הדור השני של בעלי התשובה בחברה החרדית לא ממש מצליח להתאקלם. חלקם הופכים לחרדים מודרניים וחלקם אף עוזבים את העולם החרדי. הקונפליקט של האאוטסיידרים
כשביקשתי להשיג מרואיינים שיספקו מידע בנושא התאקלמות הדור השני של בעלי התשובה בחברה החרדית, פרסמתי פוסט בפייסבוק: "מחפש בנים או בנות להורים בעלי תשובה שלמדו במוסדות חינוך חרדיים". ציפיתי לתגובות ספורות, אם בכלל. שום דבר לא הכין אותי למבול הפניות שקיבלתי. עשרות עשרות נענו לבקשתי ושטחו בכתב את סיפורם. לא ערכתי מחקר מקיף, אבל מבין העשרות הללו כולם – לא רובם, כולם – טענו שלמרות שהוריהם חזרו בתשובה קודם לידתם והם התחנכו מקטנות בחברה החרדית, לרקע המשפחתי הלא חרדי הייתה השפעה משמעותית על מסלול חייהם. חלקם מצוי כיום מחוץ לגבולות העולם החרדי, או מחוץ לעולם הדתי בכלל. מבין אלו שנותרו בעולם החרדי, לא מעטים נחשבים כיום לחרדים מודרניים יותר מהממוצע.
אין צורך בסטטיסטיקות כדי להיווכח שקשה השתלבותם של בני הדור השני בתנועת התשובה בחברה החרדית. התופעה זועקת מהשטח. כל מי שעוסק בסיוע לנוער נושר מצביע על אחוזים גבוהים של בנים להורים בעלי תשובה. אחד מהם, פעיל חינוכי העוסק בתחום, טען ששמונים אחוזים מהנוער המגיע אליו לא גדלו במשפחות חרדיות ותיקות. גם הבדיקה הפייסבוקית הפשוטה העלתה שרבים מבין החרדים המחזיקים פרופיל אישי בפייסבוק – חבר'ה מודרניים יותר, מטבע הדברים – הם בנים לבעלי תשובה, מה שמוכיח שאלו לא תמיד מוצאים את עצמם מתאימים למסלול החרדי השמרני הקלאסי.
אולי זה לא רע להיות חרדי מודרני יותר, אבל חשוב לזכור שהנוער הנושר מפתח לא מעט בעיות אישיותיות בשל אותה אי הצלחה בהשתלבות. גם אלו שמצאו את מקומם באזורים החרדיים הפתוחים וכיום הם רגועים ושלווים חוו לעתים קשיים במסלול החינוכי שעברו.
לעולם הדתי והחרדי יש חוקים בלתי כתובים, נוסף על חוקי התורה והמצוות. רחוב רבי עקיבא, בני ברק
צילום: פלאש 90
הלחץ היה מוגזם
אם נידרש לתת סימנים בטענותיהם של בני בעלי התשובה, ניתן לחלקן לשני סוגים. חלקם מדברים על הקצנה מוגזמת בחינוך שקיבלו. "ההורים שלנו מצאו את האמת, גילו את האור, ורצו שנהיה אנחנו מושלמים, בלי שום מתן מקום לסטייה מהנדרש. הלחץ היה מוגזם, בשונה מהורים חרדים מלידה שיודעים לא להפעיל אותו", הם אומרים. מהצד השני, אחרים מדברים דווקא על בעיה הפוכה. לטענתם, הוריהם לא ויתרו על חלקים משמעותיים מהעבר החילוני שלהם. בבית צרכו תרבות כללית – מוזיקה, ספורט וספרים – ולמרות ההקפדה המוחלטת של ההורים על שמירת המצוות המעשיות, לא תמיד הם הבינו את הדרישות החרדיות. הניגוד הזה יצר בעייתיות והוביל לקשיים.
שני הצדדים הללו נראים סותרים, אך למעשה הם מצביעים על אותה בעיה בדיוק. בעלי התשובה חוו תהליך פנימי של גילוי הדת והתורה, אבל לא תמיד הפנימו כי לעולם הדתי והחרדי יש חוקים בלתי כתובים, נוספים על חוקי התורה והמצוות. חוקים אלו דורשים עמידה בקודים חברתיים, ואותם חוקים קובעים שלמרות הדרישות הגבוהות בספרים הקדושים – במציאות לא הכול מושלם ויש להשלים עם כך.
