"תכירו, זאת הזמרת שושנה דמארי", אמר האיש. הוריי הושיטו לה יד לשלום, ואני ואחי התחבאנו מאחורי הדלת והצצנו בפליאה בזמרת הנערצת. סיפור שהיה
יש אהבות הבאות בחטף, וגורפות אותנו עִמן בסערה. הן מושלות במחשבותינו ומאיצות את פעימות לבנו בלא לתת לנו מעט מרגוע, ואינן מניחות לנו אפילו לרגע. אבל יש אהבות המבשילות לאט, בנחת וביישוב דעת. אהבות אלה, שלא כאהבות מן הסוג הראשון, הן לפעמים אהבות שמחות, רוויות חיוכים, שצל של פיוס ומרגוע חופה עליהן. כזאת הייתה אהבתי לשיריה של שושנה דמארי.
בניגוד למסופר באגדות, לא הייתה פגישתי הראשונה עם שירים אלה פגישה שמחה. להפך, עגמת נפש מעורבת ברגשות של כעס ודחייה עמדו בה, והיא העלתה בי כעס וצער.
אך אולי כדאי שאספר את סיפורי זה על־פי סדר, ולא אקדים את המאוחר.
א
היה זה בסוף שנת 1945, ואני וחברתי הטובה דבורה'לה סלפ, הנקראת גם דבושה, חגגנו לא מכבר את יום הולדתנו התשיעי. מלחמת העולם הסתיימה שבועות אחדים קודם לכן, ושוב לא היינו נתונות לחרדת האזעקות, והורינו לא היו חייבים להאפיל בלילה את חלונות הבתים בווילונות שחורים, המשרים קדרות על הבית ועל הנפש. גם הזרקורים, שאלומותיהם חיפשו כל ימי המלחמה מטוסי קרב בין הכוכבים הזרועים ברקיע, פסקו לטייל בחופת החושך, והמקלטים העלובים, המגוחכים, שנחפרו בחול הרך, הפכו לזירות משחק לילדים.
לא ידענו מהי טלוויזיה, והסתפקנו בערוץ הרדיו היחיד והרשמי, "קול ירושלים", ששידוריו נערכו בחסות ממשלת המנדט הבריטי. גם הפטיפונים היו נדירים, ומבחר התקליטים שאפשר היה להשיג בחנויות התקליטים המעטות כלל בעיקר תקליטים של מוסיקה קלאסית. אהבנו מאוד את השירים העבריים, שעל פי רוב לא הביעו כאב אישי ולא נתנו ביטוי ל"אני" או לסבלו של היחיד, אלא הפיחו תקווה בלבבות, עסקו בעתידה של הארץ הנגאלת דונם פה ודונם שם, שרו שירי הלל למולדת המתחדשת והיללו את נופיה ואת גבורת הלוחמים העבריים, המשתדלים להביא בלילות חשוכי כוכבים מעפילים ידועי סבל לחופי ארצנו.
כדי לשמוע את השירים האהובים האלה היה עלינו לחכות בקוצר רוח לתוכנית "שירים עבריים כבקשתך", שהגישו מדי שבת בצהריים הקרייניות הזכורות לטוב רות שפירא ולאה פורת.
בימים ההם כיכבו בשמי הזמר הישראלי שתי זמרות יוצאות תימן, שקולותיהן העלו בדמיוני צלילי פעמונים ודמו לנגינת חליל או לצלילים רוטטים של נבל. היו אלה הזמרות ברכה צפירה ואסתר גמליאלית. כל השבוע ציפינו בקוצר רוח לשיריהן, ובסופו, בבוקר, עוד לפני שהקיצו הורינו משנתם המאוחרת, נהגנו להיפגש ליד פתח המקלט המט לנפול וניסינו לנחש אם יתמזל מזלנו ונשמע גם היום את השירים שאהבנו, או שמא נתאכזב, חס וחלילה, ומגישות התוכנית תעדפנה הפעם להשמיע שירים אחרים.
