בתגובה לגיליון
"הפוסקות החדשות",
שבת חול המועד סוכות
הטוענות נשכחו
בחכמה ובטוב טעם ודעת נהגה מערכת מוסף "שבת" כאשר הקדישה את גיליון שמחת תורה לעולמן ולגדולתן של "לומדות התורה" בזמננו.
אכן , יש בעובדה זו כדי להצביע על מהפכה הולכת וגוברת המעוררת התפעלות והתפעמות ואשר מתרחשת לנגד עינינו. מה שנראה היה כ"תופעה" הפך להיות חלק ברור ומובחן בהוויית חיינו בעידן הגאולה אשר זכינו לה בחסדי ה'. יישר כוחן של כל הלומדות והמלמדות בכל המוסדות והמסגרות ויישר כוחם של הכותבים והמפארים עשייה ברוכה זו.
דא עקא, שאחת מאבני הדרך החשובות נשמטה מן המאמר המקיף "חשקה נפשן בתורה" וחבל. כוונתי לאותו מקצוע–של–שליחות שנוטלות על עצמן למעלה מ–120 טוענות בית דין אשר כבר פועלות כיום בכבוד ובפאר.
ראשיתו של הסיפור היא עוד לפני כעשרים וחמש שנים (קודם לכל התוכניות שאוזכרו במאמר) בהצבתו של האתגר בפני "קבוצת–חלוץ". הקמתה של מסגרת לימוד להכשרה ולהסמכה במקצוע החדש באה לתקן מעוות של שנים, שהרי כידוע לא ניתן היה בשום אופן לנשים שאינן "עורכות דין" להופיע בבתי הדין ולייצג את הצדדים בפניהם.
יש להדגיש כי לא היה בכך רק תיקון מעוות טכני–ארגוני אלא הייתה כאן הצבה משמעותית של רף לימודי–תורני גבוה ביותר. "נשים לומדות תורה" אלו לא רק הרחיבו את השכלתן התורנית. הן הלכו בדרכי בנות צלפחד וטענו בפני הסמכות התורנית העליונה, קרי הרבנות הראשית, שיש להכיר באופן החיובי ביותר בסגולתן, בכישרונן ובתרומה העצומה שהן אמורות להעניק למערכת השיפוט הציבורית וכן לתוכן החיים האינטימי והמורכב ביותר של התא המשפחתי היהודי בימינו אלו.
במסגרת מוסדות "אור תורה" בראשות הרב שלמה ריסקין הוקם "המכון", שבראשו עמדה היוזמת רעייתי הגב' נורית פריד ומלמדיו היו גדולי הרבנים והפוסקים, אנשי משפט ומדעי החברה. הדרך לא קלה הייתה אך אט אט בשום שכל ובמאבק מתמיד, עד הגיען בערעור ובתביעה אל שערי בית הדין הגדול, הלך ונבנה התואר והמקצוע.
כיום הזה מופיעות הטוענות הרבניות הבוגרות בעלות הסמכות והרשות בכל התדיינות בבתי הדין הרבניים, מסייעות בהליכים המעשיים ומקדשות שם שמים. בעבודתן הן משלבות ידיעות נרחבות בחלקי השולחן ערוך עם ידע תורני רחב ורגישות נפשית. טוענות אלו נחשבות ל"סיירת העילית" של צבא "לומדות התורה" אשר בתקופתנו. בצד "המכון להכשרת טוענות בי"ד" הוקמה גם מערכת בשם "יד לאשה". מערכת זו תומכת כספית ומעשית בעצה ובתבונה בעשרות מקרים. עד כה הצילה זוגות רבים שנקלעו לסוגים שונים של קשיים נפשיים וכלכליים.
יוחנן פריד
הרב יוחנן פריד הוא יו"ר בית הרב קוק
ובעבר כיהן כרב המושב בית מאיר
—————-
בתגובה למאמרו של מיכה גודמן, "ההזדמנות הציונית של היהדות", גיליון פרשת נח
ערכים פרוטסטנטיים
מיכה גודמן מציע לחדש את היהדות. הוא מציף שוב את טענתו הנושנה של "אחד העם", שההלכה המפורטת בתחומים שבין אדם למקום נועדה להגן על היהודים ועל היהדות מטמיעה ומהתבוללות. כך הוא שופט גם את השמרנות ההלכתית, שאינה נוטה לשינויים רבים בהלכה (למשל, בתחום מעמד האישה). גודמן מודה ביושרו ששתי האסטרטגיות הללו עובדות ומועילות, אלא שהוא טוען שהן מיותרות במדינת ישראל, שבה המדיניות והדמוגרפיה יכולות להחליף את אופייה השמרני והדקדקני של ההלכה. כיוון שאין הרבה גויים במדינה, וכיוון שהיהודים הם הרוב הדומיננטי בה והם הקובעים את צביונה, ממילא אין צורך לחשוש מהתבוללות, ואפשר לחזור ליהדות המוסרית של הנביאים.