שלומי שפרלינג הוא בן להורים בעלי תשובה המשתייכים לחסידות חב"ד. הוא סיים מסלול ישיבתי מלא ואף הוסמך לרבנות. כיום הוא לומד בתוכנית המצטיינים של הטכניון ועוסק בשירה, עיסוק שאינו נפוץ בקרב החרדים. "אדם אורז חייו וחוזר בתשובה. עוזב את ארצו ואת מולדתו, והולך לחפש את דרכו שלו. לבסוף הוא מוצא את שחיפש, את המקום שלו. הוא אינו מרגיש שהדרך שמצא איננה רק שלו, היא דרכם של עוד עשרות אלפים", הוא מסביר. "המקום אליו הגיע אינו מבודד, אלא חברה שלמה, מלאה כללים וניואנסים. המקום בו מצא את אלוקיו אינו מדבר מקודש, אלא חברה אנושית עם היסטוריה ענפה ופוליטיקה ענפה לא פחות. אדם אינו יודע שהדרך שמצא איננה רק שלו, הוא לא מרגיש בזה גם זמן רב אחר שחזר בתשובה. הוא מהלך בדרכו שלו בתוך חברה, בדד בין אנשים, שונה בין דומים. אלו שמרגישים זאת הם ילדיו.
"כולם מצביעים רק על תופעת הנשירה, אבל כבן להורים חוזרים בתשובה אני רואה כאן תמונה כללית יותר, הנוגעת הן לנושרים והן לנשארים. הנשירה היא רק הסימפטום, המורה על קונפליקט מובנה המקשה על בני חוזרים בתשובה להשתלב. רבים מן ההורים החוזרים בתשובה אינם מבינים את החברה שאליה באו. תחושה זו מורגשת בעיקר עם סיום הלימודים בתלמוד תורה, ועם הכניסה לעולם הישיבתי. הישיבה היא מקום עם קודים פנימיים, כעין תמונת פרופיל של החברה החרדית כולה, רק בצבעים עזים יותר.
"בגיל שלוש עשרה מוטל אל העולם הזה ילד בלי הידע הנדרש, ומנסה להתאקלם. אם אבא שלך תמיד היה מקור לגאווה, כי הוא איש מדע, ועשה דוקטורט באוניברסיטה נחשבת, עתה הגאווה מוצנעת. וכששואלים אותך את השאלה האלמותית 'איזה שפרלינג אתה', אתה עונה במעט בושה "אתה בטח לא מכיר, אבא שלי בעל תשובה". המשך הלימודים בישיבה מתנהל בשני קווים סותרים. רצון גדול להוכיח את עצמך בפני הממסד והרבנים, וגם תחושת זרות מסוימת, המלווה בכעס מסוים על אותו ממסד ועל אותם רבנים".
להיכנס לגמרי לחברה החרדית. יצחק פינדרוס
נטייה למחשבה עצמאית
"אני זוכר שבישיבה שמתי לב לכך שאני ועוד שניים מהתלמידים, שהייתה לנו נטייה למחשבה עצמאית, כולנו בנים להורים בעלי תשובה", מספר ע', תלמיד בישיבת "חברון" ובמקביל סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. "שוחחנו בזמנו על העניין. הבנו שאצל בנים למשפחות ותיקות, החיים והדת הם דבר אחד. אין הבדל. אצלנו, לעומת זאת, יש החיים עצמם ועליהם ההורים שלנו הוסיפו דת. זה מורגש. נקודה נוספת היא שבעלי תשובה הם בעלי רגש דתי, אבל הילדים שלהם פוגשים את הדוגמטיקה הדתית. היא חסרת רגש ונושאת פנים רק למי שמבין את רזיה. אנחנו נדרשים ללמוד אותה".
