ירמיהו הנביא מתהלך עם מקלדת שבורה ומסרים עכשוויים ברומן החדש של דרור בורשטיין, המשוכנע שגם כיום אנחנו חיים במציאות של נבואה ושל חורבן, אך גם בתור הזהב של השירה. הוא מוצא זיקה בין צמחונות, בודהיזם וחסידות, ומעדיף לכתוב דרך מדיטציה, שהיא היפוכו של פייסבוק, קללת היוצרים
ברכבת הקלה בירושלים של "טיט", הרומן השישי של דרור בורשטיין שראה אור לאחרונה בהוצאת כתר, הנביאים מתנבאים, וכמעט אין יום שבו לא פורצת תגרה. הפקחים, מצידם, לא נוקפים אצבע כדי להפריד בין הניצים, כי "לך תבחין בין נביא שקר לנביא אמת". חוץ מזה בבל ואשור הן המעצמות האזוריות, המלך יהויקים שולט ממקום מושבו במגדלי הולילנד, וכוהנים עוקפים בתור לפלאפל בדרך לעבודתם בקודש. ויש ירמיהו אחד, משורר צעיר שמילות נבואה נזרקות בו ומבשרות על חורבן הולך וקרב. אבל לו, נביא אמת דווקא, אף אחד לא מוכן לשמוע. ב"טיט" מספר לנו בורשטיין את ספר ירמיהו מחדש, והוא עושה זאת כשהוא שוזר את המציאות התנ"כית בימינו אנו.
"תמיד הייתי קרוב לסיפורי התנ"ך, ובירמיהו התעניינתי כבר לפני הרבה שנים", מסביר בורשטיין את הבחירה הלא שגרתית. "כשכתבתי בעיתון 'כל העיר' בשנות התשעים אפילו כתבתי עליו טור. חוץ מזה אני מלמד באוניברסיטה כשבע שנים קורס שנשען על ז'אנר שאני מאוד אוהב, שנקרא שכתובי מקרא, כמו שעשה למשל ספר היובלים. בקורס אנחנו לוקחים פרשייה מספר בראשית ומדברים עליה בכל גלגוליה. עכשיו למשל אנחנו עוסקים בנוח ובמבול, ומדברים על ציורים, שירה, מדרשים על המבול, כל מה שאני מכיר בנושא. אלו, בתוספת תחושה של מצוקה פוליטית ותהליכים של שחיתות וסיאוב שרוחשים מסביב, שמתקשרים גם הם לספר ירמיהו, הצטרפו ביחד ומהם כנראה נוצר הספר".
![צילום: אריק סולטן]()
צילום: אריק סולטן
ירמיהו ניבא בעיקר נבואות חורבן. אתה חושב שחורבן מתקרב אלינו?
"אנחנו כבר עכשיו חיים במציאות של חורבן. כמובן שצריך להגדיר את המושג חורבן. בדרך כלל כשאנחנו חושבים על חורבן אנחנו חושבים על תילי ההריסות, על הסוף, אבל התהליכים של חורבן הם מאוד איטיים. למשל, אנחנו חיים במצב של הכחדה המונית של הטבע, מינים שלמים הולכים ונעלמים. אנחנו לא רואים עכשיו שאין בעלי חיים, הנה ראיתי יונה, כי אלו דברים שיכולים לקחת הרבה מאוד שנים. ברמה הפוליטית יש מציאות שהולכת ונעשית אלימה. מין תקיעות שלאט לאט שוקעים בה, כמו טיט. זה לא אופטימי, אבל זו המציאות, שאני לא אומר שהיא בלתי הפיכה".
ירמיהו שלך מתחיל כמשורר והופך לנביא, מתניה מתחיל כמשורר והופך למלך. אתה רואה קשר בין שירה לנבואה? ובין שירה להנהגה?
"בין שירה לנבואה בוודאי שיש קשר. הנביאים היו המשוררים הגדולים ביותר שכתבו בשפה העברית. אפשר להגיד שלא כל משורר הוא נביא, אבל כל נביא הוא משורר. באשר לקשר בין משורר להנהגה, אפשר לדבר על משוררים כמנהיגים רוחניים. לאלתרמן ולאורי צבי גרינברג אנשים הקשיבו, והם גם היו בעמדות השפעה על מנהיגים. אלתרמן השפיע מאוד על בן גוריון".
הנבואה קיימת גם היום?
