיש שם לגמרי בבית.

רק דבר אחד עלול להפתיע את אותו אורח. מיד אחרי התפילה בימות החול כל המתפללים עולים על הרכבת למנהטן כדי להתחיל את יומם כעורכי דין, רואי חשבון, מרצים באוניברסיטה, אנשי היי־טק ואנשי עסקים ממולחים. הם מתנהלים מול יהודים מתבוללים וגויים גמורים בנינוחות מלאה, באנגלית תקינה, ומתוך מודעות עמוקה לתרבות המקומית – הגבוהה והנמוכה.

מי שלא חזק בזהותו בחו"ל לא שורד. ברוקלין, 2013 צילום: פלאש 90

בית־הכנסת השני הוא בית־כנסת גדול ומודרני באחד מפרברי ניו־יורק. הרב נותן דרשות מסודרות בעניינא דיומא באנגלית ובעלי־הבתים יושבים בספסלים מרופדים. עזרת הנשים צמודה לעזרת הגברים מאחורי מחיצה בגובה מטר וחצי. רובם חובשים כיפות סרוגות ומדברים אחד עם השני באנגלית כמעט סטנדרטית. בניהם לומדים בישיבה יוניברסיטי או במוסדות דומים ומקדישים שנה לפני האוניברסיטה ללימודים בהר עציון, בכרם ביבנה, בשעלבים או באחת מעשרות הישיבות בירושלים המשרתות אמריקנים. אורח מצוי מהמעגלים הנכונים בקטמון או גוש עציון עשוי להרגיש שם לגמרי בבית.

רק דבר אחד עלול להפתיע אותו. חלק מכובד מהמתפללים מתייעצים תכופות ברבנים מהאסכולה המיושנת והלא־ציונית, אינם שונים בשמותם, בלבושם ובלשונם מאחיהם בשטיבל שתיארתי, ואינם מתנכרים להם כלל ועיקר.

שיהיה ברור. הפער בין החרדים השמרנים ביותר לבין הדתיים המודרניים ביותר אינו קטן בארה“ב מאשר בארץ. ההבדל בין ניו־יורק לירושלים הוא שבניו־יורק כל הרצף בין הקצוות מאוכלס. בארץ יש אזור שומם ברצף שאינו מאוכלס כלל. “החרדים החדשים“ השואפים לאכלס את השממה הזאת אינם זקוקים להמציא את הגלגל. יש אלפי אבות טיפוס בניו־יורק שמהם ניתן ללמוד את המלאכה.

מעניין לשים לב למעין תמונת ראי לתופעה זו. בעשרים השנים האחרונות התמלא הרצף שבין דתיים לחילונים בארץ. אינני מדבר (רק) על מסורתיות של עמי הארץ אלא על בחירה מודעת באורח חיים המטשטש את הגבול בין דתיות וחילוניות כהכרעה בינארית. יותר ויותר צעירים ישראלים רואים ביהדות (או, אם תרצו, בתרבות היהודית לדורותיה) חלק מרכזי בזהותם ומתעניינים בספרות היהודית הקלאסית, אבל אינם בהכרח מזדהים עם כל פרטיה ודקדוקיה המובאים ב“קיצור שולחן ערוך“. בעוד דור, השאלה “האם אתה דתי או חילוני?“ תגרום למבוכה באותה מידה שהשאלה “האם אתה אשכנזי או ספרדי?“ גורמת כבר למבוכה. להרבה אנשים פשוט לא תהיה תשובה בינארית.

ללא כוח הישרדות

מנגד, בארה"ב ההכרעה הופכת להיות בינארית. אין ספק, הרבה יהודים אמריקנים אוהבים להתענג בזהותם היהודית; אף אחד לא רוצה להיות כמו המשפחה הוואספית מהסרט "החתונה היוונית שלי“, חסרת כל תו זיהוי. בדיוק כמו כל שאר המיעוטים, יהודים אמריקנים רוצים לבוא למסיבת ההתבוללות עם הילה של ייחודיות. השנינות היהודית היבשה, האמא הפולנייה (דור שלישי בארה“ב), אולי בייגלז וסלמון מעושן, רק לא סיפור משעמם של פריבילגיה פרברית חסרת־נשמה. אבל אם דו“ח PEW הקטלני שיצא לאחרונה אומר לנו משהו הוא שלסוג זה של פוזה אין כוח הישרדות.

כתוצאה מכך, נפתח פער עצום בארה“ב בין אלה הלוקחים את יהדותם מספיק ברצינות כדי להישאר נבדלים חברתית, תרבותית ותודעתית לבין אלה הרואים בנבדלות קסנופוביה, גזענות או סתם כפירה באורתודוקסיה הרלטביסטית השלטת בקמפוסים. כך למשל, לפי דו“ח PEW היהדות הקונסרבטיבית, שראתה את עצמה כיושבת בתווך, נמחקה מהמפה כמעט כליל.

וכדאי להעיר שהחלוקה המקובלת של יהודי ארה“ב לאורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים מעמידה במרכז לא מהות אלא תשלומי דמי חבר למוסד זה או אחר, שיטת חלוקה המתאימה אולי לפרוטסטנטים, אבל בוודאי לא ליהודים. יש הרבה הוכחות לכך, ותנועת חב“ד היא רק אחת מהן. אני מציין כאן את הנתונים לגבי הקונסרבטיבים רק מכיוון שעבורם המספרים זמינים. כדאי להדגיש גם שנבדלות, הקריטריון הרלוונטי כאן, אינה בדיוק תואמת אורתודוקסיה; לא כל הנבדלים אורתודוקסים, ולא כל האורתודוקסים נבדלים. למען הפשטות והקיצור, אני בכל זאת אכנה את הנבדלים “דתיים“.

אז מה יש לנו? בארה“ב יש רצף בין דתיים לחרדים אבל פער בין דתיים ללא־דתיים. בישראל יש רצף בין דתיים לחילונים אבל פער בין דתיים לחרדים. אבל לא כדאי שניתן לאלגנטיות של הסימטריה הזאת להשלות אותנו. היא תופעה חולפת. הפער בין דתיים לחילונים בארה“ב הוא תוצאה בלתי נמנעת של תהליך אבולוציוני: מי שלא חזק בזהותו בחו“ל לא שורד. הפער כבר לא ייסגר. יתרה מזו, ההזדנבות של ההתבוללות (ושל העלייה לארץ) בקצה השמאלי של הציבור הדתי תמשיך לדחוף את רף המינימום למעלה והשורדים יאכלסו טווח הולך ומצטמצם של הרצף.

בניגוד לכך, הפער בין דתיים לחרדים בישראל הוא תוצאה של מבחן בינארי שלא יישאר לנצח: גיוס לצה“ל. כאשר יוסר מבחן זה (כך או אחרת, ועל אף המאמצים הפוליטיים להנציח את הפער), הרצף בין דתיים לחרדים יאוכלס במהרה. כך, כל האפשרויות ברצף מחילוניות קיצונית ועד חרדיות קיצונית תעמודנה בפני יהודי ישראלי כאופציות ריאליות. יש בוודאי כאלה שיראו בזה טרגדיה: עדיף, לדעתם, להעמיד כל יהודי בפני בחירה בינארית בין החיים והמוות ובין הברכה והקללה. אבל אני משוכנע שמריבוי אפשרויות תבוא רק ברכה. ועל כך יעידו גם מתפללי שני בתי הכנסת שבהם אני נוהג להתפלל בשהותי בארה“ב.

פרופ' משה קופל הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת בר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

בתחילה קשה היה לי להבין לשם מה הביאו אותנו, שליחי הוראה מישראל, לכאן. הרי לצד השפע 
הגשמי – הרוחניות כאן במלוא תסיסתה. עם הזמן הבנתי: זה הקשר החי והחם לארץ ישראל החודר את חומות הניכור. מהקראוון באפרת אל השליחות בשיקגו

מאז קום המדינה נסעו שליחי המדינה הטרייה לכל פינה בעולם והביאו את חזון מדינת ישראל לאחרון היהודים על הגלובוס. סב־אשתי עזב את ארוסתו והפליג לתוניס להביא יהודים למולדת. בה בעת חיכה סבי, באל־חמא שבתוניס, להזדמנות שבה יוכל לעזוב מאחור את כל אשר לו ולהפליג לארץ המובטחת. בזמנם, תפקיד השליחות היה עטור בהילה של כבוד והערכה גדולה; השליח שמוסר את הנפש ומבשר את בשורת הגאולה.

מעשה אבות סימן לבנים, ורעייתי ואני החלטנו לצאת לשליחות הוראה בצפון־אמריקה. התגובות מסביבנו היו בחלקן צוננות. היו שאמרו "שליחות זה הצעד הראשון לירידה קלה מהארץ". אחרים אמרו: "אין מה לעשות שם. מי שרצה לעלות כבר עלה, ומי שלא – אין מה לדבר איתו". האם השליחות שלנו כיום, שונה מהשליחות של זקנינו? האם יש הבדל בין שליחי ההוראה המלמדים עברית בבתי הספר היהודיים בתפוצות, למשפחה הנוסעת לרה־לוקשיין בחברת היי־טק מצליחה? האם יש ערך ייחודי לשליחי ההוראה על פני עמיתינו בקהילות היהודיות, דוקטורנטים ופוסט דוקטורנטים הפזורים לרוב באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב? תמונות יומיום מהשנה האחרונה יציגו את צדדי הדיון הפנימי שעדיין מהדהד.

להיות מקדש מעט לארץ הקודש. בית הספר "הלל תורה", שיקגו, אילינוי

נחיתה

משפטים קצרים באנגלית רהוטה קוטעים שינה טרנס־אטלנטית. אין לי מושג מה אומר הקול של הקברניט – כנראה הוא אומר שהגענו. המכה הקלה של הגלגלים הנושקים לקרקע מסמיכה אותנו סופית לתפקיד – אנו שליחי הוראה המייצגים את העם היושב בציון בשנתיים הקרובות.

נחתנו לחיבוק חם ואוהב. הובלנו במכוניות שחורות וגדולות למשכננו החדש בעיירה סקוקי בואכה שיקגו. עוד בשיחת סקייפ מסלון הקרוואן באפרת הסתכלנו על הבית העתידי בשירות ה־Street view של גוגל ושאלנו באיזו קומה מתוך שלוש הקומות שנגלו לעינינו נתגורר אנחנו. המנהלת היקרה הבליעה גיחוך ואמרה, אתם יכולים לבחור בכל יום לישון בקומה אחרת… קבלת פנים נוסח אברהם אבינו קידמה את פנינו בשכונה החדשה. ארוחות חמות בשבועות הראשונים. שכנים נכנסים ויוצאים עם עוגות מיוחדות בצבעים שטרם הכרנו. כולם מאוד מתרגשים לקראתנו.

הימים הנוראים חלפו באווירה מרוממת ומרגשת. חזנים מקצועיים וארוחות חג כסעודת שלמה בשעתו. אין דמיון בין הנעשה פה בקהילות היהודיות בארצות הברית לתיאור הגלות הקלאסי המאפיין את אירופה בימי הביניים הקודרים. כאן היהדות זוכה לשני שולחנות – עושר גשמי ורוחני כאחד. פגשתי קהילה מאורגנת היטב, כמו מדינה ריבונית עם מיסים והצבעות, נשיאים ומטבחון מצומצם. חשבתי לעצמי למה מתכוונים האנשים בתפילתם לקיבוץ גלויות. האם אכן קיימת כמיהה לציון מעבר לשנת הישיבה בישראל המקובלת בקרב בוגרי התיכון לפני תחילת הלימודים בקולג‘?

השבת היא זמן קהילתי תוסס במיוחד. התפילה באולם המרכזי מתנגנת בנעימה לאחר שהחזנים הכינו עצמם כשבועיים מראש. קריאת התורה חולפת ללא טעות אחת, כולל שוואים נעים, דגשים ומפיקים. דרשת הרב איננה “וורט“ חסר משמעות. זהו הנאום השבועי המרכזי. “ספיצ‘“ מוכן היטב החורז את פרשת השבוע, ענייני קהילה ופוליטיקה מקומיים, מהנעשה בישראל ועוד כמה סיפורים ובדיחות. בזמן התפילה הילדים נמצאים בקבוצות פעילות המחולקות לפי שכבות גיל כדי שלא יפריעו. בתפריט: תפילת ילדים, ארוחת בוקר, חידונים ופרסים.

למתקשים להשכים לתפילה בשבת בבוקר יש סיבה טובה לבוא לבית הכנסת במתכונת מצומצמת, ה־JFK (Just for Kidush ). בכל שבת נערך בבית הכנסת קידוש גדול עם צ‘ולנט חם וויסקי מיושן. מפגש קהילתי מרתק ומעניין – איש בל ייעדר! לאחר הקידוש מתפזרים לארוחות שבת, שעל פי רוב נערכות בחבורות של שלוש משפחות, ואף יותר. בסיום הארוחה ממהרים לתפילת מנחה, שיעור וסעודה שלישית – סדר יום עמוס במיוחד. וכבר אמרו, שינה ב־Sunday תענוג.

מערך שיעורי התורה בקהילה גדול ומגוון: שיעורים רבים בהלכה ובגמרא, חוג נשים המסיים מסכתות מדי כמה חודשים, אפשרויות רבות ל“דף יומי“ וקריאת תהילים משותפת בשיחת ועידה להצלחה ורפואה שלמה. חיי שפע נעימים וטובים לצד מערכת חברתית ורוחנית נרחבת. שאלתי את עצמי – באמת, למה הבאתם אותי לכאן? יש מספיק מורים לעברית בקרב הישראלים שגרים כאן. ומעבר ללימוד העברית אתם לא מבקשים יותר כלום. לא שיעורים, לא דברי תורה ולא פעילויות “קירוב“ מקומיות. במה אני שונה מהשכן הישראלי שעבר הנה לשלוש שנים כדי לסיים התמחות בפיזיקה? או מהחבר שמתפלל לידי שהגיע לשנתיים מטעם חברת ההיי־טק שבה עבד בארץ?

 השאלה מתחדדת עוד יותר לאחר מפגש עם המורים המקומיים. בחורים צעירים בוגרי “ישיבה־יוניברסיטי“, דוברי עברית בסיסית לאחר שנה של לימוד ובילוי בארץ. רמת התקשורת שלהם עם התלמידים מצוינת. הר“מים המקומיים מדברים עם הנוער בגובה העיניים, מבינים את ההקשרים החברתיים הסובבים את התלמידים וחולקים יחד עולם חוויות ותחביבים משותף. זוהי רמה של קשר עם התלמידים שאין לשליח היקר סיכוי לפתח ללא שפה שוטפת, מתובלת בסלנג עדכני ובמבטא רהוט. אפילו שבועות שטח במחנה סיירים, בריכוז מחוז ב“בני עקיבא“ ובעשרות פרויקטים של חינוך בלתי פורמלי לא רלוונטיים ליצירת הקשר הנדרש בשנתיים של שליחות קצרה.

המראה

בתקופת האמוראים, כשיושבי הארץ המעטים התאמצו לבסס קהילה יהודית שתתאושש מחורבן הבית השני ומכישלון מרד בר כוכבא שהותיר אדמה חרוכה וצרובה, יושבי בבל ייסדו חיי קהילה עשירים רוחנית וגשמית, ואף נעזרו בדרשות חדשניות ביותר לבסס הלכות האוסרות את העלייה לארץ ומכשירות את ישיבתם בגולה הנעימה שבה סל תמרים מלא נמכר בזוז. בין המֵקדשים את הארץ למקדשים את הגלות, עברו אמוראים אחדים, "נחותי ימא", ודאגו שהקשר החי בין בתי המדרש לא ייפסק, על אף חילוקי הדעות והפרדוקס המובנה בעצם הקיום של שניהם.

אף מגילה כתובה, פקס, דוא"ל או מסרון לא יחליפו את החוויה האישית, האותנטית, של רבה בר בר חנה היושב בבית מדרשו של רבי יוחנן ומביא שמועה מפיו לבבל. המסורת חמה וטרייה. ה"נחותי ימא" נאבקו מאבק נחוש לא לנתק את הקשר בין הגולה הטוענת לכתר ההנהגה הרוחנית לבין תלמידי ה"נועם" הארצישראליים.

הבנת פועלם של אמוראים אלו עודדה אותי. יש צורך בשליחים באמריקה! כדי ליצור קשר אמיתי עם יהודי התפוצות משפחות ישראליות צריכות לחיות שנים בודדות בין בתי המדרש ותלמידי החכמים המקומיים. תפקיד השליח הוא להביא לגולה את השמועות שאינן ניתנות להיכתב – את הלך הרוח הישראלי, את ניגון הגמרא הצברי. את העיסוק האמיץ והמקורי בענייני אמונה וגאולה. את המוטיבציה והאמביציה הממלאות את הנוער הישראלי ודוחפות אותו לתרום למולדת – במעשי חסד, בתנועות הנוער, בשירות הצבאי ואחריו בגרעינים התורניים, ביישובים ובכל הפעילויות הברוכות שאין להן אח ורע בעולם כולו. יש צורך באנשים שאינם עסוקים בתפקיד נוסף מלבד להיות כתובת – אנחנו ישראל. לא באנו הנה ללימודים או לעסקים – באנו להשמיע מנגינה ישראלית. קשר בלתי אמצעי לנעשה בארץ הצבי.

ביום חורפי פגש אותי חבר במכולת. הוא כל כך התרגש לספר לי שבירושלים נערמו כבר שני אינצ‘ים של שלג. חייכתי והודיתי לו על המידע הטרי וחשבתי בלבי – מסביבי כבר חודש שיש 7 אינצ‘ שלג צח… היהודי היקר חיפש ישראלי לחלוק איתו את הקשר שלו, את תשומת הלב שלו לארץ הקודש.

אחר הדברים האלה, חשבתי שפעילות השליח בהעברת החוויות והמסרים חייבת להיות דו סטרית. חובת השליח להביא משב רענן של תרבות ישראלית לאמריקה ואולי גם מתפקידו להקשיב ולשאוב מהשיח הרוחני המתקיים בארה“ב ולהשמיע אותו בארץ בתום ימי השליחות. ההצלחה של השליח טמונה, בין השאר, ביכולתו להקשיב מכל הלב לתרבות ולהלך הרוח האמריקניים, למנגינה, לחוויות ולתוצרים הצומחים בבית המדרש המקומי דאמריקה. דברים נפלאים הקיימים בתלמודה של בבל העדכנית ראויים להיטמע ולהישמע ברחובות קריה. שיתוף פעולה נדיר בין אנשי אקדמיה לתלמידי חכמים הוליד מחדש את התלמוד הבבלי במהדורת שוטנשטיין הפופולרית. שיח פורה בין רבנים מכל הזרמים ביהדות המקומית מייצר שיתופי פעולה הדדיים שנועדו להפיץ את המעיינות לכל דורש. ניסיון חינוכי עצום של יותר ממאה וחמישים שנה עשוי לעניין מערכות חינוך ישראליות צעירות. ובכלל, הגאווה מקומית להיות מורה – תמיד ראויה.

אם נרצה לשמר את האחווה ולטפח את הקשר בין בתי המדרש נוכל להטות יד בעת צרה. ניתן לערוך מגבית של ספרי קודש בארץ לטובת ישיבות באזור ניו ג‘רזי שאיבדו כל אשר להן בסופה “סנדי“, אשר הכתה אשתקד. ניתן אולי גם לאסוף בובות ומשחקים לגני ילדים שהוצפו בשיטפונות הקשים.

בתום שנה וחצי של שליחות, אני מבין יותר את התפקיד של השליח שאולי היום נצרך יותר מתמיד. בתקופה שבה התרבויות בארץ ובארה“ב מתרחקות זו מזו ומתבצרות במקומן, תפקיד השליחות הוא לחדור את חומת הציניות והניכור, וללמד באהבה את השפה העברית, את מדינת ישראל ואת הארץ היפה שלנו. להיות מקדש מעט לארץ הקודש. כתובת לכל דורש. מקדש מעט בבית שלנו, במכונית שלנו ובכלל ביומיום שלנו.

דביר דימרי הוא שליח הוראה בבית הספר "הלל תורה", שיקגו, אילינוי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

"לראשונה בחיי הוטלה עלי האחריות להשלים מניין". שירה קדרי־עובדיה למדה בישיבת "הדר" בניו יורק ומספרת על עולם שבו ההלכה והשוויון המגדרי גרים בכפיפה אחת

שבעה חודשים בניו־יורק. השפע שיש לעיר הזו להציע מסחרר, דוחף את המבקר בה החוצה, אל הרחוב, לראות עוד ועוד, לא להותיר שדרה או רחוב שלא נחרשו. אבל בשבעת החודשים הבאים אני נתבעת דווקא להתכנס פנימה, אל בין כתליו של בית מדרש צנוע במידותיו, אל ימים ארוכים של לימוד תורה וגמרא, הלכה ומחשבה. מתוך ההתכנסות בין כותלי בית המדרש של “מכון הדר“, בצומת הסואן של השדרה העשירית ורחוב 69 אשר במנהטן, נפתח עולם מלא; עולם של מסורת וחידוש, של חיפוש תמידי, אבל גם של דרך סלולה ובטוחה בעצמה.

אל “הדר“ הגעתי בתחילתו של זמן חורף, לאחר סוף שבוע של סופת שלגים עזה. בבוקר יום שני, בשעה שבע וחצי, מנהטן מתעוררת אל יום עבודה שגרתי ועמוס. בצאתי מתחנת הרכבת התחתית אל הרחוב הקר אני מתנתקת מדבוקת האנשים הממהרת ונכנסת אל בית המדרש. השקט שבפנים עומד בניגוד למתרחש בחוץ. חבורה קטנה של תלמידים שהקדימו בכמה דקות מתחילה לארגן את השולחנות המתקפלים ולפזר ביניהם את הכיסאות. המקום משמש בשבתות בית כנסת, ועל כן בתחילתו של כל שבוע יש לשוות לו מחדש מראה של בית מדרש.

הספרים המכסים את הקירות לא מסגירים דבר ממה שמייחד את בית המדרש הזה: סידורים ותנ“כים, משניות וגמרות, ספרי הלכה ומדרש. בקופסאות הפלסטיק השקופות שבהן שומרים התלמידים והתלמידות את חפציהם האישיים אפשר למצוא דפי מקורות משיעורים קודמים, מחברות וקלמרים, תפילין, ספרי קודש ואולי גם ספר שירה אהוב. בית מדרש. כשמגיעה השעה 7:45 מרבית התלמידים והמורים כבר נמצאים. החזן או החזנית צועדים אל קדמת החדר, מאחורי הסטנדר. אפשר להתחיל בתפילה.

קהילה שמשפיעה על העולם שבחוץ ומושפעת ממנו. לימוד בישיבת "הדר"
באדיבות מכון הדר

בין שמחה לחשש

בישיבת “הדר“, שהוקמה בקיץ 2007, לומדת מדי שנה קבוצה של כ־25 תלמידים ותלמידות – מראשית חודש אלול ועד שבועות. מרביתם, בוגרי תואר ראשון בשנות ה־20 ותחילת ה־30 לחייהם, מגיעים מרחבי ארצות הברית. מיעוטם מגיעים מישראל. בחודשי הקיץ קבוצת הלומדים גדולה יותר, וכמות הישראלים גדלה בהתאם.

הרקע של התלמידים מגוון: אחדים מגיעים מבתים קונסרבטיביים או רפורמיים, אחרים גדלו בקהילות אורתודוקסיות. אחדים מבוגרי הישיבה המשיכו ללימודי רבנות במסגרות שונות, והם מגיעים לבית המדרש מדי פעם, ללמוד עם החברותות הוותיקות שלהם. אנו, ארבע הישראליות שלמדו ב“הדר“ בשנת הלימודים 2011-12, היינו בוגרות החינוך הממלכתי־דתי לגווניו. חלק מהתלמידים למדו בעבר בישיבות או במסגרות אחרות ללימוד תורה, דוגמת מכון “פרדס“ הירושלמי, המיועד לסטודנטים מחו“ל, ובו לומדים בנים ובנות במסגרת אורתודוקסית פלורליסטית. אחרים מגיעים עם מעט מאוד רקע בתחומים הללו, ועושים במהלך השנה את צעדיהם הראשונים בעולמה של גמרא.