טענתו העיקרית של גודמן היא שהדקדקנות ההלכתית בתחומים שאינם מוסריים מובהקים היא תוצר של הגלות, והיא נועדה להגן על הישרדותו של עם ישראל. לטענה הזו אין הוא מביא כל ראיה. אני מעז להציע שזאת משום שאי אפשר להביא לה ראיה. הטענה הפופולרית הזו, המצוטטת מספר למאמר וממאמר לספר, פשוט מוטעית. צביון ההלכה לא נועד להגן על הישרדות היהודים. גודמן מנגיד את ההלכה שלנו לדברי הנביאים אך הוא דילג על שלב אחד באמצע הדרך: התַנאים. המשנה נוצרה בארץ ישראל, וחלקים נרחבים מהיצירה התַנאית יסודם עוד בזמן העצמאות היהודית, בזמן שבית המקדש היה קיים. והנה, מי שילמד את מסכת כלים, למשל, או את מסכת שבת, יגלה דקדקנות הלכתית מחמירה ומפורטת הרבה יותר מזו הנוהגת בזמננו. וזאת בעוד עם ישראל עצמאי על אדמתו.
גודמן צודק בטענתו שאי אפשר לכונן את עבודתנו הרוחנית מול אלוהים אך ורק סביב הציר של הישרדות העם. אך הוא טועה בטענתו שזוהי מגמתה של ההלכה. הנביאים הדגישו יסודות ערכיים ועקרוניים, ופחות התייחסו לפרטים. זוהי דרכה של הנבואה. החכמים, מימים ימימה, פרטו את העקרונות לפרטים מחייבים, מתוך הנחה כפולה: ראשית, שעבודת האלוהים מתגלמת גם בקבלת עול מלכותו, על ידי קיום מדוקדק ומפורט של רצונותיו. שנית, שגם במישור המוסרי, ערכים מוסריים שאינם מתורגמים להוראות מדויקות ומפורטות סופם להתנוון.
אלו הן הנחות נצחיות שעומדות ביסודו של עולם ההלכה, והן אינן תלויות בתקופה או בנסיבות היסטוריות. כבר במסכת אבות שיבחו חכמינו את מי שמעשיו מרובים מחכמתו, וראו במעשים את השורש ובחכמה את הפירות, בניגוד לדרכה של חכמת יוון ושל התרבות המערבית שצמחה ממנה. אנו מדברים עם אלוהינו בשפת המעשים המדויקים, שפתה של ההלכה.
לגבי עקרונות הפרשנות של ההלכה, יש הגזמה רבה במידת האלסטיות של ההלכה הקדומה. גם חכמינו הקדמונים כפפו עצמם בפני חוקי ההלכה המפורטים, וצייתו להם אף במקום שהיה קשה לנמק את הערכים והרוח המשתקפים בהם. על חוקים רבים של ההלכה אמרו חז"ל שהם "גזרות הכתוב" או "גזרות מלך", ואנו מקיימים אותן כעבדים ולא כבנים. אכן, ברור שבדורות הקדמונים של חז"ל, בתקופה הפורמטיבית של ההלכה, מרחב הפרשנות היה רחב יותר. והרי זה כעין הכנסת הראשונה של מדינת ישראל, שקבעה יסודות עקרוניים יותר מאשר הכנסת העשרים, מתוך מרחב פתוח וגמיש יותר. כל מי שיקרא לכנסת העשרים לחזור לעסוק בחקיקה באותה רוח של הכנסת הראשונה – כמוהו כמי שיקרא לענפיו הדקים של עץ לחזור ולנהוג כאילו היו גזע רך.