"אני חושב שכן. הנבואה שינתה את צורתה, היא לא בטונים ובסגנון המקראי. אם אנחנו מגדירים נביא כמישהו שיש לו קשר עם תחומים שמעבר לעולם הנגלה לעין, ויש לו יכולת מילולית לתקשר אותם אל הקורא, אני חושב שלחלק מהמשוררים יש אחוז מסוים של נבואה. בעוצמה פחותה ביחס לירמיהו או ליחזקאל, אבל כן. בכל יצירות האמנות המשמעותיות יש משהו כזה. יש ספר שלא שמעו עליו הרבה, 'פסוקים' של זלי גורביץ', שערכתי. וזלי סיפר לי שהוא כתב את הספר לגמרי בטרנס, והנוסח שיצא קרוב לנוסח של דברי הנביאים. מבחינת האנרגיה הוא אמר שהוא לא הבין מאיפה זה בא לו, הוא היה קם בבוקר והיה כותב במין קדחת כזו. אז אני לא יודע אם הנבואה יכולה להיעלם לגמרי מהעולם. יש בה משהו שמגדיר את הרוח האנושית, במצב הקיצוני שלה".
הרחובות מדברים
ירושלים היא דמות מרכזית ברומן של בורשטיין, והיא מופיעה בו בשלל נופיה ואתריה. בורשטיין, המתגורר בתל אביב עם אשתו ושני ילדיו, גר בירושלים בעבר ומצוי בה מאוד. "העיר יושבת לי בתוך הראש", הוא אומר. "גרתי בירושלים 13 שנים, ואני מתמצא בה יותר מאשר בתל אביב. אני יליד נתניה, אשתי הגיעה מתל אביב, אבל בירושלים נולדו שני ילדינו, וחשבנו שנישאר כאן לתמיד. גרתי כאן שנה בתקופת הצבא, וכשנרשמתי לאוניברסיטה היה לי ברור שאלמד פה".
למה דווקא ירושלים?
"בירושלים יש נוכחות למקום. בעיתון 'כל העיר' היה לי טור על מקומות שונים בירושלים. לא כתבתי על כנסיות גדולות, אלא על זה שאני עובר ברחוב ורואה עץ שרק החצי העליון שבו קיים. אלו דברים שלא קיימים במקומות אחרים. בתל אביב יש אוטובוסים ופיצוציות. גם לה יש את החן שלה, אבל ההרגשה היא שירושלים היא טקסט שכתב מחבר שמעוניין גם במרחב, ולא רק בדמויות. בספרים על תל אביב, למשל של יעקב שבתאי, אם דמות הולכת ברחוב דיזנגוף אז היא הולכת ברחוב דיזנגוף, זה סתם, הרחוב עצמו הוא רק תפאורה. פה הרחובות עצמם מדברים. אפשר לכתוב ספר שלם רק על העיר, בלי בני אדם. ויש גם את האווירה של הזמן. בגלל שיש כאן אוכלוסייה דתית משמעותית, העיר נעשית שקטה לקראת כניסת השבת. שקט שנופל כמו הקרירות שנופלת לפעמים בערבים בירושלים. שאלו אותי לא מזמן, בשאלון לקראת צאת הספר, לאיזה אי בודד הייתי רוצה ללכת. מרואיינים אחרים אמרו פריז, איי הבהאמה, אני עניתי בלי היסוס ירושלים. אני מאוד שמח לבוא לכאן ללמד פעם בשבוע, והייתי שמח אם הייתי יכול לגור בה".
אז למה עברתם?
"עברנו ב–2001, בגלל האינתיפאדה. בננו השני נולד ב–99'. גרנו בדירה קטנה ברמת שרת והחלטנו שאנחנו עוברים למקום גדול יותר. רצינו להישאר בירושלים. באותה תקופה היו יריות מבית ג'אלה לכיוון גילה, וצה"ל החזיר יריות. בערבים שמענו את היריות האלו בצורה חזקה יחסית. הבת שלי, אלה, שהיום היא בצבא ואז הייתה בת שלוש, באה ושאלה אותי, אבא, מה זה הרעש הזה? אני כבר התרגלתי לזה איכשהו, ואמרתי שאלו יריות. ואז היא עשתה תנועה מאוד ברורה של פחד. זה היה רגע מזעזע. עברנו את התקופה של הפיגועים, וזה היה קשה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהבת שלנו הגיבה לזה. לא ראינו אותה במצב כזה של מצוקה עד אז, ולא יכולנו להתעלם מזה. יומיים אחר כך היינו אצל ההורים של אשתי בתל אביב, אמרו לנו שיש מתווך אחד, הוא הראה לנו דירה, ובצורה די אימפולסיבית הבנו שאנחנו עוברים לתל אביב. בדירה הזו אנחנו גרים עד היום.
