מוסף "שבת"–לתורה, הגות ספרות ואמנות

על אף כי גדולים ורבים התקשו בהבנת מקומה של תפילת "כל נדרי" בפתח יום הכיפורים, נדמה כי זו באה כדי לחזור על טקס התרת הנדרים שערך משה לקדוש ברוך הוא. הסבר חדש

כמדי שנה יתכנסו המוני בית ישראל בערב יום כיפור, עטופים בטלית, לתפילת "כל נדרי". כתבנו כעת לתפילת כל נדרי אולם, למעשה, כל נדרי כלל אינה תפילה. כל נדרי הינה הצהרה הקובעת שכל הנדרים והאיסורים והשבועות והחרמות שנדרתי ונשבעתי והחרמתי ואסרתי על נפשי מיום כיפור שעבר עד יום כיפור הבא יהיו מותרים, מחולים, בטלים ומבוטלים, לא מאושרים ולא קיימים. מדובר בהתרת נדרים.

דא עקא, קשה מאוד להבין כיצד התרת נדרים נעשית בצורה הזו. הרי התרת נדרים צריכה להיעשות בפני שלושה, ובה הנודר צריך לפרט את נדריו. בכל נדרי איננו עושים את כל זאת. ואם תאמר שמדובר בהתרת נדרים גורפת, שמצאנו במקורות, הרי זו נאמרה לגבי נדרים שלעתיד לבוא בלבד, ולא עוד אלא שהגמרא קובעת שאין לפרסם זאת ברבים כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים (נדרים כג, ב).

יתרה מכך, הלא המסר של הימים הנוראים מתמקד בכך שהאדם לוקח אחריות על עצמו. הוא מצהיר על חטאיו, מבקש סליחה ומחילה ומבטיח לשפר את דרכיו בעתיד. כיצד כל זאת מתיישב עם ההצהרה של כל נדרי? והרי בהצהרה זו נדמה כי אנו מתנערים מכל התחייבות?

מתעטפים‭ ‬בטלית‭ ‬כמשה‭ ‬רבנו‭. ‬ערב‭ ‬יום‭ ‬הכיפורים‭, ‬ירושלים
צילום‭: ‬יוסי‭ ‬זמיר‭, ‬פלאש‭ ‬90

לא לזלזל בנדרים

אין פלא שהצהרת כל נדרי גרמה להתמרמרות בקרב העולם הנוצרי, והוסיפה שמן למדורת האנטישמיות. הטענה שהצהרה זו מתייחסת רק לנדרים שבין אדם ואלוהיו לא שכנעה את הנוצרים, והיהודים נאלצו להישבע שבועה מיוחדת ומשפילה כאשר התברר עניין משפטי בינם ובין הגויים. במאה התשע עשרה, ביטול הצהרת כל נדרי היה אחד התיקונים הראשונים של היהדות הרפורמית בסידור התפילה.

לא רק מבחוץ ניחתה ביקורת על תפילה זו. גם רבים משלומי אמוני ישראל ביקרו אותה. הצהרת כל נדרי מתועדת לראשונה בסידורו של רב עמרם גאון במאה העשירית, ועל כך הוא כותב: "מנהג שטות הוא זה ואסור לעשות כן". גם רב נטרונאי גאון כותב: "אין נוהגים לא בשתי ישיבות ולא בכל ארץ בבל להתיר נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים". במאה השלוש עשרה קובע רבי מנחם המאירי מקטלוניה ש"אחרי שגאוני עולם נסתפקו בעניינות האלו… ומפני זה נהגנו שלא לומר נוסח כל נדרי כלל שלא לזלזל בנדרים". אף הרמב"ם ורבי יצחק אלפסי אינם מזכירים מנהג זה כלל וכלל. אף ראוי לציין כי הרב שמשון רפאל הירש, רבה של יהדות גרמניה האורתודוקסית, ניסה שנה אחת לבטל את הצהרת כל נדרי וחזר בו.

רבנו תם ניסה להתמודד עם הקושי ההלכתי של הצהרה זו ותיקן אותה כך שתתייחס לעתיד. כלומר, ביטול הנדרים יחול מיום כיפורים זה ועד יום כיפורים של השנה הבאה. כך התקבל ברוב הקהילות נוסח מעורב המתייחס לעבר ולעתיד גם יחד. עם זאת, יש לציין שלמרות השינוי של רבנו תם, כל הפעלים בהצהרה נשארו כתובים בלשון עבר: "כל הנדרים… שנדרתי ונשבעתי והחרמתי ואסרתי על נפשי".

בנוסח הספרדי המשלב עבר ועתיד תיקנו גם את שאר הפעלים הן בלשון עבר והן בלשון עתיד. על כך כתב הריעב"ץ:

אבל כל הלשונות שבדו האחרונים ז"ל מלבם הכל טעות במחילת כבודם כי לא הכירו ולא ידעו לדבר ארמית… והעיקר הוא כדברי הקדמונים שנתקן על העבר (שער העין ו–ז).

לא רק תוכנה אלא גם סגנונה של הצהרה זו ומיקומה מעוררים שאלות ותמיהות. כידוע, כל תפילותינו מנוסחות בלשון רבים. במיוחד ביום כיפור אנו נוהגים לקחת על עצמנו אחריות קולקטיבית: "אשמנו, בגדנו… סרנו ממצוותיך… ואנחנו הרשענו… סלח לנו אבינו כי חטאנו מחל לנו מלכנו כי פשענו… אבינו מלכנו חטאנו לפניך", ועוד. לעומת זאת, הצהרת כל נדרי ברוב הנוסחים נאמרת בלשון יחיד. מדוע השתנה מטבע הלשון?

נוסף לכך, הצהרת כל נדרי נאמרת לפני כניסת היום הקדוש ולפני אמירת ברכת שהחיינו וקיימנו לזמן הזה. מדוע? הלא היה ראוי לקרוא את הצהרת כל נדרי לאחר ברכת שהחיינו?

הצהרתו של אלוהים

קושיות רבות עולות אפוא על הצהרת כל נדרי, ואף על פי כן טרם קם מי שהצליח לעקור אותה ממחזור התפילה. יתר על כך, דווקא היא הפכה להיות מוקד משיכה לעמך בית ישראל בתפילות יום כיפור. כיצד ניתן להסביר את הדבר?

אין בידי תשובות ברורות לתמיהות אלה. ואולם ייתכן להאיר את הצהרת כל נדרי ממבט אחר מהמקובל. ניתן לומר כי הצהרת כל נדרי איננה הצהרה של המתפללים המתכנסים בבית הכנסת. הצהרת כל נדרי היא הצהרה של הקדוש ברוך הוא אשר מבטל את נדריו. במה מדובר?

פרשות השבוע כי תבוא, ניצבים וילך, הנקראות בסוף השנה, עוסקות בדברי תוכחה למכביר:

אם לא תשמע בקול ה' א–להיך… ובאו עליך כל הקללות… ישלח ה' בך את המארה ואת המהומה. יככה ה' בשחפת ובקדחת. יתנך ה' נגף לפני אויבך… ובאו עליך כל הקללות והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול ה' א–להיך לשמור מצוותיו וחוקותיו" וגו'. רק אז, לאחר קבלת העונש, אומרת התורה שניתן לחזור בתשובה אל ה': "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה והשבת אל לבבך… ושבת עד ה' א–להיך ושמעת בקולו… ושב ה' א–להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים… כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך (דברים כח– ל).

משמע, על פי המתכונת המקראית – על חטאים ופשעים יש לקבל עונש ורק לאחר קבלת העונש ניתן לחזור בתשובה ולשוב אל ה'. המתכונת של הימים הנוראים, לעומת זאת, שונה לחלוטין. די בבקשת סליחה ומחילה ובכך יימחקו החטאים והזדונות, ולא זו בלבד אלא הזדונות נעשות לו כזכויות (יומא פו, ב). כיצד משתנה מתכונת זו? והרי זה נגד הכתוב בתורה?

לכך, בדיוק לכך, מגיעה הצהרת כל נדרי. בהצהרה זו כביכול מודיע הקדוש ברוך שכל נדריו ושבועותיו האמורים במקרא בטלים ומבוטלים, וניתן לעבור למתכונת חדשה של בקשת סליחה ומחילה ללא צורך בענישה: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה". לכן מנוסחת הצהרה זו בלשון יחיד ולכן נאמרת הצהרה זו לפני כניסת יום כיפור לתוקפו. רק לאחר שהצהרת הקב"ה מתקבלת ניתן לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה ולהתחיל בסדר יום הכיפורים.

רעיון זה, יסודו במדרש שמות רבא (כי תשא, פרשה מג; בתרגום וקיצור):

בשעה שעשו ישראל העגל עמד משה מפייס האלוהים שימחל להם.

אמר האלוהים: משה כבר נשבעתי זובח לאלהים יחרם (שמות כב ), ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירו.

אמר משה: ריבון העולם ולא נתת לי הפרה של נדרים… דין הוא שתתיר את נדרך כאשר צויתני להתיר לאחרים.

מיד נתעטף (משה) בטליתו וישב לו כזקן והקדוש ברוך הוא עומד כשואל על נדרו…

אמר (משה) לפניו: אתה מתחרט?

אמר לו (הקב"ה למשה) מתחרט אני על הרעה אשר דברתי לעשות לעמי.

באותה שעה אמר משה (לקב"ה) מותר לך מותר לך, אין כאן נדר ואין כאו שבועה. לפיכך נקרא שמו איש האלוהים, לומר שהתיר נדר לאלוהים.

הנה כי כן, כל שנה בערב יום הכיפורים, ביום שבו ירד משה עם הלוחות השניים, אנו חוזרים על טקס התרת הנדרים שערך משה לקדוש ברוך הוא. אנו מתעטפים בטלית כמשה רבנו, קוראים את הצהרתו של הקדוש ברוך הוא על ביטול כל הנדרים, השבועות והחרמות שנאמרו במקרא לחוטאים ולעוברים על דברי ה', ופונים לדרך חדשה – "ויאמר ה' סלחתי כדברך", דרך הסליחה והמחילה ללא עונש.

טוביה שגיב הוא אדריכל

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

שנים רבות חלוקות הדעות בדבר זהותו של המלומד החידתי "מר שושני". מחקר מחודש בנושא לאור רשימות גניאולוגיות מעודכנות חושף, ככל הנראה, את האמת על האיש ועל משפחתו

לדמותו האניגמטית של מר שושני התוודעתי באמצעות קריאה בכתביו של אלי ויזל. שושני, הנודע אף בכינויים “חכם שושני“ ו“פרופסור שושני“, היה חכם מסתורי נודד שלפי המשוער נולד בשלהי המאה התשע עשרה בבריסק. מהמחצית השנייה של שנות השלושים של המאה העשרים העביר שיעורים ולימד באופן פרטי במספר מקומות, ובכלל זה בצרפת, בצפון אפריקה ובמדינת ישראל. על תלמידיו הנודעים נמנים בין היתר פרופ‘ אנדרה נהר, פרופ‘ עמנואל לוינס והרב יהודא ליאון אשכנזי (מָנִיטוּ) וייבדלו לחיים –פרופ‘ אלי ויזל ופרופ‘ שלום רוזנברג. בשנות החמישים של המאה העשרים עבר להתגורר במונטווידאו, שם נפטר בכ“ו בטבת תשכ“ח (26 בינואר 1968). בשנים האחרונות ניכרת התעניינות גוברת בדמותו ובהגותו.

החשיפה לדמותו של שושני והתעלומה שסביבה עוררו בי עניין רב, ופתחתי במחקר בנושא. תוצאות מחקרי הביאו אותי למסקנה שישנן ראיות מבוססות לכך ששושני הינו לא אחר מהלל פרלמן שלמד בישיבת הראי“ה קוק ביפו.

עבר‭ ‬להתגורר‭ ‬בה‭ ‬ובה‭ ‬נפטר‭. ‬מונטווידאו‭, ‬אורוגוואי‭ ‬
צילום‭: ‬שאטרסטוק

מכתב הערכה

כתביו של ויזל על שושני מספקים הוכחה ניצחת בדבר הזהות החד–משמעית שבין שושני לפרלמן. אך קודם שנפרוס את הראיה מכתבי ויזל, חיוני לייחד מילים על איגרותיו של הראי“ה קוק לפרלמן. לפי מסמכים המובאים במאמרו של משה נחמני (“אור חדש“, גיליון 15, תשע“א) הגיע פרלמן ארצה בצעירותו ולמד בין היתר בישיבת מאה שערים, וכשהקים הראי“ה את ישיבתו ביפו, בערך בשנים תרס“ט–תר“ע, שלח אליו ראש הישיבה הרב מנחם שלמה ראב תלמידים מישיבתו, ובכללם את פרלמן. פרלמן עזב את הארץ בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה והיגר לארה“ב.

יש בידינו איגרת מיום כ“ו באייר תרע“ה ששלח הראי“ה לפרלמן כמענה למכתב ששיגר אליו האחרון לאחר הגעתו לארה“ב. בו ביום שלח הראי“ה מכתב לרב מאיר ברלין בניו יורק, וממנו אנו למדים מקצת מתוכן איגרתו של פרלמן. הראי“ה ביקש מהרב ברלין לסייע לו, בכותבו כי “מתגרת יד הזמן נדד מני קודש לאמריקה, ומשם נודעתי שהוא מאין מכיר ותומך“. אנו למדים אפוא שפרלמן עזב את הארץ בגין מאורעות השעה, וקיים יסוד מוצק להניח שבדומה ליהודים אחרים הוא נאלץ לעזוב בעקבות פרוץ מלחמת העולם. איגרת נוספת של הראי“ה לשניים מתלמידיו, הלל ומאיר, כמענה למכתב שכתבו במשותף, נושאת את התאריך ו‘ בתשרי עתו“ר. מקובל לזהות את הלל זה עם הלל פרלמן.

בשתי איגרותיו של הראי“ה לפרלמן ובמכתבו לרב ברלין אנו מוצאים כינויים שונים שבהם הוא מכנהו. במכתבו משנת תרע“ה הוא מכנהו: “ידידי החתן היקר, האברך כמדרשו חריף ושנון, נבון בחדרי תורה וחכמה מר הלל פרלמן נ“י“. במכתבו לרב ברלין נוקט הוא לשון דומה: “ידידי החביב החתן הרב החריף ובקי שלם ורב תבונות מר הלל פרלמן נ“י“. לעומת זאת, במכתבו משנת תרע“ו מכנה הראי“ה את הלל בראש האיגרת בכינוי “הרב“: “החתן היקר הרב החו“ב [=החריף ובקי] מוכתר במעלות ומידות יקרות מו“ה הלל נ“י“. במהלך המכתב עצמו הוא קרוי “מר הלל חביבי“.

והנה, ויזל כותב בהספד על שושני שהתפרסם בידיעות אחרונות בשנת 1968 את המשפט הבא: “פעם ראיתי אצלו מכתב שקיבל מהרב קוק ז“ל, שפנה אליו כאל ‘רבי אלופי ומיודעי‘“. ויזל היה תלמידו של שושני בצרפת בשנים 1945–1948, ובין חפציו היה מצוי באותה עת מכתב מהראי“ה. נקודה זו יש בה לדידי הוכחה חד–משמעית בדבר זהותו של שושני כהלל פרלמן. הסיכוי שמדובר באדם אחר שהיה תלמידו של הראי“ה אינו מסתבר.

לצד עדות מכרעת זו, קיים מקום לדון אם המכתב המתואר זהה למכתבו של הראי“ה משנת תרע“ו, או שמדובר במכתב שלא הגיענו. הכינוי “רבי אלופי ומיודעי“ אינו מופיע באיגרת הראי“ה, אך מצוי בה תוכן רעיוני דומה. בספרו של שלמה מלכה בצרפתית “מונסיור שושני“ מובא משמו של ויזל ששושני דיבר רבות על הראי“ה, שכתב לו מכתב ובו כינהו “רבי“. בניסוח זה ויזל אינו מזכיר את הכינויים האחרים שהצמיד לשושני במאמרו בידיעות אחרונות. בכל מקרה, גם אם מדובר באיגרת שבידינו, תיוותר השאלה כיצד ראה ויזל מכתב שבו מוזכר שמו הפרטי של שושני, ואין כאן המקום להרחיב בנקודה זו.

אביו‭ ‬של‭ ‬הלל‭, ‬מנס‭ ‬פרלמן‭ (‬למעלה‭) ‬ואחותו‭, ‬שרה‭ ‬מינץ‭ ‬
באדיבות‭ ‬ארכיון‭ ‬התצלומים‭, ‬ יד‭ ‬ושם‭, ‬ירושלים

אחיין נעלם

בדברי ויזל מצויה ראיה נוספת לזהות בין שני האישים. מעיון בכתביו של ויזל מתברר שסמוך לאחר פטירתו של שושני הוא התוודע לזהותו האמיתית כפרלמן, האמין לגישה זו ואימצה לחיקו. מסתבר לפי זה שמי שמציינים ששמו של שושני הוא מרדכי רוזנבאום לא עיינו במכלול כתביו של ויזל, אלא הסתמכו נקודתית על הימצאות שם זה באוטוביוגרפיה שלו, מבלי שעיינו במהות הדברים.

המידע הראשוני בכתובים בעניין הזהות בין שושני לפרלמן מוזכר במרומז במאמרו בצרפתית של ויזל בספרו Paroles d‘étranger, המקביל למאמרו בידיעות אחרונות משנת 1968. לקראת סוף המאמר מובאת פסקה ובה מוזכר כי חודשים אחדים לאחר פטירת שושני קיבל מכתב מרב שחשף בפניו שהוא שאר בשרו הקרוב ביותר אליו; הוא אחיינו. רב זה ביקש לבקרו, וכשעשה כן חשף בפניו את סודו של שושני. ויזל מציין כי הודות לו בא להכיר את האמת עליו. לדבריו, אותו אחיין השביעו לבל יגלה את זהותו כדי לכבד את רצון דודו.

בקובץ “מונסיור שושני“ מרחיב ויזל את היריעה בעניין אחיין זה. לדבריו, הוא נפגש עמו במשך שעות רבות וזה סיפר על זהותו האמיתית. ויזל מעיר שנכח בדמיון החיצוני שהיה קיים בינו לשושני בהיותו צעיר יותר (עמ‘ 64–66). ויזל מגולל דברים אחדים עליו, ובנקודה מסוימת הוא אומר שאינו בטוח שהוא רשאי למסור פרטים על חייו האישיים. ויזל מציין כי דיבר על שושני עם בני אדם רבים באופן שהוא יודע פרטים רבים עליו, והוא מזכיר מידע כללי כלשהו, לרבות העובדה שנולד בליטא (עמ‘ 15–16). גם כאן הוא מעלה את השאלה האם מותר לו לחשוף את דמותו המסתורית (עמ‘ 214).

אחיינו של שושני מוזכר ב“מונסיור שושני“ בשמו בידי דניאל שנורמן, שכנו במונסי: הרב מאיר מינץ. באותה עת הוא כבר לא היה בין החיים, ושלמה מלכה שוחח עם רעייתו. הרבנית חשפה שהרב מינץ, בן אחותו של פרלמן, שמע על שושני באמצעות בני אדם ששבו ממונטווידאו ודיברו עליו, והוא זיהה מיד שמדובר בדודו האבוד. בין היתר סיפרה הרבנית שמוצא המשפחה מבריסק.

ויזל מציין באוטוביוגרפיה שלו כי יודע הוא את האמת על שושני. גם כאן ויזל מוסר שהוא נולד בליטא ופרטים נוספים אחדים, ומציין שהביע בפני מלכה את דעתו שאין לחשוף את זהותו. מדבריו עולה שהתנגדותו קשורה לרצון שלא לחשוף סודות הנוגעים לאישיותו.

והנה, למרות שמחוור היטב שבשעת כתיבת דבריו ידע ויזל את זהותו האמיתית של שושני, הוא מציין באוטוביוגרפיה שלו ששמו האמיתי היה לכאורה מרדכי רוזנבאום. נראה לומר שכוונת דבריו היא שזה היה השם ששושני מסר לו. ניכר ששם זה מגלה דמיון עם השמות שבהם נודע שושני, מרדכי בן שושן, מרדכי שושני וכיוצא באלה. ויזל גופו מתייחס לשם מרדכי שושני בשיחה ששוכתבה והתפרסמה בקובץ Against Silence. הוא התבטא באמרו ששם זה הוא השם ששושני אמר לו. באורח דומה, אפשר לומר שהשם מרדכי רוזנבאום מקביל למרדכי שושני.

באשר לזיהוי בין שושני לפרלמן יוער שחוקרים שונים סומכים את ידיהם על כך. זו דעתו של פרופ‘ שלום רוזנברג, שהסתמך על דברים ששושני סיפר לו ולפיהם למד בראשית המאה בישיבת הראי“ה ביפו ובהמשך נסע לארה“ב, דמות התואמת את הלל הנזכר באיגרות הראי“ה. זו גם השקפתו של פרופ‘ דוד הנסל, נכדו של לוינס. יצוין שהן רוזנברג והן הנסל קראו לבנם הלל על בסיס הוודאות שיש להם בנוגע לזיהויו של שושני כהלל פרלמן.

תיעוד בגטו

נפנה עתה להוכחות גניאולוגיות לזיהוי שערכנו. נפתח ברב מינץ, אחיינו של פרלמן. הוא נולד בשנת 1923 ועזב את בריסק בגיל 13 כדי ללמוד בישיבות. בפרוץ מלחמת העולם השנייה למד בישיבת מיר. בעקבות סיפוח מיר לברית המועצות והלאמת העיר בשנת 1939 עזבו רבני הישיבה ותלמידיה את המקום והגיעו כפליטים לווילנה, ומשם עברו לתקופת מה לקיידאן. מאיר מינץ נמנה על בחורי הישיבה שהגיעו בהמשך לשנחאי. ביולי 1946 הגיע עם גולי שנחאי לחופי סאן פרנסיסקו, השתקע בלייקווד, שם למד תורה ובהמשך אף לימד. בשנת 1962 עברה המשפחה למונסי, שם עמד הרב מינץ בראש ישיבת “בית תורה“. הוא נפטר בשבת ראש חודש ניסן תשמ“ח, ונטמן בבית העלמין של נציבי פוניבז‘ בבני ברק.

במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה באתר יד ושם מוזכר מאיר מינץ כמי ששהה בווילנה כפליט. מידע זה מסתמך על רשימת פליטים מפולין שמצאו מקלט במדינות אחרות בשנים 1939–1941, ותעודה זו מתייחסת לתקופת שהותו שם עם ישיבת מיר. באתר יד ושם מצויה תעודה הנוגעת לאשר מינץ, המבוססת על רשימת נרדפים מתוך תיעוד על תשלום המיסים של תושבים מבריסק משנת 1940. אשר נולד בבריסק ב–1897, ובאותה עת שימש מורה. שרה מינץ מוזכרת בתעודה באתר יד ושם כמי שנולדה בבריסק בשנת 1899. ממקורות אחרים ידוע שהיא הייתה אשתו של אשר ליב. שמות הוריה מוזכרים בתור מנס ופייגה, ואלה הם הוריו של הלל פרלמן, כפי שנראה. המידע על שרה מינץ מבוסס על רשימת אסירים בגטו ברסט–ליטובסק (בריסק) מתוך אוסף של בקשות לתעודת זהות שהוכנו בשלהי 1941. ב–15 באוקטובר 1942 הוחל בחיסול הגטאות, היהודים שולחו לברונה גורה ונרצחו, ובודדים בלבד שרדו.

כל אדם מעל גיל 14 שחי בגטו היה מחויב להכין תעודת זהות שכללה את שמו, גילו, שמות הוריו ותאריך לידתו, והוא צולם לצורך הנפקת התעודה. קיימת רשימת אסירים ובנוסף ישנם הטפסים עם הבקשות לתעודת הזהות, והעתקים נמצאים ביד ושם. באתר יד ושם מופיע חלק מהמידע מתוך רשימת האסירים, וארכיון התצלומים הדיגיטלי כולל את הצילומים. מהעובדה שאשר מינץ לא מופיע ברשימת האסירים אפשר להסיק שככל הנראה כבר לא היה בין החיים. ממקורות אחרים ידוע שהיו לאשר ליב ולשרה שלושה ילדים נוספים, בן ושתי בנות. באתר יד ושם מצוי תיעוד לגבי הבן בלבד. יצחק מופיע ברשימת האסירים, והוא נולד בשנת 1925. ילדים מתחת לגיל 14 לא נכללו ברשימת האסירים, ולכן הבנות לבית מינץ נעדרות מהרשימה.

באתר יד ושם מצויות שתי תעודות על מנס פרלמן (Perelman), אביהם של הלל ושרה. יצוין ששמו היה למעשה מנחם מנס. התעודה האחת היא רשימת נרדפים מתוך רשימת תושבים יהודים שהתגוררו בכתובתו, שהוכנה ביולי 1940, ובה נזכר שנולד בשנת 1866 לאביו דוד ושהיה אלמן. התעודה השנייה שבה מוזכר מנס היא רשימת האסירים בגטו בריסק. אף במסמך זה נזכרת שנת לידתו, וכן שמות הוריו; דוד ופייגה (וצ“ל: פייגה מלכה). תעודה זו היא בעלת חשיבות משום שבספרו של מלכה מובא משמה של הרבנית מינץ שאביה של שרה נפטר קודם המלחמה, ומהמסמך הנדון עולה שחי עדיין בשלהי 1941.

מעצם העובדה שמנס פרלמן, שרה מינץ ויצחק מינץ כלולים במאגר אסירי הגטו יש בידינו את תצלומיהם. כך אפשר להצביע על דמיון חיצוני בין שושני בתמונתו בצעירותו לבין אחותו בתעודת הזהות, ולשניהם תווי פנים דומים. כן מצוי דמיון כלשהו בין שושני בתמונה הנזכרת לבין אביו בתמונתו בתעודת הזהות. כמובן שעניין הדמיון אין בו כדי להכריע את הכף בעניין הזהות שבין פרלמן לשושני, אבל בהחלט הוא יכול לשמש סניף לראיות אחרות. מידע נוסף על חלק מבני משפחתו של הלל נמצא בהעתקי תעודות במאגרים גניאולוגיים ובתעודות נוספות אחרות.

תעודת לידה ותעודת גיוס

תיאור מקדים של אביו של פרלמן ושל אחותו ומשפחתה היה חיוני כהכנה לתיעוד הנוגע להלל, ובדברינו הבאים נתייחס לשתי תעודות הקשורות בו. התעודה האחת היא תעודת הלידה שלו, ששפת המקור שלה רוסית, והעתקתה מצויה באתר JewishGen. עד כה שאלת מועד לידתו הייתה לוטה בערפל, ועתה היא מתבהרת. מלכה מציין בספרו (עמ‘ 76) ששושני נולד בסוף המאה התשע עשרה או בראשית המאה העשרים, אולם אף אדם שהכירו לא יכול היה לומר גיל מדויק. כן הוא מציין ששושני לא חשף בפני איש את מקום לידתו. הוא מעלה את ההשערה, בהתאם למבטא דיבורו בשפת יידיש, שמוצאו מליטא.

זאב הרוי כותב בפתח מאמרו “שושני על נבואת משה רבנו“ ששושני נולד בבריסק דליטא בשנת 1895 לערך. לדבריו, שנה זו ננקטה על ידו מתוך ההנחה שפרלמן הגיע לארץ כתלמיד צעיר בשנת 1910 או קצת לאחר מכן. והנה, לפי העתק תעודת הלידה של הלל פרלמן הוא נולד ב–9 לינואר 1895. שמות הוריו: מנס ופייגה, ושם סבו מצד אמו הלל. מתברר שהשערתו של הרוי זוכה לאישור במסמך זה. אם בהתאם לתעודת הזהות שהוצאה עבור שושני באוגוסט 1952 על שם מרדכי בן–שושן נזכר שנולד ב–1904, לפי תעודת הלידה המקורית היה מבוגר בתשע שנים.

כאמור, פרלמן הגיע לארה“ב ככל הנראה בשנת 1915 מחמת פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לפי הידוע הוא שהה שם עד שנת 1929. תקופת שהותו בצרפת היא באופן יחסי מרובת תיעוד שבעל פה בידי תלמידיו השונים, אולם יש באמתחתנו ידיעות מועטות הנוגעות להימצאותו בארה“ב.

על רקע זה מעניין במיוחד להזכיר מסמך משנת 1917 שיש לשייך להלל פרלמן. מדובר במסמך רישום לגיוס לצבא ארה“ב במלחמת העולם הראשונה. המלחמה פרצה בשלהי יולי 1914. באפריל 1917 הכריזה ארה“ב מלחמה על גרמניה, וכחלוף שישה שבועות חויב כל גבר שהתגורר בארה“ב ושהיה בגילאי שמונה עשרה עד ארבעים ושמונה להירשם לגיוס. במאגר הרישום לגיוס לצבא ארה“ב מצוי מסמך שמולא בשלב הגיוס הראשון ביוני 1917 ואשר נוגע לאדם בשם הלל פרלמן, עם חתימתו בכתב ידו. אדם זה מוזכר כמי שנולד בירושלים בינואר 1891 והיה רווק. במשבצת של “עיסוק“ מוזכר שהוא רב, ובמשבצת של “מעביד“ נכתב שהוא מקושר לקהילת תפארת ירושלים. הוא מוזכר כאדם נמוך, מוצק, בעל עיניים חומות, שיער כהה וכמי שאינו קירח. הוא התגורר בעיר שבה הגיש את טופס הרישום לגיוס, ג‘רזי סיטי במדינת ניו ג‘רזי. בסופו של דבר פרלמן לא גויס.

התיאור החיצוני במסמך הולם בכלליות את שושני. נקודה נוספת שאפשר להצביע עליה היא שבהתאם למסמך, בהיותו צעיר לימים, טרם היה קירח. שנת לידתו במסמך שונה בשנים אחדות מגילו בתעודת הלידה אם כי חודש לידתו זהה. נהוג היה בקרב מהגרים יהודים להעלות או להוריד את הגיל בהתאם לשיקולי פרנסה או גיוס, ואין זה חריג באותה התקופה. פחות מסתבר שהוא לא ידע את גילו האמיתי, ומכל מקום נקודה זו נותרת עלומה במקצת.

נולד בכל מקום

במסמך הרישום לגיוס מצהיר פרלמן שנולד בירושלים. בהקשר זה יצוין כי מלכה תוהה בספרו אם שושני נולד בליטא, או שמא בגליציה, בפולין, בפרס, במרוקו או בישראל. יש במסמך הגיוס שהצגנו סיוע לדבריו של מלכה בדבר האפשרות התיאורטית למצער שפרלמן טען שנולד בירושלים. בהקשר זה חיוני להזכיר שויזל במאמרו הראשון בידיעות אחרונות משנת 1964 ייחד מילים לכך ששושני היה טוען שנולד במקומות שונים: “יכול היה לומר שהוא בא מארץ המשתרעת בין מאראקש ווילנה, בין קישינוב וצפת, כלכותה ורומא. זה היה תלוי במצב רוחו“. ויזל אינו מציין ששושני נהג לומר שנולד בירושלים, אם כי מדבריו נראה לומר שהוא דיבר בהווה, ולא כלל בפועל את כל המקומות שלגביהם טען שושני שבהם נולד.

נקודה משמעותית הקשורה למסמך הגיוס היא שפרלמן הותיר ריק את המשבצות בטופס הנוגעות לבני משפחה. בהקשר זה יצוין שמצאתי שני בני אדם שנשאו את השם הלל פרלמן וחיו בארה“ב באותה התקופה. אחד האנשים נולד בשנת 1868, התגורר בעיר ניו הייבן במדינת קונטיקט ונפטר שם בשנת 1951. שם אביו היה אריה הלוי. אדם נוסף בשם זלמן–הלל פרלמן הגיע לארה“ב בשנת 1914 בהיותו בן 18, ומוצאו מרוסיה. לא עלה בידי למצוא מסמכים נוספים הקשורים אליו. מכל מקום, העובדה שלא ניתן לשייך את מסמך הרישום לגיוס לצבא ארה“ב הנדון לאדם אחר כלשהו הנושא את השם הלל פרלמן מחזקת את הראייה שהוא מוסב על הלל, תלמיד הראי“ה.