שפרלינג וע' מדברים על שוני מהותי בתפיסה הדתית ביניהם לבין הבנים למשפחות הוותיקות. אחרים מדברים על בעיות פשוטות יותר. "בשל הרקע של ההורים, המשפחה שלנו לא הייתה חרדית קלאסית", מספרת בתיה אדלר, שכיום לא מגדירה את עצמה חרדית. "כשהגענו להתגורר בקהילה הליטאית באשדוד, היה להם מאוד קשה לקבל אותנו. לא קיבלו אותנו. היינו חוזרים בתשובה ונוספה גם העובדה שאמי ממוצא תימני ואחי באותה תקופה חזר בשאלה. ההורים שלי ידעו איך לשמור תורה ומצוות אבל לא הכירו את כל מה שצריך בעולם החרדי. אבא שלי אהב ספורט, למשל, והעולם החרדי לא יודע איך להכיל מורכבות כזו".
אדלר מספרת על דוגמה נוספת לחוסר ההבנה של בעלי התשובה. הוריה בתחילה לא התחשבו בחלוקות הפנים–מגזריות. כשהתגוררו בשכונת רמת אלחנן בבני ברק הם היו תלמידיו של הרב יצחק זילברשטיין, חבר מועצת גדולי התורה הליטאיים, אך במקביל הגדירו את עצמם חסידי פרמישלן. הכפילות הזו החזיקה מעמד עד שהבן הגדול הגיע לגיל ישיבה. האדמו"ר מפרמישלן רצה שילמד בישיבתו, ואילו הרב זילברשטיין דרש שיחל את לימודיו בישיבה ליטאית. המחלוקת בין האדמו"ר והרב הליטאי לא חלפה ללא תוצאות. "העיפו את ההורים שלי מהחסידות", היא מספרת, "ואז הם הפכו לליטאים לכל דבר". רק הנפילה בין מוקדי הכוח החרדיים המחישה להם את מה שכל ילד חרדי יודע: אי אפשר לרקוד על כל החתונות.
ויש גם כאלה שמשמיעים טענות קשות נגד הממסד החרדי. "תמיד עמוק בלב ישנה תחושה קטנה שאתה אאוטסיידר", מספר יאיר. "איזושהי סתירה פנימית בין העולם שממנו הגעת לעולם שבו אתה מנסה להשתלב. העגה הישיבתית שאתה כה מתאמץ לאמץ אינה מובנת כלל בבית. כשאנשים שומעים לראשונה שאתה בן לחזב"ת (חוזר בתשובה, מ"ג) הם לוחשים לך שלא כדאי לפרסם את זה".
"התגלגלתי בין ישיבות", מספר צעיר נוסף שמבקש להישאר בעילום שם. "הורים כמו שלי לא מבינים בסגנונות של ישיבות, אין שום ייעוץ נטול אינטרסים שיסייע להם. הרי הרישום לישיבות הוא כולו קשרים, מסחרה ודילים מאחורי הקלעים. אם ראשי הישיבות היו אובייקטיבים ברישום, היה אפשר למנוע הרבה מהנושרים. אני הבן הגדול. בהמשך ההורים שלי התחילו ללמוד את השיטה ואכן, הבנים אחריי עברו מסלול קל יותר. ויש כמובן הקשיים בשידוכים, אבל זה סיפור מפרך בפני עצמו".
הקים קהילה עצמאית. הרב עודד ניצני
צילום: נתי שוחט, פלאש 90
נמשכים לדברים ברורים
אין כתובת אחת להאשים בסיפור הזה. הדינמיקה היא דינמיקה של חברה. העולם החרדי מאופיין בהגבהת החומות שעשויות, בין היתר, ממגוון כללי תרבות שיש לעמוד בהם. כללים שלא מופיעים בשולחן ערוך, אבל הם נכללים בביטוי החרדי הרווח "ס'פאסט נישט" (זה לא מתאים). הרעיון המרכזי העומד מאחורי גישה זו טוען כי כדי למנוע זליגה מחוץ למסגרת יש לשמר יסודות חברתיים שמהם אין לסור. לצד התוצאות החיוביות, לגישה זו יש השלכות בלתי רצויות. קשיי התאקלמותם של בעלי התשובה וילדיהם בחברה החרדית הם רק חלק מהסיפור. כל עוד החברה החרדית לא תשתנה מהותית, קושי זה לא עומד להיעלם.