"בהתחלה הרגשתי בתל אביב כמו בחו"ל. הייתי קונה חופשי יומי של דן, נוסע באוטובוסים, מסתכל מסביב בתימהון. אבל לאט לאט התרגלתי. אני לא מרגיש בתל אביב בבית ולא לא בבית, זה ניטרלי, פרווה. בירושלים אני מרגיש גם בבית וגם לא בבית. שם זה לא כן ולא לא. כאן, בירושלים, זה גם החלב וגם הבשר".
דתיות נטולת חסידות
דרור בורשטיין (46) נולד בנתניה למשפחה דתית–לאומית, למד בישיבת בני עקיבא בנתניה ואחר כך בתיכון הדתי בר אילן, אך מאוחר יותר החליט לעזוב את אורח החיים הדתי. "זה היה תהליך ארוך, שתפס תאוצה בצבא", הוא מספר. "הרגע שבו הורדתי את הכיפה היה מאוד אימפולסיבי. נסעתי ללשכת הגיוס בחיפה, ומחיפה הייתי צריך לנסוע לבקו"ם בתל השומר. בדרך האוטובוס עצר באיזה קיוסק בחדרה. ושם, בלי שתכננתי, הלכתי מאחורי הקיוסק והורדתי את הכיפה. אני זוכר שעשיתי את זה ורק אחר כך הבנתי מה עשיתי. הייתי צעיר מאוד, בן 18. הרגשתי שאני רוצה לצאת מהחברה הזו. זה היה רגע אחד, אבל אחר כך היו הרבה מאוד שלבים ונסיגות, תנועה של התקרבות והתרחקות.
"בהתחלה הצלחתי לעבור את זה עם ההורים שלי, את אי הנעימות והאשמה. אבל עם סבא שלי זה היה יותר קשה. כשהייתי בא לבקר אותו בבית האבות חבשתי כיפה, לא יכולתי אחרת. הוא היה דמות מאוד משמעותית בשבילי. עם ההורים יותר נוח להתעמת, עם סבא זה לא כך. זה היה תהליך, ואני לא יודע אם הוא נגמר. הילדים שלי צוחקים עליי. בשנים האחרונות אני קורא בעיקר ספרות קודש. מדרש, זוהר, זה מה שמעניין אותי. אני לא הולך עם כיפה או שומר שבת, אני כן אוכל כשר כי אני טבעוני, אבל מבחינת מה שאני מתעסק בו, מבחינת הטקסטים, אני חושב שתשעים אחוז ממה שאני קורא קשור לארון הספרים היהודי.
"הקשר שלי ליהדות היום הרבה יותר חזק מהזמן שבו הייתי במערכת החינוך הדתית. כמות הדברים המשמעותיים שלא לימדו אותנו שם מדהימה. בחטיבת ביניים ובתיכון אף אחד לא הזכיר את החסידות, כאילו זה לא קיים. ואני לא מדבר על דברים שקשורים לתורת הסוד, לקבלה. כשאתה מסיים תיכון דתי אתה מרגיש מצד אחד שאתה גדול בתורה, כי למדת כמה דפי גמרא ובאופן סלקטיבי דברים מהמקרא, אבל אתה מבין בשלב מסוים כמה אתה לא יודע. אפשר לא לדעת דברים מההיסטוריה של דרום אמריקה במאה ה–15, אבל אם אתה אדם דתי ואתה לא יודע על תנועה כל כך משמעותית בהיסטוריה של הדת היהודית כמו החסידות, אז מה זה אומר על הדתיות והיהדות שלך?
"אני רואה את זה בקורסים לפעמים, כשאני מביא טקסטים שנכתבו על–ידי יהודים ואף אחד לא שמע עליהם. הצד מחמם הלב של זה הוא אנשים שמביאים להם טקסט של רבי נחמן למשל והם אומרים שהוא מדהים. לפעמים הם צריכים לנסוע ליפן או לסין או להודו כדי לשמוע דברים כאלה, והם לא יודעים שזה קיים בעברית נפלאה. אז אפשר להבין למה חוזרים לזה, או חוזרים בתשובה. כי האדם מבין פתאום כמה הוא לא יודע, וכמה זה שם וצריך רק להיכנס לזה.