יעל לוין היא בעלת תואר דוקטור לפילוסופיה מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר–אילן

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

הרב קוק נדרש להספיד את הרצל, אלא שההספד הזה עשוי היה לסכל את בחירת חותנו לכהונה הרבנית. המנכ"ל החדש של המשרד לשירותי דת על שאלת הגבולות של נושא משרה ציבורית

לפני חודשים מספר התייצבתי בפני ועדת המינויים של נציבות שירות המדינה ובמהלך הריאיון נשאלתי על ידי נציב השירות שאלה נוקבת על אודות הגבולות שלי כנושא משרה מיועד ויכולתי להתמודד עם דילמה שתצריך הכרעה בין ציפיות שולחיי לבין האמונות והדעות המנחות אותי. השאלה בדבר מוכנותו של נושא משרה ציבורית להגמיש את עקרונותיו ראויה, והיא פוגשת כל נושא משרה בצמתים שונים במהלך כהונתו.

מעניין, בהקשר זה, להרחיק עדותנו ולבחון את התנהגותו של אחד ממאורי הדור, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), שבימים אלה אנו מציינים שמונים שנה להסתלקותו – עת הוא ניצב, להבנתנו, בפני דילמה מן הסוג שהובא.

הרב קוק מתמנה לפי המלצת חותנו, הרב אליהו דוד תאומים – האדר"ת, מרבני ירושלים, לשמש בתפקיד רבן של יפו והמושבות, עולה לארץ בכ"ח באייר תרס"ד ונקודת מבחן מהותית ראשונה מוצבת בפניו פחות מחודשיים לאחר מכן, בכ' בתמוז של אותה שנה.

מבחינת‭ ‬אנשי‭ ‬היישוב‭ ‬הישן‭ ‬בירושלים‭ ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬בבחינת‭ ‬מוקצה‭ ‬מחמת‭ ‬מיאוס‭. ‬ הרצל‭ ‬בדרכו‭ ‬לארץ‭ ‬ישראל‭, ‬1898

היללות קרעו שחקים

קודם שעולה בידי הרב קוק לישב על כיסאו באורח יציב נפטר ד"ר תאודור הרצל, "חוזה המדינה", והרב נדרש לשאת הספד לזכרו בטקס אזכרה שמתקיים ביוזמת היישוב, בבניין בנק אנגלו–פלסטינה ביפו. הרב קוק מחויב להיענות לבקשת מעסיקיו ולהספיד את הרצל. ההספד מעמיד בהכרח את חותנו, האדר"ת, שממתין על "ספסל המחליפים" להתמנות לרבה של ירושלים במקומו של הרב שמואל סלנט הקשיש, במצב בעייתי מול אנשי היישוב הישן בירושלים, שהרצל מבחינתם הוא בבחינת מוקצה מחמת מיאוס.

בעיתון הציוני "הצפירה", בגיליונו מ–24.7.1904, מובא התיאור הבא:

ביום ד' כ"ג תמוז באה לנו השמועה הנוראה כי הד"ר הרצל ז"ל איננו. כהלומי רעם היינו כולנו… התפילה בבית הכנסת היתה מחרדת וקורעת את הנפש. את ארון הקודש והבימה העטו שחורים. כל הלבבות היו כואבים ונשברים וכל העיניים דומעות… כל הנאספים והנאספות געו בבכי, היללות והצעקות קרעו שחקים… הבכיה היתה גדולה כל כך עד שהתחילו להתעלף והמספיד היה מוכרח להפסיק את הספדו.

התיאור החי, המבוסס על המובא בזמן אמת באמצעי התקשורת של אותה תקופה, ממחיש את הרקע לציפייה מהרב קוק מצד מעסיקיו, אנשי יפו והמושבות. הרב קוק לא יכול היה, להבנתנו, על רקע תחושת האבל הקשה בציבור, להשיב ריקם את פני המבקשים ממנו ליטול חלק ולהספיד את הרצל באותו כינוס זיכרון.

על מנת לבחון את השאלה האם מדובר היה במשימה קלה ופשוטה שהרב קוק נעתר לה מתוך רצון ונפש חפצה או שמא נאלץ לעשותה כמי שכפאו שד, ראוי שנציג את עמדתו של הרב קוק באותם ימים כלפי הציונות וראשיה.

יוליכו את הספינה

לא כל כתביו של הרב קוק נושאים תאריך ולא ברור אילו מהם נכתבו לפני 1904 ואילו אחר כך, ולפיכך נתמקד בשניים שביחס אליהם אין כפי הנראה מחלוקת: מאמר ב"הפלס", והגהות בכתב ידו של הרב קוק לחוברת "אור לישרים" משנת תר"ס – מובאות שיש בכוחן לשפוך אור על עמדתו של הרב קוק הצעיר בשאלה הציונית, ויותר חשוב – על עמדתו ביחס לד"ר הרצל ולראשי הציונות.

לאורך מספר חוברות של "הפלס" התפרסמה מסה הגותית בהמשכים פרי עטו של הרב קוק, תחת הכותרת "אפיקים בנגב". יש בה כדי להציג את משנת הרב בכל הקשור להנהגת התנועה הציונית. הרב קוק מגדיר את הפרופיל של אלה שלדעתו אמורים לעמוד בראש המהלך הציוני, בקובעו כי "שומרי תורת ד' מצוותיו וחקיו הם המה שיביאו את ספינת האנושות אל חוף הצלה", כאשר לדעתו של הרב הציונות וראשיה הולכים בדרך הפוכה בתכלית.

על כן הגזירה הבזילאית ש'הציונות דבר אין לה עם הדת', שעשתה בזה את הדת בישראל לחטיבה בפני עצמה וגזרה אומר שדבר אין ללאומיות ישראל עמה, היא מוצאת בהכרח התנגדות טבעית ועצומה מכללות האומה, מכוחות הרעננים והיותר נאמנים שלה. האומה בשום אופן לא תוכל להביט בקורת רוח על ההנהגה האפיצילית של הכנסיות הגדולות הציוניות…

ומסכם הרב:

כללו של דבר: באיזה דרך, באיזה עבר שנפנה מוכרח הדבר שתהיה הציונות מקודשת כולה בקדושת הדת והאמונה… אימתי כבר תכיר הציונות את עצמה, כי יכולה היא היות כ"כ אהובה, כל כך קדושה, כשתכיר אותו הדבר שהוא באמת כל מציאותה חייה אורה ונשמתה, כשיהיה שם שמים שגור על פיה ובתורתו ומצותיו תחפוץ מאוד!

הגם שהרב קוק לא מציין את הרצל בשמו, דומה כי ניתן לקבוע כי לא זו בלבד שאינו נמנה על חסידיו של הרצל, אלא הוא רואה בו גורם בעייתי, שלא לומר מסוכן.

בשנת תר"ס מפורסם בוורשה ספר הנושא את השם "אור לישרים". הספר, קובץ מאמרים, חריף וברור בהתנגדותו לציונות. כותבי המאמרים לא מסתפקים בהתקפה כנגד הציונות אלא מקדשים מלחמה כנגד הוגיה ומוביליה ובכללם הרצל, נורדאו, אחד העם ועוד רבים.

בפתח מאמר שכותרתו "השגות על חוברת אור לישרים" כותב הרב קוק:

מה שבכל האסיפות מדברים דברים אשר לא כן איננו מפני שהציוניות גורמת לזה, כי אם אותם שלא למדו דעת האמונה לאמתתה הם תולים בזה בוקי סריקי. על–כן עלינו ללמדם דעת, אבל לא להזניח הרעיון, אדרבא, בזה נוסיף להרע, כי התשוקה של התחי' הלאומית גדולה מאוד בלב בני הנעורים שואפי חיים, אם נאמר להם שהתורה והאמונה מונעת אותם מזה, יוסיפו לפנות עורף ח"ו ותהיה אחריתם מרה מאוד, וכל זה מפני הרחיקנו יסוד הרעיון.

הרב קוק – שמתחנך על ברכי החרדיות הקלאסית – בשנת 1904, ערב עלייתו לא"י, אינו נגד הציונות כתפיסה אלא שולל את דרכה החילונית, כפי שהיא מובלת על ידי ראשיה.

חיזוק לדעה זו ניתן למצוא במכתב קצר ומחכים שכותב הרב קוק בשנת תרס"ג לאחיו שמואל (איגרת י"ד), ובו הוא מגיב על אגרת "שנה טובה" ששלח אחיו, הנושאת את תמונותיהם של הרצל ונורדאו.

חידודי זה הוא מכוון על שלחך בתור ברכת שנה לר"א ריוולין נ"י את התמונות של ד"ר ה. ונ. וזה האחרון הוא תועבת נפשי ונפש כל חי שיש בו זיק יהדות ואין כדאי להתפאר ולהתברך בפסלו של אותו רשע.

ד"ר ה. הינו הרצל ונ. הינו נורדאו. לא נחטא לאמת אפוא אם נאמר כי לכשיידרש הרב קוק ע"י אנשי יפו להספיד את הרצל הוא יעשה זאת בלב חצוי ומתוך אילוץ.

מדברים נכבדות בעד הבת

על מנת לסבך את הדילמה נעביר את המיקוד לאדר"ת. כעולה מהיומן האוטוביוגרפי "סדר אליהו" שכתב, מצוי האדר"ת בנקודת הזמן של שנת 1904 בעמדת המתנה לשמש כממלא מקום של הרב סלנט לאחר "מאה ועשרים שנותיו". ציפייה שלצערו לא באה לידי מימוש והגשמה, שכן האדר"ת הלך לעולמו קודם לפטירתו של הרב סלנט וקודם שהספיק לקבל את המינוי.

לתולדות חייו של האדר"ת, יש, להבנתנו, משקל מכריע בחשש שמלווה אותו בנוגע לשאלת ההספד על ההרצל. בפרקי זיכרונותיו מתאר האדר"ת חיים לא פשוטים, בעיות בריאות, ילדים נולדים ומסתלקים לבית עולמם בדמי ימיהם בשל חסרון כיס, וכלשונו: "במשך שנות ראינו רעה מציתי כוס התרעלה לא עלינו… תלאותי ומצוקתי נתפרסמו בכל גבולנו".

האדר"ת מביא בספרו את סיפור השידוך בין בתו לרב קוק, תיאור שנותן לנו, אגב אורחא, הצצה למצבו הכלכלי הדחוק של האדר"ת:

אז החלה תקופת הנכבדות בעד בתי הבכירה אלטא בת שבע כבר גדלה בקומתה וביפיה ובהשלמתה ונכבדות ידובר בה והרבה הציעו לפני ונפשי כלתה להשיאה לתלמיד חכם וירא אלוקים, אם גם מצבי לא היה ברווח. לסוף הציעו לפני בחור נעלה אשר… אינו מתלונן בצל כסף אבל תלמיד חכם וירא אלוקים וממיוחסי המשפחות בעיר גריווא בקורלאנד.

וממשיך האדר"ת:

ובכן החילונו לסבול גם דחק הדירה מלבד לחץ הכסף… אני ישנתי בחדר הספרים וחדר מיוחד לי ולרעייתו לא הי' לי וגם מטות לא הי' לנו. רק מטה אחת בחדר הסמוך לחדר הספרים… ואני שכבתי על כסאות בחדר הספרים, לא מיטה וגם באין מקום למטה. כסאות לישב היה לנו ששה, גרועות וישנות, אשר נדב חותני לנו ממה שגבה בחוב ישן אחד ועוד איזה ספסלים וכסאות בלות ומוטלאות.

הרושם העולה לטעמנו מ"סדר אליהו" הינו כי האדר"ת, למוד הסבל והאכזבות, היה רגיש ודרוך באופן יוצא דופן וחשש כי כל אמירה, אירוע או מעשה עלולים להביא להישנות קורות חייו גם בירושלים, באופן שיפגע בפרנסתו, במעמדו או בסיכוייו לקבל עליו את תפקיד הרב של ירושלים אחרי הרב סלנט – ובהתאם, סוגיית ההספד, והשאלה איך זו תתקבל בציבור הירושלמי, בקרב היישוב הישן, מדירה שינה מעיניו.

כל מעשה של הרב קוק באותן שנים מקושר ומחובר לאדר"ת, כאילו הוא עשה זאת, ואם נהיה מדויקים יותר בהקשר הנדון – אם הרב קוק נדרש להספיד את הרצל ומספיד אותו ברור לאנשי היישוב הישן כי הוא עשה זאת רק לאחר שנטל רשות מחותנו, האדר"ת, ואם האחרון לא היה מאשר הרב קוק לא היה מספיד. הרב קוק מחויב להבנתנו להיענות לבקשת שולחיו, וכפי שהאדר"ת חושש למעמדו אם ההספד יינשא, ראוי שהרב קוק יחשוש למעמדו אם הוא ישיב את פני הפונים אליו ריקם ולא יישא את ההספד.

מצבו הכלכלי הדחוק של האדר"ת והחשש התמידי שמלווה אותו בהקשר זה מכתיבים לא מעט את התנהלותו, והדבר רלוונטי גם לצידה האחר של המשוואה – אף הרב קוק אינו משוחרר באותם ימים ראשונים של שנת 1904 מדאגות כלכליות, וגם אצלו אי היענות לבקשה להספיד יכולה להחזירו לימים של מחסור.

תפיסת היישוב הישן את התנועה הציונית כאויב ואת הרצל כאבי אבות הטומאה לא מחייבת הרחבה והעמקה. עיון במאמרים ב"הפלס" ועיון בקונטרס "אור לישרים", שאת שניהם הזכרנו לעיל, לצד מאמרים וכתבים אחרים, לא מותיר ספק בשאלה.

בעוד הרב קוק רואה בציונות רעיון נכון, שמובל על ידי אנשים לא נכונים ולכיוונים לא נכונים, בעיני היישוב הישן עניין לנו במעוות שלא יוכל לתקון ושיש לאסור נגדו מלחמה.

האם לשיטת היישוב הישן ראוי היה להספיד את הרצל? דומה כי התשובה לשאלה זו ברורה. האם מי שלמרות זאת בוחר לשאת הספד על הרצל ומי שתומך בו מרחוק ראוי לשמש רבה של ירושלים? האם לחשש האמור היה מקום בלבו של האדר"ת? דומה שכן.

בוחר בדרך האמצע

ביחס לתוכנו, משמעותו ופרשנותו של ההספד שנשא הרב קוק בכינוס ביפו נשברו קולמוסים, וראוי שהקורא יקראם במקור (סיני, כרך מז). המספד, שנושא את הכותרת "המספד בירושלים", הינו מסה הגותית, שיש הרואים בה אחד משיאי כתיבתו של הרב קוק והביטוי המוקדם שמובא על ידו ביחס לשילוב הנדרש וההכרחי בין אלה המקפידים על שמירת המצוות אל מול אלה שזנחו את הדת ואף עטפו את עזיבתה במסגרת אידיאולוגית.

בניסיון לפתור לכאורה את הדילמה נוקט הרב קוק להבנתנו שורה של מסננים: מדובר במסה הגותית שלא נישאת על דרך של הספד; הרצל לא מוזכר בשמו ורמז לכך שמדובר בהספד על המת ניתן למצוא במילים בודדות לקראת סופו, שבו אומר הרב קוק: "עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים, שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון"; הרב קוק באופן גלוי וסמוי מביע את דעתו הלא חיובית על הציונות; השימוש במלך ישראל אחאב שעושה הרב קוק בהספד.

להבנתנו, הדילמה שהרב קוק ניצב בפניה מביאה אותו לבחור בדרך אמצע, תוך שהוא עושה שימוש במיטב יכולתו ההגותית והספרותית. האם יש בכך משום חציית קו אדום מבחינתו? האם העובדה שהרב קוק מצא פתרון לעצמו די בה כדי לנקות גם את האדר"ת?

בכ"ט תמוז תרס"ד שולח הרב קוק מכתב לאדר"ת, מכתב שראוי היה, אלמלא קוצר היריעה, שנביאו בשלמותו, ובו הוא מסביר ומנמק בהרחבה את הסיטואציה שאליה נקלע, את חיבוטי הנפש שעבר ואת הדרך שבה בחר לצלוח את המכשול שהוצב בפניו (פורסם בגנזי ראי"ה, חוברת ג', גאולה ומלכות):

הנה באו אלי שני נכבדים ובקשו ממני באשר הם מתאספים בבית הבאנק פה לעשות כבוד לד"ר הרצל, והם מוצאים שגם המתנגדים על הציונות לא יכחשו כי מחשבות לטובה על ישראל היו בלבו ואף–על–פי שלדאבון לבבינו לא מצא הדרך הישרה, מכל–מקום אי–אפשר לקפח אפילו שכר שיחה נאה, ואין מהנימוס שלא לעשות זכר של אבל לכבודו בבית של פומבי כהבאנק אנגליא פלשתינא דפה. על כן הבטחתים לבא.

על–כן אנכי לא הייתי רשאי בשום אופן להתנהג באופן אחר וחייבים כל יראי ד' באמת לדון אותי לכף זכות. ומי שהוא חשוב לעבור על מצוות עשה דבצדק תשפוט את עמיתך, אין לנו להיות אחראים עליו, לחוש לדבריו ולחלומותיו, בשעה שהוא רוצה לעכב דרך המביא להרבות שלום בישראל ולקרבן לתורה וממילא לא יכולתי כלל לעכב מלהספיד, כי בזה היה גם–כן מחלוקת גדול ושנאה נצחת. וכן בדברי לא ספרתי כלל בשבחו של ד"ר הרצל מצד עצמו, רק אמרתי כי מחשבה כזאת של הטבת מצבם של ישראל בארץ ישראל, כדאי, אם היינו מוכשרים לה.

מכתבו של הרב קוק נשלח על רקע הצורך שחש הרב להסביר את החלטתו להגיע לאירוע האזכרה ולשאת בו דברים, ויותר מכך – הרב חש כי עליו להסביר את מעשיו לאדר"ת דווקא. גם אם הרב קוק לא מפרש זאת, ניתן בין השורות למצוא את העומד מאחורי המכתב, את אותה התנצלות שהרב קוק חש שהוא חייב לאדר"ת.

לא לומר אב הרחמים

בספר זיכרון לזכרו של אשר ארליך (ת"א תשי"ט, עמ' 83), איש העלייה השנייה, מספר אחד מידידיו על מאורע שהתרחש בין הרב לבאי בית הכנסת ברחובות ביחס להרצל:

אזכור את המאורע שאירע ברחובות בשבת, היא השבת שלפני כ' בתמוז, יום פטירתו של המנהיג הציוני הד"ר הרצל (אז מלאה שנה לפטירתו). בבוקר אותה שבת הרב ק. כדרכו בכל השנים בא… בימי הקיץ לאכול ענבים. בשבת נכנסו כל בני המושבה… בבית הכנסת של המושבה. הרב האורח ישב במקומו "במזרח" והחזן עלה לתיבה וסלסל… הכל הלך למישרין עד שבאופן בלתי צפוי פרצה הסערה, כשנתבקש החזן על ידי קהל המתפללים לקרוא "אל מלא רחמים" לנשמת המנהיג הציוני הגדול, מנוחתו עדן. והנה קם ממקומו הרב ואמר כי אין לקרוא "אל מלא רחמים" למנהיג ציוני, שעם כל גדלותו, לא הקפיד ביותר על מנהגי ישראל.

דברי הרב הסעירו את צעירי המושבה ושלשה מהם…עלו על בימת בית הכנסת ומחו נמרצות נגד דברי הרב. הגדול מכולם ארליך, הוא קרב אל הדוכן, טפח עליו בידו שלש פעמים ואמר "אל מלא רחמים" כדת וכדין. דעת הצבור נתפלגה… אולם כשראה הרב שדמותו אינה מקובלת על לב כולם בחר לשתוק ולעת ערב… נתבקשו כל המתפללים לסור אל הבית שבו נתאכסן… ושם הצטדק הרב והסביר את טעמיו ונימוקיו ביתר הרחבה, משום כבוד תורתו נתפייסנו עם הרב.

האם הסיפור המובא מעיד על שינוי בעמדתו של הרב קוק? האם הרב קוק, בנושאו את "המספד בירושלים", חצה את הגבול הראוי ודחה את אמונותיו מפני "צורכי השעה"? האם הרב קוק ביכר את טובתו הוא על פני זו של האדר"ת? נותיר שאלות אלו פתוחות לקורא. #

עו"ד עודד פלוס הוא מנכ"ל המשרד לשירותי דת ומנכ"ל הרבנות הראשית לישראל

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

ביצירתו המפורסמת של הצייר היהודי מאוריצי גוטליב ניתן לזהות את תנועתו של האמן, אולי בעל כורחו, מן החילון אל המסורת. על היד הנעלמה והשיבה אל החיים

הציור "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים" משנת 1878 הוא היצירה המוכרת ביותר של הצייר היהודי–פולני מאוריצי גוטליב (1879-1856).

זו יצירת האמנות היהודית שזכתה למספר הרב ביותר של רפרודוקציות והדפסים. אצל רבים היא מזוהה עם תפילת יום הכיפורים בעיירה יהודית במזרח אירופה, אבל כשמתבוננים ביצירה עולות תהיות רבות לגבי אמינות התיאור. האם המתפללים אכן נהגו ללבוש טליתות צבעוניות? ביום כיפור?! האם לא נהגו ללבוש קיטל (חלוק) לבן? יתרה מכך, היצירה אינה מתארת את החזן, והדמויות אינן שקועות בתפילה. האם הן ממתינות לתפילת "כל נדרי", או "נעילה"? שאלות רבות נוספות עולות ככל שנעמיק להתבונן בתמונה.

גוטליב, שנפטר בהיותו בן 23 שנים בלבד, צייר יצירה זו בשנת חייו האחרונה. הציור מתאר קבוצת מתפללים יהודים בבית הכנסת. בריאיון שנתן לסופר נתן סמועלי בשנת 1878, סיפר גוטליב שהתכוון להנציח את החיים היהודיים בעקבות מתקפה אנטישמית של אחד מחבריו האמנים באקדמיה בקרקוב. המתקפה הבהירה לו שלמרות ההכרה בו כאמן פולני גדול, ועל אף ששאף להיות בן נאמן ללאום הפולני, עדיין לועגים לו כ"יהודי נקלה ובזוי".

האמן‭ ‬מתאר‭ ‬חוויות‭ ‬של‭ ‬עולם‭ ‬שהוא‭ ‬כבר‭ ‬אינו‭ ‬שייך‭ ‬אליו‭. ‬מאוריצי‭ ‬גוטליב‭, ‬יהודים‭ ‬מתפללים‭ ‬בבית‭ ‬הכנסת‭ ‬ביום‭ ‬הכיפורים 1878

דיוקן עצמי

גוטליב צייר את התמונה מן הזיכרון, ועל–פי תמונות, בעת שהותו בווינה. הציור מתאר עשרים דמויות בתוך חלל של בית כנסת. במישור הקדמי של הציור מתוארים תשעה גברים בגילאים שונים, כל אחד מהם עסוק בפעולה אחרת. למעשה מתארות הדמויות את גוטליב ואת בני משפחתו, החיים והמתים. הדמות הלבושה בטלית פסים צבעונית היא דמותו של גוטליב עצמו. הטלית מציינת כנראה את ייחודו כאמן. גוטליב הצעיר נשען על הדוכן במבט מהורהר ועל צווארו שרשרת עם תליון, שעליו חקוקים מגן דוד וכן ראשי התיבות של שמו בעברית: "מ.ג.". למטה משמאל עומד ילד הלובש מעיל ברוקד מהודר. אף הוא, בדומה לדמות הצעיר בטלית הצבעונית, נשען על שולחן. גם הוא עונד תליון זהה לתליון של האמן. זוהי דמותו של גוטליב כילד.

מצד ימין מצוירות דמויותיהם של נער צעיר ואדם מבוגר, המעיינים יחד בסידור או בספר. גם הנער מתואר בדמותו של גוטליב, ודמות המבוגר שלצדו היא כנראה דמות אביו. במרכז המישור הקדמי יושב יהודי בעל הדרת פנים, עיניו מושפלות וספר תורה אחוז בידיו. על מעיל ספר התורה כתובה הקדשה – "כ"ת / נדבה/ לזיכרון נשמת / המנוח כמהר"ר משה גאטיליעב זצ"ל / תרל"ח / לפ"ק". אם כך, האמן מתאר את עצמו כילד, כנער, כאיש צעיר וכמת המונצח על גבי מעיל ספר התורה.

בתשובה לשאלה מדוע שילב בציורו דמויות של אנשים מתים וכתובת לעילוי נשמתו, ענה האמן:

גם אנוכי לא אדע אל נכון איך עלה בידי הדבר ההוא, אך בציירי את התמונה הזאת באני רוח לא אדע שחרו… קרוביי וקרובותיי, אשר מתו עליי זה רבות בשנים, עוטרים אותי מסביב ובעיניהם המתות כמו ישאלו ממני: "השיבנו לתחייה!"… בחשבי כה וכה והנה יד נעלמה מנהלת את החרט אשר בידי – והנה אנכי עומד לפני הכתובת הזאת כאשר יעמוד איש לפני מצבתו בעודו בחיים…

הדמויות הגבריות בונות קומפוזיציה פירמידלית בצורת משולש. בשפת האמנות צורה זו מבטאת רוחניות, אמונה וקדושה. מבנה פירמידלי מאפיין רבות מהתמונות הנוצריות המתארות את המדונה כשהיא יושבת על דוכן מוגבה, אוחזת בידיה את ישו התינוק וסביבה דמויות של קדושים. ביצירה של גוטליב תופס ספר התורה את "מקומו" של ישו. ניתן לראות בתיאור הנגדה בין היהדות לנצרות. במרכז הדוגמה הנוצרית עומדת דמותו האנושית–"אלוהית" של ישו, ולעומת זאת במרכז ההוויה היהודית עומדים הערכים המוסריים המועברים באמצעות התורה.

ספר התורה מונח בחיקה של הדמות המבוגרת ונמצא ממש במרכז המישור הקדמי של היצירה. כביכול הספר הוא ה"דמות" העשירית בעזרת הגברים. הוא מתואר בצורת גליל מסיבי, כמעין בסיס לעמוד הארכיטקטוני המרכזי של בית הכנסת. כלומר, ספר התורה, המבטא את עולם הרוח היהודי, מצטייר כאן כאדן המחזיק את המבנה הפיסי של בית הכנסת ושל העולם היהודי כולו. הרוח משמשת בסיס לחומר.

בין הריאליסטי למיסטי

מעל עזרת הגברים נראית בציור עזרת הנשים. בין הנשים שילב גוטליב את דיוקנה של ארוסתו, לאורה הנשל–רוזנפלד, אשר ביטלה את האירוסין עמו ונישאה לאחר. לאורה מתוארת פעמיים, משני צדי העמוד. בצד השמאלי של הציור היא מופיעה כאישה צעירה המאמצת את סידור התפילה הקטן אל לוח לִבה, ומימין כרוכנת ולוחשת דבר מה לאִמהּ. דמויות הנשים מתוארות בשורה צפופה. לבושן הדור ומודרני. הן עסוקות בתפילה ובשיחה, ומקנות ליצירה אווירה ארצית ועכשווית יותר מפירמידת הגברים שמתחתיהן, המשדרים מסורת, רוחניות וזיקה אל העבר. רמז להבדל בין העולם הגברי לנשי, על פי הציור, ניתן לראות בבחירה לתאר את הנשים בשני צדי העמוד הארכיטקטוני, ואת הגברים בשני צדי "העמוד הרוחני", הלוא הוא ספר התורה.

האווירה בתמונה נעה בין תיאור ריאליסטי למיסטי. מעל הנשים מצוירים שני חלונות ויטראז', שהאור הרך החודר בעדם נראה כבוקע מעיניים קוסמיות. הדמות המבוגרת המתוארת ב"קודקוד" המשולש נושאת עיניים למרום, כביכול היא רואה בעיני רוחה את האור האלוהי. מקור אור נוסף מתואר בצידה השמאלי של הקומפוזיציה, בדמות שני נרות שעווה גדולים ודולקים. ש"י עגנון, בסיפורו הקצר "זיכרון בספר", מתאר את אווירת יום הכיפורים בבית הכנסת של ימי ילדותו ומספר גם על נרות השעווה:

ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה, מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות, נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה…

אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים. ואף על פי שעד לאותה השעה לא ראיתי דבר כזה לא עלה על דעתי שיש הפסק לדבר. וכך הייתי עומד ומביט על הבית ועל האנשים שעמדו בבית, ולא הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם כאחד עם כל הבית כולו דומים היו עלי כחטיבה אחת. ושמחה גדולה היתה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו ולניגונים אלו (ימים נוראים, זיכרון בספר).

הסיפור המופלא של עגנון מסתיים בהתפכחות ובשבר, אך גם משמר את רגעי הקסם של חוויית ההתעלות. "ועדיין אותה השתוממות מופקדת בלבי", כותב עגנון בהמשך.

זיכרון לעולם זר

גוטליב, ביצירתו זו, לא התכוון להנציח את הווי העיירה ואת מנהגי החג. היצירה שלו, כמו מבטי הדמויות, מתבוננת פנימה, אל נפש היהודי החי בפולין בשלהי המאה ה–19. הדמויות המהורהרות אינן עסוקות בתפילה, אלא בחשבון נפש פנימי. גוטליב עזב את ביתו בעיירה דרוהוביץ שבגליציה בגיל שלוש עשרה ובאותה עת לא הקפיד על שמירת מצוות. ביצירה הוא מתאר את עצמו אמנם משתתף בתפילה אך הוא לבוש בטלית אקזוטית ולא ריאליסטית. האמן מתאר מתוך הזיכרון חוויות של עולם שהוא כבר אינו שייך אליו. בסוף המאה ה–19 כלל לא היה ברור אם המסורת היהודית תמשיך להתקיים, או שתיעלם כתוצאה מתהליך החילון המואץ שעבר על יהודי מזרח–אירופה.

"היד הנעלמה", שדרשה מגוטליב "השיבנו לחיים", זרקה באמן שביב נבואה שגרם לו למקם את ספר התורה במרכז היצירה וליצור תחושה שהוא העמוד התיכון של ההוויה היהודית גם בימים של אי–ודאות. ובלשונו של גוטליב עצמו: "יש אשר מבלי משים וגם נגד רצוננו נאלצים אנו להקשיב לבת קול אשר כמו נגיד תצווה עלינו, ואנחנו אסירי יד ורצון נגד רצון מלאכיה, עושי שליחותיה…" (בדמי ימיו, עמ' 34).

נראה שהציור, בדומה לסיפור של עגנון, משחזר את נקודת המבט של גוטליב, הילד הקטן המצויר בתחתית היצירה. הילד מטה גופו מעט הצידה, כביכול מטרים את יציאתו מבית הכנסת ומן העולם היהודי. אך יחד עם זאת הוא היחיד בתמונה שמישיר מבט אלינו הצופים, אל החיים. מבלי משים ואולי גם נגד רצונו משמש גוטליב שליח למסר יהודי הפוך למגמת החילון שהאמן היה חלק ממנה.

יעל מאלי מלמדת אמנות במכללת אפרתה ובעלת הבלוג "אמנות כפרשנות"‎

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

סיפור

לי"ל פרץ, באהבה

אדון לוי היה אדם מתון מאוד: מתון, עניו ונחבא אל הכלים. כבר בילדותו, עוד בחוץ לארץ, לא ניכרה בו שום תכונה מיוחדת, חיובית או שלילית, וגם כאן בבגרותו לא התבלט אדון לוי מעולם. איש צעיר–זקן, לבושו שמרני, גבר לא נאה אך שמור היטב: קטן, שמנמן, תמיד נקי ומסודר, מגולח ומסופר. שיחו היה אמנם חדגוני אבל היה בקולו משהו נעים ורך, משרה איזו מנוחה מפוהקת, כמו שלוות אחר–הצהריים של שבת.

אדון לוי גר בדירה קטנה בקומה השלישית בשיכון ו'. איש מצניע לכת, אהוד ונכבד למדי בעיני שכניו ומכריו. חברים היו לו מעט, את עיקר זמנו הפנוי בילה מול הטלוויזיה או בחיק המשפחה. הוא היה אב מסור לבניו, לא תובעני אך גם לא מקור השראה. את מצוות הדת שמר כפי שנהגו בבית הוריו: כשרות, חגים, בית כנסת בשבת… אמונתו לא הצטיינה בלהט אך לא הייתה בו די רוח מרי שתדחוף אותו לשנות ממנהגיו. במקרים המעטים שבהם הזדמן לו לדון בדברים שברומו של עולם, היה אדון לוי חוזר ואומר: "לא צריך להשתגע, כל דבר במידה".