מכל השירים אהבנו את שיריה של אסתר גמליאלית. קולה היה צלול כקולו של אגרטל בדולח כשמקישים עליו בעדינות באצבע, ולפעמים הזכיר את קולו של חליל כסוף, שצליליו נמוגים לאטם במרחק. שירים רבים שרה אסתר גמליאלית, אך מכולם היה חביב עלינו "שיר הטנדר". ואכן, מעולם לא הכזיבו אותנו מגישות התוכנית. כנראה ידעו את נפש מאזיניהן, ובעיקר את נפש מאזינותיהן, והתמידו להשמיע את השיר שאהבנו כמעט מדי שבת.
ב
והנה, בצהרי אחת השבתות קרה דבר מוזר ומאיים: הקריינית הודיעה לנו שעתה נשמע את "שיר הטנדר", אבל הפעם תשיר אותו זמרת חדשה, הזמרת שושנה דמארי. ובטרם הספקנו לתהות מי היא אותה שושנה מסתורית, עלה מהמקלט קול אלט עמוק, נמוך וחם, המזכיר את צליליו של צ'לו גדול ממדים.
הסתכלתי בדבורה'לה, והיא החזירה לי מבט שתימהון ומבוכה מעורבים בו. בימי ילדותנו לא היה מקובל שזמרים ישירו שיר שהיה "שייך", כביכול, לזמר אחר. ראינו בכך מעשה עוול שלא ייעשה, והתקשינו לסלוח לזמר שהעז לשיר שיר שכבר בוצע על ידי אחד מעמיתיו.
"איך היא מעִזה?! איך היא יכולה לעשות דבר כזה?!", שאלה חברתי בזעם, ושרה, אחותה הגדולה, הוסיפה: "הרי זו ממש גנבה! איך הזמרת החדשה הזו מרשה לעצמה לשיר שיר השייך לאסתר גמליאלית?!"
בתדהמה גוברת והולכת האזנו לצליליו הגוועים של השיר האהוב, ועמיחי, חברנו מהבית השכן, אמר בכעס: "היא לא יודעת בכלל לשיר, הזמרת החדשה הזאת! מה פתאום אישה שרה בקול כל כך עבה ונמוך?!"
ודווקא אמי, שידעה לשיר שירים שלמים מתוך אופרות בקול מצו־סופרן גבוה, ונהגה ללגלג על זמרות ש"מדברות שיר", ניסתה לפייס אותנו: "אתן צריכות להתרגל, בנות!", אמרה אמא. "אמנם הקול של שושנה דמארי שונה מהקולות האחרים, הגבוהים, שאתן רגילות אליהם, אבל הוא מיוחד. האם אינכן שומעות?"
אבל אנחנו לא רצינו לשמוע ולא יכולנו לסלוח. איך העזה הזמרת החדשה לשיר את "השיר שלנו" בקולה הנמוך, ולהעניק לו פירוש משלה, בלא לדבוק בגרסה המקורית?! בקול נרגן קוננו על הטנדר האבוד, וציפינו שבשבוע הבא תתוקן הטעות ושוב יחזור אלינו הטנדר "שלנו" בקול החלילים הפעמוני של אסתר גמליאלית. אבל בשבת הבאה שוב נכזבה תקוותנו, והשיר הושר בפי "הזמרת החדשה הזאת", שושנה דמארי.
ג
ימים אחדים אחרי החוויה הקשה, לפנות ערב, בא לביתנו החבר רייך, רכז התרבות של קריית הפועלים הקטנה שלנו. אמא קיבלה אותו במאור פנים, ואבא הזמין אותו לשתות תה במטבח, כי כורסאות וספות סלון לא היו אז בקריה שלנו. הבתים היו קטנים וצנועים, וקשה היה לארח בהם אורח שנטה ללון. "אבל לך, חבר יצחקי, יש שניים וחצי חדרים וגם מרפסת סגורה, ואני מבקש שתארח את הזמרת שושנה דמארי, שתבוא להופיע בבית העם בערב שבת", אמר רכז התרבות הזקן, שלא היה זקן כלל וכלל אבל הזקן הקטן שפיאר את פניו הקנה לו מראה בוגר מכפי גילו. ומדוע גידל האיש החילוני זקן לתפארת? ובכן, אין אנו יודעים לענות על כך תשובה מוסמכת, אבל השמועה אמרה שהוא שולח ידו בכתיבה, והורינו סברו שסבך זקנו בא להעיד עליו כי סופר הוא, שהרי נאמר: "לא יאומן כי יסופר…"
"ברצון רב!" הסכימו אמא ואבא פה אחד.