"לפני שבועיים הגעתי לחוג בית של קצינים בחיל האוויר ואנשי מערכת הביטחון, וביקשו ממני לדבר על זלדה. זה היה ביום שבת, כולם היו חילונים, אנשי צבא, לא אנשי רוח. ראינו את הסרט של יאיר קידר על זלדה, ואנשים טולטלו. ראיתי אנשים קשוחים, היו שם כאלה שהפציצו את הכור בעיראק, מתרגשים לחלוטין. זה באמת סרט יפהפה. הדבר שהכי עבר לי לגבי זלדה הוא שאנשים שהכירו אותה מעבירים את זה הלאה. כמו שאני יכול להעביר לך כדור ותעבירי אותו למישהו אחר וזה יהיה אותו כדור. זה לא היא, נכון, אבל עדיין הם מדברים אותה באיזה אופן. זה לא רק 'הכרתי אותה ואני אספר לך סיפור', היא חיה בתוכם. בחוג הבית אנשים נרעשו מזה, ואין לי ספק שהם הולכים לקנות את הספר שיצא השנה מכתביה ומציוריה, וזו תחילת הדרך מבחינתם".
![נביאי אמת ושקר מתקוטטים. הרכבת
הקלה בירושלים צילום: נתי שוחט, פלאש 90]()
נביאי אמת ושקר מתקוטטים. הרכבת
הקלה בירושלים
צילום: נתי שוחט, פלאש 90
אפלפלד במקום דיני עבודה
לאחר הצבא התחיל בורשטיין בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית, אך לאחר הסטאז' והבחינות החליט לעזוב את התחום. "בסיום הסטאז' הזמינו אותי לשיחה והציעו שאשאר. אמרתי ישר לא. לא יכולתי לחשוב על לחזור לשם. זה היה משרד עם אנשים טובים, אבל זה באמת לא בשבילי. הלחץ הזה, המאבקים האלו. אני לא מדבר אפילו על התוכן. גם אם זה היה במסעדה, אני צריך שקט".
מאז, בורשטיין לא עבד בעבודה עם משרה מלאה. "אין לי בעיה ללמד שיעור וחצי אינטנסיבי, אבל אז עד הערב אני צריך שקט. ואולי גם מחר בבוקר אלך לטייל בפארק הירקון. אני לא בנוי לעבודה חמישה ימים בשבוע משמונה עד שש. זה לא חיים. מה, בשביל כסף? מה פתאום. גם אשתי כך. היא עורכת לשון שעובדת מהבית, לפעמים עם טקסטים איומים ונוראים שצריך לערוך. בשלב מסוים היא אומרת די, לוקחת את הכלבה, והולכת לפארק הירקון ולנמל לשתות קפה. החיסרון הוא שאין ביטחון כלכלי, אבל אני מוכן לקבל את זה. כמובן שזה לא הדור של ההורים שלנו. אבא שלי כבר היה בעבודה בשעה הזו. עבודה מהבוקר עד הערב זו לא דרך לאדם לחיות, כשהוא עובד בשביל לצאת לחופשה שנתית, ובחופשה הוא נח כדי שיוכל להמשיך לעבוד, וככה עד הפנסיה. זה לא לעניין. האדם לא נוצר לכך. אז יש אנשים שאין להם בררה, בסדר. הרגשתי שיש לי בררה, ואני לא מצטער על זה לרגע".
בתקופת הסטאז' ראה בורשטיין מודעה קטנה בעיתון המכריזה על פתיחת סדנת הכתיבה של "הליקון", ומבקשת מהפונים לשלוח שישה שירים פרי עטם. "כתבתי אז מעט מאוד, היו לי אולי שמונה שירים, בחרתי בשישה ושלחתי. נראה לי ששלחתי כדי שיגידו אם זה שווה משהו. לתדהמתי התקשרו ואמרו שהתקבלתי לסדנה. אלו היו שישה סופי שבוע מרוכזים בירושלים, במשכנות שאננים היפה. באנו ביום שישי ושהינו שם עד מוצאי שבת, התעסקנו וקראנו בשירה. הייתי מסתובב שם עם ספרי שירה ועם ספרי הלימוד לבחינות לשכת עורכי הדין, שאליהן למדתי באותו זמן.
"אריאל הירשפלד לימד שם, והייתה לי שיחה מאוד משמעותית איתו. הוא לימד ספרות באוניברסיטה, ואני שאלתי אותו, מה, לומדים ספרות באוניברסיטה? הייתי עורך דין בהתהוות, ולגמרי מחוץ לעולם הזה. חשבתי שבאוניברסיטה לומדים משפטים ורפואה ופסיכולוגיה בלבד. הוא סיפר לי על לימודי הספרות ואמר לי לבוא. אחרי יומיים הלכתי לייעוץ, אמרו לי שיכירו בכמה דברים שעשיתי, ומצאתי את עצמי, באוקטובר 96', כתלמיד השלמות בספרות. זה היה נפלא. במקום ללמוד דיני עבודה הכרתי סופרים כמו אהרן אפלפלד, יהודית הנדל, מנדלי מוכר ספרים. הרגשתי שחזרתי הביתה, שאני עושה את הדבר הנכון. זו הייתה תקופה מאושרת מאוד. עשיתי את המסלול הישיר לדוקטורט, כשהנושא שלי היה כתביו של יעקב שבתאי".