רק מחווה קטנה אחת הרשה אדון לוי לעצמו, שהיה בה שמץ גנדרנות וניחוח תאווה. בכל שבת, אחרי מנוחת הצהריים, לפני שעלתה גברת לוי לפטפט עם השכנות ואדון לוי הלך לבית הכנסת, לתפילת מנחה, היו בני הזוג, לבושים בהידור מיושן, שלא תאם את האקלים ואת האופנה, יוצאים לטייל בשכונה. רגליהם היו נושאות אותם אל הטיילת, וכשעברו ליד בית הקפה הצרפתי, זה שפתוח בשבת, היה אדון לוי פונה אל אשתו בחצי–לחישה של מחזר צעיר ואומר: "גברת לוי, כוס קפה אולי?". גברת לוי הייתה מופתעת בכל פעם מחדש ומזדעזעת בלחש: "אבל משה, יום שבת היום…". "אה, רוזה", היה אדון לוי עונה לה בשובבות, תוך שהיה פותח לפניה במחווה אבירית את דלת הזכוכית, וגל של אוויר ממוזג היה מלטף את פניהם, "אלוהים גדול, הוא יסלח לנו".

איור: עופר גץ

אדון לוי לא האריך ימים הרבה אחרי מות אשתו. הוא לא פרח בעדנת רווקות מגוחכת, כפי שקורה לפעמים לאלמנים בגיל העמידה, וגם לא הידרדר במהירות כפי שקורה לאחרים. הרגליו הקטנים, הקבועים, לא השתנו וכך נותרה גם הדירה: מסודרת תמיד ונקייה. רק מעטה דק, כמעט לא–נראה, של עצבות נוסף לכול, כמו שכבה של אבק.

בלילות שבת וחג היו בניו הנשואים מזמינים אותו אליהם: "שלא יהיה לבד". הוא היה מופיע בשעה היעודה, הדור בחליפת שבת ובמגבעת, ובכיסיו צעצועוני פלסטיק וממתקים זולים לנכדיו. המארחים היו מושיבים אותו בראש השולחן. הוא מעולם לא הסיר את המגבעת, אכל מעט וכמעט שלא דיבר. בשעה עשר בדיוק היה קם, לא נענה להפצרות להישאר ללון, מודה לכלותיו והולך הביתה: "צריך לקום לבית כנסת מחר". אדון לוי מת משפעת סתיו שגרתית שיצרה אצלו סיבוכי–ריאה. הוא שכב בבית החולים שלושה ימים ונפטר, בלא שתחול שום הרעה דרמטית במצבו, בוקר אחד, ביום ד' בשבוע, בין ביקור הרופאים לסבב חלוקת התרופות.

הקטגור בבית הדין של מעלה, שלא כפי שסיפרו לנו בילדותנו, אינו לבוש שחורים ואינו צוחק צחוק מרושע. מידת הדין היא חמורה, צורנית, מופשטת. היא משוואה הרמטית, אמם של חוקי הטבע; המתמטיקה, הלוגיקה והגיאומטריה הן צל קלוש שלה. מידת הרחמים, לעומתה, היא אנושית וחמימה. מידת הרחמים הומה כמו יונה.

נשמות טהורות, חלקי א–לוה ממעל, פרודות של האור האלוהי, מסתופפות בגן עדן ומתמוססות לאטן, ביפחת אושר צרופה, אל תוך האחד. ובשאול תחתיות, בגיהנום, שוקעים הרשעים עוד ועוד אל תוך התהום שיצרו בחייהם, קליפה נוספת על קליפה, והאור מתמעט והולך והפירוד מהמקור האלוהי הולך ומעמיק, עד אימה ללא גבול, עד אימה חשכה.

ובתווך, כציפורים תועות, מרחפות הנשמות התלויות על בלימה, בלא עבר ובלא הווה, בלא כיוון ודרך – כרת.

ובבית–דין–של–מעלה מבוכה שוררת. המנוח: יהודי פשוט, לא צדיק ולא רשע, בלי "להכעיס" ובלי מסירות הנפש, סתם בן–אדם, בינוני, לא כאן ולא שם. ונפקדים המעשים, נפרשים לעיני כול, בלא סדר וזמן. ועומדת הנשמה, רוטטת בעירומה, נבהלת, משתאה: חטאים של יומיום, רשעויות של מה בכך, זכיות קטנות, שגרתיות, חסדים פעוטים. המנוח לא הרע לאיש, לא ממש, אך גם צדיק גדול לא היה. במשא ומתן לא הקפיד תמיד על כמלוא הנימה (הקו–אופ, משרד הנהלת חשבונות, יום שישי בצהריים, הקופה הקטנה… מידת הדין מתגברת, השמים מתמלאים יללה), אך לרוב התאפק, לא שלח ידו במעל, פרצות קראו לגנב והוא לא נרמז. מבניו חסך שבטו, את אשתו לא הקניט הרבה, אך יש והמנוחה גם בכתה בגללו (מעשה בלהבת גז שנשארה דולקת במטבח). מעשה במתן בסתר ומעשה בנסיעה אחת, רחוקה, במכוניתו החדשה של הגיס, ובשמינית שבשמינית של קנאה ושנאה.

תמונות, צלילים, שברי מחשבות, חטאים שבין אדם לחברו, שבין אדם למקום, שבין האדם לאדם. חטאים שנחטאו בנימת הקול, בקריצת עין, בתנועת יד. מידת הדין חותכת ומידת הרחמים מאחה, מידת הדין מוחצת ומידת הרחמים מרפאה, והמאזן שקול, לא לכאן ולא לכאן!

ולבסוף, כחוט השערה המכריע את הכף, נותרת, תלויה ועומדת, רק עבֵרה אחת, בודדת: כוס קפה בשבת אחר הצהריים, שטר כסף, עודף, טיפ למלצר – חטא של חילול שבת. ומידת הרחמים מנהמת: אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד, נושא עוון ופשע, כלום על זאת? על זאת בלבד?

ויצא הפסק מאת הבית–דין של מעלה: תיכרת הנפש ההיא מעמיה, אבל… לשנה אחת בלבד. וכתום השנה ההיא יפקוד האלוהים ברחמים את הנשמה האבודה, והיא תינשא, כגוזל על כפי אמו, אל האור, אל המנוחה הנכונה!

בגיהנום, כידוע, אין נחמות, אבל החוקיות של הכרת היא אחרת, חמקמקה, פרומה. שנה תמימה היטלטלה הנשמה הנידחת בין החיים למתים, בין היש והאין. שום מדבר ארצי, שום ערבת קרח הנדמית אינסופית בעיניהם של בני תמותה לא תשווה בצחיחותה לשממת הכרת, להיעדר המוחלט של משמעות, של נקודת אחיזה. אך על נשמתו של אדון לוי, כמו על פי הוראה מגבוה, הושפע בימי כריתותה הארוכים חסד אחד, חריג, לא מוסבר: פעם בשבוע, ביום שבת קודש, אחר הצהריים, סמוך לזמן תפילת מנחה, היה יש חדש מופיע, הולך ומתמצק בתוך הריקנות התהומית שבה הייתה הנשמה שרויה, ומתגבש לבסוף לכלל תמונה שלמה.

התפאורה של רגעי הנחמה של אדון לוי לא השתנתה מעולם: בית קפה צרפתי, כמו בחוץ לארץ, נעים וממוזג, שולחן שיש קריר ולו רגל יחידה, כסא קש בעל משענת עץ נוחה. בשולחן הסמוך ישב זקן נעים, איש פלאי בעל שיער, לבוש חליפה לבנה ישנה, שהיה מברך את אדון לוי לשלום בחיוך חם ומנומס. הכנר, גבר עז, יפה עיניים ואדום שיער, ניגן נעימת שאנסון נושנה: משחקי ילדים, גלידה, צחוקי נערות, קרוסלה… והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, מלך מלכי המלכים, חי העולמים, סיבת כל הסיבות, כבודו מלא עולם – היה מגיש לאדון לוי ספל קפה הפוך, שבקצף שעליו נמזג הלבן בחום, ועל הצלוחית לידו נחו כפית, שתי קוביות סוכר וביסקוויט אחד קטן.

רובי נמדר הוא  חתן פרס ספיר לשנת 2014

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

לאחרונה חגג פרופ' אבי רביצקי יום הולדת 70. בנותיו ובנו התקבצו וכתבו מאמר הערכה לדמותו ופועלו רב האנפין

בחדר העבודה של אבא תלוי על הקיר ציור צבע גדול על גבי קלף, שאנו הילדים הענקנו לו לכבוד יום הולדתו השישים. התמונה מתרחשת סביב שולחן דמיוני בגן–עדן, שבו הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, קוראים ספרים ונהנים מזיו השכינה. שולבו ברקע רמזים הומוריסטיים לזנב–לוויתן ולקרני שור–הבר, הלקוחים מתמונת גן עדן קצת פחות רוחנית (ותודה לצייר משה שפירא).

בתרחיש הדמיוני והמחויך שבתמונה יושבות סביב השולחן דמויות רבות שאינן עוד בין החיים וקוראות בספריו של אבא. בראש השולחן הוריו, רות ושמואל רַוִיצקי ז"ל, מעיינים בפנים קורנות ב"דרשת הפסח לר' חסדאי קרשקש". מאחורי גוום ר' חסדאי קרשקש מעיר את הערותיו המלומדות. לצדם שקועים בפולמוס הרב קוק והאדמו"ר מסאטמר, רכונים על גבי ספר פתוח. אין זה אלא "הקץ המגולה ומדינת–היהודים", שבו דן אבא בגישותיהם הקוטביות כלפי הציונות והמשיחיות. עוד מסבים להם בחברותא השמימית הבין–דורית הרמב"ם ושפינוזה, האדמו"ר מלובביץ' ור' יצחק אברבנאל, הרב סולובייצ'יק ופרופ' לייבוביץ', כל אחד בדרכו אוחז בספר של אבא הנוגע להגותו: "חירות על הלוחות", "על דעת המקום", "עיונים מיימוניים" ואחרים. האחד שקוע בקריאה, האחר שקוע במחשבות, זה מהרהר וזה מהנהן.

במרכז התמונה פס מעוטר באותיות זהב ובו הפסוק מקהלת "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ". האם הדוברים בתמונה, הורים ביולוגיים ורוחניים, אומרים לאבא שדי לייצר ספרים? האם אנו, הילדים, שמנו בפי גיבוריו הספרותיים את מחאתנו נגד ה"מתמיד" הרכון על תלמודו יומם–ולילה ואינו פנוי להבלי העולם–הזה שלנו? או שמא, כדברי הדרשה החסידית, הלבשת רעיונות בלבוש ספרותי היא משימה דתית, והקריאה הרוחנית היא "להיזהר", להקפיד דווקא להמשיך ולחבר ספרים. זהו ייעודו של אדם בעולם, ובלי זה הקץ מוסיף ונדחה. כך או כך, הרגשנו כי אספת החכמים הססגונית מתאימה לרחף מעל שולחנו של אבינו בשעה שהגיע לגיל "זה–קנה–חכמה".

חבורה זו המתכנסת סביב שולחן של מעלה הרבתה לשבת גם ליד שולחן–השבת שלנו, כאושפיזין נוכחים. כל חייו אבא מנהל שיח עם הדמויות הללו, קורא ומנתח בהערכה ובביקורת את כתביהן, מפשיט וממשיג את הגותן ומתמודד עמה. בחרנו להציג שיח מכונן זה באור דו–כיווני. מושאי המחקר קוראים אותו בחזרה, מגיבים ואולי אף נותנים "הסכמות" לספריו. אמא מספרת כי אבא, בראשית דרכו, כתב כשעיניו רואות מולו את מוריו, הפרופסורים הגדולים של האוניברסיטה העברית, ובשבילם כתב גבוה, מלומד ומהוסס. כתיבתו נהייתה קולחת, רהוטה ובהירה רק כשהשתחרר מאימת מוריו ופנה לכתוב אל תלמידיו.

תמונת גן–עדן זו יומרנית במקצת, ואלמלא תאונת הדרכים שעבר אבא היינו מהססים לשתף בה את מי שאינם חולקים עמו שעות בחדרו הקטן. לצערנו הפכה התמונה, שנועדה להיות סיכום–ביניים, לנקודת ציון אחרת. בחודשים שלאחר התאונה עוד יצאו לאור בשטף מפתיע ספרים שכתב וערך אבא והושלמו פרויקטים שהיו בשלבים מתקדמים, אך מאז נוקף הזמן ומדף–הספרים הזהה שבבתי כולנו עצר מלגדול.

דמויות‭ ‬רבות‭ ‬יושבות‭ ‬סביב‭ ‬השולחן‭ ‬וקוראות‭ ‬בספריו‭ ‬של‭ ‬אבא‭. ‬משה‭ ‬שפירא‭, ‬עשות‭ ‬ספרים‭ ‬הרבה, 2015

בכל שנה בליל–הסדר אבא חוזר ומתעכב על האמירה ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". זו תמצית התודעה ההיסטורית היהודית, כשם ש"כל דור שלא נבנה בית–המקדש בימיו כאילו חרב בימיו". המשימה היהודית הבסיסית, אומר אבא, היא להפוך את ההיסטוריה לביוגרפיה, את הסיפור הלאומי לאישי. גם במעגל המשפחתי משימת–חייו של אבא היא לחנך אותנו "להפוך את ההיסטוריה לביוגרפיה", ו"את הביוגרפיה להיסטוריה".

לכל מעמד בחיים נותן הוא נפח של "דע מאין באת ולאן אתה הולך". כל אירוע שגרתי מקבל הוד טקסי המהדהד רובדי עומק של שפה, היסטוריה ותרבות. אבא בורא מיתוסים משפחתיים היוצרים רצף תודעתי ומוציאים מן החד–פעמי והמקרי אל עבר המיתי, הנשגב, ולכן גם המחייב. כך למשל, האוניברסיטה העברית היא לא רק מקום עבודה, כי אם סמל ההצלה של משפחתנו. בזכות אשרת הסטודנט שקיבל סבא שמואל בגיל 19 לעלות מפולין וללמוד היסטוריה באוניברסיטה הצעירה, הוא נמלט מגורל הוריו והקים משפחה בירושלים. הר הצופים הוא סמל הגאולה המשפחתית. איזו בחירה נותרה לנו ללמוד במקום אחר?

אבא רואה עצמו תמיד כמי שיצא ממצרים של דורנו. שמו, אביעזר, מבטא את משאלתו של סבא שמואל שהא–ל יעזור לאביו, שגורלו טרם נודע אז. תודעת השואה מרחפת מעל ראשו של אבא, וממנה נגזרות התמודדויות אמוניות, הכרעות מוסריות, עמדות פוליטיות ופרספקטיבה ציונית של הכרת הטוב. אבא מהלך בעולמו של הקב"ה בתודעת חובה, כמי שרואה עצמו מצווה בשם המוסר, המשפחה וההיסטוריה – "מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו".

ככל שאנו מדפדפים בספרי אבא, כן אנו מזהים מוטיב השוזר כחוט–השני את עיקר עבודתו האקדמית והציבורית: הנכונות לחיות בעולם של פשרה, לקבל את החלקי, להעריכו ולא לראות בו שבר. לנוכח עולם שמחדד ומקדש את ערכו המוחלט של השלם, האוטופי, הגאולי, הבלתי–מתפשר, מוצא אבא סימוכין במסורת היהודית לערכו החינוכי של המקוטע, הריאלי, היחסי וההיסטורי. זו תפיסת עולם עמוקה ועקבית של אבא, וממנה נגזרות השקפותיו הפוליטיות, החברתיות והדתיות.

ספרו "הקץ–המגולה ומדינת–היהודים" נפתח במילים הדרמטיות: "החלום היה תם ושלם". מול החזון המשיחי של קיבוץ נידחי ישראל לארץ ישראל השלמה על פי תורת ה' התמימה, מתוארת ההגשמה המדינית החלקית, שבה "השלום לקוי והמוסר חצוי". מתואר הקושי הדתי אל מול "המימוש היחסי והמוגבל המתרחש בזמן הזה, בדברי–הימים, מסרב לעטות עליו את דמותה המוחלטת של אחרית הימים".

גם במאמר הפותח את הספר "על דעת המקום" מוצג השלום האוטופי הנגזר מהשורש של"ם כאויב השלום הריאלי בזמן הזה ונשאלת השאלה: "האם יעלה בידה של הפגישה היהודית עם ההיסטורי, הפוליטי והארצי, קודם לימות המשיח, לקיים מושג של שלום שאיננו שרוי כולו בתחומו של המוחלט?". מכאן נגזרת תפיסתו הפוליטית המעשית של אבא, המבקשת לקדם את הטוב האפשרי במציאות הלא–שלמה שבה אנו חיים. את תמצית התפיסה הקיומית הזו סיכם אבא בהקדשה אישית שכתב לשלומית על ספרו "הקץ–המגולה": "ספר זה כתבתי כדי להוכיח שיש תקווה גם בעולם בלתי–נגאל. היאחזי בה!".

משכין‭ ‬השלום‭ ‬בבית‭. ‬פרופ‭' ‬אביעזר‭ ‬רביצקי‭, ‬2015
צילומים‭: ‬דן‭ ‬פורגס

הנכונות לקבל את החלקי באה אצל אבא יחד עם מבנה נפשי המעודד פשרה באופן העמוק ביותר, מה שהקנה לו את תפקיד משכין–השלום בבית, במשפחה ומחוץ להם. כילדים אנו זוכרים את אבא כקול ההיגיון והשלווה, מכניס לפרופורציות ומחזיר שליטה; אבא שאומר שכאשר שני צדדים רבים אין אחד שכולו צודק ואחד שכולו טועה. האמת נמצאת באמצע, על הציר שבין שתי נקודות המבט. אמירה זו, שאתגרה את חוש–הצדק הילדותי שלנו, שימשה את אבא גם בהקשרים רחבים יותר– משפחתיים, חברתיים, מקצועיים ואף לאומיים.

בעולם שאבא מחנך אליו משלמים מחיר כבד, אישי וקבוצתי, אך ככל הנראה קל בעיניו מחיר זה מהמחיר שמשלם מי שרואה רק צד אחד במלואו. כך נוהג אבא בחייו המקצועיים והרוחניים וכך הוא קורא גם את כתבי חלק מהוגי ימי–הביניים, ובראשם הרמב"ם, כמי שחיו בין תרבויות ונאלצו לאמץ נקודות ראות מורכבות ודואליות. אבל המאבק והמחיר האמיתיים לא היו בתחום ההגותי, אלא בתחום החברתי והפוליטי.

אבא לחם את מלחמת השמאל–הדתי בימים שמושג זה נחשב סתירה מיניה–וביה. אנו זוכרים ימים שבהם היה אבא מתרוצץ מדי ערב, חדור מוטיבציה מוסרית גבוהה, להתעמת בפני קהל עם ידידים ויריבים בכל רחבי הארץ – בסניפי בני–עקיבא, בישיבות ובבתי–כנסת. הוא זכה לגידופים רבים, למחאות ולאיומים. גם אנחנו קיבלנו את מנת–חלקנו בפעילויות שונות של בני–עקיבא, שבהן חברינו ומדריכינו ראו לנכון להתגרות בעמדותיו של אבא, דרכנו. אחת מאיתנו זוכרת במבוכה ובכאב לילה ארוך במחנה–קיץ של כיתה ו', שבו, לאחר שהייתה עדה לביקורת תוקפנית על אבא, הפכה בחשש את שק–השינה על–פניו כדי להסתיר את הסימון "רביצקי". לאחר ימים, כשהעזה לספר את הסיפור בבכי גדול, היה כאבה לא על הדברים הקשים ששמעה, אלא פרי ייסורי–מצפון על שכביכול התכחשה לרגע לכור–מחצבתה.

בשמאל הכללי זכה אבא להערכה מרובה על קולו האמיץ והכמעט בודד, אולם הוא ביקש השפעה והערכה דווקא אצל חבריו בבית–הכנסת. מאבקו לא היה רק על ההוויה הפוליטית הקונקרטית, אלא על פניה וערכיה של תורת–ישראל ועל האופן שבו נקלטו, יושמו והוצגו כלפי חוץ. כאשר זכה לתשואות רמות לאחר הרצאה פוליטית במועדון צוותא בתל–אביב ואנשים קמו לכבודו בהתרגשות הודה אבא למריעים, אך אמר כי ככל שתשואותיהם נועמות לו, לא הם קהל–היעד שהוא מבקש לכבוש, וכי עד שלא יריעו לדעותיו כך בבני–עקיבא, רבה מלאכתו.

בעימותים שבהם הופיע אבא אל מול אנשי גוש–אמונים בדיונים על ארץ–ישראל, מוסר והיחס למדינה, נהג לומר כי אף–על–פי שייצג דעת מיעוט דחויה בעיני הקהל שהופיע בפניו וסבל ביקורת בוטה, הוא מקבל עליו את הדברים באהבה בשל הסיכוי שנער אחד מהנוכחים ילך לביתו ודבריו יפתחו לו כיוון מחשבה חדש.

הייתה זו דילמה מתמשכת לאבא ולמשפחה עד כמה להתפתות לקול השליחות הפנימית הקורא אל הזירה הפוליטית, אף המפלגתית, ועד כמה להישאר איש–רוח, אקדמאי, אובייקטיבי וחיצוני. אבא מרבה לצטט את הפילוסוף הצרפתי ז'וליאן בנדה, שטבע בשנת 1927 את המונח "בגידת–האינטלקטואלים". במקור הופנתה הביקורת כלפי אנשי–הרוח אשר "הזניחו" את עולם הדעת ועסקו באקטואליה ובחיי–השעה. אולם לאחר מלחמת–העולם השנייה השתנתה משמעות המונח, והביקורת התהפכה והופנתה אל איש–הרוח השוכן במגדל–השן ומתעלם מהעניינים הארציים ומן העולם–הזה הדורש את תובנותיו והשפעתו. אבא הזדהה עם הדילמה וקיים יחסים של רצוא–ושוב עם רובדי העומק של הפוליטיקה.

החינוך בביתנו פנימה היה, ועודנו, השתקפות הרמונית של דבריו של אבא בחוץ – בזכות פשרה, מורכבות וכנוּת. כולנו מרגישים כי בכך כוחם החינוכי של אבא ואמא שלנו. כילדים וכמתבגרים שיווענו לעתים למבוגרים יודעי–כול שתורתם ברורת–גבולות וצבועה שחור–לבן, אך הורינו, למרבה התסכול, לא סיפקו צורך זה. הם העדיפו חינוך למורכבות שיש בו פרדוקסים ודיאלקטיות, מתח והתלבטות, כאב, חיפוש ורגש.

אנו זוכרים שיחות מתסכלות במיוחד עם אבא בשנות הלימודים בתיכון, בהיותנו מדריכים בבני–עקיבא המצפים לתשובה ברורה ולערכים חד–משמעיים, בוודאי בתחום החינוך הדתי. הצגנו בפניו נושא טעון במיוחד: שאלות "שבינו לבינה" וההבדל בין הנורמות שהיו נהוגות בחברה הדתית שבתוכה גדל אבא לבין בני–עקיבא של ימינו. אבא אמר אז בגילוי לב שהוא מזוהה באופן עמוק עם הרוב המוחלט של העולם היהודי וההלכתי, שתואמים לא רק את מורשתו, אלא גם את הכרתו המוסרית ומאווייו הרוחניים. אך יש חלקים מועטים שעמם הוא מתמודד ומתייסר, ביניהם שאלות הקשורות במעמד האישה, ביחס לגוי ובנורמות של חברה מעורבת. כמה קשה היה בגיל צעיר לקבל קשת של גוונים שיש בה גם אפור, גם ארגמן. כמה קשה לחשוף את הקשיים והפגמים בעולם–הדתי, וכמה מעצים להיחשף כבר מגיל צעיר לחוסר שלמות, לכנוּת ולענווה.

כאשר היה חוזר אחד מאיתנו הביתה עם החמרה חדשה שלא נהגה קודם לכן בביתנו, הייתה תגובתו של אבא תלוית–עניין. כאשר מדובר היה בהקפדה הלכתית שלא התגלגלה לבית–הוריו או הורי אמא, אך הייתה "הלכתית–טכנית" במהותה, היא אומצה בדרך–כלל בביתנו בלא שאלות ויומרות. אך אשר לאמירות פוליטיות וציבוריות שהציגו עצמן כהלכתיות, נעו תגובותיו בין סובלנות מחויכת או צינית כלפי מערכת–החינוך הדתית לבין התנגדות והתקוממות עמוקה. אבא מקבל את סמכותם של רבנים כ"מקצוענים הלכתיים", בדומה לסמכותם המקצועית של רופאים, אולם אינו מקבל בהכרח את סמכותם כפוסקים בשאלות רוח ומוסר. הוא נותן משקל לעצה הרוחנית ולהכוונה הדתית של חלקם, אבל מכוח אישיותם ולא מכוח הסמכתם. אבא דורש מאיתנו, ילדיו, כמו גם מכל יהודי אחר, להפעיל שיקול–דעת ולקבל אחריות על עמדותינו הדתיות, מתוך לימוד ובקיאות ומתוך מתן משקל רב למסורת שהייתה נהוגה בבית–אבותיו.

את דרכו האקדמית החל אבא בלימודי רפואה, מתוך רצון לעסוק ב"תיקון–עולם", אולם שנתיים של לימודים אינטנסיביים לא ענו על חיפושו הרוחני והוא פנה ללימודי פילוסופיה, לאחר שמוריו הבטיחו לו כי יוכל בתוך שנה להתחרט ולשוב. חמותו, סבתא ציפורה ז"ל, שהופתעה מהמפנה של חתנה, אמרה בשנינותה האופיינית: "דפדפתי בכל מודעות הדרושים בעיתון ולא מצאתי אף לא אחת שכתוב בה: דרוש פילוסוף". אבל אבא כבר לא שב אל לימודי הרפואה. העיסוק בפילוסופיה משך וריתק אותו, והוא הקדיש לו את חייו.

אבא אומר תמיד שמדעי–הרוח והיהדות הם שעושים אותך ל"אדם", וקודמים לכל לימוד מקצועי או פרקטי. הוא מצטט את המשגיח מישיבת "כרם דיבנה" שלדבריו אם אפשר היה לעשות צילום רנטגן לנפש לאחר לימוד דף גמרא, אפשר היה לראות כיצד היא מתרחבת. לא פלא שהבחירה החופשית בביתנו ביחס למקצועות הלימוד בתיכון ובאוניברסיטה ואף בעיסוק לחיים הייתה מוגבלת ביותר. הפנמנו שאין תחום אחר שהוא חשוב, מחיה ומשמעותי כמו העיסוק ברעיונות ובשאלות פילוסופיות על האל, האדם והעולם.

אבא מרבה לחזור על דרשות ופרשנויות הנתפסות בעיניו כמשמעותיות ומכוננות, וכן על בדיחות יהודיות בעלות–עומק שאביו הרבה לספר לפניו. עד כדי כך שאחד מ"משחקי" יום הולדת השישים שהכנו עבורו היה תחרות בין הילדים והאחיינים בהשלמת רעיון פרשני על–פי מילים פותחות. כשאנחנו צוחקים ותובעים דברי תורה חדשים, מצטט אבא בחיוך מתנצל את פרופ' ליבוביץ', שבתגובה על הטענה שהוא חוזר על עצמו אמר שגם לוח הכפל, כשחוזרים עליו שוב ושוב, עדיין נשאר נכון. לחזרות הללו כוח חינוכי רב, ולא לחינם לכולנו, ילדיו, עולם אסוציאציות דומה.

ערב יום–הכיפורים, כולנו מסתופפים תחת הטלית הגדולה של אבא, שליח הציבור ב"כל–נדרי". אבא, שקולו נעים ומעורב בדעת עם הבריות, עומד לפני התיבה נרעש ונפחד, עוצם עיניו בדבקות, מרעים בניגונו החם, מכה על הדוכן בקצב התנודות ומדביק בהתרגשותו העצומה את כל הקהל שאת דעתו הוא מבקש. מבחינתנו התמונה הזו, יחד עם הרגעים של סוף נעילה שבהם אבא חוזר שבע פעמים קורעות רקיע על האמירה "ה' הוא הא–להים", הן חוויות דתיות מכוננות שהטביעו חותם פנימי בלתי–נשכח. אווירת יום–הדין ומשפט כל–הארץ חברו דרך העיניים הילדותיות לסמכות המוחלטת של האב האנושי.

ועם–זאת, הכפפתו של האב, הנראה ברגעים הללו כול–יכול, למלך–מלכי–המלכים מכנסת את כולנו, המכונפים תחת טליתו, יחד עם הקהל הגדול שמאחוריו לתפילה שיש בה שילוב נוסך ביטחון של נחישות והכנעה, רוממות וענווה, נועם וחמדה, חיל ורעדה. עד היום אנו פוגשים אנשים רבים שהיו מתפללים בקהילתנו במרוצת השנים, וגם עבורם הקול הפנימי העמוק של תפילות יום הכיפורים הוא קולו של אבא, חזן ילדותנו.

תאונת הדרכים הקשה שאבא נפצע בה אירעה ימים ספורים בלבד אחרי הימים–הנוראים של שנת תשס"ז, ובראשם ובלבם של רבים ממתפללי בית–הכנסת "יהודה הלוי" הוסיפו נעימות יום–הכיפורים של אבא להתנגן. התאונה חשפה אותנו למעגלים רחבים ומגוונים בחברה–הישראלית – חברים, תלמידים, עמיתים וצופי–טלוויזיה – שקולותיו הרבים והמגוונים של אבא מוסיפים להדהד בהם – כאיש–רוח וציבור, כהוגה–דעות, כמורה וכיועץ. נדהמנו והתרגשנו מפרץ האהבה, התפילה והדאגה שהופנו אליו מכל עבר לאחר התאונה, ועודנו משתאים לנוכח תלמידים–חברים שעדיין באים אליו מדי שבוע לשבת בחברותא כקדם, ללמוד וללמד.

את תולדותיו של אבא ניתן לחלק לשניים – "לפני" ו"אחרי" הרעש, ששינה את חייו ואת חיינו. מאז התאונה זכינו באבא חדש–ישן, בקצב אחר, רך ואוהב, שמציב לנו אתגרים חדשים ועוסק יותר בענייני העולם–הזה, בביוגרפיה ולא בהיסטוריה. כולנו למדנו בשנים האחרונות להעריך חיים שאינם שלמים לגמרי, להיאחז בעולם בלתי–נגאל, להפוך שבר לחלק ולהתפלל לתיקון מלא. אבא לימד אותנו במשך השנים להיאחז בחלקיות, ואילו אמא מלמדת אותנו בכל יום לברך על הטובה. מי ייתן ותתקיים בנו נבואת הנחמה "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵך".

תמי ביטון היא ראש מדרשת "אמי"ת באר" בירוחם, רננה רביצקי פילזר היא ראש בית המדרש במדרשיית הבנות מכון "הרטמן", שלומית רביצקי טור-פז היא מנהלת בית מדרש 'אלול', רואי רביצקי הוא מנהל היוזמה הדתית לשלום 'מוזאיקה'.

המאמר ראה אור לראשונה בקובץ 'על דעת הקהל – ספר היובל לכבוד אביעזר רביצקי, מרכז שז"ר, המכון לדמוקרטיה, 2012

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

בעיני הנצרות והאסלאם, הניצחונות במלחמה הם ההוכחה לאמיתותן. אך ליהדות הוכחה חזקה יותר: ההישרדות

אשמנו, בגדנו… נשפטנו ונענשנו וגלינו מארצנו. בצדק! אך יש גם צדק שמעבר לצדק. הרגשה מעין זו ביטא הנביא חבקוק בפנייתו אל הקב"ה (חבקוק א, יג): "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע!… לָמָּה… תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ". לפנינו מעין שיחה פרטית עם הקב"ה המתנהלת ברשות היחיד של תודעת הנביא, אלא שלדבריו השלכות קריטיות ברשות הרבים ובוויכוחים הבין–דתיים. האגדה החז"לית תיארה זאת בצבעים חושפניים וטרגיים (גיטין נו, ב):

מה עשה [טיטוס הרשע]? תפש זונה בידו ונכנס לבית קודש הקודשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סיף וגידר [דקר] את הפרוכת. ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור [היה טיטוס, שהקב"ה] הרג את עצמו.

אלוהים מת! על דברים קשים אלה, מוסיף התלמוד, התנבאה שירת האזינו (לב, לז): "וְאָמַר אֵי אֱ–לֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ".

איור‭: ‬גונן‭ ‬מעתוק

אקסיומה של מאיסה

במוקדי פרשות בחוקותיי וכי תבוא מצויות התוכחות – נבואות החורבן והגלות. האסלאם והנצרות הפכו את התוכחה ל"הוכחה": "הוכחה דרך ההצלחה וההשפלה". האסטרטגיה של הדתות הייתה פשוטה. ההצלחה מהווה מדד לצדקת הדרך: הצלחה במלחמות וכיבושים, הצלחה בניסיונות להביא את העמים לחסות בצילם של הצלב או חצי–הסהר, וכן הצלחה אישית כלכלית בעולמם של הקלוויניסטים. כך, הגלות והסבל של עמנו הפכו לאקסיומה שממנה נובעת הקביעה הדתית האולטימטיבית שאלוהים מאס בנו. כמובן, אלו שהשתמשו באקסיומה הזאת גם פעלו רבות כדי לממש אותה במציאות, על ידי חוקים מגבילים ורדיפות.