מרביתם של בעלי התשובה בעשרות השנים האחרונות נמשכו דווקא לעולם החרדי, על סך קשיי הקליטה שהציע להם. ייתכן שזו הנטייה של בעלי התשובה לחד–משמעיות, ואולי סיבות היסטוריות אחרות. המגמה הזו משתנה. הגל החדש של בעלי התשובה פנה לכיוונים אחרים. דמויות כמו אהוד בנאי או איה קרמרמן מייצגים התמקמות באזורים אחרים, בין העולמות. בעלי התשובה החדשים כבר לא שורפים את הגשרים שמחברים בינם לבין עברם.
גם בקרב בעלי התשובה שהצטרפו לחלוטין לעולם החרדי החלו לעלות תהיות. בשנים האחרונות צצות קהילות עצמאיות של בעלי תשובה שהבינו כי לעולם לא יצליחו להשתלב בחברה החרדית והעדיפו לבנות עולם לעצמם. הדוגמה הבולטת היא סיפורו של הרב עודד ניצני. ניצני עמד בראש קהילה של בעלי תשובה בביתר עילית, אך בעקבות חיכוכים ופערי תרבות עבר עם עשרות משפחות לעיר הצפונית מעלות, והקים שם קהילה עצמאית.
אלו שעדיין לא התייאשו מהחברה החרדית ותומכים בהמשך ההשתלבות בה, הבינו גם הם שהתיקון לא יצמח מעצמו. הבנה זו הביאה להקמת ארגונים ייעודיים לבעלי תשובה, שבשונה מארגוני ההחזרה בתשובה עסוקים באלו שכבר ביצעו את מהלך השינוי ונזקקים לסיוע. אחד מנושאי הדגל הזה הוא הרב עופר גיסין. יחד עם הרב דן טיומקין הוא עומד בראש ארגון "מענה" שמגדיר את עצמו כגוף שבא לעסוק ב"הדרכה מאוזנת לבעלי תשובה". לא מפתיע שחלק נכבד ממשאבי הארגון מוקדשים לטיפול בבעיות הדור השני.
"לא קיבלו אותנו". בתיה אדלר
הבעיה של המחזירים
האם יש להכריז על כישלון היסטורי? לקבוע שתנועת התשובה כיוונה את עצמה לכיוונים מוטעים והביאה את בניה לחברה שאינה מסוגלת להכיל אותם? ישנם גם קולות כאלו. "בעלי התשובה לא מתאימים ולא נקלטים שווים כשווים במגזר הליטאי ובחלק גדול מן החצרות החסידיות", אומר שמעון ויס, העוסק בטיפול בנוער נושר ומלווה בעלי תשובה במסגרת ארגונים שונים. "הם יכולים לחיות בקהילות ספרדיות, בקהילות של בעלי תשובה או במרחב הפתוח. ובכל זאת, מרבית בעלי התשובה מוצאים את עצמם בתחילת הדרך בעולם הליטאי, לפחות מבין אלו שפונים לחברה החרדית. מרבית ארגוני התשובה הם ליטאיים".
לדבריו של וויס, "הרבה חוזרים בתשובה מתחברים לברסלב, אבל הבעיה היא שאין בה יציבות. חצר חסידית שראויה לציון היא חצר בעלז. בעלי התשובה משתלבים שם, אבל הם נדרשים להשתנות לגמרי. הם הופכים למעין חסידי בעלז מלידה. מבחינת הדור השני, מדובר בהצלחה. בבעלז יש אחוזים בודדים של נשירה בקרב ילדי בעלי התשובה. אבל ההורים עצמם נאבדים בסיפור הזה".
אז מה אתה מציע?
"אין הצעה מוגדרת. אי אפשר לבחור עבור בעל תשובה באיזו דרך ילך, אני רואה בזה חוצפה והתנשאות. אבל צריך לתת להם כלים. חסר ידע. צריך להדגיש בפניהם שבתחילה לא יבחרו בשום דרך. תלמדו את הנתונים הבסיסיים, אחר כך תבחרו דרך. חזרה בתשובה לא מחייבת הצטרפות לחברה החרדית. זו חזרה לדת, ללא קשר למגזר מסוים. צריך להבהיר להם שהעולם החרדי הוא יפה מבחוץ, ובאמת הוא מקנה אפשרויות לעבוד את השם, אבל יש בו עוד כל מיני דברים. בעל התשובה צריך להבין איזו דרך מתאימה לו ואז ליישמה".