היום בורשטיין מרצה מן החוץ באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב, עורך את כתב העת לשירה "הליקון" ועורך באופן פרטי שירה ופרוזה. על מצב עולם השירה הישראלי הוא אומר: "קורים בו דברים מאוד מעניינים. חלק מהמשוררים שפועלים היום בישראל לא פחות טובים ומעניינים מהמשוררים שנוהגים להישבע בשמם.
"יש משורר שקוראים לו יעקב ביטון, ערכתי ספר שלו, והוא משורר לא פחות טוב מאבות ישורון. יש משוררת שקוראים לה בכל סרלואי, והיא משוררת לא פחות טובה מזלדה. 'פסוקים' של זלי גורביץ', כאמור, הוא ספר גדול, ויש עוד דוגמאות. במובנים מסוימים זה נכון שאין היום מישהו שמשחזר את הנוסח של אלתרמן, אבל לא צריך שיהיה. אי אפשר לכתוב משהו גדול על ידי סוג של חיקוי. אפשר ליצור חיקוי מעניין ואפילו מדהים, אבל עדיין זה יהיה רק כמו. אני מדבר על אנשים שלא כותבים כמו. כמו יעקב ביטון אין. במובן הזה אני מאוד שמח עם מה שיש בעולם השירה הישראלי, ואני מרגיש שאנחנו חיים אפילו בתור זהב. אומרים אלתרמן, אבל הצד השני של זה הוא מי עוד כתב אז בתקופה הזו, מי היה לידו? ופתאום אנשים מתחילים לגרד בראש ולא זוכרים אף אחד. אני חושב שדווקא המצב שבו אנו נמצאים, שבו אין אחד שלקח את כל הקופה אליו, שיש כמה טובים שמשלימים אחד את השני ומנוגדים אחד לשני, זה מצב בריא יותר, מעניין יותר".
מדברים לאחרונה על ביטול חוק הספרים, שנכנס לתוקף לפני כשנתיים ולפיו לא ניתן למכור ספרים חדשים במבצע. אתה בעד ביטול החוק?
"לא. החוק כמו שהוא עכשיו הוא בעייתי, והמצב שהיה לפני כן היה עוד יותר בעייתי. צריך חוק משופר, וצריך לתת הזדמנות לחוק כזה לרוץ ארבע שנים, ואז להעריך מחדש. במצב הקודם הסופר היה בתחתית הסולם. זה מצב שגובל בבדיחה פרועה. את הספר הזה אני המצאתי, אני כתבתי, אני מחקתי. זה דורש עבודה רבה. בסופו של דבר הסופר חותם על חוזה עם הוצאת ספרים, ובו כתוב שהוא מקבל על הספר שכתב בין שמונה לעשרה אחוזים על אלפי העותקים הראשונים. למה שהוצאת ספרים תיתן לי עשרה אחוזים ממשהו שאני נתתי לו לפחות שמונים וחמישה אחוזים? אני לא אומר מאה אחוז כי יש עורך ובית דפוס. הם נותנים חמישה עשר אחוז ומקבלים שמונים וחמישה אחוזים, ואני נותן שמונים וחמישה אחוזים ומקבל חמישה עשר.
"אני חושב שהסופר צריך לקבל חצי. גם חצי זה מעט. אני נתתי כמעט מאה אחוז ומקבל חצי? אבל אף אחד לא מדבר על זה בכלל. זה מטורף. תחשבי על יצרן של לחם, שמגדל את החיטה ומכין את הקמח ואופה ועמל, וכשהוא מוכר את הלחם מישהו אחר מקבל שמונים וחמישה אחוזים מהמכירות. אם איזו אימפריה הייתה מחילה כאלה מיסים העם היה קם ומורד. חוק הספרים נחשב הישג, אבל הוא מקבע את המצב הזה. הוא נותן שמונה אחוזים לסופר. זו שערורייה. ההנחה צריכה להיות שהספר הוא מאה אחוז שלי, עכשיו בואו תסבירו לי על מה להוריד".