כתשובה לטענות אלו לימדו אותנו חז"ל שההיסטוריה זיכתה את ישראל בנס גדול יותר מניצחונות צבאיים והצלחות אחרות. כוונתם לפלא קיומו והישרדותו של העם היהודי למרות הסערות ההיסטוריות שגזרו עליו, כביכול, כיליון. את הפלא הזה ביטא בצורה מופלאה רבי יהושע בן לוי (יומא סט, ב):

משה אמר: (דברים י, יז) "הָאֵ–ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא". אתא [בא] ירמיה (לב, יח) ואמר: נוכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר "נורא"! אתא דניאל (ט, ד) אמר: נוכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר "גבור". [באו אנשי כנסת הגדולה] ואמרו אדרבה… אלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות.

רעיון דומה בוטא בשיחה מפתיעה קדומה יותר: "אדריאנוס אמר לרבי יהושע [בן חנניה]: גדולה הכבשה העומדת בין שבעים זאבים, אמר ליה [לו]: גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה" (אסתר רבה י, יא). "נצח ישראל", כפי שנס זה יכונה, הוא ההוכחה ההיסטורית המופלאה ביותר לאמיתותה של היהדות. וכי תאמרו: הרי יש עמים נוספים ששרדו עד היום הזה במזרח הרחוק? נכון, הם שרדו, אך דתם ותרבותם השתנו באופן יסודי. הם אולי צאצאי אותו מקור גזעי, אך הם אינם אותו עם.

לפי דברי המקובל רבינו בחיי בן אשר (ג, א), רעיון זה מבוטא גם בחזון הסנה – וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: "ירמוז הסנה לעם השפל אשר ברזל באה נפשו, והוא בוער תמיד באש הצרות, והצרות יקיפוהו מכל צדדיו וראוי שיכלה בצרותיו, והוא עומד ומתקיים בין האויבים בדרך המופת, ואֵינֶנּוּ אֻכָּל". מיוחדים במינם הם דברי הרמב"ם באיגרת תימן. "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית כח, יד) נאמר ליעקב: "שאף על פי שישתעבדו האומות בזרעו… יישארו [בניו] ויעמדו, והמשתעבדים בהם יחלפו ויאבדו… [ובני ישראל יהיו] כַּעֲפַר הָאָרֶץ, כלומר אף על פי שהם נתונים למרמס ולמרפס כעפר הזה שהכל דורסין אותו, סוף שיגברו וינצחו". ואנו נוסיף, על עפר זה תיבנה מדינה.

טראומה מתמשכת

אך נחזור ונשאל. האם הניצחונות וההצלחות של העמים אינם מוכיחים שהאלוהים עומד לצדם של האחרים? לכך התייחס רבי יהודה הלוי בכוזרי (ד, כא–כב), הספר המהווה הגנה ל"דת המושפלת" – ה"סינדרלה" של העמים והדתות. ריה"ל שם בצדק את תגובתו דווקא בפי המלך המסתכל מבחוץ: "אין אני מביא ראיה מזה [מהצלחות המלחמה] כי רואה אני את שתי הדתות [הנצרות והאסלאם] חולקות זו על זו, והרי לא ייתכן כי תמצא האמת בשני הקצוות". במצב כזה, או שהאמת מצויה רק באחת מהן או שאינה באף אחת. שתי הדתות מנטרלות זו את זו. דברי הכוזרי מאפשרים לנו פרספקטיבה ביקורתית על התיאולוגיה הפוליטית של ישמעאל המתבסס על הסיף ונצחונו. היא לא מסוגלת להוכיח את אמיתותה אלא אם כל העולם ייכבש על ידה, וחוסר היכולת לכך הוא טראומה מתמשכת קשה בשבילה.

"מלכות אדום" הנוצרית עדיין לא מבינה טראומה זאת. בעולמו של אדום, ישו הוא סמל הסובל. הוא נהרג כיהודי, בשיטת מוות רומאית, הצליבה. את זאת ביטא מרק שאגאל בצורה מופלאה באחת מתמונותיו שבה נראית דמותו של ישו לבושה טלית קטן, על רקע להבות השואה. אילו ישו היה שם, לא היה נגאל. באופן פרדוקסלי, הבנת הנוצרים את ערכו של הסבל מפריכה לחלוטין את המשוואה השגויה: "תוכחה–הוכחה", שבה הם השתמשו נגד אבותיי. איפכא מסתברא, העם היהודי הסובל הוא עבד ה' האמיתי, את זאת הוכיחו דווקא הם ברדיפותיהם.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

1. סיסמתו של איזה ארגון היא "ארוכת בת–עמי"?

2. מי אמר "אני חושב שצריך לשמור על שרון כמו על אתרוג"?

3. על מי נאמר "ולולב מתלבלב על הראש, וכל האצבעות שלהם זרת"?

4. הדסה, אריאל, דוד, חיים ומרים הם סוגים של מה?

5. ילדיו של מי הם יפתח–פלמח, סייר–בנימין, מצדה, צאלה וערבה?

6. מה עשו בימי עזרא עם "עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת"?

7. איזה סופר היה בילדותו טועם שוקולד עבור חברת קדבורי?

8. מיהו BB–8?

9. איזה נוזל מופק בבלוטה הלקרימלית?

10. מי כתבה "בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים / אַיָּלָה שוֹתָה מַיִם / מַה לִי וְלָהּ / אֶלָּא צוּקֵי לִבִּי"?

11. באיזה אזור בעולם גרים ביורטה?

12. ובאיזה אזור בעולם גרו בטיפי?

13. מי מחפשת בית בספרן של מרים רות ואורה איל?

14. באיזה שיר נכתב "ברוך שובך בוגד, אחוז היטב במוט האוהל"?

15. באיזו מדינה נבנו בהוראת הדיקטטור 700,000 בונקרים, בממוצע 24 לכל קילומטר מרובע?

16. איזה ספר עוקב אחרי חייהם של עמיר ונועה במעוז ציון?

17. מהו יום ליקוט עצמות?

18. שמו הלועזי של איזה כלי מגיע מהמילה העברית אבק?

19. ומקור שמו של איזה צבע הוא במילה לאבק בשפת האורדו?

20. איזו מוסכמה חברתית משתקפת בצורך לצלצל פעמיים ב"צריך לצלצל פעמיים" של נתן אלתרמן?

21. מה יצרה ב–1903 אליזבת מגי כדי להמחיש את ההשלכות השליליות של השתלטות על קרקעות?

————-

תשובות

הדסה
אמנון אברמוביץ'
החייזרים, במערכון של אסי וגורי
גופנים (פונטים)
רחבעם זאבי
בנו סוכות (נחמיה ח, טו)
רואלד דאל, שכתב לימים את "צ'ארלי והשוקולדה"
רובוט בסרט "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", שיעלה בקרוב לאקרנים
דמעות
יונה וולך
ערבות מרכז אסיה
המישורים הגדולים בצפון אמריקה
יעל
"שיר אהבה בדואי"
אלבניה
"ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו
היום שבו היו מועברות עצמות המת מקבר זמני לקבר משפחתי קבוע, לאחר התאכלות הבשר
אבקוס (חשבונייה)
חאקי
צלצול אחד – לבעלי הבית. שני צלצולים – לדיירי משנה
"משחק בעל הבית", שהפך לימים למשחק "מונופול"

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

מדוע מערבבת התורה בין המושגים "תורה" ו"שירה"? על הפער שבין הספר והדיבור ואתגר הנחלת התורה לדורות הבאים

בפרשיות האחרונות של ספר דברים ניכרת תחושת דחיפות. משה עומד לפני מותו ועליו לסדר סידורים אחרונים כדי שהמפעל הגדול שהנהיג במשך ארבעים שנה לא ירד לטמיון. דבר אלוהים מודיע לשליח הנאמן את התחומים הראויים לטיפול ואת הפעולות שיש לבצע. בתוכם תופסת השירה מקום מרכזי. מילותיה של השירה החובקות שמים וארץ ומקיפות ימות עולם נותנות לה את כובד משקלה בתודעת הדורות. חלק ממשקל זה גנוז בהשוואה שבינה לבין התורה.

משה מצטווה לכתוב את השירה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". משה ממלא את הציווי לכתוב ואת ההנחיה ללמדה: "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לפתע משנה הכתוב נושא ועובר לדבר על התורה: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם". מה כתב משה, שירה או דברי תורה? שאלה זו ממשיכה לפסוק הבא, שבו מצווה משה את הלווים נושאי הארון: "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ". במה מדובר – בשירה, בדברי תורה או בספר התורה?

איור: מנחם הלברשטט

מן הדיבור לדבר

ערבוב המושגים – הוראה משותפת בין התורה לשירה – מופיע גם בארבעת הפסוקים המופיעים כאפילוג לשירה:

וַיָּבֹא משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן. וַיְכַל משֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

השורש דב"ר מופיע בארבעה פסוקים אלו שמונה (!) פעמים. הוא מתייחס לדברי התורה, הוא מכוון לדברי השירה, הוא קשור לדיבור והוא שייך לדברים ולדבר הזה: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ".

ספר דברים הוא ספר של דיבורים. יש בו ספר תורה ויש בו שירה. יש בו כתיבה על לוח אבן ועל קלף ויש בו חקיקה על לוח הלב. משה, המלא דיבורים מזה ארבעים שנה, דיבורים עם אלוהים ודיבורים עם בני ישראל, עתה בסוף ימיו, בעוזבו את העולם הזה – הוא נאלץ לכתוב. הוא כותב ספר. הדיבורים, השיחה שבעל פה, הופכים להיות דבר כתוב וחתום – הופכים להיות דָּבָר: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר… סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ".

המעבר מן הדיבור לדבר, מן השיחה החיה אל הספר, יאפשר לצלוח את תהום הנשייה – את סופיות חיי האדם וקוצר יכולתו לומר את דברו לכל לאשר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם ואף לאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. עם הכתיבה יהיו משה ודיבוריו בעלי ערך גם אחרי מותו. משה האיש החי והמדבר יהיה מעתה תורת משה (יהושע ח'; מלאכי ג' ועוד), הספר ישרוד אחרי האדם ויפתח את הפתח לניצחונו על החידלון ולהיותו תורת נצח. עם זאת, הפיכת הדיבור החי לדבר – לספר – לחפץ, יש בה משום עצירה – הקפאה. אין בה מחוות הפנים, הפרשנות של ניגון דברי הדובר. אין בה האפשרות להידבר, לשוחח, להקשות, לשאול ולהקשיב להסבר המתפתח. יש בה עצירה וחתימה. סוף.

ממשיכי הדרך

אבל המתבונן היטב בפרשייה זו ימצא כי יש בה הבטחה – "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ". יש תקווה כי בצד הכתוב יישמר משהו מן השירה, משהו שיזכיר את הדיבור החי, שילווה את דברי התורה הכתובים, יוסיף להם נופך, ייתן להם סגנון, צבע מיוחד – מנגינה.

לא די בתורה החתומה בספר שהוא תורת נצח. יש צורך גם בשירה, שתעניק את החיבור – את הרלוונטיות לנפש הלומד והעושה. שירה שתשכיל להעביר את התוכן הגדול לא בכתיבה דמומה אלא בדיבור במילים – "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם". מצופה מן השירה שתתפקד בתפקיד עד: "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד". יקוים בה מאמר חכמים "מפיהם ולא מפי כתבם" – התורה לא תהא רק ספר אלא גם שיח חי, וניגון מיוחד של לומדיה ומשנניה.

על רקע זאת אנו עשויים להתמלא רטט עם פסוקי חתימת הפרשה. ארבעים שנה עמל משה להנחיל את תורת ה' לעמו ישראל. ארבעים שנה של מאמץ הגדושות בתקלות ובאכזבות, בכשלים וברגעים של ייאוש. משה עצמו יודע לסכם את התקופה הזו במילים הממצות את כל התסכול מן העבודה הסיזיפית: "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

והנה באותם פסוקים אחרונים אנו מוצאים דבר חידוש: "וַיָּבֹא משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם, הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן". המורה הגדול, שגרונו ניחר מן המאמץ הגדול, שחידושי רוחו, דברי תורתו, הנהגתו ושירת חייו נראים כחולפים עם הרוח, בנופלם על אוזניים אטומות ולב ערל, אחרי ארבעים שנה שומע מירכתי בית המדרש קול הנענה לקראתו, עומד על הגיונו ומצטרף אליו לשירתו – תלמיד אחד שמבין: "הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן". לעתים די בתלמיד אחד כדי לתת תקווה, כדי להבטיח כי לא תישכח מפי זרעו (את הצליל של יהושע שמעתי מהרב דוד ביגמן ועיבדתי למנגינה משלי).

זו כמעט החתימה – תורה ושירה וממשיכי דרך. ממשיכי דרך שיאחזו בתורת הנצח וימשיכו את מנגינת רבם בצירוף צליל קולם הייחודי.

הרב עמית קולא הוא רב הקיבוץ עלומים וראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

באילו סוכות ישבו בני ישראל במדבר – בעננים, בסוכות ממש או במבני מלחמה? משמעותה של הסוכה לאור פשטי המקראות ודברי חז"ל

טעמה של מצוות הישיבה בסוכה נתפרש בתורה (ויקרא כג, מב–מג): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱ–לוֹהֵיכֶם". ועדיין לא נתפרש מדוע עלינו לזכור שבעֵת ישיבת מצרים ישבנו בסוכות. נחלקו בכך תנאים (סוכה יא, ב):

"כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם.

אף בפשט הכתוב נחלקו הפרשנים. בעוד רש"י, רמב"ן והתרגומים הבינו סוכות על דרך הפשט כענני כבוד, לדעת רשב"ם ואבן עזרא פשט המקרא מכוון לסוכות ממש.

הפייטנים מצדם נטו אצל שיטת ענני הכבוד ופייטו:

טִלּוּל עֲנָנִים אֶזְכְּרָה, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר אַזְכִּירָה, לְחַסְדֵי דָוִד זָכְרָה (יוצר ליום א' דסוכות)

יֹפִי עֲנָנֶיךָ סִכַּכְתָּ עַל גְּאוּלִים, חֻפַּת כְבוֹדְךָ פָּרַשְׂתָּ עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת סְלוּלִים (מערבית ליום ב' דסוכות)

עֲמוּסָיו סִכֵּךְ בַּעֲנָנִים כְּהוֹאֵל, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יוצר ליום ב' דסוכות)

לכאורה שאלה עיונית לפנינו ואין צורך להכריע בה. אך מצאנו פסיקה הלכתית ברורה בשולחן ערוך (אורח חיים תרכה, א): "והסוכות שאומֵר הכתוב שהושיבנו בהם – הם ענני כבודו שהקיפם בהן, לבל יכם שרב ושמש".

מסתבר שההכרעה חשובה למעשה, שכבר ביאר הב"ח שמצוות הישיבה בסוכה שונה מכל המצווֹת, ומי שאינו מתכוון לתכלית שנכתבה בה לא יצא ידי מצוותה (או"ח תרכה, א):

דכיון דכתיב "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם", לא קיים המצוה כתיקונה אם לא ידע כוונת מצוַת הסוכה כפי פשטה. ולכן באר לפי הפשט, דעיקר הכוונה בישיבת הסוכה שיזכור יציאת מצרים… שצריך שיכוון בשעת ישיבת הסוכה הטעם המכוון במצוה.

משום כך פסק השולחן ערוך במחלוקת זו – כדי שהיושב בסוכה יֵדע אם עליו לכוון שישיבתו היא זכר לישיבה בסוכות ממש או זכר לישיבה תחת צלם של ענני הכבוד.

הישיבה‭ ‬בה‭ ‬מעלה‭ ‬את‭ ‬זכויותיהם‭ ‬של‭ ‬ישראל‭ ‬לפני‭ ‬הקב‭"‬ה‭. ‬בניית‭ ‬סוכה
צילום‭: ‬דניאל‭ ‬שטרית‭, ‬פלאש‭ ‬90

זכר לחירות ולשעבוד

לדעת רבי אליעזר עלינו לזכור בחג את חסדו של הקב"ה עם יוצאי מצרים ואת המעלה הגדולה שהייתה בעת הנדודים במדבר. שהרי הקב"ה הוריד את ענני כבודו כדי לשכן בהם את עמו במדבר. כך הגן עליהם מאויב ומחיה רעה, מן השמש הקופחת, מן האבק ומן הרוח, וכך גם השרה עליהם את שכינתו (מכילתא בשלח, פתיחתא):

נמצאת אומר– שבעה עננים … ארבעה מארבע רוחותיהם, אחד למעלה ואחד למטה, אחד שהיה מהלך לפניהם– כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה משפילו … והיה מכה נחשים ועקרבים, מכבד ומרבץ לפניהם.

ובאמת מצאנו במקרא מקור מפורש ל"סֻכָּה" העשויה מענני כבוד (ישעיהו ד, ה–ו): "וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה, כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה. וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר".

לדעת רבי עקיבא, לעומת זאת, עלינו לזכור עד כמה היה קשה לבני ישראל במדבר. הם ישבו בשמש הקופחת ובסופות החול בסוכות פשוטות. עלינו לזכור זאת כדי לדעת להעריך את הטובה שעושה עמנו הקב"ה היום, בנותנו לנו ארץ טובה ובתים מלאים כל טוב. כך כתב רשב"ם (ויקרא כג, מג):

"חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" – באוספך את תבואת הארץ, ובתיכם מלאים כל טוב, דגן ותירוש ויצהר. למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.

לאור זאת נראה שלדעת רבי עקיבא עיקר החג הוא היום השמיני – יום העצרת – שבו אנו נכנסים מן הסוכה, מדירת העראי של שבעת הימים, אל ביתנו החם והטוב שהקב"ה זיכה אותנו בו. לשיטתו ברור יותר מדוע היושב בסוכה ביום השמיני עובר על איסור "בל תוסיף" (ר"ה כח, ב), שהרי הוא מאריך על עצמו את ימי הגלות, ואדרבה – עלינו להיכנס הביתה ולהודות על כך לקב"ה.

נמצאת למד שלדעת רבי אליעזר הסוכות ממשיכות את ארבע הכוסות של פסח, שהן דרך חירות, ואילו לדעת רבי עקיבא הן ממשיכות את המרור ואת זיכרון השעבוד.

אך האמנם נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בציור גורלם של בני ישראל במדבר? לדעתנו אין הכרח. אפשר שבשנה הראשונה ובתחילת השנה השנייה אכן היו ישראל תחת ההשגחה המרוממת והמפנקת של ענני הכבוד. אולם אחרי חטא המרגלים וגזרת "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם" (במדבר יד, כט), אפשר שנסתלקה מעליהם השכינה, נעלמו ענני הכבוד והם נותרו חשופים בסוכות פשוטות שבנו להם למגן מפני אויב, חיות ורוחות המדבר, עד שנת הארבעים – כאשר שבו ענני הכבוד בזכותו של אהרן.

הגע בעצמך: רש"י טוען, על פי פשוטו של מקרא, שבמשך שלושים ושמונה שנות העונש היו בני ישראל נזופים למקום, ולא שרתה השכינה בחיבה ומאור פנים אפילו על משה רבנו (רש"י דברים ב, טו): "שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עִמו הדבור בלשון חיבה, פנים אל פנים וישוב הדעת. ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל".

ואם משה רבנו נזוף למקום עד שנת הארבעים, ענני כבוד על ישראל מנין? אלא ודאי נסתלקו ענני הכבוד וחזרו וגוננו על בני ישראל רק בשנה הארבעים.

חסד נעורייך

לדברי האומר "ענני כבוד", ודאי נועדה מצוות הישיבה בסוכה להזכיר את חסדו של הקב"ה עמנו, כפי שהסברנו לעיל. לדברי האומר "סוכות ממש", מצאנו בדברי אחד מהראשונים שלא נועדו הסוכות להזכיר את חסדו של הקב"ה עמנו, אלא דווקא את גודל מעלתם של ישראל. כך כתב רבנו בחיי (ויקרא כג, מג):

דעת האומר סֻכות ממש עשו להם, מפני זה נצטוינו לעשות סכות דוגמתן, כדי שיתגלה ויתפרסם מתוך מצוַת הסֻכות גודל מעלתן של ישראל במדבר. שהיו הולכים עם כובד האנשים והנשים והטף במקום ההוא, אשר אין בטבע האדם לחיות בו. והוא שהעיד הכתוב:"אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה", "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן".

סוכות ממש הן מעשה ידי אדם, ואילו ענני כבוד הם "שלוחים" שמימיים. לדברי רבנו בחיי, הבחנה זו תואמת את מה שהסוכות נועדו להזכיר: ענני הכבוד נועדו להזכיר את חסדו של הקב"ה עִם ישראל, ואילו סוכות ממש מזכירות את הליכתה של כנסת ישראל בעקבות הקב"ה, המתוארת על ידי הנביא כחסד הנעשה כביכול עִם ה' (ירמיהו ב, א–ב): "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

בתפילת זיכרונות הנאמרת בראש השנה אנו אומרים פסוקים אלו כדי להזכיר לפני הקב"ה את ימי אהבת הכלולות של עַם ישראל לאחר יציאת מצרים. באותה עת הלך העם כולו במדבר השמם, על אנשיו, נשיו וטפו, מכוח ביטחון מלא בקב"ה. המן ירד מהשמים – אך אסור היה להותיר למחרת; הבאר ליוותה את העם – אך לא ניתן היה לשמור את המים. עַם ישראל צעד בעקבות הקב"ה באמונה גדולה, ומאות שנים אחר כך מזכיר זאת הנביא ירמיהו כזכותם הגדולה של ישראל.

לדברי רבנו בחיי, הישיבה בסוכה נועדה "כדי שיתגלה ויתפרסם מתוך מצוַת הסֻכות גודל מעלתן של ישראל במדבר". "בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – ובכל זאת לא התלוננו והאמינו בקב"ה. בהזכרת ימי הנדודים במדבר, הישיבה בסוכה מעצימה את אמונתנו בקב"ה ובמקביל מעלה את זכויותיהם של ישראל לפני הקב"ה.

אמצעי מלחמה

עד כה הנחנו ש"סוכות ממש" הן הסוכות שישבו בהן בני ישראל במרבית שנות הנדודים במדבר. אולם באמת הדבר קשה: אם כל כך חשובות היו אותן סוכות, כיצד ייתכן שהתורה אינה מזכירה אותן כלל בחמשת חומשי התורה? ומה היה ייחודן של אותן סוכות, עד שראוי היה לקבוע עליהן חג לדורות?

משום קושי זה ביאר רבי אליעזר מגרמיזא – אחד מגדולי ראשוני אשכנז – שלא היו אלה סוכות רגילות, אלא סוכות של היוצאים לקרב (רוקח סי' ריט):

ויש מפרשים, כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען – אז ישבו ישראל בסֻכות, כמו שכתוב:"הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת"… זהו "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – כשצרים את האומות… וזהו "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת" – שלא יחשבו מאבֹתינו אברהם ויצחק ויעקב אנחנו יושבים בארץ, אלא יֵדעו שיצאו ממצרים וצרו על הערים ונתנם ביד ישראל.

דברי הרוקח נסמכים על כמה פסוקים במקרא, שבהם נאמר במפורש שאנשי המלחמה היוצאים לקרב ישבו בסוכות. כך נאמר למשל על חיל דוד הצר על עמון (שמ"ב יא, יא): "וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד – הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים…"

ניתן לשער שכאשר אנשי עיר מבוצרת ביקשו להכין עצמם לאויב המאיים לבוא עליה למלחמה, הם היו בונים סוכות ללוחמים בשדות המקיפים את העיר. סוכות אלה סיפקו מגורים נוחים ללוחמים שהמתינו לחיל האויב, ובמקביל היו מוסוות היטב בצמחייה שבשדות. כך נאמר בספר איוב (לח, לט–מ): "הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא. כִּי יָשֹׁחוּ בַמְּעוֹנוֹת, יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ אָרֶב".

בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, הכינו עצמם יושבי הארץ למלחמה בישראל. לצורך כך הקימו הכנענים סוכות קרב וארבו בהן לבני ישראל. בני ישראל גברו על הכנענים וניצחו אותם, וייתכן שאחר כך ישבו באותן סוכות שבנו הכנענים כדי להילחם מהן בישראל. בכך, התקיימה בנוחלי הארץ ההבטחה שהבטיח להם הקב"ה ביד משה (דברים ו, י–יא):

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ–לוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ, עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹאבָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

מצוות הישיבה בסוכה נועדה אפוא להזכיר גם את הישיבה בסוכות המלחמה, לאחר הניצחון על יושבי הארץ הכנענים. לזכר ניצחון זה נקבע החג לדורות, ונצטוו ישראל לשבת בו בסוכות. בעודנו יושבים בסוכה נזכרים אנו בעזרת ה' לאבותינו בנחלת הארץ, ויודעים כי רק בסיועו של הקב"ה זכינו לרשת את ארץ ישראל.

המאמר מתוך הספר "באר מרים" לחג הסוכות, שרואה אור בימים אלו בהוצאת ידיעות ספרים וישיבת הר עציון

הרב יעקב מדן הוא ראש ישיבת הר עציון

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

עם כל התורה שקנה בעמל, זכה אבי לאריכות ימים בשל כיבוד אמו. הרב יעקב שפירא על אביו הגדול הרב אברהם שפירא, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת "מרכז הרב", במלאת שמונה שנים לפטירתו

הגמרא במסכת ברכות (ג, ב) כותבת: "אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת". ההבנה הפשוטה ב"דבריו של מת" היינו שאומרים דברים משמו של המת, אולם ניתן לפרש פירוש נוסף. "אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת", משום שכאשר מגיע אדם לעולמות עליונים – משתרשת אצלו שפה אחרת, אמיתית ונכונה יותר, עילאית מכדי שתהא מובנת במושגים של עולם הזה. "דבריו של מת" – היינו דברים של נצח, טהורים ומרוממים, וכפי שחז"ל התבטאו (ילקוט שמעוני שמואל רמז קלט): "עלמא דקשוט" – עולם האמת. וממילא, "דבריו של מת" הם דברי אמת; וישנם כאלה שזכו, וכבר בחייהם היו בני העולם הבא: כל שפתם, מושגיהם ומחשבותיהם היו של אמת, חותמם היה אמת. גם בעולם הזה זכו לחיבור ל"עלמא דקשוט".

בדבריו של הנביא מלאכי (ב ו) נאמר: "תורת אמת היתה בפיהו, ועַוְלה לא נמצא בשפתיו". ומבאר הירושלמי (פאה א א): "'תורת אמת היתה בפיהו' – אפילו דברים ששמע מפי רבו; 'ועולה לא נמצא בשפתיו' – אפילו דברים שלא שמע מפי רבו". הכוונה בביטוי "ועולה לא נמצא בשפתיו" מתבארת מדברי הבבלי (כתובות יט, ב) על הפסוק "אל תשכן באהליך עַולה" – שאסור לאדם להחזיק שטר שאינו מקוים בתוך ביתו, שמא יוכלו לגבות על ידי השטר. וממילא, "ועולה לא נמצא בשפתיו" – היינו, שאף דבר שיכולה לצאת ממנו תקלה, מחשבה שאינה של אמת וסברה בלתי ישרה – "לא נמצא בשפתיו". ברוך ה' זכינו להיפגש עם מדרגה זו אצל אבי מורי זצ"ל, ש"תורת אמת היתה בפיהו" – מה שלמד מרבותיו, הדורות הקודמים; וגם – "ועולה לא נמצא בשפתיו".

בספרו "האמונה והבטחון" (פרק ז) מביא הרמב"ן את דברי הגמרא (מגילה כז, ב) על כך ששאלו תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי אותו במה זכה להאריך ימים. תשובתו, בין השאר, הייתה – שלא ביטל קידוש היום, ו"אמא זקנה היתה לי, פעם אחת מכרה כפה שבראשה והביאה לי קידוש היום". נשאלת השאלה – מה פירוש "אמא זקנה היתה לי"? האם רבי יוחנן בן זכאי, שהגיעה גדולתו עד כדי כך ש"לא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים" (סוכה כח, א), לא מצא בעצמו מעלה שבזכותה היה ראוי לאריכות ימים מבלי להיתלות ב"אמא זקנה היתה לי"?  מבאר הרמב"ן שהכוונה היא שלמד דבר זה ממעשה אמו בקטנותו. ובאמת, זו מעלה גדולה – החיבור לדורות הקודמים – שאילולא היא – כל שאר המעלות פחות חשובות. יחד עם החיבור לתורה עלינו להפנים את החיוניות שבחיבור לדורות שקדמו לנו.

ולבי אומר לי, שאם היה נשאל אבי מורי במה זכה לאריכות ימים – היה עונה באותה הלשון: "אמא זקנה היתה לי". אותה אמא, הענע רייזל (לבית זקס) – סבתי עליה השלום, שכל כך כיבד, דאג לשלומה ולימדנו ממנה בתחומי המידות, דרך ארץ והתפילות. אמא זקנה הייתה לנו – שהייתה שופכת נפשה לפני ה', הן ביחידות והן במועדים בבית הכנסת בעזרת הנשים, וכפי שאמר עליה ר' יחזקאל סרנא – לִמְדוּ ממנה איך להתפלל.

הרב‭ ‬אברהם‭ ‬שפירא‭ ‬בכותל‭, ‬הושענא‭ ‬רבה
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחה

אין לנו האבן

הגאון מווילנא מבאר בפירושו לספר איוב שיש שלושה שמות לארי בשנות חייו: בצעירותו, באמצע ימיו ובזקנותו. בבחרותו – הבריות העומדות לידו נבהלות משיניו; באמצע ימיו – משאגתו, כאשר עומדים מולו; אבל בזקנתו – מתייראים מקולו גם בריחוק מקום ממנו, וכדברי חז"ל (ילקוט שמעוני איוב רמז תתקו): "תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים – חכמה נתוספת בהם, שנאמר 'בישישים חכמה'".

ומעין זאת כתב הרמב"ם באגרתו לבנו – שבה הוא מזהיר אותו שילמד ויהגה בפירוש האבן עזרא, "כי החכם הזה הנזכר לא היה מתפחד משום אדם, ולא היה נושא פנים לשום בריה". ישנה מציאות בעולם הזה של "גברא דמסתפינא מיניה" (אדם שאני מפחד ממנו) – לא מצד כוחניות יתרה שיש בו, אלא מצד גבורת האמת הנוקבת של התורה ששרויה בקרבו. האמת היא הגבורה הגדולה ביותר.

אדם שעמל וגדל בתורה, ומגיע עד לאותה המדרגה שבה, כעין דברי הגר"א – ככל שהוא מזקין דעתו מתווספת עליו; תלמידי חכמים שכל גופם אש, ותורת אמת בפיהם – מגיעים למדרגתם זו בלי רעש תקשורתי ומילים מצועצעות – ואנשים מטים את אוזנם כלפיהם כדי לקבל תורת אמת, ללא זיוף.

זכינו לשבת ולהסתופף בצילו של אבי מורי זצ"ל, לקבל מתורתו, להתרשם מיגיעתו, ללמוד ממידותיו – מהכרת הטוב, מהתפילה. ואנו ממשיכים לעמוד בבית המדרש שבו לימד והרביץ תורה – וכעין דברי הגמרא (ברכות נד, א), שהרואה אבן שישב עליה משה צריך שייתן שבח והודאה לפני המקום; וכפי מה שמובא בגמרא במקום אחר (בבא מציעא כח, ב): "אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבדה נפנה לשם…" – גם לפנינו עומדת אותה אבן שישב עליה משה רבנו – וגם לנו אבדה אבֵדה, הצדיק אבד, ואין לנו האבן לטעון עליה.

המזור לכל התהפוכות

כתוב בתהילים (טו ד): "ואת יראי ה' יכבד", ודרשו חז"ל (מכות כד, א) את הפסוק הזה על יהושפט מלך יהודה, שכאשר היה רואה תלמיד חכם היה מנשקו, וקורא לו: רבי רבי, מורי מורי. הרמב"ם (הלכות מלכים ב ה) מביא דברים אלה של חז"ל. ואמנם, אם הלכה זו כל עניינה הוא כבודה של תורה – הייתה היא צריכה לבוא בהלכות תלמוד תורה, ולא בהלכות מלכים. אלא שהרמב"ם מביא הלכה זאת בהלכות מלכים, ללמדנו שזה גופא כבוד המלך והמלכות, שהמלך יטה את אוזנו לדברי התורה.