הישיבה אינה משתייכת לאף אחד מהזרמים המוכרים, ונראה שגם אין לה צורך להשתייך לאחד כזה. בכלל, נראה שהנטייה לחפש הגדרות ותוויות מדויקות, נטייה שקשה לדמיין את החיים היהודיים־דתיים בישראל בלעדיה, הרבה פחות בולטת כאן. הרדאר הרגיש המשמש רבים מאיתנו, מדעת או שלא, כדי לשייך את העומדים מולנו לזרמים ותתי־זרמים על פי אופן הלבוש, מקום המגורים או צבע הכיפה – פועל כאן בתדר חלש הרבה יותר.

ובכל זאת, אם נתעקש על הגדרה, הרי ש“הדר“ הוא מקום הלכתי־שוויוני. שתי ההגדרות הללו, על המקף המחבר שביניהן, משמעותיות במידה שווה. את ההקפדה ההלכתית אפשר למצוא בשלוש התפילות היומיות ובשיעורי ההלכה שמלמד הרב איתן טוקר, אחד ממקימי הישיבה, העוסקים בסוגיות הלכתיות מגוונות – משבת וכשרות ועד שאלת ההפרדה בין נשים וגברים בשעת התפילה. וכאן מגיע היסוד השני שעליו מושתתת הישיבה: השוויון. חיי הקהילה ב“הדר“ מבוססים על שוויון מלא בין גברים ונשים. קבוצת הלומדים מורכבת מבני שני המינים, ובצוות המורים חברים רבּנים ורבּות, מורים ומורות. שלוש פעמים ביום הופך חלל הלימוד המשותף למקום תפילה, משותף גם הוא. אין מחיצה.

אי קיומה של המחיצה עשוי בוודאי לצרום לרבים מהקוראים. גם מי שיקבל את הרעיון של בית מדרש משותף לגברים ולנשים עשוי לחוש אי נוחות למשמע תיאור של תפילה מעורבת. לא אכנס לשאלת הצידוק ההלכתי של הדבר, אף שעסקנו בכך לא פעם. כל שאני מבקשת לעשות הוא לספר, מנקודת מבטי, על האופן הטבעי כל כך שבו מתנהלת התפילה הזו; פתאום נראה שאין דבר טבעי יותר מאשר לכנס מניין במקום שבו אנחנו לומדים ביחד; ואין דבר נכון יותר מאשר לקחת חלק בתורנות קריאת התורה והחזנות, ממש כפי שאני לוקחת חלק בתורנות סידור הכיסאות ושטיפת הכלים.

התפילה השוויונית והמשותפת נראית טבעית כל כך בתוך החלל של “הדר“, עד שכמעט לא נתתי את דעתי עליה. הפעם הראשונה שבה הבנתי את מלוא המשמעות של הדבר הייתה ביום שישי אחד, כששני חברים ללימודים ביקשו לארגן קבלת שבת ותפילת ערבית אצלם בסלון. הם ערכו סקר מהיר, כדי לדעת האם יוכלו לארגן מניין. כשפנו אליי, נדרכתי. לראשונה בחיי הוטלה עליי האחריות להשלים מניין. קשה לתאר את ההרגשה המדויקת ברגע הזה; משהו שבין שמחה לחשש, בין גאווה שקטה לאחריות כבדה.

בפרפרזה על יהודה עמיחי, שכתב ש“מי שהתעטף בטלית בנעוריו לא ישכח לעולם“, אני מבקשת לומר: מי שהתבקש להשלים מניין לראשונה בחייו, לא ישכח לעולם.

מהפנים אל החוץ

סדר היום של הישיבה אינטנסיבי, שואב את הלומד פנימה: מסדר בוקר בגמרא לארוחת צהריים, מתפילת מנחה לשיחה, לשיעור או ללימוד חופשי בחברותות לפי נטיית הלב. למרות זאת, קשה להתעלם מהעובדה שאנחנו בלִבה של ניו־יורק. חיי הישיבה מתנהלים על התפר שבין יצירת “תיבת נוח“ סגורה, קהילה מנותקת מהווי החיים שבחוץ, ובין הרצון להיות חלק ממרקם החיים הניו־יורקי; לבנות קהילה שמשפיעה על העולם שבחוץ ומושפעת ממנו. אחד הביטויים לרצון להשפיע על העולם שבחוץ הוא מחויבותם של התלמידים לפעילות חסד שבועית, בבית האבות היהודי השוכן כמה עשרות בלוקים מצפון לישיבה.

פן אחר של היציאה מגבולות בית המדרש מתבטא בניסיון ליצור קהילת בוגרים מגובשת, שתמשיך לפעול ברוח ערכי הישיבה גם אחרי היציאה מבית המדרש. לא פשוט ליצור קהילה כזו, בבית מדרש שבו התלמידים מגיעים מקצוות שונים של ארצות הברית וישראל. ובכל זאת, לאט לאט נוצרים איים קטנים של פעילות “הדרניקית“ מחוץ לגבולות הישיבה, כמו למשל ישיבת “תלפיות“ השוויונית בירושלים, או מניין “סוד שיח“ השוויוני, הירושלמי אף הוא, שרבים מחבריו הם בוגרי הישיבה, ישראלים ואמריקנים כאחד.

כמעט בכל ערב ייפתחו דלתות בית המדרש לקהל הרחב. לאורך השנה מתקיימות בערבים סדרות של הרצאות בתחומים שונים, בהובלתם של ראשי הישיבה ומקימיה. הרב איתן טוקר ידבר על הלכה, הרב ש“י הלד יבחן סוגיות של חסד ומוסר והרב אלי קונפר יחקור את מקורותיה הקדומים של התפילה. בערב אחר של השבוע יתמלא שוב החלל באנשים מבחוץ, הפעם ללימוד בקבוצות קטנות מסביב לשולחנות בית המדרש. לערב השבועי הזה קוראים כאן “90@190“; 90 דקות של לימוד תורה בשדרות אמסטרדם 190. בכניסה מחכים שולחנות עם כיבוד קל, ואחרי תפילת ערבית יתפזרו הנוכחים לקבוצות הלימוד השונות. הנושאים מגוונים: מחסידות ועד אמנות מודרנית בראי היהדות, מסוגיות בתפילה ועד שיעור בשירה עברית מתורגמת לאנגלית. יותר מהתפילה השוויונית, שיעורי ההלכה הסדורים וההרצאות הרהוטות, נדמה לי שערבי ה־“90@190“ ממצים באופן הנכון ביותר את מהותה של הישיבה: “הדר“ הוא מקום של תורה ושל מחויבות עמוקה למצוות, והוא גם מרחב שמאפשר קיום של קולות רבים ומגוונים.

לא שוברי מוסכמות

בחודשים ההם בניו יורק הבנתי עד כמה הנחות היסוד שלי – כמי שגדלה בישראל, במציאות שבה שולטת ההגמוניה האורתודוקסית – הן לא מחויבות המציאות. הרבה לפני “הדר“ עליתי וקראתי בתורה, בקהילת “שירה חדשה“ הירושלמית, אבל מאז ומעולם היה ברור לי שהצטרפותם של הוריי לקהילה, ושלי בעקבותיהם, היא מתיחה של גבולות הקונצנזוס הדתי. צעד שמאלה, אם תרצו. ישיבת “הדר“, לפי אמות המידה הללו, היא צעד שובר מוסכמות נוסף. מרדני אפילו.

אלא שעבור רבים מאוד מאנשי “הדר“ האמריקנים, אין שום דבר שובר מוסכמות בתפיסה הדתית של הישיבה. יותר מכך: עבור אחדים, הבחירה ללמוד במקום היא צעד לכיוון ההפוך – של מסגרת הלכתית מחייבת יותר מזו שגדלו בתוכה. מרדנות, אם יש כזו בכלל, אפשר למצוא דווקא אצל הצעירים והצעירות שגדלו במשפחות רפורמיות או קונסרבטיביות וחיפשו תשובה אחרת.

אביטל הוכשטיין, הצלע הרביעית בצוות המוביל של הישיבה, ניסחה זאת כך במאמר שכתבה: “החידוש שלנו בישיבת ‘הדר’ הוא קיומו של עולם שוויוני השוכן ביחד עם קבלת עול תורה ומצוות. הנחות היסוד הדתיות והדרישות הנורמטיביות של הישיבה הן שמרניות בבסיסן, והמחויבות להלכה של ‘הדר’ נתפסת כצעד ימינה בנוף האמריקני“.

התובנה בנוגע להנחות היסוד השונות התבהרה אצלי באחד משיעורי ההלכה שעסק במחיצה, אותה מחיצה הנעדרת מהנוף של הישיבה. בשיעור קראנו מקורות שונים שעוסקים בהפרדה מגדרית, וניסינו לפרק אותם למרכיביהם ולזקק מתוכם תשובות לשאלות כמו למה נועדה המחיצה? האם הפרדה מגדרית בזמן התפילה ובזמנים אחרים הייתה קיימת לאורך כל הדורות? האם יש לה תפקיד מהותי בטקס הדתי, או שהיא תלוית קונטקסט ותרבות? השיעור מרתק, אבל גם מותיר בי חוסר נוחות מסוים. “נדמה לי שאנחנו מתאמצים לחשוף את אי-נחיצותו של פריט שהוא כל כך מובן מאליו בעולם הדתי של כולנו“, אני אומרת. התגובות מוכיחות לי שטעיתי: רבים מהיושבים סביבי גדלו במציאות נטולת מחיצות בבית הכנסת. גם הוריהם, ואפילו הסבים והסבתות שלהם, פקדו באופן קבוע בית כנסת ללא מחיצה. נכון, הם מעוניינים ללמוד על הפן ההלכתי של המחיצה, ועל הסיבות לקיומה או לאי-קיומה. אבל בשונה ממני, הישראלית, הם לא רואים באי-קיומה של המחיצה “ויתור“ על דבר שתמיד היה שם. לא הסרת המחיצה דורשת צידוק. מבחינתם, ההכנסה שלה פנימה היא שטעונה הוכחה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

הדיון התלמודי מרתיע רבים בגלל מקרי הקצה שבו, אבל כאשר ניגשים אל הלימוד באופן פנימי גם הדמיוני עשוי לעתים לקבל לבוש ממשי וחי

מעולם לא אהבתי מתמטיקה. גם לא גיאומטריה או לוגיקה, או כל תורה אחרת המתבססת על חישובים, השוואות וארגון קפדני של פרטים. איך, אם כן, צדה את נפשי ההלכתא התלמודית בצד האגדתא שלה? כיצד מצאתי את עצמי, כבר בהיותי ילדה, עולה על שולחנות במחאה כנגד הבנה זו או אחרת של הכתוב? מדוע לא הנחתי לדיונים על אודות מקרה זה או אחר לחלוף מעל ראשי, בציפייה לסיפור הקסום הבא?

התלמוד, כידוע, אינו ספר חיקו של כל אדם. רבים רואים בו מהמורה שעליהם לעבור, חבריהם מוצאים להם מזור בסיפורים התלמודיים לבדם ומותירים את החלק ההלכתי מחוץ לתחום, אחרים נרתעים מראש ואפילו לא בודקים את יחסיהם עמו.

שוב ושוב אני שומעת אנשים התולים את הסתייגותם מן העולם התלמודי בעודף הפרטים המופיעים בו, ולא רק עודף הפרטים מרתיע את הנרתעים, כי אם גם אופיים של רבים מהם.

החכמים שלנו אמנים בחקירת כל מקרה ומקרה עד לניואנסים הזעירים ביותר שלו, הנראים פעמים רבות לקוראים כמעידים על חשיבה קטנונית משהו וכעוברים את סף האבסורד. גם האוקימתות התלמודיות (=אוקימתא היא העמדת דין מסוים במקרה יחיד [ולעתים קרובות אזוטרי], כך שדינו אינו סותר דין אחר) ממחישות פעמים רבות אופן מחשבה זה.

איך יוכל קורא ביקורתי ורציונלי להתייחס לתיאור מקרה שבו אדם נופל מראש הגג מחמת הרוח, בדיוק באופן שבו הוא "נתקע באשה" – מוצא עצמו במצב פיזי של זיווג עִמה (בבא קמא כז, א), או למקרה שבו אדם הולך עם גמל עמוס לעייפה בפשתן, ואיכשהו, כאשר עובר הגמל ליד פתח חנות – נדחקים שוליה של ערמת הפשתן פנימה, חוברים לנר חנוכה דולק ומביאים לשרפה (בבא קמא סב, ב)?

התגובה הטבעית מצד קורא שכזה תהא: נו, באמת… מתי כבר מתחולל אירוע שכזה? מה זה בזבוז האנרגיה המחשבתית על המצאות כגון אלה? האם זה משחק אינטלקטואלי או איזשהו ערפול חושים?

אני עצמי קשובה לתלמוד בקשב אחר. נפעמת ממנו, על פרטיו ודקדוקיו כמו גם על סיפוריו יוצאי הדופן. אלו ואלו נדמים בעיניי כצעדים מדויקים בתוך כוריאוגרפיה מופלאה, ולא כביטויים תמוהים להלך מחשבה שעבר מן העולם. אף על פי כן, מבקשת אני לגעת בנקודה הזו המפריעה לרבים כל כך.

התלמוד אינו חושש להביט במציאות הרחבה צילום: פלאש 90

עובר בהמה

מה עומד מאחורי הרגעים הלימודיים הללו, שבהם לכאורה עובר הדיון את גבול האבסורד? האם ניתן להכריע מהי הנקודה המדויקת שבה עובר הפרוטרוט שבלימוד את אותו הגבול? ובעצם – האם יש בכלל גבול שכזה, או שמא התחושה המטרידה הזו זרה לשפת התלמוד עצמו?

נדמה לי שפסילת התהייה מראש תחטא לאמת, שכן אם מעיינים בתלמוד גופו – מגלים למרבה הפלא (או למרבה הכּנוּת התלמודית) כי אותה תהייה בדיוק חיה בתוכו ממש, והיא עולה מדי פעם אל פני השטח. נעיין ביחס התלמודי אל הנגיעה בגבול האבסורד דרך שני אירועים המתוארים בו, האחד מופיע במסכת נידה והשני במסכת מנחות.

הסוגיה בנידה עוסקת במקרים שונים שבהם מפילות נשים את עובריהן, ומתברר שלעובר הנפל צורה משונה ולא צורת עובר אנושי רגיל. מובאות שם דוגמאות לנפל הדומה לנחש, אחר המזכיר שד ועוד הנראים כעוף, כהר וכיוצא באלה. התלמוד שואל האם טומאתה של מפלת עובר יוצא דופן שכזה תהא זהה לטומאת המפלת עובר שגרתי, או שמא דינה אחר.

עצם הנושא קשה להכלה לרבים מאיתנו, וכבר בבסיסו הוא נראה כמתרחק מן המציאות אל אזורים תמוהים, אך ר' ירמיה מצעיד את הדיון עוד צעד אחד הלאה, תוך כדי פנייה אל ר' זירא (בבלי נידה כג, א(:

בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא: לרבי מאיר דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא, קבל בה אביה קידושין מהו? למאי נפקא מינה? לאיתסורי באחותה. למימרא דחיי? והאמר רב יהודה אמר רב: לא אמרה רבי מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים?! אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן הביאו רבי ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך.

[תרגום: שאל אותו רבי ירמיה את ר‘ זירא: לר‘ מאיר, שאמר: בהמה במעי אשה – ולד מעולה הוא – קיבל בה אביה קידושין מהו? למאי נפקא מינה? לאסור באחותה. לומר שחי? והרי אמר רב יהודה אמר רב: לא אמרהּ ר‘ מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים?! אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן הביאוֹ ר‘ ירמיה את ר‘ זירא לידי צחוק – ולא צחק!]

ר' ירמיה שואל את ר' זירא מה לדעתו הדין במקרה שנערך הסכם נישואין בין הורי עוברה מסוימת לבין הורי ילד כלשהו, והנה כאשר נולדת אותה עוברה טרם זמנה, ללא רוח חיים, מתברר שדמות בהמה לה. האם במקרה זה יהא החתן המיועד אסור על אחותה מכוח איסורי עריות, או שמא עקב צורתה המיוחדת תהא העוברה כלא הייתה ואחותה תוּתר?

המקרה שהעמיד ר' ירמיה על השולחן והשאלה ששאל לגביו רחוקים כל כך מן המציאות, עד שאפילו חכמי התלמוד עצמם מעידים כי אלו היו אמורים להביא כל אדם לידי גיחוך. רב אחא בר יעקב טוען במפורש כי ר' ירמיה עצמו שאל את השאלה לא כשאלה עניינית אלא כדי לנסות להביא את ר' זירא ידידו לידי צחוק. ר' זירא היה ידוע כאדם אשר שמר בקנאות על איפוק רגשי בחייו ונדיר היה למצאו משועשע. רש"י אומר כי מה שהניע אותו הוא אותו פסוק השומר את הצחוק בפה מלא לזמן הגאולה בלבד: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" (תהילים קכו, ב), ובלשונו:

בכל תחבולות הללו עסק ר' ירמיה להביא ר' זירא לידי שחוק ולא שחק דאסור לאדם שימלא פיו שחוק ור' זירא מחמיר טפי [יותר].

ר' ירמיה נכשל בניסיונו. ר' זירא לא צחק.

נוכל להפליג ולחשוב על מקומו של הצחוק בחוויית הלימוד בפרט ובחוויה הדתית בכלל, אך ענייננו כרגע הינו גבול האבסורד. הנה כאן אנו רואים סיטואציה שבה חכם מחכמי התלמוד הביא ביודעין את הדיון לרמת גיחוך מופרזת, מה שמעיד על עצם נוכחותו של קו גבול בעולם הלימוד האמוראי, אשר לא קיבל כל אמירה – קיצונית ומוזרה ככל שתהא – כלגיטימית.

שני ראשים

נשוב ונדון בסיפור זה לאחר העיון בסיפור השני, המופיע, כאמור, במסכת מנחות. הסוגיה במנחות עוסקת בהנחת תפילין. האמוראים דנים בשאלה על איזו יד יש להניח תפילין, ומה דינם של גידם, איטר ואדם השולט בשתי ידיו לעניין הנחת תפילין. בנקודה זו נכנס פלימו לדיון ושואל (מנחות לז):

בעא מיניה פלימו מרבי: מי שיש לו שני ראשים, באיזה מהן מניח תפילין? א"ל או קום גלי או קבל עלך שמתא. אדהכי אתא ההוא גברא. א"ל: איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי, כמה בעינן למיתב לכהן? אתא ההוא סבא, תנא ליה: חייב ליתן לו י' סלעים. איני? והתני רמי בר חמא: מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור האדם שומע אני אפילו נטרף בתוך ל', ת"ל אך חלק. שאני הכא דבגולגולת תלא רחמנא.                                             

[תרגום: שאל אותו פלימו את רבי: מי שיש לו שני ראשים – באיזה מהם מניח תפילין? אמר לו: או שתקום ותִגלה או שתקבל עליך נידוי! בין כה וכה בא אותו איש, אמר לו: נולד לי תינוק שיש לו שני ראשים, כמה צריכים אנו לתת לכהן? בא אותו זקן, שנה לו: חייב ליתן לו עשרה סלעים. האמנם, והרי שנה רמי בר חמא: מתוך שנאמר פדֹה תפדה את בכור האדם שומע אני אפילו נטרף בתוך שלושים יום, תלמוד לומר: אך חילק. שונה כאן, שבגולגולת תלתה התורה].

עד לשאלתו של פלימו התנהל הדיון בגבולות הנורמטיביים, והנה בא הוא ומסיט את השיחה לדינו של אדם בעל שני ראשים – מצב שהינו לכאורה בלתי אפשרי ולקוח מדמיונו הקודח.

בשמוע רבי (ר' יהודה הנשיא) את שאלתו קפץ בזעם של ממש. נדמה היה לו שפלימו שם ללעג את הלימוד ולא שואל שאלה תמימה. הוא ערך לפלימו "משפט שדה" מיידי וקבע שעליו לבחור בין עונש גלות לבין חרם ונידוי מקהל ישראל. תגובה חריפה זו מעידה על רגישותם הרבה של החכמים בדיוק לאותו גבול בין דיון אמיתי לבין נפילה לזרועות האבסורד. הגבול דק ודווקא משום כך יש להיזהר מפניו משנה זהירות ולתקוף בחומרה כל ניסיון לעבור אותו.

אך להפתעת כולם, באה המציאות וטופחת דווקא על פניו של רבי. בדיוק כשסיים לאיים את איומיו – נכנס פנימה אותו אדם אשר בישר על הולדת בנו בעל שני הראשים! "דמיונו הקודח" של פלימו הסתבר כהוויה פיסית נושמת ומצווחת בבואה לאוויר העולם. כעת צריך אביה לדעת כמה עליו לשלם לכהן לשם פדיון בנו המיוחד.

את תגובתו של רבי איננו שומעים. ברור שהוא המום ומצטנף לנוכח טעותו. מי שכן נחלץ לעזרה הוא אותו זקן העונה על השאלה ההלכתית הניצבת בחלל בית המדרש. כנראה שממרום שנותיו יודע הוא להכיל גם את הפנטזיה שבתוך המציאות, ולא נבהל לאור אפשרות חפיפתם של שני העולמות.

בניגוד לסיפור הקודם, שבו התוודענו למעבר אמיתי של גבול האבסורד לאזור מסוכן של שטח הפקר, הרי שכאן – גם אם בתחילה נדמה היה שבאותה תופעה מדובר – למעשה נשאר הדיון, מופלא ותמוה ככל שיהיה, בתוך גדר הקדושה.

עמדה פנימית

שני המקרים – הן של העוברה בעלת דמות הבהמה והן של האדם בעל שני הראשים – מצטיירים כרחוקים מעולם דיון שפוי ומקובל, ואין האחד נראה רחוק מרעהו. כיצד, אם כן, ניתן לזהות את ההבדל ביניהם? כיצד ניתן לדעת מתי מדובר בסטייה אמיתית ומתי לא, הרי ראינו שאפילו רבי עצמו טעה בכך?!

נדמה לי שסוד ההבדל בין השניים הוא בעמדתו הפנימית של הדובר. ר' ירמיה שאל שאלתו מתוך עמדה חיצונית, המשקיפה על הנושא מלמעלה ותוקפת אותו באופן מודע מכיוון מגוחך. הרי מטרתו הייתה לעורר בחברו חיוך! שונה מאוד היתה עמדתו של פלימו בהעלותו את קושייתו. פלימו היה אחוז בסוגיה עצמה בכל לבו ונמשך איתה ומתוכה אל הנקודה שאליה הגיע.

כאשר אתה נכנס כל כך פנימה, יכול הזרם המחשבתי לסחוף אותך למחוזות שאותם אי אפשר בשום פנים לשער או לקבל מבחוץ, ומסתבר שלעתים צלילה עזה ובלתי מבוקרת שכזו עשויה אף לגלות אמיתות נסתרות, שהדעת השגרתית לא תעלה לעולם. כאשר אדם מצוי עמוק עמוק בתוך חוויה של לימוד, הוא קורא במציאות תווים חדשים הכרוכים בה, זר לא יבינם. הנה כך חשף פלימו את ההוויה האפשרית של אדם בעל שני ראשים.