השירה היא המצב הנכון
לבורשטיין שישה רומנים, ספרי סיפורים ועיון, ספר ילדים וספר שירה אחד, ובקרוב אמור לצאת ספר השירה השני שלו. כשהוא נשאל על המעברים בכתיבה בין שירה לפרוזה ואיך הוא דר בין שני העולמות הללו, הוא מתלבט. "ברמה התאורטית אין סתירה בין שתי הסוגות. אפשר לדבר על טקסטים בפרוזה כסוג של שירים שגדלו. בפרוזה טובה, כמו בשירה, לטקסט יש אחריות על כל משפט. יש כוונה לא רק לתאר את המציאות הנגלית לעין, אלא להגיע למצב של גילוי או התגלות. פרוזה ממש טובה היא כאשר הטקסט הוא כמו שיר שבו לא היה טעם לחתוך את השורות".
יש פרוזה טובה היום?
"היום זה קשה מאוד. אם נעזוב את היום, פרוזה טובה היא חלק מהדברים של ס' יזהר, גנסין ויהודית הנדל. בלא ישראלים ישנו מרסל פרוסט, יש לו כמה עשרות עמודים מדהימים, הייקו שנמשך לאורך חמישים עמודים. אז אפשר ללכת בכיוון שלפיו שירה ופרוזה טובה הן אותו דבר, שזה הבדל של גודל ולא של מהות. כמו יין שאפשר למזוג לכוסית קטנה או לקנקן גדול. אבל מצד שני, לפעמים אני מרגיש שזה לא נכון. שמבחינת ההרגשה של הכתיבה שירה נמצאת במצב יותר נכון ואנושי ומדויק מבחינתי. כנראה שאני מרגיש את הדברים האלו בצורה חזקה בגלל שני הספרים שיוצאים בסמוך, וניצבים איכשהו אחד מול השני. לכתוב רומן זה להתפלש בתוך הרעש של הקיום. גם ברעש הפנימי שלך וגם ברעש של אנשים אחרים ושל המציאות. ולפעמים אין בררה, אתה מרגיש שאתה חייב לעשות את זה. אבל אני מרגיש שהמצב שבו הייתי רוצה להיות הוא המצב של המשורר. שבו הטקסט מוקף בשקט והכותב מוקף בשקט. שבו לא כל הזמן נמצאים בתוך המילים".
לא קשה יותר לכתוב רומן?
"זה קושי אחר. זה כמו להשוות בין רקמה עדינה לחציבה בהר. זה לא אותו דבר. בשביל החוצב בהר יותר קל לחצוב מאשר לרקום, האצבעות שלו כבר גסות. השאלה לגבי הערבוב בין כתיבת פרוזה לשירה מטרידה אותי. אני מפנה אותה לגבי עצמי ואני לא לגמרי מבין איך אני גם פה וגם שם. אלו מקומות כל כך שונים, הרומן וספר השירה, שאני לא יודע, אולי זה שיגעון. 'טיט' הוא הומוריסטי ופרוע, ויש בו צעקות ומרביצים. ספר השירה בדיוק הפוך, אין שם הומור, יש בו עדינות ודממה, אין צעקות. שם לא תמצאי מבקר ספרות שמכה במקלדת בראש של מישהו. יש בו רוך. אולי זה שני צדדים שנמצאים בי, אני לא יודע".
את ספר השירה הראשון שלך הוצאת ב–1999. עברו מאז לא מעט שנים. למה הספר השני מגיע רק עכשיו?
"כל הזמן כתבתי שירה, אבל פרסמתי מעט. במחשב יש לי תיקיות שלמות של שירה. יש שירה 2002, שירה 2003, לכל שנה התיקייה שלה. מבחינת הכמות יכולתי לאסוף את השירים ולהוציא לאור, אבל לא הרגשתי שזה מתאגד לספר שהוא שלמות אחת. עד שלפני שנתיים הייתי בסמסטר בארה"ב. ארבעה חודשים של שקט במקום מדהים עם יערות ואגמים מסביב, במזרח מסצ'וסטס. משם יצא הספר הזה. חלק מהדברים היו קודם, אבל הרבה מאוד נכתב אז. פתאום הייתה הרגשה שיש כאן ספר שהוא אחד".
זן, מדיטציה וקיום בסיסי
בורשטיין מחובר לתורת הזן הבודהיסטית, ומעיד על ספר שיריו החדש שרבים מהשירים בו הם שירת הייקו. "החיבור הראשוני שלי לזן התחיל דרך שירי ההייקו שתרגם יואל הופמן", הוא מסביר. "כשהייתי בן עשרים וקצת, עוד בלימודי המשפטים, קראתי את ספריו 'לאן נעלמו הקולות' ו'אומרי שיר על סף המוות'. אלו היו השירים הראשונים שהכרתי, והם עשו עליי רושם גדול. הספר 'לאן נעלמו הקולות' בנוי כך שיש כמה שירים בעמוד השמאלי, ובעמוד הימני יש טקסט שיחות בין מורה לתלמיד. אלו טקסטים בפרוזה שלא הבנתי אז, אבל אמרתי לעצמי שאם הם קשורים לשירה הזו שמרגשת אותי נורא, אז יש משהו בתרבות הזו שמעניין אותי.