![איור: עופר גץ]()
איור: עופר גץ
למחרת התחילה אמא בהכנות לסעודת ליל השבת. היה זה יום חמישי, והיא הרבתה לטרוח במטבח. מקררים חשמליים עדיין לא היו בארץ, ובמקומם השתמשנו בארון עץ צר ונמוך שנקרא בפינו "ארון קרח". רבע בלוק קרח עמד במדפו העליון, ורק בשר, גבינות, חלב, חמאה ושאר מזונות רגישים ונוחים להתקלקל אוחסנו בו. לידו, על משטח השיש שבמטבח, עמדו שתי פתיליות קטנות, כסופות, ופרימוס גדול נהם בפינה, ועליו "סיר פלא" המיועד לאפיית עוגות. היה זה סיר אלומיניום גדול, שחור עגול נפער במרכז תחתיתו. שולי החור היו גדורים בדופן פח מוגבהת, ולהבת הפרימוס, שבערה בדיוק מול החור שבמרכז הסיר, חיממה במידה שווה את כל חלקיו.
ומדוע נקרא הסיר בשם המחייב "סיר פלא"? אולי מפני שתמיד תפחה העוגה הנתונה בו כאילו נאפתה באחד מטובי התנורים, ואולי מפני שמעולם לא נחרכה תחתית העוגה, אפילו אם שכחנו להורידה בזמן מעל הפרימוס הגדול, הלוחש בגאווה בלהבתו הכחולה. ואוי לו לילד שהעז לטרוק את הדלת או להרים את קולו בעת שנאפתה בסיר הפלא עוגת השבת, כי כל אחד יודע שטריקת דלת או השמעת קולות רמים בעת אפיית העוגה מונעות ממנה לעלות ולתפוח כמצופה.
והנה התפריט המדויק שהכינה אמא שלי לסעודת ערב השבת ההיא: ראשית, יש לכבד את הזמרת יוצאת תימן בקרפיון ממולא, מתקתק, הנקרא בפינו "גפילטע פיש". יממה תמימה שחה הקרפיון באמבטיה שלנו ולא ידע מה מצפה לו, עד שמלקה אמי את ראשו ביום שישי בבוקר, ומיהרה לטחון אותו ולהכין ממנו את מאכל התאווה. המנה השנייה כללה פלחי תותים אדומים מעורבים ב"לבנייה", משקה חלבי דומה ל"אשל" של ימינו. הלבנייה שווקה בצנצנות שקופות, שצורתן מזכירה את מגדלי הצינון של בתי הזיקוק שבדרך לחיפה.
ואל תחשבו שהכנת מנה זו הייתה מלאכה קלה. התותים גדלו בגינתנו, ומדי בוקר קטפה אמא את הפירות האדומים שהבשילו ושטפה אותם פעמים רבות בזרם המים כדי לסלק מהם את החול הלח, הזהוב, שדבק בהם בעקשנות, כי כידוע מתגוררים בחול גורמי מחלות רבים, ובראשם תולעי מעיים איומות שקל להידבק בהן, אבל קשה מאוד להירפא מהן.
וכמובן שגם סלט ירקות גדול, רווי בשמן זית ועשיר בלימון ובפטרוזיליה, פיאר את השולחן, ולידו כיכבה הגבינה הלבנה, היבשה והקשה של תנובה, שנקראה בפי הילדים "גבינה חונקת", כי בליעתה הייתה קשה עלינו. אבל מעולם לא הצלחנו להיפטר מעונשה, כי החברה פנינה, אחות בית הספר הנערצת, שהייתה גם מפקדת הנשים בארגון ההגנה וכל תושבי הקריה רחשו לה כבוד, הסבירה לאמהות שלנו שהגבינה הזאת עשירה בסידן ובזרחן, וילד שלא יתמיד באכילתה מדי יום עלול, חס וחלילה, להישאר נמוך קומה והתפתחותו תתעכב. לכל אלה נוספו הזיתים הירוקים והמרים שגדלו בחצרנו, ואמא החמיצה אותם לאחר שניסתה לשווא להפיג את מרירותם בשטיפות חוזרות ונשנות.