ובדומה לכך מצינו בגמרא (ברכות ג, ב), שלאחר שדוד המלך עסק בתורה מחצות הלילה נכנסו אליו בבוקר חכמי ישראל לדון על צורכי הציבור, ביודעם שמלך שכל הגותו ודעתו מתוך תורה – ממנו אפשר וצריך ליטול עצה.

אומר משה רבנו בסוף ימיו (דברים לא ב): "לא אוכל עוד לצאת ולבוא". מסביר רש"י: "לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה". לעומת זאת, כאשר בפרשת פינחס (במדבר כז יז) משה רבנו מבקש למנות מנהיג אשר "יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" – מבאר רש"י (ד"ה אשר) שהכוונה ביציאה וביאה זו למלחמה. בא ללמדנו רש"י שגם ענייני הציבור הם תורה, ובתורה אנו מוצאים מזור והדרכה נכונה גם לענייני הציבור.

ומתוך כך גם מתברר לנו תפקידנו, הבנים – "'לבניך', אלו תלמידיך" (ספרי ואתחנן לד) – להתרומם. יותר אמת, יותר טהרה, יותר לשאוף ולפעול להרמת קרן התורה. להכיר בכך ש"כי הם חיינו ואורך ימינו" – החיים בעצמם, המזור לכל התהפוכות הפרטיות, וגם הציבוריות–כלליות.

נדבק בעזרת השם בתורה ובמידות שראינו אצל אבי מורי זצ"ל, וימסרו אותן מאיש לרעהו. הספרים והדברים הכתובים, הגם שהם טובים ונהדרים – הם מצומצמים ומוגדרים באותיות. זה לעומת הזכות לראות ולהיפגש ישירות עם השמש בגבורתו, שאין לו צורך בכלים אחרים, וכבר זכה באותן עוצמות גדולות ורוחניות כדי להעניק את הגבורה הגדולה – שהופיעה בין בחיי הפרט ובין בחיי הציבור. אין כאן מקום להאריך על אודותיה של האמת הגדולה שכולם ידעו והרגישו – גם אלה שחלקו, ולעתים אף שלא בנימוס – שהדברים הם אמת.

"תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצא בשפתיו". יהי רצון שאבא מרי זצ"ל יתפלל משמים – וכמה אנו זקוקים לתפילות – עלינו ועל כל בית ישראל כולו, ונזכה ויתכפרו כל עוונותינו לגמר חתימה טובה.

הרב יעקב שפירא הוא ראש ישיבת "מרכז הרב" וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

כולם מכירים אותה כמי שאין בה לא טעם ולא ריח, אולם הן במקרא, הן במדרש והן בפיוט הערבה זוכה למקום של כבוד. בשבח הערבה

עוד מגן הילדים אנו רגילים להמשיל את ארבעת המינים לקבוצות בעם ישראל על פי המשל המפורסם (ויקרא רבה, אמור, ל, יב):

פרי עץ הדר אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים.

על המשל הזה נבנו ונדרשו אלפי דרשות שהפכו את הערבה לדבר מיותר וחסר ערך, תוך התעלמות מוחלטת מתכונותיה הנאות וממעלותיה המיוחדות. נשתכח לחלוטין שמשל "הטעם והריח" אינו אלא אחד מסדרת משלים (ולא הראשון שבהם) שבכולם הערבה מסמלת עניינים נכבדים ודמויות נשגבות, לא פחות מחבריה לאגודה, ואף עולה עליהם. וכך אנו מוצאים באותו מדרש עצמו: "…וערבי נחל, זה הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה 'סולו לרוכב בערבות ביה שמו' (תהלים סח, ה)". ובהמשך: "וערבי נחל, זה יוסף…", "וערבי נחל, זו רחל…" וכן "והערבה דומה לפה".

גם בשער הכוונות להאר"י יש לערבה משל נאה. נציג אותו בנוסח הפיוט הנודע "סוכה ולולב לעם סגולה" לרבי משה בן יעקב אדהאן (מכנאס, במפנה המאות ה–17 וה–18):

הַהֲדַס רוֹמֵז לִשְׁלֹשָׁה אָבוֹת

מֹשֶׁה אַהֲרֹן בַּדֵּי עֲרָבוֹת

יוֹסֵף לַלּוּלָב חֶמְדַּת לְבָבוֹת

דָּוִד לָאֶתְרוֹג כַּלָּה כְּלוּלָה

אם כן, דימויים רבים ויפים לה לערבה: הקב"ה בכבודו ובעצמו – רוכב ערבות, משה ואהרן – בדי ערבות, משל לפה הדובר או לשפתיים (וכך מתחברת הערבה לדימוי של משה ואהרן), יוסף הצדיק ורחל (ובכך מתחברת הערבה אל היופי, כפי שנראה להלן). אז האמנם רק אין טעם ואין ריח?

דרכה‭ ‬מתפללים‭ ‬ישראל‭ ‬ונושאים‭ ‬עיניהם‭ ‬למים‭. ‬חיבוט‭ ‬ערבות‭ ‬בהושענא‭ ‬רבה‭, ‬ירושלים
צילום‭: ‬יעקב‭ ‬נחומי‭, ‬פלאש‭ ‬90

קריאת תשועה

יתר על כן, מכל ארבעת המינים זוכה הערבה לשתי מצוות נוספות. הראשונה היא מצוות חיבוט ערבה, הקיימת עד היום, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב ז, כב):

וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה. כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא.

המצווה השנייה, שמקורה בהלכה למשה מסיני, כלומר מדאורייתא, היא להקיף בערבה את המזבח בכל ימות החג, ובלשון המשנה:

מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא, רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים. בשעת פטירתן מה הן אומרים? יופי לך מזבח, יופי לך מזבח. רבי אליעזר אומר: לי–ה ולך מזבח, לי–ה ולך מזבח (סוכה ד, ה).

מכאן מנהג ה"הושענות" הקיים עד ימינו. לא בכדי המילה "הושענא" הפכה למילה נרדפת לערבה (כבביטוי "הושענא חבוטה"). בפי יהודי תימן הפועל "לשענן" פירושו לנענע את הלולב באמירת הושענא. ואכן יש מי שסובר שיסודם של פיוטי ההושענא הוא בהקפות המזבח עוד בתקופת הבית. ההושענות הנהוגות בימינו במנהגי אשכנז רובן משל רבי אלעזר ברבי קליר שחי בארץ ישראל במאה השישית–שביעית. במנהגי הספרדים ההושענות הן לרוב מאת רבי יוסף אבן אביתור בן המאה העשירית ומרבי סעדיה גאון שחי מאה שנה לפניו.

רבי אלעזר הקליר בן ארץ ישראל היה, וגשמי החורף היו חשובים לו מאוד. דאב לבו לראות את הכנרת "מתייבשת", וקריאת "הושענא" מפיו בדיוק כמו מפי התנאים היא זעקה לגבורות גשמים. נראה כיצד הוא משלב את הדברים בפיוט מיוחד הפותח בהכרזה "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא" המצוטטת במשנה שראינו לעיל.

האמירה החידתית "אני והו הושיעה נא" נתפרשה בכיוונים שונים. המרכזי שבהם: "מי שאני והוא בצרה הושיעה נא, שאף ה' כביכול משתתף בצרתם של ישראל והוא נושע בישועתם, על דרך הכתוב 'עמו אנכי בצרה'" (פירוש ר' פינחס קהתי על פי רב האי גאון ובעלי התוספות).

טבעי הדבר שדברי המשנה ופרשנותם ימצאו דרכם אל פיוטי ההושענות, שהקדומים שבהם אולי היו, כאמור, חלק מהקפת המזבח בזמן הבית השני. הבולט בפיוטים אלה הוא הפיוט "כְּהוֹשַׁעְתָּ אֵלִים בְּלוּד עִמְּךָ / בְּצֵאתְךָ לְיֵשַׁע עַמָּךְ / כֵּן הוֹשַׁע נָא". ופירוש הדברים: כמו שהושעת את ישראל הקרויים אילים (על פי ישעיהו סא, ג), כשהיו במצרים המכונה כאן "לוד" (על פי בראשית י, יג: "ומצרים ילד את לודים") יחד איתך, כלומר אף אתה הושעת את עצמך, כביכול, משעבוד מצרים. תוכן הדברים והמילה "עִמך" בונים רמיזה להבטחת ה' ליעקב אבינו: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה".

הפיוט בנוי ברובו על עיקרון זה שבגאולת ישראל גואל הקב"ה גם את עצמו, כביכול. הפיוט כתוב בתבנית חוזרת בסדר אלפא–ביתי "כהושעת… כן הושע נא" – ודברי ההשלמה ל"כהושעת", לאמור "כמו שהושעת", מציינים את גאולת הא–ל יחד עם גאולת ישראל. וכך גם הטור השני: "כהושעת גוי ואלוהים" על פי שמ"ב ז, יב, ונדרש לענייננו על דרך "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג, ט). הצירוף "דרושים לישע אלוהים" הופך את הביטוי "ישועת ה'" לדו משמעי – ישועה מאת ה' וישועה לה' עצמו. באותיות ס–ע מעלה הפייטן בגעגועים את זכר ההקפות בבית המקדש, וישראל, עם עמוסים, מכונים בו "עומסי ערבה":

כְּהוֹשַׁעְתָּ סוֹבְבֵי מִזְבֵּחַ / עוֹמְסֵי עֲרָבָה לְהַקִּיף מִזְבֵּחַ / כֵּן הוֹשַׁע נָא.

לכאורה זהו טור שאין בו שיתוף הקב"ה "כנושע", אך אם נזכור את המשל שהערבה היא דימוי לקב"ה, על פי "שוכן ערבות" – הרי לפנינו הקב"ה וישראל הזקוקים למי הגשם ולישועה.

סמל היופי

למקום של כבוד זוכה הערבה בפיוט לשבת, פיוט הרבה פחות נועז, המציין את עזרת ה' לישראל ולאבות האומה ומבקש ישועה תוך פירוט חושני של יופיין של הערבות:

כְּהוֹשַׁעְתָּ חִבּוּט עֲרָבָה שַׁבָּת מַדְחִים. מֻרְבִּיּוֹת מוֹצָא לִיסוֹד מִזְבֵּחַ מַנִּיחִים. כֵּן הוֹשַׁע נָא. כְּהוֹשַׁעְתָּ בְּרַכּוֹת וַאֲרוּכוֹת וּגְבוֹהוֹת מְעַלְּסִים. בִּפְטִירָתָן יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ מְקַלְּסִים. כֵּן הוֹשַׁע נָא. כְּהוֹשַׁעְתָּ מוֹדִים וּמְיַחֲלִים וְלא מְשַׁנִּים. כֻּלָּנוּ אָנוּ לְיָ–הּ וְעֵינֵינוּ לְיָ–הּ שׁוֹנִים. כֵּן הוֹשַׁע נָא. כְּהוֹשַׁעְתָּ יֶקֶב מַחֲצָבֶיךָ סוֹבְבִים בְּרַעֲנָנָה. רוֹנְנִים אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא. כֵּן הוֹשַׁע נָא.

ובתיאור רחב של הערבה בפיוט מדגיש הפייטן כמה וכמה ממעלותיה של הערבה ובעיקר את יופייה:

יֹשֶר פְּאֵר עֲרָבוֹת / בָּמוֹ עוֹז לְהַרְבּוֹת / לְשוֹכֵן עֲרָבוֹת

קְצוּבוֹת בַּדֵי שְתַּיִם / כְּמוֹ עֲפִיפוֹת שְתַּיִם /  וּמצָּעוֹת בִּנְתַּיִם

יְעוּרוֹת בְּאִבֵּי נַחַל / לְהַעֲרִיב בָּם מַחַל / לְיַעֲרֵי רְתוּמֵי גַחַל

(הקליר, "אקחה פרי עץ הדר").

הערבה מייצגת אפוא את ערך היופי, והלא הן המקדש והן בגדי הכוהנים אמורים להיות "לכבוד ולתפארת". ערך היופי בערבה מסביר גם את דימוי הערבה ליוסף ולרחל שהיו "יפי תואר ויפי מראה", אך המשל מדגיש דווקא את הקמילה המהירה והמקדימה של בעלי היופי: רחל מתה בצעירותה, יוסף הלך לעולמו קודם לאחיו, והערבה – היא כמשה ונובלת קודם לכל שאר המינים המחזיקים מעמד זמן רב למדיי.

היפים הללו הם בעלי תפקידים חשובים: רחל היא אהבתו הגדולה של יעקב ורק למענה עבד ומכאן הגיע, בעל כורחו, לארבע אמהות ולשנים עשר שבטים. יוסף הוא הגורם ליעקב להגיע למצרים, ובסופו של דבר לגאולה ולהתגבשות העם. והערבה נעשית שותפה לגולי בבל היושבים על נהרות בבל ותולים כינורותיהם "על ערבים בתוכה".

הדברים מתקשרים לרב המשמעותיות של השורש ער"ב, שענייניו מרובים: ערבות הדדית בבחינת כל ישראל ערבים זה לזה או זה בזה, ערבות במשמעות של טעם טוב, לערבב, לשלב דבר בתוך דבר, ומכאן "שתי וערב" באריגה. ערֵבה, כלי גדול ללוש את הבצק, ובכיוון אחר גם במקור המילה וגם במשמעות: ערב ומערב שעניינם שקיעה ומעבר מיום ללילה.

ברם בסוכות זוכה הערבה בתפקידה האמיתי – דרכה מתפללים ישראל ונושאים עיניהם למים והיא עצמה דימוי למים, לצמיחה ולגאולה.

פרופ' (אמריטוס) אפרים חזן לימד במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת  בר–אילן

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

כל ענייני חג הסוכות מחדירים בכל אדם באשר הוא את האמונה בהשגחה האלוהית. ראש השנה וסוכות כחגים בעלי ממד כלל עולמי

סוכות הוא הרגל השלישי בסדר שלושת הרגלים. בפסח יצאו בני ישראל מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, והפכו לעם שצועד אל ייעודו. בשבועות, לפי מסורות מאוחרות, קיבל עם ישראל את התורה, ומכאן את תפקידו ושליחותו בעולם.

שני אירועים אלו, שנחגגים בפסח ובשבועות, הם מאורעות מרכזיים ומכוננים בתולדות האומה הישראלית. לעומת זאת נראה שסוכות מציין מאורע טפל ובעל משמעות משנית בתולדות האומה. וכי ישיבתנו בסוכות בצאתנו ממצרים היא מאורע מרכזי בחיי העם שראוי לזוכרו ולהזכירו בדבקות בכל שנה בשנה ובכל דור ודור?

על אף שבמבט ראשון נראה שהתשובה היא שלילית, הרי פסוקי התורה מורים אחרת. במקביל לציווי בפסח "למען תספר לבנך ובן בנך", גם בסוכות נמצא ציווי מקביל: "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי אתכם בצאתי ממצרים". מה הוא אפוא המסר של סוכות שראוי להזכירו ולחנך עליו דורי דורות?

מהבית אל הסוכה

נראה שהמסר של חג הסוכות הוא האמונה בהשגחה. הסוכות שהגנו על עם ישראל והעניקו לו מחסה מפני השמש, או ענני הכבוד שליוו את עם ישראל בצאתו ממצרים, הם סמל להשגחת הא–ל. זהו המסר שעובר כחוט השני בכל מצוות החג.

ישיבה בסוכה – במשך כל ימות החג אדם מצווה לצאת מבית הקבע שלו אל סוכתו. הבית הוא סמל לביטחון בסיסי – קורת גג היא סמל לביטחון כלכלי, הבית משמש אף חומת מגן בפני המזיקים ומהווה מקום חמים שאדם חוזר אליו מפועל יומו. בסוכות אדם מצווה לצאת מהמקום הבטוח והמוגן ולהיות נתון לחסדי הבורא וכך לחוש את השגחתו.

ניסוך המים – מצווה זו התקיימה בתקופת המקדש בבוקרו של כל יום מימי החג והיא חלק מהבקשה על גשמי השנה. ידועים דברי המשנה "בחג (הסוכות) נידונים על המים" (ראש השנה א, ב). אחד מענייניו של חג הסוכות הוא המים. התלות בגשם היא דוגמה מובהקת לאמונה בהשגחה. התורה מציינת שארץ ישראל התלויה בגשם יש בה השגחה יתרה של הקב"ה והיא שונה בעניין זה מארץ מצרים:

כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא… למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' א–לוהיך דורש אתה תמיד עיני ה' א–לוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה (דברים יא, י–יב).

הגשם הוא דוגמה מובהקת לאמונה בהשגחה ובשכר ועונש: "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי… ונתתי מטר ארצכם בעתו… השמרו לכם פן יפתה לבבכם… ועצר את השמים ולא יהיה מטר" (שם יג, יז). שוב, אף במצווה זו אנו רואים כי האמונה בהשגחה עומדת במוקדו של החג.

ארבעת המינים – דרשנים ניסו לדרוש ולבאר מה מייצגים ארבעת המינים. ניתן להסביר שארבעת המינים מייצגים את אזורי החקלאות השונים שבארץ ישראל. הלולב גדל באזורים המדבריים של הנגב והערבה, ההדס גדל במורדות הגולן, במדרונות הגליל העליון ובדרום הכרמל, הערבה גדלה על גדות הנחלים (נחלי הגליל והרי יהודה), והאתרוג גדל בשפלה ובמישור החוף. ארבעה גידולים אלה תלויים בגשם שירד בחלקים השונים של הארץ, ורק אם ירד גשם בכל חלקי הארץ נוכל לקיים את מצוות ארבעת המינים כהלכתה.

מוטות כנפיים גלובליות

עניינו של החג הוא, אם כן, האמונה בהשגחה – ומצוות החג מחנכות לאמונה זו. אולם השגחתו של הקב"ה היא לאו דווקא על עם ישראל, אלא על כל עולמו, ולכן בשונה מפסח ומשבועות שבהם מרחיקים את אומות העולם – הרי בסוכות יש לאומות העולם חלק. בקרבן פסח מורחקים אומות העולם שהרי נאמר "וכל ערל לא יאכל בו", ובשבועות, המכונה יום מתן תורה – ציוויי התורה חלים דווקא על עם ישראל (וידועה הדעה שגוי ששמר שבת חייב מיתה). לעומת זאת בנוגע לסוכות חז"ל דורשים ששבעים הפרים מוקרבים כנגד שבעים האומות, ובהפטרה של שבת סוכות מובא חזון שאומות העולם יבואו לירושלים לחגוג את חג הסוכות ומי שלא יבוא ייענש – "וזאת תהיה חטאת הגויים אשר לא יבואו לחגוג את חג הסוכות" (זכריה יד יט).

בעניין זה סוכות הוא המשכו של ראש השנה, שאף לו ממד כלל עולמי. בראש השנה מומלך ה' על כלל העולם – "ותמלוך על כל העולם כולו בכבודך", והוא אף יום דין לכל באי עולם – "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון".

פסח הוא חג הנוגע לעם ישראל בלבד ושבועות הוא המשכו, לעומת זאת לראש השנה ממד כלל עולמי וסוכות הוא המשכו.

נראה אפוא שבניגוד למחשבה הראשונית, חג הסוכות לא נועד רק להזכיר את ישיבתנו בסוכות בצאתנו ממצרים, אלא הוא מהווה חג בעל מוטות כנפיים גלובליות וכלל עולמיות, והמסר הטמון במצוותיו והלכותיו הוא החינוך לאמונה בהשגחת ה' על כל הבריות שברא בעולמו.

איתן רייך הוא מנתח מערכות בתחום המחשוב ודוקטור לתלמוד מטעם אוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

הוא אמנם נתן סיבות רבות לאנשים דתיים שלא לאהוב אותו, אך הערצתו את התנ"ך ואת התלמוד וגאוותו בייחוסו החב"די הפכו את מישאל חשין לאחד השופטים היהודיים ביותר בהיכלי המשפט הישראלי

רבים מבני הציבור הדתי לא אהבו, לשון המעטה, את השופט מישאל חשין. חשין, מצדו, נתן להם הרבה סיבות לכך. מלחמתו חסרת הפשרות בכפייה הדתית לסוגיה; אמירותיו בזכות חופש הדת ובגנות השימוש לרעה שעשה, לדעתו, הממסד הדתי בכוחו; דחיית ערעורה של מרגלית הר–שפי בגין אי מניעת הפשע ומעשה הרצח של יגאל עמיר; התרת מכירת בשר לא כשר בדרך שאינה יוצרת חשש הטעיה, והכרעתו – בדעת מיעוט – בדבר הותרת כביש בר אילן פתוח לתנועה בכל שעות יום השבת.

למרות כל אלה, דומה שמלבד השופטים שמזוהים כ"שומרי מצוות" ומקצתם יושבים על תקן "השופט הדתי" בבית המשפט העליון (ולמותר לומר שלמרות תיוגם הם ראויים לכהונתם ללא כל קשר לאמונותיהם ואורח חייהם), לא היו הרבה שופטים יהודיים כמו השופט חשין.

הוסיף‭ ‬חיות‭ ‬ וצבע‭ ‬לסעיפי‭ ‬ החוק‭ ‬היבשים‭. ‬ מישאל‭ ‬חשין
צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי

המחאות למוסדות צדקה

חשין היה יהודי וציוני בכל רמ"ח ושס"ה. הוא היה גאה בייחוסו לבעל ה"תניא", שאביו, השופט שניאור–זלמן חשין, כמו גם בנו שניאור–זלמן, נשאו את שמו בגאון; הוא התגאה בכך שחינך את ילדיו לפקוד את בית הכנסת בהיותם ילדים. גם אהבתו למקורות היהודיים, ובמיוחד לתנ"ך, לא ידעה גבול.

"לעצמי אבקש", כתב פעם, "כי נכדיי יחונכו במורשת אבותיי ובמורשתי, כי יֵדעו מהי שירת הים, מי הייתה דבורה הנביאה ומהי קינת דוד על שאול ויהונתן; כי ידעו מי היו הלל הזקן והרמב"ם; כי ישירו בדבקות 'לי כל גל נושא מזכרת' ואת 'סימן טוב ומזל טוב'; כי ידעו מי היה דיקי ומי הוא יבכה של יהודה עמיחי; כי יחיו את מגש הכסף; כי ידעו על מה נכתבה 'מגילת האש' וכי ידעו מי היה ביאליק ומי הוא חיים גורי; כי ילמדו על השואה וידעו כי שנית מסדה לא תיפול".

יש יותר מסמליות בכך שהשיב את נשמתו לבוראו בימי הרצון, החסד והרחמים של עשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים. כמו היום, אני זוכר בהשתאות את מראהו של חשין, שנגלה לעיני בדרך אקראי, יושב ליד שולחנו לפני כחצי יובל שנים, בערב ראש השנה, וממלא בכתב יד החרטומני עשרות רבות של המחאות למוסדות צדקה וחסד דתיים וחרדיים, כמו גם לאנשים נדכאים שמעולם לא פגש. מלאכה זו לא הותיר לאיש מעוזריו הרבים. הוא כתב, והוא הדביק את המעטפה ושם את הבול. מתן בסתר, גמילות חסד של אמת, בגופו ולא רק בממונו, ללא ציפייה לקבלת תודה או גמול.

בחדרו הצנוע שבמשרד עורכי הדין שלו ברחוב בוסתנאי בירושלים, או בלשכתו המרווחת בבית המשפט העליון, שכנו כבוד, לצד ספרי החוק והמשפט, המילונים וספרי העזר, גם ששת סדרי המשנה, גם ספר האגדה של ביאליק גם מדרש רבה, וכמובן ספר התנ"ך שלא מש מעיניו ולבו.

אהבה רבה, אהבת עולם, הייתה לו לשופט חשין לתנ"ך.

אהבה זו – מסורת היא בידיו מבית אביו–אבא, השופט שניאור–זלמן חשין, בעל "ילדי אימוצים", "דמויות מבית המשפט" ו"שחוק ודמע בבית הדין", שמילא פיו ולשונו ממעיינותיו המפכים של המקרא ומתוכם חידש בעולם המשפט הישראלי את הביטוי הקולע "עשיית עושר ולא במשפט".

בהסמיכו עורכי דין ופרחי פרקליטים חדשים הורה אותם השופט חשין האב שהתנ"ך – הוא–הוא ולא אחר – "ספר הספרים של המשפטן" הוא. וכך ציווה אותם–אותנו:

פרקליט בּוּר בענייני משפט עושה מלאכתו רמייה. אך מי שאינו יודע ולא שמע מעולם על החטא הקדמוני, אבי אבות כל החטאים והעוונות והפשעים שבעולם, אינו יכול להיחשב לאדם משכיל, על כל פנים לא לפרקליט יהודי משכיל. ועל החטא הקדמוני מסופר דווקא בספר בראשית ולא בהאלסבורי ובקני או ברוסל וגלנויל ויליאמס ובשאר ספרים על עוונות וחטאים…. לא ימוש מפיכם ספר התנ"ך, זה האוצר היקר ביותר שהותיר לנו הגניוס היהודי, והגיתם בו יומם ולילה. כלום נאה לנו לאנשי המשפט בארץ אבות לעמוד מרחוק, להתייחס בזלזול או אפילו בשוויון נפש בלבד לאוצרות תרבותנו?

כוח הבן מכוח האב

אמרו חכמים: "יפה כוח הבן מכוח האב". מ"ם זו, לא מ"ם ההגדלה היא ("יותר מ…") אלא מ"ם הנביעה ("מתוך") היא, לאמור: כוחו של הבן יונק ושואב כוחו מתוך כוחו של אביו.

הן מכוחו וכוח–כוחו של אביו, השופט ש"ז חשין; הן מכוח מורהו הגדול, צבי אדר, שכדברי השופט חשין, היה "האיש שאוכַּל באהבת התנ"ך ורצע את אוזני לתנ"ך לכל ימי חיי"; והן מכוחו–שלו, עשה השופט מישאל חשין עושר במשפט וחצב מן התנ"ך אוצרות גנוזים ומטבעות לשון. לעתים באים הם ככתבם וכלשונם במקרא, דוגמת "מדרך כף רגל", מעשה מִקשה", "מותר האדם מן הבהמה", "וישן מפני חדש תוציאו"; ולעתים עוברים הם "תרגום לחשינית" – ללשונו המיוחדת של השופט חשין הבן, ובאים בצורות שונות ומגוונות דוגמת "והיה אם ישאלוני מחר"; "קרקורים הבוקעים מחדרי בטן"; ועוד כהנה וכהנה.

אהבה שאהב השופט חשין את התנ"ך, כמו גם את המשפט, לא קלקלה את השורה אלא ייפתה אותה. וכך נתוודענו לתיאורו את עשייתו בבית המשפט, שנקשרה גם היא ללשון מקרא: "ארבע עשרה שנים עבדתי בבית המשפט העליון ואת בית המשפט העליון, כמניין השנים שיעקב עבד ברחל, ויהיו בעיניי כימים אחדים באהבתי את בית המשפט ואת היושבים בו". וכיוצא בו, בהקשר אחר: " שאל אביך ויגדך, שאל בנך ויאמר לך, שאל חברך וישיבךָ", "השמים שמים לה' והכְּנֶסֶת נתן לבני–אדם", או כלל שכָּלַל בפרשנותו של חוק: "אנו הם הערֵבים – ומידנו יבקשו חוק".

בצוותא חדא עם השופט חשין צופים אנו בפליאה במלחמת ישראל בעמלק ומזמרים בצוותא עם דבורה הנביאה המשוררת בעוז ומהללת את "המתנדבים בעם"; ואגב הילוכו מחיה השופט חשין לעינינו את המעשה הנורא והאיום של "פילגש בגבעה", ומבין השיטין עולה קול זעקתה ושוועתה, קול נורא ההולך מסוף העולם ועד סופו.

מתוך לשון המקרא השגורה על פיו, משלב השופט חשין אותה בדרך הילוכו המיוחדת הספוגה היטב בניחוחה הטוב של לשון מקרא. על דרך הכלל, לשון זו מזדקרת לעינינו בבת ראש. כך, לדוגמה, מדבר הוא – בעקבות שבעת שרי פרס ומדי – בזכות יסוד חוקתית "היושבת ראשונה במלכות"; ומוסיף ומדבר הוא בשבח "גאונה והדרה" של חירות; פותח ב"אחר הדברים האלה" וחותם ב"אדברה וירווח לי"; מדבר הוא ב"חלק ונחלה", ברכוש ש"האדים להלבין כשלג" ומעמידנו על "אבן הראשה"; מצהיר הוא כי "דַלונו עד מאוד", קורא בקול גדול "והיה מחננו קדוש" ומתרה הוא בשופט "שלא יגבה לבו" ושלא יתהלל ב"כוחו ועוצם ידו"; ויוצא הוא כנגד אותם הזוממים "לשלול שלל ולבוז בז"; מוליכנו "קוממיות" ב"דרך הישר" ומעמידנו על הצורך "בתחבולות תעשה לך מלחמה"

אכן, לעתים הבליע השופט חשין לשון מקרא בנעימה, וסמויה היא מן העין, ורק מי שאוזנו כרויה היטב, ולבבו יבין, ויודע הוא בטיב מקרא, עשוי לגלותה. כך, לדוגמה, כותב הוא כי "נורמה במשפט אין היא תופעת טבע ואין לה קיום 'אובייקטיבי' משל הייתה מיטה, שולחן, כיסא או מנורה". והבקי ידע שרביעיית כלים אלה לא על דרך אקראי באה.

כבודו של אדם?

על דרך צחות לשונו–שלו, ניתן לומר שהוא בתנ"ך והתנ"ך בו. עד כדי כך, שכאשר ביקש לתאר מחלוקת שהמדינה צד לה, רואה הוא לנגד עיניו את "מלחמת העולם הראשונה" שמבראשית, בין ארבעת המלכים והחמישה, ודובר הוא אלינו בתיאור "בקעת–המריבה אליה נאספו סמכויות–מדינה וזכויות–יסוד". מבקש הוא לתאר את איש שוק ההון העושה שימוש אסור במידע פנים, כביכול במסתרים, ומציב בפנינו אמרת קדמונים של "וירא כי אין איש"; משבא הוא לתאר מִדרג של נורמות, מדבר הוא אלינו בלשון קדמונים של קהלת, על "גבֹהַ מעל גבֹהַ"; ומשמדבר הוא בשלושה חוקים, נוקט הוא לשון "שלושת הגיבורים" והבקי במקרא ידע ויבין שלא לחינם בחר דווקא בדימוי זה. גם משביקש להראותנו פגיעה בסודיות בנקאית מהי, שם הוא בפי החוק תשובה לפוגע בלשון מקרא: "מה לך שאתה מבקש לחרוש בעגלתי וכך למצוא חידתי?". ומשבא הוא לדבר בפרשנותה של הוראת חוק בחוק השבות, הוא מורנו שלא יהא זה נכון וראוי אם "ייאמר עליה כי לבדד תשכון וכי בהוראות–חוק אחרות לא תתחשב".

אך בא הוא לדבר בשלילת חירות התנועה, וכמִן האוב עולים בלעם ואתונו וניצבים לנגדו: "ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב. וַיִחַר אף אלוהים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עִמו" (במדבר כב, כא–כב)", והוא חותם: "כך היה בימי קדם. בימינו–שלנו באה המכונית תחת האתון". ומשבא הוא לדבר ברוב הייסורים שכרוכים בבחירת רב עיר, נעה מחשבתו היישר לגן העדן, ומביא הוא סיוע לדבריו מכאבה וצערה של חוה אם–כל–חי: ""הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית, ג, טז), ומעיר: "אלה דברים אמר הקדוש–ברוך–הוא לחווה לאחר אוכלה מפרי עץ הדעת. ובישראל של ימינו, הרבה עצב, מכאובות וייסורים כרוכים בהוֹלָדָתו של רב עיר".