רבי עצמו לא ידע להבחין בשורש הכן שבשאלתו של פלימו. דווקא הוא היה זה שנותר בחוץ בעוד תלמידו נכנס פנימה אל הסוגיה בכל רמ"ח איבריו. ואולי נולד אותו ילד בעל שני ראשים במיוחד לשם כך, במיוחד על מנת לבוא ולטלטל את רבי מעמדתו המבוקרת מדי, לבוא ולפרוע את תלתלי מחשבתו כשהוא עוסק בדברי תורה…

ייתכן שגם העמדה השופטת של התלמוד על ידי קוראיו היום נובעת מן הפחד או חוסר היכולת להפקיר עצמם לגמרי פנימה, בלי השבט הביקורתי־אובייקטיבי המציץ מאחורי כתפם.

אולי דווקא בהגעה של התלמוד בדיוניו לנקודות קצה ובאי שמירתו על עצמו בגבולות ההיגיון השגרתי והמקובל – טמון הכוח ההופך אותו שונה כל כך מן המתמטיקה ומן העולמות הדומים לה, הכוח הפורץ את הנוסחאות והתבניות. התלמוד אינו חושש להביט במציאות הרחבה, הכוללת גם אזורים שלמים הסמויים מן העין והרחוקים מן החוקיוּת המוכרת והגלויה. אולי דווקא העובדה שהוא בעל מחשבה פנימית כל כך שומרת עליו גם בדיוניו ההלכתיים מפני האובייקטיביות הסטרילית והקרה של התחומים הריאליים למיניהם, שומרת עליו כספר חם, לוהט.

ספרה של יערה ענבר "חלום של בין השמשות – עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים" ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים"‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

בתגובה ל"שביתת הטכנולוגיה" מאת הרב יעקב אריאל, 
גיליון פרשת יתרו

סימפתיה למסמסים

לא מצאתי – גם לא חיפשתי – במאמרו של הרב אריאל ולו טעות אחת, הן בתיאור אווירת השבת האידיאלית, הן בפן ההלכתי, הן בהבעת הצער שלו על חילול השבת המתואר בדבריו. אכן ניכרים דברי אמת.

על כן מה רב הצער על כך שהרב אריאל החמיץ את הנקודה, ובגין דא יש להצטער צער רב, תרתי משמע. לפני שנתיים נפרדנו אשתי לשעבר ואני, לאחר כשלושים שנות נישואים קשות ומרות. מאז אני חי לבדי. מפעם לפעם אני מארח את ילדיי בשבת, מפעם לפעם אני מתארח אצלם, ובשבתות שבהן אני לבד אני מוזמן לעתים לסעודות שבת אצל חברים טובים. ועדיין הבדידות קשה מנשוא, ושבתות רבות אני עם עצמי לאורך השבת כולה, כולל סעודות שבת. למרות זאת אני ממשיך לשמור על קלה כחמורה, ובוודאי אינני שולח מסרונים בשבת או עושה את מה שמתאר הרב אריאל במאמרו.

הרב אריאל אומר: "בשבת אנחנו יכולים לחיות חיי משפחה, חברה וקהילה". אם במילה "אנחנו" הוא מתכוון לו ולמשפחתו, הרי הצדק עמו. אבל בשום מקום הוא אינו מציין שכמעט כל אותם "ממסמסי השבת" הם אנשים החיים בגפם, ופעמים רבות לא מתוך בחירה אלא מתוך כורח, ו"חיי משפחה, חברה וקהילה" הם בדיוק מה שהם חסרים.

כמה מתוך אותם רבנים פוסקי הלכות שיצאו לאחרונה כנגד "ממסמסי השבת" בילו שבת אחרי שבת אחרי שבת לבדם, לאורך שנים? כמה מהם חוו את החוויה של היהודי הבודד המדליק נרות בבית ריק, חוזר מהתפילה לבית ריק, השולחן ערוך ועליו צלחת אחת וכוס אחת, הוא שר לבדו למלאכים, מקדש לעצמו, מברך לבדו על החלה, מגיש לעצמו ואוכל לבד, שר שני שירי שבת ופותח חומש עם רש"י, מברך ברכת המזון והנה עברה רק חצי שעה והסעודה נגמרה. השעה שש וחצי. הוא ילך לישון אולי בעשר. הבדידות קשה ומעיקה. מבעד לחלון הוא שומע את שכניו שרים שירי שבת, מדברים וצוחקים עם הילדים. ואז הוא פותח את מוסף "שבת" של "מקור ראשון" ומבין שיש רבנים פוסקי הלכות שלבם לבם ומעיהם מעיהם עליו, וכעת כבר לא אכפת לו. שידברו, שיפסקו ושיניחו לו לנפשו.

בעיר שבה אני חי גרים עשרות רבות של רבנים, אולי מאות. את חלקם הגדול אני מכיר. אף לא אחד מהם גילה רגישות להיותי חי לבדי. אבל אינני מסכן; מפיגי הבדידות הם חברים טובים, קרובים ורחוקים, שאינם נמצאים במחיצתי בשבתות לא בשל סיבה הלכתית העומדת לנגד עיניהם אלא מתוך שיקולים פשוטים בהרבה, רגשיים ולא שכליים.

כאמור, אני שומר שבת באופן מלא ואינני רואה את עצמי משנה זאת, אבל אני מבין היטב את "ממסמסי השבת" וכלפיהם אני מביע סימפתיה ולא ביקורתיות. אין ספק בלבי כי אילו השקיעו הרבנים השוללים את מעשיהם (אינני מכיר את הרב אריאל, דבריי להלן אינם מכוונים אישית כלפיו) את אותו מאמץ בהעשרת הפן החברתי והקהילתי של אותם אנשים בודדים "ממסמסי השבת", מאמר כמו זה של הרב אריאל היה מתייתר. /

ר [השם המלא שמור במערכת]

*

חוק ורוב

הרב יעקב אריאל משיב

מצוקתך נוגעת ללבי. יש בסביבתי אדם בודד המוזמן אלינו דרך קבע לסעודת שבת. אם אתה גר בסביבתי גם אתה מוזמן בשמחה.

גם ביום חול, שבו מותר הכול, אני ממליץ לך לא לסמוך רק על חברת מכשיריך. זו חברה אשלייתית. היא מסיחה את הדעת מחברת בני אדם חיים, אך אינה תחליף אמיתי להם.

בבית הכנסת שבשכונתי יש אנשים גלמודים. הם אומרים שהשבת גואלת אותם מבדידותם. סדר היום בשבת עמוס בקשר קהילתי: תפילה, קידוש עם דבר תורה, שיעור בתלמוד, סעודה שלישית משותפת לכל הציבור עם דברי תורה. ובין לבין שיחות עם חברים וכמובן הזמנה קבועה לביתם.

ולשאלה העקרונית. כל חוק בעולם מתייחס לרוב. אין אפשרות לתת מענה אינדיבידואלי לכל יחיד. לדוגמה, החוק מאפשר להצביע בבחירות לכולם, גם לנכים, לסומים, לחיילים, למלחים, לפקידי שגרירויות ועוד. אך תמיד יימצאו  בודדים שלא יוכל לצערנו להצביע. ללא מסגרת חוקית, על אף מגבלותיה, תיווצר אנרכיה. יש לקבל זאת בהבנה. והבנה זו עצמה היא גם מענה למצוקה האישית.

בברכת השבת, יעקב אריאל

_________

בתגובה ל"יפתח מחוות השקמים" מאת שלמה בן צבי, גיליון פרשת יתרו

תילחמו ותישארו מגורשים

קריאתו הנרגשת של שלמה בן צבי להחלפת ההנהגה של יפתח בשמואל – שבתה את לבי. אלא שהערתו בדבר "הנאום הארוך שלא עשה רושם על איש", כמו גם תמיהתו על ההשוואה שעשו חכמים בין יפתח לשמואל, לא זכו למענה במאמר, וברצוני להשלים זאת.

דומה שלא לחינם האריך הכתוב בנאום יפתח. הרי לא מדובר ב"לוחם חילוני", כפי שניסה בן צבי לטעון. מדובר במי שידע היטב להדגיש שלוש נקודות יסודיות, הנכונות עתה כמו אז: א. אנו שוחרי שלום ולא פתחנו במלחמה. ב. האמת ההיסטורית היא שלאויב התובע את השטחים שבהם אנו יושבים אין זכות עליהם. ג. והעיקר – מלחמות ישראל וניצחונותיהם אינם פרי מעשה בשר ודם אלא ניצחונו של הקב"ה, ולכן איננו יכולים לבעט במתנתו.

כך מיושבת גם השאלה השנייה. חכמים קבעו את "גבולות הגזרה" של מנהיג בישראל. הגבוה – שמואל, הנמוך ביותר – יפתח. מי שיורד למטה מהגבול הנמוך הזה, מי שנותן לאויב ללא זכויות היסטוריות לגיטימציה לתביעותיו, מי שמבעט במתנתו של הקב"ה – אינו ראוי להיות מנהיג בישראל.

זו גם הזדמנות מצוינת להזכיר את הבל־הנימוק בפי רבנים מסוימים בזמן הנסיגה מסיני, להצדיק זאת כביכול בתור "כריתת רגל להצלת כל הגוף". המתנגדים לנסיגה זו הבינו כבר אז את האמת הפשוטה שאף אותה ניסחו חז"ל – להבדיל ממקרה של ניתוח, במלחמה הכלל הוא "תחילת נפילה – ניסה". בגין הבטיח שהנסיגה מסיני תציל את יש"ע. את ההמשך ראינו באוסלו.

שרון אפילו לא הבטיח שהנסיגה מעזה תציל את יו"ש. אדרבה, הוא עמד להחריב הכול. לצערנו יש היום מי שממשיך את דרכו, ולא מוכן ללמוד מהניסיון, אפילו לא מהירי שהתבצע בסמוך ללוויה אשר הזכיר למי שאולי שכח את "פרי הנסיגה המהוללת".

את האנלוגיה שעשה בן צבי בין התנהגות האליטות של אז להיום דומני שאפשר לעשות בקשר להצלחת בני הציונות הדתית. בדומה ליפתח הם באו מהמגזר ה"לא נכון". הצלחתם היוותה איום על שלטון הגנרלים בדימוס, שעיקר תהילתם הרחק בעברם, והם נואשו זה מכבר מפתרונות צבאיים. כמו זקני גלעד בשעתם, שהחלו להטיל מורך וחולשה בלב העם בנוסח "אין פתרון צבאי". כמו גירוש יפתח, בא הצעד הדרסטי של התנתקות, גירוש וחורבן כדי לנשל את הציבור הזה מזכויות אזרח וזכויות אנוש בכלל. הכול כמובן בשם החוק וטובת המדינה, ובקישוט פסוקים של שלום. אליטות המשפט מודעות לעוול הנורא שלא היה עובר בשום מדינה מתוקנת, אבל משתפות פעולה בהתלהבות כיוון שהציונות הדתית הינה גם האויב שלהן.

כיפתח בשעתו משוטט ציבור המגורשים במדינה, וחלקו הגדול טרם מצא מנוח לכף רגלו. יחד עמו חשים בני הציונות הדתית המזדהים עם מר גורלו, וגם אנשים שאינם בני "המגזר" אבל בעלי מצפון ותודעה יהודית שורשית, שהם זרוקים ודחויים.

מזה כמה שנים נקרא ציבור זה להיות גורם מרכזי בנשיאת עול הביטחון, וחלקו היחסי ביחידות הקרביות הולך וגדל. יחד עם זאת, האליטה השלטת משתמשת בציניות בשם אותם אידיאלים שהוא מאמין בהם, אך אינה מאפשרת לו להגיע לעמדות שליטה של ממש. מאז הקמת המדינה עברו למעלה מחמישים שנה עד שהתמנה האלוף הדתי הראשון. קצינים מוכשרים המוגדרים "דתיים מדי" או "מזוהים מדי" עם המגזר שממנו באו אינם מקודמים לדרגות הגבוהות, עד עצם היום הזה. אפילו משרות בתחום הדתי־רבני נסגרו כמעט לגמרי בפניו. השלטון הקיים חוזר על ההצעה הראשונה של זקני גלעד – תילחמו ותישארו מגורשים, ובעתיד תגורשו ממקומות נוספים. /

אברהם וסרמן

הרב אברהם וסרמן הוא רב קהילת גבורת מרדכי, וראש הכולל בישיבת ההסדר רמת גן‎

_________

בתגובה לגיליון א"ד גורדון, פרשת משפטים

בשורה לעולם

מאז התחלתי ללמוד את תורתו של אהרן דוד גורדון לפני כשבע שנים, אני חי בתחושה שהאיש טרם מילא את תפקידו ההיסטורי במלואו, ושעיקר תרומתו לעולם היהודי צריך להתממש בעתיד. תכנים רבים של תורתו נראים לי נחוצים ביותר לחברה הישראלית של היום. לכן שמחתי מאוד במאמרים הרבים שהוקדשו לדמותו ולתורתו בגיליון כ“ד בשבט, יום פטירתו. הערכתי את תשומת הלב שהקדישה לו במה ציבורית חשובה שאיננה רגילה לכלול אותו בין גיבורי התרבות שלה. הנימה האישית שנקטו הכותבים הייתה מרגשת, והתאימה לאופיו האינדיבידואליסטי של גורדון. עם זאת, חשתי שהקורא שאינו מכיר מקרוב את האיש ואת כתביו לא ימצא מענה לשאלה אם יש לגורדון בשורה משמעותית לחברה הישראלית דהאידנא. אני מאמין שיש לו.

גורדון חשב שהמפגש בין עם ישראל וארצו צריך להוליד תרבות יהודית שורשית, שתחדש את חייו של העם היושב בציון ותכה הדים אף מחוצה לו. תפיסת עולמו האחדותית כללה פנים רבות, שלרוב נוהגים לשייכן למגזרים שונים בציבוריות הישראלית. תורתו מאחדת בין הדתי והחילוני, בין הלאומי והאוניברסלי, בין הימין והשמאל. לכל אחת מן החברות הללו יוכל גורדון לתרום, ומתוך כך שכל מגזר יבין את ערכו וחשיבותו של המגזר האחר תוכל בשורתו להביא לאחדות גדולה יותר של כלל החברה בישראל.

ליהודי החילוני החי היום בארץ ישראל יאמר גורדון – תפקיד גדול וחשוב נועד לך כיהודי. החילוניות היא נדבך חדש ברצף החיים היהודיים לדורותיהם. לא חזרנו לארץ ישראל כדי להיות מדינה מערבית ללא ביטוי של ייחודנו היהודי. גם בתור מי שאינו מעוניין לשמור על חוקי ההלכה הכתובים ב“שולחן ערוך“, עליך לחפש את דרכה של יהדותך, לבקש אחר צלמו של א־לוהים בכל מעשה חולין שתעשה, לאחד את כל כוחות נפשך ולחיות את חייך מתוך מגע עם האחדות הכוללת (“הטבע“). בחיפוש זה מקור יניקתך הבסיסי הוא נפשך, היונקת מכל התרבות היהודית שקדמה לך. היה רגיש הן לעבר והן להדהודי העבר בנפשך. אל תחשוש שאם תבקש את חפצך במורשתך תידרש לכפות על עצמך דברים הזרים לנפשך. התורה מצויה בתוך מעיך. בסופו של דבר אתה הוא הריבון על עצמך, אך אינך מנותק ממה שקדם לך. חייך מתנהלים מתוך זיקה אל העבר – מתוך כבוד ואהבה כלפיו.

ליהודי הדתי־לאומי החי היום בארץ ישראל יאמר גורדון – הבחנותיך בין הציבור (“הכלל“) לבין היחיד (“הפרט“) , בין “גוף“ ו“נפש“, “חומר“ ו“רוח“, “קודש“ ו“חול“ מלאכותיות. בארץ ישראל, שאיפתך צריכה להיות לגשת לחיים באופן אחדותי ללא הבחנות כאלה. אתה יחיד, ועם זאת אתה עַם. ככל שתמלא את תפקידך כיחיד, כך תתרום לציבור. ככל שתתאחד עם הכלל, תפקידך כפרט יתברר לך. חטא הוא להפריד בין הגוף והנפש, החומר והרוח. אחדות ה‘ שעליה אתה קורא יום יום ב“שמע“ משמעותה אחדותם של הגוף עם הנפש, אחדות החומר עם הרוח. אל תפריד ביניהם. אל תקצץ בנטיעות. כל מעשה יצירה בארץ ישראל הוא מעשה גדול וחשוב – אין לתת לו ציונים של “קודש“ ו“חול“.

אל לך להעריץ אדם יתר על המידה, גם אם אדם גדול הוא. עליך להכיר בכך שהמציאות כולה שוכנת בתוכך. המפגש עם האמיתות הגדולות של חייך צריך להתרחש במישרין – בלא תיווך תפגוש נפשך בשכל הנעלם השוכן בתוך העולם ובתוך נשמתך. גם התורה אינה המתווכת בינך לבין המציאות. התורה תהיה נר לרגליך, אך אין בה תחליף לאחריותך האישית לחייך. ראוי שתותיר בלבך מקום רחב יותר לספק. כך תחיה ביתר ענווה מול המציאות. גם הגאולה, תכלית קיומך, היא שאיפה ותקווה, אך אין היא מובטחת. אם לא נפעל די למענה, נחמיץ אותה.

ליהודי החרדי יאמר גורדון – המחשבה כאילו החיים מחוץ לטבע ובניגוד לטבע יקרבו אותך אל א־לוהים ואל תורתו – שגויה היא. הא־לוהים מתגלה ושוכן בתוך הטבע. ככל שתתקרב לטבע, תתקרב אליו. התורה מבקשת ללמד אותך כיצד לחיות עם הטבע, ולא כיצד לחיות בניגוד אליו.

לאיש הימין יאמר גורדון – אל לך להשתית את זהותך על שלילת הזולת, אלא על ערכים חיוביים. במקום להתנגד לאחר, כוון עצמך לדבוק ולהאמין בדברים גדולים הנוגעים בשורש נשמתך. אין בייחודנו כעם כדי לשלול את ייחודם של אחרים. חזרנו להיסטוריה כדי להוות דגם חדש של עם – עם אדם, עם שאינו עוין עמים אחרים, שולל אותם או מבקש לשלוט בהם, אלא מכבדם ומצפה מהם לכבדו.

לאיש השמאל יאמר גורדון – ביטול עצמך בפני אחרים והערצת תרבויותיהם תוך מחיקת תרבותך נובעת מהיעדר כבוד עצמי, ומביאה בעקבותיה לאובדן העצמיות ולכינונו של עם המנוכר לעצמו. עליך לשמור על עצמיותך בכל אשר תפנה. לא יעלה בידך להיות תא אחד במשפחת העמים ולהתבסס על ערכים הומניסטיים כלל עולמיים בלבד. תא כזה אינו קיים. לכל עם ייחודו הוא, ובוודאי לעם העתיק שאליו נולדת. אל לך להתכחש לו. עליך להעמיק בתרבותך ההיסטורית, ומתוכה תלמד ותכיר את עצמיות עמך.

לאנשי האמנות יאמר גורדון – אל תשעבדו את החיים לאמנות. האמנות אינה באה אלא לשרת את החיים.

לאנשי מדע וטכנולוגיה יאמר – אל תנצלו את הטבע, אל תכבשוהו. למדו לשרת אותו, ולחיות בהרמוניה איתו.

לשכלתנים יאמר – אל תשעבדו את החיים לשכל. האמת אינה טמונה באינטלקט המנותק מהחוויה אלא במכלול האדם החי בהרמוניה עם הטבע.

לפוסט־מודרנים יאמר – אל תמהרו לבטל את מושג האמת. האמת שמתגלה לאדם מתוך נשמתו, כשהוא בא במגע עם הטבע, אינה אשליה.

ניסיתי להציג כמה מרעיונותיו, לפי הבנתי, ללא מובאות וציטוטים. ישנו חטא מסוים כלפיו בהפיכת רעיונותיו היוצאים מתוך לב חי הדבק בחיים לאמירות אידיאולוגיות קצרות ופשטניות. אך ספריו פתוחים לפניך. אידך, זיל גמור. /

יעקב פרידלנד

יעקב פרידלנד מלמד קולנוע ב"מעלה". סרטיו כוללים את "שעשני אשה" על פמיניזם אורתודוקסי ו"את המקום מרחוק" על עליית יהודים להר הבית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

יערה רביד

סימטריה

 *

בַּכְּנִיסָה לַבַּיִת יוֹשֶׁבֶת

בְּפִנָּה רֵיקָה שֶׁפַּעַם

הָיָה בָּהּ פַּח זֶבֶל יָרֹק, מִתְמַלֵּאת

בְּסִיגַרְיָה וּמַחְשָׁבוֹת עַל

הַסִּימֶטְרְיָה שֶׁל חֹסֶר הַבִּטָּחוֹן,

עַל הַשְׁוָאַת רִכּוּזֵי הַחֲרָדָה,

כְּשֶׁנֶּעֱלַבְתָּ מֵעֶלְבּוֹנִי מִמְּךָ

כְּשֶׁפָּחַדְתִּי מִפְּחָדֶיךָ מִמֶּנִּי;
 

עַל הַסִּימֶטְרְיָה הַהֲפוּכָה

שֶׁל הַנִּגּוּדִים,

כְּמוֹ אֱמוּנָתְךָ הַשְּׁלֵמָה שֶׁמְּחַלֶּקֶת בִּי

חֲלָקִים, כְּמוֹ יָדַי

הַשְּׁלוּחוֹת לְהַפְשִׁיט

שֶׁמַּעֲלוֹת בְּךָ קְרוּמִים,

כְּמוֹ סְעָרָה

לְשׁוֹבֵר גַּלִּים

לִסְעָרָה.

 ______

חוה פנחס כהן

מתוך הפנקס השחור

 *

בּוֹא, נְקָרֵב אֶת הַשָּׁמַיִם לַיָּם נְגִיעָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַגָּע וְרִפּוּי

חוֹבֶשֶׁת אֶת מַה שֶׁעָמֹק מִפֶּצַע
 

וְעַכְשָׁו, עָלַי לְהוֹצִיא אֶת רַגְלַי מֵחוֹף הַיָּם

כַּפּוֹתַי נֶהֱנוּ מִשְּׁקִיעָה רְטֻבָּה בְּחֹמֶר רִאשׁוֹן

נֶעֱדָר כָּל צוּרָה וְכָל הַטְּבִיעוֹת מִשְׁתַּנּוֹת בּוֹ זוֹ אַחַר זוֹ

שָׁקוּף שֶׁאֵינוֹ צֶבַע אֶלָּא כָּל הַצְּבָעִים כֻּלָּם,

וְלָלֶכֶת מִכָּאן מִזְרָחָה -
 

גַּלִּים בָּאִים לְכַפּוֹת רַגְלַי הֵם כַּלֵּב

הַבָּא לְלַקֵּק בִּשְׂפָתָיו, בְּשִׁנָּיו, בִּלְשׁוֹנוֹ

אֶת עֲקֵבַי, אֶת אֶצְבְּעוֹת רַגְלַי

שֶׁתַּחַת צִפָּרְנֵיהֶן בֵּין גַּרְגְּרֵי הַחוֹל

מתוך ספר השירים "מסע אחר עם עורב שחור ו-" העומד לראות אור

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

לפני שחרור בית הספר ממדדים אקדמיים, יש להתאים את ההוראה לעידן הפוסטמודרני, להתרחק מדוגמטיות ולאפשר את כניסתן של אסכולות שונות לחינוך הדתי

בעקבות מאמרו של אליעזר שביד, "אקדמיזציה משתקת" שהתפרסם על־גבי מוסף זה (גיליון פרשת יתרו), אני מבקש לתרום כמה תובנות משלי לשיח. שביד מדבר על הרפורמה של ראשית שנות השמונים שהשליטה מדדים אקדמיים על בתי הספר, רפורמה שנבעה בעיקר מהתפתחות מדעית־טכנולוגית ומצורכי שוק העבודה. ואני אומר שאין די בכך כדי להבין את עומק השינוי שחל בבתי הספר. במקביל לצרכים ששביד ציין, יש להוסיף את התהליך הפילוסופי־תרבותי שחדר לשיח החברתי. תהליך זה הוביל למה שמכנים בהכללה פוסטמודרניזם.