התבוללות תרבותית
אפילו לוּ הייתי מקבל את הנחותיו של גודמן לגבי יסודותיו של עולם ההלכה, לא הייתי מקבל את מסקנתו. אם הוא מודה שהלכה מפורטת ומדוקדקת ושמרנית היא המגן היחידי בפני התבוללות, האם באמת אוטונומיה יהודית יכולה להיות תחליף לה? האם בעידן האוניברסלי שלנו, כאשר התקשורת והתחבורה הופכות כל כך זמינות, כאשר העולם הפך לכפר גלובלי, האם באמת גבולות מדיניים יכולים להיות מחסום בפני התבוללות? הרי יש נוכרים רבים בישראל, ויש ישראלים רבים הנמצאים בחו"ל, וגבולות המדינה כבר מזמן אינם גבולות הקיום.
יתר על כן: גם אם הסטטיסטיקה עובדת כאן לטובתנו – יש בארץ יותר בני זוג יהודים מאשר נוכרים – הרי שהתבוללות אינה נעשית אך ורק על ידי נישואי תערובת. יש גם התבוללות תרבותית, שקיעה בעולם רוחני זר. אף לדידו של גודמן, שההלכה המדוקדקת היא בעיקר מחסום מפני התבוללות, הרי שגם ההתבוללות התרבותית צריכה להילקח בחשבון. כאשר מזלזלים בחשיבותה המרכזית של ההלכה המדוקדקת, המעמידה את האדם בפני קונו מתוך עמדה של קבלת עול מלכות שמים, עלולים בקלות להגיע לזניחת היסודות הערכיים והרוחניים של היהדות. שמינית–שבשמינית של מהלך כזה אפשר אולי למצוא בעצם הקריאה שקוראים יהודים טובים וחכמים את היהדות מתוך ערכים שיסודם בעולם הפרוטסטנטי; ערכים הבזים לעצם הציות המדוקדק (ה"פרושי") לרצון ה' ולחוק ה', ומעמידים את קיומנו הדתי בעיקר על רוחניות קלושה ומוסריות מעורפלת.
חיים נבון
הרב חיים נבון הוא רב קהילת השמשוני במודיעין ור"מ במדרשת לינדנבאום
———–
יהדות שעתידה להתפוגג
ק ריאת מאמרו של מיכה גודמן עוררה בי רצון לחבק אותו פעמיים. פעם אחת על האומץ והפתיחות להציב לפנינו בלי טשטוש ובלי עמעום משנה יהודית ישראלית מאתגרת המבקשת לייצר רפורמה עמוקה בחיים היהודיים, בגבולות ארץ ישראל. החיבוק השני נועד לבלום אותו מהתנועה שהוא מנסה לחולל. המהלך שלו נראה לי כסכנה קיומית לא ליהדות כי אם לחזון הציוני של שיבת העם לארצו ולעצמו.
את הרצון לחדש ולהתחדש מבטא מיכה מתוך היכרות עמוקה עם אלפי צעירים וצעירות ישראלים שמבקשים להיות יהודים בארצם אך מערערים באופן קשה על חלק מהפרשנות הרבנית שהם רואים מול עיניהם. הוא פוגש (ואני איתו) הרבה מאוד צעירים שמסרבים להשתתף בשלטון הרבני בישראל כפי שהוא מצטייר לפניהם (סוגיית בריחת צעירים מרישום ברבנות היא רק דוגמה לסיפור הגדול והעצוב הזה). במאמרו מיכה משוכנע שיהדות ריבונית, המאירה את נקודת העוצמה שלה לעולם – תהפוך להיות סיפור של גאווה לאומית במקום מוקד לחיכוך ולבריחה. עד כאן חיבוק גדול.
אבל כאן מגיע החלק שבו הוא מבקש לערער על חלקי הפולחן ה"עתיקים" במסורת היהודית, אלה שהתפתחו במהלך שנות גולה ונוצרו כמנגנון הגנה על היהדות הפועלת כמיעוט בעמים זרים. התזה של מיכה מבוססת על הטיעון שבמדינת ישראל אין ולא תהיה התבוללות. הטיעון הזה, שחוזר כמה פעמים לאורך המאמר, הוא כל כך מופרך שבהסתלקותו נופל הבניין כולו.