אם בכל זאת מחפשים אשמים, בקרב הפעילים המסייעים לנוער נושר ישנם שמפנים אצבע מאשימה כלפי ארגוני ההחזרה בתשובה. "הארגונים הללו משקיעים המון אנרגיות בהרצאות ובניסיונות להשפיע על האנשים לחזור בתשובה, אבל אין להם שום מערכת שבודקת מה קורה עם אותו אדם אחרי החזרה בתשובה", אומר אחד מאותם פעילים. "אני מתמודד עם הילדים הללו אחרי שהם נשרו או כשהם באמצע תהליך הנשירה, מנסה לעזור עם מיטב הכלים, אבל הבעיה מתחילה הרבה קודם".
עם כללים משלה
דברים ברוח זו אומר לנו יצחק פינדרוס, שמחזיק ברקורד ארוך בעסקונה הליטאית. כיום הוא מכהן כחבר מועצת עיריית ירושלים מטעם דגל התורה, אך קודם לכן פעל במשך כמעט שני עשורים בביתר עילית, עיר חרדית שאכלסה קהילות של בעלי תשובה, מתוכם כשש שנים כראש העיר. הוא מכיר היטב את הנהלים הפנים–חרדיים ואת ההתמודדויות של בעלי התשובה. הוא מעדיף לא להשתמש בניסוחים מפותלים אלא לומר דברים ברורים. "ישנם בעלי תשובה שמגיעים עם תיאוריות וטענות נגד החברה החרדית, חלקן אולי מוצדקות. אבל בפועל, לחברה החרדית יש כללים משלה ואבא שמגדל ילד במוסדות חרדיים ומנסה לשלב השפעות מעולמות נוספים – עושה לו נזק. זו המציאות. הכי חשוב זה לתת לילד הרגשה שהוא חלק מהחברה שבתוכה הוא חי.
"כדי להשתלב בתוך חברה, חשוב להיכנס אליה לגמרי, עם המעלות והמגרעות. ואני אומר ברור: כן, גם המגרעות. זה קריטי ליציבות של הילדים. לחברה החרדית יש הקודים שלה. היא מקדשת את 'לא שינו שמם, לשונם ולבושם'. שם, לשון ולבוש – זו בעצם תרבות, והחברה החרדית נאבקת לשמר את התרבות שלה. הלשון והלבוש כשלעצמם אינם קדושים, אבל הם קדושים במקומם. זהו המבנה של החברה החרדית".
ואם הם מרגישים שהם לא מוכנים להסכים עם כל מה שכוללת הגישה החרדית?
"זה לא רלוונטי. יש עוד חברות. יש חברה דתית לאומית, יש חברה חרד"לית. כל חברה והמאפיינים שלה. אני לא נגד, אני רק אומר שאם מישהו רוצה להיות חרדי חשוב שלא יעשה נזק בלתי הפיך לילדים שלו וינסה ללכת עם ולהרגיש בלי. ילד לא מסוגל להכיל מורכבות, בטח לא כשמגדלים אותו בחברה שבנויה על שמרנות".
בחזרה לדור השני עצמו. חלקים מתוכו טוענים כי הציונות הדתית יכולה הייתה להיות מענה ראוי לבעלי התשובה. רבים גם עשו מעשה: הם נותרו דתיים אבל זנחו את ההגדרה החרדית. "היה יותר מתאים לכוון את בעלי התשובה לחברה הדתית, לא החרדית", אומרת אדלר. "שם יותר מקבלים ויותר מכילים. כל עוד העולם החרדי לא מסוגל להכיל בעלי תשובה, שלא ייכנס. הם סתם נפגעים. הם באים ממקום מאוד תמים ובסופו של דבר לא מצליחים ליישם. אין לי תלונות, זה העולם החרדי. אני רק קובלת על חוסר ההכלה שבו". האם הציונות הדתית תרים את הכפפה?
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ג אלול, 28.8.2015