הפוסטמודרניזם פירק את הלגיטימציה למה ששביד קורא "חינוך לערכים". שיא התהליך היה בפרסום הספר של ס' יזהר "פרדה מן החינוך". תהליך הדקונסטרוקציה שפגש את החינוך הערכי לא השאיר ממנו אבן על אבן. וכשתהליך זה פגש את תהליך האקדמיזציה ששביד תיאר, היה זה מפגש "פורה" של "תאומים רוחניים", וביחד קיבלנו את המצב כפי שהוא היום. מורים ותלמידים נוהרים כ"עבדים נרצעים" לשיטות המדידה הכמותיות, נזהרים לא לדרוך על מוקשי העולם הישן – הערכים. וכבר ידוע ומקובל שלמורה אסור להביע דעה בהוראה. צא ולמד היסטוריה בלי לצקת משמעות. לך והורה אזרחות בצורה "אקדמית" נטולת גוון סובייקטיבי. מה שנשאר הוא מה ששביד תיאר, ערמה של עובדות יבשות חסרות חיות ורלוונטיות.

כשמדובר בחינוך הכללי אני עוד יכול להבין את התהליך. בכל זאת רבים הבינו את רוח הזמן כעידן שבו האמת התפרקה והתנפצה, ולמרות שמחנכים רבים חשו חוסר נוחות עם הריק שנוצר, התחרותיות, המדידה ותרבות הבחינות מילאו את החסר במידה זו או אחרת. מדי שנה הלכו אלו ותפסו מקום רחב ועמוק יותר במסדרונות בית הספר, השתלטו על הווייתו, עד שבית הספר נדמה כ"בית עבדים" שממנו צריכים לצאת לחופשי.

ואכן, שביד, למרות שהוא איננו חווה את מערכת החינוך ביומיום, הרגיש זאת וביטא תופעה זו בכך ש"ימי בחינות הבגרות הפכו להיות ימי דין שמוראם גדול ממורא שמים". אם בשנות השמונים ואולי גם התשעים של המאה הקודמת עוד הייתה מגמה של נתחי אוכלוסייה מן האליטה שנמנעו לגשת לבחינות הבגרות, כגון בקיבוצים או בבתי ספר דמוקרטיים, היום דבר זה לא יעלה על הדעת. הבגרות הפכה להיות טאבו. וכך, לתוך הריק מן העולם הערכי שהתפורר צמחה לה תעשייה "עתירת טכנולוגיה" הממלאת את החסר.

הלמידה הופכת ממדבר צחיח לארץ מלאת פלאות. אב ובנו ביום הראשון לשנת הלימודים, 2010
צילום: פלאש 90, למצולמים אין קשר לכתבה

פיסות של ידע

נשגב מבינתי כיצד הלכו אף בתי הספר של החינוך הדתי כעיוורים באפלה. כיצד זה לא שמו אל לבם שתהליך האקדמיזציה טומן בחובו את הדקונסטרוקציה של עולם הערכים. הרי לרגע בחינוך הדתי לא ויתרו על אמונות, דעות וערכים. אדרבה, אולי הקיפאון של אותו עולם ערכי ישן, אידיאולוגי ודוגמטי היה בעוכריהם, כפי שטען הרב שג"ר. כך נוצר מצב דיכוטומי אבסורדי שמפריד בין חינוך ערכי דתי לבין "למידה". החינוך נדחק לאגף הבלתי פורמלי, והלמידה נשארה במקומה, מכוונת בגרות לא פחות מאשר בבתי הספר הכלליים.

מצד שלישי לא ויתרו בחינוך הדתי על תגבור שעות הוראה ביהדות – תושב"ע, תנ"ך מורחב, מחש"י וכו'. שעות שבועיות רבות מוקדשות לנושאים אלו. אלא שכאן נוצר האבסורד הגדול והכואב. כל אותן שעות משועבדות ליחידות בגרות. החינוך הדתי צעד בגאווה אל אותה תהום של שיממון עד אין קץ בהוראה של אותם תחומי דעת שהפכו לפיסות ידע מקצועיות.

לא צריך להיות גאון, סוציולוג או בעל חוש הבחנה חד כדי לחזות בתופעה. צא ושאל נער או נערה הלומדים במוסדות החינוך הדתי על השעות ביהדות, וברוב המקרים הם ינעצו בך עיניים תמהות ומבולבלות או שונאות וזועמות, לאחר שעות ארוכות ומשמימות בתחומי דעת מוקצים מחמת מיאוס. מעטים המקרים שבהם תיתקל בעיניים בורקות של תלמיד או של מורה. רק אחר כך, במכינות, במדרשות ובישיבות, חוזר לפעמים הברק לעיניים. ואתה עומד תמה – איך הלך החינוך הדתי שבי אחר "בית עבדים" זה? מדוע הסכים לתהליך השעבוד? איך טחו עיניו מראות את השנאה והתיעוב, או למצער את השיממון, בנשמת אפה של היהדות – לימוד התורה?

ושמא ידעו על כך מוסדות החינוך אלא שקצרה ידם מהושיע, ועל כן הסתפקו בהעברת המסרים הערכיים דתיים בחינוך הבלתי פורמלי? אולי משום כך הפך המסלול האלטרנטיבי להיות בעל נפח הולך וגדל, ועליו שמים המחנכים את יהבם? בכך אנו חוזים היום – במחיר דמים מופקע שנגבה מההורים, שולחים המחנכים את התלמידים לסמינרים של קוסמים שמפריחים זיקוקי דינור בניסיון להנחיל את הנוער לקח, או לטיפול ערכי נמרץ במחנות הריכוז בפולין. וכשחוזרים התלמידים לכיתה וללימוד התורה, הם שוב משתופפים יחד עם המורים תחת מגפיה הנוגשים של הבגרות.

עיבוד בארבע ידיים

כדי להמחיש מעט את העניין, אנתח את תהליך הרפורמה בבגרות התנ"ך של הממ"ד. שנים רבות שלטה בכיפה ובבגרויות של הממ"ד שיטת הלמידה של נחמה ליבוביץ'. מנגד, התפתח בית מדרש תוסס ללימוד התנ"ך בישיבת הר עציון. בראש בית המדרש עמדו הרבנים ברויאר, בן נון, מדן ואחרים. כחניך של בית מדרש זה סברתי אני וסברו רבותיי שיש לנסות להטמיע את שיטות הלימוד הללו גם בישיבות התיכוניות ובאולפנות. היה על כך מאבק איתנים. בשנים האחרונות, עם חילופי הגברא בפיקוח, נבנתה תוכנית חדשה להוראת התנ"ך ולהיבחנות בבגרויות. תוכנית שיש בה מזה ומזה.

לטעמי, במהות שום דבר לא השתנה. כאשר אתה מבקש להעמיד למבחן פרק בתנ"ך, עליך להגדיר באופן ברור מה אתה הולך לבחון. אשר על כן, המפמ"ר חייב להצביע על מאמר או שניים, על מספר מוקדים בפרק שאותם יש לפתח על פי הפרשנים השונים. אך כל אוהב תנ"ך ולומדו יודע שאין שיעור לדבר. ברגע שהקפאת את חתיכת הידע הנדרשת כדי לאפשר לתלמידים ולמורים להתכונן כראוי, הרגת את החיוּת שבלמידה. זוהי גליוטינה של הרוח. וראויים לכאן דבריו של יורם הרפז ביחס ללימודי הטבע: באקדמיה חוקרים את הטבע. באים מומחים ומעתיקים את המחקר לתוכניות לימודים, ובאים מורים ומעתיקים את תוכניות הלימודים לשיעורים בכיתה. ועל התלמידים מוטל התפקיד להעתיק את הידע לשיעורי בית ולמבחנים. כך, לתלמידים יש מגע של יד שלישית ורביעית בלמידה החיה והתוססת, אחרי שעברה שלוש וארבע ידיים שהוציאו ממנה כל לשד של חיות.

באופן אבסורדי, הפך החינוך הדתי למקום שבו לומדים לבגרויות מקצועות קודש שגורמים לתלמידים זרות וניכור כלפי ארון הספרים היהודי, ומקבלים מנות גדושות ומרוכזות של חינוך ערכי־דתי־דוגמטי־ואידיאולוגי שאולי מצליח להלהיב אותם זמנית, אך במקרים רבים מתפוגג במפגש עם העולם שבחוץ בליווי תחושות של רמייה. המכינות, המדרשות והישיבות מצליחות להציל חלק מהנזק המצטבר הזה. בחינוך הדתי מבינים בתת מודע את העובדה הזאת, ולכן המדד להצלחה חינוכית בדרך כלל קשור להליכה למוסדות לימודי התורה הגבוהים. ובינתיים, התבזבזו להם השנים הפוריות והיקרות ביותר בתהליך התבגרותו של הנוער הדתי.

לתפוס פרופורציה

אז מה כן? קצרה היריעה. כמובן, ברפורמה של השר פירון יש מן היסודות הטובים. אך כמו שביד סבור אני שאין די בכך.

ראשית, יש לשנות את השיח התרבותי־ערכי. הפוסט מודרניזם איננו בהכרח ויתור על האמת ופרֵדה מן החינוך כפי שכתב יזהר. אדרבה, רבים מההוגים המיוחסים לזרם זה כלל אינם פוסלים קיומה של אסכולה ופרדיגמה שסגורה בתוך עצמה. הם רק מבקשים להשתחרר מתוך הפרדיגמה של עצמם, כפי שמגדיר זאת למשל תומס קון, ולבנות אופק נוסף של פרדיגמה ו"שפה חדשה" אם להשתמש במונח של ויטגנשטיין המאוחר. ההוגה הפוסטמודרני מודה בכך שכל מה שהוא יעשה יישאר בתוך עולם המושגים הסגור שלו, ושבמקביל אליו ישנם עולמות אחרים, אך אין הוא פוסל את העולמות הללו. אדרבה, הוא עושה מאמץ להבינם, להכילם ולבנות אליהם גשר בדרכים כאלו ואחרות. זאת מתוך ההבנה שככל שהוא יצליח להכיל "משחקי שפה" שונים, אופקים שונים, פרדיגמות שונות, כך ילך עולמו ויתרחב.

אם מניחים כפי שרבים טועים לחשוב שההוגה הפוסטמודרני משמיט מתחת רגליו את עולמו מתוך הנחה של סוף עידן האמת, אזי גם עולמו של האחר "הקדוש" בעיני הפסידו־פוסטמודרניסטים אמור להיות חסר טעם ומשמעות, ואין כל מקום לחקור אותו, להבינו ולבנות גשר אליו. סר הטעם מכל עניין לפי הבנה כזו. מנגד, כאשר אני מבין שהאמת שלי, "משחקי השפה" שלי, הפרדיגמה שבתוכה אני יוצר, אינה אלא אפשרות אחת מן הרבות, איני פוסל אותה כשם שאיני פוסל את משחקי השפה המקבילים. אני מקבל פרופורציות נכונות לגבי האסכולה שלי.

יש שיעדיפו את הרוחב על העומק, ויקדישו את מרצם לבניית גשרים ולרכישת משחקי שפה נוספים. הם מן הסתם יחושו פחות את תחושת הביתיות, משהו בהם נמשך לאוניברסליות. אך יהיה זה פרדוקסלי, למרות שרבים נכשלים בכך, לכבד את האחר ולבוז לבית גידולי. כמו רבים שמוכנים לכבד כתות ביזאריות ולבוז למסורות מפוארות רק משום שזהו הבית שבו גדלו. יש בכך סוג של מרד נעורים ילדותי.

כך או כך, הנגזרת של תובנה זו לגבי החינוך היא חשובה. גם אילולא הייתה באה האקדמיזציה לעולם החינוך, להמשיך להפטיר כדאשתקד על חינוך־ערכי־אידיאולוגי־דוגמטי בעולם פוסטמודרני זהו כישלון ידוע מראש. אי אפשר להציג כבר מודל אחד של "כזה ראה וקדש". במקום הפאתוס המוכר לנו מעידן הנאורות או למצער מבית המדרש הדתי אמוני, עלינו לפרוס את האפשרויות השונות הנוגעות לכל סוגיה שבה אנו עוסקים.

עלינו ליצור בבתי הספר מקום לאסכולות שונות ולזרמים מגוונים, לתת ביטוי לפנים השונות הקיימות בסביבה התרבותית שבה גדל הנער. אותם אלו שמייצגים את הגוונים צריכים להיות עם ברק בעיניים, כאלו שחשים בעולמם תחושת ביתיות, גם אם הם נוטים לאוניברסליזם. כל אחד מהם צריך להיות פתוח ומכבד את האחר, ולדעת אף לייצג ולהראות פנים שונות של סוגיות רלוונטיות, ומתוך כך לומר גם מה שעל לבו, להציג את האני מאמין שלו. בנוסף לכך, בבתי הספר צריכה להיווצר תרבות של מחלוקת גלויה בין השונים.

מגוון של מורים

אם למשל בשאלת האופי הדמוקרטי עסקינן, לא יכול להיות שמורה יציג רק תפיסה ליברלית הנוטה ללאום־פוליטי, מדינת כל אזרחיה, ופוסלת מדינת לאום אתנית או תפיסה רפובליקנית. כמו שלא יכול להיות שמורה יציג רק תפיסה לאומית הבזה ומצמצמת את הדמוקרטיה לפניה הפורמליות בלבד, ככלי ולא כמהות. זה וזה פסולים הם. בשיעור אזרחות על דמוקרטיה אני מבקש שהתלמיד ייחשף לרצף של תפיסות, על ידי מספר אבות טיפוס, בשאלת מהות הדמוקרטיה. מהקצה הליברלי ועד הקצה הלאומי או הניאו־שמרני. אחרי שהמורה הציג בישרות את השיטות השונות, מותר לו – ואף רצוי שכך יעשה – להציג את תפיסת עולמו, לנמקה ואף להגן עליה.

אני מבקש שבמערכת יהיה מורה שחושב אחרת ושגם אותו יפגשו התלמידים. אני מבקש שמורים מאסכולות נוספות ייפגשו מול התלמידים ויתווכחו ביניהם מתוך כבוד הדדי. או אז, בתוך סיעור המוחות הפורה הזה, מתוך תסיסה רוחנית אינטלקטואלית, יבררו התלמידים את עמדתם תוך הכרת העמדות האפשריות האחרות שבאופק עולמם. ומניסיוני בדרך כלל, רוב הילדים נצמדים למסורת שממנה הם באו, ולחינוך מבית הוריהם. אלא שהם עושים זאת תוך בירור עמוק, והכרת מגוון האפשרויות האחרות, שהיא היא המעמיקה את ההבנה שלהם. כך הלמידה הופכת ממדבר צחיח לארץ מלאת פלאות, עניין, חיים ותסיסה.

אף בחינוך הדתי יכול הדבר להיות כך. אני מדמיין בית ספר שבו יסתובבו מורים "מלמדים" בעלי זקנים ופאות משתלשלות, המשננים בברק עיניים משניות בעל פה ומפזמים ניגונים חסידיים, ומנגד תלמידי חכם מהאסכולה האקדמית שמבדילים בין רבדים במשנה, מכירים את מדרשי ההלכה השונים, יודעים לנתח סוגיה על פי כלים מחקריים ומדברים על בירור הגרסאות בעיניים בורקות. ושניהם מכבדים זה את זה, ולא רק שלא מסתירים את הוויכוחים ביניהם, אלא מתווכחים מול התלמידים בסמינרים מובנים.

אני מדמיין שיעור במקרא שבו יכול מורה לדבר על תנ"ך "בגובה העיניים" ולנתח דמות מקראית בכלים ספרותיים, ועם זאת להביא את התפיסה המרוממת את דמויות המקרא לכדי מלאכים. הוא יכול לבקר תפיסה זו ואף לנמק את ביקורתו. ובאותה מידה, מורה אחר ידבק בתנ"ך "בגובה חז"ל" אך יציג את התפיסה השונה, גם אם יתקוף אותה וישלול את אמיתותה. רק שלא ישלול את הזכות לחשוב כך, או את דתיותו של האוחז בדעה מנוגדת. אני ערב לכך שבבית ספר שכזה רובם המוחלט של התלמידים ימשיכו את הקו הכללי שעליו חונכו בבית, אלא שהם יהיו בעלי עומק. דרך שכזו תגרום להם ללמוד מתוך תסיסה רוחנית ואינטלקטואלית, ותשוקה לדעת.

חידוש השולייאות

דרך זו דורשת בראש ובראשונה מורים בעלי שיעור קומה. וזהו פן נוסף שיש לדבר עליו כחלק מהרפורמה שמבקש השר פירון לעשות. אנו מחפשים מורים שמסוגלים ללמד בלי שיש להם תוכנית לימודים מובנית שמישהו הכתיב. מורים שיכולים לפרוס שטיח רחב ועמוק של תחום הדעת שלהם. מורים שאוהבים את הלמידה ומשתוקקים להיניק יותר מהעגל הרוצה לינוק. מורים עם ברק בעיניים. אלו המורים שבהם רוצה לתת השר פירון אמון. ויש כאלו במערכת. חלקם כבר שחוקים, חלקם נכנעו לאקדמיזציה ולמנגנון המדידה וההחפצה. חלקם שורדים וחלקם מצליחים גם בים העכור להצמיח פרחים ססגוניים.

ודאי שאי אפשר לקיים את הרפורמה מבלי לתת את הדעת לתהליך ההכשרה של המורים הללו. וכאן אני מבקש להרחיב מעט על מה ששביד קורא לו "קניית תעודות" ו"תרבות תועלתנית חומרנית ותחרותית". אני קורא לזה תרבות של דיפלומות.

בעולם העתיק ההכשרה המקצועית התמקדה במה שאני קורא שולייאות. הטירון עבד אצל המומחה, למד ממנו והכשיר עצמו עם ליווי של מומחה. לתרבות השולייאית יש יתרונות רבים. במקצועות מסוימים אנחנו עדיין נוהגים לשלב גם לימודי תעודה ודורשים סטאז'. בעיקר ברפואה ובעריכת דין. בהוראה מנסים קצת לחוות זאת במה שנקרא "הכשרה מעשית". אך זו טיפה מן הים. בעיני רוחי מערכת החינוך צריכה לדרוש מפרח ההוראה שנתיים צמודות, שבהן יתלווה למורה שהמערכת רואה בו מומחה מוצלח שראוי לחנוך מורים. זוהי גם דרך לתגמל ולהוקיר את המורים המעולים וליצור להם פרסטיז'ה מתגמלת. כך יצמח פרח ההוראה וירכוש לא רק את התיאוריה אלא גם את המעשה. מי שיודע הוראה וחינוך מה הם מבין כמה קריטיות יכולות להיות שנתיים כאלו.

לא זו אף זו. הייתי גם מפריד במכללות להוראה בין התואר הראשון לתעודת ההוראה. לא כל מי שנרשם למסלול הוראה ותואר ראשון ראוי להיות מורה. כל איש צוות במכללה יודע להבדיל בין אלה ובין אלה. אז מדוע כולם מקבלים תעודת הוראה? מדוע לא חוסמים או מונעים תעודה זו מאלו שלא מתאימים? כשם שהמעבר מתואר ראשון לשני בפסיכולוגיה מותנה בהליך נוסף להערכה האקדמית, כך יש לעשות ביחס להוראה. יסתפק הסטודנט שאינו מתאים להוראה בתואר האקדמי. מדוע שיזכה גם בתעודת הוראה? הייתי אפילו משלם למכללות שכר לימוד של 20% מהסטודנטים שאותם לא תכשיר להוראה. כך נמריץ את המכללות לסנן תלמידים, ונפצה אותן על הפסדן הכלכלי.

הכנסת מורים בעלי שיעור קומה למערכת החינוך היא תנאי הכרחי להצלחת הרפורמה, משום שאם לא כך הרפורמה של השר פירון תיצור ריק שיוביל לכישלון. ועל גבי הכישלון יטענו אלו שאוחזים בשיטה הישנה שאין דרך אחרת וניכנס לאלף שנות שלטון האופל של אסכולת המדידה, ההחפצה, התחרותיות ועבדות הרוח.

בחינת תוצרים

סוגיה זו מובילה אותי לפסקאות האחרונות במאמרו של שביד, שבהן הוא מציע קווים כלליים לרפורמה בדרכי בחינת הבגרות. אני מסכים עם הקביעה שכל אדם שמשתתף בתהליך למידה או עבודה זקוק בעצמו, מעבר לדרישות הסביבה והארגון, לתהליך הערכה. אך מכאן ועד בחינות בצורה כזו או אחרת הדרך ארוכה. יורם הרפז ניסח זאת יפה. כשם שאנו מעריכים סופרים לא על פי הידע שהם מראים בבחינה אלא לפי תוצרים, כך גם אצל התלמידים. תוצרים הם לא רק כלי הערכה, אלא גם המשך תהליך הלמידה, אם לא הלמידה היעילה ביותר.

האוניברסיטאות והמכללות אינן צריכות שום קריטריון לקבלה. על המוסדות האקדמיים לקבל כל סטודנט לכל מסלול שבו יחפוץ. כל מוסד וכל מסלול יגדירו תחנות שבהן ייבדק הסטודנט האם הוא מתאים או לא. רוב הסטודנטים יעריכו בעצמם לאחר תקופה קצרה יחסית את התאמתם. התהליך הזה כבר מתבצע באוניברסיטה הפתוחה, שבוגריה לא נופלים מבוגרי מסלולים מקבילים, ופעמים רבות אף עולים עליהם. לא בשמים היא. בכך נשחרר באופן מוחלט את הקשר הגורדי המזיק שבין מערכת החינוך לבין האקדמיה. כמה פשוט.

שמואל בן דוד עוסק בחינוך, הוראה והדרכת מורים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

פרקי המשכן, המהדהדים את סיפור חטא אדם הראשון, מלמדים כי החזרה למפגש החי 
עם א־לוהים צריכה לבוא עם החלק האנושי והחסר שבאדם

פרשת השבוע שלנו מממשיכה ומתארת את כינון המשכן. אל המבנה הדומם שתואר בפרשה הקודמת מתווספים השבוע גם בני אדם מהלכים: הכהנים שמפיחים רוח של חיים בתוך הדממה ובעבודתם הופכים את המשכן למקום של השראת שכינה ואפשרות כפרה לעם ישראל. התיאור הסכמתי הזה של בריאת מרחב דומם שבו הכול מוכן ומחכה לאדם חי ונושם שיפעיל אותו שולח אותנו אל תחילת ספר בראשית, אז ברא הקב"ה עולם ובתוכו שם את האדם שיעבוד בו וישמור עליו.

הקשר בין שני הציורים הללו איננו מסתיים במבנה הסכמתי; קריאת הפסוקים שחותמים את חומש שמות ובהם המשכן עומד על תלו מהדהדת באופן חזק אל פסוקי בריאת העולם.

הניסוח שבוחרת התורה לתיאור סיום בניית המשכן הוא: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה" (שמות לט, לב), ובהמשך: "וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (שמות מ, לג). ניסוח זה מזכיר בשני המופעים שלו את הפסוקים המתארים את סיום בריאת העולם: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱ־לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב, א).

כמו הקב"ה, שבסוף היום השישי לבריאה מתבונן בעולם שיצר ושמח בו – "וַיַּרְא אֱ־לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) – מתארים הפסוקים את משה רבנו מסתכל על מעשה המשכן ושמח: "וַיַּרְא משֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שמות לט, מג).