בדרך הילוכו בנתיבות משפט העניק לעתים השופט חשין לבוש עברי למטבעות לשון שגורים בשפות אחרות, ויצק את היין הישן לקנקנה המתחדש של הלשון המשפטית העברית בת ימינו, עד שלא נודע כי באו אל קרבה. וכך נולד והיה חידוש לשון יפה כדוגמת "לא ייעשה כן במקומנו" כנגד it‘s not done האנגלי; ובאו לעולם "עיקרי טיעון", ו"חֶסֶר של אמת"– לאקונה של אמת, על משקל הביטוי המקורי "חסד של אמת". או פתגם על דרך התפילה: "כבודו מלא עולם. אך לא כבודו של האדם מלא עולם"; וכיוצא בו: "לא יצא עַוָל נשכר בעוולתו" על משקל "לא יצא חוטא נשכר", ו"דור דור ומאזנו" על משקל "דור דור ודורשיו". וכיוצא בזה, תיאור סכסוך במוסד חינוכי: "שניים אוחזים בבית–ספר: זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי"; וכמותו "הזורע כזב יקצור ריק".

חוטא בהומור

מדי פעם חמד לו השופט חשין לצון, חוטא בהומור דוגמת "אגרת אין–רדיו", משתובב בחריזה קלה על "אתיקה, פואטיקה ואסתטיקה", מלמדנו ש"אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש", וחותם בשאלת "מה בין מינסק לבין פינסק?", או בקריאת "קומו ונעלה ציון – אל בית המשפט העליון!". גם משלים ונמשלים, דימויים ורמזי לשון, מרובים המה בידיו כחול אשר על שפת הים, ומוסיפים חיות וצבע לסעיפי החוק היבשים.

כך, לדוגמה, בבואו להסביר "זכות עמידה" מהי, ומה תמורה חלה בה, עושה השופט חשין שימוש במטבעות לשון מאוצרם הטוב של חז"ל, על דרך משנת אבות "דע מאין באת, ולאן אתה הולך". בתיאורו את נוראות השואה, "אִם יהיו כל פשעים שבעולם בכף מאזניים, ופשעים של שואה בכף שנייה, כף שנייה מכריעה". וכשהוא מבקש לאַלְפנו בינה בתורת השיהוי והעתירה המוקדמת, או בהתייחסו לשעת הדמדומים המדויקת שבה פועל עיקול זמני את פעולתו, נדרש הוא לשירתו היפהפייה של אברהם אבן עזרא: "אַשְכִּים לבית השר – אומרים: כבר רכב; אבוא לעת ערב – אומרים: כבר שכב; או יעלה מֶרְכָּב, או יעלה מִשְכָּב, אויָה לאיש עני, נולד בלי כוכב!". וכך, בדרך הילוכך בנתיבות פסיקתו של השופט חשין, נמצאת מרבה, ביודעין ובלא יודעין, גם חכמה, גם בינה גם דעת.

גם לשון חכמים ולשונות של תפילה שגורים על פיו של השופט חשין. ומכאן הרצון "לגמול לאיש חסד כמפעלו", "נותן לרשע רע כרשעתו" ודימוי מי "שאינו גוף ואין לו דמות הגוף", ברכת "ברוך שומר הבטחתו", וכנגדם תקוות "ולמלשינים אל תהי תקווה" וקושיות "מה נשתנה"; כלל גדול של "סוף מעשה במחשבה תחילה" ודימוי "כחומר ביד היוצר, מי המרחיב ומי המקצר", "כהגה ביד המלח, כגרזן ביד החרש", "ואל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עוון, לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון", הם וכיוצא בהם.

ארון הספרים הצנוע שעמד בחדר האורחים המרווח שבביתו הירושלמי לא אכלס הרבה ספרים. לצד יצירות האמנות ושכיות החמדה שבו, שכנה בו כבוד מהדורת התלמוד הבבלי בפירושו של הרב שטיינזלץ. הספרים לא עמדו שם לשם קישוט. חשין עשה בהם שימוש תדיר, ויעידו על כך פסקי דינו כמו גם לשונו שהייתה משופעת בציטוטים מן המקורות.

לא ייפלא אפוא שמשנתו של השופט חשין רצופה אהבה לעולמה העשיר של מורשת ישראל על כל רבדיה ותקופותיה. ומכאן דיבורו לעתים גם במונחים שמקורם בשדות ההגות והמיסטיקה היהודית, דוגמת "חומר היולי" ו"נשמה ערטילאה", גם דיבורו בשירת ביאליק וחנה סנש ויהודה עמיחי. יצירתו כולה משופעת וטובלת באמרות, ניבים וצמדי לשון שמקורם בספרות קדמונים, כגון "זו כל התורה כולה", "אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי"; "קשים גרים לישראל", "טעות לעולם חוזר" ו"דעלך סני לחברך לא תעביד"; ולצד "שהכול נהיה בדברו" בא "אנוס על פי הדיבור", "דע מאין באת ולאן אתה הולך"; "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", "יקוב הדין את ההר"; "כשאני לעצמי" ו"אור הגנוז", "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", "יש בכלל מאתיים מנה, ואין בכלל מנה מאתיים", "זה נהנה וזה חסר", "מתעבר על ריב לא לו"; "גִטה וחצרה באין כאחד", "כל שהוא כביצה – ביצה טובה הימנו", "טוב שֵם משמן טוב"; "הוו זהירין ברשות" ו"אל תתוודע לרשות".

לומד בטחנת הקמח

זיקתו העמוקה למורשת היהודית ורוחב דעתו באו לביטוי גם בחיי היום–יום, באנקדוטות קטנטנות, שהמעט שבהן לימד על המרובה הנסתר מן העין. אני זוכר כמו היום שיחת טלפון שניהל מישה (כך כונה בפי מתמחיו, ידידיו ובני משפחתו) עם אחד מלקוחותיו, בעל טחנת קמח גדולה במרכז הארץ. השעה הייתה שעת בין ערביים והלקוח, בעל הטחנה, ביקש מחשין הפסקה קלה. "אני מבקש להתפלל מנחה". "בכבוד", השיב לו מישה, "אם כך נמשיך בעוד עשר דקות". "לא", השיבו הלה, "נמשיך בעוד שעה". "שעה?", הזדעק חשין, "מה זה, יום כיפור אצלכם היום? תפילה כה ארוכה?". "לא ולא", הצטדק בן שיחו. "אנו מתפללים מנחה, לאחר מכן אנו יושבים ללמוד מעט תורה, ורק לאחר תפילת מעריב נוכל להמשיך ולשוחח". "ללמוד אמרת?", הצטחק חשין. "נו בטח, אצלך, בטחנת הקמח, אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה – אין קמח"…

מתמחה נוסף, אהוד גוטל (כיום פרופסור למשפטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית), סיפר על מחלוקת נוקבת שהייתה לו עם מאמנו השופט חשין בעניין התוצאה הראויה באחד מתיקי הרצח שבאו לפתחו של השופט. שעת המנחה הגיעה. המתמחה פרש לחדרו והשופט יצא לביתו. כעבור כמה דקות שב השופט לחדר המתמחים והמתין בסבלנות עד שמתמחהו יסיים תפילתו. "חשבתי שוב על הטיעונים שהעלית", אמר השופט, "והם אינם נכונים מסיבה נוספת", ופירט את עמדתו, תוך שהוא מוסיף: "אגב, בוודאי תרצה לדעת שהיה עליך להתפלל בדיוק בכיוון ההפוך מזה שאליו התפללת, אבל נחמד לראות שהתיק כה מסעיר את רוחך עד שאתה שוכח היכן מזרח והיכן מערב"… "אני מודה לשופט חשין", סיים המתמחה גוטל את סיפורו, "על שהראה לי, ביותר ממובן אחד, את הכיוון הנכון".

אין זה מקרי שלמרות דימויו הלוחמני בענייני דת כלפי חוץ, נמשכו אליו, כפרפרים לאור, צעירים שומרי מצוות. רשימת המתמחים שלו מעידה על כך: יואב הירש, אלי וילצ'ק, השופטות תמר בר–אשר ותמר בזק–רפפורט, אהוד גוטל, אנשיל פפר, איל ינון, אמנון דה הרטוך והח"מ, כולם בוגרי מוסדות החינוך הממ"ד, התמחו במשרדו או בלשכתו בבית המשפט העליון ונפשם נקשרה בנפשו גם שנים לאחר שסיימו את התמחותם.

השנים האחרונות לא היטיבו עם השופט חשין. מאז עלותו בסערה השמימה של בנו בכורו שניאור, שנהרג על ידי נהג שיכור בעודו רוכב על אופניו, חייו לא היו עוד חיים. הלב עוד פעם, הרגליים הילכו, בקושי רב, אך הנשמה והחיות ניטלו הימנו. העיניים השובבניות כבר לא ברקו כמקודם, והלשון שהייתה רגילה בהפצת בליסטראות כמעט דממה לחלוטין. והמחלה שתקפה אותו החמירה את המצב.

וכמין הד עלו דברים שכתב השופט חשין, 16 שנה קודם לכן:

אין לו לאב יקר מילדו, ואין לו לאב אבדה גדולה מאובדן ילדו: ילד שיבוא תחת אביו, ילד שבבוא יומו של אב יאמר אחריו קדיש. "קדיש שלי", יאמר אב על ילדו, והנה ה"קדיש" איננו. וכזעקתו קורעת הלב של דוד על אבשלום בנו, על בן שמרד באביו וביקש לרשת אותו בחייו: "בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני".

יהי זכרו ברוך.

פרופ' אביעד הכהן, דיקן המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט", הוא תלמידו, מתמחהו וידידו של השופט חשין במשך כ–30 שנה. הספר שערך, "פרש בודד בערבות החוק והמשפט – אמרות ולקוטות ממשנת השופט מישאל חשין", יראה אור בקרוב

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

הרומן של אלנה פרנטה, הסופרת האיטלקיה הגדולה שאיש מעולם לא פגש, מתרחש בנאפולי הענייה. אלון אלטרס, מתרגם ספריה לעברית, נסע לשם כדי לנסות לחשוף טפח ממעטה המסתורין

אלנה פרנטה הוא שמה הבדוי של סופרת איטלקייה, ילידת נאפולי, שכבשה את אמריקה. יהיה מדויק יותר לומר שאמריקה גילתה בעזרת "החבֵרה הגאונה", שם ספרה היוצא כעת בהוצאת "הספריה החדשה" והראשון מבין ארבעת הרומנים הנפוליטניים, את העיר נאפולי על כל צדדיה.

הספר זכה לביקורות נלהבות בעיתונות האמריקנית ובכל מדינה שבה תורגם. ה"ניו יורקר" למשל יצא מגדרו מרוב שבחים, וסופרים מרכזיים הגדירו את מחזור הספרים כיצירות מופת וקבעו שפרנטה היא הסופרת האיטלקייה החשובה ביותר הפועלת היום. חלק מהקסם שדבק בפרנטה, יש לשער, טמון במסתורין האופף אותה, הנובע מהעובדה שאיש, פרט לראשי בית ההוצאה שלה, לא יודע את זהותה ולא ראה אותה מעולם בדמותה זו.

המו"לים האיטלקים של הסופרת הקימו לפני כעשור הוצאת–בת בשפה האנגלית, ותרגמו את כל ספריה של המחברת. "החברה הגאונה" הוא פרויקט ספרותי של אלפי עמודים, שיוצא דווקא בתקופה שבה חוזרים ואומרים כי הקורא המערבי איבד את חדוות הקריאה, ודינו של הספר הכרוך להיעלם מהבתים. כדי לקרוא את כרכי "החברה הגאונה" הקורא זקוק לסבלנות ולאהבת הקריאה. מדובר בסיפור אחד המתפרש על פני ארבעה כרכים; ממש כמו במאה ה–19, שבה הקריאה לא התחרתה בטלוויזיה וברשת האינטרנט, על שלל הסחות הדעת שהם מבטיחים לקורא ולצופה.

השמש‭ ‬אורחת‭ ‬נדירה‭ ‬בסמטאות‭ ‬הצרות‭. ‬נאפולי
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

סנדלרים ומוכרי נקניקים

העיר נאפולי עומדת במרכז ארבעת הרומנים שהוציאה פרנטה והיא הגיבורה הראשית שלהם, לא פחות משלל הדמויות האנושיות המאכלסות את 1,800 העמודים המרכיבים אותם. מדובר בפסיפס נפוליטני ייחודי, הלוכד גם את לבו של מי שמעולם לא ביקר בעיר. פרנטה גדלה בנאפולי והעיר מלווה אותה עוד מראשית דרכה, בספר הביכורים שלה "אהבה מטרידה" (שראה אור בעברית, בתרגומי, בשנת 2009); וממלאת תפקיד מרכזי בספרה השני והמדובר "ימי הנטישה" (ראה אור בעברית, גם כן בתרגומי, בשנת 2007).

ב"ימי הנטישה" נעה הגיבורה בין נאפולי הדרומית לטורינו הצפונית. לא רק שהיא עצמה מיטלטלת בין שני המקומות הללו, השונים כל כך, אלא שהפסיכולוגיה שלה, הדרמה הנפשית–נשית של הספר, מתרחשת בין שתי האפשרויות האורבניות האלה, המנוגדות כל כך בתרבות האיטלקית. באחד מהראיונות הנדירים שהעניקה הסופרת דרך הדוא"ל, היא נשאלה על תפקיד הערים הללו בחייה. "לדידה של אולגה", השיבה הסופרת דרך עיניה של גיבורת "ימי הנטישה", "אלו הן ערים שאין בהן אהבה".

אך נחזור לנאפולי של ספרה החדש. "החברה הגאונה" הוא שמו של הכרך הראשון וגם של הפרויקט כולו, שהחל להתפרסם באיטליה בשנת 2011 והגיעה לסיומו בשנת 2014, עם פרסום הספר הרביעי. כעת הספר רואה אור בישראל, בתרגומי, ושלושת הספרים הבאים יראו אור בשנים הקרובות. בספרים פורשת פרנטה את סיפור ידידותן של שתי נשים מפרברי נאפולי, מגיל שש ועד גיל שישים–ושש. הקורא של הכרכים הללו, העבים למדי – מעל ארבע מאות עמודים כל אחד, מתוודע לגלגולי החיים של השתיים: ילדות, עלומים, בחרות, יצירה, עבודה, נישואין, הורות, זקנה. חיים שלמים. המספרת היא אלנה, ואם יהיה מי שיאמר שאלנה היא הסופרת עצמה הוא לא יטעה כלל. היסוד האוטוביוגרפי בספרים הוא בעל נוכחות חזקה ביותר.

בכרך הראשון אנו מתוודעים במלוא עוז לפרברים העניים של נאפולי. קשה, אם לא בלתי אפשרי, לכתוב פרוזה טעונה כל כך אם לא חווית את רחובות שכונת העוני על בשרך. המקצועות שאליהם אנו מתוודעים בספר נראים כשייכים לעולם שבו רופאים, רואי חשבון, מהנדסים ואדריכלים הם שמועה רחוקה. ב"חברה הגאונה" עובדים סנדלרים, ירקנים, מוכרי נקניקים, שוטפי חדרי מדרגות וזבנים בחנות למכשירי כתיבה, וזהו עולם מרתק, עשיר ורב בניואנסים אנושיים.

נאפולי של אלנה פרנטה מזכירה מאוד את סרטי הניאו–ריאליזם האיטלקי של שנות החמישים וראשית שנות השישים, ולא במקרה אלה גם שנות ההתרחשות של הספר. כוונתי לסרטים של במאים כויטוריו דה סיקה או פייר פאולו פאזוליני, שבחרו אחרי מלחמת העולם השנייה להסב את מבטו של הצופה האיטלקי והאירופי אל הפרברים הדלים של הערים הגדולות. מקומות שרחוקים קילומטרים מעטים בלבד ממרכז מילאנו או מעיר הבירה רומא, ולמרות זאת אין התושבים האמידים והבורגניים של המרכז העשיר מכירים אותם, נתקלים ביושביהם או באים איתם במגע.

כזו בדיוק היא השכונה שבה מתרחש הספר שלפנינו. השכונה היא מוקד העולם, היא אמת המידה לאופן שבו שתי החברות – לילה ואלנה גרקו – מביטות על הסובב אותן. כל יציאה מן השכונה, אפילו הליכה פשוטה לעבר הים (נאפולי היא עיר נמל) או ארוחה בפיצריה, מתוארת על ידי הסופרת כמסע הרפתקני לארץ לא נודעת.

השכונה, מוקד החיים של כל הדמויות בכרך הראשון, אינה מוזכרת אף פעם בשמה. אלנה פרנטה, שמסתורין חביב עליה, מסתירה מן הקורא גם את הפרט העקרוני הזה. למעשה פרנטה כותבת סיפור שרצונו ליצור מיתוס של ילדות נפוליטנית שבה מצבים אנושיים בסיסים, שהמיתוס מטפל בהם בדרך כלל, מובאים אל הקורא במעטפת של חוויות ילדות קונקרטיות ולעתים קשות. ואכן, קשה לתת שם ידוע ומוכר למקום שרצונך שיהיה בעל מעמד מיתולוגי. הזיהוי המיידי של המקום יקשה על מוחו של הקורא לראות במקום מוכר כברת ארץ חדשה שכדאי לרדת לחקרה.

תנוח דעתכם; במסעי בנאפולי לצורך כתיבת הכתבה שלפניכם איתרתי את השכונה ומצאתי את המקום שקבע במידה רבה את עתידן של שתי החברות הללו, שכל אחת מהן, בדרכה הייחודית, היא גאונה לא פחות מידידת נפשה.

לא סנטימנטלית

בחודשים הארוכים שבהם עבדתי על תרגום הספר נולד בי הרצון למצוא את השכונה שבה הוא מתרחש, לנסוע ולראות במו עיניי את המקום שבסמטאותיו מתהלכות אלנה ושאר הדמויות של פרנטה. לשם כך היה עליי לנסוע לנאפולי ולנסות לחלץ מדפי הספר את הפרטים המזהים, כדי להבין את השימוש הפיוטי שעושה פרנטה בטופוגרפיה הכאוטית של העיר.

כמו כל בלש השתמשתי ברמזים השתולים בספר. אלנה יוצאת פעם אחת ויחידה מן השכונה בחברתו של אביה. זה היום היחיד שבו הם מבלים יחד, רק היא והוא, במשך כל חייהם. הטיול עם האב מתואר כמסע למחוזות קסומים, למרות שהם נמצאים במרחק של שעת הליכה מהבית שבו היא גדלה. וכך היא מתארת את היום הזה:

זה היה יום יפה ובהיר שנשבו בו רוחות. הרגשתי שאני אהובה, שמפנקים אותי, ולחיבה שלי כלפיו התווספה עד מהרה הערצה הולכת וגוברת. הוא הכיר היטב את המרחב העצום של העיר, ידע היכן לקחת את הרכבת התחתית או את החשמלית או את האוטובוס (עמ' 135).

בעמוד הבא היא מתארת את מסלול הליכתם, שמתחיל ביציאה מתחנת הרכבת המרכזית של נאפולי, תחנת גריבלדי:

הוא הראה לי את כיכר קרלו השלישי, או את בית המחסה לעניים, את הגן הבוטני, את רחוב פוריה, את המוזיאון. הוא לקח אותי לרחוב קונסטנטינופלי, לפורטו אלבה, לכיכר דנטה, לרחוב טולדו. הייתי מסוחררת מן השמות, מרעש התנועה, מן הקולות, מן הצבעים, מאווירת החג ששררה מסביב… האם ייתכן שרק השכונה שלנו היא מקום מלא כל–כך במתחים ובאלימות, בעוד שאר העיר קורנת ומאירה פנים? (עמ' 136).

הטופוגרפיה של "החברה הגאונה" מיוחדת במינה. המילים של הסופרת זהות לחלוטין לציונים במפה השגרתית של העיר. במסעי בעקבות המסלול שמתווה פרנטה, ביום קיץ חם של חודש אוגוסט, ראיתי שלכל אחד מציוני הדרך הללו היה פוטנציאל שהסופרת הייתה יכולה לפתח אילו רק רצתה בכך. במיוחד בולט לעין בית המחסה לעניים. מדובר בבניין ריק וארוך עד אין שיעור, ודאי הבניין הארוך ביותר בעיר אם לא במחוז כולו, שמעולם לא שימש באמת לתכלית שלשמה בנו אותו. הסופרת מתעלמת מהייחוד הארכיטקטוני שבולט לעינו של כל אדם המביט לעבר המבנה המרשים.

כך גם באשר לגן הבוטני, הנטוע בסביבה אורבנית, מוקף אספלט, חנויות, מוסכים, בתים ושאון מכוניות. יוצר אחר, שונה מפרנטה הנזהרת מסנטימנטליות כמו מאש, היה מתקשה להתגבר על הפיתוי להכניס את הילדה ואביה לגן הקסום, ולתאר אותו מבפנים על כל יפעתו המגוונת. כך לגבי המוזיאון, שמוזכר בטקסט במילה אחת, אך במציאות הוא אחד המוזיאונים הארכיאולוגיים היפים באיטליה, שבו מוצגים ציורי הקיר שנלקחו מפומפי, העיר שהווזוב, הר הגעש המאיים על נאפולי, הקפיא לנצח. אך יש חריגה אחת מן התיאור המאופק והמדוד של המקומות האטרקטיביים שאלנה רואה עם אביה באותו היום:

זה היה רגע בלתי–נשכח. הלכנו לעבר רחוב קראצ'ולו, הרוח גברה, אור השמש הלך והתחזק, הווזוב היה צורה מעודנת בצבע פסטל… הים. אבל איזה ים. סוער, סואן. הרוח עקרה את הנשימה, הדביקה את הבגדים לגוף, הסיטה את השיער מן המצח… הגלים צמחו והתמוטטו כמו צינורות מתכת כחולים ונשאו בפסגותיהם קצף ביצים לבן, ואז נשברו לאלפי נתזים מנצנצים והגיעו עד לרחוב, וכולנו, הצופים במחזה, השמענו "אוה" של פליאה ופחד… אני, אני ולילה, שתינו שמסוגלות יחד, רק יחד – לתפוס את המון הצבעים, הרעשים, הדברים והאנשים, ולספר אותם ולהעניק להם עוצמה (עמ' 137)

הלכתי גם אני שבי אחרי התיאור המקסים הזה וצעדתי מבית המלון שלי עד המבצר. זה היה יום של קיץ מהביל והים לא גאה. המראה שנגלה לעיניי, שחיפשו אחר נוכחות הפרוזה של פרנטה, היה קומי למדי: מתחת למבצר התגודדו משפחות נפוליטניות. הן ישבו בסירות משוטים ישנות ואכלו ארוחת צהריים שופעת. אחדים, ילדים בדרך כלל, הציבו כיסאות פלסטיק בתוך המים הרדודים, החזיקו צלחות על הברכיים ואכלו בתאווה רבה מנות פסטה גדושות. היה לי ברור שמדובר במראה שגרתי מבחינתם: מה יותר טבעי מלשבת על כיסא פלסטיק בתוך מי הים ולאכול פסטה מהבילה בחום של 35 מעלות בלי טיפת צל מסביב.

בכל מקרה, כשמדובר בשתי החברות – הן רק רוצות לזקק את היכולת שלהן לספר את אשר רואות עיניהן. כבר בנעוריהן הן מנסות לכתוב ספר ברמת קלאסיקת הנעורים "נשים קטנות". הן מאמינות בכל לִבן שמה שיוביל אותן להיות נשים עשירות ומאושרות הוא הספרות היפה. בכרך הראשון שתיהן מאמינות בכך, מתחרות זו בזו, אך בכרכים הבאים ייפרדו הדרכים. אלנה גרקו תלך לכיוון אחד ולילה צ'רולו לכיווון אחר, מנוגד, אם תרצו.

אגרוף לעשירים

לא היה די במסע הזה, בעקבות הבת והאב, כדי שאגלה היכן בדיוק ממוקמת השכונה. המשכתי לחפש בין דפי הספר ובמפת העיר סימנים ורמזים למיקומה המדויק ולשמה האמיתי, מנסה לברר אם גם במקרים אחרים הסופרת משתמשת במרחב העירוני של עיר הולדתה כאילו היה ציון דרך נעדר יופי או חשיבות.

גיליתי שהיא עושה בדיוק כך גם במסע אחר מחוץ לשכונה, הפעם בחברת בני השכונה האחרים. המסע הזה מחולל את המפגש הראשון בין בני השכונות לבני העשירים. הלכתי בעקבות לילה ברחובות האלה, וראיתי איך הסופרת בוחרת להתעלם מבתים יפים להפליא, חנויות מצודדות או מקומות בעלי חשיבות לא מועטה בהיסטוריה של העיר. פרנטה מתמקדת במפגש האנושי בין שתי שכבות חברתיות, שמוליד, כנראה באורח בלתי נמנע, אלימות נטולת רסן:

הלכנו במורד רחוב טולדו. לילה התעקשה שנלך דרך רחוב קיאיה ורחוב פילנג'רי, ואחר כך רחוב דיי מילה עד לכיכר אמדאו, אזור שידעה שנמצא בו אנשים עשירים ואלגנטים. רינו ופסקואלה התנגדו, אך לא ידעו להסביר לנו למה, או לא רצו, והשיבו לנו רק בכל מיני מלמולים בדיאלקט, ובגידופים כלפי אנשים לא מוכרים שזכו לכינוי יפיופים ( עמ' 193).

כשהחבורה נכנסת לאזור בני העשירים כותבת פרנטה:

זה היה כמו חציית גבול. אני זוכרת גודש של עוברים ושבים וסוג של שוני משפיל. לא הסתכלתי בבחורים אלא בבחורות, בגברות: הן היו לגמרי שונות מאתנו. נראו כנושמות אוויר אחר, אוכלות מאכלים אחרים, מתלבשות באיזו פלנטה אחרת, וכאילו למדו ללכת על חוטי רוח (עמ' 194).

התסכול הזה, ההשפלה של הדלות, הופכת את הבחורים לאלימים במיוחד. רינו, אחיה של לילה, החברה הגאונה, מכניס אגרוף לבחור עשיר ומיופייף סתם כך בלי סיבה של ממש. תשובת הבורגנים לא מאחרת לבוא, והחבורה מגלה שהעולם מחוץ לשכונה הוא לא רק טריטוריה אחרת, אלא גם טריטוריה עוינת:

הגענו בדיוק בזמן כדי לראות את רינו ואת פסקואלה נסוגים זה לצד זה לעבר האנדרטה שבמרכז הכיכר, ואת חבורת הלבושים–היטב רודפת אחריהם ומכה אותם במקלות. צעקנו לעזרה, התחלנו לבכות, לעצור עוברים ושבים, אבל המקלות הפחידו את האנשים והם לא עשו דבר (עמ' 198).

בנקודה הזו מצטרפים לתמונה האחים סולארה, המתעשרים החדשים של השכונה, ולמעשה הדמויות הגבריות המניעות את עלילת הכרך הראשון. יש להם מכונית של עשירים, אבל הם עדיין נטועים בדלות השכונה, ואולי אף מנצלים אותה:

רק בנקודה זו יצא גם מיקלה מהמכונית, פתח בנחת את תא המטען, לקח משם משהו שנראה כמוט ברזל מבריק והיכה באכזריות קרה, שכמותה, אני מקווה, לא אראה עוד בחיי (עמ' 199).

זבל וקטנועים

כאן הגיעה פריצת הדרך שהביאה אותי לפתרון התעלומה. לילה, החברה הגאונה, תתחתן עם אחד האחים ותעבור אל הבניינים החדשים שנבנו בשכונה. פרנטה כותבת שמבתי השכונה ניתן לראות את תחנת הרכבת גריבלדי ואת מסילות הברזל. עיינתי במפה והבנתי שהשכונה היא ללא ספק שכונת סאניטה (SANITA), וצעדתי מיד לעבר האזור.

שכונת סאניטה היא מקום לא נינוח במיוחד. הרחובות צפופים ובין הבתים הגבוהים אין כמעט מרווח, כך שהשמש אורחת נדירה בסמטאות הצרות. חצרות הבתים הן בדיוק כמתואר בדפי הספר. חצר מרכזית רחבה, מעליה נישאים השיכונים הישנים, ואליה משליכים חפצים, זבל וכל מה שעולה על הדעת. ההזנחה גדולה, ומה שמטריד את המבקר הזר החוצה את הגבול ובא בשעריה הוא זמזום הקטנועים המקיפים אותו. לפעמים נוסעים בהם שני אנשים ולפעמים שלושה, לעתים מדובר בזוג הורים וילד קטן שנמצא ביניהם, כשההורים שומרים על יציבותו בגופם. כולם נוהגים ללא קסדות, בירידות ובעליות תלולות, ובשעות שיטוטיי במקום חלפו על פניי יותר מפעם אחת אותם נערים, לא מהססים כמעט להתחכך בי עם הקטנוע המטרטר שלהם.

התנועה הזו אינה מקרית, הסביר לי לאחר מכן בעל המלון שבו התאכסנתי. הנערים הללו הם כמו זקיפים במבואות השכונה. הם מדווחים מי נכנס, אם הוא זר, אם הוא נראה עשיר, אם על פרק ידו שעון זהב או על צווארו תלויה מצלמה יקרת ערך. נאפולי היא עיר שבה נוכחות הפשע המאורגן חזקה, ובשכונת סאניטה אתה נושם את האיום הזה. הסיור שלי עבר בשלום. יתרה מזאת, אכלתי בשכונה את הפיצה הטובה בחיי, חוויה שיש שיגידו שכמעט עולה אפילו על הקריאה בספריה של פרנטה.

חתמתי את הביקור בחזרה על המסלול שהמספרת עושה עם אביה ביום היחיד שבו בילו יחד. שעה וחצי של צעידה בדיוק באותם הרחובות, מתוך ודאות שגם אם בדפי הספר לא נכתב שמה של השכונה, אני זיהיתי אותה וביקרתי בסמטאותיה, וכשאתרגם את הכרכים האחרים של האירוע הספרותי הייחודי שנקרא "החברה הגאונה" אדע בדיוק ממה עשויה הטופוגרפיה הפיוטית של אלנה פרנטה, אזכור שהייתי בה בעצמי.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

איך עובדים בני זוג אמנים ביחד? האם החיים המשותפים משתקפים ביצירה? היכן עובר הקו המפריד בין החיים לאמנות, והאם יש תחרות בין בני הזוג? התערוכה "טנדו" מבקשת להתבונן בעבודתם של תשעה זוגות אמנים, ודווקא בבית המצורעים – המקום שממנו גורשו בעבר זוגות שנישאו בסתר

קשרים רומנטיים היו אסורים בבית המצורעים בירושלים. בית החולים, שנבנה בשכונת טלביה בשלהי המאה ה–19 והיה שייך לכנסייה המורבית, שימש לאשפוז מבודד של חולים במחלת ההנסן – הצרעת. הנזירים שפעלו בו שמרו בקנאות על ההפרדה בין גברים לנשים. בדצמבר 1929, כשבארץ מתחוללות פרעות, גורשו שני זוגות מן המקום לאחר שהתגלה כי נישאו בסתר.

שני הזוגות בחרו בזוגיות, באהבה, למרות שידעו שיצטרכו לשלם מחיר כבד ולעזוב את בית המצורעים, המקום ששימש להם בית. דווקא באותו מקום, במתחם הקסום של בית הנסן – שהפך בינתיים למרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה – מוצגת בימים אלו התערוכה "טנדו", המציגה עבודות של תשעה זוגות אמנים שבחרו לחיות וגם ליצור יחד.

הילד‭ ‬אינו‭ ‬יודע‭ ‬איזו‭ ‬סערה‭ ‬הוא‭ ‬יוצר‭ ‬סביבו‭. ‬מאיה‭ ‬ישראל‭, ‬דיוקן‭ ‬משפחתי‭, ‬שמן‭ ‬על‭ ‬בד‭, ‬2015
צילום‭: ‬יעקב‭ ‬ישראל

הורדת ידיים או פריון

בשביל אביטל נאור וכסלר, אוצרת התערוכה, מיקומה של "טנדו" דווקא בבית המצורעים מהווה סגירת מעגל של ממש. היא גדלה לא רחוק מכאן, בשכונת קטמון, ואמה הייתה האחות הראשית של המרפאה שפעלה במקום. "גדלתי במתחם הזה", היא אומרת. "מסוף שנות השמונים המקום הפסיק לתפקד במתכונת אשפוזית, אבל עד 2009 הייתה כאן מרפאה לחולים שנותרו. הייתי מגיעה לכאן בתור ילדה קטנה שמתלווה לעבודה של אמא שלה. בזמן הלימודים לתואר הראשון בבצלאל אחד מהחדרים כאן שימש לי סטודיו. מיקום התערוכה דווקא כאן הוא ממש השגחה. לא קיבלתי את המקום דרך פרוטקציה של אמא שלי ולא ביקשתי את החלל הזה. בצלאל הציעו לי אותו כמקום להצגת התערוכה. הוא ממש הגיע אליי".