ואל נא נשכח את פאר הערב, הלוא הם כיסוני הגבינה, שהמתוק והמלוח משמשים בהם בערבוביה כנלחמים זה בזה, ואם אכלת אחד מהם לא תוכל להפסיק לאכול אותם עד שייתם האחרון שבהם. וגם חלה לבנה אפתה אמא, כדי שנדע ונחוש שהגיעה השבת. בימים ההם אפשר היה לקנות בצרכנייה רק לחם שחור, ואם חפצת לכבד את השבת בחלה צחורה ומתוקה, מעלה ניחוח משכר של שמרים תופחים, היה עליך להתכבד ולקנות בצרכנייה קמח לבן, שנעלם מהמדפים במשך כל שנות המלחמה, ועתה חזר אלינו כמבשר שהמלחמה באמת הסתיימה ואין עוד צורך לאכול גם בשבת את הלחם השחור, הכהה, המיועד לימי חול.
ד
ביום שישי לפנות ערב, בטרם שקעה השמש, הגיע לביתנו שוב רכז התרבות, ובעקבותיו צעדה אישה צעירה, יפה מאוד, שחרחורת ונמוכת קומה.
"תכירו, זאת הזמרת שושנה דמארי", אמר האיש.
אמא ואבא הושיטו לה יד לשלום, ואני ואחי התחבאנו מאחורי הדלת והצצנו בפליאה באישה היפהפייה. הזמרת שכבה לנוח מעט, ואחר־כך גיהצה את שמלתה השחורה, הרקומה בחוטי כסף וזהב, ומרחה שפתון על שפתיה מול הראי הקטן שבחדר האמבטיה. אחי בן השבע הסתכל בה נרעש ונרגש, כי אצלנו, בקריה, כל אחד ידע ש"הבל החן ושקר היופי", ושפתיים נמרחו בשפתון אדום רק אחת לשנה, בחג הפורים, כשהתחפשנו לצועניות עליזות או לגברות מכובדות מן האצולה הצרפתית או האנגלית.
"אמא!", קרא אחי שהביט בזמרת כמהופנט. "אמא! תראי! היא מלכלכת באדום את הפה שלה!". אבל אמא צחקה, והסבירה לנו שכל השחקניות והזמרות מתאפרות וצובעות את שפתיהן, כדי להקל על הצופים הרחוקים מהבמה להבחין בתווי פניהן.
ישבנו לשולחן והזמרת ישבה עמנו. היא הייתה ביישנית מאוד, וחייכה אלינו, הילדים, חיוך של מבוכה. חברינו, בני השכנים, לא התאפקו, ובאו להציץ בה מעבר למעקה המרפסת כשהם נאחזים בתואנות שווא: "אמא ביקשה מעט סוכר", אמר עמיחי, ודבורה'לה ואחותה שרה, שכלתה נפשן לראות במו עיניהן זמרת בשר ודם, באו לבקש, אם אפשר, בבקשה, מעט מלח, כי בדיוק נגמר בבית, ואיך נאכל את הסלט, את הדגים הממולאים ואת הגבינה החונקת בלי מלח?!
אמא הייתה נרגשת. היא חשה כעומדת לפני בחינה קשה, ושמה הטוב כמלכת הבשלניות ברחובנו הצנוע עומד בפני סכנה גדולה. "תאכלי, שושנה, תאכלי!", ספק ביקשה ספק פקדה אמא על הזמרת. אבל כאן נכונה לאמא אכזבה עמוקה.
"אני לא אוכלת לפני קונצרטים. אני מצטערת", אמרה שושנה בשקט תקיף.
"אבל… אבל… אבל אני בישלתי כל היום, במיוחד בשבילך!", אמרה אמא בצער.
"אני מצטערת!", חזרה ואמרה שושנה, ולא טעמה אפילו כזית.