מיליון ישראלים ירדו מהארץ במרוצת שנותיה של המדינה. הם דוברי עברית, מציגים עצמם כ"ישראלים השוהים בחו"ל", רוקדים ריקודי עם ישראליים במתנ"סים ומתבוללים בקצב שאין לו מתחרה. יאמר מיכה שהם הראיה לדבריו. הם, בשונה מיהדות חו"ל, לא פיתחו את מנגנון ההישרדות ה"יהודי" ולכן בהיעדר גיאוגרפיה יהודית (מדינת ישראל) הם נהיים תלושים כעלים ברוח. אבל מיכה מתעלם מהעובדה שאותם מיליון ישראלים מספרים לא את סיפור עצמם אלא את סיפור אחיהם וקרוביהם שנשארו בארץ. הזהות היהודית הקלושה לא תשמש לאורך שנים מחסום מפני התבוללות גם בתוך גבולותיה של המדינה.
יהדות של ערכים חברתיים, של דמוקרטיה ושוויון, לא תותיר את הבנים והבנות בתוך משפחה מוגדרת ונבדלת. בעולם אוניברסלי הזהות הגלובלית היא המובן מאליו. יהדות ללא מעשה דתי, המבוססת רק על אוניברסליזם, תוביל את צאצאיה לאובדן כל חשק של זהות. הרצון להיות יהודי, לא כתורת גזע אלא כסיפור שייכות, לא יכול להיות מבוסס רק על השפה העברית ועל מזג האוויר המזרח תיכוני. זוהי שייכות אינטימית שבאה לידי ביטוי גם והרבה בעזרת מעשים שמבטאים קשר. כשרות, שבת, טהרת משפחה, תפילה – הכול שייך לתחום האינטימי הזה.
אני חפץ לראות בהתחדשות היהדות בארץ ישראל ודווקא בשל כך אני מלא דאגה מהמהלך שמיכה מציע. יהדות מוסרית ותרבותית ללא מטבח מובדל, ללא קשר תפילין, ללא קדיש וללא קדושה בבית, תתפוגג ברוח הזמן. איני דואג ל"יהדות". כושר ההישרדות של העם העתיק צלח את ההיסטוריה על כל אתגריה. אני כואב את כאב האיבון של חלקים מן היהדות, אך יותר מזה מודאג מאימוץ דגם של השלכת סממני הדיאלוג האינטימי של יהודי עם אלוהיו, בכל רחבי העולם.
בני לאו
הרב בני לאו הוא רב קהילת רמב"ן בדרום ירושלים
———
ההפרדה עושה עוול
מהו עיוות היסטורי? האם להיסטוריה יש מסלול שעליה ללכת בו ובמקרים מצערים היא סוטה מהדרך? ההיסטוריה אינה מחשבת את דרכה. היא מתרחשת. לנו, וגם לקדמונים מאיתנו, נוח לשרטט מהלך היסטורי וכך לצקת את השקפתנו אל הסיפור האנושי הגדול, ולתת לו משמעות. כך נבנית זהות ושייכות. כולנו עושים את זה.
גם גודמן משרטט באופן מרשים מהלך סיפורי בעל משמעות. במאמר נזכר הביטוי "עיוות" לא מעט פעמים. הוא צרם לי, דווקא משום שאני מסכימה עם השורה התחתונה: קיומה של מדינת יהודים משגשגת דורש יצירה יהודית חדשה. צרמה לי מאוד הצגת הגלות באופן הציוני–פועלי הקלאסי: זמן ביניים שבו שרדו היהודים בעזרת מערכת מצוות שעיוותה את דרכם. הסיבה הראשונה היא משום שלעולם לא נוכל לדעת "מה היה קורה אילו": האם הישיבה בארץ ישראל הייתה יוצרת את קהילת הסולידריות, פדיון השבויים והחסד הבינלאומית שיסדו יהודים בכל מקום שהם שם? האם חיים על אדמתנו לא היו יוצרים "עיוותים" מסוגים אחרים? אלו השערות כאמור – אין כל דרך לדעת.
נוכל לדעת בוודאות רק מה שהיה: יהודים פזורים וחלשים משפטית יצרו עולמות שיכולים לשמש השראה למדינה יהודית, למרות ההבדלים המהותיים.
אכן, סופרים יהודים במזרח אירופה ובצפון אפריקה מתארים עולם עלוב ועני להדהים; אך זהו עולם שיש בו גם תום ואהבה, חסד והומור עצמי, אכפתיות וניסיון מתמיד לחתור קדימה ולשנות את העולם האכזרי שנכפה עליהם.