התפקיד של הכהנים מתואר בפסוקים בביטוי: "וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם" (שמות כח, מא), ביטוי המזכיר את תפקיד האדם הראשון, שלו אומר הקב"ה: "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). וכמו האדם הראשון שמקבל ברכה מאת הקב"ה בסיום הבריאה – "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ־לֹהִים" (בראשית א, כח) – גם הכהנים זוכים לברכה ממשה רבנו בסיום בניית המשכן: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה" (שמות לט, מג).

איור: מנחם הלברשטט

עולם בתוך עולם

אוסף הקשרים הללו משרטט את המשכן כבריאת עולם בתוך עולם. אם בראשיתו של ספר בראשית בורא הקב"ה עולם ובתוכו מניח את האדם, הרי שבסופו של חומש שמות בורא האדם עולם ובתוכו מניח את הכהן (בהקשר זה כדאי לעיין בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות לסוף חומש שמות, פירוש שמקשר, אמנם באופן דרשני משהו, בין ששת הימים של בריאת העולם ובין סדר תיאור כלי המשכן בפסוקים האחרונים של חומש שמות).

אך קריאה דקה נוספת בפרשיות המשכן מגלה שהקשרים בין שני החומשים אינם מסתיימים כאן, והפסוקים שולחים אותנו גם אל פרק ג' בספר בראשית, כלומר יוצרים קישורים וחיבורים בין מעשה המשכן לתיאור חטא האדם הראשון.

בשני הקשרים בתורה מוזכרים הכרובים. בשילוח האדם מגן עדן מוצבים כרובים לשמור שהאדם לא יוכל לחזור אל הגן: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד); ובקודש הקודשים, במקום הנסתר והאינטימי ביותר של התגלות השכינה במשכן, מצויים גם כן כרובים: "וְעָשִׂיתָשְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת" (שמות כה, יח).

העונש שקיבל אדם הראשון לאחר שחטא היה קושי ביצירת מזונו. קושי זה מתואר בפסוקים כך: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). את המילה "אפיך" מתרגם רס"ג בפירושו לתורה: "פניך" (וגם שאר הראשונים בפירושם מבינים באופן פשוט שהאף הוא מייצג מרכזי של הפנים). כלומר, עונש האדם מטיל קללה על הלחם ועל הפנים. אחת המלאכות במשכן נעשית כידוע עם מושג זהה לחלוטין – לחם הפנים: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל).

פעמיים לאורך התורה מתוארות כותנות שעושה או מצווה עליהן הקב"ה. לאחר חטא האדם הראשון עושים לעצמם אדם וחווה חגורות מעלה תאנה, אך הקב"ה מוסיף על כך תיקון נוסף בדמות הכותונת: "וַיַּעַשׂ ה' א־לוהים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא). בציווי על בגדי הכהנים מצווה הקב"ה לעשות כותונת שהיא הבגד הבסיסי המשותף לכהן הגדול ולכהן ההדיוט ולהלביש את הכהנים בה: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת… וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו" (שמות כח, מ).

הציווי שנתן הקב"ה לאדם הראשון היה לא לאכול "מֵעֵץ הַדַּעַת". אכילה מהעץ הופכת את האדם להיות בעל דמיון לא־לוהים, כפי שמעיד הקב"ה בעצמו לאחר החטא: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ". הפעם הבאה בתורה שבה המילה "דעת" מופיעה לא כפעולה של ידיעה אלא כתכונה נמצאת בתיאור בצלאל עושה המשכן: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ־לֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַתוּבְכָל מְלָאכָה" (שמות לא, ג). בצלאל מתמלא בדעת שהופכת אותו להיות מלא ברוח א־לוהים.

היפוך אנושי

צירוף הקשרים הייחודים הקושרים את פרשיית חטא האדם הראשון ליצירת המשכן מחדד ומעמיק את מקומו של המשכן כמקום כפרה וכמקום השראת שכינה. בתחילה התגלותו של הקב"ה במרחב הממשי התרחשה בגן עדן, בהתהלכות בגן ובמפגש חי, ישיר ואינטימי עם האדם. אך האדם חטא וסולק מהגן. הגירוש מהגן לא היה רק גירוש ממרחב פיזי, אלא גירוש מאותו מפגש חי בין האדם לא־לוהים. הכרובים הושמו בשער כמי שמסתירים את פני הא־ל וחוסמים את האדם מלטעום מעץ החיים שבעולם. מעתה נותר האדם מלא דעת, אך כזו הגורמת לו גם טוב וגם רע, מלא עצב וזיעה מטרדות העולם שהפך להיות נוקשה וחסום. הוא נעטף בכותונת, אך כזו שאין בה חום של כבוד ותפארת אלא הסתר ובושה מהחטא.

עברו שני חומשים ומאות שנים והנה זיק של אופטימיות חוזר להתגלות בעולם. האדם בורא עולם בתוך עולם, כזה המחזיר אותו לאותה פינת עדן קסומה שבה רוח א־לוהים מתהלכת ושורה. אך חזרה זו מתרחשת לא על ידי ביטול החטא ושיבה אל אותו עולם בראשיתי; האדם לא מצליח להתגבר על הכרובים שמושמים כחסם מפני כניסתו אל עץ החיים, ובאופן מוזר משהו הוא שם אותם בלב לבו של המשכן.

האדם לא מצליח להיפרד מאותה דעת מבלבלת בין טוב לרע, אך השימוש בה הוא שמאפשר לבצלאל לבנות את המשכן וליצור אדם שמקבל את ברכת ה' ומתמלאות ידיו מברכה זו. האדם לא נפרד מהכותונת המכסה ולא חוזר להתהלך ערום וחשוף, אך הכותונות במשכן הופכות להיות כבוד ותפארת המאפשרים את המפגש עם הא־לוהי. לחם הפנים שנאכל במשכן איננו גדל על העצים ומצריך רק קטיף ואכילה, אלא נעשה בעמל ובזיעה, אך החום והחיות שבו נשמרים כל העת: "לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (שמואל כז, ל). עבודתו של האדם בגן העדן החדש היא עבודה שדואגת לקיומה ולשמירתה של דרך עץ החיים באשר היא מקבלת את האדם על האנושי שבו ומשתמשת בו לכפר על חטאי העם והאדם ועל אף החטא לאפשר את המפגש עם הא־לוהים.

חטא האדם בגן עדן הפך את האדם להיות אנושי. כזה המלא בטוב וברע. השאיפה של האדם להיפגש עם הא־לוהי יוצרת בנו לא אחת רצון להניח בצד את האנושי ולחפש את הא־לוהי שבתוכנו ורק דרכו ואיתו להגיע אל המפגש. בניית המשכן מספרת שההיפוך שנעשה באדם, זה המאפשר לו לשוב ולהיפגש עם הא־לוהים, איננו מניח את החטא ואת תוצאותיו בצד, אלא לוקח את האנושי שבנו ודרכו ואיתו מתהפך להיות כזה הפותח שער וסולל דרך בחזרה אל אותו גן עדן א־לוהי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

משרד החינוך יצא בקמפיין ללמידה אחרת ומעודכנת. אין צורך ללכת רחוק. מערכת שתשיב לעצמה את הסמכות והגבולות תוכל להציע סביבה לימודית מפרה ואף מלהיבה

בשבועות האחרונים אנו חשופים לקמפיין של משרד החינוך "ישראל עולה כיתה". מתבשרים על העתיד המבטיח והמלהיב שעומד בפתח – "עוברים ללמידה משמעותית". השר החדש, הרב שי פירון, איש חינוך נמרץ ואידיאליסט, מבקש לעורר תקווה והתרגשות.

גם אני, כמחנך שהצטרף למערכת החינוך העל יסודית בשנים האחרונות, רוצה להצטרף לתקווה ולשמחה. אין כמו הזירה החינוכית הזדמנות לתיקון עולם. חוויה מיוחדת היא ליווי צמיחתו של ילד ונער לכדי בוגר ערכי מפותח ומשכיל וציודו בכלים להמשך התפתחותו. דא עקא, אני חש חוסר נוחות למשמע הקמפיין. המהפך המוכרז מסתמך על הנחה, מוסכמת לכאורה, שהלמידה במערכת החינוך הינה הישגית ונטולת חזון, לא "משמעותית". לאישוש ההנחה מזכירים לנו הפרשנים הנלהבים את מדדי ההישגים שעדיין מדשדשים, מעוררים את תשומת הלב להיעדר תסיסה אינטלקטואלית בבתי הספר, מצביעים על מדד האלימות בין בני הנוער ומפלחים את סטטיסטיקת ההתגייסות להגשמה ולפעילות ערכית.

אם אמנם זה המצב, חובתנו לבחון לעומק עבור ילדינו ותלמידינו כיצד תקדם אותנו התוכנית החדשה. מהי נקודת הכשל שלא השכלנו לזהות עד כה? כיצד ניתן לתרגם את החזון המובטח להצלחה חינוכית אמיתית? וכיצד נוודא שדרכי הפעולה המוצעות ייתנו מענה לכשלים הקיימים? על מנת להסביר, לשכנע ולגייס אותנו למערכה קראו לנו ללמוד ולהתעדכן באתר משרד החינוך.

הזדרזתי לגלוש כדי ללמוד מהו המרשם לתיקון המובטח. באתר זכיתי לשמוע את השר בקולו ועיינתי בעקרונות התוכנית. בתמצית, דובר שם על העצמת המורה, רצף פדגוגי, שינוי תרבות המדידה, עידכון הלמידה לאור הטכנולוגיות החדשות, חינוך לערכים וחתירה למצוינות. אכן מילים יפות וטובות. אך בניסיון לבחון את הדברים אל מול המציאות המוכרת ולדמיין סימולציות של הרפורמה, יצאתי נבוך.

לשם ההגינות, אף שבתוך עמי אנוכי יושב ומכיר לא מעט אנשי חינוך ומוסדות, מרחב הראייה שלי מוגבל למדי, ולכן החלטתי להמתין לדיון הציבורי הצפוי. הייתי משוכנע שבשבועות הבאים נוצף בדברי ביקורת ודיונים מלומדים. המלל החל לזרום בקילוח דק והיה עמוס בסופרלטיבים ובתקינות פוליטית והדיונים היו בדרך כלל צפויים ושטחיים. קיוויתי לתסיסה ולביקורת בונה, אך חגיגת הסיסמאות הצוהלת האפילה על קולות הביקורת המינוריים שנשמעו.

לכאורה נפתח פה חלון הזדמנויות מבטיח מגובה באדמיניסטרציה מלאת אמביציה, ולולא שהעניין היה בנפשנו היה מקום לתת קרדיט ולהמתין. מדוע לא ניתן צ'אנס לתלמידינו בבתי הספר להוכיח את היתכנות החזון הגדול? מקסימום, אם לא יעבוד, יבואו בבוא היום מלומדים חדשים ויציעו לנו גאולה מעודכנת. דא עקא, מדובר בילדינו היקרים לנו וחובתנו למענם היא לנצל את שעת הכושר החשובה שנקרתה ולעורר דיון ציבורי נוקב לטובת המהלך המתבקש והמבורך.

כיצד ניתן לתרגם את החזון המובטח להצלחה חינוכית אמיתית? השר פירון מציג את רפורמת החינוך צילום: אלי דסה

בית הספר מוחלש

בחינת העקרונות והרטוריקה של התוכנית החדשה מגלה כי בדרך כלל היא מכריזה על המבוקש, המובן מאליו והידוע – העצמת המורה, חינוך לערכים, מצוינות, התעדכנות בטכניקות למידה בסיוע הטכנולוגיה המתחדשת. הללו היו זה מכבר יעדים חינוכיים ונדמה שבכך התוכנית הנוכחית אינה ממש מחדשת. לפיכך על הדיון להתמקד בדרך להגשמתם. כאן לכאורה יש בשורה מבטיחה אשר תופסת חלק מרכזי מהרטוריקה ומהפרסומים: "שינוי בתרבות המדידה". הקטנת מספר הבגרויות, בדגש על העמקה, העשרה והתססה במספר מצומצם של מקצועות, תוך הפניית משאבים לפיתוח יצירתיות וכישורי למידה.

נקודה נוספת, אשר מתנגנת בעוצמה לאורך התוכנית ולרוחבה, היא ההכרה במרכזיות התלמיד בתהליכי הלמידה והחינוך. כך למשל מוצגת טבלת השוואות בין דרך הלמידה המסורתית לזו המוצעת. נאמר שם כי ב"מסורתית" "המורה במרכז" ואילו ב"חדשה" – "התלמיד במרכז – מגלה, מעבד ויוצר ידע חדש". כמו כן בלמידה המסורתית, "המורה והספר הם מקורות הידע המרכזיים" ואילו בחדשה "מקורות הידע רבים ומגוונים, כולל למידת עמיתים וברשת". מצד המורה נדרש להבין כי מעתה הוא "אינו מקור הידע המרכזי", אלא "המורה מכוון את התלמיד אל מקורות המידע", ובהמשך "המורה מנחה בתהליך הלמידה" ולא "מעביר את הידע".

כדי לדון בהצעות הנזכרות אבקש לשרשר באופן תמציתי את מסלול הנעת הלמידה לאחור: השכלה, כמו חינוך, נובעת מלמידה שבאה מסקרנות או מחובה; הללו באות מתחושת חסר או מקבלת סמכות. הסקרנות והרצון נובעים מהכרה בערכם של מושאי החסר – תוכני הלמידה והחינוך – כתכנים בעלי ערך קיומי או מקצועי שיש להשיגם ולרכשם, ולחלופין – תחושת החובה נובעת מכפיית מקור הסמכות. תפיסת הערך והחשיבות של הידע, כמו של ערכים בכלל, נבנית ומופנמת במהלך הביוגרפיה החינוכית של התלמיד – בחינוך של הבית, בהשפעת הסביבה החברתית, בהפנמת התרבות הנצרכת ובהשראת גיבוריה.

על רקע זה פועלות דמויות הסמכות הבית ספריות – המנהלים, המחנכים והמורים. לצורך הדיון עלינו להניח כי הנפח והמשקל של ההשפעות החיצוניות על עולם הערכים, הידע וכישורי הלמידה, במיוחד בשנים האחרונות, עם התגברות היניקה מהמדיה החדשה הצמודה לילד, מחלישים את משקלו החינוכי של בית הספר. לצד חשיבות רכישת ההשכלה, כ"צורת" האדם (במובן האריסטוטלי) וכמשאב לקידום אנושי, מקצועי וחברתי, מופקד בית הספר על טיפוח האישיות הערכית של התלמיד, על סיוע להגשמתה והעשרתה ועל פיתוח כשרונותיה. כיצד מקדמים את כל היעדים הללו?

יש להודות כי ריבוי המבחנים המעיק מקשה על פיתוח הרוח האנושית ושיטת הלמידה המיושנת אינה מנצלת דיה את תוכני הידע הזמינים. אך האם שינוי מבנה הבחינות ודגשי הלמידה אכן יביא את המהפכה? מסופקני. שינוי המדידה צריך להיות נדבך בתהליך השינוי אך לא די בו להיות המנוע שלו.

המורה כמלצר

מדוע זה לא יעבוד? בשל הנחות היסוד המעט נאיביות שעומדות בבסיס התוכנית. נכתב בקהלת "מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים". לעומת זאת, אנו קוראים כי כבר לאחר המבול פנתה ההכרה הא־לוהית ליחס מרוכך עם האדם, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". כיצד ניישב בין התפיסות השונות? התשובה פשוטה והיא מופיעה בספרי חסידות רבים. האדם בא לעולם עם נשמה טהורה וגם זוכה בו לחיזוקים טובים, אך בנסיבות החיים ועצת היצר מתכסה הנשמה הטובה לא פעם באבק, בקליפות ובהרגלים מקולקלים. כהורים וכמחנכים אנו נתבעים לזהות את הגרעין הטהור ואת הכוחות המיוחדים של ילדינו ולמצוא את הדרכים המתאימות לפיתוחם, להגנתם ולקילוף השכבות המסתירות את האור. לשם כך אנו מבקשים ליצור תנאים לצמיחת האישיות, פיתוח הכישרון, רכישת הידע וטיפוח הסקרנות.

התנאי הבסיסי להצלחה נעוץ ביצירת מרחב למידה מחייב ומאתגר, ובהקניית שפה רלוונטית וכללי התנהגות הולמים. כמורים מוטל עלינו להוביל את התלמיד כסמכויות מוסריות ומוערכות, ולא רק כמנחים וכמתווכים שממלצרים לתלמידינו את השפע המונח על המזנון שלפניהם. חובתנו היא לכן להנהיג, לתבוע ולבנות את התלמיד מתוך עוצמה ואהבה. דא עקא, השדר החינוכי של משרד החינוך, המבקש לכאורה להעצים את המורה, הוא בעצם הפוך ולמעשה דווקא מחליש את מעמדו של המורה, ולא מעצימו.

אף שהדברים לא הוצהרו במפורש, הרי שלאור המציאות וברוח המעורבות ההורית הברוכה, לכאורה, כפי שעולה מן התוכנית, נתונים המורים והמנהלים להשפעה בעייתית של הקהילה העירונית. לעתים קרובות מדי הגדלת המעורבות ההורית בניהול החינוכי מזיקה יותר מאשר היא מועילה. המורה הופך לסוכן מוחלש של חינוך והקניית ידע במקום להוות מגדלור מוסרי ובעל סמכות המקרין ערכים, ידע ומקצועיות.

מורים טובים יתווספו לשליחות החינוכית המרתקת ואפילו במשכורות ממוצעות אם תחושת הערך שלהם ויוקרתם החינוכית יהיו אמיתיות. מההורים מצופה לסייע למורים המחנכים את ילדיהם, ולהעניק את כל הגיבוי הנדרש. טוב שהורים ייתנו כתף ואף יעירו כשנדרש, אך אין להכיל מעורבות הורית המחלישה את התהליך החינוכי, וסופה שתביא להברחת כוח הוראה איכותי מן המערכת.

 חופש מחייב גבולות

הכשל של התוכנית החדשה נעוץ בהנחה המוטעית שהילד מגיע בפועל כשהוא משתוקק ללמוד. טהור וטוב ככל שיהיה, אם התלמיד מגיע ללא הרגלי למידה וידע קוריקולרי נדרש בתכנים ובשפה של המקצוע, שאותו רכש בבית או בבית הספר בשנים הקודמות, הוא לא ידע ללמוד, לא יסתקרן, ייבצר ממנו ליצור ולדון לעומק בחומרי הלמידה, וממילא הוא גם לא יאהב את תלמודו ולא ישקיע בו.

במסגרת דרך הקניית המסורת לילדים, לימד רב בתלמוד הבבלי (כתובות נ, א): "עד שית [גיל שש] לא תקביל, מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא". ופירש רש"י: "האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו כשור שנותנין עליו עול על צוארו". בהמשך הובעה שם עמדה מקִלה הדוחה את כפיית הידע התורני עד לגיל שתים עשרה: "אינו יורד עמו לחייו עד לאחר שתים עשרה שנה". בניגוד לדוקטרינה האוריינית המדגישה את הקניית כלי ההתמצאות בידע הזמין, למידה לפי התלמוד מתחילה מהטמעת ידע יסודי ומהיכרות עם השפה המקצועית הרלוונטית, ואלו נרכשים בשינון ובחזרות ולא פעם באינדוקטרינציה טכנית. רק מששפת הבסיס הוטמעה אפשר לעבור ללמידה המשמעותית, להעשרה המפרה ולחשיבה הביקורתית – שאותן אנו מבקשים לטפח.

אך בכך לא די. דווקא כדי לאפשר את מרחב הלמידה החופשי, חיוני ליצור גבולות ברורים. לשם הפריית החשיבה הביקורתית והיצירתית נדרש מרחב למידה קשוב המחייב משמעת, כבוד ותשומת לב. התלמיד היצירתי יהיה זה שיחוש בטוח בידיעותיו ובעולמו. רק לאחר שיעמוד על קרקע יציבה ירגיש ביטחון להטיל את חכתו, לאחר שתהיה לו נקודת ייחוס לבחינת עולמו. כך גם ביחס לפיתוח העולם הערכי והתרבותי. ללא מצפן מוסרי וללא סולם ערכים יציב עלול התלמיד להישאב אל ההוויה הכאוטית של תרבות הריאליטי הנמוכה שסביבו. במילים אחרות, הצורך האנושי היסודי בשייכות, בסדר ובסולם ערכים בסיסי הוא תנאי לפתיחות, להכלה וליצירה, תנאי הכרחי גם אם לא תנאי מספק.

כאן ההנחה הפוכה מזו של התוכנית החדשה. דווקא נוכח העושר העצום של חומרי למידה זמינים, ודווקא בשל הקלות שבגישה לחומרים מהמרשתת, הופכת הלמידה לעתים קרובות מדי למהלך חקר קליל ורדוד, נטול הבנה והפנמה, וממילא גם חסר משמעות. במציאות כה מסנוורת אין תחליף למורה משמעותי העומד מול תלמידיו בכיתה. שם יוביל את תהליך הלמידה במלוא סמכותו המקצועית. החומרים ברשת בהחלט עשויים לסייע ולהעשיר, אך הם אינם תחליף ללמידה המתקיימת במפגש החינוכי הדיאלוגי עם המורה ובהשראת סמכותו המוסרית והמקצועית.

לצד הלימודים בכיתה מוצע לקיים בית מדרש פעיל שבו יעסקו התלמידים בלימוד עצמי, ב"חברותות" או בקבוצות שבהן ידונו בחומרי הלמידה המוצעים בהנחיית המורה, גם מאלו הזמינים ברשת. אך גם כאן המורה איננו רק מתווך אלא מנטור מסייע – מדריך, מייעץ ומבקר. סמכות המורה, גם במקרה זה, היא אשר תעניק את ההשראה לתהליך הלמידה והיא הערובה להצלחתו.

משהילד נטוע היטב בשפת הלמידה וערכיה, נוצרת תשתית הידע המושגית והערכית אשר מאפשרת את עליית המדרגה העיונית. תשתית לחשיפה רחבה, ללימוד ביקורתי, לפתיחות תרבותית ולדיון יצירתי. העניין והסקרנות שהתלמיד יגלה בתוכני הלמידה שבהם יעסוק מותנים בחוויית השייכות וביכולת ההתמצאות שהוטמעו בו, שאם לא כן תהיה זו לרוב חוויה חולפת וריגוש זמני שאינם משאירים רושם.

מצפן לאומי ומוסרי

קומת המשמעות הנוספת איננה רק פריבילגיה. היא מהווה תנאי להותרת קומת הידע הראשונית כבעלת ערך בחיי התלמיד. זאת משום שללא העמדת תוכני הלמידה לביקורתו, לעיצובו ולבחירתו הבוגרת של התלמיד, עלולים הם להישאר בבחינת שפת ילדות מאובנת. שפה הנעדרת את הפרשנות ותסיסת החיים של הבוגר, המבקש לעצב את עולמו מרצון לשם גיבוש משמעות שתאיר את חייו.

התרבות האנושית נעה במתח שבין הקלאסי למודרני. הקלאסי מבטא את ערכי הנצח המופתיים, שלא לומר מטפיזיים. ברם, ערכים אלו נדרשים לעיצוב ולהשלמות של רוח התודעה והערכים של התקופה. כאן באה המודרנה המשתנה מזמן לזמן ומשלימה את ערכי הנצח הקלאסיים.

במאמר מעורר מחשבה במוסף זה תלה פרופ' אליעזר שביד את הכשל של מערכת החינוך בהשלטת המדד האקדמי על בתי הספר ("אקדמיזציה משתקת", גיליון פרשת יתרו). הוא מציע להיפרד ממדד זה ולחזור להגדרה המסורתית של מטרת החינוך, "סוציאליזציה תרבותית המפתחת אישיות ומעצבת את זהותה האנושית והלאומית כהכנה לחיים במובנה הכולל…". הוא קורא לאוטונומיה של מוסדות החינוך לאור עקרונות אלו, ומציע לשנות את מבנה הבחינות ודרך ההערכה של התלמידים לשם הדגשת פיתוח עולמו הרוחני והעיוני של התלמיד והכשרתו לחיי תרומה ומשמעות.