ה
כשהסתיימה הארוחה הלכו הוריי והזמרת לבית העם, ואנחנו, הילדים, הצטווינו ללבוש פיג'מות וללכת לישון, כי אנחנו עוד ילדים קטנים שצריכים לגדול , ואסור לנו ללכת לישון כל כך מאוחר. לשווא ניסינו למרוד, להתנגד, לבכות ולמחות. דמעותינו לא הועילו, הולבשנו בפיג'מות ונשארנו בבית. גם שאר השכנים הלכו לקונצרט, והרחוב הקטן שלנו התמלא בצללים מפחידים של לילה. כל צמרת גבוהה או ענף קטן שנעו ברוח הערב החרישית נדמו לנו כחיות טרף מפחידות, ובגבעות החול שבקצה הרחוב התחבאו לילית, אשמדאי, אמא של שלגיה, המכשפה של הנזל וגרטל ושאר שדים ורוחות שפגיעתם רעה.
עד מהרה שמעתי מבעד לחלון את קולותיהם של חבריי, בני השכנים.
"זה לא בסדר שהם השאירו אותנו בבית!", אמרה שרה'לה, הילדה הבוגרת ברחוב הקטן שלנו. "אנחנו כבר לא תינוקות! וגם לנו מגיע לשמוע את הזמרת החדשה!"
"נכון מאוד! ואנחנו לא מוכרחים להסכים לזה ולהישאר כאן, כשכל האנשים בקריה שומעים קונצרט!", אמר עמיחי.
"אז מה נעשה?", שאלתי.
"פשוט מאוד! 'נתפלח' לבית העם! נחליף את הפיג'מות בבגדים של שבת וניכנס בשקט!"
"אבל איך 'נתפלח'?! והרי יש סדרנים!"
"כבר נמצא דרך!", אמר עמיחי. "ואנחנו צריכים להזדרז, כדי שלא נאחר!"
החלפנו את הפיג'מות בבגדים של חג, המתאימים לפי דעתנו להולכים לקונצרט מכובד. כלומר, לבשנו מכנסיים קצרים וכחולים שגומי מושחל בשוליהם וחולצה לבנה, מעומלנת ומגוהצת, שאסור לשחק בה בחצר פן תתלכלך. ומי שלא מצא את חולצתו הלבנה, לבש בחיפזון את החולצה הכחולה, בעלת השרוך האדום או הלבן, המיועדת לפעולות בתנועה. התאספנו בחצר שלנו, ומיהרנו לצריף הענק הנקרא בית העם, שהכיל יותר מאלף מקומות ישיבה וכתליו זכו לשמוע בימי חייהם הקצרים את חשובי המרצים ואת מיטב הנאומים של מנהיגי תנועת העבודה.
הקונצרט עמד להתחיל, ובחלל האולם הענק, המלא מפה לפה, לא נשמע קול רחש. חששנו שלא נוכל להיכנס, אך למזלנו, כאילו ראה אלוהים ללבנו, הופקד על דלת האולם הפתוחה למחצה אבא שלרינה, שכולם יודעים שלבו רך, ואין הוא יכול להתנגד לבקשתו של ילד.
"טוב, תיכנסו ילדים", אמר אבא של רינה בהיסוס, בעוד ידיו בולשות במבוכה בבלוריתו המאפירה. "אבל תהיו שקטים! שקטים ממש! ואל תפריעו! אתם שומעים, ילדים?! גם ככה אתם יודעים שאני כבר אקבל מנה הגונה מההורים שלכם!"
ו
נכנסנו בשקט וישבנו על המדרגות, סמוך לבמה המוארת. שושנה דמארי עמדה במרכז בימת העץ המאובקת, לבושה בשמלתה השחורה, הרקומה בחוטי כסף וזהב, שכמוה לא ראיתי מימיי, וליד הפסנתר ישב אדם צעיר ומרשים, שאדון רייך המזוקן הציג אותו ביראת כבוד כ"המלחין הידוע משה וילנסקי". שושנה החלה לשיר, ולא חשה בנו, הילדים, היושבים למרגלות הבמה, קרוב מאוד אליה, ומביטים בה בלב הולם ובעיניים נוצצות.
ואז אירע הפלא.