במדינת ישראל הקיימת ומשגשגת נוכל להניח לשלילת הגלות האומללה – ולהכיר את יהודי הגולה שיצרו ופעלו: בעולם שלא–פעם עיוות את המושג "אנושיות" כלפיהם, חיו יהודים ויצרו שירה וחסד, פילוסופיה והלכה, אמנות ומסחר, חיי קהילה ומשפחה. יתר על כן – בחינה של ספרות ההלכה מגלה שאיפה להידבק במוסר הנביאים: ההפרדה בין מוסר הנביאים לבין הפסיקה ההלכתית עושה עוול ליהודים הללו.
אני מסרבת להביט על דורות של יהודים כעל בעלי דרך מעוותת. נחיה אנו את חיינו ונביט אחורה בחמלה ובעצב, ברחמנות, בחיוך ובאירוניה – שלום עליכם הוא דוגמה מצוינת לכך. נבנה קומה נוספת בעולם היהודי, והרי לא ניתן לבנות קומה נוספת בעזרת קפיצה על הקומות שקדמו לנו – הבית לא יחזיק מעמד. זהו אתגר גדול, שיש בו סתירות, כמו שהיו מאז ומעולם בתנועה הציונית; ואף על פי כן – נוע תנוע.
מיכל ברגמן
מיכל ברגמן היא אחראית פיתוח פדגוגי בצו פיוס, החינוך המשותף ועוסקת באמנות יהודית
הדרך עוברת בנבדלות
גודמן טען כאילו על פי דברי הנביאים המוסר חשוב מהפולחן. דברים אלה מקובלים בקרב חוקרי מקרא ומחשבת ישראל אך כבר הוכחו כבלתי מבוססים דיים. הם מתבססים כמובן על אותם פרקי נבואה שבהם מביעים הנביאים שאט–נפש מהקרבת הקרבנות ומציגים אותם כמיותרים או לפחות חשובים פחות מהמצוות המוסריות. אלא שאין כל הכרח להסיק זאת מדבריהם. ניתן לפרש את תפיסת הנביאים ככזאת שמציבה סולם של התקדמות רוחנית שבבסיסו המצוות המוסריות. לפי זה, לא ניתן להגיע למקדש ולהקריב קרבנות בידיים מוכתמות בדם ובנפש מוכתמת בגזל ובשחיתות. אין זה אומר שהשלב הראשון בתכנית העבודה הרוחנית הזאת חשוב מהשלב האחרון שלה. הדגש על המצוות שבין אדם לחברו ניתן בדברי הנביאים כתגובה לבעיה שהייתה קיימת בזמנם ושהייתה זקוקה לתיקון. לא ניתן לבנות על גביהם תפיסה דתית לכתחילית.
ואם עוסקים אנו בדברי הנביאים, כדאי להזכיר שהם חיו ופעלו עוד כשישב עם ישראל בארצו, טרם גלה. דומני שדי בכך כדי לסתור את הטענה שהעיוות של העמדת המצוות הפולחניות בראש הסולם נולד עם היציאה לגלות.
עוד יותר מכך קוממה אותי הקביעה שהמוסר הוא אוניברסלי והפולחן פרטיקולרי. קביעה זו נכונה רק באופן חלקי, ביחס לציוויים מוסריים בסיסיים דוגמת "לא תרצח" או "לא תגנוב". גם בתחום שבין אדם לחברו יש ליהדות בשורה אדירה שעוצבה בצורת מצוות פרטיקולריות (כאלה שמצויות אך ורק ביהדות וחלות רק על יהודים): איסור רכילות ולשון הרע, איסור שאלה שלא מדעת, מצוות השבת אבדה – אלה רק דוגמאות בודדות מתוך שורה ארוכה של מצוות ואיסורים שמחנכים אותנו לזהירות מרבית בממון הזולת ולהתרחקות מכל אבק של פגיעה רגשית בו.