דבריו של שביד יפים ומעוררי השראה, אך אינם מספקים תשובה לשאלה כיצד נבנה את התהליך המשמעותי של הלמידה. לטעמי, לא הבחינות כשלעצמן וגם לא הסיסמאות היפות של משרד החינוך יובילו לכך. הפתרון חוזר למורה, לכיתה ולתהליך החינוכי המשמעותי.

זה לא סוד שיש כוחות מעולים בתוך המערכת החינוכית ומחוצה לה שאינם ממצים את יכולתם. הטבת תנאים, הקטנת כיתות ואוטונומיה ניהולית בהחלט עשויות לתרום, אך הן לא יעשו את המהפכה. חינוך מתחיל מלמעלה למטה ולא להיפך. חברה שיש לה אמונות וערכים שהיא דבקה בהם תפעיל את סמכותה להנחלתם לדורות הבאים. כשהממסד התרבותי של המדינה מבולבל ונעדר מצפן לאומי ומוסרי ברור, הוא לא ימצא את הביטחון המוסרי ואת כוחות הנפש להנחלת ערכיו, וזו עוברת לקהילה הסקטוריאלית. ובהעדר טיפוח עמוק של מעמדו המוסרי והמקצועי של המורה, לא יהיה ערך גם לסמכותו הפורמלית. מכאן הסגידה לתלמיד כגיבורו האוטופי של המחר ומכאן החשש מן ההורה המתוסכל והמערכות העירוניות הביורוקרטיות. "באין חזון יפרע עם". במציאות כזו כל רפורמה נידונה לכישלון.

למעשה האתגר גדול בהרבה והוא בבחינת היפוך הפרמידה, ביצירת חלופה תרבותית לסביבת החולין הישראלית, עם התפרקות הסמכות ההורית בתהליך דקדנטי היסטורי של השתלטות כוחות השוק והפוליטיזציה על מוקדי התרבות ותכניה, במקביל להיחלשות השיח הערכי בספֵרה הציבורית. וכך, ככל שהמדיה הממוסחרת מוצפת יותר בתוכניות רדודות שמשדרות לרובדי הנפש הנמוכים והעיתונות מתמסרת לבעלי כוח כלכליים ופוליטיים, ובעיקר ככל שהמדיה החדשה מתפשטת ומתבססת כחלופה תרבותית חסרת גבולות החותרת תחת יכולת הפיקוח ההורית, כך איבדו ההורים את מעמדם המוסרי והסמכותי, והם מייחלים שמערכת החינוך תמלא את מקומם.

אין סמארטפון במקדש

הכיוון המוצע לשיפור הוא לטעמי הפוך אפוא, ואימוצו עשוי להביא עוד מחנכים נוספים רבים וטובים. בתמצית, אני מציע לראות באופן מטפורי את בית הספר כמקדש של חינוך והשכלה. כמו במקדש, גם כאן יש ליצור סביבה הנבדלת מעולם החולין שבחוץ – תנאי לביטול הסחות הדעת וכלי חיוני להתמסרות לתהליכי החינוך והלמידה. כמו במקדש גם כאן תהיה היררכיה ברורה. ההורה אינו חלק ממנה וגם לא נציגיו בעירייה ובעסקונה המקומית. מעורבותם תהיה תומכת חינוך בלבד.

כמו במקדש גם כאן יהיו אמונות, כללים וריטואלים מחייבים: קוד דיבור, קוד הופעה וקוד התנהגות ברור, עם אכיפה עקבית שתעוגן במגילת המקדש הבית ספרית. זו האחרונה תוטמע ב"פרחי הכהונה" יחד עם ערכי המקדש ויעדיו, ותשמש מפה מנחה לעולם הערכים המוסדי, והיא תיושם בקפידה ובעקביות. ולמי שעוד יש ספק, במקדש אין סמארטפונים. אותם יש לאפסן בלוקרים! אין כאן עריצות ולא דיכוי, זה ההיפך הגמור. דווקא לשם השגת הפניות התודעתית, שתהא משוחררת ופורה, נדרשים אנו ליצירת מרחב לימודי מוגן הנקי מרעשי רקע. ובכן, נכנסנו למקדש ועל כולנו לכבד את "קדושת המקום".

ומה עם שמחת הלמידה, התסיסה הרעיונית והחוויה הבית ספרית הערכית, הנעימה והחמימה? אגלה לכם סוד – תהיה פה חגיגת לימודים מטורפת. תלמידינו היקרים לא יבדקו כל הזמן את הגבולות, הללו פשוט יהיו ברורים. התלמיד לא יחכה למסרון הבא, כי הוא ידע, וידעו גם חבריו, שזה לא יגיע. ובעיקר, כשייכנסו כולם לכיתה, ובזמן, יתחיל תהליך לימודי מאתגר ומרתק. ולמען הסר ספק, המורה יהיה כמובן מאוד חביב ואולי אפילו ישחק בכדור עם תלמידיו האהובים בהפסקה, כי בזמן שהגבולות ברורים והסמכות מכובדת, אפשר לחסוך זמן מיותר על מלחמות התשה משתקות. התלמיד יֵדע להעריך את המסגרת שתמקד אותו בפולחן הלמידה המעשיר, יציית למטלות, ובעיקר, יהיה שפע של זמן לניהול למידה פעילה, דיאלוגים כנים, ביקורתיים ותוססים, עבודות חקר ויצירה, ועוד כהנה וכהנה. זו תהיה חוויית למידה מדהימה.

אני הוזה? לא ולא! תשאלו את ההורים שלכם איך למדו פעם, או את העולים מרוסיה או מאמריקה (שם גם זכיתי ללמד) איך זה מתרחש שם. פשוט כך. אנחנו המשונים. ולא כאן המקום לנתח את הסיבות.

ובכן, עם כניסת האדמיניסטרציה החדשה והנמרצת נוצרה שוב הזדמנות לשינוי ולשם כך עלינו לפעול. בהיסטוריה היהודית היו אלה תלמידי החכמים שנחשבו בראש הסולם החברתי. נדמה כי ביום שבו המחנכים ואנשי הרוח האמיתיים יקבלו את מקומם הראוי בחברה, נדע שהרפורמה הצליחה. עד אז עלינו לעבוד קשה, ולתת למורים את הכלים לקדם את המערכת מתוך סמכות מוסרית ומקצועית.

הרב ד"ר הראל גורדין מלמד בישיבה לאמנויות ומדעים בתל אביב ובישיבת ההסדר בינות שברעננה ומרצה במכון לב בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

הצעת שר החינוך לחינוך המשלב ילדים דתיים וחילונים תביא לקריסת הממ"ד. אי אפשר לחנך למחויבות מוחלטת להלכה במקום שמאפשר גישות שונות לגביה

כאשר בני הבכור היה בקורס קצינים הוא פגש צוער מהקורס שפניו היו מוכרות לו. תוך כדי החלפת מבטים הם נזכרו שלמדו יחדיו בבית ספר היסודי האזורי שבשפיר. חברו הצוער שבא ממשפחה מסורתית באחד ממושבי הסביבה התוודה בפניו שהוא חש הכרת הטוב כלפי בית הספר, שכן יש לו זכויות רבות בעובדת היותו דתי.

סיפור זה משקף בעיניי יותר מכול את המתרחש בבתי הספר הממלכתיים דתיים, שאליהם מגיעים ילדים הבאים ממשפחות שונות ומגוונות, רובן דתיות ברמות שונות וחלקן מסורתיות או חילוניות, המבקשות להעניק חינוך מסורתי במסגרת הממ“ד. כל משפחה מהזרם החילוני או המסורתי השולחת את ילדיה לבית ספר ממ“ד מודעת לכך שילדיה עלולים לשנות את אורח חייהם מאורח חיים חילוני לאורח חיים דתי.

 רוב הציבור הדתי דורש חינוך דתי ולא סופרמרקט המוכר מגוון של דעות, ומטיל את עיקר האחריות על התלמיד והוריו. חלק גדול ממנו מבקש תלמודי תורה ובתי ספר נפרדים בין בנים לבנות ובשל כך הממ“ד במתכונתו המסורתית הולך ומתמעט. קיימת סכנה ממשית להמשך קיומו של הממ“ד ואנו עלולים לשלם מחיר כבד על היעלמותו.

בעודי עוסק בבעיית הממ“ד ובדרכים להשבת מקומו המתבקש, הופתעתי לגלות שידידי, שר החינוך הרב שי פירון, זורק הצעה חדשה לחלל העולם. בעמוד הפתיחה של גיליון “מוצש“ לפני שבועיים צוטט מפיו בזו הלשון: “ההפרדה בין דתיים וחילונים במערכת החינוך היא כשל חמור בחברה הישראלית“. לא האמנתי למראה עיניי. סירבתי להאמין להצהרה של שר שרק תמול שלשום עמד בראש מוסדות חינוך דתיים, ובתוך ירחים ספורים מכריז הכרזות אחרות. זאת ועוד, בין שלל הרעיונות שהרב שי מציף אותנו בהם בחודשים האחרונים, הוא מגדיר מטרה חדשה בהיותו שר חינוך: “צריך להפיץ את בשורת החינוך המשלב, ותפקידי כשר חינוך הוא להפוך אותו מנישה אזוטרית וצדדית לזרם מרכזי במערכת החינוך“.

יש להטמיע בתלמידים כיוון חינוכי מגובש. סניף בני עקיבא המעורב ביישוב אדם צילום: פלאש 90, למצולמים אין קשר לכתבה

מחויבות להלכה

ראשית, אלמד זכות על הרב שי. אהבה מקלקלת השורה. בהמשך להצהרתו שיש לייסד פוליטיקה חדשה ולהקים מפלגות מעורבות שבתוכן דתיים וחילונים כאחד, כדוגמת מפלגתו "יש עתיד", הנה כעת הוא מבקש לגלגל הלאה את הרעיון ולהביאו עד לשערי בתי הספר.

אמור מעתה: לא רק מפלגות מעורבות אלא אף בתי ספר מעורבים. אולם ההיקש שבין מפלגה לחינוך אינו במקומו. מה שמאפיין חינוך משלב הוא היכולת להכיל עמדות שונות. מסלול זה מאתגר ומציף שאלה חינוכית קשה. האם כשכל הזהויות נתפסות כלגיטימיות ניתן לחנך לזהות ספציפית? האם ניתן לחנך למחויבות מוחלטת להלכה במקום שמאפשר גישות שונות לגביה? אני רואה בעייתיות רבה בבית ספר משלב שבו בעת ובעונה אחת מלמדים שיש לשמור על ההלכה, וגם שיש לכבד את ההלכה ולאו דווקא להקפיד עליה.

אם חפצים אנו בשילוב אמיתי בין דתיים וחילונים, הרי שיש להטמיע בתלמידים כיוון חינוכי מגובש, ורק לאחר שיגיעו לבשלות יֵדעו שהאתגר הגדול בחברה הישראלית הוא להימנע מבניית חומות הפרדה בין הפלגים השונים וליצור חיים משותפים. הרב שי גדל בבת ים ואני גדלתי בתל אביב. הוא למד בישיבת "אדרת" בבת ים ואני למדתי בישיבה בתל אביב. מן הסתם גם לי וגם לו היו חברים חילונים מהשכונה שעמם שיחקנו, אבל בתי הספר היו שונים, ובהם קיבלנו חינוך דתי ויראת שמים. החיים המשותפים חייבים להתבסס דווקא מתוך גיבוש זהות.

הקמפיין לחינוך משלב שמנהל שר החינוך יוצר נזק עצום. מחד גיסא תקום מערכת של חינוך משלב בעידודו של הרב פירון, ומאידך גיסא יקומו בתי ספר נפרדים וביניהם תלמודי תורה. שתי עמדות מנוגדות וסותרות יגרמו לקריסתו של הממ"ד שהיה לו תפקיד משמעותי בחברה המסורתית והדתית. שר החינוך מוזמן לחזק את הממ"ד ולהזרים אליו תקציבים, דווקא משום שישנם הורים ששולחים את בניהם לממ"ד על מנת שילדיהם ילמדו בחברה שכוללת גוונים שונים של מחויבות לשמירת מצוות.

אכן יש מה לשפר, וניתן ליצור אפשרות של חוגים תורניים וריבוי שיעורי תורה. כך, מי שמחפש חינוך תורני יוכל לקבלו במסגרת חוגים תורניים, ובמהלך היום הרגיל יוכלו לשבת יחדיו ילדים ממשפחות דתיות עם ילדים מסורתיים ואף חילונים. היתרון במסלול זה הוא שכל מי שמעוניין להיות בבית ספר ממ"ד מקבל על עצמו את האמנה הבית ספרית, שמחייבת לחנך ברוח ההלכה והמצוות.

לחזק את הקיים

הקמת בתי ספר ממ"ד שיש להם נגישות לכלל הציבור המעוניין בחינוך דתי דומה לרוח התקנות הקדומות המוכרות לנו מהברייתא שבמסכת בבא בתרא (כא, א). נצטט תחילה את הברייתא שמתארת את ההתפתחות בשדה החינוך:

אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה. מאי דרוש [=מה דרשו]? "ולִמדתם אתם" – וּלמדתם אתֶם. 
התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דרוש? "כי מציון תצא תורה" [תקנה ראשונה]. ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז [תקנה שנייה], ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויוצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש כבן שבע [תקנה שלישית].

לפי הברייתא, הניצנים הראשונים למיסוד מערכת החינוך כמערכת חינוך ציבורית החלו כבר בתקופת בית שני. בתקופה זו תוקנו תקנות המרחיבות את חובת החינוך ומטילות אותה גם על הציבור. ראש וראשון הוא שמעון בן שטח, שהתקין בתי ספר לילדים, ולאחריו יהושע בן גמלא שתיקן מערכת חינוכית ארצית. תחילה נוסד בית ספר בירושלים שהיה מיועד לנערים ולא לילדים קטנים, ולאחריו קמו בתי ספר מסוגו בכל הערים הגדולות. רק לבסוף תיקן יהושע בן גמלא שיש להקים בתי ספר בכל ערי הארץ, קטנות כגדולות, ויש להוריד את גיל הכניסה לבית הספר מגיל הנערות לגיל הקטנות.

יהושע בן גמלא לימד אותנו שחינוך ילדים אינו עניין פרטי אלא עניין ציבורי. התלמוד מסגנן בחריפות תביעה זו:

אמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה: כך מקובלני מאבותי, ואמרי לה מאבותיך: כל עיר שאין בה מלמדי תינוקות של בית רבן – מחריבין אותה. רבינא אמר: מחרימין אותה.

כיום, כשישנן משפחות רבות המבקשות חינוך דתי למרות שאינן דתיות, יש לשמור ולפתח את הממ"ד שיסודותיו מבית מדרשו של יהושע בן גמלא. תפקידו של הממ"ד הוא להעצים את החינוך הדתי בקרב הציבור המגוון הכולל דתיים ומסורתיים. בימינו האתגר מורכב וקיים חשש בקרב המשפחות הדתיות מהליכה למהלך כזה, ודווקא בשל כך שומה עלינו לחזק את התוכנית הלימודית בממ"ד, להעשיר אותה בלימודים תורניים ולא לחלום על פתרונות אחרים.

טשטוש המחויבות

הציפייה שלי מהשר פירון היא לחזור למקום שממנו בא ולבור שממנו שתינו. בטרם התמנה לשר חינוך היה הרב שי מעורב במוסדות דתיים, ולכן לא יעלה על הדעת מעתה לשפוך את התינוק עם המים. מוכרחים אנחנו לאמץ את גישת יהושע בן גמלא ולראות בממ"ד חינוך לציבור הרחב, אך עם כיוון מוגדר של חיזוק התורה והמצוות. "כי מציון תצא תורה".

כך לימים ייפגשו שני בחורים בקורס קצינים ויזכירו אחד לשני את החינוך המשותף שקיבלו בבית הספר הממ“ד, ואת הזכויות הרבות שיש לזקוף לזכותו בשל החינוך הדתי לכל דורש.

ולסיום, פנייה אישית לרב שי. כל מי שמכיר את סיפור החיים שלך, והדברים פורסמו לאחר בחירתך, יודע שמצד אחד הדאגה שלך לכלל העם מובנת. אבל אתה צמחת משי פירון למדריך בבני עקיבא, לחניך בישיבת אדרת, לרב ולמנהל, במסגרות המקובלות כמו הממ“ד. מסגרות אלו אינן בודקות בציציות התלמיד ומשפחתו אלא מקבלות כל דורש השם לחיקן.

אז מדוע, ריבונו של עולם, להקים מערכת חדשה של חינוך משלב, שמטשטש את המחויבות הדתית ומכניס תחת קורה אחת תלמידים דתיים וחילונים לסופרמרקט חינוכי. האם להורים שעובדים שעות רבות מחוץ לבית ומגיעים תשושים בסוף היום יש הפנאי הנפשי לבנות ולעצב את הזהות הדתית של ילדיהם המבולבלים? אכן יהושע בן גמלא היה עונה: חזק את המסגרת הדתית וקבל בסבר פנים יפות כל מבקש השם. מוטלת עלינו החובה לבנות משכן כזה שארון ה‘ במרכזו וכל הרוצה יבוא וייכנס. /

הרב מאיר נהוראי הוא רב המושב משואות יצחק, ר"מ בבית המדרש במגדל עז ויו"ר רבני בית הלל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

ההכרה במורכבותה של החברה הישראלית מחייבת מצד אחד מתן עצמאות וחופש פעולה חינוכי לקהילות השונות, ומצד שני עמידה על הנחלתו של מכנה משותף תרבותי בסיסי

במהלך כהונותיהם של שרי חינוך רבים עלה שוב ושוב נושא בחינות הבגרות, אך עד היום אף שר לא הציב את הנושא בראש מעייניו. שר החינוך הנוכחי, הרב שי פירון, ראוי ללא ספק לתמיכה ציבורית נרחבת לאור החלטתו המוצדקת ליזום רפורמה במערכת החינוך שמטרתה לצמצם את נזקן של בחינות הבגרות, שהפכו כלשונו לעגל הזהב של מערכת החינוך הישראלית. אין ספק שהעובדה שהשר הנוכחי הוא איש חינוך מובהק, מנהל בית־ספר לשעבר, מסבירה מדוע בעיניו בחינות הבגרות הן אחד המכשולים הגדולים בפני למידה משמעותית ואחת הרעות החולות של מערכת החינוך בישראל.

שיטת הציונים מנוגדת גם לעיקרון המקראי המפורסם "חנוך לנער על פי דרכו". בחינת בגרות למצולמות אין קשר לכתבה. צילום: יוסי אלוני

המבחן והשינון

אנשי אקדמיה וחינוך שונים נוטים להציג את העבר באור יקרות, אולם כבר לפני עשרות שנים הכתיבו בחינות הבגרות את אופי הלמידה בכיתות העליונות של בית הספר התיכון בישראל. השפעה זו הלכה וגברה בעקבות הרפורמה בחינוך שיזם שר החינוך זלמן ארן, שאחת ממטרותיה הרשמיות הייתה לצמצם את היקפו של בית הספר היסודי, והיא הגיעה לשיאה בשנים האחרונות בזכות בחינות המיצ"ב שחיזקו את תרבות הלמידה לקראת מבחן.

מקורה של השיטה הוא בארצות אירופה שבהן נהוגות היו מזה דורות בחינות גמר רשמיות, אולם העצמת חשיבותן של הבחינות החיצוניות, האופיינית לישראל, שיקפה מלכתחילה חוסר אמון מערכתי ביכולתו של המורה היחיד להעריך באופן ראוי את הישגי תלמידיו.

ישנן מדינות, כמו גרמניה למשל, שבהן בחינת הסיום היא בחינה פנימית המחוברת ונבדקת על ידי מורה הכיתה – הבונה אותה על סמך תוכנית הלימודים שחויב בה לאור מה שלימד את תלמידיו. המערכת סומכת על מקצועיותו ויושרו של המורה והתלמידים אינם צריכים לחשוש מכך שייבחנו על תכנים שלא למדו. בדרך זו נמנעות החרדות של מורים ותלמידים מפני הלא נודע משום שהבחינות מחוברות על ידי מפקחים ומחברים נסתרים. בישראל, במקום לדאוג לאיכותם הגבוהה של מורי הכיתות העליונות, להעצימם ולהכשירם כראוי למילוי משימתם, העדיפו לסמוך על גישה מערכתית אנונימית, בדמותו של האח הגדול היושב בירושלים ובוחן משם באופן אחיד את כל התלמידים. זו שיטה המושתתת על מתח וריחוק, המשקפת חוסר אמון עמוק במקצועיותו וביושרו של המורה.

מחירה של שיטה זו הוא לימוד לבחינות בדרך של הכתבה ושינון כדי להקטין את סיכוייו של התלמיד להימצא בפני שוקת שבורה כשיעמוד מול גיליון הבחינה ויישאל שאלות על תכנים שאולי כלל לא למד. מחקרים רבים הוכיחו שוב ושוב שלימוד בשיטת גריסת חומר והקאתו על גבי גיליון הבחינה אינו ראוי כלל למונח למידה. הידע נשכח זמן קצר לאחר שהורק וממדי העומק של הלמידה, כמו הפנמה, ניתוח הנלמד ויישום יצירתי, נדחקים לשוליים. העובדה שמערכת החינוך הישראלית הצליחה בכל אופן להכשיר מאות אלפי בוגרי בתי ספר תיכונים שגדשו את האוניברסיטאות בארץ ובעולם והגיעו להישגים מרשימים איננה יכולה להיזקף לזכות שיטת הבחינות בכלל ובחינות הבגרות בפרט, אלא לעובדה שנזקן היה חלקי בלבד. עם השנים משקלן של בחינות אלה בעיצוב הלמידה בישראל הלך וגבר והשאלה שעלינו לשאול היום היא מה חומרת הנזק ומהן השיטות האלטרנטיביות שיש להעדיף.

נכנעים לאחוזים

ערך יסוד בתרבות היהודית הוא הלימוד לשמו. רק מתוך פשרה עם המציאות וטבע האדם קבעו חכמים ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". ניסוחם של חז"ל מבהיר חד משמעית שהלימוד לשמו עדיף על פני הלימוד שלא לשמו ותקוותם היא שהאחרון יביא בסופו של דבר לראשון.

שורש הבעיה איננו בבחינות החיצוניות אלא בתרבות הציונים המאפיינת את מערכת החינוך הישראלית. מקורה של רעה חולה זו גם הוא בבתי הספר ההמוניים שהונהגו באירופה במאה התשע עשרה לשם מימוש בשורתה הגדולה והמהפכנית של תנועת ההשכלה, הענקת חינוך לכול. שיטת הציונים באחוזים (מ־1־100) הנהוגה בבתי הספר שלנו סותרת במהותה את עקרון הלימוד לשמו. ילדינו מתרגלים מגיל צעיר לכך שכל צעד שהם צועדים בתהליך הלימוד שלהם מתורגם לציון המדרג את התלמיד היחיד ביחס לחבריו בכיתה, לא ביחס לעצמו ואף לא ביחס לנושא הנלמד.

ברבים מבתי הספר היסודיים קיימת היום רגישות רבה יותר לבעיה זו אך בחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים, כמו גם באוניברסיטאות ובמכללות, נכנעים לחלוטין לשיטת ההערכה באחוזים. שיטת הבחינות בכלל והבחינות החיצוניות בפרט משליטה בכל בתי הספר את הלמידה לשם הציון ולא לשם הלמידה עצמה. בדרך כלל עסוקים התלמידים בגובה הציון שקיבלו מסיבות חברתיות ולא בהסקת מסקנות מטעויותיהם על מנת לתקנן. כבכל עבודת אלילים הטפל נעשה לעיקר והאמצעי למטרה.