"התקשרתי ליואל הופמן וביקשתי לנסוע אליו כדי לצלם את המקור האנגלי של שירי ההייקו שתורגמו מיפנית. אז היה קשה להשיג ספר מארה"ב. הוא גר אז בצפת. נסעתי אליו, הוא לא היה בבית, אבל אשתו קיבלה את פניי, מוקפת בעשרים חתולים יפהפיים. צילמתי את הספרים והחזרתי אותם. זה היה הסבב הראשון, שבו רק קראתי. ב–2006 הייתי בסדרת הרצאות של יעקב רז באוניברסיטת תל אביב, מה שהכניס אותי גם לפרקטיקה. הצטרפתי לקבוצת מדיטציה שלו והייתי שם במשך תקופה מסוימת. היום אני בעיקר מתרגל מדיטציה לבד".
מה זה נותן לך, שקט?
"זה לא נותן שום דבר, זה בסיס הקיום. לא רק המדיטציה עצמה, בחצי שעה שבה יושבים ומתרגלים, אלא אם מצליחים לקחת אותה ליומיום. בהרצאות שאני מעביר באוניברסיטה, למשל, אם אצליח לעשות את הדבר הפשוט של לנשום, לשים לב לנשימה שלי, השיעור יהיה טוב. למשל היום התעייפתי, ראיתי שאני לא מספיק ואיבדתי את הנשימה. אבל אם הייתי מצליח לנשום, הייתי מדבר באופן שלא יעייף אותי, יותר לאט ויותר נינוח. זה כך גם באכילה. אם אדם לא מודע לנשימה שלו בזמן שהוא אוכל זה משפיע עליו בצורה לא טובה. במובן הזה המדיטציה והזן מחזירים את האדם לקיום הבסיסי. לקיום הטבעי שממנו אנחנו בורחים לדברים הלא טבעיים, כמו לאכילה מהירה או לדיבור מאומץ. אז זה לא במובן של להירגע, של לעבור מאפס למינוס, שאנטי כזה, אלא להיות בסוג של קיום.
"בעבודה על טקסטים, הדרך הכי טובה לכתוב היא דרך מדיטציה, כי אתה לגמרי שם. שמעתי פעם את דיוויד לינץ' אומר בהרצאה שמדיטציה היא כסף בבנק בשביל כותבים. זה דימוי קצת חומרני, אבל נכון. לכן למשל יצאתי אחרי תקופה ארוכה מהפייסבוק. הפייסבוק הוא בדיוק הפוך. במקום להיות כולך בתוך הדבר שאתה עושה, על אותו מסך שבו אתה כותב את השיר או את הסיפור יש את כל האנשים האלו, עם כל השטויות או הלא שטויות שלהם. גם אם זה לא שטויות, זה לא הדבר שאתה עושה. אמרו לי שהשתגעתי כשיצאתי מהפייסבוק לפני שיצא הספר. אבל אמרתי, לא, דווקא. כשצריכים ליצור הפייסבוק הוא קללה.
"סבא שלי היה נגר. אני חושב מה היה קורה אם במסור שלו היה מסך קטן כמו אייפון, והייתה שם את כל הטכנולוגיה הזו, והיה שם פייסבוק. הוא היה חותך לעצמו את היד. ואם לא את היד אז השולחן שהוא בדיוק מכין היה עקום. בכתיבה הסחות הדעת הן לפעמים בדיוק המקום שחייבים להישאר בו שנייה, כי אז לפעמים משהו בא. אם ברגע שבו נתקעת תלך ותסתכל בפייסבוק, פספסת את ההזדמנות של התהייה הזו, שהיא לפעמים רק שלב ביניים בדרך לגילוי. אנשים לפעמים אומרים לעצמם, אני כותב כל עוד אני יכול, ואז אני אלך. לא, תחכה שם ותראה מה יבוא אז, אולי דווקא מה שיבוא אז יותר חשוב ממה שכתבת לפני כן".