קנה מידה שונה
מכאן לנקודה שבה פותח המאמר, ובה הוא טוען שמטרתה של היהדות אינה "להיות קיר המגן של הזהות היהודית אלא השראה לרגישות האנושית". אכן, זה ייעודה של תורת ישראל וזו השליחות של עם ישראל. אך בחכמתו הרבה ידע הבורא שהדרך להגשמת ייעוד זה עוברת בהקמת עם שונה, נבדל, מעין סיירת נבחרת שאותה מכנה התורה "ממלכת כהנים וגוי קדוש", קבוצה שתחיה על פי קנה מידה מוסרי שונה. כאשר היא תצליח במשימה הכמעט בלתי אפשרית הזאת היא תוכל למשוך אחריה את שאר אומות העולם. כאשר אלה יבואו להר ה' לקרוא בשם ה' – רק אז ניתן יהיה לדבר על הסרת החיץ בין עם ישראל לאומות העולם. לפני שנגיע לשם נגזר עלינו לעמול קשה כדי לבנות בקרבנו חברת מופת שתשמש אור לגויים מתוך תודעה ברורה של נבדלות ובמקביל תוך שמירה על ערוצי קשר עם הסובבים אותנו על מנת לאפשר הקרנה רוחנית עליהם.
ולבסוף, ההנחה של גודמן כאילו הצורך בשמירת הזהות הנבדלת של עם ישראל נולד עם היציאה לגלות והיה נחוץ רק אז נסתרת מכוח קריאה של כמחצית מספרי התנ"ך. ניתן לסכם בתמצית את קורותיו של עם ישראל בארץ מהזווית הרוחנית עד חורבן הבית הראשון כסיפור הכישלון שלו לשמור על בידול רוחני מעמי האזור. דרישה זו חוזרת אינספור פעמים בדברי משה בספר דברים. הכישלון בקיומה הוא המוטיב החוזר בספר שופטים. ואם חשבנו שהקמת ממלכה מאוחדת ושושלתית (בספר שמואל) תפתור את הבעיה הזאת, בא ספר מלכים וטופח על פנינו. לאחר הצלחה קצרת מועד חזר עם ישראל לסורו ועשה כתועבות הגויים שסביבו. וגם הדרישה הזאת, לשמור על החיץ התרבותי בינינו לבין מצרים, אשור ודומיהם, היא אחד המסרים הבולטים ביותר בדברי הנביאים, מסר שחוזר בדבריהם הרבה יותר פעמים מאשר הגינוי שלהם כלפי הקרבנות.
ארי גייגר
ד"ר ארי גייגר הוא מרצה במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן ובמכללת אורות ישראל
—
לחז"ל היה קונצנזוס
מאמרו של מיכה גודמן גדוש בתובנות מחכימות ומעוררות עניין, ואף כי מסקנת הדברים הוצגה בצורה זו או אחרת על ידי הוגים שונים בעבר, הרי שגודמן מעמיד בפנינו מהלך קוהרנטי המשכנע את הקורא כי יש בהצעתו בכדי לרפא את הקשיים השונים שעִמם מתמודדים יהודים דתיים בעידן המודרני.
אולם, לאחר העיון, נראה כי מרביתן של הנחות היסוד המשוקעות במאמר אינן מבוססות, ובחלקן אף לוקות בחוסר דיוק היסטורי.
כך למשל, טענתו של גודמן כי הגלות הייתה הגורם לשורה של הגבלות ואיסורים בהלכה אשר נועדו לשמר את זהותו של העם היהודי אינה עולה בקנה אחד עם העובדה הפשוטה שמרביתם של איסורים אלו מתוארכים לתקופה שלפני הגלות, ובחלקם אף לימי הבית השני.
גם הצעתו של גודמן לאחוז בדרכם של חז"ל אשר התאימו שורה של נושאים בהלכה למוסר האנושי כפי שהיה בתקופתם – הצעה אשר כבר נוסחה על–ידי ראשוני הרפורמים במאה ה–19 – מתעלמת משני הבדלים חשובים המפרידים בין תקופתנו לתקופת התנאים. ראשית, הנהגתם של החכמים בענייני דת נהנתה בזמנם מקונצנזוס ומציות מוחלט אשר הבטיח כי הוראותיהם ופירושיהם יתקבלו בדייקנות ומבלי לגרום לסחף בציבור היהודי. שנית, חז"ל, אשר הבינו היטב את חשיבות היציבות וההמשכיות בדת היהודית, הבנויה על אמונה בתורה מן השמים, סמכו את דבריהם על התורה שבכתב, תוך שימוש מושכל ומדוד במידות שהתורה נדרשת בהן, וכפי שהיטיב להראות משה הלברטל בספרו "מהפכות פרשניות בהתהוותן". בתקופתנו אין קונצנזוס בציבור ביחס לקבוצה רבנית מסוימת, וגם לו היה קונצנזוס מעין זה הרי שעם תום התקופה התנאית פסק השימוש במידות שהתורה נדרשת בהן, והידע הדרוש לשם כך אבד.