התערוכה היא פרויקט הגמר של נאור וכסלר במסגרת מסלול האוצרות של התוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנות בבצלאל. לנושא שבו עוסקת התערוכה "טנדו" – בארמית: ביחד, בשניים, בזוג – היא הגיעה דרך החוויה האישית שלה. היא מגיעה מעולם הציור והאמנות, ובן זוגה מעולם התיאטרון, כשחקן בתיאטרון הפלייבק "בעטלרס", ולהם ארבעה ילדים. "אוריה ואני באים מבתים שונים מאוד. אני גדלתי בקטמון הישנה למשפחה פלורליסטית ושמאלנית, במשפחה שלנו יש הרבה אמנים וחונכתי לאמנות מאז שאני זוכרת את עצמי. אוריה הוא בן למשפחה עיראקית נדיבת לב משכונת מקור ברוך בעיר. אלו עולמות אחרים לחלוטין שבהם לכל מילה יכולה להיות פרשנות אחרת בצד השני. מהמקום הזה, בתקופות של מרחק, כיף לנו לראות הצגה יחד. התיאטרון והאמנות הם מקומות שבהם העולמות שלנו נפגשים. האמנות היא אפשרות נוספת לחיבור.

"בתערוכה הקודמת שאצרתי הכרתי את פסי וראובי קומר, ואת מיה ופורת סלומון הכרתי קודם לכן. אלו שני זוגות שמציגים ב'טנדו'. פתאום הבנתי שבסביבה שלי יש זוגות רבים שעוסקים שניהם באמנות. גם ב'בעטלרס' לרבים מהשחקנים יש נשים אמניות. אני לא יודעת אם יש הרבה זוגות דתיים כאלה או שזה בגלל הסביבה החברתית שלי. אנחנו גרים בגוש עציון, ובסביבה של תלמידי הרב עדין שטיינזלץ ותושבי תקוע יש הרבה זוגות של יוצרים. יכול להיות שאם יש כבר מישהו דתי שמבין באמנות הוא מתחבר למישהו דומה. בהמשך גיליתי כמובן זוגות אמנים נוספים, לא מתוך העולם הדתי. עניין אותי לבדוק את זה, להבין איך זה עובד אצל אחרים".

לידיה‭ ‬מלטין‭ ‬ונועם‭ ‬כוזר‭, ‬בעיניים‭, ‬וידאו‭, ‬2015‭ ‬
צילום‭ ‬ועריכת‭ ‬וידאו‭: ‬אריק‭ ‬פוטרמן‭, ‬צילום‭: ‬סלאם‭ ‬קאסם

אני שואלת את נאור וכסלר על תהליך האוצרות של התערוכה המיוחדת הזו, שבה המאחד הוא הפרט הביוגרפי, שלרוב שוכן מחוץ ליצירה ולחשיפה האמנותית. "משהו בדינמיקה של זוגות אמנים חשף בפניי מקומות שבדרך כלל אני לא נחשפת אליהם כאוצרת", היא אומרת. "התהליך היה מורכב ומתמשך ודרש הרבה שיחות עם האמנים. לפעמים ההרגשה הייתה כמו טיפול זוגי. אוצרות של זוגות אמנים יכולה לפעמים להיות קצת מציצנית. משהו מתרחש ביניהם, ואני שם בתוך הסיטואציה. הם יכולים להתחבק מולי וגם לריב ולהתווכח. נוצרו סיטואציות מעניינות. ביקשתי מאמנית הערכת ביטוח של העבודה שלה, ואחרי חמש דקות בעלה התקשר ואמר שהיא לא מעריכה מספיק את העבודות שלה ושאוסיף כך וכך.

"עניין אותי לבחון את הדינמיקה של העבודות. אם יש כאן יחד או הורדת ידיים, אם הזוג משפיע אחד על השני ואיפה, וכשהעבודה משותפת – מה של מי, באיזה שלב זה שלי ובאיזה שלב זה שלך, מתי העבודה נכנסת אחד לתוך השני. עוד שאלות שצצות הן מתי יש תחרות בין בני הזוג ומה קורה אם אחד מבני הזוג מצליח והשני לא. זה היה תהליך מרתק ולעיתים גם טעון. לפעמים בעקבות מה שראיתי חזרתי הביתה עם שיעורי בית לזוגיות שלי".

לגבי סיבות החיבור בין זוג אמנים היא אומרת: "יש משהו מאחד בשפה הזו, במוכנות למסור את הנפש בלי קשר לתמורה. הרבה פעמים להיות אמן אומר שהמצב הכלכלי על הפנים, ושסדרי העדיפויות משתנים, כי אם אמן עובד על פרויקט זה אומר שהוא בתוכו לחלוטין. אם אין בן זוג שמבין את כל זה, זה לא יכול לעבוד. כל החומרים שאיתם עובדים ראובי ופסי קומר, שעוסקים בקולנוע תיעודי ובעבודות וידאו, נמצאים בחדר השינה שלהם, ואתר הצילומים נמצא בדרך כלל בסלון הקרוואן שלהם בתקוע. זו התרחשות אינטנסיבית מאוד גדולה, שגם מחדדת. הריקושטים שזוגות אמנים מקבלים אחד מהשני מאפשרים להם לדייק ברעיון ובביצוע של העבודה. בדרך כלל אמן עובד לבדו בסטודיו ועד לשלב מאוחר הוא לא יקבל תגובה על העבודה שלו ממישהו אחר. כאן בן הזוג מעורב מההתחלה, כבר משלב הסקיצות".

ב"טנדו" מציגים תשעה זוגות, שלושה מהם דתיים. נאור וכסלר לא פנתה לזוגות שהתחתנו או הכירו זה עתה, אלא לכאלו שחיים יחד כבר שנים ארוכות, חולקים בית וילדים, וגם עושים אמנות. חלקם יוצרים בנפרד או בסטודיו משותף זה לצד זה, חלקם יוצרים יחד כצמד, חלקם יצרו יחד בפעם הראשונה, במיוחד לצורך התערוכה. "טנדו" מבקשת להתבונן בזוגיות הזו, לנסות להבין באיזה אופן משתקפים החיים המשותפים ביצירות האמנות, והיכן, אם בכלל, עובר הקו המפריד בין החיים לאמנות.

חותרים לאותו כיוון

זוג רוכב על אופניים דו גלגליים, אופני "טנדם" בלעז. האישה בחזית, הגבר מאחור, ברקע שדה ופרחים נעים ברוח. עד כאן הכול פסטורלי. מה שמטריד בתמונה הוא מה שחסר בה – האישה חסרת רגליים, ידיה מחזיקות את הכידון, הגבר חסר ידיים – רגליו מדוושות. האחד לא יצליח לרכוב על האופניים ללא השני, רק יחד הם מצליחים לעלות במעלה השביל. התלות, המטורפת לעתים, מובילה להצלחה. הצילום הזה, "פנאי" שמו, מוצג בפתח התערוכה. זוג הרוכבים הם אפי ואמיר, אפי וייס ואמיר בורנשטיין, בני זוג הפועלים יחד כצמד. אפי ואמיר נפגשו בשנת הלימודים האחרונה בבצלאל, הם חיים בבריסל כבר כעשר שנים ומציגים בעיקר עבודות וידאו ופרפורמנס.

בתערוכה מוצגות שלוש עבודות וידאו שלהם. באחת הם נראים חותרים בסירת קאנו, יושבים זו מול זה, כל אחד חותר לכיוון שלו. הסירה נעה במעגלים, לא מתקדמת. בעבודת הווידאו השנייה נראה גוף אנושי, ספק אישה ספק גבר, שבמרכזו פעור חלל גדול. בתוך החלל נראים אפי ואמיר חותרים בסירה, הפעם לאותו הכיוון, ביחד הם נעים במרחבו של הגוף. בין שתי העבודות הללו ישנה עבודת אנימציה, שבה נראה גבר הנאחז בכל כוחו בסלע הנטוע במים. בידו השנייה הוא מחזיק אישה, לכאורה מנסה להצילה מטביעה, אך ראשה נמצא בתוך המים ואבנים טועות פוגעות בגופה. הזוגיות בעבודות מוצגת כשהות בים. בני הזוג נמצאים יחד בסירה, לטוב ולרע, נעים בין תלות להשלמה. הם חותרים זו כנגד זה או זה עם זו, במסע שמתרחש בתוך גוף אחד, ודנים בתפקידים המסורתיים של הגבר והאישה במערכת היחסים הזוגית.

בסרט שהופק לכבוד התערוכה וצולם ונערך על–ידי אריק פוטרמן מראיינת נאור וכסלר את זוגות האמנים. לפני שהחלו לעבוד ביחד, אמיר היה צייר ואפי עשתה עבודות מיצב. "אם לא היינו עובדים ביחד", אומרת אפי בסרט, "אין ספק שכל אחד מאיתנו היה עושה משהו אחר ממה שאנחנו מתעסקים בו היום. חלק מההחלטה לעבוד ביחד היה להפסיק לעשות מה שכל אחד עשה בנפרד, ולנסות להיפטר ממה שנקרא 'החתימה של האמן'".

לגבי נקודות הממשק של חיי היומיום והאמנות היא אומרת: "בגלל שאנחנו עובדים תמיד כזוג וגם חיים תמיד כזוג, אין כל כך חלוקה בין שעות עבודה לשעות בית". ואמיר מוסיף: "קשה לומר שיש הפרדה בין היצירה האמנותית לחיים". "בשנים הראשונות היינו צריכים להגדיר את עצמנו, ליצור את הזהות שלנו בתצורה החדשה הזו של צמד", אומרת אפי. "הזהות שאותה הגדרנו היא של 'יחידה'. זה קיבל הרבה צורות ויזואליות, אבל הרעיון היה שאנחנו יחידה אחת באינטראקציה עם העולם".

אני שואלת את אמיר האם יש גם חסרונות בעבודה משותפת, האם העבודה כצמד יכולה גם להפריע ליצירת האמנות. "אבסולוטית יש חסרונות", הוא אומר. "אבל אלו חסרונות שאם מודעים אליהם ומקבלים אותם אפשר רק לצמוח מהם. צריך לוותר על דברים מסוימים, ואם באים מתוך הנחה שעובדים כזוג, החסרונות האלו נעלמים עם הזמן. מדובר בעיקר במלחמה עם האגו, שלפעמים רוצה יותר, וצריך לוותר. חיסרון שאולי יכול להיות משמעותי הוא שכשעובדים לבד אפשר להפליג ולהיסחף עם המחשבות, וכשעובדים עם מישהו כל הזמן מתקשרים את המחשבות. כשאני חושב על רעיון אני מספר עליו מיד, ואם הוא נתקל בהתנגדות או שהוא לא מוצא חן בעיניי האדם השני, מטבע הדברים אנטוש אותו. זה יכול להיות חיסרון, כי אי אפשר לדעת לאיזה מקום היית יכול להגיע אם היית ממשיך עם הרעיון הזה". האם יכולה להיווצר ביניכם תחרות, אני שואלת. "ממש לא", הם עונים ביחד.

התלות‭, ‬המטורפת‭ ‬לעתים‭, ‬מובילה‭ ‬להצלחה‭. ‬אפי‭ ‬ואמיר‭, ‬פנאי‭, ‬צילום‭ ‬מעובד‭, ‬2003

אפי‭ ‬ואמיר‭, ‬שלוש‭ ‬לולאות‭ ‬מים‭, ‬פרט‭ ‬מתוך‭ ‬וידאו‭, ‬2008
צילום‭: ‬יח‭"‬צ‭ ‬

מכניסים הומור

מלחמת בהייה. אנו עוברות במסדרון בין שני מסכים. בכל מסך נראים פניו של אדם הבוהה לפנים. המטרה – לא למצמץ. עם כל מצמוץ מתחלפת התמונה ונראה בה אדם אחר. המסכים עומדים זה מול זה, כך שנראה ששני אנשים נמצאים במלחמת עיניים, מי שממצמץ ראשון – מפסיד. הצילום אינטימי, קרוב מאוד, כל נקבובית נראית על המסך. אישה עם סימן של גומי על המצח, ככל הנראה עדות לכובע שהוסר לפני הצילום, בוהה ממושכות בבחור מגודל שֵער שעושה פרצופים כדי להימנע ממצמוץ. המבט בין בני הזוג שעל המסכים נותן תחושה של קרבה וגילוי, אבל טמונה בו גם הכרזה על מלחמת עיניים, שבה כל מצמוץ מביא לסיום של קשר ולהיווצרות של קשר חדש. מי יצליח להמשיך להישיר את המבט ולא לפספס דבר, ומי יוותר?

גם יוצרי העבודה, "בעיניים" שמה, נראים על המסך, ויש זמן שבו הם בוהים זה בזו. לידיה מלטין ונועם כוזר מתגוררים בירושלים, מגדלים שני ילדים ומנהלים ביחד את עמותת בר–קיימא, המעודדת ומקדמת תרבות, יצירה ותקשורת בירושלים. נועם יוצר בעיקר קולנוע תיעודי ולידיה, רקדנית בלט קלאסי בעברה, עוסקת בין השאר בגרפיקה, אך ביחד הם אקטיביסטים של אמנות. לכבוד התערוכה הם יזמו את תחרות הבהייה השנתית הראשונה, שהתקיימה בחודש יולי בגלריה ברבור בנחלאות. במסגרתה הזמינו את כל מי שחפץ בכך לבהות במצלמה בלי למצמץ. נועם מחזיק בשיא הבהייה – שש דקות וחצי ללא מצמוץ.

על העבודה ביחד הם אומרים: "אם זוג מחליט שכל אחד מהם עובד 10 שעות ביום והם מתראים רק בערב זו החלטה מסוימת. ההחלטה שלנו היא שאנחנו רוצים להיות ביחד, אז בוא ננסה להיות ביחד כמה שיותר. אנחנו אוהבים לעבוד ביחד. זאת הייתה הבחירה שלנו. אהבה". "אני רואה אותנו כמכלול של מחשבות ואנשים וגוף אחד", אומרת לידיה. "גם כשכל אחד עובד בנפרד על משהו אנחנו מנהלים דיאלוג, מתייעצים אחד עם השני. לאחרונה הוצאנו את המשרד מהבית, כך שאנחנו משתדלים לא לקחת את העבודה הביתה. גם ויתרנו על מכשירי הטלפון החכמים כדי שלא יציקו לנו".

רננה ויוני שלמון עוסקים בתחומים שונים. רננה ציירת, יוני אנימטור. לכבוד "טנדו" הם יצרו בפעם הראשונה עבודה משותפת, "מחווה" שמה. על הקיר נראה ציור שמן מרשים, דיוקן עצמי של אישה. הסגנון ורמירי מאוד, מסורתי. אלא שהציור לא נותר כך, בפני עצמו. עליו מוקרנת אנימציה של כפות ידיים שעושות בציור מה שהן חפצות; מדגדגות את הדמות, מציירות עליה שפם, מזמינות אותה לזוז, לצאת מהסגירות והכינוס, עד שנראה לנו שהפה מתעקל מעלה ומתחיל בחיוך. הרצינות של תולדות האמנות נפגשת באנימציה מעוררת חיוך. הציור הוא דיוקן עצמי של רננה, כפות הידיים הן פרי יצירתו של יוני. רננה מציגה דיוקן עצמי אינטימי ושלם, יוני מקרין על הציור מחוות ידיים תזזיתיות, מין ניסיון מתמשך מצידו למשוך את תשומת לבה, אך גם להצחיק ולהחיות את הדמות והדימוי.

"כאמנית דתייה הרבה פעמים אין המון תמיכה מהסביבה ומהמשפחה, וזה שיש לי בן זוג שמעודד אותי ותומך בי זה מאוד משמעותי", אומרת רננה בסרט, "זה לא קיים אצל כל אחת. לפעמים יש לי רעיון מסוים שאני רוצה להביא לידי ביטוי ואני מספרת עליו ליוני, והוא אומר – רגע, רואים פה משהו אחד, אבל הרעיון שלך עמוק יותר מזה או לא בדיוק כזה. הוא עוזר לי לחדד את הרעיונות שיש לי בראש כדי להביא אותם לידי ביטוי בצורה טובה יותר. בזכות יוני התחלתי להשתמש ביותר הומור בעבודות שלי.

"האמנות היא ביטוי למשהו יותר עמוק שאנחנו חולקים", מוסיף יוני. "אותו המקום שממנו הפכנו להיות אמנים. זהו מקום שמשותף לנו גם אם מחר ייעלמו הקנבסים מהעולם. כך אנחנו רואים את העולם. זה ששנינו עוסקים באמנות כמקצוע מביא איתו דברים נוספים, עולם של שיח ושפה מסוימים שאנו חולקים. גם עניין הפרנסה הופך להיות משמעותי – בדרך כלל כשאחד מבני הזוג אמן השני נמצא בעולם המקצועי המסודר יותר. לא כך אצל זוג אמנים". לגבי העבודה המשותפת הוא אומר: "העבודה שיצרנו לתערוכה מבטאת את הזוגיות שלנו כאמנים. אנחנו לא מסוגלים לעבוד לגמרי ביחד, אנחנו שונים. אבל בעומק אנחנו חווים את העולם בצורה מאוד דומה. לפעמים זה עניין של רבדים, של דברים שמונחים אחד ליד השני או במקרה הזה אחד על השני, אבל ההפרדה ברורה".

להצחיק‭ ‬ולהחיות‭ ‬את‭ ‬הדמות‭ ‬והדימוי‭. ‬רננה‭ ‬ויוני‭ ‬שלמון‭, ‬מחווה‭, ‬הקרנת‭ ‬אנימציה‭ ‬על‭ ‬ציור‭ ‬שמן‭, ‬2015
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

כלים שבורים

על שני עמודים מונחות שתי יצירות קרמיקה של מיה סלומון. מיה עוסקת ביצירתה במנגנון של הריסה ואיבוד שליטה. את כלי הקרמיקה שיצרה היא נתנה לפורת כדי שיירה בהם בנשקו האישי. שניהם לא ידעו מה תהיה התוצאה. באחד מהכלים הדפנות התקפלו פנימה, וההדף יצר חורים משניים נוסף על חור הירי העיקרי. הכלי השני שלם יותר, בעל חור כניסה ויציאה אחד בלבד. מאחורי הכלים ניתן לראות שתי עבודות של פורת, ונראה שהכי מתאים להציץ בהן מבעד לחורים שנפערו בכלים של מיה. באחת העבודות, "בעל פעור", נראה פרצופו של נער–איש, שֵׂערו ופֵאותיו מתנופפים סביב, פיו פעור והלשון יוצאת החוצה, ובעיניו מבט מזוגג של טירוף. פורת עוסק ביצירתו במעברים בין אקסטזה דתית לשיגעון, בין קדושה למקומות של איבוד שליטה וחריגה מהסדר. נראה שבני הזוג עוסקים בנושאים דומים, בבדיקה היכן הדברים משתבשים, אך בדרך אחרת.

מיה‭ ‬סלומון‭, ‬הירוי‭, ‬חרסית‭ ‬וזיגוג‭ ‬מטאלי‭, ‬2014‭. ‬פורת‭ ‬סלומון‭, ‬בעל‭ ‬פעור‭, ‬ גרפיט‭ ‬על‭ ‬בד‭, ‬2015

מיה ופורת סלומון נפגשו בבצלאל ומתגוררים בבת עין עם ארבעת ילדיהם. היא קרמיקאית ומורה, הוא אמן ומנהל בית הספר לאמנות "פרדס". בתעודת הזהות שמוצגת ליד העבודות הם כתבו: "דירה ביחד, סטודיו ביחד, חשבון בנק ביחד, שבתות יחד, ארבעה בנים יחד. לא עושים אמנות ביחד".

"אנו לא עובדים ביחד", אומרת מיה. "כשהיינו סטודנטים למדנו ביחד. זה היה אינטנסיבי והרבה דברים התחברו. אבל לא עבדנו ביחד". "אנחנו כן מדברים בתהליכי העבודה ומשתפים במחשבות", אומר פורת. "אבל בפועל תהליכי העבודה די נפרדים. המצב האידיאלי הוא ששנינו עובדים ביחד בסטודיו, כל אחד ועבודתו. אפילו הרצינות היא אחרת כשעובדים ביחד בסטודיו. העבודה הרבה יותר יעילה". "הביחד הזה עושה לנו טוב", מוסיפה מיה. לגבי הבחירה בפורת כמי שיירה בכלים היא אומרת: "יש לפורת רובה בבית, וזה היה נראה לי הכרחי שהוא יירה בכלים. יש חשיבות לכך שזה יהיה דווקא הוא. בעצמי לא הייתי רוצה לעשות את זה". "זה גם מחווה של אמון, לא?", שואל פורת ומיה מהנהנת. "קיבלתי את הכד כדי לירות בו. אמרת שאת סומכת עליי. צריך לכוון טוב, זו המון אחריות".

מיה‭ ‬סלומון‭, ‬הירוי‭, ‬חרסית‭ ‬וזיגוג‭ ‬מטאלי‭, ‬2012
צילומים‭: ‬סלאם‭ ‬קאסם

צילום בחופשות משפחתיות

בציור שמן גדול וצבעוני נראית משפחה. אנו צופים בה מבעד לחלון כחול. על האדן מונחים עציצים ופרחים במיטב פריחתם. חתול יושב שם, מתמתח, ובימין התמונה נראית ציפור פורשת כנפיים, ספק נוחתת ספק מגביהה עוּף. ילד עומד בחזית התמונה, פניו משתקפות בחלון, אחד הפרחים הצומחים נראה על ראשו ככתר. מאחור אמו, נשענת על השולחן, מבטה מודאג, עצוב אולי. ומאחורי כולם – אולי חולש על הכול בנוכחותו החזקה, אולי מסתכל אף הוא בדאגה, אולי נוכח–נעלם – נמצא האב, מישיר מבט, ידיו בכיסים. זהו הציור "דיוקן משפחתי" של הציירת מאיה ישראל, שמזמינה אותנו להסתכל פנימה אל ביתה, אל ההתמודדות של מערכת היחסים הזוגית עם ההורות, אל המשפחתיות. הילד בציור מביט החוצה, אינו יודע איזו סערה הוא יוצר סביבו.

מאיה ויעקב ישראל, ציירת וצלם, גרים בירושלים. יעקב משתמש בסטודיו של מאיה כמקום לפיתוח תמונות, אך בעיקר יוצא למסעות צילום ממושכים בעקבות נושא מסוים. מאיה ובנם מתלווים אליו לחלק מהם. מול הציור של מאיה מוצב הצילום "נווה מדבר נשכח", שצולם בבקעת הירדן. יעקב עוסק במקומות נטושים, כאלו שפעם היו בהם בתי מגורים. הצילום נראה כמעט כרישום, הוא חד ומלא בפרטים שעין האדם אינה יכולה לקלוט כשהיא נמצאת בטבע. הנוף נותן תחושה של נוכחות שקטה וחזקה, אולי כמו דמותו בדיוקן המשפחתי שציירה אשתו. מסעות הצילום של יעקב מתקיימים במקביל וכחלק בלתי נפרד מחיי היומיום המשפחתיים, כולל בחופשות המשותפות שבהן הוא מצלם כמעט ללא הרף. "העיסוק האמנותי הוא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום", כותבים הזוג בתעודת הזהות המוצבת ליד העבודות, "והפעולה האמנותית מתקיימת במקביל ותוך כדי החיים".

תוך כדי העבודה על התערוכה נזכרה נאור וכסלר בסיפור ששמעה מאִמה על גירוש הזוגות מבית המצורעים. היא חקרה בנושא, מצאה את הדו"ח של האחות הראשית שפעלה במקום בימים ההם ותרגמה אותו. החיבור לנושא של "טנדו" היה מיידי. "במקביל לסיפורם של המטופלים שבחרו בזוגיות במחיר של גירוש, מתנהלות בתערוכה שיחות בין זוגות של אמנים שבחרו וממשיכים לבחור לחיות וליצור יחד. מרגש מאוד להחזיר זוגות דווקא לכאן", היא אומרת, "והפעם ממקום של אמנות, עיצוב ותרבות". #

התערוכה "טנדו" מוצגת בגלריה של בית הנסן ברחוב גדליהו אלון 14, ירושלים. נעילה: 6.10 בשעה 12:00.

 ביום שלישי 29.9 בשעה 12.00 תתקיים סדנת וידאו ארט לילדים בגילאי 10–16 עם זוג האמנים פסי וראובי קומר

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

מתי‭ ‬שמואלוף
ברכה‭ ‬מהרבי

‭ ‬ לערן‭ "‬ראס‭" ‬סבאג

אַתָּה‭ ‬שׁוֹאֵל‭ ‬אוֹתִי‭, "‬כַּמָּה‭ ‬אֲנִי‭ ‬מִתְגַּעְגֵּעַ‭?"‬
אֲנִי‭ ‬שׁוֹאֵל‭ ‬אוֹתְךָ‭, "‬כַּמָּה‭ ‬גְּדוֹל‭ ‬הַיְּקוּם‭ ‬הַזֶּה‭ ‬מִסְּבִיבֵנוּ‭?"‬

אַתָּה‭ ‬שׁוֹאֵל‭ ‬אוֹתִי‭, "‬מָתַי‭ ‬אֶחֱזֹר‭ ‬לְבִקּוּר‭?" ‬
וַאֲנִי‭ ‬עוֹנֶה‭, "‬כְּשֶׁאֱ–לֹהֵי‭ ‬הַחֹרֶף‭ ‬יְשַׁחְרֵר‭ ‬אוֹתִי‭ ‬בְּיַחַד‭ ‬עִם‭ ‬נְסִיכַת‭ ‬הַקַּיִץ‭ ‬לָבוֹא‭ ‬וְלַעֲלוֹת‭, ‬
כְּשָׂדֶה‭ ‬אוּקְרָאִינִי‭ ‬שֶׁל‭ ‬חַמָּנִיּוֹת‭, ‬אֶל‭ ‬מוּל‭ ‬פְּנֵי‭ ‬הַנּוֹסְעִים‭ ‬בָּאוֹטוֹבּוּס‭ ‬מֵאוֹדֶסָה‭ ‬
לַקֶּבֶר‭ ‬שֶׁל‭ ‬רַבִּי‭ ‬נַחְמָן‭ ‬מֵאוּמַן‭".‬

אַתָּה‭ ‬כְּבָר‭ ‬לֹא‭ ‬שׁוֹאֵל‭ ‬אוֹתִי‭, "‬מָתַי‭ ‬אֲנִי‭ ‬חוֹזֵר‭ ‬לְאֶרֶץ‭ ‬הַקֹּדֶשׁ‭?"‬
כְּמוֹ‭ ‬הַמָּוֶת‭, ‬אֲנִי‭ ‬לֹא‭ ‬עוֹנֶה‭, "‬לָעוֹלָם‭ ‬לֹא‭ ‬אֶעֱזֹב‭ ‬אוֹתְךָ‭" /‬
וּבְגַעְגּוּעֵינוּ‭, ‬אֲנַחְנוּ‭ ‬לֹא‭ ‬
מַפְסִיקִים‭ ‬לְדַבֵּר‭.‬

——-
שמואל‭ ‬מוניץ
השָחור‭ ‬החדש

אָנוּ‭ ‬טוֹוִים‭ ‬קוּרִים‭ ‬מֵאַשְׁמוֹתֵינוּ‭, ‬כָּל‭ ‬עוֹנָה
אוֹגְרִים‭ ‬רְאָיוֹת‭ ‬לִקְרַאת‭ ‬הַחֹרֶף
שֶׁיִּהְיֶה‭ ‬לָנוּ‭ ‬אַלִיבִּי‭ ‬כְּשֶׁסוּפָה‭ ‬תִּדְפֹּק‭ ‬בַּדֶּלֶת
‭ ‬
הָעֶרֶב‭ ‬יֵרֵד‭ ‬לְפִי‭ ‬חֹק‭. ‬עֲנָנִים‭ ‬יִתקַדְּרוּ‭ ‬בַּדִּין‭.‬
מַפּוּחַ‭ ‬יַשְׁלִיט‭ ‬סֵדֶר‭ ‬בְּעָלִים‭ ‬סוֹרְרִים‭.‬
קְצָווֹת‭ ‬נִפְרָמִים‭ ‬וְנִקְשָׁרִים‭ ‬כְּמוֹ‭ ‬מְנִיפָה
‭ ‬
הַשְׁחוֹר‭ ‬שֶׁלָּנוּ‭ ‬אַפְרוּרִי‭ ‬לְהַחְרִיד‭.‬
הַדְיוֹנוּן‭ ‬הוֹפֵךְ‭ ‬אֶת‭ ‬הַמַּחְבֶּרֶת‭ ‬הַזֹּאת‭ ‬לְחוֹתַם
יָד‭ ‬זָעִיר
‭ ‬
אֲדָמָה‭ ‬קָרָה‭ ‬מִמַּתֶּכֶת
כַּמָּה‭ ‬פְּעָמִים‭ ‬צְרִיכִים‭ ‬לִדְקֹר‭ ‬אוֹתָךְ
עַד‭ ‬שֶׁתִּזְרְחִי

שמואל‭ ‬מוניץ‭ ‬משרת‭ ‬ככתב‭ ‬בגלי‭ ‬צה‭"‬ל

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ט תשרי תשע"ו, 2.10.2015

הסוד של משפחת לוי – מחלת האח ומותו – יוצא לאור ברומן חדש תוסס וסוער. מערכות אינטימיות של יחסי אחים והורים–ילדים נחשפות באומץ ומעוררות הזדהות וכאב

תוחלת החיים של אהבה

ינץ לוי

כנרת, זמורה–ביתן, 2015, 398 עמ'

מה זה בעצם אומר שאני כותב ספר? האם ספר באמת יכול להכיל חיים, או שאולי ספר שמכיל יותר מדי חיים בכלל לא קריא?" תהיתי. בתוך תוכי ידעתי שאני רוצה לכתוב ספר ושאני רוצה שהוא ידבר גם אל מי שלא הכיר את הסיפור, ולכן אני רוצה שהוא יהיה שלם ומובן…". "אפשר לכתוב סיפור שהוא לא ספרות?", תהיתי, "איזה שטויות", עניתי לעצמי, "מה אתה מתעסק בזה?  (עמ' 313).

לא רק הסופר ינץ לוי שואל את עצמו את השאלה הזאת במהלך הכתיבה, גם הקורא מוזמן לכל אורכו של הספר להתלבט בה. האם סיפור "אמיתי" עובד כמו ספרות? האם צריך לכתוב אותו כמו ספרות? האם יש חלוקה כזאת בכלל? אם הסיפור הזה לא היה אמיתי, אם לא הייתי מכיר את המשפחה, עדיין הייתי מתעניין בו? השאלה–התלבטות הזאת והתשובה נוכחות בספר מאוד. במפורש, לא במרומז. והן הופכות להיות חלק מהסיפור, מהספר. כל מה שנכנס בו וכל מה שנפל במקלדת העריכה.

ינץ לוי מספר לראשונה את סיפור משפחתו. קורות משפחתו במשך כחמש שנים – תקופת הזמן שמגילוי מחלת האיידס של אחד מאחיו ועד למותו הצפוי. אבא זקן חולה אלצהיימר, אמא צעירה מלהטטת בין משימות החיים, ארבעה אחים ושתי אחיות – רגב ורשף הקומיקאים וינץ, סופר הילדים המצליח. הספר נכתב עשרים שנה אחרי, ולמרות זאת הכול בו תוסס וחי ופועם, כאילו טרי, כמו חדש, כואב וסוער, מכאיב ומסעיר.

שאלת היחס שבין הסיפור לספרות עובדת יפה בספר, ביותר דרכים מהדרך המפורשת שלוי מניח אותה בגלוי. דרך הגשת הסיפור מפעימה. לוי מפרק שכבות של כיסוי טבעי, הסתרות שגרתיות, גבולות שבין כל אחד לזולתו, מושיט לקוראים יד ומזמין אותם בעדינות להיכנס איתו פנימה אל הסיפור, אל חייו. יש בזה אומץ ואמון מעורבבים בחששות. והכול כתוב. לוי משתף בכל מה שעובר עליו תוך כדי כתיבה – מה הוא חושב תוך שהוא כותב משהו, מה הוא מרגיש, במה הוא מתלבט, מה זה מזכיר לו וממה הוא חושש, ובעיקר, מאיך כל זה יתקבל.

לוי מגלה לנו שספר אחד כבר סיפר את סיפור המשפחה. סופרת אחרת כבר כתבה אותו. וגם איתה ועם ספרה מתחשבן לוי לכל אורך הספר, ומשווה בין כתיבתה לכתיבתו, בין סיפורה לסיפורו. אין לסופרת שום סיכוי לצאת מזה טוב. או לצאת מזה אמינה.