חומוס כל יום
בורשטיין הוא צמחוני וטבעוני. ב"טיט" אמו של ירמיהו עוברת ממסעדה למסעדה ומוציאה לאוכלי הבשר את התיאבון, ובספרו הקודם, "תמונות של בשר", בוחן בורשטיין יצירות אמנות שמתבוננות בבעלי חיים, מתים ונושמים, מנקודת מבט טבעונית. "התחלתי לרצות להיות צמחוני בגיל 13", הוא מספר. "הבנתי פתאום שמה שיש לי על הצלחת היה חי ומישהו חתך אותו, ולא רציתי, זה היה לי נורא ואיום. הייתי אוכל בעיקר חומוס מקופסא. הייתי כבר די גבוה, הייתי צריך משהו משביע, ואכלתי חומוס. אמא שלי סיפרה לי לפני כמה שנים שהיא נורא נלחצה מזה, ולכן התקשרה לרדיו לתוכנית של פסיכולוג, ואמרה לו שהבן שלה רוצה להיות צמחוני ואוכל רק חומוס, ומה עושים. הוא אמר שלא תדאג, שזה יעבור לו עוד מעט. זה לא ממש עבר. עד היום אני אוכל המון חומוס. כמעט בכל יום.
"במשך השנים לא הצלחתי להיות צמחוני בצורה רציפה, בעיקר מסיבות פרקטיות של מה זמין לאכול. הצמחונות אצלי באה יחד עם הבודהיזם. כשנכנסתי בצורה רצינית לעניין הבודהיסטי ב–2006, התרגול העיקרי שלי היה לעבור לצמחונות. אחרי כמה שנים עברתי לטבעונות. זה היה הדבר המעשי מבחינתי שבו הבודהיזם הצליח. פתאום הסתכלתי על המשמעות של מה זה לאכול בשר.
"אחד מהנדרים שכל בודהיסט נודר הוא לא לקחת משהו שהוא לא שלך ולא לפגוע ביצור חי. אחד מהדברים הבסיסיים שהבין הבודהה ובעקבותיו הבודהיזם הוא העיקרון של תלות הגומלין, של הקשר בין דבר לדבר. המים שבכוס נפרדים ממני, אבל כשאני שותה המים הופכים להיות חלק ממני. הם כבר אני. הם היו בחוץ ועכשיו הם בפנים. ואז אני הולך לשירותים, והמים עוברים למקום אחר. זו תפיסה, שקיימת גם בחסידות, שמתייחסת למציאות כנמצאת בקשרי גומלין ובעצם כמציאות אחת. כל דבר מבטא את המציאות הטוטלית, שאפשר לקרוא לה אלוהים ואפשר לקרוא לה בשמות אחרים. ואם אתה מזיק לפרה, אתה מזיק לעצמך באיזה אופן. זה לא משהו אחר, זה אתה, זה גילוי אחר של האתה. לא האתה הקטן הביוגרפי, אלא האתה שהוא בעצם הכול.
"מעבר לכל הדברים האלו, זו הייתה הרגשה בסיסית של רחמנות, שהתחילה אצלי בגיל 13, עוד לפני שידעתי מה זה בודהיזם. היום אני לא יכול אפילו לדמיין את עצמי אוכל בשר. זה מבחינתי כמו לאכול קרש. לגבינה יש לי יותר חשק, בורקס גבינה למשל הוא כן דבר שחסר לי לפעמים".
טוב להיות בתוך המסורת
"מהתגובות שאני מקבל בינתיים אני מבין שהקוראים הטובים של הספר הם אנשים שמעורים במסורת היהודית", מוסיף בורשטיין לקראת סיום הריאיון. "אלו שירמיהו מבחינתם הוא לא רק חומר לבגרות, אלא משהו שהם חזרו אליו. קיבלתי במייל תגובות שרק בשבילן היה שווה לכתוב את הספר, מאביגדור שנאן, מג'יימס קוגל, משלמה ניצן שמגיע ממשפחה חסידית. הם נהנו מהספר מהסיבות הנכונות. זו פעם ראשונה שהרגשתי שיש משהו מאוד מובחן בקהלים. זה לא מפתיע. אפשר להבין שקריאה מיטבית של כתיבה שבאה מתוך המסורת היא של אנשים שבאים משם. ואולי כל הקוראים צריכים באיזה אופן להיות שם. זה מצב טוב להיות בו. טוב להיות בתוך המסורת, ואז אפשר להחליט אולי שאתה מתעלם ממשהו ממנה. אבל עדיף להיות ולשכוח או להתעלם מאשר לא לדעת שום דבר".
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אדר ב תשע"ו, 1.4.2016
![]()
![]()
דברי
כיוונים חדשים
דרכים לחזור הביתה
האיש משם
בן ברית: חיי כגשר בין ישראל לארצות הברית
נשמת המשנה
זיכרונות אהבה משפיה