טעות נוספת לטעמי טמונה בטענתו של גודמן כי כישלונה של התנועה הרפורמית הינו בכך שדרכה הובילה להתבוללות, סכנה אשר איננה אורבת לפתחו של עם היושב בארצו. ההיפך הוא הנכון. ההתבוללות הייתה רק השלב האחרון והבלתי נמנע בתהליך ממושך של ריקון היהדות מתוכנה ההלכתי, תהליך אשר בו טמון כישלונה העיקרי של תנועה זו. אכן, ככל גוף הנעשה נוח להתמזגות עם גופים אחרים שעה שהוא מאבד את מאפייניו הייחודיים, כך הביא גם אובדן התוכן ההלכתי תוך התאמתו לתקופה המודרנית לפגיעה בנשמת אפה של היהדות, ומכאן קצרה הדרך להתבוללות.
אריאל ארנברג
אריאל ארנברג הוא דוקטורנט במחלקה לתלמוד באוניברסיטה העברית
—-
הקבוצה כותבת ביחד | מיכה גודמן משיב:
לכותב אין שליטה על קוראיו ואין לו מונופול על הצורה שבה הוא מובן. כמעט כל ההוגים המודרניים שעסקו בתורת הפרשנות יסכימו עם ההצהרה הזו. הזכרתי אותה לעצמי שוב ושוב בשבוע האחרון, כשנתקלתי בתגובות הרבות שעורר מאמרי האחרון. להפתעתי, הטענה שלי ולפיה הציונות מאפשרת להבריא את סדרי העדיפויות ההלכתיים ולמקם את המוסר מעל לפולחן התפרשה כזלזול במצוות הטקסיות. בדומה לכך, האמירה שלי ולפיה הציונות מייצרת אקלים המאפשר להשיב להלכה את האופי הדינמי שלה התפרשה כקריאה לשינוי מקיף של הלכה.
השבוע גיליתי שוב עד כמה רווחת המוסכמה שלפיה החלופה להקפאת המסורת ההלכתית היא זלזול במסורת ההלכתית. העובדה שהמוסכמה השגויה הזאת כל כך רווחת משקפת בצורה מדויקת וכואבת את המציאות הדיכוטומית שהציונות הדתית יכולה וצריכה להבריא. את מערכת היחסים הראויה עם המסורת ההלכתית אסביר באמצעות מטפורה של הרב יונתן זקס.
נניח שקבוצה של אנשים רוצה לכתוב ספר – ביחד. כך זה ייראה: כל אדם בקבוצה יכתוב פרק אחד וכך הקבוצה כולה תכתוב ספר שלם. לאחר שהראשון יכתוב את הפרק הראשון, יופיע הבא אחריו ויכתוב את הפרק השני וכך הלאה. מה התנאי לכך שהמוצר המוגמר יהיה מוצלח? שכל אחד מהכותבים אכן יכתוב פרק המשך לפרקים הקודמים. אם מישהו יכתוב פרק בלי לקרוא את הפרקים הקודמים, הפרק שלו יגדע את הפרויקט המשותף. באותה מידה, אם מישהו יכתוב פרק שאינו אלא העתקה של הפרקים הקודמים, גם הוא מנע את הצלחת הפרויקט המשותף.
אפשר לומר שחלק מהחילונים המרדנים אינם ממשיכים את הסיפור היהודי, משום שהם אינם מכירים את הפרקים הקודמים ואינם חשים שייכות אליהם; באותה מידה אפשר לומר שחלק מהדתיים השמרנים אינם ממשיכים את הסיפור היהודי, משום שהם נעולים בתוך הפרקים הקודמים. שתי הקבוצות הללו מסרבות להוסיף את הפרק הייחודי של הדור שלנו למסורת היהודית; שתיהן בולמות את המשך הסיפור היהודי.
מאמרי הקודם לא השתלב בתפיסת העולם הדיכוטומית של חלק מקוראיי. אמנם לא קראתי להינעל במסורת – אך גם לא קראתי להתנתק ממנה. כל שאני מבקש הוא שנמשיך אותה.
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י' חשוון תשע"ו, 23.10.2015
![]()
![]()
אלה שלמטה