כשראינו את הזמרת מקרוב, ליד הבמה המוארת באור קסום מול האולם החשוך, והאזנו לשירתה בלא מחיצות, נפתח בלבנו צוהר קטן, ואוזנינו, האמונות על קולות דקים וגבוהים, סלסולי כסף ארוכים וסיומי שיר מפוארים, קלטו לפתע את הערגה, הכנות, החום והגעגועים שזרמו בקול הנמוך, העמום כקולו של אבוב. לפתע הבנו שמיטב השיר געגועיו, וכוחו בכאב ובצער שהוא מבטא. וכאשר שרה הזמרת על הטנדר הנוסע במדבר כבר לא כעסנו, כי ראינו בדמיוננו את ענן האבק הנשרך אחרי המכונית כענן ההולך לפני המחנה, ומול פנינו המזיעות בלהט המדבר ריקדו בין הגבעות מערבולות של חול. אוזנינו קלטו את אוושת הרוח הלוטפת את פני הנוסעים האלמונים שבטנדר הדוהר, ועינינו נשלחו אל האופק האביך, המתערפל בקצה השמים, ואל המרחבים הצהובים שאין להם סוף.
הנה כך, על המדרגות באולם בית העם החשוך, מול הבימה המוארת, הנצה אהבתי לשיריה ולקולה החם, המיוחד, של שושנה דמארי.
לאחר הקונצרט ניאותה שושנה לאכול מעט תותים עם לבנייה ולשתות כוס תה מהביל, ולמחרת בבוקר עלתה עם משה וילנסקי על האוטובוס הקטן, המקרטע, הנוסע לחיפה, ולקחה עמה את הקסם והזוהר, שמיאנו לפוג לאחר הקונצרט.
מאז הרביתי לשמוע את שושנה ברדיו ובקונצרטים ולראותה בטלוויזיה, ותמיד הייתה בעיניי כמכרה ותיקה. אהבתי את כל שיריה, אך אהבתי הגדולה נתונה עד היום לטנדר הנוסע בשבילי המדבר, ומעלה ענני אבק המסמאים את העין.
ז
ועתה, כשאני וחבריי כבר בני שבעים, ורוב עתידנו כבר מאחורינו, אנו הולכים לאור הזיכרונות, ואין ספק בלבנו שמרבדי הכלניות האדומות, המרפדים מדי שנה את בתרונות בארי או נחבאים בין האיקליפטוסים בצומת סעד, יצאו זה עתה אל השדה מתוך שירה האהוב של שושנה. ואנחנו בטוחים שכיתת החיילים הרצה בשולי הכביש היא אותה "כיתה אלמונית, אפורה כאבני הגזית". לנכדינו האהובים קוראים איה ואור, כשמות שיריה האהובים של שושנה, והתופרת הצעירה, המחכה לאהובה, עדיין גרה ליד הים שאינו חדל מלנהום, ומחכה שפעמון הדלת יצלצל פעמיים והיא תפגוש במבט. וביום הזיכרון, כשאנחנו זוכרים את יודק'ה ואת דודו, ושרים על בת־שבע ועל הנערה מן הקרב האחרון, אנו זוכרים אותם בקולה העמוק והחם של שושנה דמארי.
ולפעמים, כשבנפשי הבוגרת, המסרבת להזקין, מהדהד פתאום קולה של הילדה הקטנה שהייתי פעם, אני יושבת במרפסת, מול השקיעה המדממת אל הים הבוהק, וחושבת שאולי שם, בשמים, נערך עתה מופע ענק לכל המלאכים, ושושנה, כתמיד, משמיעה שם עכשיו את שיריה, או מתבדחת כהרגלה עם נעמי שמר, אהוד מנור, עוזי חיטמן, יוסי בנאי ושאר חבריה, והם סובבים אותה בחיבה מהולה בהערצה, ואולי אף נוזפים בה על שהקדימה לבוא אליהם.
רות יצחקי־ריכטר היא תסריטאית וסופרת ילדים ונוער. ספרה האחרון "עפיפונים ועוגיות שוקולד" ראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד אדר' א תשע"ד, 14.2.2014
![]()
![]()