שיטת הציונים ההופכת את תהליך הלמידה מתהליך אישי לתהליך חברתי מנוגדת גם לעיקרון המקראי המפורסם "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב ו). היא אמורה לדרבן את התלמיד אך היא משיגה זאת במחיר תסכולים ופגיעות עמוקות מצד אחד או התנשאות וגאווה שהיא יוצרת מצד שני. מאמר חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כב ע"א) הוא ראוי כשמקור הקנאה הוא פנימי אולם כשהוא תוצר של מניפולציה חברתית, הנזק האישי והחברתי שגורמת קנאה זו גדול מן הרווח.

העיקרון "חנוך לנער על פי דרכו" עומד בסתירה לעקרון הסטנדרטיזציה שאליו נוטים רבים מראשי מערכת החינוך הישראלית. בהקשר זה ולמרות שעיקר הרפורמה המוצעת חיובי, מתמיהה כוונת משרד החינוך לצמצם במסגרת הרפורמה את אפשרויות הבחירה של התלמיד בכיתות התיכוניות למקצוע בחירה אחד. הגבלה שכזו חיונית לתלמידים מתקשים או לכאלה הבאים מרקע חלש וריבוי מקצועות הלמידה מקטין את סיכוייהם לסיים את לימודיהם בהצלחה, אולם על מערכת החינוך לדאוג גם לתלמידים הסקרנים הרוצים להרחיב את היקף לימודיהם.

הרחבת אפשרויות הבחירה בכיתות הגבוהות הוא אחד מהישגיה החיוביים של מערכת החינוך הישראלית שיש לשמר, בתנאי שמקצועות הליבה לא ייפגעו. מאמץ אדיר הושקע בבניית תוכני לימוד מגוונים על מנת לאפשר לתלמידים בחירת תחומי לימוד על פי נטיית לבם. הישג זה עלול לרדת לטמיון אם תיושם כוונת המשרד בתחום זה.

ביצוע בשלבים

לימוד שפות, מתמטיקה, מדע וטכנולוגיה מעניק לתלמידי בית הספר כלים יסודיים להתמצאות והצלחה מעשית בחיים. הקניית הידע בתחומים אלה היא מטרה ראשונית והכרחית ואילו פיתוח החשיבה וכושר היצירה נשען על נדבך הידע הראשוני ומותנה בו. בלימודי הרוח במובן הרחב של המושג, הכולל לימודי יהדות בבחינת תורת חיים ולימודי תרבות כללית כספרות, היסטוריה ואמנות, מטרת היסוד היא הפגשת הלומד עם תורת חיים ועם חיי התרבות המושתתים על תפיסות ערכיות ומחייבים שיפוטים בין טוב ורע, נכון ולא נכון, יפה ומכוער.

לימוד תכנים אלה מושתת כמובן גם על ידע שעקב מגבלות הזמן העומד לרשות המורים הוא תמיד חלקי ביותר, ותכליתו איננה הענקת ידע מקיף אלא פיתוח עולמו הערכי של התלמיד. גם בבתי הספר הדתיים יש להכיר בכך שהצד המעשי בחיים היהודיים נרכש קודם כול באמצעות העשייה היום יומית. כוונת מאמר חז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" היא לא למעשה סתם אלא למעשה הנכון והראוי. עולם ערכי מושתת תמיד על יחס אישי בין הלומד לנלמד, שהרי לא יוכל להתקיים כל תהליך של הפנמת ערכים אם יתקיים ניכור מתמיד בין הלומד לנלמד. לימוד שבמרכזו בחינות וציונים מכשיל את המטרה הראשית של הבניית עולם הערכים של התלמיד. לכל היותר הוא מאפשר רכישת ידע בתחומים אלה כמו בתחומים הבסיסיים הלשוניים והמדעיים אך מונע את התהליך העדין והמורכב של התדיינות פנימית של התלמיד למול עולם הערכים שעמו הוא נפגש במהלך הלימוד.

הרפורמה שמציע שר החינוך שקולה ברוב מרכיביה משום שהיא מודעת לעומק ההשלכות של הדרישה לשינוי השיטה. היא מכירה בכך שלא ניתן לחולל שינויי עומק ביום אחד ויש לבצעם בשלבים. צמצום מספר הבחינות ולא ביטולן המיידי, עיצוב דרכי הערכה חלופיות לצד הדרכים המוכרות והענקת אוטונומיה רחבה יותר לבתי הספר. טוב עושה השר בכך שהוא מעודד אוטונומיה אך גם שומר על הליבה המשותפת לכל בתי הספר. דווקא ההכרה במורכבותה של החברה הישראלית מחייבת מצד אחד מתן עצמאות וחופש פעולה חינוכי לקהילות השונות, ומצד שני עמידה על הנחלתו של מכנה משותף תרבותי בסיסי כדי למנוע את ריסוקה של החברה הישראלית לתת קבוצות עוינות ונבדלות.

למרות שצודק השר המניח ששינויים מבניים הכרחיים כדי להוביל לשינויים מהותיים, חובה על הכול לזכור ששינויי עומק בתחום החינוך לא יצלחו אם יישארו בגדר שינויים מבניים המתחוללים בהינף יד. מערכות חינוך הן מהאיטיות במערכות החיים שלנו והן נמצאות תמיד בפיגור עצום למול ההשלכות האדירות של המהפכות הטכנולוגיות שאנחנו עוברים. מהפכת המחשבים עמוקה כנראה יותר ממהפכת הדפוס, ואיננו יכולים עדיין להעריך כראוי את עומק השינוי שמחולל האינטרנט בחיי האנושות כולה.

תשתית רוחנית ויהודית

אין ספק שהרבה מחוליי מערכת החינוך בישראל מקורם בטעויות של מקבלי ההחלטות בעבר, בין היתר משום שהתבטלו בפני דעות מוטעות גם של כמה אנשי אקדמיה. עובדה מצערת זו, שאין כאן המקום לנתחה ולהסבירה, אין משמעותה שכיום מערכת החינוך יכולה להתמודד עם אתגרי ההווה והעתיד בכוחות עצמה. האתגרים עצומים והם מחייבים התגייסות של מיטב הכוחות, אנשי אקדמיה ורוח, מורים, מנהלים והורים, על מנת שהשינויים המבניים יהפכו לראשיתו של תהליך מהותי שיפסיק את בזבוז המשאבים העצום המתקיים כיום. אין לשכוח שתקציב משרד החינוך הוא השני בגודלו במרכיבי תקציב המדינה, לאחר תקציב הביטחון, והוא בסדרי גודל לא רחוקים כלל מאלה של האחרון.

בעיותיה של מערכת החינוך בישראל הן עמוקות, ואף אחד מן הגורמים שציינתי לא יכול להתמודד עמן בכוחות עצמו. רק שילוב כל נקודות המבט השונות בשום שכל יוכל להביא להתחלתו של תהליך חיובי. שאלת הגבולות חשובה בעיני הכול, הן מימין והן משמאל, אולם לא ייתכן שהיא תשתלט שוב ושוב על סדר היום הציבורי בעוד שאלות מפתח חשובות לא פחות, הן במישור התרבותי והן במישור הקיום הפיזי, תוזנחנה שוב ושוב. על ממשלת ישראל להקים מיד מועצה לאומית לחינוך שבה ישבו מיטב האנשים ששאלת החינוך לא רק בוערת בלבם אלא שיש ביכולתם לתרום תרומה משמעותית לתיקון המעוות, לשמירה על רוח האדם בחינוך, לעיצוב התשתית הרוחנית והיהודית המשותפת ולהתאמת החינוך בישראל למאה העשרים ואחת.

פרופ' רון מרגולין הוא חוקר דתות ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב, ראש תוכנית אופקים להכשרת סטודנטים מצטיינים להוראת מחשבת ישראל בבתי הספר התיכוניים הממלכתיים באוניברסיטה זו וחוקר בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

איני מציעה לבטל את בחינות הבגרות, אלא להפקיד אותן בידי צוות המורים הבית ספרי ולעודד כתיבת עבודות

בקיץ 2010 ביקש ממני ד"ר צבי צמרת לשמש יו"ר ועדת המקצוע בספרות. בשיתוף עם המפמ"ר ד"ר שלמה הרציג שלחנו שאלון לכל המורים במערכת, במטרה לברר מה הם הקשיים שהמורה לספרות נתקל בהם.

השאלה הראשונה בשאלון המדובר נגעה ל"יכולתו של המורה להפוך את הוראת הספרות לגורם מחזק בעיצוב האישיות של התלמיד". הכוונה הייתה לברר עד כמה התנאים שבהם המורה מלמד ספרות מאפשרים לו לחזק את חוט השדרה הפנימי של התלמיד; לחזק את הרגשת הזהות הישראלית־יהודית שלו; לחזק את היכולת שלו להבחין בין טוב לרע; לחזק את כוח הרצון שלו לבחור בטוב (גם אם זה קשה יותר ולא משתלם); לחזק את יכולת העמידה שלו בפני פיתויים. או במילים קצרות יותר: להעניק לו הדרכה רוחנית־מוסרית.

האם המורים המלמדים ספרות רואים בכלל את חיזוק האישיות של התלמיד כחלק מתפקידם? האם הנהלת בית הספר ומשרד החינוך מאפשרים להם לעשות זאת? האם המורים רוצים והאם הם יכולים להציע לתלמיד לא רק השכלה וכישורי חשיבה אלא גם עקרונות, אמונות, כלים להתעלות רוחנית, שיאפשרו לו להתמודד עם מצבים קשים בחייו? התעלות רוחנית והתנהגות מוסרית זה לא רק דיבורים, זה גם ובייחוד מעשים, התנהגות, אורח חיים, יכולת גבוהה של שליטה עצמית, כוח לחימה.

אמונות, מחשבות ומילים מניעות את גלגלי ההיסטוריה לא פחות מיכולת כלכלית וידע טכנולוגי. את זה העולם המערבי כולו ומערכת החינוך שלנו שכחו לאחרונה, וזה עלול לעלות לכולנו ביוקר.

הדוניזם וכוחניות

היכולת לשמש מנהיג קשורה בתכונות אישיות – בכוחות נפש גדולים, בנדיבות גדולה, ברגש אחריות מפותח, ביכולת חשיבה יצירתית, ביכולת להעניק ביטחון והרגשת שיתוף, בדחף להגן על אחרים ולשמור עליהם מסכנות. מנהיגות מחייבת התמסרות והיא צורכת המון אנרגיה. מי שיש לו יכולת כזאת והוא מפעיל אותה זוכה לכבוד וראוי לו, גם אם קוראים לו בשמו הפרטי ולא קמים כשהוא נכנס לכיתה. האם המורים רוצים, והאם הם יכולים, למלא את התפקיד הזה? האם הם מקבלים הכשרה והשתלמויות שעוזרות להם למלא תפקיד של מנהיג?

לא רק לבני נוער, שהם מבולבלים במיוחד, אלא לכל אדם, בכל חברה, יש צורך בהדרכה רוחנית־מוסרית ובחיזוק הזהות הקבוצתית. זה אחד מהתפקידים שהדת מילאה וממלאת בתרבויות דתיות. בחברה החילונית האירופית פילוסופים, הוגי דעות וסופרים מילאו את התפקיד הזה. במחצית הראשונה של המאה העשרים מנהיגים פוליטיים – גם מנהיגי הפוליטיקה הציונית – שידרו יותר מנהיגות רוחנית מאשר בזמננו. תנועות הנוער והאקלים התרבותי האידיאולוגי הכללי, כולל הבית־ספרי, יצרו מסגרת ברורה של ערכים ודמויות מעוררי כבוד.

 בחברה הישראלית העכשווית, במיוחד בזו החילונית, יש יותר מנהיגות פוליטית מאשר מנהיגות רוחנית מוסרית. בשטח, ההדרכה הערכית מתבצעת ברובה על ידי הטלוויזיה והאינטרנט. זה לא שנוצר ואקום ערכי – נוצרה מציאות שהנחות היסוד הערכיות שלה, ערכי היסוד שלה, הם תחרות, הדוניזם, כוחניות, הישרדות, מינימום השקעה לשם מקסימום רווח. זה מה שמעורר כבוד. מאבקי הישרדות פוליטית ותרבות הפרסומת יצרו אקלים של שוק, של צבירת כוח באמצעות פיתוי ומציאת חן. המורים חיים במציאות הזאת. מערכת החינוך פועלת במציאות הזאת ומסתגלת אליה.

התאמה ללחצים הפוליטיים

קל לראות זאת מהתשובות שנתנו המורים לספרות בעניין יכולתו של המורה לחזק את אישיותו של התלמיד. הם כתבו, למשל: "זה רצוי אך קשה מאוד, בגלל העומס, לחץ הזמן וחרדת בחינות הבגרות"; "יכולתו של המורה להפוך את הוראת הספרות לגורם מעצב ויכולתו לחבב עליהם את המקצוע תלויות באופן מוחלט בהשפעת בחינת הבגרות על איכות ההוראה והלמידה"; "חייבים ללמד מהר, לסכם ולהכתיב, והעיקר – להספיק את כל החומר לפני פסח"; "כשמתמודדים עם מסגרת זמן המחייבת ספרינטים להספק חומר אין זמן לנשמה", או "למורה אין אפשרות לחבב את המקצוע על תלמידים כי הם לומדים רק במרוץ לבחינות הבגרות".

ועוד על השפעתן של בחינות הבגרות על איכות ההוראה: "כיום התלמיד לומד למבחן ולא לומד ספרות"; "התלמידים אומרים שלא לומדים מכיוון שיש צורך להספיק את החומר"; "ההשפעה היא הרסנית (…) לא מלמדים ספרות, מלמדים איך להצליח בבחינת הבגרות"; "בחינת הבגרות מעודדת ומתגמלת למידה על ידי הכתבה ושינון קטעים מהאינטרנט"; "הלימודים הופכים למרתון. (…) לכן מרבית התלמידים לא רוכשים כלים לקריאה עצמית וביקורתית של ספרות, כי מרבית המורים לא מכשירים אותם לכך"; "כשאני מנסה ללמד ספרות שלא על ידי שינון אני נתקלת בהתנגדות מצד התלמידים לאופן למידה זה מכיוון שהם כבר התרגלו ללמוד כך לבגרות בהיסטוריה, בלשון, באזרחות".

המצב הנורא הזה, מצב של למידה לכאורה ובחינות בגרות על ידע לכאורה, נוצר משום שמערכת החינוך והאנשים המנהלים אותה ויתרו על תפקידו של איש החינוך כמנהיג רוחני ומוסרי, והתאימו את עצמם ללחצי המערכת הפוליטית וללחצים של החברה בעלת הערכים שתיארתי קודם. המורה הפך ממנהיג למשרת, לעבד, לשורד. הלחץ של מנהלי בתי הספר על המורים להשיג ממוצע גבוה בבחינות הבגרות, שאינן מודדות ידע אמיתי אלא שינון של תקצירים והכתבות, מחבל בשלוש שנים של הוראה שיכלה להיות יותר טובה. הוא מעליב את המורה, כובל את ידיו, מנמיך את קומתו.

 אינני מזלזלת בידע ואינני מציעה לבטל את בחינות הבגרות, לא חלק מהן ולא את כולן. אני מציעה להפקיד אותן בידי צוות המורים הבית ספרי, ובמיוחד המורים שלימדו את המקצוע במשך שלוש שנים. שאלון הבחינה יוגש לאישור הפיקוח, כשם שמוגשת כיום התוכנית הבית־ספרית. הבחינה תיבדק בידי המורה שלימד בכיתה ומורה נוסף המלמד בבית הספר. הכנת הבחינה והבדיקה יזכו את המורים בגמול כספי.

אני מציעה גם לעודד ככל האפשר עבודות אישיות כחלופה לבחינה, עבודות שייעשו בהדרכת צוות המורים בבית הספר. מי שמפקיד בידי המורה את ההוראה צריך לאפשר לו להשתתף בחיבור שאלון בחינת הבגרות ובהערכת ההישגים של התלמיד – מה שממילא כבר נעשה באמצעות ציון המגן.

אני מבינה היטב את החשש מלחצים שיופעלו על בית הספר ועל המורים מצד ההורים. אני מבינה גם את החשש מחוסר יושר במתן ציונים. חוסר יושר ולחצים קיימים גם כיום. יש לטפל בהם באומץ ובנחישות. אבל להפעיל את מערכת החינוך לפי שיקולים של "מחשש שמא" ולשלם בהרס שלוש שנים של הוראת המקצועות ההומניסטיים בבית הספר התיכון – זה יותר טוב?

פרספקטיבה חדשה

וכמה מילים על החשיבות המיוחדת של המורה לספרות כמנהיג ומדריך לחיים. ספרות היא תקשורת רגשית וערכית עקיפה, ולכן מאוד יעילה. כושר תקשורת מילולית הוא מפתח להצלחה בחיים לא פחות מכושר טכנולוגי או חשיבה מתמטית. מורה לספרות יכול לפתח את הכושר הזה, אבל זה דורש אימון והשקעת זמן שאיננה עומדת לרשותו – יש לו שעתיים שבועיות, שבהן הוא צריך "להספיק את החומר".

כל יצירת ספרות היא בעקיפין הצעה לקורא לפתוח פרספקטיבה חדשה על המציאות, הצעה להתייחסות רגשית וערכית חדשה, רעננה, אל מצבים במציאות. הצעה שלא חייבים לקבל אותה, אבל רצוי מאוד להיות ערים לה, להבין אותה, לפענח אותה. אחר כך אפשר גם להתפעל ממנה או להתווכח איתה או לדחות אותה. ביצירות גדולות ההצעה הזאת מוגשת מאוד בעקיפין, היא מאוד סמויה, וכדי להבין אותה נחוץ תרגול בהבנת תקשורת מילולית עקיפה, ספרותית. תרגול כזה מעניק לתלמידים לא רק שליטה סגנונית, שהיא אחד מסימניה של איכות חיים תרבותית, אלא גם רגישות גבוהה יותר לאנושיותו של האחר. אי אפשר לעשות זאת מתוך קריאה ושינון של תקצירים.

במאה העשרים מחשבת הספרות והאקדמיה עשתה הכול כדי לטשטש את התפקיד של הספרות בעיצוב האישיות של הקורא. תחילה היא עודדה קריאה מדעית־פורמליסטית של טקסטים ספרותיים, ועליה מבוססות עדיין במידת מה השאלות לבחינות הבגרות. כיום האקדמיה מציעה גם קריאה פסיכואנליטית, ביוגרפיות, פוליטית, פמיניסטית, אתנית, בין־טקסטואלית ועוד. בחינות הבגרות והשתלמויות המורים מושפעות מאוד ממה שקורה באקדמיה.

מורה שמביא לכיתה גישות שהוא למד באוניברסיטה – אם הן לא מתחברות למציאות הרגשית והערכית של התלמידים שלו – מרחיב אולי את השכלתם, אבל לא מאפשר ליצירה הספרותית לעשות את מה שהיא נועדה לו: להשפיע עליהם, לטלטל את התגובות האוטומטיות שלהם למציאות, לגרות אותם ליצור תגובות יותר בוגרות, לפתח את היכולת שלהם להביע בצורה בהירה מחשבות ועמדות. מורה לספרות שהוא גם מנהיג יבחן יחד עם תלמידיו את השקפת העולם שלהם מול זו המוצעת ביצירה, הוא יעודד אותם להתמודד עם השקפות שאינן מקובלות עליהם, גם אם הן מכוסות במעטה אסתטי מפתה, להקשיב להשקפות זרות אבל לא להיבהל מהן ולא לאמץ אותן באופן אוטומטי.

תלמידים בגיל ההתבגרות זקוקים מאוד להוראה כזאת, לא פחות מאשר לידע סמי־אקדמי. יש מורים שרוצים ויכולים ללמד כך. האם יש להם סיכוי ללמד כך כל עוד מונפת עליהם חרב בחינות הבגרות?

פרופ' חמוטל בר יוסף היא משוררת, סופרת, מתרגמת וחוקרת ספרות. היא פרופסור אמריטה באוניברסיטת בן־גוריון, עבדה כמורה בבתי ספר תיכוניים ובאגף לתוכניות לימודים של משרד החינוך

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

אייל בארי גדל בבית זית למשפחה של "השומר הצעיר", התבגר ב"מרכז הרב", השתתף בהקמת אלון מורה ועצמונה והקים את ביתו בבית אל. בשנים האחרונות הוא מאוהב בפתאנים ההודים המעוררים בו שאלות של זהות וברוחניות התל־אביבית נטולת האידיאולוגיה

עוד בשנות השבעים, כשעוד היה תלמיד בבית הספר התיכון בקריית ענבים, נהג אייל בארי (51) לעלות בהפסקות אל ספריית בית הספר, ולקרוא בשקיקה על הודו בחוברות של "נשיונל ג'יאוגרפיק". הארץ הרחוקה והזרה קסמה לו: בנופים שלה, במרחבים שלה, באחרות שלה. עשרים וחמש שנים לאחר מכן, אחרי שהספיק לחזור בתשובה, ללמוד בישיבת "מרכז הרב", להיות שותף בעריכת כתבי הראי"ה קוק ולסיים תואר שני בחינוך, הגשים בארי, תושב בית אל ואב לשישה, את חלומו ונסע הרחק מכאן, להודו.

שם, לצד תרמילאים ישראלים שצעירים ממנו בעשרים שנה, גילה בארי את הפתאנים, קבוצה אתנית גדולה שחיה באפגניסטן ובהודו, שישנן מסורות שקושרות אותה לעשרת השבטים האבודים. בארי, יועץ חינוכי בהכשרתו, הסב את מקצועו להדרכת טיולים בהודו, וכתב תיזה במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל על הפתאנים ועל זיקתם לשבטי ישראל האבודים. שוחחתי איתו על המסע בעקבות הפתאנים – מסע שהוא, כך נדמה, גם מסע בעקבות עצמו ובעקבות זהותו הדתית והאידיאולוגית, שחלק בלתי נפרד ממנה הוא העמדה המתבוננת, הסקרנית, שמבקשת תמיד לפגוש את האחר.

"פגשתי אנשים אצילי נפש של ממש, נשמות של אטלנטיס האבודה". 
אייל בארי עם אחד מראשי הקהילה בעיירה הפתאנית חיים־גנג, הודו

"אני מבני ישראל"

בארי נסע להודו בפעם הראשונה בשנת 2004, לשלושה חודשים. הוא התפעם מן הנופים ומן התרבויות השונות, אך בעיקר, כך הוא מספר, הוקסם מן האנשים שפגש שם. "הרבה פעמים חושבים שההודי רואה כל תייר כ'דולר מהלך', ומחפש דרכים להוציא מאיתנו כסף. אני ראיתי דברים אחרים לגמרי. פגשתי אנשים אצילי נפש של ממש, נשמות של אטלנטיס האבודה.

"באחת התחנות במסע הגעתי למקום שנקרא קירגנגה, בצפון הודו. התחלתי לרדת מהר גבוה, בגשם סוער, והלכתי לאיבוד בין השבילים. אני לבד שם בגשם, אין אף אחד איתי. ראיתי סלע גדול על השביל. כדי להקל על המעבר מעל הסלע זרקתי את התרמיל שלי אל מעבר לו, אבל התרמיל נפל לתהום. והנה אני לבד, באמצע שום מקום, בין שיחי סרפד גבוהים שצריך לפלס בהם את הדרך. והנה, כשכבר התחיל להחשיך, אני רואה רועה צאן מקומי בא לקראתי. סיפרתי לו שהתיק שלי נפל למטה, והוא מיד ירד, התחיל לחפש, ואחרי זמן קצר חזר עם התיק. נדהמתי. הרי הוא היה יכול לברוח, להיעלם, לרצוח אותי, זה היה רק אני והוא, אבל הוא התגייס כדי לעזור לי. בסוף, כשפתחתי את התיק ורציתי להעניק לו שטר כסף כמתנה, הוא סירב, הצמיד את כפות ידיו זו לזו ואמר לי: גוד קארמה, סר".