כל‭ ‬אחד‭ ‬מן‭ ‬האחים‭ ‬היה‭ ‬כותב‭ ‬את‭ ‬הספר‭ ‬אחרת‭ ‬לגמרי‭. ‬ ינץ‭ ‬ורשף‭ ‬לוי
צילום‭ ‬מסך‭ ‬מתוך‭ ‬כתבתו‭ ‬ של‭ ‬ציון‭ ‬נאנוס‭ ‬ששודרה‭ ‬בחדשות‭ ‬סוף‭ ‬השבוע‭ ‬ עם‭ ‬דנה‭ ‬וייס‭ ‬בערוץ‭ ‬2

מה שאסור לגלות

אי אפשר, או לכל הפחות קשה מאוד, להשתחרר מהידיעה שלא מדובר פה באחים ששמותיהם גלעד–לביא–מיכאל, כפי שהם מופיעים בספר, אלא רשף–רגב–ינץ שאותם אנחנו מכירים מהחיים. הסיפור חורג מעבר לתחום כריכתו וכתוב גם בראיונות יחסי הציבור המלווים את הספר. מדובר בסיפור אמיתי, אומר בהם ינץ. מדובר בבסיס של סיפור אמיתי עם קישוטים דמיוניים, אומר שם רשף, הקולנוען והסטנדאפיסט. הקורא מבין ומאמין לשניהם.

יחסי האחים עומדים באופן מובהק במרכז הסיפור. ילדותם, התבגרותם, התמודדותם בזמן המחלה, ומעט גם אחר–כך. הקורא המודע לסובייקטיביות של זיכרונות ילדות מבין לכל אורך הספר שהסיפור מסופר בעיניים של אח אחד. מבחינה זאת לא משנה אם לוי בחר לספר מקרה, אירוע קטן, שהיה באמת כך או המציא דוגמה אחרת שבאה לבטא מבחינתו את אותו הדבר. הסיפור אמין, זורם, הוליסטי. ומן הצד השני, ברור לגמרי שכל אחד מן האחים היה כותב את הספר אחרת לגמרי. גם ינץ מבין את זה היטב וסופו של הספר סוגר יפה את הפינה הזאת.

מריבות וסכסוכים בתוך המשפחה נבדלים מכל ריב אחר בחיים. אח, אחות, אב, אם – לא משנה כמה חריף העלבון, לעולם לא תחדלנה אחוותם, אבהותם או אמהותם. הזיקה הזאת אינה מתפוגגת. בנתק היא אמנם נחתכת, נפצעת, נשסעת, אבל בנתק המשפחתי נחבאת לה תמיד תקווה… שביום מן הימים יבקשו מאתנו סליחה או שנסלח בעצמנו או שיסלחו לנו; שביום מן הימים נתפייסה נתפייס, ניפול זה על צווארו של זה, נחזיר את הגלגל אחורה, נשכח את מה שאיננו מסוגלים לשכוח, נתרכך, נתקשר, נדבר… מוות פתאומי (או צפוי) עשוי לטרוף את הקלפים ולחתוך את התקווה… המתים מתים והחיים נותרים עם חרטה (עמ' 364)

כבר בתחילת הספר אנחנו יודעים את סוף הסיפור. לביא/רגב מת. מזמן. ובכל זאת הספר סוחף אותנו למסע מסקרן ומותח, עם האחים המלווים אותו בדרך לשם – מה קורה ביניהם, איך מותו הצפוי משפיע על הדינמיקה המשפחתית, מה מהדינמיקה עכשיו מושפע מדברים ויחסים שקדמו לכל זה ומה מזה יכתיב את המהלכים והיחסים אחרי.

לוי לא חוסך מאיתנו את החריקות ביחסים בין האחים, כולם עם כולם, וגם חושף, בחלקים משמעותיים, מקומות לא נוחים ששייכים לאינטימיות המשפחתית. החשיפה הזאת מנוגדת לסוד שקיבלו על עצמם לשמור בנוגע למחלה–שאסור–לגלות באותם ימים וגם הוא השפיע על המשפחה. עכשיו כשכבר לא צריך יותר לשמור את הסוד, עכשיו כשהחליט שהוא כבר לא בעניין הזה של הסוד המשפחתי, הוא מוציא החוצה הכול. או לפחות הרבה. הרבה מאוד.

רעידת אדמה משפחתית

הספר סחף אותי בהתרגשות גדולה, מתוך הזדהות עם חוויית הטלטלה שעוברת משפחה שמאבדת אחד מילדיה. אחד האחים. רעידת אדמה של ממש, והיא מערערת את יסודות המשפחה. יחסים בתוך המשפחה משתנים, חרטות על מה שהיה או על מה יכול להיות כובשות מקום של מה שיש ומה שיכול להיות, ומשנות את נקודות האחיזה והיציבות של כל הקשרים כולם. מתקרבים מאוד, מתרחקים, מתחשבנים, נוטרים, חיבורים חדשים נתפרים, ישנים נפרמים. אחים והורים. כל מה שבין אלה ואלה ובין כולם.

הספר מספר על כולם – הורים, אחים, אחיות. באופן טבעי, לא כל הדמויות מקבלות אותו הנפח. הכול רלוונטי ליחסים שלהם עם הכותב, למה הוא יודע עליהם, ומה נודע לו בדיעבד. בשליש הראשון של הספר, למשל, האב הוא דמות נוכחת ודומיננטית בסיפור ופתאום הוא נשמט ממנו (לי זה הפריע מאוד) וחוזר רק כדי לקשור קצוות פרומים בסיפור ממש בסופו. בכלל, כל הדברים הלא לגמרי ברורים, כל השאלות במהלך הקריאה – הכול נסגר יפה בסוף. כולל שאלת הסופרת האחרת, הספר שכתבה ולמה היא בכלל חלק מהסיפור.

אהבתי את הספר, וכך כתבתי עליו בדף הפייסבוק שלי: אם יש לכם אחים, חיים או מתים, שמתו פתאום או לאט ל–א–ט; אם יש לכם סודות, אם המשפחה שלכם רב–אתגרית (כמו כל המשפחות), אם אתם חושבים שאתם מכירים את ההורים שלכם, אם אתם יודעים שלא, אם אתם אוהבים את האחים שלכם, או אם הם בשבילכם "הזדמנות שלא תמומש", אם ספרים הם גם הדרך שלכם למצוא את עצמכם ואת הסיפור שלכם, אם אתם אוהבים "סיפורים שקרו באמת", גם אתם תיהנו ממנו.

חיסרון אחד בולט בספר – גודל הפונט. קשה היה לי מאוד לקרוא את הספר, ואני לא נזקקת למשקפיים לראייה מקרוב. לפחות עד הקריאה בספר. אולי זאת שאלה של עובי הספר ומספר הדפים שלא רוצים לחרוג ממנו, אולי משהו אחר. בכל אופן, עדיף היה לקצץ פה ושם בעריכה ולהגדיל את האותיות.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ט תשרי תשע"ו, 2.10.2015

זקן עיוור מציל ילד יהודי ונודד איתו בין הכפרים. נראה שדרכי החינוך ואמרות החכמה והאמונה שלו משמשות את אפלפלד להעביר באמצעותו מעין מדריך לחיים

לילות קיץ ארוכים

אהרן אפלפלד

כנרת זמורה–ביתן, 2015, 216 עמ'

אפלפלד מתחיל את הסיפור מן האמצע. לא מן ההתחלה. באופן זה הוא מפקיע, ולו לזמן קצר, את זהותם הדתית והלאומית של שני הגיבורים שלו – הנער יאנק והזקן העיוור, סבא סרגיי, שעלולה להוות גורם מבדיל ואפילו מפריד ביניהם. כך הוא הופך אותם לדמויות אוניברסליות, ארכיטיפיות, של נווד עיוור ונער שמוליך אותו.

יגאל שוורץ, העורך, מזכיר מקבילות לצמד דמויות כזה מהספרות העולמית הקלאסית: הנער שמואל ועלי הכהן, השופט הזקן והתשוש; אדיפוס והזקן–הנביא תרסיאס, או זוג הנוודים אסטראגון וולדימיר ב"מחכים לגודו". הגורל הפרטי והלאומי שמיוצג על ידי שני גיבורי "לילות קיץ ארוכים" מורם מן הזהויות הפרטיות אל משמעות כלל–אנושית.

השתקנות שמאפיינת את סבא סרגיי ואת יאנק תומכת גם היא במהלך הזה: "הם ממעטים לדבר. אם סבא סרגיי שואל, יאנק עונה במילה או שתיים". סבא סרגיי אינו מרבה בשאלות. הוא שותק רוב הזמן. "אינו אוהב דיבורים או פטפוטים. לעתים חולף יום בלא שיוציא מילה מפיו". מעניין ללמוד מעטו של אפלפלד, הסופר המתמיד שעיסוקו במילים – שדווקא השתיקה היא המצב הראוי, היכול לאחד בני אדם. מעין מצב קדוש.

גם סגנונו של אפלפלד בספר מחובר לרעיון הצמצום במילים והשתיקה. נראה שכל מילה בספר נשקלה ונמדדה שוב ושוב לפני שזכתה לעלות על הדף. דומה שכתיבתו של אפלפלד כאן יותר מצומצמת, תמציתית וחסכונית ממה שכבר הצטמצמה בספריו הקודמים. הוא אומר רק מה שצריך, לא יותר מזה. הוא משאיר לקורא את הבחירה האם לרוץ בקריאתו – שהרי כמה זמן דרוש כדי לקרוא פחות ממאתיים עמודים קצרים – או להתעכב, למצות כל מילה ולקרוא גם מה שמעבר למילים.

מחובר‭ ‬לרעיון‭ ‬הצמצום‭ ‬במילים‭ ‬והשתיקה‭. ‬ אהרון‭ ‬אפלפלד
צילום‭: ‬דודי‭ ‬ועקנין

יופייה של שתיקה

התחלת הסיפור היא בפרק השני. אז אנחנו מתחילים להבין במה העניין, משום שעכשיו חוזר הסיפור אחורה, אל ההתחלות: אביו של יאנק מביא אותו אל סבא סרגיי. "מחר מגרשים אותנו מן העיר", אמר האב בקצרה, כדי להסביר מדוע הוא מבקש שסרגיי ישמור עבורו על בנו. כך אנחנו מבינים שיאנק (ששמו האמיתי הוא מיכאל) הוא ילד יהודי, ושסרגיי, הפועל הוותיק במחסן העצים שהיה לאב בעבר, הוא גוי שהתעוור ושאביו של מיכאל המשיך להעסיק אותו למרות עיוורונו.

חילופי הדברים בין שני הגברים באותו "לילה לפני שנה וחצי" מפליאים בצמצומם. דברים ענייניים ומהירים, משום שהזמן דוחק, ומשום שלשניים אלה ברגע האמת שלהם אין שהות או צורך להשתפך במילים רבות. רק כמה "הערות המְספר" מסגירות את הלכי הנפש: "תשתה כוס תה, הפציר בו סבא סרגיי… (האב) ניגש לסבא סרגיי, חיבק אותו ואמר… ועצר את הדמעות בעיניו…".

שוב אנחנו נוכחים לדעת שאמנם שפה עשירה ופיוטית כשהיא במיטבה מהנה את הקורא ויש בה יופי רב, אבל לשפה רזה ומצומצמת קסם משלה והיא משאירה לקורא, לדמיונו ולרגש האמפתיה שבו תחום נרחב בהרבה לפרוח ולהמריא בו.

קודים של שואה

ניכר שאפלפלד סומך על קוראיו ומביא בחשבון את המטענים שיש להם בבואם לקרוא יצירה ספרותית שזמנה הוא השואה, מטענים שמאפשרים לו לרמוז על דברים מבלי לפרט ולפרש. יש לזה משמעות שחורגת מדפי הספר הנוכחי, כי היא מעידה על קודים היסטוריים–תרבותיים שנוצרו בחברה הישראלית, ושמבטיחים שהתקופה ההיא לא רק שלא תישכח, אלא שהיא חרותה בנפשנו והפכה לחלק ממערכת הסמלים והמשמעויות שמרכיבים את התת–מודע הקולקטיבי שלנו.

מבחינה מסוימת, אפשר לראות בזה ניצחון תרבותי או פילוסופי של אפלפלד, שכתיבתו החלה כצורך אינדיבידואלי של ניצול שואה על רקע של חברה "ילידית" שלא התעניינה ביותר בחוויותיהם של הניצולים, והוא רואה כיום כיצד האירוע האפוקליפטי הגדול משנה צורה ונטבע במודעוּת שלנו כאירוע חי למרות ההתרחקות בזמן ומקום.

את סיפור העלילה אפשר לתמצת במשפטים ספורים: לאחר שנמסר לסבא סרגיי, יאנק והזקן נודדים ממקום למקום. למעשה הם מסתובבים במעגל בתחום גיאוגרפי לא רחב ושבים שוב ושוב לאותם כפרים. יאנק מוליך את סבא סרגיי העיוור על פי הנחיותיו בדרכים שבשולי הכפרים, מוצא להם עצים למחסה ולמדורה ודואג להם למזון.

בצעירותו היה סרגיי חייל ומפקד מצטיין ביחידה מובחרת, ואחר כך עבד במחסן העצים של אביו של יאנק עד שהתעוור ועד שהאב פשט את הרגל. מאז החל סבא סרגיי לנדוד. סבא סרגיי מלמד את יאנק הלכות שרידות וחיילוּת, ובעיקר כיצד לחיות חיים בעלי משמעות. הנדודים מסתיימים במותו וקבורתו של סבא סרגיי, בסיומה של המלחמה, ובמפגש של יאנק עם ניצולים יהודיים ושיבתו ליהדות.

בנדודיהם, נתקלים סבא סרגיי ויאנק במגוון בני אדם: חלקם נדיבים, חלקם סתם אנשים, אבל רבים אלימים – תוקפים ופוגעים בנוודים, משליכים אבנים. ויש גם אנטישמיות. גם לאחר שהיהודים נלקחו ונעלמו – היא לא נעלמה: "האיכרים שפגשו… לא העלימו מהם מה עוללו ליהודים. הבעתם אמרה שוויון נפש ושמחה לאיד…". יש אפילו שירים גסים על יהודים ועשן. זוהי אירופה שלאחר השואה, ומאז ועד היום.

יתרון הנדודים

מבין הנושאים הרבים בספר שאליהם אפשר להתייחס, ברצוני להתייחס לאחד – לדמות הנווד. הנווד או ההֶלך הוא דמות מוכרת באירופה הישנה. הזקן עם התרמיל, הנודד מכפר לכפר, לפעמים מצויד במקל כדי להיתמך בו ולהבריח כלבים ומתעללים. זו דמות איקונית במציאות החברתית הישנה ובתרבות המזרח–אירופית, הרוסית (למשל ב"בוריס גודונוב" של מוסורגסקי), והמערבית ("שירי מסע" של ווהן וויליאמס למילים של סטיבנסון; "מסע החורף" ו"הנודד" של שוברט) ועוד. בשירה העברית, בולטת דמות ההלך בשירת אלתרמן ("עוד חוזר הניגון", "ירח". מתוך "כוכבים בחוץ", 1938) או בשירו הנודע של אהרן אשמן "שירת הנודד" ("הֵי ציוניוני הדרך").

ההלך, עובר האורח, הנווד, שונה מקבצן או "חסר בית". שוב ושוב מדגיש סבא סרגיי את ההבדל: "מקבצי נדבות דואגים לקיומם, ותו לא. הנוודים האמיתיים מבקשים לטהר את עצמם. להתקרב לאלוהים… נווד אינו קבצן בנפשו, הוא אדם חופשי…". הנווד הוא בעל כבוד עצמי, וגם את איסוף התרומות (לא הנדבות!) הוא עושה בכבוד. לא מתחנן אלא ממתין שייתנו לו.

תכונה נוספת, עיקרית, שלו היא שהוא צופה. אינו מעורב באופן פעיל בעולם, אלא מתבונן ולומד אותו ואת בני האדם: "אלוהים שלח אותנו לכאן כדי ללמוד את דרכיהם של האנשים… כל הנדודים שלנו הם לימוד…". רבים מהנוודים הם עיוורים שנעזרים בנער שמוליך אותם, וכך גם בספרו של אפלפלד. אבל דווקא בעיוורונו סבא סרגיי הוא צופה טוב יותר בבני האדם ובעולם ויכול לבחון אותם ללא מסכות וכיסויים. על פי דבריהם, צליל קולם ומעשיהם.

השימוש בדמות הנווד היא גם פתרון טכני נוח לסיפור: שלטונות הכנסייה אינם מתירים לחולי עור ונפש ולנוודים להיכנס ולהתפלל עם הקהל, מה שפוטר את סבא סרגיי ובייחוד את יאנק היהודי מחובת התפילה הנוצרית, אף שיאנק נאלץ לשאת צלב על צווארו כדי להתחזות לנוצרי.

דת אוניברסלית

הדת של סבא סרגיי היא בעלת אופי פרטי–אוניברסלי. כשהוא מדבר על אלוהים, והוא עושה זאת לעתים קרובות, אין זה אֵל של דת מסוימת: " אתה נוצרי דתי? – שואל יאנק. פעם הייתי. מאז שלא מרשים לי להיכנס לכנסייה אני מתפלל על פי דרכי… תודה, אלוהים שהנחית אותנו עד עכשיו, הצלת אותנו מאנשים רעים… אנו זקוקים לעזרתך. בבקשה הושט לנו את ידך הטובה…". או: "אלוהים מנסה אותנו, כמו את האבות… אסור להתייאש. הייאוש מרחיק אותנו מאלוהים…". אלו אמירות שכל דת וכל מאמין יכולים להזדהות איתן.

סבא סרגיי, כאמור, ממעט בדיבור, אבל כשהוא מדבר הוא מלמד את יאנק על העולם, על הנהגה ראויה לאדם בכלל ולחייל בפרט, על אלוהים ובני אדם. כמעט בכל עמוד יש משפט או שניים כאלה, וקשה לבחור את הטוב או המרשים שבכולם. אולי חשובים במיוחד סיפוריו, התמציתיים אך המדויקים, על אודות היהודים.

בעוד שאביו של מיכאל–יאנק ציווה עליו לשכוח את מוצאו היהודי כדי לשרוד עד שהמלחמה תיגמר, סרגיי דווקא מקפיד לשמר בנער זיכרונות על משפחתו ומודעות ליהדותו. אהבה רבה במיוחד הוא חש כלפי סבו של יאנק, ובאמצעותו פורש אפלפלד לפנינו את השקפתו על ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים: "סבא שלך היה איש אציל… שומר מסורת… הרבה דברים בענייני אלוהות ואדם למדתי ממנו… דורות רבים של אמונה וחכמה היו גנוזים בו. – כל היהודים כמוהו? שאל יאנק… לא, לדאבוני… הם איבדו את האמונה… זה כמו אהבה גדולה. לפעמים הלהט כבה… – האמונה תחזור אליהם? – אני בטוח…".

נדמה שאפלפלד, בגיל הגבורות שלו, מעביר באמצעות גיבוריו בספר זה, אולי יותר מבקודמיו, את עיקרי צוואתו הרוחנית. יש כאן מעין מדריך לחיים שמובא בלבוש של סיפור אנושי נוגע ללב, שבאוניברסליות שלו מתאים לכל נפש שפתוחה לשמוע וללמוד.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ט תשרי תשע"ו, 2.10.2015

מלחמה זה רע

החייל האחרון, ינון ניר, אריה ניר ומודן, 223 עמ'

בתורנות מטבח בקורס צניחה שואלת חיילת את אליאב קדוש, הגיבור והמסַפר של "החייל האחרון", אם יש לו חבֵרה. הוא עונה שהייתה עד לא מזמן. היא משיבה שאולי הם יחזרו. ואליאב עונה, "אנחנו כבר לא נחזור". בנקודה זו בשיחה צולל אליאב למחשבות על החברים שלו מהמחלקה שכבר עכשיו נמצאים בלבנון, ועל איש מוזר מהמושב שלו בנגב שתמיד "ביקש ממני לעצור כדי שהוא יוכל להסתכל עליי. זה היה כאילו שהוא משנן את תווי הפנים שלי. כדי לזכור אחרי שהוא כבר לא יהיה כאן. הוא מת בהפתעה. (…) גם אני משנן את תווי הפנים של החברים שלי". ואז הוא נוחת מההרהורים חזרה אל השיחה עם החיילת. "אנחנו כבר לא נחזור", הוא אומר לה שוב.

הפרוזאיות של "החייל האחרון", פרוזאיות תרתי משמע, פרוזה אפורה ואינפורמטיבית, מנומרת בכתמים הכמעט נסתרים הללו, בשוּרות דוקרות שבקלות יכולות לחמוק מהעין. הבלחות של שנינה, של אירוניה, של רמזים מטרימים. הן עומדות בניגוד קריר לרקע מִדְבָּרי–משהו: הרומן, ברובו, עשוי להיקרא גם כיומן ריאליסטי ומדכא על ההוויה הצה"לית. או אולי מין מדריך גיוס חתרני, המפרט את חוויות קורס הטיס, טירונות הצנחנים והשהייה בין ג'ובניקים בעיני חייל מוכשר מרֶקע נחשל המשרת בצה"ל של שנות התשעים.

ההומור מאפיין, למשל, את האבחנות השזורות בספר ביחס לָאֶתוס החַיילי ("למפקד המ"פ יש אם–16 מקוצר עם קת טרור. בצבא, כדי שמשהו ייחשב לאיכותי באמת הוא חייב להיות אמריקאי או טרור. רצוי גם וגם"). אך ככל שקדוש והקורא צוברים פז"ם, המסר הלא–סמוי של הספר מתחדד והולך, וגורף אליו את רוב ההבלחות האירוניות. המסר הוא שרע להיות בצה"ל, ודי מיותר, ובעיקר מיותר למות במלחמות – אבל בישראל קל לגייס אל מזבח העקדה דווקא את בני השכבות החזקות ואת אלה הרוצים להסתפח אליהם. מלח הארץ מת למות בעד ארצנו, ואם זה ביחידה יוקרתית מה טוב, כי "חיילים שהחברים שלהם נהרגו נהרגים יותר טוב. זה ידוע".

בקריית ספר שלנו, רעיון זה הוא כמובן הרבה פחות אמיץ וחתרני מכפי שהוא אולי מחשיב את עצמו. אבל "החייל האחרון" אמיץ מבחינות אחרות. ראשית, משום בנושא–המשנה שלו, המתח העדתי–מעמדי בישראל, הוא מציג מציאות שבה ה"מוחלש" דווקא מתקבל באהדה בקרב ה"הגמוניה" ומוצא דרך להתקדם, ואפילו לא רק בצבא אלא גם בהיפוכו, בעולם הבליינות. ויותר מכך, אמיצה (ומתעתעת) התעלמותו של הרומן ממוסכמות ספרותיות ומבניות. ברבע האחרון שלו הופך הספר את עורו, והמציאותיות שלו מתמוססת לפנטזיה סוריאליסטית, שאפילו בתוכה מופָרים לעתים חוקיה שלה.

המהפך מתאפשר בזכות מפנה בעלילה: קרב טראומטי בלבנון. גם כאן שובר ינון ניר את ההרגל: האסון, ובכלל הפרק הלבנוני בשירותו של קדוש, שאמור לשמש שיאו של ספר אנטי–מלחמתי זה, אינם מסופָּרים. ינון ניר החליט לכתוב ספר "אחר" על נושא שָׁחוק. בכך בוודאי הצליח.

—-

פצעי יתמות

זיכרון כמעט מלא, גבי אשר, פרדס, 198 עמ'

הפרק הראשון ברומן התפרסם כסיפור קצר במוסף זה, והוא מבשר על הפרקים הבאים אחריו בדרך לא אופיינית. הפרק מתאר מכירה פומבית של "כל נדרי" עם כניסת יום כיפור בבית כנסת של יוצאי תורכיה בעיירה קטנה בישראל. זהו יום כיפור תשל"ד, וההפתעה הצבאית עוד לא הגיעה אך מתח ושמועות כבר יש. גיבור הפרק הוא "אביו של אליהו", כלומר אביו של גיבור המשך הרומן. האב הזה קץ בחיזיון השנתי הקבוע של קניית כל נדרי ביוקר בידי "הפרסי", עשיר שבא לבית הכנסת רק ביום כיפור. הוא מחליט לנצח את הפרסי ולקנות את העמידה לכל נדרי בכל מחיר, ואז לתת את הכבוד עצמו לגבאי המסור של בית הכנסת. הוא מצליח. אך ברגע הניצחון נכנסים לבית הכנסת להודיע לגבאי שאשתו מתה.

מה יש לנו כאן? יום הכיפורים ההוא, בני אדם בקטנותיהם, ומוות שבא בו, דווקא בו, בחטף ובלי קשר לכלום. המוות האחר הגונב את ההצגה מהחיים הקטנים ומהמוות הגדול. ומהו הפרק הזה במבט שאחרי קריאת הרומן כולו: הכנה נפשית יוצאת דופן, אירונית, של הקורא לבאות. כי הגבאי ואשתו נעלמים מיד מזירת הסיפור, וחודשים ספורים נוספים משנת תשל"ד עוברים, ואסון אחר נופל, לא בערב יום הכיפורים אלא בערב פורים, לא בחזית ולא בבית הגבאי.

מתברר כי לפנינו בכלל רומן על שני ילדים, בני דודים, אליהו ולאה, שאמו ואביה נהרגו בחטף בתאונת דרכים שהיא ספיח של שלהי מלחמת יום הכיפורים; רומן שכול עניינו הוא מהו להיות ילד יתום. רומן קצר המתאר, בעזרת תקריות כאובות, איך מתנהל בקרבו של הילד היתום (והילדה היתומה, במקביל) המאבק בין הדחף לנורמליות לבין הדחף לביטוי חיצוני של רגש האין–אונים. איך הילד היתום מעניש את עצמו כדי להעניש את חברת הילדים הלא–מבינה ואת חברת המבוגרים רפת–הידיים, כמין חלופה להענשתם הבלתי אפשרית של הגורל והדין.

זהו גוף הספר. סיפורם–סיפוריהם של שני ילדים לאחר אסון. הילד מתמודד עם החיים בבית יתומים, בחברת ילדים מסכנים–יותר–ממנו; הילדה – עם החיים בבַית יתום. והוא מתמודד איתה והיא איתו. גבי אשר מספר את הדברים מניסיונו האישי. סיפורם של הגיבורים דומה לסיפור חייו, אסונם הוא האסון שפקד אותו בילדותו, ומשותף גם הרקע הלא שכיח בספרות הישראלית, הוויית חייהם של עולים חדשים דתיים מתורכיה. ניכר כי חוויות היתמות הלא–בנליות הַמִּתְחַיּוֹת בַּסיפור הן תוצר של כור מצרף אישי. הסיפור נע בין קטעים מלוטשים לבין קטעים קצת גולמיים מדי, פרוזאיים–טכניים באופן מצער מעט בהתחשב בכישרון שהמחבר מפגין בראשונים.

אי לעצמו, אורח–פורח דווקאי בַּסֵּפר ממש כמו הפרק הראשון, הוא הפרק האחרון המפגיש בין בני הדודים לאחר שלושים שנות נתק. זהו שוב פרק תלוש כביכול, אמנם בדרך אחרת, וגם הוא, כָּראשון, מנער לפתע את הקורא וסוטר על לחיו השנייה, זו שנותרה בלתי סטורה. פצע היתמות שנפער בילדות, ועלבונות ילדות שהתגלגלו ממנו, מגלידים אצל אחָדים, מבעבעים מוגלה אצל אחֵרים. יש מי שיום יום הוא לו יום הכיפורים.

———

סידור – שירה

תפילות שלנו #6: שכנות

משיב הרוח, גיליון מ"ח: סתיו תשע"ו, עורכים: אלחנן טויטו (יוצר הפרויקט), יונתן עמרני, צורית יעיר; 77 עמ'

זהו גיליון שישי במעין תת–סדרה של כתב העת "משיב הרוח", המופיעה לקראת ראשי שנים. סידור–שירה המעוצב בפורמט כיס באופן שיוכל להיטלטל איתנו, ולהישלף ברגע רֵיק. משולבים בו יוצרים מהמעגלים הרחבים הסובבים אותו, ביניהם משוררים מוכּרים; וגם אנשי רוח שאינם ידועים כמשוררים – כגון הרב דב זינגר, ראש ישיבת "מקור חיים", בשיר מקורי במיוחד הפורט על המשמעויות הסמויות, הרוחניות, שיש למילים הקשורות לזכייה בפיס: אראלה, להתקשר, זכו (שכינה ביניהם), "אני (לא) מאמינה!".

בטוב טעם ודעת משובצים בספרון גם דימויים חזותיים, קרי תצלומים אמנותיים. העורכים היטיבו לקובעם באופן שייצור דו–שיח עם השירים שמולם. הנושא שנקבע לגיליון, "שכנות", הוא כזה שקל לקשר אליו שירי תפילה, למשל באמצעות מושג השכינה; אך הוא גם פָתח לעורכים פֶתח להשכנת שירים שהם יותר בין אדם לחברו מאשר בין אדם למקום.

השירים בגיליון הם במובהק שירים ליריים הכתובים על פי מוסכמות זמננו (ורובם מתנבאים בסגנון אחד); אין מדובר בניסיונות עכשוויים לכתוב תפילות. כנגזר מכך, יסודות של מאבק פנימי והתרסה מעודנת מופיעים בהם יותר מבתפילות המסורתיות. אולם העורכים מנסים להנמיך אחת מן המחיצות החוצצות בין ליריקה לתפילה: את הפער בין השיר המודרני, הסובייקטיבי, לבין התפילה שהיא נחלת הכלל. זאת באמצעות השמטת שמות המחברים מן השירים. בגיליונות קודמים פורסמה בעמודים האחרונים רשימה אלפביתית של שמות המשתתפים, בלי לשייך שיר למחברו. הפעם העורכים התפשרו מעט – וברשימה המרוכזת מצוין מי כתב כל שיר.

הצורך לדפדף לסוף כדי לדעת מי כתב את השיר מאפשר להשתעשע במבחני פרה–עיוורת. האם למקרא שירים בלי ידיעת זהות מחבריהם יימצֵא בעינינו יתרון לשיריהם של משוררים מוכּרים שפרסמו ספרים ונפרסו בפרסים? תוצאת המבחן: לא. השירים הנוקבים, המקוריים והמטלטלים בספרון הם לעתים קרובות משל כותבים מוכרים פחות. למשל: עדי שרון, יותם בר–ששת, ללי אלכסנדר, יפעת הרסט, אלחנן טויטו.

אולי זה כך משום שחוש התפילה מפוזר באוכלוסייה אחרת מחוש הליריקה, אבל אולי אפשר ללמוד מכך משהו על השירה העכשווית בכלל: בהצפה הכמותית, כשרבים כל כך כותבים שירה, יש גם ברכה איכותית בדמות הזדמנות לחשיפת עוד כישרונות. בולטים גם שיריו של שחר–מריו מרדכי, משורר מוכר: נהר שוצף של התעלות מיסטית. אך אין צורך לדפדף לסוף כדי לדעת שהם שלו.

ועוד ממצא עיוור שמות וצבעים: כאשר "המשוררת הבולטת והמשפיעה בישראל" (כמאמר שער מוסף הארץ) עדי קיסר לא עסוקה בשנאה, אלא בתפילה, היא מסוגלת לחבר שירה שאינה גרועה, ואפילו דומה ברמתה לשיריהם של יתר עשרות המשוררים האלמונים יותר ופחות שבספרון.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ט תשרי תשע"ו, 2.10.2015

חרטה של מעלה |טוביה שגיב

תעלומת שושני: הפתרון | יעל לוין

שני רבנים ומלכוד אחד |עודד פלוס

מצבה ליהדות חיה |יעל מאלי

אדון לוי והקפה של שבת אחרי הצהריים |רובי נמדר

אחרי הרעש |תמר ביטון, רננה רביצקי פילזר, שלומית רביצקי טור–פז, רואי רביצקי

ניצחונו של העפר |שלום רוזנברג

21 שאלות – 946 |דוד צוראל

ניגון האותיות |עמית קולא

בית קטן במדבר |יעקב מדן

אמא זקנה הייתה לי |יעקב שפירא

המין היפה |אפרים חזן

נתונים לחסד הבורא |איתן רייך

חושן משפט |אביעד הכהן

החברה הגאונה מנאפולי |אלון אלטרס

ניצור זוגות זוגות |רחלי ריף

שירים: מתי שמואלוף, שמואל מוניץ

אחים בדם |יעל משאלי

הנווד לבדו הוא חופשי |חבצלת פרבר

שיפוט מהיר 947 |צור ארליך