בפתאנים פגש בארי לראשונה ב־2007, כאשר נסע אליהם בשליחותו של הרב אליהו אביחיל. הפתאנים מונים כחמישים מיליון בני אדם. רובם מרוכזים באפגניסטן ובפקיסטן, וכשני מיליון מהם חיים בהודו. לאורך השנים שמרו הפתאנים על ייחודם האתני והתרבותי, על מנהגיהם המיוחדים ועל האתוס המיוחד שלהם.

על פי המסורת הפתאנית, לפני 1,400 שנים הגיע חאלד אבן ואליד, הגנרל הבכיר ביותר בדורו של מוחמד, אל מלך ששמו קיס, וסיפר לו על מוחמד, המנהיג הדתי שדרך כוכבו בעולם. קיס, שהנהיג קבוצה גדולה של שכירי חרב, מבודד מבחינה דתית וחברתית, התפעל מדתו החדשה והמונותיאיסטית של מוחמד, והגיע לבקר אותו. מוחמד, כך אומרת המסורת הפתאנית, בירך את קיס ואמר לו כי הוא ועמו יהיו ה"פתאן" – "המנצחים שלי". ואכן, הפתאנים הפכו להיות מעין יחידה מובחרת של מוחמד.

אך מסורות בקרב הפתאנים עצמם, וכן מחקרים שונים, מצביעים על מקורות יהודיים קדומים של הפתאנים. כבר במאה השביעית ניתן למצוא בכתבי יד את הכינוי "באני אישראיל" – בני ישראל – ככינוי לפתאנים; הכינוי מופיע גם בכתבי יד מהמאה ה־12 ואילך. מסורת מ־1613 רואה את המלך קיס כצאצאו של קיש, אביו של המלך שאול. הבריטים גם הם קראו לפתאנים "ג'וז", יהודים. כדי להשלים את התמונה, מספר בארי על מפגש שהיה לו עם רוכל פתאני צעיר במבצר אמבר שבעיר ג'איפור במחוז רג'אסטן, שבו הדריך קבוצה של תיירים. "עומד שם בחור בן 25, עם צמידים למכירה על זרועותיו. מיד ראיתי שהוא פתאני – לפי הפנים הצרות, עצמות הלחיים הגבוהות, האף. ניגשתי אליו ושאלתי: אתה פתאני? הוא אמר: כן. מאיזה שבט אתה, שאלתי. אני מקשמיר, הוא ענה, ואני באני אישראיל, אני מבני ישראל".

יהודים או מוסלמים

עם שובו לארץ החל בארי לחקור את עולמם של הפתאנים, ואת זיקתם לעם ישראל ולעשרת השבטים האבודים. בשנת 722 לפני הספירה כבשה אשור את ממלכת ישראל, והגלתה את השבטים שישבו בה. בעוד בספר מלכים ב', בירמיהו ובדברי הימים ב' מתוארת חזרתם של חלק משרידי עשרת השבטים הגולים אל תוך עם ישראל, המסורות על עשרת השבטים הפכו עם השנים מעומעמות ומעורפלות יותר ויותר. חוקרים ורבנים מצביעים על כמה פזורות אפשריות של עשרת השבטים – חלק מן הקהילות, כמו ביתא ישראל מאתיופיה וקהילת בני מנשה, אף זכו לאישור של הרבנות הראשית לישראל ועלו ארצה באופן מסודר; קהילות אחרות, כמו הלמבה באפריקה, קהילות אחדות בסמרקנד וקהילת הפתאנים, ממשיכות להצביע על זיקה היסטורית מסוימת לעם היהודי.

במסעותיו הבאים להודו ניסה בארי להתחקות אחר מנהגים פתאניים, שדומים במשהו למנהגי היהדות הרבנית או הקראית. כיום, כשסיים את המחקר, הוא נזהר מלקבוע מסמרות בשאלה האם הפתאנים הם אכן צאצאיהם של עשרת השבטים האבודים. "פעם הייתה לי אינטואיציה שאמרה לי שכן, היום אני הרבה יותר זהיר", הוא אומר. "יש כאן אוכלוסיות שהשייכות לבני ישראל היא חלק מהאתוס שלהן, אבל אני לא בטוח שזה מוביל לעשרת השבטים. יש אמנם מנהגים מעניינים שיכולים לרמוז על זה, אך אני עדיין מסופק.

"כך, למשל, עיקרון פתאני מאוד חזק אוסר על נישואין עם מוסלמים. האסלאם מתיר למאמיניו להתחתן עם כל מאמין מונותיאיסטי, אך הפתאנים לעולם לא יתחתנו עם אישה מוסלמית, ומי שיתחתן עם מוסלמית ינודה מן הקהילה. מנהג נוסף הוא ההימנעות העיקשת מאכילת בשר גמל. חוקרי אסלאם כגון פרופ' ב' לואיס כבר כתבו שכשהנוצרים רצו לבחון את היהודים הם עשו זאת באכילת חזיר, וכשהמוסלמים רצו לבחון מי יהודי ומי לא הם עשו זאת באכילת גמל. כלומר, ההימנעות מאכילת גמל נתפסה כמאפיין יהודי. יש לפתאנים מערכת משפט, שפועלת כיום בעיקר בכל מיני כפרים סביב נושאים ממוניים, ודומה בהיבטים מסוימים לדינים שבפרשת משפטים בספר שמות.

"מנהג אחר, שמזכיר גם מנהגים שלנו, נקרא 'ארבע ארבע ארבע': כשהילד מגיע לגיל ארבע שנים, ארבעה חודשים וארבעה ימים, לוקחים אותו אל הכותאב, אל החיידר, ועושים שם חגיגה גדולה, מכסים את פניו בפרחים, רוקדים לפניו ונותנים לו לכתוב את הא"ב בפעם הראשונה. גם במוות יש הבדלה ברורה. לפתאנים יש בתי קברות משלהם, שאסור למוסלמים לדרוך בהם. המנהגים הללו ומנהגים אחרים דומים להפליא למסורות יהודיות, אך אין להוציא מן הכלל את האפשרות שהם הגיעו לחברה הפתאנית דרך סוחרים, שכנים או שכירי חרב יהודים, ואין ולא היה למנהגים אלה כל קשר עם עשרת השבטים האבודים".

כלפי חוץ קיבלו עליהם הפתאנים את האסלאם, אך בארי, בעקבות חוקרים שקדמו לו, טוען כי מדובר באסלאם למראית עין בלבד. מתחת לפני השטח, לפתאנים יש אמונות ומסורות אחרות. בינם לבין עצמם, הוא מספר, הפתאנים מתחבטים בשאלות של זהות דתית והמשכיות. "אחת הבעיות הקשות של הפתאנים בהודו היא ההתבוללות, בתוך החברה האסלאמית או בחברה ההינדית החילונית. הקהילה מנסה להיאבק בתופעות הללו, אבל זה לא תמיד מצליח, והמנהגים נעלמים". גם שאלת השייכות לעם ישראל מעוררת מחלוקת פנימית בקהילה הפתאנית.

בעוד קבוצה גדולה של פתאנים מחזקת את זהותה כ"באני אישראיל" – לאחרונה אף הוקמה תנועה בשם "אנג'ומן אל פתאן", שלקחה על עצמה להעביר לדור הפתאני הצעיר את המורשת השבטית – לא פעם נתקל הזיהוי הזה בהתנגדות. "לפני כמה שנים ישבתי בביתו של ידיד שלי, פתאני, בהודו", מספר בארי, "הוא אדם מאוד משכיל, מרצה באוניברסיטה, והוא אמר: כל פתאני צריך לדעת שהזהות שלו מקורה בעם ישראל. אני זוכר שישבה שם אחיינית שלו, סטודנטית, גם היא בחורה מאוד משכילה, והתקוממה כנגד הדברים הללו: מה אתה מבלבל את המוח, היא אמרה, אני מוסלמית גאה, אנחנו בכלל לא קשורים לעם היהודי. יש מאבק מתמיד בין המגמות השונות האלה".

אנחנו והמונופול

בימים אלה מנסה בארי להרחיב את יריעת המחקר, ומחפש אחר מנחה לעבודת דוקטורט על הפתאנים. בין היתר הוא מתכוון להתמקד בקריאת ספרי היוחסין של הפתאנים, ספרים עבי כרס המצויים בכתב יד שגילם כנראה מעל 600 שנה ובהם מוזכרים מפורשות אבות האומה היהודית, שנים עשר השבטים, המלך שאול (מליכ־תלות) ואביהם המיתולוגי של הפתאנים קיס עבדול ראשיד. בעזרת חוקרים מאוניברסיטאות ברחבי העולם מחפש בארי סימנים ורמזים לזיקה יהודית בתוך הספרים עתיקי היומין. כמו כן בארי מאמין כי עבודת מחקר מעמיקה על שירת הנשים הפתאנית עשויה לשפוך אור על שרידי המנהג היהודי בקהילות הללו.

מה עשה לך המפגש הזה? אתה נפגש עם פתאנים, הם מספרים לך מסורות ומראים לך 
את אילנות היוחסין שלהם. מה קורה לך בסיטואציה הזו?

"זה מעורר אצלי שאלות חדשות, שלא ציפיתי להן. למשל, שאלת הזהות האישית שלי מול זהות של אדם עם אתוס דומה מאוד, אבל אחר. כשאני רואה את אילנות היוחסין האלה, אני שואל את עצמי: מה איתי? איפה אילנות היוחסין שלי? מה יקרה אם המרואיין הפתאני שמולי ישאל אותי מה הייחוס שלי? עד כמה אני יכול להוכיח את הייחוס שלי? השאלה הזו מרתקת אותי. אני לא ממהר לחרוץ גורלות ולומר שכל העם היהודי הוא המצאה. אבל יש פה שאלה גדולה: מי אנחנו? מי אנחנו כחברה בכלל, מי אנחנו כחברה דתית, מי אנחנו שלקחנו על עצמנו את המונופול הזה, את הרעיון שאנחנו, עם ישראל, משוכנעים שנעשה סדר בעולם, נעמיד את המשיח לימיננו, נגאל ונתקן. ופתאום, המפגש עם הפתאנים הציף בי תהיות מאוד עמוקות. תאר לעצמך מצב היפותטי, שבו בעוד דור או שניים תרעד האדמה חלילה במחוזות אפגניסטן והודו, והפתאנים יבקשו לבוא לכאן, ממש כמו בני מנשה, ולהיות חלק מהעם היהודי. הרבנות הראשית תסכים לגיירם, הממשלה מעלה אותם, והנה, הם יהודים. מה זה עושה לנו? לאן זה לוקח את המושג 'עם ישראל', שאנחנו כיהודים לוקחים על עצמנו בטבעיות כזו? את השאלות האלה אתה שואל את עצמך רק כשאתה נפגש עם האחר, רואה אותו ממש בעיניים שלך, מדבר איתו. וזה לא פשוט".

"מדובר באסלאם למראית עין בלבד. מתחת לפני השטח, לפתאנים יש אמונות ומסורות אחרות". בארי בכפר הפתאני מאליאבד, הודו

צופה בטוטאליות

נדמה שכל חייו מנסה בארי לפגוש את האחר. התשוקה הזו הביאה אותו, נער חילוני ממושב בית זית, בן למשפחה של השומר הצעיר, אל הציונות הדתית ואל ספינת הדגל שלה – ישיבת "מרכז הרב". הקשר עם העולם הדתי החל כשהיה בתיכון. אחד מחבריו הזמין אותו למלווה מלכה בביתו של הרב גרשון קיציס. באותו לילה של מארס 1978 התרחש הפיגוע בכביש החוף, ובארי נזכר במלווה מלכה הזה, שבו בסלון ישבו אנשים טרודים עם טרנזיסטורים צמודים לאוזנם, ובחדר הפנימי שרו האורחים עם הרב שירים של מוצאי שבת, בדבקות ובאמונה.

"זה דיבר אל הנשמה שלי", הוא נזכר, "רציתי להכיר את האנשים האלה, הרגשתי שיש שם משהו. מצאתי אנרגיה חדשה, וזה סקרן אותי". תקופה קצרה למד ב"מרכז הרב", אחר כך ב"מכון מאיר" שאז קם, ומשם המשיך אל הגרעין שייסד את היישוב קדומים ואת הישיבה הגבוהה שם. פינוי ימית ב־1982 היה עבורו רגע מכונן. בארי, אז בסוף שנות העשרה שלו, הצטרף לתנועה לעצירת הנסיגה, ונלחם בלהט נגד הפינוי. בגיל 20, שבור ורצוץ מן הפינוי, ולאחר ארבע שנים של שיטוט בעולמות רוחניים, התגייס לשירות צבאי מלא, ובמהלכו גם התחתן.

לאחר השירות החל לעבוד כמורה, ונכנס אל עולם החסידות והקבלה – בעיקר חסידות ברסלב. "הרגשתי שברסלב הכי קרובה אליי מכל התנועות הרוחניות שפגשתי", הוא נזכר, "אבל גם בברסלב הרגשתי שהמתח הרוחני הוא בלתי נסבל, אי אפשר לעמוד בו. היה לי שכן, רב ברסלבי, והיינו מדברים על זה הרבה באותן שנים. הוא תמיד אמר שברסלב היא 'לב בשר' ובית ספר לנביאים, ובגלל זה צריך להישאר במתח גבוה. זה משך אותי, אך גם הבחנתי בהמון מתחים ובלבולים, בהתנהגויות של אנשים שלא הצלחתי להבין. ראיתי סביבי אנשים שנפלו, בין השאר גם לעוני מחפיר. היה לי חברותא שלמדנו יחד בימי שישי. פעם אחת, כשסיימנו ללמוד, ראיתי שפניו נפולות. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר: 'אין לי עם מה לעשות שבת. אני לא יכול לבוא הביתה'. מצד אחד היה בי רצון לטוטאליות ורצון להיות חלק, אבל מצד שני רציתי גם להישאר בעמדה של צופה. לקח לי הרבה שנים להבין שככה אני עובד".

אתה היית שותף, מטעם הרב שלמה אבינר, לעריכה מחודשת של אגרות הראי"ה. מה השיג ושיח שיש לך איתו ועם תורתו כיום?

"כעיקרון יש לי כבוד גדול אל הרב קוק ואל משנתו. אל נפשו הפיוטית, אומץ לבו ודרך חשיבתו המקורית. יש בי גם הרבה כבוד לרב שלמה אבינר שחלק מספריו מצויים על מדפי, ואני גם מכיר לו תודה על האמון שנתן בי, שעה שהטיל עליי לבצע את מלאכת העריכה. מעבר לכך, תחושתי היא כי מעולם לא התקיים שיח אמיתי כלשהו בינינו, אלא רק ביטויים פורמליים של נכון, טוב ומועיל. כיום לבי מוכן לגלות אל פי כי עמדות המוצא והציפיות של שנינו מן החיים כנראה שונות מאוד זו מזו.

"חזרתי בתשובה כי חיפשתי לי אלוהים. זו לפחות הייתה הסיבה המוצהרת לתהליך. חשבתי כי מצאתיו בתוך ספריו של הרב קוק, שמעבר לחוויה האינטלקטואלית הטמונה בהם שטפו את נפשי הצמאה במשך שנים בשטף מילים עדין. היו אלה שנים של התעלות דתית עמוקה, אך כחלק בלתי נפרד מאותו השטף נתבקשתי גם לקבל את האותיות הקטנות שבספרות ההלכתית ולמעשה נדרשתי, במודע ושלא במודע, לקצר את אורכי ולהאריך את קוצרי ובעצם להפוך להיות מי שאינו אני.

"תחושת אובדנו של האני בתוך 'סמטאות התשובה' ואירועים נוספים כגון פינוי קטיף ועמונה, משבר ה'גירושין' בתוך ישיבת מרכז הרב וכמה משברים אישיים נוספים הובילו אותי לכלל תחושה כי 'המלך עירום'. היו אלה אירועים אשר יצרו גלי כוחנות ושליטה, שהתייצבו בסתירה מוחלטת אל הגיגיו העדינים של הרב קוק. המפגש עם גלי כוחנות אלה והמפגש הממושך עם חוסר הרגישות הפסיכולוגית כלפי נפשו ואישיותו היצירתית של החוזר בתשובה הותירו אותי עם התחושה כי משהו כאן איננו עובד נכון וגרמו לכך שאצא לחפש אחר מרחב חדש שבו יימצא מענה לתשוקה שאותה ביטא גם הרב קוק בכותבו 'מרחבים, מרחבים, מרחבים, מרחבי אל איוותה נפשי'.

"גם נפשי שלי השתוקקה אל המרחבים. מרחבים אלה מהווים את המשכם של מרחביי הקודמים, דומים אליהם, אך גם שונים מאוד בו זמנית. מרחבים אלה נובעים מהיציאה מאותה מערת אפלטון חשוכה שבה שהיתי אל עבר אתרים מוארים ועדינים הרבה יותר, שבהם פגשתי אורות, כלים ונשמות של אטלנטיס. מרחבים שבהם חיים בהרמוניה הגוף, הנפש, הרוח והנשמה בשורשם האלוהי. מדובר כאן על מסע שעיקרו השלמה, סליחה גדולה ומתוכה קבלה שלי את עצמי, את החילוני עם הדתי שבי, את הצימאון לחקור את האחר האוריינטלי כמי שמהווה חלק בלתי נפרד מזהותי ואת הזכות לחשוב ולחיות בתוך הקופסה ומחוץ לקופסה בו זמנית".

מה כל כך אכזב אותך בימית? על מה הצלקות?

"עברתי שם טראומה, אני ורבים אחרים שהיו שם, והנזק שנגרם שם לא טופל נכון עד היום הזה, ועבר לדור הבא. הנזק הוא בטוטאליות, באווירה הזו של 'ללכת על הכול', ובסוף התוצאה היא שנשארים בלי כלום. ללכת עם עַם ישראל, וארץ ישראל, ותורת ישראל, שלוש פצצות אטום כאלה שכל אחת מהן כבדה בפני עצמה, ולשאוף להיות ראשי חץ, ולהיות המחנכים של העם ולהיות מורי הדרך, וגם להיות אקדמאים ורופאים ועיתונאים וסופרים, הכול באופן הכי טוטאלי שרק אפשר. זה כיוון לא נכון, הוא פשט את הרגל. האווירון הזה מרוסק על הקרקע. זו טעות לרצות ללכת על הכול, לא לוותר על כלום, להיות מצוינים ומובילים בכל תחום. זה יוצר משהו מאוד אוטיסטי, מנוכר. אני חושש שברגע שניגע בזה באמת, נגלה שמאחורי השריון החיצוני שמשדר טוטליות יש הרבה פחד, חולשה נוראה, בלבול וחוסר אונים".

ובכל זאת נשארת חלק מהעולם הדתי־לאומי־מתנחלי?

"אני שואל את עצמי לא פעם איך זה שאני דתי כבר 35 שנים. אני מרגיש שאת ריבונו־של־עולם אני מכיר מתוכי. זו ההיכרות הכי חזקה שיכולה לקרות, והיא לא תלויה במילים, בספרים ובהוכחות, וגם לא בהתנהגותו של אדם כזה או אחר כלפיי. אני מקיים את המצוות ואוהב אותן, ונשארה לי מהתקופה ההיא אמונה מאוד חזקה שממשיכה ללוות אותי עד היום הזה".

נוקשות תל־אביבית

בשנים האחרונות התקרב בארי אל "המקום" (מרכז רוחני שפתחו בוגרי הישיבה הגבוהה בבית אל, אריאל דורפמן ונועם קליין, בלב תל אביב, המציע קורסים וסדנאות בנושאי יהדות, באווירה ניו־אייג'ית ומשוחררת). בארי, שעובד שם כיועץ מטעם "מרכז לבבה", מצא המון שייכות דווקא בקרב "היהודים השקופים", כפי שהוא קורא להם, ואפילו נקודות של דמיון בין התל אביבים הניו־אייג'ים ובין ראשוני היישוב קדומים של שנות השמונים. "נפגשתי עם כמה נשים חילוניות ששייכות לקבוצה הזו, והן הזכירו לי, בסגנון הדיבור ובברק שבעיניים, את הנשים הראשונות של קדומים מלפני 35 שנה. הייתה שם הרוח הזו".

נשמע ש"המקום" שאתה מדבר עליו הוא הרבה יותר משוחרר, חופשי, רחוק מנוקשות אידיאולוגית ורוחנית. איפה אתה רואה את הדמיון?

"גם בתל אביב אני מגלה נוקשות, רצינות. הנשים הללו קמות בחמש בבוקר, רצות לים, עושות מדיטציית ריקוד ונכנסות להשקטה, מדברות על האור הלבן ועל הביטול לאין סוף, ולצד כל זה הן עובדות לפרנסתן, בעלות משפחות, חלקן חד־הוריות. הלהט הרוחני שלהן הזכיר לי את הדברים שראיתי בצעירותי בציונות הדתית. התחושה הזו שמצאתי אמת, ואני אוחז בה ואני מאמין בה, ומדי בוקר, צהריים וערב הולך לאורה".

אז איפה בכל זאת ההבדל?

"התחושה שלי היא שהיום, ברוחניות החדשה הזו שאני מתאר, הכול נעשה ממקום הרבה פחות צועק, פחות פוליטי, פחות מעצבן. היא הולכת לים בבוקר ועושה מדיטציה, היא לא מקימה תנועה אידיאולוגית שרוצה ללמד את עם ישראל מה טוב לו. זאת האמת שלה, והיא אוחזת בה ואוהבת אותה ומשלבת בתוכה יהדות, כי זה מה שמרגיש לה נכון, והיא לא צועקת את זה ברחוב, ואם היא רוצה להתלבש חשוף או צנוע היא תעשה את זה כי זה מה שהיא רוצה, לא כי מישהו אמר לה.

"בעיניי זה משהו מאוד בריא שמתפתח ביהדות. משהו שהוא לא מחמיר ולא מקל, לא אורתודוקסי ולא רפורמי, הוא פשוט יפה. זה היה לי אמיתי ויפה לפגוש את זה גם לפני 35 שנה, אבל אני מרגיש שכאן אין פוליטיות, אין עצבנות. אולי לכן אני מצליח להתחבר לזה. אני מרגיש שבציבור הדתי יש צורך מאוד גדול במשהו כזה. כיועץ, אני נתקל בהרבה מקרים שבהם אין מענה למצוקות פסיכולוגית אמיתיות. אנשים שבאים לייעוץ מבקשים: דברו איתנו, חייכו אלינו, תנו לנו להרגיש את עצמנו, להתחבר חזרה אל הגוף שלנו, אל הנשימה שלנו, שתאפשר לגוף להיות מקור של כוח ואנרגיה עבורנו, לקום בבוקר ולהגיד תודה על חזרת הנשימה, ובאמת להתכוון לזה. זה מה שמצאתי בתל אביב.

"אני פוגש אנשים שקמים בבוקר, מניחים או לא מניחים תפילין, אבל מתפללים תוך כדי מדיטציה, משלבים טכניקות מן המזרח, עובדים על המידות. זו מין רוח כזו שמצויה בתוך החומר, מבלי לנסות לכופף את החומר, להכניע אותו, להיכנס לכל מיני מתחים. אנשים שקמים בבוקר ואומרים: מודה אני שהחזרת בי נשמתי, וזהו, זו כל התפילה שלהם, והם שם פשוט מאוד עצמם במקום הזה. זה באמת הדבר הנפלא ביותר שהאדם יכול להעניק לעצמו – להיות הוא עצמו. כך נוכל להפוך את החיים שלנו לכאלה שבאמת ראויים לחיותם. כך נוכל להפוך את שגרת החיים לחוויה ייחודית ומשמעותית, כפי שביטאו זאת כבר אנשי נפש ורוח כדוגמת ויניקוט ודוד בן יוסף".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014